ההנהגה החרדית נגד "היתר המכירה": במודעה גדולה ומאירת עיניים, יוצאים בסוף השבוע כלל רבני הציבור הליטאי ובראשם מנהיג הפלג, הרב יוסף שלום אלישיב, בקריאה ל"חיזוק מצוות השמיטה ומניעת עקירתה". שנת השמיטה כבר בפתח, והרבנים החרדים, קוראים מעל גבי העיתונות החרדית ובמודעות רחוב, לחקלאים ולציבור הרחב, שלא לתת יד להסדר ההלכתי המקובל בציונות הדתית - "היתר מכירה".

"הנותן יד לעשות 'היתר מכירה' נותן יד לעקור המצווה, ודעתנו דעת תורה", מתריעים הרבנים, "שאסור להסתמך על היתר זה". הרבנים אף משגרים אזהרה לגורמים אשר יפעלו להורות לרבים להסתמך על ההיתר. לדבריהם, "כל הנותן להורות לרבים לעקור שמיטה על ידי 'ההיתר' גורם לחילול ה' שמראה לעין כל שניתן לעשות חוכא ואיטלולא (לעשות צחוק) ממצווה יקרה וקדושה זו".

חממות בבקעה (צילום: אבי אוחיון) 

הפולמוס סביב "היתר המכירה" הינו היסטורי ונמשך למעלה ממאה שנה ועולה מחדש לפני כל שנת שמיטה. "היתר מכירה" הינו פתרון הלכתי לנושא השמיטה בארץ ישראל, שבו מתבצעת מכירה סמלית של האדמות החקלאיות לגוי למשך שנת השמיטה, בדומה למכירה הסמלית של חמץ בפסח.

פתרון זו נוצר בשל הבעיות הכלכליות החמורות שהיו לחקלאי ארץ ישראל בשנים הראשונות לתחייתה בסוף המאה ה-19, שבעטיין ביקשו החקלאים מהרבנים להכין להם היתר מיוחד למכור את אדמותיהם לערביי האזור לקראת שנת השמיטה ה'תרמ"ט (1889), כדי שלא יפסידו כסף רב וכדי שהמשקים לא יתמוטטו. ביישוב היה חשש רב שהמושבות החדשות לא יוכלו להתקיים אם ישבתו מהעבודה במשך שנה תמימה.

הקרב על היתר המכירה

ההתנגדות הגיעה מכיוונם של רבני היישוב הישן של ירושלים, אשר לדעתם ההיתר עובר על איסור "לא תחנם" (איסור נתינת קרקעות ארץ ישראל לגויים). המצדדים בבקשת החקלאים היו בעיקר הרבנים שהיו מזוהים עם תנועת "חיבת ציון" וגרסו שהפרשנות שניתנה לאיסור "לא תחנם" הוא גזירת רבנים שעניינה מניעת התיישבות גויים בארץ ישראל וממילא, דווקא המכירה עצמה היא תקיים את הצווי של "לא תחנם", שהרי בזכות המכירה ימנעו הפסדים עצומים להתיישבות היהודית בארץ.

כשעלה הרב אברהם יצחק הכהן קוק לארץ, הוא החליט לסמוך את ידיו על ההיתר, בגלל המצוקה הגדולה של היישוב החדש אשר פרנסתו הייתה תלויה בחקלאות. לבסוף, נערך היתר לשנה ההיא בלבד ותחת הגבלות מסוימות.

בשנות השמיטה שהגיעו לאחר מכן, ההיתר חודש שוב ושוב. כיום רוב היישובים החקלאיים בארץ ישראל משתמשים בהיתר המכירה, אך רוב החרדים אינם סומכים על ההיתר ומעדיפים לקנות בשנת השמיטה תוצרת חקלאית מערבים או מחו"ל.

חלק מהיישובים החקלאיים הדתיים אימצו את "אוצר בית דין" כפיתרון. היישוב הדתי מבוא חורון ניסה לשמור שמיטה כהלכתה פעם אחת, ונקלע לחובות כספיים גדולים.