סיפור שהיה במושב קוממיות

סיפר רבי בנימין מנדלסון זצ"ל, רבה של קוממיות, שאחרי שנת השמיטה (תשי"ב) לא היה להם חיטים לזרוע, כי לא רצו להשתמש בחיטים שגדלו בשמיטה, וחיטים טובות מהשנה השישית לא ניתן היה להשיג.
רק קיבוץ אחד היה מוכן למכור להם, ומכר להם פסולת של חיטים מהשנה השישית. חיטים אלו היו שבורות ומתולעות.

ראש ענף הפלחה (אגודה שיתופית חקלאית ארצית) פנה אל הרב בשאלה, מה לעשות, לנוכח חוסר חיטים טובות?
ענה הרב: "אם אי אפשר להשיג חיטים טובות, הכשרות על פי ההלכה, נאמין בחיי העולמים, וה' יתברך יעזור שברכתו תבוא מחיטים שבורות אלו."
השמועה שקוממיות קנתה חיטים מתולעות בהרבה כסף התפרסמה בכל הסביבה. בכל הישובים הסמוכים התלוצצו על אנשי קוממיות שהם משליכים סכום גדול לטמיון. כולם היו בטוחים שמחיטים אלו לא יצמח אפילו גבעול אחד.

ראש ענף הפלחה, ר' יחיאל, מילא את הוראות הרב בתום לב ובביטחון מלא בה' יתברך.
מיד לאחר סוכות החל בחריש השדות שנחו כל שנת השבע, ולאחר גמר החריש זרעו את החיטים המתולעות והשבורות. עבודות אלו נמשכו מספר שבועות עד אמצע החורף.

באותה שנה נעצרו השמים ולא ירד גשם, עד אשר אנשי קוממיות סיימו את הזריעה. החקלאים תושבי הישובים הסמוכים שזרעו את שדותיהם בקיץ שנת השמיטה, זרעיהם נרקבו באדמה. ואילו קוממיות, הישוב היחיד בכל האזור שאיחר את החרישה והזריעה, דווקא אצלו הצליחה התבואה.

וראו כולם כי ה' יתברך שולח את ברכתו לשומרי שביעית.
(הסיפור נכתב עפ"י מכתבו של רבי בנימין מנדלסון זצ"ל בשנת תשכ"ג ונשלח למחבר ספר "משנת יוסף" על מסכת שביעית.)