דף סא        PAGE 61

גליון "קול הסת"ם" # 61
כסלו תשס"ח לפ"ק

סימן ד – שצריך לכתוב לשמה. ועוד דיני כתיבה. ושלא להפוך היריעה. ובו י"א סעיפים:

ספר תורה תפילין ומזוזות, צריכין לכתוב אותן בכוונה גדולה לשמה. וצריך שיאמר כן בפיו, קודם שהוא מתחיל לכתוב. דהיינו, קודם שמתחיל ספר תורה, צריך שיאמר: "ספר זה אני כותב, לשם קדושת ספר תורה". ומספיק לו לכל הספר (מלבד השמות הקדושות, שהוא צריך לחזור ולקדשן, כדלקמן סימן י'). וכן בתפילין ומזוזות, יאמר: "לשם קדושת תפילין", או "מזוזה". ואם לא הוציא כן בשפתיו, אלא שחשב כן בלבו, יש פוסלין אפילו בדיעבד, ויש מכשירין בדיעבד, וכן נראה עיקר:

כשבא לנמנם, לא יכתוב אז, משום דאינו כותב אז בכוונה (אורח חיים סימן ל"ב סעיף י"ט). וכן אם שתה ממשקה המשכרת, לא יכתוב אז, משום דאינו יכול לכוין כראוי (מלאכת שמים סוף כלל כ"ה):

כל אות ואות, צריך להיות כולו נכתב לשמה, שאפילו אם רק מיעוטו נכתב שלא לשמה, ורובו לשמה, פסול (מהרד"ך בית א' חדר א'). ומכל שכן אם מקצתו נעשה שלא על ידי כתיבה כלל, כגון שנפלה טפה דיו, ועשה ממנו איזה אות, שהוא פסול (עיין חקירה ב', כנסת הגדולה ופרי חדש באבן העזר סימן קכ"ה). ואפילו אם אחר כך יעבור בקולמוס על כל האות לשמה, לא מהני, דכתב העליון לא מהני (עיין גינת ורדים כלל ב' סימן י"א):

קודם שיתחיל לכתוב, טוב שינסה את הקולמוס, שלא יהיה עליו דיו יותר מדאי, ויקלקל:

כשכותב ספר תורה, צריך שיהיה לפניו ספר אחר מוגה היטב, שיעתיק ממנו, שאסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב. לכן יזהר כל סופר, שיהיה לו חומש מוגה היטב על ידי בעל מגיה מומחה, שיעתיק ממנו. ומכל מקום אינו צריך לראות כל תיבה בפני עצמה מתוך ההעתק, אלא כדרך המעתיקים, לוקחים שנים ושלשה תיבות בבת אחת, או יותר, כפי הרגלו בתורה (בני יונה). ואם כתב שלא מן הכתב, יש אוסרין לקרות בו שלא בשעת הדחק (הר"ן בשם ירושלמי), ויש אומרים דבדיעבד לא פסל (הרב רבינו מנוח):

אף על פי שהוא כותב מתוך הכתב, צריך גם כן שיקרא כל תיבה בפיו קודם שיכתוב, כדי שלא יטעה (רש"י ותוספות במנחות דף ל'). וגם כדי שתהא קדושת הבל קריאת כל תיבה ותיבה היוצא מפיו, נמשכת על האותיות (ב"ח). רק דברי פורעניות, אינו צריך לקרות בפיו (תוספות ומרדכי):

וידקדק בחסרות ויתרות, שאם כתב המלא חסר, או החסר מלא, פסל. ותיבה שהיא קרי וכתיב, כגון הא דכתיב: "ישגלנה", וקרינין: "ישכבנה", כתיב" "ובעפולים", וקרינין "ובטחורים", וכיוצא בהן, צריך לכתוב כפי הכתיב. ואם שינה וכתב כפי הקרי, פסל:

תפילין ומזוזות, אם שגורות הפרשיות בפיו, מותר לכתוב שלא מן הכתב, רק שיקרא כל תיבה בפיו:

אפילו מתוך הכתב, אינו רשאי לכתוב, אלא מי שהוא יודע לקרות. שאם אינו יודע לקרות, אף על פי שיודע לכתוב את האותיות, יכול לטעות בקל, ואינו מרגיש:

מותר ליטול דיו מן האות הכתוב, כשהוא צריך לדיו לצורך הכתיבה. או אפילו לזרקה לאיבוד, אם הוא צריך כדי שתיבש מהר ויוכל לגלול את הספר. אבל לכתוב בו דבר חול אסור (ש"ך). ומן השם אסור ליקח דיו, אפילו אם רוצה לכתוב בה שם אחר. אך אם יש בה דיו יותר מן הראוי, אז יש להקל, ואפילו לאבדו, משום דמתחלתו לא נתקדש אלא מה שצריך לו, ומותרו מקלקל ליה (בני יונה, ועיין לקמן סימן י' סעיף קטן י'):

כותבי ספרים תפילין ומזוזות, שבאו להניח את היריעה כדי שתתיבש, לא יהפכו הכתב למטה, אף על פי שהוא מתכוין כדי שלא יעלה אבק על הכתב, מכל מקום דרך בזיון הוא, אלא יהיה פני הכתב למעלה, ויפרוש עליה בגד, או כופלה (רמב"ם). והיכי דלא אפשר, יהפוך את הכתב, דאי לא אפיך, איכא בזיון טפי (טורי זהב):

סימן ה – צורות האותיות, וזיונן. ובו ו' סעיפים:

לכתחלה צריך לכתוב כתיבה נאה ומיושרת, תמה ושלימה, בתמונות האותיות שלמדוהו מדברי התלמוד ומדרשים וקבלה מן הראשונים זכרונם לברכה. אבל אם שינה, לא פסל, אלא אם כן הפסיד צורת האות, כמו שיתבאר:

אלו הן תמונות האותיות:

צריכה להיות הנקודה העליונה עשויה כעין יו"ד, וצריך להיות בה עוקץ אחד למעלה לכתחלה, ואחד למטה מימין הנוגע בגג האלוף, ואם לאו פסולה, כמו שיתבאר. ויו"ד זו צריך להיות לכתחלה שתהא פניה עם העוקץ שלמעלה, הפוך קצת כלפי מעלה. וקבלה מהחסיד, שתהא רגל יו"ד זו נוגעת לכתחלה באמצע גגה, ולא בקצהו. וסוף הגג של צד ימין, צריך לכתחלה שיהא עקום קצת כלפי מעלה, ולא יהא עקום הרבה. ונקודה התחתונה, פעמים שתמונתה כדל"ת קטנה הפוכה על פי הסוד, וכן צריך להיות בתפילין על פי קבלת האר"י ז"ל. ופעמים שתמונתה גם כן כיו"ד תלויה בגגה, ולכן לכתחלה צריך שיהא לה עוקץ קטן לצד ימין למטה. ועל פי הסוד צריך שיהא עוקץ זה מכוון כנגד העוקץ העליון שעל היו"ד העליונה (אם יוד"י האלו"ף נוגעין בגגה, דהיינו בקו האמצעי, יותר מן הראוי, עיין לקמן סימן ח'). אם כתב היו"ד העליונה הפוכה כזה, אם אפשר לתקן בנקל, יתקן (תשובת מאמר מרדכי סימן פ"ב, ונודע ביהודה תנינא סימן קע"א):

צריך ליזהר בתג שלאחריה לרבעה, שלא תהא נראית ככא"ף, ואם נראית ככ' פסולה. ואם ספק, מראין לתינוק (כמו שיתבאר בסימן ו'). ולכתחלה צריך שיהא לה בגגה מצד ימין, עוקץ קטן נוטה לצד ימין, ועוקץ קטן מצד שמאל זקוף למעלה. ועל פי הקבלה יהא לה עקב עב למטה, כי תמונתה כמו דל"ת תוך גרון של וא"ו. על כן צריך שיהא לה זוית למעלה שתהא כמו דל"ת, ועקב טוב למטה שיהא במקום ראשה של וא"ו. ויהיה ארכה ורחבה כג' קולמסים, ורוחב חללה כעובי קולמס (דרכי משה):

צריך שיהא ראשה עב. ורגל ימין יהא דק לכתחלה, ויורד למטה מעט יותר מירך שמאל. וירך שמאל לא תהיה עקומה, אלא משוכה בשוה, ומוגבהת קצת כלפי דל"ת לכתחלה. וקבלה בידי רבותינו הראשונים ז"ל, שגוף הגימ"ל יהיה כמו זיי"ן, שימשוך רגל ימין מאמצע הראש, ולא מקצהו כמו בוא"ו. וכן כל ראשי שמאל שבאותיות שעטנ"ז ג"ץ יהיו דומין לזיי"ן, ועל כן התגין שעליהן נקראו זיונין. אבל קבלת האר"י ז"ל אינו כן כמו שיתבאר. וירך שמאל תהא נמוכה, כדי להסמיך אות אצל ראשה, כי כן קבלה מהחסיד, שכשיכתוב וא"ו אצל נו"ן כפופה, יכתבנה בתוך כפיפת הנו"ן, כדי להסמיך ראשיהן זה אצל זה (והוא הדין בגימ"ל) וכשיכתוב כא"ף פשוטה אצל צדי"ק כפופה, טוב לעקם צואר הצדי"ק מעט לצד ימין, כדי שיקרב קצת כא"ף הפשוטה לראש הצדיק. אבל בלי צורך לא יעקם שום אות, כי כן קבלה מהראשונים, שיהיו כולם בעמידה פשוטים, ולא מוטים לא לימין ולא לשמאל:

צריך שיהא גגה ארוך, ורגלה קצר, שאם יהיה רגלה ארוך מגגה, תדמה לכא"ף פשוטה ותפסל כשלא יקראנה התינוק כראוי. וצריך שיהיה הרגל פשוט בשיפוע קצת לצד ימין, ושיהא לה תג קטן בראש גגה מצד שמאל. וצריך ליזהר בתג שלאחוריה לרבעה, שלא תהא נראית כמו רי"ש ותפסול על ידי קריאת התינוק. ויש מי שקבלה בידו, שלכתחלה אינו די במה שיהא לה זוית חד מלאחוריה, אלא יהא לה שם עקב טוב לכתחלה, כי תמונתה כמו ב' ווי"ן סגורים, והעקב הוא נגד ראש וא"ו א'. ויעשה גם כן עוקץ קטן לצד ימין בולט על פניה למעלה, ועוקץ זה הוא כנגד ראש הוא"ו הב':

צריך לעשות לה לכתחלה תג קטן למעלה לצד שמאל. וגם באחוריה יעשה עוקץ קטן, שתהא מרובעת כדל"ת, ולא עגולה כרי"ש. והנקודה שבתוכה, לא תהיה רחוקה מגגה יותר מעובי קולמס, ולא תהיה סמוכה לגגה, אלא יהא ביניהם חלק כל כך, בכדי שאדם בינוני יכירנו היטב מעל ספר תורה שעל גבי הבימה כשקורא בה. ואם נגעה ממש בגגה, אפילו נגיעה דקה כחוט השערה, פסולה. ולא תהא הנקודה נגד אמצע הגג, אלא נגד סופו בצד שמאל, ואם עשאה באמצע, פסולה, וצריך לתקנה, אלא אם כן אין תיקון מועיל, אז יש להכשיר אפילו לכתחלה (עיין מגן אברהם סימן ל"ב ס"ק ל"ג, ונראה לי דעל כל פנים יש להבחין על ידי תינוק אם קוראה כראוי). ויש מי שקבלה בידו, שהנקודה תהא דקה מלמעלה ועבה קצת מלמטה כעין יו"ד הפוכה, כי תמונת הה"א היא דל"ת ויו"ד (בכל הההי"ן חוץ מההי"ן של שם הוי"ה ב"ה שיש בהן קבלה אחרת). ותהא הנקודה עקומה למטה לצד ימין, ולא לצד שמאל, פן תדמה לתי"ו:

צריך להיות ראשה קצר, שלא תדמה לרי"ש, ורגלה ארוך, שלא תדמה ליו"ד על ידי קריאת התינוק. וטוב שתהיה עגולה לצד ימין בראשה, שלא תדמה לזיי"ן. ואף על פי שראש הזיי"ן עובר משני צדדין, מכל מקום יש לחוש שמא התינוק יקראנה זיי"ן ותפסול. ועל פי הסוד צריך להיות רגלה פשוט בשוה ועוביו מתמעט והולך מעט מעט, עד שתהא חדה למטה. ועל פי קבלת האר"י ז"ל צריך להיות עוקץ קטן מצד שמאל בראש כל הווי"ן שבתפילין ולא בספר תורה:

צריך ליזהר שלא יהא רגלה ארוך, שלא תדמה לנו"ן פשוטה ותפסול על ידי קריאת התינוק. וראשה צריך להיות עובר מב' הצדדין שלא תדמה לוא"ו. ויהיה מרובע על פי הסוד:

באמצע העריכה!!!