שמיטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ביהדות, שמיטה הוא שמה של השנה השביעית במחזור של שבע שנים, שבה מצווה עם ישראל לשבות מחלק גדול מהמלאכות בשדות חקלאיים בארץ ישראל ולהפקיר את הפירות לכל המעוניין לקוטפם. השמיטה מלווה גם במצוות שמיטת כספים ובמצוות הקהל. במשנה ישנה מסכת העוסקת בשנת השמיטה- מסכת שביעית.

מצוות השמיטה הייתה אחת מהקשות ביותר לקיום במהלך הדורות בגלל השלכותיה הכלכליות. רבים בימי המקרא, המשנה והתלמוד לא הקפידו על קיום מצוות השמיטה. עם התחדשות ההתיישבות החקלאית היהודית בארץ ישראל במאה ה-19 ביקשו רבים לשמור את השמיטה ומנגד פותחו מספר היתרים שנועדו לאפשר באופן חלקי את המשך העבודה החקלאית בשנת השמיטה. ההיתר העיקרי הוא היתר המכירה על פיו נמכרות הקרקעות לגוי ונפטרות ממצוות שמיטה. היתר נוסף הוא שימוש באוצר בית דין לקטיף מאורגן של הפירות הצומחים בשדות.

השימוש בהיתרים השונים של שנת השמיטה הוא אחד מסלעי המחלוקת העיקריים בתוך החברה הדתית, בין החרדים לרובם של הדתיים לאומיים. בעוד רוב גדול של הציונים הדתיים רואים כערך ראשון במעלה את המשך קיום החקלאות היהודית בשנת השמיטה, ולצורך כך תומכים בשימוש בהיתרים השונים, החרדים רואים בקיום מצוות השמיטה בהידור את המטרה הראשונית, אינם ששים להשתמש בתוצרת חקלאית יהודית של שנת השמיטה המבוססת על היתרים, ומעדיפים לקנות תוצרת מחו"ל ואם צריך אף מהרשות הפלסטינית, דבר שנדחה על הסף בציונות הדתית.

תוכן עניינים [הסתרה] 1 השמיטה בתורה 2 טעמי המצווה 3 מועד שנת השמיטה 4 הלכות שמיטה 4.1 עבודות אסורות 4.2 גידולי השמיטה 5 קיום מצוות השמיטה לאורך ההיסטוריה ובהווה 5.1 בימי בית ראשון 5.2 בימי בית שני המשנה והתלמוד 5.3 בעת החדשה - פולמוס השמיטה 5.4 במדינת ישראל 5.5 גבולות ארץ ישראל לעניין השמיטה 5.6 השמיטה היום 5.6.1 פתרונות הלכתיים נוספים 5.6.2 לימוד הלכות שמיטה 6 הקראים והשמיטה 7 שמיטה ויובל 8 שמיטת כספים 9 תורת השמיטות הקבלית 10 ספרי הלכה על השמיטה 11 ראו גם 12 קישורים חיצוניים

 

[עריכה] השמיטה בתורה

המקור בתורה לשמיטה היא בפסוקים הבאים:

"וְשֵׁשׁ שָׁנִים, תִּזְרַע אֶת-אַרְצֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם, תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה; כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ, לְזֵיתֶךָ." (שמות כ"ג י'-י"א)

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. ד וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לה': שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר: שְׁנַת שַׁבָּתוֹן, יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה--לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ--וְלַחַיָּה, אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ: תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ, לֶאֱכֹל." (ויקרא כ"ה א'-ז')

"מִקֵּץ שֶׁבַע-שָׁנִים, תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה, דְּבַר הַשְּׁמִטָּה--שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ, אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ: לֹא-יִגֹּשׂ אֶת-רֵעֵהוּ וְאֶת-אָחִיו, כִּי-קָרָא שְׁמִטָּה לה'. אֶת-הַנָּכְרִי, תִּגֹּשׂ; וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת-אָחִיךָ, תַּשְׁמֵט יָדֶךָ. אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן..." (דברים ט"ו א'-י"א)

 

[עריכה] טעמי המצווה

למצות השמיטה ניתנו טעמים שונים, המבוססים בעיקר על הניסוחים השונים בתורה למצוה (שמות כ"ג, ויקרא כ"ה, דברים ט"ו, דברים ל"א). המרכזיים שביניהם:

מצוה 'חברתית' / בעלות האל: טעם זה מבוסס בעיקר על הציווי בספר שמות, "ואכלו אביוני עמך" - סיבה סוציאלית, התומכת בחלוקה מחדש של תוצרת האדמה והעבודה. אף אחד לא מעבד את הקרקע, אם יש פרי - כולם מוזמנים לאכול. ניתן למצוא כאן יותר מאשר ערעור מרקסיסטי על הבעלות הקיימת על אמצעי הייצור. בשנת השמיטה האל הוא המזין את העם בגידולים שגדלו בעזרתו בלבד. בדרך זו הלך בין השאר הרמב"ם בספרו מורה נבוכים.

שביתת האדמה: מבוסס בעיקר על הציווי בספר ויקרא, המציג דגש על האדמה: "ושבתה הארץ שבת לה'". הדגש הוא על מנוחת הארץ. היחס לאדמה הוא כאל ישות עצמאית (מזכיר את היחס הדומה אל האדמה כישות נפרדת בסיפור בריאת העולם). גם טעם זה קשור להכרה בבעלות האלוהית על הקרקע, "כי לי הארץ" (שם). בדרך זו הלכו בין השאר ספר החינוך ועוד.

הציווי בדברים ט"ו מתייחס אך ורק לשמיטת כספים, וניתן לקשר אותו לשני הטעמים האחרונים. יש בציווי זה מימד חברתי, כאשר המטרה המוצהרת היא למנוע לחלוטין תופעה של עוני (בשונה משמיטת הקרקעות, שרק נותנת לעני מזון). כמו כן, ישנם הקושרים את שמיטת הכספים לשמיטת הקרקעות, בכך שיש צורך להשמיט את החובות לחקלאים עניים שניזוקו מהשמיטה. הם למשל טוענים שלא ניתן לדרוש מהחקלאים לקיים את מצוות השמיטה בלי להתבסס על היתר מכירה כאשר הציבור בכללו אינו מקיים את השמטת החובות על ידי שימוש בפרוזבול. גם בציווי זה נכנסת ההצהרה על בעלותו של האל על הרכוש.

פנאי להתרוממות רוחנית: עזיבה זמנית של מלאכת החול (החומר) לטובת עיסוק בקודש (ברוח). שלא כמו בתרבויות אחרות, היהדות שמה דגש על עיסוק משולב בחומרי וברוחני ולא על פרישה גמורה מכל עיסוק של חול לטובת העיסוק בקודש, לכן מדובר במחזור של שבע שנים ולא בצורת ההתנהגות המומלצת לכל עת. היום אומץ רעיון זה של התפנות מעבודה לצורכי לימוד על ידי מוסדות שונים המאפשרים לעובדיהם 'שנת שבתון' מדי שבע שנים. טעם זה מתאים לציווי בדברים ל"א, המפרט את מצוות הקהל: הקריאה בתורה, אל מול כל העם, בחג הסוכות בירושלים. חג הסוכות הוא חג האסיף, ובשנת השמיטה מתפנה כל העם ממלאכת האסיף שנאסרה עליו ובא לשמוע את קריאת התורה. בכך בא לידי ביטוי המימד הרוחני של השמיטה, שבה מתרומם האדם מעל העבודה בקרקע, ועוסק בתורה. בכיוון זה הלכו הרב קוק, הרב קאלישר ועוד.

טעמים נוספים הם אמונה בבורא העולם שברא את העולם בשישה ימים ונח בשביעי, חיזוק הביטחון בבורא עולם שידאג לפרנסת החקלאים גם כשאינם עובדים, ועוד.

ישנם פרשנים המוסיפים טעם חקלאי למצוות שמיטת הקרקעות: טיוב הקרקע. שמיטת הקרקע לשנה משפרת את איכותה. טעם נוסף שניתן לשמיטה היא חיסול מזיקים אשר ימותו עקב מחסור בתוצרת.

 

[עריכה] מועד שנת השמיטה

על פי התורה, השמיטה חלה שבע פעמים בכל מחזור של 50 שנה, ושנת החמישים היא שנת יובל, כך ששנות השמיטה בכל מחזור הן השנה השביעית, הארבע עשרה וכו'. ספירת השמיטות לא החלה בבריאת העולם, ולא במתן תורה, אלא לאחר כיבוש וחלוקת הארץ בידי יהושע בן נון.

שתי מחלוקות עקרוניות נפלו בחישוב השמיטה בין התנאים: האחת, האם שנת היובל היא השנה הראשונה במחזור השמיטה הבאה, או שמא רק בשנה החמישים ואחת מתחילים למנות מחדש לשמיטה הבאה וליובל הבא. המחלוקת השניה היא, בהנחה ששנת השמיטה איננה מן המניין ורק לאחריה מתחיל מחזור חדש, האם גם כאשר היובל אינו נוהג, כמו בזמן הזה, קובעים את השמיטה לפי מחזורים של חמישים שנה או שכל שנה שביעית נקבעת לשמיטה, ללא הפסקות של שנת יובל.

כיום נוהגים לספור את השמיטות כל שבע שנים ללא רווחים ליובל. ניתן לדעת האם שנה היא שנת שמיטה על ידי חלוקת ערכה המספרי של השנה העברית (כולל האלפים) בשבע. אם אין בחלוקה שארית, השנה היא שנת שמיטה. מקובל שעובדה זאת היא מקרית ואין לה סיבה עצמית. למשל, שנת ה'תשס"ח = 5768 מתחלקת בשבע ללא שארית ועל כן היא שנת שמיטה.

 

[עריכה] הלכות שמיטה

 

[עריכה] עבודות אסורות

ערך מורחב – מלאכות שביעית

מהתורה אסור בשנת השמיטה לזרוע ולזמור, שהן המלאכות הגורמות לצמחים לצמוח, וכן אסור לקצור ולבצור, שהן המלאכות בהן אוספים את היבול שגדל. למרות שהאיסור על זריעה וזמירה הוא מוחלט, האיסור על קצירה ובצירה היא רק כאשר הן נעשות כמלאכה חקלאית - "כדרך הקוצרים". מותר על פי התורה לאסוף מעט יבול לצורך תצרוכת עצמית.

בנוסף ישנן מלאכות השנויות במחלוקת האם הן אסורות מהתורה או מדרבנן, והן המלאכות שיש להן אותה מטרה, כמו נטיעה, הברכה, חרישה לאחר הזריעה (אשר יש טוענים שהוא גם מהתורה) ודישון. בנוסף, אסרו חז"ל מלאכות רבות המתלוות לפעילות החקלאית כמו יישור הקרקע לקראת זריעה. עם זאת, מותר לבצע עבודות על מנת למנוע מעצים וצמחים למות, כמו השקיה.

איסור מלאכות הקרקע אינו מצטמצם לימי שנת השמיטה עצמם אלא נוגע גם לתקופה שלפני תחילת השנה ולאחר סיומה. זוהי "תוספת שביעית". חז"ל נחלקו בשאלה האם עיקרה של תוספת השביעית היא מהלכה למשה מסיני, או מדרש מהפסוקים. בנוסף לתקופה הראשונית של תוספת השביעית, הייתה בדורות מסוימים הרחבה של התקופה מתקנת חז"ל. איסור תוספת שביעית משמעו שאין לעבד את הקרקע בסוף השנה השישית לצורך השנה השביעית, וכן איסור לקצור בשנה השמינית את תבואת השנה השביעית.

 

[עריכה] גידולי השמיטה

היבול הגדל בשנת השמיטה מעצמו מיועד על פי התורה לאכילה על ידי אנשים פרטיים האוספים אותו בעצמם ומה שנשאר נותר לחיות או נרקב. אולם מכיוון שהיו אנשים רבים שהיו זורעים את שדותיהם וטוענים שהתוצרת צמחה מעצמה, גזרו חז"ל איסור על תוצרת של צמחים חד-שנתיים הגדלים במהלך השמיטה גם אם צמחו מאליהם. איסור זה נקרא איסור ספיחין. איסור ספיחין אינו חל על פירות הגדלים על עצים וצמחים רב-שנתיים.

פירות שביעית: הפירות הגדלים בשנת השמיטה מיועדים לאכילה, ולחלק מהדעות יש מצוה לאכלם - "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה". עם זאת, פירות אלו קדושים בקדושת שביעית, ולכן אסור לסחור בהם, לאבד אותם שלא בדרך אכילה, לנהוג בהם בביזיון, להוציאם לחוץ לארץ ועוד. כך למשל, יין הקדוש בקדושת שביעית לא מכבים בו את נר ההבדלה כיוון שבכך מפסידים את היין. כמו כן, אסור להאכיל בהמות בפירות המיועדים למאכל אדם.

ביעור: פירות השביעית מותרים באכילה רק כל עוד נמצאים פירות ממינם על העצים וזמינים לבני אדם או חיות המעוניינים לאכול אותם. משאין יותר פירות ממין מסוים על העצים בכל האזור, מגיע זמן הביעור של אותו הפרי. לפי הרמב"ם והראב"ד בזמן הביעור יכול כל אחד לשמור לעצמו פירות לשלוש סעודות ושאר הפירות יש להשמיד. על מנת למנוע את ההשמדה, היו, לפי הראב"ד, מארגנים מרכז חלוקה של פירות ומי שהיו לו עודפי פירות היה מביאם לשם כדי שמי שאין לו פירות יוכל לקחת. לפי פוסקים אחרים, מספיק להפקיר את הפירות בזמן הביעור ואם אף אחד לא לוקח אותם מותר לאדם לזכות בהם חזרה ולהמשיך להשתמש בהם.

ספיחי שביעית: גידולים הצומחים מאליהם בשנה השביעית (הנקראים "ספיחים") אסורים באכילה מגזירה בגלל שאנשים היו זורעים וטוענים שהתוצרת צמחה מאליה. גזירת הספיחים אינה חלה על צמחים שלא נוהגים לזרוע אותם וגם לא על פירות האילן (שביעית פרק ט' משנה א').

 

[עריכה] קיום מצוות השמיטה לאורך ההיסטוריה ובהווה

 

[עריכה] בימי בית ראשון

על פי רש"י, מאז שישראל נכנסו לארץ ועד לגלות בבל, הם לא שמרו שמיטה במשך תקופות ארוכות שמסתכמות ל-430 שנים, ולכן היו עשרות שמיטות שלא נשמרו כהלכתן (רש"י מחשב שמספר השמיטות והיובלות שלא קויימו מספרם ביחד שבעים.). הוא מבסס את דבריו על הפסוק הנבואי בספר ויקרא המדבר על תקופת הגלות: "אז תרצה הארץ את שבתותיה", ועל הכתוב בדבה"י ב': "לְמַלֹּאות דְּבַר-ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ, עַד-רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתוֹתֶיהָ, כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה, לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה." ^[1] כלומר - הגלות היא העונש על אי קיום מצוות השמיטה והארץ תשלים את השמיטות החסרות בימים שהעברים לא יהיו בה יותר.

 

[עריכה] בימי בית שני המשנה והתלמוד

בספר נחמיה מקבלים עליהם ראשי העם, שחזרו מגלות בבל, לשמור מצווה זו. אולם, במקורות חז"ל מתוארים הקשיים הרבים שעמדו בדרכם של שומרי מצוות השמיטה. במדרש איכה רבה מתואר כיצד הגויים היו לועגים לישראל על שבשנת שמיטה הם היו אוכלים קוצים. במשנה יש הלכות רבות הנובעות מכך שרבים מעם ישראל לא הקפידו על שמירת שמיטה, כגון איסור למכור כלי עבודה חקלאית לאדם שאיננו יודעים אם הוא מקפיד לשמור שמיטה. בגמרא מסופר על רבי ינאי שקבע לעם שמותר לעבוד את הקרקע בשמיטה בגלל גזירות המלכות. עם זאת, היו ממלכי אומות העולם אשר פטרו את היהודים ממיסים בשנות שמיטה. יוסף בן מתתיהו מספר כי אלכסנדר מוקדון (קדמוניות יא, ח, ו) ויוליוס קיסר (קדמוניות יד, י, ו) פטרו את היהודים ממסים בשנות שמיטה.

הלל הזקן, נשיא הסנהדרין במאה הראשונה לספירה, תקן את תקנת הפרוזבול שביטלה למעשה את שמיטת הכספים. התקנה אפשרה למלווים להקנות את החובות לבית דין, ולגבות אותם בכל זמן שירצו.

לפי רוב הפוסקים, מצות השמיטה תלויה בהימצאותם של רוב היהודים על אדמתם, ולכן מאז גלות בית שני השמיטה אינה חלה מן התורה, אלא מתוקף דברי חכמים. כיוון שמאז המאה ה-7 חיו בארץ יהודים מעטים, אשר כמעט לא עסקו בחקלאות, מצות השמיטה כמעט לא הייתה רלוונטית.

 

[עריכה] בעת החדשה - פולמוס השמיטה

ערך מורחב – פולמוס השמיטה

עם הקמת המושבות הראשונות בימי העלייה הראשונה, התעורר הצורך להתמודד עם מצוות השמיטה, אשר בגלל התבססות כלכלת המושבות על חקלאות הייתה "לבעיית השמיטה". בין הרבנים אשר רצו להסתמך על היתר המכירה ובין השוללים התעורר ויכוח עז אשר נודע כפולמוס השמיטה.

היתר המכירה ניתן בראשית דרכן של המושבות הראשונות על ידי הרב יצחק אלחנן ספקטור, ורבנים נוספים בעקבותיו, אך הוא מזוהה בעיקר עם הרב קוק שנתמנה בתחילת המאה העשרים לרבה של יפו והמושבות, ונאלץ להיכנס לעובי הקורה של בעיית השמיטה. מצד אחד, רצה הרב קוק בכל מאודו לשמור את השמיטה. מצד שני, העריך הרב קוק ששמירת השמיטה כהלכתה תביא להרס של ההתיישבות בארץ אותה העריך מאוד, לאור ההישענות הרבה של היישוב היהודי בארץ על החקלאות. על כן הוא הורה באופן זמני לתמוך ב"היתר המכירה", שכבר נפסק על ידי רבנים שקדמו לו, ועל פיו ניתן למכור את הקרקע לגויים למשך שנת השמיטה, וליהנות בכל זאת מפרי הארץ. הרב קוק התנה שיהודים יעשו בקרקעות שנמכרו רק מלאכות האסורות מדרבנן. היתר זה הביא בקורת קשה על הרב קוק מצד הרידב"ז ורבנים אחרים שעמדו לימין האוסרים וטענו שגם אם ההיתר נחוץ עתה הרי שהשימוש בו עכשיו יביא לכך שישתמשו בהיתר גם בעתיד כשלא יהיה צורך בו.

 

[עריכה] במדינת ישראל

עם הקמת מדינת ישראל היו רבנים, ביניהם הרב שלמה גורן שטענו שהבעלות הכוללת של המדינה על הקרקעות מונעת את השימוש בהיתר המכירה, אולם השימוש בהיתר המכירה נמשך, וגם הרב גורן בהיותו רב ראשי היה שותף בהחלת הסכם המכירה.

 

[עריכה] גבולות ארץ ישראל לעניין השמיטה

קיימות דעות שונות לגבי תחומי ארץ ישראל לעניין השמיטה. מיקום הגבולות חשוב לדיני ספיחין, לאיסור עיבוד הקרקע ולקדושת שביעית בפירות.

 

[עריכה] השמיטה היום

המחלוקת בעניין השמיטה בעינה עומדת, בעיקר בין החרדים השוללים את היתר המכירה ובין הדתיים הלאומיים שרובם מקבלים אותו. לעתים החקלאים מצטרפים כצד לוויכוח כאשר הם אינם מצליחים למכור את תוצרתם.

הציבור החרדי נמנע משימוש בתוצרת חקלאית המגודלת על ידי יהודים בשנת השמיטה. הם קונים תוצרת מערבים, מייבוא ולעתים מגידולי מצע מנותק או שטחים אשר אינם נחשבים לפי חלק מהפוסקים כחלק מארץ ישראל. מכיוון שרבים מהמפעלים מעוניינים בהכשר המקובל על חרדים, הם נמנעים מקניית תוצרת חקלאית יהודית ויש לעתים בעיות לחקלאים למכור את תוצרתם. בשנת 1987 לא הסכימה אף טחנת קמח בארץ לקנות את תוצרת החיטה של החקלאים היהודים והתוצרת הועברה בסופו של דבר לייצוא או לשימוש בהמות.

חלק ניכר מהציבור החרדי הליטאי נוהג בתוצרת חקלאית של נוכרים בשמיטה על פי פסקי המבי"ט והחזון אי"ש, שפסקו כי יש בהם קדושת שביעית. עקב זאת הם נמנעים מלקנות תוצרת זו בחנויות רגילות (בשל איסור "סחורה בפירות שביעית"), אלא בחנויות בהן חותמים רוב הלקוחות על הסכם שליחות. כך קונה הלקוח את התוצרת ישירות מהחקלאי הגוי, כאשר בעל החנות אינו אלא מתווך, והתוצרת נחשבת כמי שנקנתה מראש על ידי הלקוחות ואין כאן איסור "סחורה".

חלק מהציבור הדתי לאומי רואה בחיזוק היתר המכירה עיקרון חשוב במאבק נגד הגישה החרדית המתנגדת למדינת ישראל. במיוחד הם מתנגדים לשימוש בתוצרת ערבית בעת שיש מאבק לאומי בין היהודים לערבים, ורואים חשיבות בחיזוק החקלאות היהודית.

חלק אחר מהציבור הדתי לאומי מחפש דרכים לשמור את השמיטה במלואה ולהוביר את השדות מבלי לפגוע בחקלאות היהודית. הרב זאב ויטמן, למשל, הוציא ספר בשם "שמיטה ממלכתית" בו הוא מציע דרכים לשמור את השמיטה בלי שימוש בהיתר המכירה. הרב חיים דוד הלוי הציע שהמדינה תכריז על אחוז מסוים של התוצרת אשר חייבים לגדל בשנת שמיטה ועליו יוחל ההסדר של רבי ינאי "פוקו וזרעו" (צאו וזרעו), ובשאר הקרקעות תשמר השמיטה במלואה והאדמות יוברו. עלתה גם ההצעה להקים קרן שבתון לחקלאים אליו יפרישו החקלאים חלק מרווחיהם לצורך קיומם בשנת השמיטה.

 

[עריכה] פתרונות הלכתיים נוספים

חלק מהחקלאים משתמשים בהיתרים אחרים מהיתר המכירה. זרמים שונים בחברה הדתית מקבלות היתרים שונים ובהרבה מקרים נהוג לצרף כמה היתרים יחד.

לגבי הפירות, המיועדים לאכילה אך אסורים בסחורה, ישנם המשתמשים ב'אוצר בית דין'. מדובר בגוף ציבורי, המבצע את איסוף הפירות במקום הבעלים, ללא מטרות רווח. החקלאי מהווה שליח של בית הדין, האחראי על חלוקת הפירות, ובית הדין משלם לחקלאי שכר על ההוצאות של הפועלים הגידול וההובלה. נוצר מצב שבו אין מכירה של פירות אלא תשלום על הובלה ואדמיניסטרציה בלבד. על פירות אלו חלים כל דיני קדושת שביעית, ויש לנהוג בהם קדושה ולא להפסידם. בדרך זו תמך החזון איש, שתמך בחקלאות היהודית אך התנגד להיתר המכירה, ולדעת רבנים רבים זו הדרך האידאלית להשתמש בפירות לכתחילה, כיוון שהפירות מיועדים לאכילה, והפקרתם תיצור מצב שבו רק עניים באזורים החקלאיים יוכלו להנות מן ההפקר, ולכן יש צורך ב'אוצר בית דין' שיפיץ את הפירות בכל הארץ.

לגבי הירקות האסורים באכילה, היתר אחד שהוצע הוא גידול תוצרת חקלאית על מצעים מנותקים. בשיטה זו מותר, לדעת המתירים, לעבד את האדמה מכיוון שהיא לא חלק מהקרקע אלא מנותקת ממנה. בעבר הביע הרב יוסף שלום אלישיב את הסכמתו להיתר זה, בתנאים מסוימים.

פתרון נוסף הוא גידול צמחים באזורים שאינם נחשבים חלק מארץ ישראל לעניין מצוות שמיטה, לדעת המיתרים.

לקראת שנת השמיטה התשס"ח, הקים מכון התורה והארץ גוף בשם אוצר הארץ אשר חתם מראש על הסכמים לאספקת פירות וירקות בעזרת מגוון היתרים ובראש ובראשונה אוצר בית דין. "אוצר הארץ" ביקש מהצרכנים להתחייב מראש על קנייה מאוצר הארץ על מנת למנוע הפסדים שקרו בשמיטות קודמות, כאשר תוצרת תפוחי אדמה שגודלו במיוחד עבור אוצר בית דין נשארו ללא קונים ובכך נגרמו ל"בית הדין" נזקים של מיליוני שקלים.

שמיטת הכספים (כלומר שמיטת החובות הפרטיים) עדיין קיימת, למרות שניתן ללכת לבית הדין המקומי בערב שנת השמיטה ולמסור לו את החובות, לא רבים עושים זאת. מוסדות פיננסים גדולים כן מוסרים את החובות לבית דין.

 

[עריכה] לימוד הלכות שמיטה

במהלך הגלות, הוזנחו לימודי המצוות התלויות בארץ וביניהם הלכות שמיטה, בגלל שלא מקיימים אותם מחוץ לארץ ישראל. בתלמוד הבבלי אין גמרא על מסכת שביעית, ויחסית היה רק מעט לימוד בהלכות שמיטה, תלמוד ירושלמי יש גם על מסכת שביעית.

עם השיבה לארץ ישראל הייתה התעוררות רבה ללימוד ההלכות התלויות בארץ בכלל והלכות שמיטה בפרט. רבנים נאלצו להשיב לשאלות של חקלאים יהודים ועל כן התרבו מאוד התשובות וההוראות הלכה למעשה בעניין שמיטה, ועל פיהן יצאו לאור ספרים ומאמרים רבים בנושא, בהלכה ובמחשבה. בין השאר, לפני קום המדינה, הרב קוק, החזון איש והרב שאול ישראלי עסקו בענייני שמיטה.

במערכת החינוך הציונית דתית, הושם דגש רב על לימוד הלכות שמיטה, בין השאר מתוך רצון לחזק את הקשר בין התורה לערכי התיישבות.

החמ"ד נדרש לנושא לקראת כל שנת שמיטה ומקיים ימי עיון לרבני בתי ספר ולצוותי ההוראה. כמו כן מפתחים חומרי למידה שונים ודואגים להפצתם בשדה החינוך.

דוברים מכל זרמי היהדות הדתית מדגישים את הצורך בלימוד הלכות שמיטה ובמדינת ישראל הוקמו מספר מכונים וכוללים, העוסקים בלימוד הלכות שמיטה והנחלתם לעם. מכיוון שהלימוד בישיבות בתלמוד הבבלי, לא ניתן מקום רב, אם בכלל, ללימוד נושא השמיטה בישיבות, המקום בו נעשה עיקר לימוד התורה. עם זאת, לאחרונה החלו בחלק מהישיבות הציוניות (כגון עתניאל, ירוחם ועוד) ללמוד את ענייני השמיטה בתור נושא מרכזי בלימוד העיון.

 

[עריכה] הקראים והשמיטה

בקרב היהודים הקראים מקובלת הדעה כי מצוות השמיטה אינה רלוונטית בזמן הזה היות שאנו עומדים במצב "שאין אנו חיים במסגרת החוקים והאפשריות לקיום החוקים הנ"ל בדיוק כמו הקורבנות, טקסי ההיטהרות (פרה אדומה, מצורע) ודינים נוספים." (הרב משה בן יוסף פירוז). מצב זה מוגדר כ"גולה" או "גלות", ולכן לא ניתן לקיים מספר מצוות התלויות בביטול המצב הזה.

כמו כן מסכימים רוב הקראים כי היום אי אפשר לקיים את מצוות השמיטה משתי סיבות:

1. אין לכל אחד מעם ישראל נחלה (אדמה השייכת לו ואותה הוא מעבד ע"מ לאכול את יבולה).
2. כיום, אין אנו יכולים לקחת פירות וירקות מהירקן השכונתי או מסופר מרקט ללא תשלום (כמו בזמן שהשמיטה נהגה לפני אלפי שנים).

שתי סיבות אלו מהוות מעין תנאים לקיום מצוות השמיטה בעיני הקראים.

 

[עריכה] שמיטה ויובל

בתום מחזור של שבע שמיטות, כלומר- בסוף השנה הארבעים ותשע, נחגגת שנת היובל. מאפייני היובל דומים למאפייני השמיטה - כמו בשמיטה אין לעבד את הקרקע ולמכור את תוצרתה. בנוסף, כל הקרקעות חוזרות לבעליהן המקוריים (שירשו אותן מאבותיהם כובשי הארץ הראשונים) וכל העבדים משתחררים. מאחר ושמיטת הקרקע לשנתיים רצופות היא משימה קשה מבחינה כלכלית, האל מבטיח לשלש את היבול בשנה השישית על מנת שיוכל להספיק גם לשתי השנים שאחריה.

 

[עריכה] שמיטת כספים

ערך מורחב – שמיטת כספים

בנוסף לאיסור העבודה בקרקע, קיימת בשנת שמיטה גם מצוות שמיטת כספים. על פי מצווה זו, נמחלים בסוף שנת השמיטה (לדעת רוב הפוסקים) או בתחילתה (לדעת הרא"ש) כל החובות הכספיים. בקרב חוקרי מקרא רבים נפוצה הסברה כי אין הכוונה לביטול מוחלט של החובות, אלא לפסק זמן בגבייתם. כפי שהבעלות על האדמה אינה מתבטלת בשנת השמיטה, אלא רק נשמטת באופן זמני, כך גם הבעלות על החובות הכספיים נשמטת רק באופן זמני. יש הטוענים שהסיבה שהתורה הוסיפה עניין זה במצוות השמיטה, היא בשל הקושי הרב שיכול להיווצר לחקלאים לפרוע את חובותיהם בשנת השמיטה, בה אין להם הכנסות.

 

[עריכה] תורת השמיטות הקבלית

ערך מורחב – תורת השמיטות

על בסיס מצוות השמיטה ומצוות שנת היובל התפתחה בקבלה תורה קוסמולוגית וקוסמוגנית המתארת את העולם כנברא ונחרב במחזורי שמיטות בני 7,000 שנה, שהם חלק ממחזור של יובל גדול בן 50,000 שנה. תורה קבלית זו הייתה מקובלת במאות ה-13 וה-14 בקרב חוג תלמידי ומפרשי הרמב"ן, וזכתה לגרסתה המפורסמת ביותר בספר האנונימי "ספר התמונה".

 

[עריכה] ספרי הלכה על השמיטה

• רבי ישראל משקלוב, פאת השולחן.
• הראי"ה קוק, שבת הארץ.
• חזון איש, פירוש על מסכת שביעית.
• מדרש בני ציון, ישועות הארץ.
• הרב חנוך זונדל גרוסברג, תורת השמיטה.
• הרב קלמן כהנא, שנת השבע.
• סוד הארץ, ספר + שתי חוברות עבודה לתלמיד נערך על ידי "מכון התורה והארץ" בהוצאת "דני ספרים"
• קטיף שביעית, מכון התורה והארץ (תשס"ז)
• הרב אברהם חיים עדס, ושבתה הארץ: דיני שביעית הלכה למעשה.
• הרב שמואל זעפרני, תלמי השדה.

 

 

[עריכה] ראו גם

• רעש השביעית

 

 

[עריכה] קישורים חיצוניים

• אתר השמיטה של אתר דעת
• היסודות הרוחניים מאחורי השמיטה, אתר השמיטה של כיפה
• חוברת הנחיות לשנת השמיטה מאת הר"ז זרמתי באתר תורת אמ"ת.
• מכון התורה והארץ - "אוצר הארץ"
• תני גולדשטיין, שנת שמיטה: לא רק בחקלאות, ynet
• מדור שמיטה בנוסח תימן, פורטל קהילות תימן
• השמיטה איננה מצוה חברתית, הרב ישראל רוזן בעלון שבת בשבתו