דף נט        PAGE 59

גליון "קול הסת"ם" # 59
כסלו תשס"ח לפ"ק

סימן ב – העור שכותבין עליו. ובו י"ב סעיפים:

כתיב: "למען תהיה תורת ה' בפיך", ודרשינן מיניה, שאין כותבין ספרי תורה תפילין ומזוזות, אלא על עורות מבהמה חיה ועוף הטהורים (וכן השערות והגידין אינן כשירות אלא ממינים אלו) שהן מותרין לפיך, ואפילו הן מנבילות וטריפות, ואפילו מנחורות ועקורות כשירות, דלא בעינן אלא ממין המותר לפיך, לאפוקי בהמה חיה ועוף הטמאים. ועל עור הדג, אפילו הוא טהור, אין כותבין עליו, מפני הזוהמא שאינה פוסקת בעיבודה. עור השליל מיקרי עור לענין זה, וכותבין עליו ספרי תורה תפילין ומזוזות, והוא מן המובחר, ואחר כך עור העוף, ואחר כך עור החיה, ואחר כך עור הבהמה, ואחר כך עור נבילה:

צריך שיהיו העורות מעובדין לשמה, דהיינו שכשמניח אותן לתוך הסיד שהוא תחילת העיבוד, יאמר: "עורות אלו אני מעבד לשם ספר תורה (עיין לקמן סימן ד') ולשם זה אני אשים אותם לתוך הסיד". וישים אותם מיד לתוך הסיד. וכיון שהתחלת העיבוד הוא לשמה, אזי גם המלאכות האחרות כמו חלקותן וגרידתן, כולן בתר התחלת העיבוד גרירין. ומכל מקום נכון, שגם בכל מלאכה ממלאכות האחרות יאמר כן שהוא עושה לשמה (בני יונה). וכן בתחילה כשנותן את העורות לתוך המים שיתרככו ויוכשרו לעיבוד, יאמר גם כן שהוא נותן אותם לשמה. אבל בדיעבד כל זאת אינו מעכב, כיון שתחילת העיבוד נעשה לשמה. אבל אם תחילת העיבוד (דהיינו הנתינה לתוך הסיד) לא נעשה לשמה, אף על פי שגמר העיבוד נעשה לשמה, אין להתיר (מלאכת שמים בשם קצת פוסקים, ודלא כטורי זהב):

יש אומרים דצריך דוקא להוציא בשפתיו שהוא מעבד לשמה, וכן נכון לעשות לכתחילה, כי אין הקדושה חלה במחשבה, אלא בדיבור, שהדיבור עושה רושם גדול (ברכי יוסף בשם הרדב"ז). אבל בדיעבד יש לסמוך על הפוסקים דגם המחשבה סגי:

ספרי תורה תפילין ומזוזות חלוקות בקדושתן. קדושת ספר תורה גדולה מקדושת תפילין. וקדושת תפילין גדולה מקדושת מזוזה. ולשמה דקדושה קלה לא חשיב לשמה לקדושה חמורה. כגון קלף המעובד לשם תפילין, אינו כשר לכתוב עליו ספר תורה. אבל לענין מצוה קלה, דהיינו לכתוב עליו מזוזה, יש אומרים דשפיר חשיב לשמה, דלשמה דקדושה חמורה עולה גם לשמה דקדושה קלה. אבל יש לפקפק זה ולומר, דכל קדושה צריכה דוקא לשמה ממש. ועוד יש מפקפקים בזה, משום חששא דאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. וגם על ידי תנאי יש מפקפקים. לכן המובחר הוא, לעבד את העורות בפרטית לשם קדושתן. את אשר לספר תורה, לשם קדושת ספר תורה. ואשר לתפילין, לתפילין. ואשר למזוזות, למזוזות. אך אם אי אפשר לעשות כן, אזי בשעת הדחק יש לסמוך על האומרים, דסגי כשאומר בתחילת העיבוד: "לשם קדושת ספר תורה, ולשם תפילין, ולשם מזוזה, ולשם עור לבתים". או שיאמר בדרך תנאי: "עורות אלו אני מעבד לשם קדושת ספר תורה – ואני מתנה שאם ארצה לשנות לתפילין או למזוזה או לבתים, יהיה הרשות בידי" (עיין חקירה א' אות ל"ח, ועיין לקמן סימן כ"ה סעיף א' וסעיף ב'):

נכון לדקדק בקדושת העיבוד לשמה כל מקום שאפשר למצוא על ידי ישראל, ולא על ידי נכרי. ואף על פי שהישראל אינו מעבדו ביופי כמו הנכרי (בני יונה), כדי לחוש לדעת הרמב"ם וסייעתיה שפוסלין אם עיבדן עובד כוכבים, אפילו ישראל עומד על גבו ואומר לו עבוד לשמה, משום דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד. אבל במקום שאין עבדן ישראל שכיח, יש לסמוך על הפוסקים שמכשירין אם ישראל עומד על גבו ואמר לו עבוד לי עורות אלו לכתוב עליהם ספר תורה וכו', ואמרינן דנכרי מסתמא אדעתא דישראל קעביד. ודוקא אם מצוה כן לעובד כוכבים בפיו, והוא שומע. אבל מחשבת ישראל, לא מהני לעובד כוכבים. וגם צריך להיות סמוך ברגע שהוא נותן את העורות לתוך הסיד, ולא מהני מה שאומר לו קודם לכן (נודע ביהודה תנינא סימן קע"ה). ואם יש להעובד כוכבים פועלים גם כן עובדי כוכבים, אזי צריכין גם הפועלים ההם לעמוד שם כשהוא מצוה לעבדן לשמה (בני יונה, ומלאכת שמים). מיהו אם אפשר, יסייע לו הישראל קצת בתחילת העיבוד, כשנותנו לתוך הסיד, ויאמר שהוא עושה "לשם ספר תורה" וכו'. וכן נוהגין. ומה טוב אם יוכל הישראל לסייעו קצת בכל העבודות, דהיינו במתיחתן וגרידתן וסחיטת המים וכדומה. ובדיבד אפילו לא סייעו כלל כשר, אם צוה לו מתחילה. (אבל אם תחילת העיבוד לא היה לשמה, גם בישראל לא מהני עוד לעשותו לשמה, כמו שכתוב בסעיף ב'):

כשמעבדין על ידי עובד כוכבים, יסמן העורות בנקבים במרצע כעין אותיות, ולא חיישינן אחר כך שמא החליפם וזייף את הסימנים, משום דמירתת פן יכיר הישראל בטביעת עין שיש לו בסימנים, או מפני שאלו הנקבים נעשו מחדש. ויש מי שאומר, שלא יסמן במרצע, אלא יחרוץ אותיות על הראש מבפנים (ברוך שאמר). עוד צריכין להשגיח מאוד לאחר העיבוד, כי לפעמים העובדי כוכבים מניחים מטליתים על הנקבים שהיו בעור, ומטליתים אלו מסתמא מעור שלא נעבד לשמה (ואולי גם מטמאים), ובקושי הם ניכרים לאחר העיבוד, כי אם נגד השמש (מחצית השקל סימן ל"ב סעיף קטן י"א):

צריך שיהיו מעובדים בעפצא או בסיד וכיוצא בו, מדברים שמכוצים את העור ומחזיקין אותו. וצריך ליזהר שיניח את העור בסיד, עד שיפלו השערות מעצמן, לא על ידי גרידה. ואם מוציאו קודם לכן, לא יכתוב עליו, משום דהוי דיפתרא (ברוך שאמר):

שלש עורות הן. גויל, וקלף, ודוכסוסטוס. כיצד: העור שלם לאחר עיבודו נקרא גויל. ובימים הקדמונים היו נוהגין, שלאחר שהעבירו את השערות מן העור קודם עיבודו, היו חולקין אותו בעוביו לשנים, והיו לשני עורות. אחד דק, והוא שממול השערות, ונקרא קלף. ואחד עב, והוא שממול הבשר, ונקרא דוכסוסטוס. הלכה למשה מסיני, שיהיו כותבין ספר תורה על הגויל במקום השערות, ותפילין על הקלף במקום הבשר, ומזוזה על דוכסוסטוס במקום השערות. ואף על פי שכך היא הלכה למשה מסיני, אם כתב ספר תורה על הקלף כשרה, ולא נאמר גויל אלא למעט דוכסוסטוס. וכן אם כתב מזוזה על הקלף או על הגויל, כשרה. לא נאמר דוכסוסטוס, אלא למצוה:

קלפים שלנו שאין חולקים אותם, יש להם דין קלף, וכותבים עליהם בצד הבשר. כי מה שמגרדין קליפתו העליונה שמקום השערות, אינו אלא כדי מה שצריכין לתקנו ולהחליקו. ואפילו אם היו חולקין את העור לשנים, היו צריכין לגרד ממנו כך, ומצד הבשר גורדים הרבה, עד שלא נשאר אלא הקלף. וקלף זה מובחר גם מגויל, וכותבים עליו לכתחלה ספר תורה. ואין כותבין בזמנינו על הגויל. וכשר גם למזוזה. אמנם צריכים ליזהר לגרוד היטב מצד הבשר, שלא ישאר שם שום קליפה דקה במקום הכתיבה. דקליפה זו היא דוכסוסטוס. ואם כתב עליו אפילו רק אות אחת, בין בספר תורה, בין בתפילין, בין במזוזה, פסול. והסימן הוא, מה שיכול לקלוף ולהפריש במחט, אפילו קליפה כחוט השערה, זהו דוכסוסטוס (כן כתוב בספר נטיעה של שמחה, ובספר מעון אריות):

אם שינה וכתב על קלף זה במקום השערות, תפילין, או ספר תורה, או מזוזה, פסולים (עיין ביאורי הגרא"וו):

כתב מקצת ספר תורה על הגויל, ומקצתו על הקלף, פסול, לפי שהוא כמו שני ספרים. אבל אם עשה חציו גויל, וחציו צבאים, פירוש עור צבי, או של שאר חיה, אף על פי שאינו מצוה מן המובחר, כשר:

מה שנהגו קצת סופרים, שאחר עיבוד הקלף בסיד, מושחין אותו בצבע לבן שקורין לא"ג, ועל ידי זה הוא חלוק ובהיר בלבנותו מאוד, יש מי שמכשיר, ויש מי שפוסל, משום דחייץ בין הכתב לקלף. ונכון להחמיר: