דף שנב  PAGE 352

בשער

בו יבואר גודל ענין הלימוד של בזיון תלמיד חכם, והעונשים הגדולים אשר מענישים את האדם בעולם הזה ובעולם העליון על עבירה הזאת, ואין אדם יכול לשער מה שנפש הרשע תסבול בעולם הבא. שידע האדם שהפסיד תענוגי הגן עדן, ויתבונן אז בשכלו הזך כי יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, וכמה שעות מימי חייו הלכו לבטלה.

השכר ועונש ובפרט על העבירה הגדולה של בזיון תלמיד חכם, הוא אחת מיסודות הגדולות בקדושת ישראל וטהרתן.

כל זה מלוקט מדברי חז"ל בש"ס בבלי ירושלמי ומדרשים, זוהר הקדוש תיקונים וספרי הראשונים, ומספרי מוסר מגדולי האחרונים זלה"ה, ודבריהם הקדושים חוצבים מלהבות אש, מלהיבים נפש האדם לעבודת הבורא. דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם, ואפילו הלומדים והיראים מחמת חסרון ידיעה. ועל ידי ספר זה יהיה יד הכל ממשמשין בהן ויזכרו לשמור ולקיים.

בו ימצאו רבנים, מגידי שיעור וראשי ישיבות, מלמדים ומחנכים את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. כל בני אדם ימצאו בו הדרכה נפלאה איך להדריך את ביתם לתורה ויראת שמים וליתן כבוד לתלמיד חכם, ובוודאי שלא לבזות תלמיד חכם.

המעיין בספר זה בלתי ספק יקבל תועלת גדולה ונפלאה בהתעוררות בלתי גבול להתאמת ולהתחזק לקיים מצות הבורא יתברך שמו על ידי שידע ויבין מה שכתוב בתורה  "את ה' אלוקיך תירא לרבות תלמידי חכמים.

פרק א

בירור גדול בזיון תלמיד חכם

א. בספר "ארך אפים" (סימן א' אות ק"ב) במדת גנות הכעס ומעלת הסבלנות, וזל"ק: על ידי הכעס יבא לשנוא ולבזות תלמיד חכם אם ידברו או יעשו מה נגד רצונו, ויעבור בזה על מצוות עשה לאהוב תלמיד חכם דאתרבי מפסוק (דברים ו') "ואהבת את ד' אלקיך" את לרבות תלמיד חכם, ועל מצות עשה לירא מתלמיד חכם דאתרבי מפסוק (דברים י') "את ד' אלקיך תירא" את לרבות תלמיד חכם, וכל דאתרבי מאת דאורייתא הוא, והוא עון גדול מאד מאד כמו שאמרו חז"ל (ילקוט מלכים א' סי' ר"א) חס הקב"ה על כבודם של צדיקים יותר מכבודו, והמבזה תלמיד חכם אפי' שלא בפניו בית דין מנדין אותו ואין מתירין לו עד שירצהו, ובסנהדרין (דף צ"ט) אמרו חז"ל דאפיקורוס שאין לו חלק לעולם הבא היינו המבזה תלמיד חכם ואף המבזה חבירו בפני תלמיד חכם, ובכלל זה חשיב שם האומר הני רבנן עיי"ש.

ב. ובר"ה (דף י"ז) אמרינן דיורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות, וכל שכן המבזה תלמיד חכם בפניו ומביישו שענשו עצום ומופלג מאד מאד, וסכנה גדולה היא להקניט תלמיד חכם בשום דבור ובשום ענין, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל באבות (פ"ב) והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף וכל דבריהם כגחלי אש, ורבים הם בכל הדורות הנענשים במיתה ושאר עונשים על ידי זה, וכאשר אנו מעיינים בש"ס וספרי הדורות אנו מוצאים שאף חלק גדול מחכמים נענשו על ידי זה שפגעו בכבוד חכמים אחרים, ומלשון הזוה"ק (פ' וישלח) שהזכרנו למעלה משמע שאפי' צדיק שאינו חכם וחכם שאינו צדיק סכנה להקניטו (אבל ודאי עכ"פ שלא יהי' מזלזל במצות שאל"כ הרי הוא כקל שבצבור כדאיתא ביור"ד שם).

ג. וביותר יגדל העון לכל מי שמבזה הרב שבעירו, שהרי מצינו בענין מקלל שהתורה יחדה לאו לדיין כדכתיב (שמות כב) "אלקים לא תקלל", ואני חושב עוד שאפשר לומר על כל רב בעירו שהוא בכלל גם כן מה שנאמר ונשיא בעמך לא תאור, לפי מה שפירשו הפוסקים דנשיא היינו ממונה לראש מצד התורה או מצד שלטנות, שהרי לא הותנה כאן בפסוק שיהי' דוקא הנשיא מכל ישראל, והרי מצינו בפסוק שאף הראש משבט אחד נקרא נשיא, ואפי' ממשפחה אחת כדכתיב (במדבר כה) "נשיא בית אב", ולכן לפי זה יש לומר כמו כן שכל מי שהוא רב ומנהיג על איזה ק"ק מישראל שהוא נקרא בשם נשיא שם, ובפרט לפי מה שכתב בחרדים דאף כל ראש ישיבה יש עליו לאו ד"ונשיא בעמך לא תאור", לפי זה ודאי נראה שהרב שבעיר הוא בכלל זה[1].

ד. ולפי זה המקללו עובר בג' לאוין כמו שנתבאר למעלה, וממקלל הרי זה בנין אב לכל עניני בזיון שדיין יש יותר איסור לבזותו משאר תלמיד חכם, וכל שכן הרב שבעיר לפי זה יש ודאי איסור כפול ומכופל לבזותו, ואף מי שהוא חכם יותר מהרב עם כל זה מחויב לזהר בכבודו ובמוראו, ואם יזלזל בכבודו מחייב נפשו חס ושלום על זה, וכמו שאתפוס לך לדוגמא ממעשיות שנמצא כתוב מענין זה, דהנה מצינו בגדול הדור הגאון הקדוש ר' אברהם גרשון ז"ל מקיטוב גיסו של מרן הבעל שם טוב ז"ל אשר כל גדולי הדור ואף המתנגדים לדרך החסידות העריצו גדולתו וקדושתו מאד כמו שתמצא בתשות נוב"י מהד"ק (אה"ע סי' ע"ג) שהגאון בעל נוב"י ז"ל כתב אליו בתוארים המיוחסים לגדול הדור.

ה. וכן בס' לוחות עדות במחלוקת גדולי ארץ בנידון הקמיעות פנו אליו להכריע בזה, וכתוב עליו שכאשר נסע לאה"ק זלזל שם פעם אחת ברב העיר בענין אשר הרב ר' אברהם גרשון ז"ל [גיסו של מרן הבעש"ט ז"ל] הי' זכאי בזה, והגיע לו מכתב מגיסו הבעש"ט ז"ל וכתב שם: ראיתי שדנו אותך בהיכל אחד ורצו לדון אותך למיתה חס ושלום מפני מה העזת פניך נגד הרב אב"ד, ורציתי לילך להיכל לטעון עבורך, וסגרו ההיכל בעדי, ולא יכולתי לכנוס שם, ואמרתי רבש"ע הוא עשה לקנאתך, ויצא קול הניחו לו כי קנאת קנאת ד' צבאות, ועם כל זה פסקו לך להיות סומא חודש אחד, וסומא חשוב כמת, ובכן מהיום והלאה לא תהי' קשה כל כך, והשיב הרב ר' אברהם גרשון ז"ל להבעש"ט ז"ל המעשה אמת, אבל תמי' לי שראית שדנין אותי קודם המעשה, כי הי' נרשם באגרת של הבעש"ט ז"ל באיזה יום נכתב, עד כאן.

ו. עוד נמצא כתוב על הה"ק ר' ליפא מחמעלניק ז"ל אשר הי' מתלמידי בעש"ט ז"ל והי' מריב עם הרב דק"ק כמעלניק אודות שאלה אחת זה אוסר וזה מתיר, וכשהי' הר"ר ליפא ז"ל על רש השנה אצל הבעש"ט ז"ל, אמר הבעש"ט בשעת אכילה, ראיתי היום דנין איזה למדן למיתה על שהעיז נגד הרב אב"ד דקהילתו, והבין הר"ר ליפא ז"ל שנגדו הוא מדבר, והתחיל לבכות, ואמר לו הבעש"ט אל תפחד, כי אני התפללתי עבורך ופטרוך מן הדין, עד כאן.

ז. הרי לך מגדולי הדור מה הגיע אליהם על שהעיזו נגד הרב שבעירם ואף שלשם שמים נתכוונו והצדק הי' אתם, ואם כן צא וחשוב מזה מה יגיע לאדם שהוא שפל מאד נגד הרב והצדק במחלוקתו הוא עם הרב, ואם לחלק באת בין רבנים ראשונים לאחרונים הרי כבר אמרו (ר"ה דף כ"ה) יפתח בדורו כשמואל בדורו, ואמר איש קדוש בזה הלשון: אומר אני אפילו אם יהי' הרב כמרדה (שרודין בה את הפת) כל החולק עמו לא יהי' סופו טוב חס ושלום, (אבל ודאי שיש חילוק בזה מצד מי נתמנה להיות רב בעיר, ודי למבין), ועיקר הגורם לכל זה הוא הכעס, שזה תביאהו להיות חולק עמהם ומבזה אותם, ומחייב את נפשו בזה.

פרק ב'

בו יבואר העונשים הנוראים הבאים על האדם שמבזה תלמידי חכמים, ולא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים.

וכל המבזה תלמידי חכמים נופל בגיהנם, ונידון בצואה רותחת, ואין רפואה למכתו, והוא מוחרם מן השמים.

   1.       אמר רבי יצחק כל המספר אחרי המת [בגנותו של מת אחר מיתתו] כאילו מספר אחרי האבן, איכא דאמרי דלא ידעי ואיכא דאמרי דידעי ולא איכפת להו, איני, והא אמר רב פפא חד אשתעי מלתא בתריה דמר שמואל ונפל קניא [קנה גדול וכבד נפל מן הגג] מטללא [גג] ובזעא לארנקא דמוחיה [כיס שהמוח מונח בו] שאני צורבא מרבנן דקודשא בריך הוא תבע ביקריה [יש אומרים שאינם יודעים שמדברים עליהם, ויש אומרים שיודעים הם אבל לא איכפת להם. והרי רב פפא סיפר על אחד שדיבר על שמואל אחר פטירתו ונפל עליו קנה גדול מהגג ופצע את מוחו, שונה הדבר לגבי תלמיד חכם שהקדוש ברוך הוא תובע בכבודו.]

   2.       אמר רבי יהושע בן לוי כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים נופל בגיהנם שנאמר (תהלים קכה) "והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון שלום על ישראל" [לעיל מיניה כתיב "הטיבה ה' לטובים" וסמיך ליה "והמטים עקלקלותם" והמכריעים את חובתם יותר על זכיותם להטותם לכף חובה] אפילו בשעה ששלום על ישראל יוליכם ה' את פועלי האון [לגיהנם]. (ברכות יט.).

   3.       רב ששת סגי נהור הוה, הוו קאזלי כולי עלמא לקבולי אפי מלכא וקם אזל בהדייהו רב ששת אשכחיה ההוא מינאה אמר ליה חצבי לנהרא כגני לייא [כדים השבורים להיכן כלומר ואחר שסומא אתה ולא תראה היכן תלך] אמר ליה תא חזי דידענא טפי מינך חלף גונדא [כת] קמייתא כי קא אוושא אמר ליה חליף מלכא, אמר לי' לאו, חליף אחריצי אמר לי' חליף מלכא אמר לי' לאו, אתאי תליתאה דהוה שתקא, אמר לי' אתא מלכא, אמר לי' אין, אמר לי' מנא ידעת? אמר לי' מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, דכתיב (מלכים א יט) "ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה". כי אתא מלכא פתח רב ששת וקאמר ברוך, אמר ליה: וכי לא חזית היכי מברכת, ומאי הוה עליה דההוא מינאה, איכא דאמרי חברוהי כחלינהו לעיניה, [נקרו את עיניו], ואיכא דאמרי רב ששת נתן עיניו בו, ונעשה גל של עצמות. (ברכות נה.).

[רב ששת סומא היה, כשהלכו כולם פעם לקבל פני המלך הלך גם רב ששת לשם, שאלו מין אחד: כדים שלמים הולכים לנהר לשאוב מים, אבל כדים שבורים להיכן הולכים, כלומר למה הגיע כאן והלא אינו רואה, אמר לי' רב ששת: בא וראה שאני יודע יותר ממך. עבר גדוד לפניהם וכשנשמע רעש אמר לו המין: המלך הגיע, אמר לו רב ששת: עדיין לא הגיע, וכן כשעבר הגדוד השני אמר לו המין: המלך הגיע, אמר לו רב ששת: עדיין לא הגיע. כשעבר הגדוד השלישי היה דממה, אמר לו רב ששת: עכשיו הגיע המלך. שאלו המין: מנין לך? אמר לו רב ששת: משום שמלכות העולם הוא כעין מלכות שמים, ובמלכות שמים כתוב: ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה. כשעבר המלך פתח רב ששת ובירך עליו, אמר לו המין: למי שאינך רואהו אתה מברך, ומה קרה לאותו המין, יש אומרים שחביריו נקרו את עיניו, ויש אורים שרב ששת נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות].

לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים

   4.       אמר רב יהודה לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים שנאמר (דברי הימים ב לו) "ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא מאי עד לאין מרפא" אמר רב יהודה אמר רב כל המבזה תלמיד חכם אין לו רפואה למכתו. אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (תהלים קה) "אל תגעי במשיחי ובנביאי אל תרעו", אל תגעו במשיחי אלו תינוקות של בית רבן (שדרך תינוקות למשחן בשמן) "ולנביאי אל תרעו" אלו תלמידי חכמים [שנאמר ונביא לבב חכמה]. (שבת קיט:).

   5.       אמר קרא (קהלת יב) "עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר" [המלעיג עליהן ביגיעות בשר נידון], אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אדא משמיה דרב אחא בר עולא מלמד, שכל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת דכתיב ולהג הרבה יגיעת בשר אמר לו רבא מי כתיב לעג להג כתיב, אלא [ועיין ברמב"ם בפירוש המשניות] כל ההוגה בהן טועם טעם בשר [כל שעה שאדם מחזר על דברי תורה מוצא בהם טעם]. (עירובין כא:).

   6.       רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא [הטבח חטא לו] אזל תריסר ירחי שתא לא אתא, כי מטא מעלי יומא דכפורי ולא אתא אמר איזיל אנא לפייסה פגע ביה רב הונא א"ל היכא קאזיל מר א"ל לפיוסי לפלניא אמר אזיל אב [רב] למיקטל גברא [עכשיו הוא מענישו למות] אזל קרא אבבא אמר לי' אבא את זיל לית לי מילתא בהדך הוה קא פליג [תבר] רישא [משבר עצמות ראש בהמה] אישתמיט גרמא [שלף הכהן הגרזן מן העץ] מחייה ארישיה וקטליה. (יומא פז.)

[קצב אחד חטא לרב, עבר שנים עשר חודש ולא בא לפייסו, אמר רב: אני לך אליו לפייסו, בדרך פגש ברב הונא, שאלו: היכן אדוני הולך, אמר לו: לפייס לפלוני הקצב, אמר רב הונא: רב הולך להרוג את הקצב. כשבא רב להקצב, עמד ליד השער וקרא לו, אמר לו הקצב, אתה רב, לך מכאן אין לי כלום אתך, ובאותו שעה היה הקצב משבר עצמות ראש בהמה עם גרזן, נשלף הברזל מהעץ ופגע בראשו ומת].

   7.       כי נח נפשיה דרבה בר רב הונא ורב המנונא אסקינהו להתם כי מטו לגשרא קמו גמלי, אמר להו ההוא טייעא מאי האי, אמרו ליה רבנן: דקעבדי יקרא אהדדי מר אמר ניעול מר ברישא ומר אמר ניעול מר ברישא אמר אי בדינא דידי גברא בר גברא ניעול ברישא חליף גמליה דרבה בר רב הונא, נתור ככריה ושיניה דההוא טייעא. (מועד קטן כ"ה.).

[כשרבה בר רב הונא ורב המנונא נפטרו העלום לקוברם בארץ ישראל. כשהגיעו לגשר צר שרק אחד מהם היה יכול לעבור, ועמדו הגמלים נושאי הארונות, היה שם סוחר ערבי אחד, שאלם: למה אינם עוברים אמרו לו: משום שהמתים מכבדים זה לזה, זה אומר: ההוא קודם, וזה אומר: ההוא קודם. אמר הגוי: לפי דעתי, מי שהוא רב בן רב צריך לעבור תחילה. עבר הגמל של רבה בר רב הונא, ומפני שביזה לרב המנונא נפלו לו לערבי לחייו ושיניו.]

   8.       ההיא דאתת לקמיה דרב יהודה מנהרדעא לדינא, ואתחייבת מן דינא, אמרה ליה שמואל רבך הכי דנן אמר לה ידעת ליה אמרה ליה אין גוצא ורבה כריסיה אוכם ורבה שיניה, אמר לה לבזוייה קא אתית תהוי ההיא אנתתא בשמתא פקעת ומיתא. (נדרים נ:).

[אשה אחת באה לפני רבי יהודה לדין, פסק רבי יהודה לחובתה, אמרה לרבי יהודה: האם שמואל רבך היה גם כן פוסק כן, שאל אותה: האם מכירה את את שמואל, אמר לו: כן, הוא איש נמוך, בטנו גדולה, שחור ושיניים גדולות יש לו, א"ל: לבזותו באת לכן תהיי בחרם, פקעה ומתה.]

   9.       ההוא גברא דמנהרדעא דעל לבי מטבחיא בפומבדיתא אמר להו: הבו לי בישרא אמרו ליה נטר עד דשקיל לשמעיה דרב יהודה בר יחזקאל וניתיב לך, אמר מאן יהודה בר שויסקאל דקדים לי דשקל מן קמאי. אזלו אמרו ליה לרב יהודה שמתיה אמרו רגיל דקר אינשי עבדי  אכריז עליה דעבדא הוא, אזל ההוא אזמניה לדינא לקמיה דרב נחמן וכו' אמר ליה: מאי טעמא שמתיה מר לההוא גברא, ציער שלוחא דרבנן ונגדי מר דרב מנגיד על מאן דמצער שלוחא דרבנן, דעדיף מיניה עבדי ליה, מאי טעמא אכריז מר עליה דעבדא הוא? אמר ליה: דרגיל דקרי אינשי עבדי ותני כל הפוסל [מגדף תמיד את המשפחות, הוא עצמו פסול, ואינו מדבר בשבחה לעולם, אין דרכו של פסול לדבר בשבח הבריות לעולם, רש"י שם] פסול ואינו מדבר בשבחא לעולם ואמר שמואל במומו פוסל וכו'.

[מעשה באיש אחד מנהרדעא שבא לקנות בשר באטליז בפומבדיתא, אמר לו: המתן עד שיתנו קודם לשמשו של רב יהודה בן יחזקאל ואחר כך יתנו לך, לגלג האיש ושאל: מי זה יהודה בר שויסקאל, כלומר גרגרן. סיפרו זאת לרב יהודה, נידהו רב יהודה, אמרו לרב יהודה: רגיל הוא תמיד לקרוא לאנשים - עבדים, הכריז עליו רב יהודה שהוא עבד, הלך האיש והזמין את רב יהודה לדין תורה אצל רב נחמן, שאלו רב נחמן: למה נידית אותו, אמר לו: בגלל שציער שליח של חכמים, שאלו רב נחמן: ולמה לא הלקית או שהרב היה מלקה על זה, ענה לו: מפני שהחמרתי עליו יותר, שאלו רב נחמן: ולמה הכרזת עליו שהוא עבדו, ענה לו: בגלל שהוא קורא לאנשים עבד, ושמואל אמר: כל הפוסל את חבירו במומו עצמו פוסל וכו'.] (קידושין ע.).

"ושעריך לאבני אקדח" (ישעיה נד) כי יתיב רבי יוחנן וקא דריש עתיד הקדוש ברוך הוא להביא אבנים טובות ומרגליות שהן שלשים על שלשים וחוקק בהן עשר  על עשרים [של רוחב ברום עשרים והיינו אקדח לשון קודח שחוקק בהן ומשמע נמי אבן טובה שמאירה כאש קודחת [ומעמידם בשערי ירושלים ליגלג עליו אותו תלמיד השתא כביעתא דציצלא [ביצת עוף קטן ששמו תאציל] לא משכחינן כולי הוא משכחינן [אפילו מרגלית בגודל ביצת עוף קטן אינו מצוי מרגלית גדולה כזו על אחת כמה וכמה שלא ימצאו] לימים הפליגה ספינתו בים חזא מלאכי השרת דיתבי וקא מנסרי אבנים טובות ומרגליות שהם שלשים על שלשים וחקוק בהם עשר ברום ועשרים אמר לו הני למאי [אלו למה] אמרו ליה שעתיד הקדוש ברוך הוא להעמידן בשערי ירושלים אתא לקמיה [בא לפני] דרבי יוחנן אמר ליה דרוש רבי ולך נאה לדרוש כאשר אמרת כן ראיתי אמר לי': ריקא אלמלא לא ראית לא האמנת מלגלג על דברי חכמים אתה נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות. (בבא בתרא עה.).

10.    אפיקורוס רב ורבי חנינא אמרי תרוייהו: זה המבזה תלמיד חכם. רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי: זה המבזה חבירו בפני תלמיד חכם וכו'. ואיכא דמתני לה אסיפא: מגלה פנים בתורה, רב ורבי חנינא אמרי: זה המבזה תלמיד חכם, רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי: זה המבזה את חבירו בפני תלמיד חכם וכו'. אפיקורוס כגון מאן? אמר רב יוסף: כגון הני דאמרי מאי אהנו לן רבנן? [והם אינן יודעין שעולם מתקיים עליהם], לדידהו קרו לדידהו תנו [כגון אלו שאומרים: מה מועילים לנו החכמים, לטובת עצמם הם קוראים [בתורה], לטובת עצמם הם לומדים [במשנה]] אמר לי' אביי: האי זה מגלה פנים בתורה נמי [גם כן] הוא, [שכופר במה שכתוב בתורה] דכתיב (ירמיה לג) "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" [שמהנין לעולם ומקיימין אותו, והוא אומר דלא מהני מידי] אמר רב נחמן בר יצחק: מהכא נמי שמע מינה, [שהצדיקים מהנין לאחרים] שנאמר (בראשית יח) "ונשאתי לכל המקום בעבורם", אלא כגון דיתיב קמי רביה ונפלה ליה שמעתא בדוכתא אחריתי ואמר הכי אמרינן התם ולא אמר הכי אמר מר [כגון שיושב לפני רבו ומביא ראיה ממקום אחר, אומר הוא: כך אמרו בסתם ואינו אומר: כך אמר רבי].

 11.         רבא אמר: כגון הני דבי בנימין אסיא, דאמרי: מאי אהנו לן רבנן? [מה הועיל לנו חכמים בכל למודם?], מעולם לא שרו לן עורבא, ולא אסרו לן יונה, [שאומרים מה מועילים לנו החכמים, מעולם לא התירו לנו עורב ולא אסרו לנו יונה]. רבא כי הוו מייתי טרפה רבי בנימין קמיה, כי הוה חזי ביה טעמא להתירא, אמר להו: תחזו, דקא שרינא לכו עורבא [שהיתר זה אינו מצוי בתורה אלא סופרים אמרוהו]. כי הוה חזי ליה טעמא לאיסורא, אמר להו: תא חזו דקא אסרנא לכו יונה, [רבא - כשבא אחד מבני בנימין לשאול על טריפה, כשהוא מוצא היתר, אמר להם: ראו, התרתי לכם עורב, וכשהיה אוסר, אמר להם: ראו, אסרתי לכם יונה. (סנהדרין צט:).

12.    רב פפא אמר כגון דאמר: "הני רבנן" [כאדם שאומר אותו תלמיד חכם דלשון בזוי הוא זה שהיה לו לומר רבותינו שבמקום פלוני, לישנא אחרינא כגון דאמר הני רבנן ולשון גנאי הוא אבל הנהו רבנן אינו גנאי] רב פפא אישתלי, ואמר: "כגון הני רבנן", ואיתיב בתעניתא וכו'. [שכח ואמר בלשון גנאי וישב בתענית לכפרה]. (סנהדרין ק:).

13.    רב נחמן אמר: זה הקורא רבו בשמו. דאמר רבי יוחנן: מפני מה נענש גיחזי -  מפני שקרא לרבו בשמו, [שאומר פלוני ואינו אומר מורי רבי פלוני] שנאמר (מלכים ב' ח') "ויאמר גחזי אדוני המלך זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע". (סנהדרין ק.).

14.    רבי זעירא כד סליק להכא אקיז דם בעי מיזבין חדא ליטרא דקופרי מן טבחא, אמר ליה: בכמה הדין ליטרתא, אמר ליה, בחמישין מני וחד קורסם. אמר ליה: סב לך שיתין ולא קביל עילוי, סב לך שבעין ולא קביל עילוי, סב לך תמנין ולא קביל, סב לך תשעין, עד מטי מאה, אמר ליה: עביד כמנהגך. ברומשא נחית לבית וועדא, אמר לון לרבנן: מה ביש מנהגא דהכא דלא אכיל בר נש ליטרא דקופר עד דמחו ליה חד קורסם, אמרין ליה: ומה הוא דין, אמר לון פלן טבחא, שלחון בעי מייתיה ואשכחון ארוניה נפקא. אמרין ליה: רבי כל הכין, אמר לון: וייתי עלי, דלא כעסית עלוי מסברת דמנהגא כן. (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ה).

[רבי זעירא כשעלה לארץ ישראל הקיז דם והלך לקנות ליטרה בשר, שאל לקצב: כמה זה עולה, אמר לו הקצב: חמישים  ומכה אחת. אמר לו: קח לך ששים ואל תלקני, לא הסכים הקצב. אמר לו: קח לך שבעים, ולא הסכים, וכך העלה עד למאה וגם כן לא הסכים. אמר לו אם כן עשה כמנהגך, הלקהו הקצב ונתן לו בשר. לעת ערב נכנס לבית המדרש ואמר לחכמים: כמה רע הוא המנהג שנהוג כאן שאין אדם יכול לאכול בשר אלא אם כן מקבל הוא מלקות, שאלוהו החכמים: מי הוא זה, אמר להם: פלוני הקצב, שלחו החכמים להביאו ולייסרו על כך, כשהלכו מצאו שארונו יוצא להקבר. שאלו החכמים את רבי זעירא: האם כל כך כעסת עליו, ענה להם: יבא עלי כך וכך שכלל לא כעסתי עליו כי חשבתי שזה הוא מנהג המקום].

פרק ג'

 בו יבואר גודל העונשים של העזי פנים,

שהוא רשע וממזר

מלוקט ש"ס בבלי וירושלמי.  

   1.       אמר רב סלא אמר רב המנונא אין הגשמים נעצרין אלא בשביל עזי פנים שנאמר (ירמיה ג) "וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך". (תענית ז:).

   2.       ואמר רב סלא אמר רב המנונא כל אדם שיש לו עזות פנים סוף נכשל בעבירה שנאמר (ירמיה ג) "ומצח אשה זונה היה לך". רב נחמן אמר בידוע שנכשל בעבירה שנאמר היה לך משמע כבר נכשל, ולא נאמר יהיה לך. (תענית ז:).

   3.       אמר רבה בר רב הונא כל אדם שיש לו עזות פנים מותר לקרותו רשע, שנאמר (משלי כא) "העז איש רשע בפניו", שיש בו עזות פנים אמור לו רשע בפניו. רב נחמן בר יצחק אמר: מותר לשנאותו, אף על גב דכתיב "ואהבת לרעך כמוך" שנאמר (קהלת ח) "ועז פניו ישונא" אל תקרי ישונא אלא ישנא ועז כתיב חסר ו' מי שהוא עז פנים ישנא בשוא (צריך לומר בשין שמאלית [וא', עיין מהרש"א בח"א שם]). (תענית ז:).

   4.       אמר רב יהודה אמר שמואל ד' מאות עבדים ואמרי לה ד' אלפים עבדים היו לו לפשחור בן אימר וכולם נטמעו בכהונה, וכל כהן שיש בו עזות פנים אינו אלא מהם. (קידושין ע:).

   5.       יומא חד פגע ביה ההוא כוס קרייה חומץ בן יין אמר: מדחציף כולי האי שמע מינה רשיעא הוא. (בבא מציעא פג:).

   6.       [פעם אחר פגש כובס את רבי אלעזר וקרא לו: חומץ בן יין, כלומר - רשע בן צדיק, אמר רבי אלעזר: מחוצפתו נראה שהוא רשע.]

פעם אחת היו זקנים יושבים עברו לפניהם שני תינוקות אחד גלה את ראשו ואחד כרסה את ראשו זה שגלה ראשו רבי אליעזר אומר ממזר רבי יהושע אומר בן הנדה. רבי עקיבא אומר ממזר ובן הנדה וכו' אחד גלה ראשו שמע מינה גלוי ראש עזות תקיפה הוא. (כלה רבתי פרק ב').

   7.       רבינא הוה יתיב קמיה דרבי ירמיה מדיפתי חלף ההוא גברא קמיה ולא מיכסי רישא, אמר: כמה חציף הא גברא. קידושין לג. [רבינא ישב לפני רבי ירמיה, עבר איש אחר לפניהם ולא כיסה ראשו, אמר: כמה חצוף הוא האיש הזה.]

   8.       אם העיז פניו בפני מי שגדול ממנו סוף בא לידי בהרת. (דרך ארץ זוטא ט.).

   9.       "אשר קומטו ולא עת נהר יוצק יסודם" (איוב כב) תניא אמר רבי שמעון החסיד אלו תשע מאות ושבעים וארבע דורות שקומטו נגזרו להיבראות [נגזרו להיבראות, לשון ותקמטני לעד היה] קודם שנברא העולם להיות קודם מתן תורה לקיים מה שנאמר דבר צוה לאלף דור ולא נבראו, עמד הקדוש ברוך הוא ושתלן בכל דור ודור והן הן עזי פנים שבדור. [ועיין תוספות שם ד"ה וטרדן: וטרדן שלא נבראו ביחד כי אם מעט לכל דור ודור כדי שיוכל העולם להתקיים, ועיין מהרש"א בח"א שם] (חגיגה יג: - יד.).

לחזור לדף הראשי