דף שכט  PAGE 329

 

להסיר מכשול   ידע הציבור ויזהר מהמכשול החמור, שבקרוב מגיעים לחנויות ירקות האסורים באכילה עד אחרי שביעית, משום שגויים זרעו אותם בשביעית עבור ישראל. וגדולי הפוסקים שליט"א ביקשו לפרסם את האיסור בזה, שמכיון שגוי זרע בשביל ישראל על מנת שהישראל יאכל את הירקות בזמן שאסור לישראל בעצמו לזרוע, לכן אסור לישראל לאכול מהם עד אחרי שביעית, ואפי' באופן ששום ישראל לא עבר על איסור אמירה לנכרי בזה, וכמו שמבואר בהלכות שבת (מגן אברהם סי' תקט"ו סק"ג ובמחצית השקל שם, הובא במשנה ברורה סי' ש"ז בשער הציון סקי"ז, וכן כתב שו"ע הרב סי' רנ"ב סעיף י"א, וע"ע רמ"א באבן העזר סי' ה' סעיף י"ד הגה א', וע"ע שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' כ"ה). ואפי' ירקות של ההכשרים המקובלים בציבור שנזהרו מאיסור אמירה לנכרי ושותפות וכדומה, בכל זאת אם הם מביאים ירקות שגידלו הגויים בארץ ישראל עבור יהודים, הרי הם אסורים באכילה עד אחרי שביעית. והמצב היום איננו כפי שהיה בשמיטות הקודמות שהגויים עבדו בין כך וללא קשר לצריכת היהודים שאז אין זה נקרא לצורך ישראל, וכמו שכתבו הפוסקים לגבי ספינה ורכבת שאם הם היו נוסעים אפי' בלי שיהיו בו נוסעים מותר לישראל ליהנות, אולם היום המצב הוא שהגויים זורעים בשביעית עבור תצרוכת ישראל, וה"ז אסור באכילה עד אחרי שביעית וכנ"ל.   נ.ב.   הירקות מזריעת שביעית הנ"ל עלולים להגיע לשוק מיד אחרי סוכות. המעוררים                                             *  *  * בירור מנהג ירושלים בענין ירקות שיש בהם חשש אמירה לגוי     ציבור אלפי ישראל החרדים לדבר ה' נזהרים בשנת השמיטה מלאכול ירקות שיש בהם חששות של שותפות ישראל ושל גבולות הארץ ושל איסור אמירה לעכו"ם, ואינם קונים אלא רק בארגונים הנזהרים מכל החששות הנ"ל, והנה חדשים מקרוב באו ומפרסמים לציבור בכמה קובצים שכאילו היה מנהג כזה להזמין בשמיטה ירקות מהערבים, והערבים זרעו את הירקות עבור הישראל וקנו מהם את הירקות, על כן באנו בזה לברר את האמת לאמיתה ללא זיופים.     ומקודם נבאר שהשאלה שהתעוררה בשמיטה זו, היא שאלה חדשה שלא היתה עד היום, שהרי עד היום הערבים עיבדו את הקרקע שלהם ללא קשר להזמנה מוקדמת, אלא לכל ערבי היה חלקת אדמה קטנה יחסית והוא עיבד אותה בין כה, ולכן לא היה איסור בדבר, אולם בתקופה האחרונה עבר גידול הירקות לידי המעבדים הגדולים, והם לא מורידים את הכלים שלהם לשדות לעבד אותם אלא רק בשביל הקליינטים המזמינים אצלם והם מבררים מראש מי הם הקליינטים ורק אז הם יורדים לקרקע, ועל שאלה כזו לא היה נידון מעולם כלל.     ואלו המפרסמים שהיה מנהג להתיר בזה, הסמך שלהם הוא ממכתב ששלח הגאון הרב יעקב לנדא זצ"ל רב אב"ד בני ברק אל הגאון הרב פנחס עפשטיין זצ"ל ראב"ד ירושלים, שהגר"י לנדא זצ"ל רב אב"ד בני ברק בא במכתבו בטענה גדולה לגאב"ד על כך שהוא הזמין ירקות אצל הערבים ובאו הספקים מטעם ועד השמיטה דירושלים ולקחו את הירקות מאותם הערבים, וזה לשונו שם "ועד השמיטה שלכם מסיג גבולנו הספקים באים לאותם הערבים ממש שאנחנו התקשרנו אתם והם זרעו לכתחילה עבורנו ועל זה סמכנו וקונים מהם אספקתנו", ומזה משמע שהיה מנהג להזמין בשמיטה מהערבים.     אולם זוהי טעות חמורה, כי אין שום ראיה ממכתב זה שהיה כזה מנהג, שכן אם מסתכלים בתאריך של המכתב מגלים שהוא נכתב בחודש חשוון, וכמו כן במכתב שהראב"ד ירושלים עונה לו בחזרה התאריך שם הוא אוקטובר, והלא הירקות הנלקטים בתקופה זו של השנה ידוע שהמה מזריעת השנה השישית, ואין שום איסור להזמינם מגוי, אבל ירקות הנזרעים בשביעית ודאי שאסור להזמינם מראש אצל הגוי.     וכך מעיד הגאון ר' אליהו לנדא שליט"א ראש ועדת השמיטה של בני ברק בנו של ראב"ד בני ברק הגר"י לנדא זצ"ל שמעולם לא הזמינה ועדת השמיטה ירקות מהערבים מראש בשמיטה, וידוע שהרב אליהו לנדא היה בועדת השמיטה דבני ברק הרבה שנים בחיי אביו, הרי שדברינו הנ"ל מוכרחים.     וכן כותב הגאון הרב משה י. ל. לנדא שליט"א רב אב"ד בני ברק בפירוש במכתבו לתושבי בני ברק לשנת השמיטה תשס"ח, וזה לשונו "בכל השנים לא עשו חוזים עם נכרים לזרוע עבורנו, וגם לקראת שמיטה זו בשנת תשס"ח הבעל"ט נהגנו כן ללא שום שינוי" עד כאן לשונו, וכן מרן בעל שבט הלוי הגר"ש ואזנר שליט"א מעיד על כך במכתבו של ערב ראש השנה תשס"ח, וזה לשונו "הריני להודיע בשער בת רבים כי זה השמיטה השמיני שאני מלוה את עבודת הקודש של ועד השמיטה של בני ברק" ובהמשך דבריו הוא כותב וזה לשונו "וכן ידוע לי ע"י מו"מ אתם שהם לא עשו שום חוזים עם שום ספקים גויים" עד כאן לשונו.     וכן מעיד הגאון הרב מאיר ברנסדורפר שליט"א חבר בד"ץ עדה החרדית שמעולם לא היה ישיבת בית דין בבד"ץ דעדה החרדית ירושלים בענין הזה, וא"כ אין שום פסק שיש כזה מנהג.     והנה סמך נוסף שיש בידי המפרסמים להיתר, הוא ממה שהגאון ר' שמואל סלנט זצ"ל רבה של ירושלים התיר להשתמש באתרוגים שגוי נטע עבור ישראל בשביעית, והם משווים שכמו"כ מותר להשתמש בירקות שגוי זרע עבור ישראל בשביעית.     אולם זוהי טעות יסודית, כי האתרוגים שהשתמשו אתם בשביעית על כרחך שהאילן שלהם ניטע מלפני שביעית, שכן אילן שניטע בשביעית הריהו ערלה ופסול למצות אתרוג.     (ואף אם הגוי עבד בעצי האתרוג בשביעית, הלא העבודה מותרת אם היא לאוקמי אילנא, ואפי' אם הגוי עשה עבודה האסורה של לאברויי אילנא כיון שהפירות גדלים בין כך כמו שרואים בחוש בפרדסים שמפקירים ולא עובדים בהם ובכל זאת גודלים בהם פירות, נמצא דאין הגוי עושה זה לצורך ישראל). על כן ציבור אלפי ישראל מקפידים לא להכניס לפיהם ירקות שיש בהם חשש איסור אמירה עכו"ם בנוסף לחששות של שותפות ישראל וגבולות הארץ, משום שמעולם לא היה שום מנהג להתיר בזה *  *  * והשביעית תשמטנה ונטשתה           כשציוותה התורה "ושבתה הארץ שבת לד'" ואמרה: "וציוויתי את ברכתי", נמצאנו למדים, עד היכן הברכה העצומה מגעת כאשר החקלאי המסור לוחש לאדמתו בחום: "שבת שלום לך אדמה", והארץ שובתת שבת לד'. ועד היכן מגיעה לחילופין הקללה הנוראה כאשר הארץ אינה שובתת, והחקלאי עובד בה כבחול.           והדברים מדהימים. בשנים בהם השמיטה לא נשמרה כהלכתה, התרחשו גזירות נוראות אשר המיטו אסונות נוראים, על יושבי הארץ. כבר בתקופתו של הרידב"ז אשר חי לפני כ – 80 שנה, התרחשו בשנות השמיטה בהם התרשלו בשמירתה, אסונות נוראיים אשר את חלקם מביא הרידב"ז בהקדמה לספרו. ועפ"י דברים אלו ניתן גם לסכם את שנות השמיטה האחרונות.   בשנת השמיטה תשל"ג התרחשה מלחמת יום כיפור. ובשנת תשמ"ז התחילה האינתיפאדה האימתנית, שבגינה נחתם הסכם אוסלו בשנת השמיטה תשנ"ד, בו נתנו למרצחינו רובים! שבדיוק בשנת השמיטה תשס"א, התחילו לירות בהם כדורי ברזל קטלניים לעברנו, בעיצומו של ר"ה, תחילת שנת השמיטה!!!   וברור לחלוטין, כי מטרתם המוצהרת של מלחמות אלו, הייתה אחת ויחידה!!! לנשלנו מעל אדמתנו. וכולם, לא התרחשו אלא בשנת השמיטה, מדוע? משבר ה"אברבנאל" את אוזנינו, כי כל זכותנו להיות בארצנו, מותנית בדבר אחד, יחיד ומיוחד: שמירת השמיטה, ועוד יותר מזה כותב ה"אלשיך" הקדוש בספרו על התורה, על דברי הכתוב: "וזכרתי את בריתי יעקב... והארץ אזכור" כותב ה"אלשיך": "אזכור בריתם [של האבות]. אך מה אעשה כי לעומת זה, "והארץ אזכור", כי [אי] זכירת הארץ, מנגדת [- מתנגדת להכיל] אתכם, על שבתותיה אשר ביטלתם"!!!   וכבר שנינו במדרש, שכאשר שומרים אנו את מצוות השמיטה, ומפקירים את האדמה על פיה. שומרת האדמה עליה, ועל היושבים עליה, על אף שבעצם היא מופקרת וכל הרוצה בה יבוא וייטול. אולם מדהים להיווכח, כאשר אין מפקירים אותה, ושומרים עליה לכאורה בקנאות מוחלטת, מגיעים כ-ו-ל-ם לחטפה, על אף שהיא לכאורה ברשותנו!!!   ולעומת זאת, בשנת השמיטה תש"מ, הייתה השנה הראשונה, בה החלו להביא לעם שבשדות את דבר השמיטה, ואכן, הורגשה באותה שנה התעוררות רבת רושם, ונרשמה זה לראשונה, עלייה חדה במספר החקלאים שומרי השמיטה, אשר זכו לראות עין בעין, ניסים גלויים ומדהימים עד כדי כך הגיעו הדברים: שמרביתם של החקלאים שומרי השמיטה - גיבורי הכוח - ראו כל אחד ואחד ישועה פרטנית וגלויה, ולא פעם, התרחשו הדברים, באנשים קשי יום ומעוטי יכולת, ששנת השמיטה העמידה אותם מעל לדרך הטבע, על רגליהם! - עם כל המשמעות העמוקה שבדבר, עקרות זכו להיפקד, בעלי חובות התעשרו, בעיות קשות נפתרו, ועוד ועוד. וכל זאת מכוחו הכביר והעצום של דברי הכתוב "וציוויתי את ברכתי".   אף אותם חקלאים - גיבורי הכוח, שהמשיכו ביתר שאת ועוז, לשמור שמיטה כהלכתה, עפ"י כל ההלכות הקשורות בהן, זכו להמשיך ולראות, ניסים על טבעיים, בניגוד לדרך הטבע, בשנות השמיטה - לפניה ולאחריה!!! -: דוגמא עכשווית ומוחשית מאין כמותה, ניתן למצוא בשנה האחרונה ערב שנת השמיטה תש"ס, אשר למרבית החקלאים בכל הארץ ממטולה ועד אילת, ומדן ועד באר שבע, זכורה שנה זו כאחת השנים בעשורים האחרונות, בהם ירדו הגשמים בקושי רב ובמיעוט שבמיעוט, למרות זאת, התברכה שנה זו ביבול הפירות והירקות, פי 3 משנה רגילה - על אף שגשם, כמעט ולא ירד!!! ומדהים לראות עד כמה הדברים מדוייקים ומקבילים למה שאמרה התורה, "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, ועשת את התבואה לשלוש השנים".   עם זאת, חקלאים רבים, עדיין שמע מצוות השמיטה לא הגיע לאוזניהם, משום מה, ואף אלו שכן שמעו את המושג המיוחד הזה, בוודאי שלא הבהירו להם בצורה ברורה, במה הדבר מחייבם, ובוודאי לא את הברכה העצומה הטמונה בשמירתה כהלכתה.   ובזאת באים אנו בבקשה מיוחדת, לכל מי שיש לו קשר או השפעה על חקלאים או בעלי משקים וכדומה, להבהיר לחקלאי בדרכי נועם את מצוות השמיטה, בצורה הפשוטה בה מובאים הדברים. ובעיקר, בברכה העצומה הטמונה בשמירתה ללא רבב, ומי אינו צריך ישועה בנושא זה ואחר: בחשבון הבנק או בחיי היום יום. ולעומת זאת, מי אינו ירא כי תרבץ עליו ח"ו קללה כה קשה מנשוא ה"י. וסיפורים מדהימים, ומאמרי חז"ל נפלאים המצורפים בעניין, שכבר הועברו לחקלאים בשבועות האחרונים, גרמו וסייעו לכך, שביום אחד! התווספו 15 חקלאים גיבורי כוח, אשר החליטו להשבית את שדותיהם ללא עוררין למשך שנת השמיטה. וזוהי רק דוגמא אחת מני אלף, על חקלאים "גיבורי כוח עושי דברו", שרק אם ישַבְּרו את אוזניהם על דבר השמיטה, יצטרפו אף הם בחום!!!     יש הרבה לשונות בתורה ובחז"ל שבגלל שלא ישמרו שמיטה יצטרכו לגלות מן הארץ ובכל זאת יש לשון מאד תמוה בילקוט בהר תרנח וז"ל אמר הקב"ה למשה רצונך שלא יגלו הזהירם על השמיטות ועל היבלות עכ"ל וצ"ע דלהזהיר על השמיטה צריך רק בגלל שלא יגלו ? הא צריך לההזיר על השמיטה בגלל מצוות שביעית שמי שעובר על זה עובר על לאו ועשה . ונראה שהקב"ה אמר למשה שאע"פ שיתכן שיש אופנים שיכולים להסתדר שלא לעבור על לאו ועשה כגון שיעשו מצע מנותק והיתר מכירה לכן צוה הקב"ה למשה שיזהיר אותם לשמור שמיטה לקיים "חיובי" את המצווה של "והשביעית תשמטנה ונטשתה" ולא להפקיע אותה ובזכות זה לא יגלו מן הארץ (שזה ברור לכו"ע –וכך כותב הרב קוק בספרו שבת הארץ שעם כל ההיתירים והמכירות מ"מ אין כאן קיום מצוות שמיטה) ורק עם קיום המצוה הזאת אנו זוכים להיות בארץ.   והשביעית תשמטנה ונטשתה" ליקוט של מאמרי רבותינו על החשיבות להזהיר על שמירת שמיטה כהלכתה   שמירת שמיטה מרצה את המעשים   אם עשו את השמיטים וכל המצוות שנצטוו בהן, אותה שעה הארץ מרצה מעשיה להקב"ה. (מדרש שוחר טוב, תהילים, פרק פה)   אם הוציאו את המעשרות ועושים את השמיטים, אותה שעה היא מרצה את מעשיה להקב"ה. (ילקוט שמעוני, תהלים, סימן תתלג) רוח קדושה בשביעית בארץ הקדושה תחול רוח קדושה בשנה השביעית, כנודע ל"יודעי חן". (מהר"ם אלשיך, שמות, כג-יב)   שמיטה – תנאי לקבלת ארץ ישראל "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ" – כלומר, על מנת כן נתתיה לכם שתשבות הארץ בעצמה שבת לה'. (אברבנאל)   הארץ צועקת – בניך חללוני "וזכרתי את בריתי יעקב... ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור" (ויקרא כו- מב) ולמה כפל ב' פעמים "אזכור" ולא אמר "ואף את בריתי יעקב... ואף את בריתי אברהם והארץ יזכור"? כי הארץ צועקת לפני הקב"ה על שבניה חיללו שנת השבתון. "ושבתה הארץ שבת לה" והנה אנחנו בוכים וצועקים לפני הקב"ה אבינו שבשמים זה קרוב לב' אלפים שנה מהחורבן "זכור לנו ברית אבות" ואין אנו נענים, הוא מפני שהארץ גם כן צועקת לפני הקב"ה מה עשו לה בניה בחללם את השבת קודש שלה היא השמיטה. על זה אמרה תורה "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור", אתה צועק זכור לנו ברית אבות, זכור אני את בריתי אתם, אבל גם "והארץ אזכור" גם הארץ צועקת זכור את מה שעשו לי בניך. (אלשיך ועקידה)   גלות באה בעוון שמיטה אמר הקב"ה למשה: רצונך שלא יגלו – הזהירם על השמיטות ועל היובלות. (ילקוט שמעוני, בהר, תרנח)   אמר הקב"ה לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע, בכדי שתדעו שהארץ שלי היא והם לא עשו כן אלא חטאו וגלו. (סנהדרין, דף לט ע"א)   גלות באה לעולם – על שמיטת הארץ (שלא שבתה ארצם בשביעית, אלא, זרעו וקצרו). (אבות, פרק ה, משנה ט, ופירוש רש"י) בעוון השמטת (=ביטול) שמיטין ויובלות, גלות באה לעולם ומגלין אותן ובאין אחרים ויושבין במקומן. (שבת דף לג ע"א)   אמר הקב"ה: הואיל ואין אתם משמיטין אותה, היא תשמט אתכם; ומספר ירחים שאין אתה משמיטין אותה היא תשמט מאליה. (אבות דרבי נתן, אות לח)   אם לא שמר שמיטות ויובלות או אם לא שמר אחת מהן, סוף שאני עושה אותו שימכור ארצו; חזר בו – יפה, ואם לאו – סופו שהוא מחזר ומסבב על הפתחים. (מדרש תנחומא, בהר, א)   אמר משה: רבונו של עולם, למה נמכרו ישראל למלכויות הללו? אמר לו: מפני שהם מחללים את השביעית. (שם)   השמיטה תובעת את עלבונה וזה לכם לדעת, אשר אחר חילול השמיטה הראשונה בשנת תרמ"ט, שלח הקב"ה בשנה שלאחריה חג וארבה, ויאכל את כל תבואת הארץ ויצאו נקיים. ובשנת תרנ"ז, אחר חילול השמיטה של שנת תרנ"ו, שלח הקב"ה מןה שמים משלחת עכברים, חמרים חמרים, וישחיתו כל התבואות. ואחר שנת תרס"ג, שלח הקב"ה חולי רע רחמנא ליצלן, וגם דבר גדול על בקר וצאן, ונתרוששו כל היהודים בהמושבות. וכאשר אמרו חז"ל על הפסוק הן כל אלה יפעל וגו' פעמים שלש עם גבר, פעם ראשונה שניה שלישית מוחלין לו, רביעית אין מוחלין לו – לאחר חילול השמיטה הרביעית של שנת תר"ע נתדלדלו ישראל, באופן שרוב הגרנות נשרפו באש, סיבה גלויה מן השמים, והרבה לא הוציאו יותר מן הזריעה, והיה דבר גדול על המקנה באופן נורא מאד מאד, ובשנת השביעית גופה נתחדשו גזירות על ישראל, והדלות מצד השני עד שיצאו שליש יהודים מן הארץ, ומי יודע עוד כמה העומדים לצאת אם היה להם על הוצאות הדרך. גם בשבוע הזה יצאו חמשה אכרים מסמוך לפה, וינתשו את אדמתם, וילכו ויתפזרו לכל רוח. עד שהגוים הערבים אומרים, שמיום שנכנסו ישראל לארץ נשתלחה מאירה והארץ פסקה ליתן יבולה, אוי לאזנים שכך שומעות! (הקדמת בית רידב"ז)   מדברי בעל 'שמיטה כהלכתה' חמורה עד מאד היתה האזהרה מן השמים שבאה על חלול השמיטה האחרונה (תשל"ג) כאשר במוצאי השנה קמו אויבינו לכלותינו, ובעצומו של יום הכפורים פתחו צבאות ערב במתקפה, ובעצם יום הקדוש מאות חיילים נהרגו על משמרתם – ועד היום אין מענה למחדל זה – רק אלו שמאמינים בהשגחתה קב"ה על עמו ונחלתו יודעים שיד ה' פגעה בנו שלא לסמוך על כחנו וגבורתינו – רק נדע שזקוקים אנו להשגחת אלקים על עמו ונחלתו – והוזהרנו לשוב לה' ולהזהר בקדושת ארצו. מלחמה עקובת דם זו גם מאותת כי עלינו לשוב ולקיים מצות שמיטה כהלכתה. (שמיטה כהלכתה דף קיא)   דברי בעל  "אורים ותומים" כשהיינו בארץ ישראל, בהלו נר ה' על ראשינו, כמה גדולה מצוה זו אשר בא בגללה נס גלוי לכל בארצנו ועדתנו, אשר תמיד בשנה הששית לשמטה בדקדוק נתן השי"ת ברכה בגידולי תבואות ופירות ארץ זאת למרבה, עד די סיפוק לשלש שנים, ובעת סמיכת שביעית ליובל – לארבע שנים, לכל אחינו בני ישראל שהיו בארץ ישראל. ככה סובב תמיד, לא הקדים לא איחר, ובזה הודיע לכל כי לא בא זה במקרה מפאת כוכבי השמים וכסליהם אשר שמם משטרם בארץ, כי המקרה לא יתמיד, וכוכבי השמים נבוכים בארץ לפי מסילתם, פעם שנה זו או אחרת, לא יסבו בלכתן להסכים תמיד על שנה א'. וידעו כולם כי ה' בקרב עמו וארצו, וישם חו"ל גבול לארץ ישראל, אשר חוצה לה מסביב לה הי' כזאת. לזאת נקראת ארץ ישראל ארץ, לשון רצון, כמ"ש במ"ר בראשית שנקראת ארץ שרצתה ועשתה רצון קונה, הכי נמי ארץ ישראל רצונה בשבת עדת ישראל בתוכה שומרי מצותיה ושמטותיה, אז נתנה יבולה משנה אחת לג' או לד' שנים להספיק יושביה מעם ישראל, שלא היה ככה בשאר השנים ובשאר הארצות, וגם בה – בזמן שאין כל ישראל בתוכה ואין מקיימין שמטותיה. (סימן ס"ז, הובא בשמו ב"פאת השולחן" פ"י סעיף ד')   ברכת ה' לשומרי שביעית ...ובעוונותינו הרבים בהאי שתא כאשר יצאה ההבערה לחלק על ביאור שביעית, מיד פסקו הגשמים, עד כי על הפסח היה צריך לשלם בעד כלי אחד מים קרוב לד' זהובים, ונהפך יום טוב לאבל של צער. אמרו הושענות וסליחות ותקיעות, ובא חלום לזקן אחד כי נגזרו גשמים לרוב, ועל ידי אשר שלחו יד לבטל שביעית נתבטלו הגשמים, החזיר ה' את מפתח הברכה שלו, ככתוב וצויתי את ברכתי וגו'". וידעתי מיחידי סגולה, אשר קבלו עליהם שלא לשמוע לעצת המורים לבטל שביעית, ובא עליהם ברכה מיוחדת בתבואתם בפתח תקוה. (ספר שבת שבתון סימן ג' דף כב)   שמיטה מוכיחה שתורה מן השמים שמעתי משמיה דאבא (ה"חתם סופר") כי על ידי שמיטה נראה לעין כי התורה מן השמים היא, ולא משה מעצמו אמרה, כי איך אפשר שיבטיח "ועשת את התבואה לשלש השנים", שהוא שלא בטבע, אלא ודאי שהתורה מן  השמים היא. (כתב סופר)   ולפי שהשביתות ההנה הם סימנים א-להיים, נתנה הא-ל יתעלה כנגד הטבע ובהפך ממה שינהגו אנשי הארץ ההיא בעבודתם, אמר וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסף וגו' וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים וגו'. והוא נסיון נפלא על דרך הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו' ובחנוני נא בזאת אמר ה' צב-אות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים וגו' (מלאכי ג י). (עקדת יצחק, ויקרא קלז כ)   מכתב מרן החזו"א לשומרי שמיטה המציאות "בן משק אנכי, מתפרנס בעמל, והנה הגעתי לקראת שנת השמיטה, וכבן בנו של עם קשה עורף, התגנבה בלבי המחשבה לשמור את השביעית כהלכתה בקשיות עורף. הייתי בודד וגלמוד, שחוק לכל שכני, היתכן? הן לא נזרע ולא נאסוף! הלא אי אפשר ללחום עם המציאות! אבל עקשנותי עמדה לי, ולמרות שכל מי שיש לו מוח בקדקדו יודע שאי אפשר לשמור את השביעית – ולא נתנה שביעית אלא למי שיש באסמו תבואה מוכנה לשלוש שנים. ולא כדורות ראשונים, דורות אחרונים, למרות כל אלה, כבר יצאה פלגא דשתא, והמציאות מתרפקת באהבה עמדי. זרעתיה כל לפני ראש השנה בשנה השישית, בשביעית ישבתי, לא חרשתי ולא זרעתי, את היבול הנכנס לשביעית, אני נוהג בו קדושת שביעית, ואני אוכלו בקדושת שביעית, ואני בתקותי להשלים עם המציאות – או יותר נכון המציאות תשלים איתי – בחצי שנה הבאה ושכני המלעיגים עלי חרשו וזרעו בשביעית, והמציאות לחמה בהם בחמת זעפה, והשחיתה כל יבולם ברב גשמיה ובמטרות עוזה. ועתה בקשתי שטוחה לפני המתירים, שיסלחו לי על שמריתי פיהם ויואילו נא בטובם לעיין עוד פעם בדבר, אולי המוח בקדקד ישוב ויבין, שהתורה לא תהא מוחלפת, ושמירת שביעית רק ברצון תליא.   * * * "וציויתי את ברכתי"   כמה מהסיפורים הרבים של הברכה  העל טבעית  ששורה על שומרי שביעית כהלכתה בזמנינו   בשדה של צביקה נפלאות אותם ראו ורואים כל העת, גבורי הכח המשביתים שדותיהם במצוות "ושבתה הארץ". ניסים שלא מדרך הטבע, מופתים מופלאים שנראו בעליל, כמה 'איתותים', כמו שמכנה אותם צביקה, גרמו לו לעצור את מרוצת השיגרה ולהרהר מעט על תכלית החיים. באותה שנה, שנת תשל"ט, החל עושה את פסיעותיו הראשונות בעולמה של היהדות: הניח תפילין מידי בוקר, שמר שבת, קבע עיתים לשיעור תורה, הרגיש כיצד אור חדש מתפשט ומציף את חדרי ליבו. דרכו החדשה, לא הייתה סוגה בשושנים כלל. ההתמודדות הבלתי נעימה עם לעגם של הבריות – התמשכה יום יום ללא הפסקה. השכנים גיחכו על כל שינוי, בני המשפחה תמהו, כל צעד גרר עמו אין ספור חיכוכים, ויכוחים והתנגשויות. אדם חזק הוא צביקה. עז רוח, קר הגיון ונחוש החלטה. מראשי המדברים היה – במושב ובכל מקום. מעולם לא נמנה על ההולכים בצידי הדרכים; מעורה היטב בפוליטיקה הפנימית ביישוב שבבקעתה ירדן, כמו בפוליטיקה הסוערת שבמישור הארצי, מתוקף עמדתו הבכירה בתנועת הליכוד. אך טבעי היה כי השינויים הרוחניים בחייו ימשכו בעקבותיהם גלים של לחישות תגובות ורכילויות. גלים שהתנפצו על חומת אישיותו החזקה. העוצמה הנפשית המבורכת הלזו, היא שעמדה לו בבואו לקבל על עצמו את מצוותה שמיטה, למרות הקשיים הרבים הכרוכים בשמירתה. הכל החל בקריאת התורה, כאשר המילים "ובשנה השביעית תשמטנה" הרעידו מיתר בנשמתו; "הנה, מצוה המיוחדת לי, איש השדה". המשיך להאזין ביתר שימת לב, מופתע מן הברכה המובטחת: "וצויתי את ברכתי..." אחוז התלהבות פנה את הרב: "הזדמנות שכזו התגלגלה לפתחי... הבטחה מפורשת מן התורה... איך אחמיצנה?" הרב ניסה לצנן מעט את התלהבותו, הסביר לו כי מדובר בהפקרת האדמה לגמרי בשנה השביעית": "ישנם הפסדים, קיימים קשיים. בכלל, לא קל לעמוד ולראות שדה מושעת כשהיא מעלה קוצים וחוחים". הדברים כמו לא נאמרו. גם הרב קרא על תוי פניו של צבי כי עומד הוא כבר אחר החלטה: "שנה הבאה שנת 'שמיטה' היא, לפני הזדמנות פז, לראות במו עיני את ברכת התורה כשהיא מתממשת במוחש". וכשצבי מחליט – לא ניתן להניאו מכוונתו. גם אמנון הלולן, שלדעתו ייחסו במושב משקל רב, ניצב בפני החברים וגולל בקול רם את הערכתו הברורה: "איש כמו צביקה, שלא עבר עליו יום בלא שיגש למטע, אין ספק שלא יוכל לעמוד בכך. זהו שגעון רגעי שיחלוף מיד בשבוע העבודה הראשון". אך צביקה חשק שפתיים, הביט מעלה בעקשנות" "בעזרת ה' אעמוד בזה". אמת, המצפון הפנימי לא שקט היה, גם הלב סער בחשש, אבל הרצון היהודי גבר על הכל ונטע בו החלטה ברורה: "השנה אשמור שמיטה כהלכתה. ללא קולות, ללא רבב". עד עתה נפנה היה למטע לפחות אחת ליום ולו בכדי להריח את הפריחה – אולם מכאן ואילך: שבת לה', ויהי מה. שבת קודש.   * * *   חברי המושב, שיצאו מידי שחר איש לשדהו ואיש לכרמו, הורגלו כבר לראות את דמותו של צביקה עומדת בחלון ועוקבת אחר מעשיהם. "שבת שלום" היו צועקים לו תוך כדי התלוצצות על חשבונו. היטב הבינו ללבו, לבו של חקלאי היושב בביתו ומניח לשדהו לעלות קמשונים. כך, בעוד כל החברים מסקלים ומנכשים, זורעים ומטפחים, קוטפים ובוצרים וידיהם מליאות עבודה, יושב היה צביקה בביתו ומביט בהם בעינים כלות. רגשות שונים התערבלו בו; מחד, שמח לבו על המצווה שנפלה בחלקו והוא מקיימה בגאון למרות כלה קשיים – ומאידך, הישיבה המשמימה הלזו, הרחק משאון העשיה והחדווה למראה היבול הפורח העיקה עליו עד מאד. מושבני'ק היה ברמ"ח ושס"ה, רגיל לעבוד בשדה, לייחל ולקוות לגשם, לשמוח למראה הנביטה הראשונה, לטפח את העצים כאילו היו ילדיו, זרע בדמעה וקצר ברינה. ועתה – מאומה. לעבור נסיון במשך רגע ולעמוד בו – דבר לא קל הוא. במשך שבוע – על אחת כמה וכמה. שנה תמימה – מי גבר יחיה ולא יראה מוות. לצביקה –הייתה השנה כולה שנת נסיונות; שנה של ויכוחים עצמיים יום יום, שעה שעה. מאה פעמים כמעט להישבר ולומר: "זהו, די עם ההחלטה המוזרה הזאת. היום אלבש את המגפים ואעלה על הטרקטור". ויחד עם זאת, מאה פעמים כנגדם להחליט בעקשנות: "לא. הן שנת מבחן היא זו, מבחן לדרכי החדשה בחיים"... הזמן עושה את שלו – ברוך יוצר הזמנים. אחר כבישת היצר בחדשים הראשונים, באה ההקלה בהמשך כמתנת שמים. בעוד המטעים עומדים בשביתתם והשדות בשממונם – עולם חדש החל נגלה בעיני צביקה: הרחיב את זמני שיעוריו, רכש קנייני חיים חדשים. מפסקיו של הרב לא סר כמלא נימה. "מילא אינך עובד" אמרו לו חברים, "השכר לנו לפחות את הכלים, נשתמש אנו בטרקטור". אך צביקה מסרב: שאל, ונענה כי אסור לו, עלול הוא לסייע בכך בידי עוברי עבירה. הפצירו, לעגו, קינטרו מול אזניו שנותרו אטומות; "אסור" אמר הרב, וזאת המילה האחרונה בענין. הבא להטהר – מסייעין בידו. מיד בתקופה הראשונה לשביתתו מונה צביקה לרכז המשק. תפקיד ממנו התפרנס בכבוד משך השנה. מזלם של חביריו, לעומתו, לא שפר עליהם: היו אלו השנים הראשונות להיווסדות מושבי בקעת הירדן, עדיין לא הכירו את תנאי המקום, והיבול איכזב השנה. החום השורר בבקעה הזיק ופגע בגידולים. בשעות שמיררו האיכרים בעגמת נפש על הזריעה של צלחה, השתתף צביקה עמם בכל ליבו. אולם, לא יכול היה להתעלם מן האות שהבהב בקרבו כי מן השמים ליווהו בדרכו ושמרוהו מן ההפסד. חלף החורף, גם הקיץ המשועמם עבר, הגיע אלול של שלהי תש"מ. 'קיץ משועמם' על שום מה? על שום החום המעיק על יישובי בקעת הירדן, בעטיו נחשבים הם לשכבת האיזורים החמים ביותר בארץ. בבקעה, לא ניתן לעבוד כלל בחדשי הקיץ, בעוד השמש בתוקפה. הילכך, בהיגיע אלול ותש מעט כח השמש, שקועים היו כולם בעבודה קדחתנית; ניכשו סיקלו וזיבלו, חרשו זרעו והשקו, הכינו את שדותיהם לקראת עונת הגשמים. הפשילו שרוולים לבצע בפרק זמן של חודש – את העבודה המתבצעת בכל שדות הארץ בשאר חדשי הקיץ. אך צביקה מיודענו עודנו יושב בחיבוק ידים: השמיטה טרם יצאה. גם תשרי בפתח, אולם צבי ממתין עד לאחר החגים. "גיבור כח", קראה התורה לו ולשכמותו. ולא בכדי...   * * *   ורק בהגיע חודש חשון יצא סוף סוף למטעיו, הפשיל שרווליו, חיבק את כלי עבודתו והתנפל עלה אדמה החרבה המתגעגעת לו ולטיפולו.   * * *   עתה נכונה לו אכזבה מרה.  מחוסר ידע מוקדם, לא השכיל צביקה להתארגן בשנה השביעית לקראת זו השמינית. כעת, בעמדו במשרדי הסוכנות והפקיד שממולו גיחך עליו בקול, לא ידע צביקה את נפשו. "עכשיו אתה בא?" שאל הפקיד "עכשיו כבר לא נשאר לך מאומה, נגמרה העונה"... בבקעה, בתקופה הראשונה להתיישבותה, הייתה ההחלטה בנוגע לסוג הגידולים נקבעת על ידי נציגי הסוכנות. אלו הביאו בפני החקלאי עובדה גמורה: מה יזרע ובאיזו עונה. וכך עמד לו עתה צביקה לפני שוקת שבורה; הזרעים כבר חולקו ונזרעו, העגבניות גדלו. עכשיו לא יניחו לא לזרוע, שכן ה'עונה' שייכת עתה למקום אחר בארץ. גם לו יקבל אישור ויזרע לא ירוויח, כאשר ימכור את היבול, מאומה. הן כך מנהגו של עולם: המזדרז – מרוויח, המאחר – מפסיד. עגמומיות השתררה עליו, לא ידע את נפשו. לא לעבוד גם השנה זוהי משימה שלמעלה מכוחותיו, הוא לא יהיה מסוגל לכך. התרוצץ במשרד עד שפגש פקיד המיודד עמו, ורגשותיו של ההוא התעוררו; הבין ללבו של החקלאי העומד מולו ודמותו שפופה, גם אם לא הסכים עם דרכו. "אתה יודע מה", אמר, "ננסה לעשות משהו". פנה למחסני הזרעים, בדק וחזר עם תשובה משמימה: "חבל. חוץ מכמות זרעי סלרי – אין כלום". צביקה לא נע ממקומו, גם הוא, כמו הפקיד, ידע שזריעתה סלרי לא תצמיח לו כל תועלת. הסלרי משמע רק לתיבול תבשילים, הכמות המועטת המתבקשת בשוק – נזרעה כבר על ידי חקלאים אחרים. ברגעים אלו הבקיעו להם כל אימרות הלעג שהושמעו כל השנה באזניו, חילחלו מבעד למעטה שעטף את ליבו וגרמו לו למפח נפש עז; כאילו לא די לו במה ששבת כל השנה, לא די במה שהתאחר מלזרוע עד עתה, והנה עתיד כה לוטה בערפל - - - רגשות השפלה פעפעו בלבו, והוא קם אל החלון מדוכדך וכאוב. שוקל לכאן ולכאן ומתקשה לבא לידי החלטה. היצר החקלאי – יצר הוא. ה'מינוס' הגדול בבנק – מינוס הוא. החובות מעיקים, והאיום בשנת הבטלה נוספת נפנף מולו. על אתר החליט כי די לו בשנת שביתה אחת; בדיעבד יצא מכאן עם זרעי הסלרי. כל פרוטה חשובה, גם בעד מחיר שכזה.  לאחר היסוסים נמלך ברב המושב, זה שאל את פי הגרי"ש אלישיב שליט"א האם יוכל לסמוך על הברכה הכתובה בתורה לגבי השנה שמינית, ולזרוע את כל שדותיו סלרי. "ברכה זו" כך הייתה התשובה "כתובה אך לגבי השמיטה בשנים שבהם יובל נוהג. אך אם זכה חקלאי זה והינו מאמין בבוראו באמונה שלימה - יכול לבטוח בו כי יזכה לברכה גם השנה". האמין איפוא בחי עולמים, וזרע. לקח את כל מלאי זרעי הסלרי שבמחסנים, חכר – בנוסף לשדותיו – את שאר החלקות שנותרו שוממות וזרע את הדונמים הרבים שברשותו בזרעי הסלרי. זרע – ולבו בל עמו. ידע כי יתכן וכל עמלו יהיה לריק, כאשר הסלרי יצמח והוא לא יזכה להילקט מחוסר ביקוש. הצמחים יבלו בשדה והצבע הירוק הפורח יתחלף בחום צהבהב; ייבש ויכלה. חש כי גורם עוול לעצמו, לזרעים ולאדמה המגדלת לחינם. "וצויתי את ברכתי" לחש לערוגות הסלרי, "התורה בירכה ועלינו להאמין", והן קיוו עמו וייחלו לנס. ובמושב? לעג ושנינה, צחוק וקלס. בכל עת מצא היו נתונים צביקה ומעשיו בפיות החברים, שדנו בו בהרחבה. למראה "שגעון הסלרי" כבר חרבו כל שפתי לעג. נדו לו בראשו ברחמנות, לא אמרו לו מאומה.   * * *   בחנוכה של אותה שנה כבר התנשא הסלרי שבשדותיו לגובה של 1.20 מ', מקרה שאינו מצוי כלל. ירקות נאים ומשובחים, שאיכותם מעוררת התפעלות; כל ראש שוקל למעלה משני ק"ג, תחת משקל סלרי רגיל העומד על 600-700 ג'. הכמות שצמחה בשדותיו – עברה כל דמיון; כמות שיכולה הייתה לספק את תצרוכת כל אזרחי המדינה למשך השנה כולה. "מר סלרי", כך הפך והיה כינויו בפי כל. המעשה עשה לו כנפים ונודע בשאר היישובים הסמוכים, אלא שצביקה גופו התהלך מבולבל: "היכן אאחסן את היבול המבורך, מה אעשה עמה?". שקל וטר: לא יקטוף את הכמויות – יתייבשו הצמחים. יקטוף? איך ישלם דמי אחסון על הכמות העצומה? הן עליו קודם כל לצאת בקמפיין, לשכנע את כל עקרות הבית בישראל לבשל כל יום מרק חם מתובל בשפע סלרי, בכדי שיוכל להתפטר ממחצית הכמות, ומה לגבי ההמשך? ושוב, הייתה זו האמונה התמימה בבורא, בתורה ובברכתה, האמונה החזקה מול הכל. ישב וציפה לישועה. התפלל כי יארע הבלתי אפשרי וימצאו קונים לסחורה שברשותו; כבר גמר בלבו למכור להם בזול, במחירים אפסיים, העיקר – יקנו.   * * *   הטלפון בביתו צלצל, על הקו – חבירו, פקיד הסוכנות. "בזמנו" אמר, "לקחת מעמנו כמות נכבדה של זרעי סלרי. זוכר?" "זוכר, בוודאי זוכר". צביקה התאפק מלצחוק לתוך הפומית. הוא סלרי, שמו סלרי וכל אשר לו סלרי, וההוא שואל 'זוכר'... "עשית איתם משהו"?" המשיך הפקיד ושאל. "יותר ממשהו", גיחך, "שדות שלימות זרעתי, הן מכוסות סלרי..." "ככה?" ההפתעה ניכרה דרך הטלפון: "דע לך שהסחורה שלך שווה הרבה. יש לי עבורך קונים רציניים, תוכל למכור כמויות?" "כמויות אדירות", נקב צביקה במספר העולה על שלש ספרות. בטוח היה כי הפקיד יירתע, יאמר מיד כי אינו זקוק כי אם לקמצוץ מתוך היבול הענק הזה. עד מה היה המום לשמוע את המענה האדיש: "יש לי קונים לסחורה. למתי אנו קובעים פגישה?" שתיקה שררה מעברו השני של הקו. צביקה סבור היה כי אזניו מטעות אותו. וכי מי יכול להזדקק לכמות סחורה עצומה שכזו? הדממה האיצה בפקיד להמשיך: "מה לך מתמהמה? מדובר על כל הכמות, עד העלה האחרון. והתשלום – מיידית ובמזומן".  "שמע" הסביר הפקיד במתינות, מניח לצביקה לעכל את הבשורה. "באירופה שוררת בתקופה זו קור עז. קרה שהקפיאה את היבשת כולה, התושבים אינם מעיזים להוציא את חטמם מן הבית לרגע. בקור שכזה, מטבען של דברים, מבקשים אנשים להשיב את הנפש בצלחת מרק מהבילה. עבור מרק טוב זקוקים לסלרי, וסלרי, למרבה האבסורד, לא גדל בשם אותה שנה, כפי ששאר הצמחים נפגעו ממכת הקור...  ההודעה על המחסור בסלרי השורר באירופה הועברה למדינות השונות, גם למשרד החקלאות היא הגיעה. שם בדקו ברשימות, מצאו כי כמות נכבדה של זרעי סלרי הגיעה לבקעת הירדן. ביררו מה עלה בגורל הזרעים וכך הגעתי אליך, לשמוע מה אירע לזרעים אותם לקחת... התמקחו על המחיר, צביקה מודע לערכה של הסחורה הנמצאת במחסניו – נקב במחיר גבוה ותשובת האירופאים הגיעה: הן. לא ויתרו על הכמות הגדולה והאיכותית כמותה לא יכלו למצא באף מקום אחר.  את הכסף קיבל צבי באותו ערב, בדולרים מזומנים. והקיבוץ כולו היה שותף לחגיגה. כל החברים נרתמו לקטיפת הסלרי משדותיו של צביקה, משימה שהייתה מבצע של ממש. הסחורה הועמסה על משאיות שעשו את דרכם, בשיירות, לעבר לוד, ומשם במטוסי תובלה היישר לאירופה. שדות הסלרי נותרו שוממים. לא נותר בהם גבעול סלרי אחד.   * * *   וולוו שחורה הדורה חצתה את משעולי המושב, צביקה נהג בה. התקופה הבאה רוממה אותו מנלעג לנערץ. "זוהי מתנת השמיטה" ידע כל ילד להצביע על הרכב החדש: "ה' אמר לשמור שמיטה, צביקה שמר, וזו היא המתנה שקיבל על כך". המעשה הכה גלים, היה לשיחה זמן רב לאחר מכן בסביבה כולה. בשמיטה הבאה, שנת תשמ"ז, כבר גובשה בבקעת הירדן קבוצת חברים גדולה לשמירת שמיטה כהידורה, שהביאה את חלקם להתקרב לתורה ולמצוותיה. מהם מתגוררים כיום בריכוזים חרדיים, ילדיהם בישיבות והם רואים עולמם בחייהם. אף צביקה, כיום, בכסף הרב שהגיע לידיו מאותה עיסקה רכש צביקה מפעלים שונים, מאז התפתחו עסקיו, ואותה ברכת ה' מלווה את צעדיו עד היום. כי כה אמר ה': "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו". "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו". * *   בואו יהודים, נצא השדה... עבור יהודים מאמינים בני מאמינים, אין בכך כל חידוש. "וציויתי את ברכתי" אמרה תורה, וכך מוכרח שיהיה. כל כך, עד שכאשר שומעים היום על יבול השנה השישית שהצמיח פי שלושה מהרגיל, לא זוקפים כלל גבה. זאת מספר כל  חקלאי שהחליט לשמור שמיטה. וסיפורים זורמים, על שדות שהצמיחו פי כמה מכך; פי חמישה ויותר. זאת פרט לישועות מן הצד: זוגות שנפקדו בילדים, חובות שכוסו, משפחות שהתבססו, חולים שהבריאו ועוד מעשיות רבות מעין אלו, הקולחים בשטף מפיות אותם חקלאים תמימים, בטבעיות שאין אחריה עוררין. רכזי השמיטה, הנתקלים בתופעות אלו כל העת, סוברים שליבול פי שלוש זוכים רק קטני האמונה. אותם שבסתר מוחם מנקרת השאלה "מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע..." בהם מתקיימת תשובת התורה לשאלה: "וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, ועשת התבואה לשלש השנים". אך ההולכים בתום וסומכים על ריבונם בלב שלם, אלה זוכים לברכה ללא קיצבה, יבול פי כמה וכמה. פרט מעניין נוסף: סיפורים רבים אותם שמענו מחקלאים בעלי אמונה אלו – לימדו מה כוחה של ברכת ה'. בכספים שהרוויחו מהיבול שגדל בשנה השישית, השביעית או השמינית, שרתה ברכה. יש שרכשו בכסף זה מפעלים משגשגים, עושים חיל בפרנסתם ונחת ושמחה שוררים בביתם. בידינו עדויות מהימנות רבות לכך: שמות מלאים ומספרי טלפונים בהם ניתן לברר לאמת ולהתרשם, להיווכח נכוחה כי אכן הובאו הדברים כהוויתם, ללא כחל וללא שרק. הסיפורים המובאים במסגרת זו הם רק דוגמא קלה מים הסיפורים שלכולם אותה הסיומת ואותה הכותרת: ניסי השמיטה. אך למה עלינו להרחיק לשנים קודמות. הנה, בימים אלה ממש, מעיד בעל פרדס אתרוגים כי כבר יצא ידי חובת "וצויתי את ברכתי". אתרוגיו גדלו לשם ולתפארת, בכמות של פי כמה מהרגיל ובאיכות גבוהה; נקיים יחסית מ'בלעטלעך', גידול ומראה נאה. ובפי הרב טראובה, דיין בימ"ד בעלזא ב"ב, סיפור נלהב על שדה תבואה במושב מבוא חורון, בו ביקר לעת קצירת החיטים למצה שמורה. שם הביעו כל הסובבים,  חקלאים וקוצרים, את התפעלותם בקול: כל דונם – הצמיח פי שלש. לאור זאת, אנשים שרוח בהם, חשים שאינם יכולים להישאר שאננים נוכח המקרים הללו. לדעתם, ניסים אלו אינם שונים מהמן שירד לישראל במדבר. הנה, שדות שהכל ניבאו עליהם שחורות כי ישארו בשממונם – הוריקו פניהם והצמיחו מאה שערים; זרעים שהכל טענו כי אינם ראויים למאומה – התנשאו לתפארת והחוזים למיניהם התבדו; באו ואמרו כי הסחורה הרבה תרקיב מאין לה קונים – ומקצווי ארץ הגיעו לפתע תגרים שלא הותירו במחסנים שק וארגז, בלא להתמקח שילמו עבורם ככל שהושת, טבין ותקילין בסכום כפול ומכופל. ניסים שלא מדרך הטבע, יד ה' נגלית ונראית, ללא הסתר. "נצא השדה" אומרים הם, הינו עתה צורך השעה. לצאת אל היהודים התמימים, העם שבשדות, לדבר על ליבותיהם ולגלות באזניהם את מצוות ה' אשר ציוונו להשמיט אתה שדה בשנה השביעית ולנטשה קודש לה'. להשמיע להם את המקרים אותם חוו אחיהם החקלאים, מקצה הארץ ועד קצה הארץ, שהשמיטו את שדותיהם וראו בעיניהם מופתים וישועות בכל התחומים. דברים אלו, בטוחנו, יפלו על אזנים כרויות. מצבם של החקלאים בארץ, אינו בהכרח בכי טוב. המים ניתנים להם במשורה והם משלמים עליו ביוקר; מתמודדים הם עם מחסור בפועלים ויוקר מיסים, עם ציבור גדול שאינו רוכש יבול שעובד בשביעית, ועם סחורה מיובאת המציפה את השווקים. לחרובם הררי חובות משנים שלא צלחו, ודונמים רבים מרכושם מושבתים בכל מקרה מחוסר תועלת בזריעה ובעיבוד. יהודים יקרים אלה משוועים לרגיעה, לשנת מנוחה שלא תוסיף להם הפסדים אלא ברכה מרובה. עבור רבים מהם הצעת השמיטה – אם אך תוגש אליהם בבהירות – קוסמת ומושכת, מבלי שיוכלו לסרב לה. הבה נצא אליהם ונספר להם סיפורי אמונה אלו, ובראותם את עיני ה' המשגיחות עליהם ומרעיפות עליהם אהבה – יתחזקו לעשות את רצונו. ולוואי שבשעה שיתעטפו שדות ארצינו באיצטלת שבת, נזכה בזכות כך לברכת "ושבתה הארץ שבת לה'", שבת שאין אחריה חולין. * * * יבול שישית פי 3 ! ! בשידורי החדשות שהושמעו במוצ"ש אור לז' חשון תשס"א, נאמר בין היתר שהשנה התברך יבול  הפירות והירקות פי שלש (3) משנה רגילה, שישמעו אזניהם מה שפיהם מדבר – פי 3 משנה רגילה – ויוכחו לראות את ברכת השם כפי שנאמר בתורה "וציויתי את ברכתי ... לשלש שנים". וזאת למרות מיעוט הגשמים בשנה שחלפה. אזי אנא! עם ישראל שהתרחקו מאמונה או שאמונתם מעורפלת – הסיקו בבקשה את המסקנות. מ. ט. חיפה (המודיע יום ד' י' במרחשון תשס"א)   * * *   רוח סערה עושה דברו   לקראת שנת השמיטה תש"מ, במסגרת ביקור שערך רבה של קוממיות, הרב מנדלזון שליט"א, במושב "תלמי אליהו", מחליטה קבוצה מחברי המושב לשמור שמיטה כהלכתה. ליהודה פיוניר, אחר החברים, מטע גדול של פרחי סיפנים ('פעמונים') הגדלים בחממה מוגנת ומיועדים ליצוא. בהגיע עת הקטיף, בתקופת האביב, מגיע יהודה לחממה בלווית צוות פועלים – וכתמים לבנים בוהקים מול עיניו מעל העלים. עיניו חושכות; הוא בודק וממשש ואינו מוצא כל הסבר לתופעה בעלת המשמעות האחת: הפרחים פגומים, ואינם ראויים כעת לשיווק. לבסוף, לאחר חקירות ובדיקות, מתבררת התעלומה. מטוס ריסוס חלף על שדות המשוב הסמוך, ניר יצחק, ברססו חומר המונע גדילתם של עשבים רעים. כסיימו את מלאכתו פלט את כמות החומר שנותרה מעל לשטח שומם; ברגעים אלו בדיוק התחוללה סופה עזה שרוחותיה הוליכו את החומר המרוסס – היישר לפרחים שבחממה הסמוכה... "עמדתי בחממה" מספר יהודה "ראיתי בעינים כואבות את עמלי שיגעתי בו שנה שלימה – יורד לטמיון. יבול תשל"ט אבד. השנה הבאה, הרי 'שמיטה' היא והחלטתי שלא לעבוד בה. מה איפוא אוכל, ממה אתפרנס? חולפים שבועיים, ויהודה מקבל מחב' "כימאויר" – לה השתייך המטוס – ש'ק על סך 84,000 ל"י. ("שמונים וארבע אלף לירות", למי שמבין מה משמעות הדבר...) חששו שמא תפגום הפרשיה בשמה הטוב של החברה, העדיפו להסתירה ע"י מענק גבוה כפיצוי. כך – ללא דיונים ומאבקים – קיבל יהודה סכום נכבד שהספיקה לו, כעדותו, לכסות חובות משכנתא מעיקים, ולהתפרנס בכבוד במשך השנתיים הבאות. * מטוס טועה, סופת רוחות המתחוללת בדיוק ברגעי שגגת הטייס, והם בעצם שלוחי ההשגחה העליונה שציוותה מראש בתורה אתה ברכה לאותו חקלאי שומר השביעית מ'תלמי אליהו'. רוח סערה עושה דברו, לגיבור כח עושה דברו. * * *   הפרות שהורעלו תושב אחד המושבות, יהודי ירא ושלם, ששבת בשנת השמיטה והפקיר שדותיו, נתן לפני ר"ה בשדותיו כמות ריסוס מוגדלת, בכדי שלא יצטרך לרסס השדה בשביעית. כשהלך בשמחת תורה בבוקר לבית הכנסת הציץ לרפתו וראה והנה פרותיו שוכבות ובטנן נפוחה. נזכר לפתע, "אבוי לי, ודאי אכלו הפרות מעשבי השדה המרוסס ועלולות הן למות." מה יעשה, יקרא לרופא, הרי חג היום, ועלול הוא לחלל חג, נכנס לבית הרב מנדלסון זצ"ל וסיפר לוה מאורע, אמר לו הרב שיהיה בטוח שבזכות שמירת שמיטה לא ינזק, היהודי הלך בשמחה לביתה כנסת וקפץ מרוב שמחה בהקפתו עם ספר התורה, טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף... במוצאי החג הזעיק את הרופא, בדק הלה את מצבן ואמר כי אין מה לעשות הפרות הורעלו, תוך 24 שעות עומדות למות. היהודי לא הזיל דמעה אחת, על הפסד ממונו, ולא חש לעוברי ארח שאמרו לו "המקום ימלא חסרונך", הוא בשלו, "הרב הבטיח לי  שלא יקרה נזק". עברו עשרים וארבע שעות והנה פלא, הפרות קמו מרבצן, והתהלכו ברפת. הנס היה בפי כל אנשי המושבות – בזכות שמירת שמיטה, לא אירע נזק.     האפרסקים שהצליחו (הובא בשו"ת משנת יוסף ח"ב במסע השמיטה)   במושב ותיק של מפא"י, הסמוכה לקוממיות, בשם "ניר בנים" לא היו שומרי שמיטה כי אם אחד – "ישראל" שמו. הסיבות שהניעוהו לשמור שמיטה, מלבד הקשר שהיה לו עם אנשי קוממיות, שמהם שמע שיש בורא עולם, חזה על בשרו עונש על אי שמירת מצוות התלויות בארץ. היה זה כשהעמיס את המשאית בפירות ערלה על מנת למוכרם בתל אביב, באותה שעה ממש, מתו כמה עגלים ברפתו. גם בפעם שניה, חזר הדבר על עצמו, שנפל קיר הלול על התרנגולים ומתו הרבה מהם. דברים אלה עוררו אותו לחשבון נפש. אנשי קוממיות הסבירו לו כי רואה הוא בחוש שעקב אי שמירת המצוות התלויות בארץ פקדו אותו אסונות אלה. מאז החליט אותו אדם לשמור שמיטה, וסיפר שבקיץ היה צריך לעשות דילול בפרחי האפרסקים, שבלעדיו לא יהיו רוב האפרסקים ראויים לאכילה מחמת קטנם, ונמנע מלעשותו. והנה, כשקטף אתה אפרסקים הגדולים, החלו האפרסקים הקטנים לגדול עד שניהו לפירות גדולים ויפים, עד שהגיע יבול אותה שנה לכמות הגדולה פי ארבע מהכמות הרגילה שהיה רגיל לאסוף. ישראל בעל הפרדס ידע שפרדסו הפקר. אין הוא קוטף מבלי לקחת רשות מאוצר ב"ד, שהרי מסר להם פרדסו. כאשר נכנסו רבנים לבקרו יצאה אשתו לחפש את הרב לבקש ממנו "רשות" לכבד את האורחים בכמה מגשים של אפרסקים שיקחו הביתה. האצילו לו הרבנים ברכה ודברי עידוד. * * * השומר שמיטה מרויח סיפר הרב משה יעקב סיגלר שליט"א שבמושב תלמי אליהו לא עשו "גיזום פרחים" שהיא מלאכה נחוצה מאד לגידול פרחים, בפרט לאלה המיוצאים לחו"ל. היו שגזמו, והוציאו חמישים אלף פרחים, ואלה שלא גזמו הוציאו שמונים אלף פרחים. * * עוד באותו ענין, מעשה היה בשני שותפים, שנחלקו ביניהם לגבי שמירת השמיטה. האחד רצה לשמור שביעית כהלכתה, והשני לא הסכים בשום אופן. מחוסר ברירה, נאלצו לחלק ביניהם השדה, האחד נמנע מלעשות מלאכה בחלק שדהו, והשני זיבל השדה כדרכו בכל שנה. משהגיעה עונת הקטיף, התברר כי פירותיו של השותף שזיבל שדהו, נתקלקלו בלי תקנה. בבדיקה מעבדתית שנעשתה בקרקע נמצא כי חומרי הזיבול הזיקו לקרקע והרעילוה, ולכן לא עלו הפירות יפה. חברו, השותף השני שלא זיבל, נמצאו פירותיו טובים ויפים כתמיד. * * *   הרה"ג ישראל יצחק מנדלזון שליט"א ראש הכוללים של שומרי השמיטה, ואלו הם דבריו: בישוב "תלמים" מסתמכים על ההיתר, וערבים זורעים את האדמה. הם לא ידעו כי אלגבוסי החליט לשמור שמיטה, וזרעו בטעות את אדמותיו. כאשר נודע לו הדבר, מהר לברר אצל ר' חיים דגן המפקח על האזור מטעם "המרכז הארצי", מה לעשות עם התבואה. והתשובה היתה... לאבד אותה! אלגבוסי לא הסס לרגע. הוא מהר לקנות על חשבונו חומר רסוס קטלני, ורסס את היבול לאחר צמיחתו – עד שלא נותר ראוי לשמוש... הוא עצמו אף לא מבין את ההתפעמות מן המעשה ה"פשוט" כל כך, לטעמו... * * * שלום מאופקים זהו חקלאי בעל מסירות נפש לשמיטה. הוא מסרב לומר שזה קשה. "אנחנו קשים" – הוא מדגיש – "מה שבורא עולם ברא אינו קשה..." החקלאים הללו, מתברר, אינם נסוגים אחור למרות הקשיים. למודי נסיון הם בוטחים בה' ומתפללים כי יצו את ברכתו. והיא בודאי לא תאחר לבוא. הוכחות מוצקות לקיום הברכה המובטחת, תשמשנה לנו העדויות הבאות שעברו מפה לאוזן בהמלך השנים האחרונות, ומוצגות כאן במלואם:   עדות א' – ר' עובדיה לוי, ישוב פדויים/שנת השמיטה תשמ"ז בערב שמיטת תשמ"ז, כאשר קבל על עצמו ר' עובדיה לוי לקיים את מצוות השמיטה. הוא החליט להשמיט את פרדס הלימונים שלו, והוא זכה כי מיד נתגלתה לו הברכה, במלואה. בין עצי הלימון שברשותו, מצוי זן מיוחד הקרוי – "לימון קייצי". עץ למון זה הוא בדרך כלל פחות נדיב בפרותיו, אולם בערב שמיטה זו, בשנה הששית, הוא פעל לפי הספר" – "ספר הספרים" ונתן באותה שנה יבול של שלש שנים, כפי שהובטח. מלבד זאת, הברכה ביבולו הייתה כפולה – היא התקיימה אף במחיר... אם בימים כתקונם הוא היה משיג על לימון שכזה 0.30 אגורות לק"ג, הרי שעתה קבל עליו כ 1.60 ש"ח! ואם נוסיף את מכפיל הפרי על מכפיל המחיר, נמצא כי רווח הלימון הקייצי מסתכם ב- פי 15... ברכה מיוחדת במינה.   עדות ב' – ר' יהודה פיינר, מושב "תלמי אליהו" שנת השמיטה תשמ"ז את השמיטה הראשונה קיימו ר' יהודה פיינר וחבריו – בני המושב, בשנת תש"מ. ומאז, "אורו עינינו" – כך הוא מעיד. דבריו מתיחסים למקרה מפתיע שארע להם ערב שנת השמיטה תשמ"ז. היבול בשדותיו החל לכמוש, ללא כל סיבה הנראית לעין. רק לאחר חקירה מקיפה התברר כי זוהי תוצאה של ענן ריסוס רעיל שפוזר בטעות על ידי מטוס ריסוס בשדות "תלמי אליהו". הנסיון שהמאורע העמיד בפניהם היה לא קל. הם היו מודעים לכך שלא יספיקו לתקן את הנזק עד לשנת השמיטה, וכיצד יספגו את הנזק הכבד? לאחר זמן, התברר להם כי הנזק הבלתי צפוי, הביא עליהם גם ברכה בלתי צפויה. חברתה רסוס שחרדה לשמה הטוב שלא יפגם – מיהרה לפצותם בסכום גבוה במיוחד. סכום נכבד זה אפשר לחקלאים פרנסה בכבוד לאורך כל שנת השמיטה. ה"טעות" המכוונת מלמעלה – סייעה להם לשמור את השמיטה ללא הפסדים.   עדות ג' – משה ביטון – מושב "שדה אילן"/ שנת השמיטה תשמ"ז גורמים שונים חברו יחדיו בערב שמיטת תשמ"ז, כדי להניא את תושבי המושב מלהצטרף אל שומרי שביעית. אבל החקלאים שראו את הברכה בשדות שומרי שביעית לעומת שדות אחרים, נאבקו על זכותם זו, ועמדו על שלהם. משה ביטון מעיר כי הוא עצמו מעבד 1.500 דונם אדמה, המוחכרים לו על ידי בעלי קרקעות, ומתוך הנסיון האישי שחווה, הוא למד על קיום המצוה. היה זה כאשר בשמיטת תש"מ לא ויתרו בעלי הקרקעות והעבירו ממנו 480 דונם לחקלאי אחר כדי שיעבד אותם בשביעית. לדבריו של ביטון, אותו חקלאי אינו רואה בהם סימן ברכה מאז ועד היום! "האם זקוק אני להוכחות נוספות על ברכת השביעית?" הוא שואל.   עדות ד' – ר' יוסף איגנער – "כפר הרואה" / שנת השמיטה תשנ"ד שמו של החקלאי ר' יוסף איגנער מוכר לרבים והוא הפך להיות שם נרדף לחקלאי בעל מסירות נפש למען מצוותה שמיטה, תואר שרכש באמונה בזכות דבקותו ללא סייג במצוותה שביעית. לר' יוסף יש משק חקלאי המבוסס בעיקר על ענף החי. מיד מתעוררת השאלה: מה לשמיטה ולמשק החי? ובכן, מתברר שמצוות השביעית מתקשרת גם לענף זה. מאה ראשי הבקר אשר ברשותו, זקוקים לאוכל, גם בשמיטה. והאוכל מסופק להן על ידי שדותיו המעובדים של ר' יוסף. כעת, בשמיטה, אסור השמוש בספיחין שנזרעו בשביעית, ועל כן, איגנער דאג להקדים ולזרוע לפני ראש השנה תשנ"ד. הקדמה זו גררה הוצאות מיוחדות, אך עליהן התגבר איגנער בלי להזדקק לעזרה מבחוץ. הבעיה התחילה, כשנעצרו הגשמים בתחילת החורף של שנת השבע. אותם שבועות חשב ר' יוסף כי עולמו חשך בעדו, בהיותו מודע לבעיתו הכפולה והמכופלת: ראשית – מהיכן יקח אוכל לעדר אם שדותיו יבשו? שנית, האם תרד ההשקעה בשדות לטמיון? ושלישית – מאין ישיג את המימון לרכישת מספוא כשר חדש? (אם יש כזה בכלל). ראשי "המרכז הארצי" שהתוודעו למצוקתו, הציעו לו להצטרף למשלחת החקלאים העולה לירושלים. שם הם יבואו אל גדולי ישראל כדי שיעתירו בעדם שתפסק עצירת הגשמים. איגנער נענה מיד. אולם, באותו יום הוא בושש לבוא, והמשלחת נאלצה לעשות את דרכה בלעדיו. איגנער לא נכנע. ומיד כשהתאפשר לו – התדפק על דלתם של האדמו"ר מגור – בעל ה"פני מנחם" זצ"ל, והאדמו"ר מתולדות אהרן זצ"ל, ולשם ביקש להכנס. דמותו המיוחדת של החקלאי המאמין, שכנעה את בני הבית להכניסו אל הקודש פנימה. האדמו"רים הופתעו לפגוש עם חקלאי יחיד, בעל בטחון כה רב, והעתירו עליו ברכות לרוב. האדמו"ר מגור אף הוסיף ואמר לו: "עם חקלאים שכמוך, אין לארץ ישראל מה לדאוג..." איגנער שב לביתו חדור אמונה תמימה כי ברכת צדיקים תעמוד לו. על כן, לא הופתע כלל כאשר לאחר כמה ימים - החלו הגשמים לרדת. האם אמנם לא היו רבים – אבל לשדותיו של ר' יוסף – הם הספיקו... כעבור תקופה, נפגש איגנער עם ראשי ה"מרכז הארצי" והזמין אותם לבקור מיוחד, כדי לחזות בנס הפלאי: כמות המספוא הייתה לפחות פי שלשה מהרגיל! "עשרות שנים אני עוסק בחקלאות" – כך הוא שש לספר – "אבל בברכה שכזו עדין לא נתקלתי. מדריך ראשי למספוא ממשרד החקלאות ביקר אצלי, ואמר לי על היבול המבורך: "אלקים אוהב אותך, כי אתה שומר שמיטה". ומתוך הערה זו למדתי של כך הוא המצב אצל שכני... זהו, הצמחים – ממש צוחקים" – הוא מסכם בחיוך רחב, ומשתדל לפרסם ככל הניתן את הדברים, כדי להוכיח שהשמיטה... משתלמת!   עדות ה' – ישראל איש בית מושב, "ניר בנים" / שנת השמיטה תשנ"ד ישראל איש בית הוא מותיקי שומרי שביעית, והעיד עליו הגאון החסיד רבי בנימין מנדלזון זצ"ל – כי "לאיש בית יש שורש נשמה הקשורה למצוות התלויות בארץ". איש בית מעיד כי כל ערב שמיטה הוא עומד בפני הנסיון אם לקבל על עצמו שמירת שמיטה או לא. כאדם המתגורר בישוב שרוב תושביו אינם שומרי מצוות, החלטה זו אינה פשוטה. וכאשר הוא מקבל אותה על עצמו כל פעם מחדש – הוא זוכה לאותות מיוחדים שמחזקים בו אתה הכרה בחשיבותה חלטתו המחודשת. בערב שמיטת תשנ"ד זכה איש בית לסימני ברכה כפולים. תחילה קבל כספי פיצויים משנים קודמות וסילק את כל חובותיו. בהמשך זכה גם להחזרי מס בלתי צפויים. הוא ראה בכך משהו על טבעי, שבדיוק בערב שביעית הוא הוכנס למדגם מיוחד ובסופו – הוחזרו לו חובות בלתי ידועים. סכומים אלו הוו, למעשה, את ממושה של ההבטחה לברכת שביעית.   עדות ו' – זכריה ג'ובאני, כפר זיתים בגליל / שנת השמיטה תשנ"ד אתה העדות זו ספר בשמו של זכריה – ר' יוסף פוזנר, מדריך לחקלאים מטעם ה"מרכז הארצי". ואלו דבריו: זכריה נמנה עם שלשת אלפים וחמש מאות חקלאים שנאותו לשמור שמיטה בשנת השמיטה תשנ"ד. בתחילת שמיטה זו, נעצרו הגשמים וחששות כבדים מלאו את לב החקלאים. ביניהם היה זכריה, אשר נציין כי עמד איתן למוד המלעיגים עליו . הוא זרע שבולת שועל לפני ראש השנה, אבל הזרעים והשדות התייבשו ו"השתבלו" – כלשון החקלאים. זכריה, בעל אמונה, התפלל יחד עם כל שלומי אמוני ישראל וציפה לברכת שמים, שבוא תבוא. והיא אכן באה לו. "תחית המתים" – כך הגדיר זכריה בהיגוי תימני את השינוי המבורך שחל בשדותיו. רק הגיעו הגשמים והשבולת של זכריה החלה לגבוה, ולא פסקה... ובסופו של דבר – היא הייתה תשובה ניצחת לכל המערערים על מציאותה של ברכת השביעית.   עדות ז' – זכריה והב, מושב "עמי עוז" / שנת השמיטה תשנ"ד "נס הברד" – כך מכנים תושבי הישוב את הנס המיוחד שארע בשדותיו של זכריה. ברד כבד ירד בכל האזור, אבל מטע האפרסקים של זכריה לא רק שלא נפגע, אלא גם הניב פרי מבורך מוקדים מן הרגיל, ואשר על כן, הודיע זכריה לראשי "המרכז הארצי" שידאגו לקחת את הפרי ולהעבירו ל"אוצר בית דין" אשר בקוממיות. לאחר כמה ימים מאז שהודיע על פרותיו, הופיע במושב פקיד מן ה"קרן לנזקי טבע" של משרד החקלאות. פקיד זה ערך סיור באזור כדי לאמוד את נזקיהן של החקלאים מן הברד שירד לפני כשבועיים. "בוא עמי למטע" – הוא בקש מזכריה – "אני רוצה לקבוע את גודל הנזק שלך מן הברד". "אין לי נזק" – אומר החקלאי. אבל הפקיד בשלו. וכך מתווכחים השניים, עד שר' יהודה פיינר – מדריך חקלאים של "המרכז הארצי" הציע להם: "נצא אל השדה לראות"... ואכן כך. הפקיד הופתע לראות כי במטע לא נגרמו נזקים מן הברד. יותר מכך, אף חלקות צמודות המעובדות בשביעית – זכו לברכה המיוחדת בשל השכנות הטובה למטע האפרסקים. וכל זאת – בעוד כל האזור כולו – אזור הנגב המערבי – נפגע כליל מן הברד. איך אמרו? "נס הברד" הוא זה.   עדות ח' – יצחק בן אהרן, מושב "מרגליות" – על גבול הצפון / שנת השמיטה תשנ"ד יצחק הוא חקלאי שומר שמיטה במושב המצוי בקו העימות אשר בגבול הצפון. בחודש מנחם אב תשנ"ג קבל לידיו חוזר מיוחד מ"המרכז הארצי". בחוזר זה מדגישים ראשי המרכז, כי עליו – כמו על כל חקלאי הארץ – לנטוע נטיעות חדשות עד ט"ו באב בלבד. זאת על פי ההלכה הקובעת את מנין שנות העץ, ומטעמים שפורטו שם בחוזר. יצחק נערך לטקס הנטיעה, שהיה אמור להערך תחת פיקוחו האישי של הרב ישראל רושצקי – רב המועצה האזורית. אולם, בבוקר שנועד לכך, 30 דקות לפני השעה היעודה השתנתה התכנית כולה. המתיחות הבטחונית שנוצרה בעקבות המבצע הצבאי – "דין וחשבון" – גבתה את שלה. ובאותם רגעים – נפל מטח של 12 קטיושות על המטע הצעיר, והשחית עשרות שתילים חדשים. יצחק לא הספיק לחזות במתרחש לאחר מכן, וכבר נאלץ לרדת למקלט. שם מהר לברר אצל הרב רושצקי מה לעשות. האם לנטוע מחדש תחת החשש ממתקפת טילים נוספת, או שמא לחכות. מי יודע – הוסיף ושאל – יתכן שהמתיחות תמשך גם לאחר ט"ו באב. ואז, מה נעשה? הרב הציע לו להמתין, כדי לא להגיע למצב של "פקוח נפש", ולצפות לישועה. חלף שבוע, ולהפתעת יצחק הוכרז על "הפסקת אש" בדיוק 48 שעות לפני תום הזמן המותר לנטיעה... החקלאים – והוא ביניהם – מהרו לשדות, והספיקו להדביק את הקצב. בשעות המועטות, שעמדו לפניהם סגרו את הפער, ונטעו לא פחות מ- 7,500 נטיעות חדשות! "הפסקת האש" – התאימה היטב לתאריך... * תעדנו רק שמונה מקרים המלוקטים מישובים שונים. אבל הללו, הם רק בבואה למתרחש בשאר המקומות. לא כל ספור מתפרסם, ואף אלו שכן – לעתים מצניעים אותם בבחינת "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין..." ללמדנו, מה גדול כוחה של ברכת שביעית. בענין ברכה זו – נוסיף פרט מענין: המוכיח שגם בכספי הסיוע לשמיטה חלה ברכה כפולה ומכופלת. דוגמאות לכך יש רבות. הנה אחת מהן: אל בית הכנסת בשכונת "הר נוף" בירושלים הגיע באחד מלילות שבת פעיל "קרן השביעית". בזמן הקצר שבין "קבלת שבת" לתפילת ערבית הוא דבר עם מתפללים על הצורך לתרום לקרן. לסיכום ביקש כי לכל הפחות יתן כל אחד את כספי המעשר של אותו שבוע. לאחר שבוע מגיע אל משרד "קרן השביעית" מכתב מיהודי שהתארח באותה שבת בהר נוף. במעטפה מצויה תרומה נכבדת ביותר. "הסכמתי לדבריכם" – כך כותב השולח – "שערתי כי ארויח השבוע כ – 6,000 ש"ח. אבל ברכת השמיטה שרתה בכסף והרווחתי כפול – 11,500 ש"ח. אז הנה, הרי שלכם לפניכם – 1,150 ש"ח. דמי "מעשר כספים" מהברכה שלי..." נוכחים אנו אפוא כי הברכה שורה בשדות ובכספים, כפי שהובטחה לשומרי שביעית מאז ומתמיד.   הצלחת הפרדס שלא עובד בשמיטה (נכתב ע"י הרב מקוממיות זצ"ל, עם הוספות עד ראיה אריה שטינמץ 086883569) בשנת תשי"ז החליטה הסוכנות לנטוע פרדסים לכמה ישובים. וביניהם גם לקוממיות. אמנם העמדנו תנאי, כי מסכימים אנחנו רק אם יתחייבו לשמור כל הלכות שמיטה בפרדס לפי הוראתי, כשנה או יותר נתעכב הדבר בגלל זה, כי הם סירבו למלא אחרי התנאי שלנו, ואנחנו עמדנו על זה כצור חלמיש, ובמשך הזמן התייאשנו כבר מכל הפרדס, הגם שבעבודת הפרדס היו מתפרנסות כמה וכמה משפחות והיה מגיע רווחה לקוממיות. וגם כ"ק אדמו"ר מגור "הבית ישראל" זצ"ל. הסכים אתנו ועודד אותנו כי קוממיות תחיה גם בלי הפרדס, עד שבשנת תשי"ח דברנו עם מנהל הפרדסים מר ויגודסקי, והסברתי לו את גודל קדושת השמיטה ועד כמה שחביב עלינו קיום מצוה זו. ונתרשם מאד. וקבלנו ממנו הודעה כתובה וחתומה על ידו, כי הפרדס יוטע וכל דיני שביעית ישמרו בו כפי הוראתי. וכן היה, הפרדס ניטע, הושקע בו כחצי מליון לירות, ומנהלי הפרדס מלאו תמיד אחרי הוראתי. והנה במשך זמן עבודת הפרדס בשנת השמיטה תשי"ט, שנעשתה בדיוק כפי הוראתי, אמרו לי מנהלי הפרדס שלדעתם אני מסכן את הפרדס, ע"י שלא נעבד כראוי מחמת הוראתי, ואני עלול לגרום להפסד הסכום הגדול שהשקיעו בו. פעמים רבות הייתי חושב מה יהיה, אך חזקתי את עצמי בבטחון בעצם המצוה, ובזכות הפוסקים ז"ל שלפי דבריהם פסקתי, ובפרט בזכות הרמב"ם ז"ל שהחמרתי כמוהו הרבה פעמים, שבודאי יעזור השי"ת שלא יתחלל ש"ש על ידינו וב"ה בסוף מנ"א תשי"ט בא מנהל הפרדס ואמר לי בהתרגשות רבה, כי שנים עשר פרדסים ישנם תחת ידו, ובכולם עבדו כרגיל, מלבד בפרדס קוממיות שלא עשו את הרצוי והצריך לדעתם, ולבסוף פרדס קוממיות הצליח מאד, הרבה יותר משאר הפרדסים, ושאל אותי שאסביר לו הדבר, ואמרתי לו שה"אני מאמין" הראשון הוא שהשי"ת הוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, וגם הפרדס, ולפי שאנחנו עשינו רצונו ית' בפרדס, הצליח השי"ת את הפרדס. וכך נרשם במחלקת הפרדסים הממשלתית "הפרדס בקוממיות לא עובד בכל שנת השביעית והצליח" . וכסיפרו זאת למרן מבריסק זצ"ל אמר שצריכים לפרסם זאת ברבים. אלא מפני שהגאון ר' אהרן קוטלר זצ"ל אמר לא לפרסם מחשש עין הרע ל"ע, ואמרנו זאת למרן זצ"ל , ולא אמר עוד לפרסם, לכן לא פרסמנו, אמנם להעלות על ספר אין חשש. כאשר ביקש הרב ממר ויגודסקי שיטע אמר לו, שתהיה זקן ותחשוב על מה שעשית בחיים איזה דבר טוב בשלימות שיהיה לך מזה סיפוק נפשי תמצא את הדבר שנטעת את הפרדס בקוממיות! הרב העניק למר ויגודסקי את הספר משנת יוסף ובו היתה כתובה הקדשה באמרו כי זו זכות לנשמה בעולם האמת ששם אדם מוזכר בספר.  ופלא היה שבסוף ימיו גר מר ויגודסקי במושב סמוך לכפר הראה והראה לרב של כפר הראה את הספר משנת יוסף שמסופר שנטע את הפרדס והשאיר אצלו את הספר מרוב חביבות לדבר, וכשנפטר הספיד אותו הרב וקרא את הסיפור מהספר.   * וציויתי את ברכתי (עובדי' לוי : 08-9923169) עובדיה לוי ממושב פדוים מקבל על עצמו לשמור שמיטה בקיץ תשמ"ו ברשותו 5-6 דונם כל דונם עושה כחצי טון לימון זמן זיבול ושאר עבודות זה בחורף בהיות והחליט לא לעבוד בשמיטה שבועות מספר לפני סוף שנת תשמ"ו מזבל ומצפה לברכת ה' של וצויתי את ברכתי לאחר שבועות ספורים לפני ר"ה כבר גדלו הלימונים ואף מוכנים היו לאכילה. את יבולו שבכל שנה רגילה עשה על כל דונם חצי טון גדל פי חמש מכל דונם עשה שנים וחצי טון בסך כולל שנים עשר וחצי טון יבול פי חמש ומחיר קרוב לפי שלוש שבכל שנה מוכר קילו בשבעים אגורות שהרי הכמות מצויה לא כך בזמן שאין זה העונה מקבל לפי הביקוש על כל קילו מקבל שני שקלים. יבול פי חמש ומחיר פי קרוב לשלוש. * * * מנפלאות השמיטה דקוממיות מתוך מכתבו של מרן הגאון אב"ד קוממיות זצוק"ל לבעה"מ ספר משנת יוסף – שביעית   זריעה בחיטים המתולעים (עדות הרב ישראל סיגלשטיין 08-68833544) ...כי אחרי אותה שנת השמיטה תשי"ב, לא היה לנו חטים לזרוע, לפי שבחטים משביעית לא רצינו לזרוע, ובדוחק השגנו חטים מקיבוץ סמוך משנה ששית, חטים שבורים ומתולעים שלא היו ראויים לזריעה כלל. ושאל אותי, להבחל"ח האברך המופלג ר' יחיאל ע"ה שהיה ראש ענף הפלחה בקוממיות, מה לעשות, ואמרתי לו, אם אין עפ"י הלכה חטים אחרים תהיה מאמין בחי העולמים וזורע (כלשון הירושלמי המובא בתוס' שבת ל' ע"א), והשי"ת יעזור בחטים אלו – והנה כל סביבותינו שחקו עליו, על שזורע בחטים כאלה, והזהירוהו לבל יעשה היזק של כעשרים אלפי לירות, אבל הוא בתום לבבו, מילא אחרי דברי, ובטחנו בהשי"ת. והנה בשנה זו לא היו גשמים בתחילת החורף, וכל אלה שחרשו בסוף שביעית וזרעו תיכף במוצאי שביעית נרקבו זרעיהם בקרקע היבשה, ואנחנו לפי שלא חרשנו בסוף קיץ שנת השמיטה, גם לא בחוה"מ סוכות שלמוצאי שביעית, ונמשכה חרישתנו עד מאוחר לתוך החורף, ואח"כ נמשכה זריעתנו, וכשגמרנו בחדשי החורף התחילו הגשמים לרדת בשפע, והצלחנו בע"ה בתבואתנו בברכה מרובה מאד, ונעשו פלאות בחטים השבורים והמתולעים שזרענו, כי גדלו והצליחו ועשו פרי, בזמן שבכל הסביבה לא היה יבול, והיה לאות שהשי"ת שולח ברכתו לשומרי שביעית.   לא נשאר ארבה אחד בגבולינו עוד שני דברים נפלאים היו לנו בקוממיות בשמיטה תשי"ט, שמרן הגאון מבריסק זצ"ל אמר עליהם שמצוה לפרסמם, לכן אודיעם לכת"ה – בחדשים הראשונים של שנת השמיטה, היה זרוע בשדות מאכלי בהמה, שנזרעו לפני שביעית, שמותר לקצור בשביעית ולאכול בקדושת שביעית, כשיטת הרמב"ן ז"ל שנוהגים כן באר"י. והנה ביום ששי אחד, בא ארבה לרוב לכפרים הסמוכים, ואנשי מקומינו באו אלי בחרדה שיש סכנה גדולה של אכילת כל הנזרע ע"י הארבה. ואמרתי נראה ישועת השי"ת בשמיטה. והנה בא מחנה גדול של ארבה עד לגבול קוממיות, וכשאך הגיעו לגבולינו, תיכף פנו לנו עורף, וכלעומת שבאו כן הלכו, ולא נשאר ארבה אחד בכל גבולינו, ולא הזיקו מאומה. וכשספרתי זאת למרן הנ"ל זצ"ל, אמר זה מופת שצריכים לספר, וציוה להביא הרמב"ן ז"ל על שמות, וקרא לפנינו (ישבו עוד אנשים שם) את דברי הרמב"ן ז"ל (שמות י, יד) בשם רבינו חננאל ז"ל שכתב מעת עתירת משה רבינו ועד עכשיו אין ארבה מפסיד בכל גבול מצרים וכו' ועל זה נאמר שיחו בכל נפלאותיו עכ"ל. ולמדנו כונת מרן ז"ל שמהרמב"ן ז"ל מוכח שנפלאות בארבה צריכים לספר. מספר יהודי תושב נוב שברמת הגולן בשם מושקוביץ (מס' טלפון :08-6888774), שהוא היה ילד במושב יד נתן כשהגיע הארבה והשחיר את כל הישוב, ומרוב ארבה לא ראו שמש וכולם יצאו עם קרשים להרוג את הארבה ולא הצליחו כי כמה שהרגו היה כטיפה מן הים מכמות הארבה שהגיע, והיה כאשר הרים הילד את עניו וירא כי לידם במרחק של מאתים מטר נמצא הישוב קוממיות ושם לא היה אפילו ארבה אחד. תמה הילד ושאל לאביו (אדם חילוני) למה בקוממיות אין ארבה?! ענה לו אביו בטיבעיות "לשומרי תורה ומצוות אין צרות"!! סיפור הזה חדר לו לראש הילד וכשהתבגר חזר בתשובה. * * *   פרדס השזיפים השומר שמיטה מרדכי הינו בעל ביתה עמל קשות למחייתו במשך כל ימות השנה. עמוס הוא לעייפה סדר יומו. עם נץ החמה משכים קום לביתה כנסת, ומתפלל תפילת שחרית. שעור יומי קבוע עם חברו עליו לא יוותר מתלווה כקינוח לתפילה. עם סיום השיעור ממהר מרדכי לעבר רכבו, מתניע ונכנס אל תוך שירות מכוניות אין סופיות הממהרות למחוז עבודתן מידי יום ביומו. הקללה "בזיעת אפך תאכל לחם" אינה מליצה בעלמא עבורו, מקיים את הפסוק בהידור במשך ימות השנה. בשעת ערב מאוחרת מגיע מרדכי עייף וסחוט לביתו נפנה מחיי שעה ופורש לחיי נצח, שותף פעיל בשיעור הדף היומי של ר' משה, וכשם שחמה לא שובתת ממסלולה קבוע ומאירה את הארץ כן תוכלו לראות את מרדכי מקפיד להשתתף בשיעור. ומשמגיעה לעולם תקופת הקיץ, בשלהי קייטא, בעת שהחמה יוצאת מנרתיקה, על היקום ללא טיפת רחמים מנסים הכל לברוח לארבע קצוות תבל, אורז מרדכי מטלטליו ויוצא ליהנות מאויר הרים צפוני צלול. אף גיסו של מרדכי מצטרף אליו ושוכר עמו דירה במושב דלתון, אשר בצפון הארץ. שם נח במעט מעמלו הקשה אשר התייגע במשך כל ימות השנה. וכך אוגר כוח לקראת הזמן הבא, ראה מרדכי כי טוב ואיוה לנפשו להצטרף אף הוא אל המקום הנחמד הזה, ואכן אשתקד בסוף קיץ תשס"א נסעו שני הגיסים על מטלטליהם וחבילותיהם, ובני משפחותיהם לכמה ימים למושב דלתון, שם שכרו שתי דירות נופש. רק סיימו לפרוק מזוודותיהם, התיישבו היטב במקומם, ויצאו להכיר ארבע אמות חדשות בארץ ישראל. שמים כחולים צלולים מכל עב נפרשו מעליהם, שמש צהובה חייכנית כמו קראה למולם ברוכים הבאים. רוח קלילה הניעה את צמרות העצים, ואוושתם המרגיעה נשמעה היטב על פני המושב. האורחים החדשים נשמו לתוכם אויר צלול, והתרווחו במנוחה על המדשאות המוריקות. הילדים העירונים לא יכלו להירגע ממראה עיניהם. החיים בחיק הטבע קסמו להם ביותר, שלווה מבורכת ירדה על כולם, ומרדכי חפץ להכיר בפניהם את מטעי הכפר, היה זה ביום שישי בבוקר, מרדכי ניגש בתום התפילה לאחד החקלאים שמעון שמו וביקש הימנו לערוך בפניהם סיור במרחבי הכפר, שמעון נענה בשמחה, והרכיב את כל בני המשפחות על הטרקטור, הילדים פצחו בשיר לכת עליז, עד אשר הגיעו אל שדותה פלחה. שורות אין סופיות של עצים עמדו זקופים כמשמר חיילים. הטרקטור גנח מעט בעלותו על שביל החצץ שהובילם אל תוככי מטע השזיפים של שמעון שמעון ירד במרוצה אל העצים. דומה היה באותם רגעים לאותה אם שלא פגשה את ילדיה מזה ימים בים, ועתה היא מתרפקת עליהם באהבה. ידו הגרומה ליטפה את הגזעים.  הילדים שחיפשו לעצמם אתגר מהנה שאלו רשות את שמעון לקטוף מעט פרות, ושמעון לימדם בנדיבות ובחפץ לב את המלאכה – "הכו ניטב את העצים קרא אליהם עד אשר יפלוה פירות למרגלות העצים". הילדים ניסו בהתלהבות תוך שהגדולים חוברים אליהם ומסיעים בעדם. אולם אחר זמן מה היו מאוכזבים עד למאוד מן התוצאות הדלות. השזיפים שנקבצו למרגלות העצים היו קטנים ומצומקים, חיוורים ולא מגרים אתה עין והחיך. ראו מה מצאתי! נשמעה קריאת התפעלות מפי הילדה, בואו וראו הנה אנו עמלים כה קשות למצוא כמה שזיפים הראויים למאכל ובמרחק עצים ספורים מאתנו ישנם עצים הנושאים פרות יפים למאכל. הילדים הרימו עיניהם, אכן לא הגזימה הילדה. פירות גדולים ועסיסיים קרצו אליהם בחיוך, בינות לענפים העמוסים לעייפה. הפירות האדומים עמדו בצפיפות זה ליד זה, כאילו וחיכו ליד יהודית שתקטפם, ותברך עליהם, הילדים הלכו במרוצה לעבר העצים, והחלו להכות עליה. -                "הי, ילדים עיצרו במהירות!" קרא אליהם שמעון. -                 "מדוע?" -                 "העצים הללו אינם שייכים אלי, זהו המטע של שכני מאיר". -                 בלית ברירה חזרו הילדים המאוכזבים להכות על העצים של שמעון, ברם מלבד כמה שזיפים קטנים וחיוורים לא השיגו מאומה. -                 "את היבול שנאסוף אצלך מעשרים עצים בשעה ארוכה, נוכל לאסוף בזמן קצר מעץ אחד במשך דקות ספורות, קראה הילדה בקול בוכים". -                 "אמורה את לדעת טוב יותר ממני כי אסור לקטוף בלא לשאול רשות – כך שמעון. -                 "אין ספק כי מאיר מרשה לקטוף כמה שזיפים, לא נראה לנו כי חסר לו שזיפים". -                 "אסור לקטוף על סמך רשותו של בעל הבית" חתם שמעון את העניין בקול מסכם. -                מששמעו מרדכי וגיסו את הדיו של הויכוח ניגשו אל העצים, משראו את הפרות עמדו המומים. ההבדל האדיר בין העצים היה הרבה יותר מסתם הבדל, התקרבו לעבר מטעו של מאיר, וגמרו אומר לבדוק האם כל העצים במטעו של מאיר הנם כה מבורכים, או שמא אלו רק העצים החיצונים המהווים כעין קליפה מושכת ליבול דל יותר. השנים צעדו בין שבילי המטע. מכל עבר ניבטו אליהם ענפים עמוסים לעייפה בפרות משובחים ועסיסיים במיוחד, הן בכמותם המרובה והן באיכותם הנדירה. -                מרדכי אשר נפעם מן המחזה המעניין החליט לברר את העניין עד תומו. ניגש לעברו של שמעון, והחל ממטיר עליו שאלות – "אמור לי שמעון, איך אפשר להסביר את העובדה המוזרה הזו. בחלקת אדמה אחת גדלים עצי שזיפים, חלקם מצליחים באופן יוצא מן הכלל, ואילו העצים הסמוכים אליהם במרחק כמה מטרים הניבו יבול כה דל? ושמא תלויה דבר באיכותה זרעים?" -                אצלנו בכפר, קונים כולנו את הזרעים אצל סוכן מסוים, החקלאים בכפר דלתון מאוגדים המה, בשיטת העבודה, החל מזריעה וכלה בקצירה. -                "בכל אופן תודה שמשהו מוזר טמון כאן, אולי קימת בחומרי ריסוס והדברה?" -                "כבר הבהרתי לך שאין כל הבדל בין חקלאי אחד לשני". -                "ברי לי כשמש בצהרים כי חבוי כאן סוד". -                "תראה, הצלחה של גידולים או אי הצלחה תלויה הרבה בכמותה גשם, בכיווני הרוחות, וכיוצא בהם." -                מרדכי שת ליבו כי גיסו קורץ לו בעיניו ומרמז לו לסכור את פיו, הודו לשמעון על נדיבותו וחזרו לאכסניה שאירחה אותם. -                "שמע מרדכי, אין כאן כל סוד ואף לא תעלומה, התשובה ברורה ונהירה כשמש בצהרים, שמעון אינו שומר שמיטה כהלכתה. ואילו שכנו מאיר גיבור הכוח, מפקיר את שדותיו בשביעית, ושומר שמיטה על כל פרטיה ודקדוקיה, אי לכך מקוימת בו ההבטחה וציויתי את ברכתי, השתא שנת תש"ס היא שנת השש, והנה זכית לראות בעיניך ברכה משולשת מהי, כי אם שמת לבך ועיניך לראות את עצי השזיפים, במקום שהיה צריך לגדול שזיף צמחו שלושה שזיפים שלא היו מביישים שולחן מלכים. -                אשרי מרדכי שזכה לראות את ברכת ה' ואשריהם ישראל שיש בתוכם גיבורי כוח עושי דברו.   * * * "ועשת התבואה לשלש השנים" "הלו, כאן איש הסוכנות. כמה ארגזים של פרי הדר רשומים אצלכם בשנה זו?" "שבע מאות ארגזים" – ענה מזכיר המושב לתוך שפופרת הטלפון. זו היתה שיחת טלפון קבועה בכל סוף שנה. בכל ישוב רשמו את כמות היבול, ובסוף השנה הודיעו לאנשי הסוכנות. הסכומים היו חשובים על מנת להודע אם כדאי להמשיך לטפל בפרדס, או שמא יהיו הפסדים. הפרדס של קוממיות הצליח יפה, ואנשי הסוכנות היו מאד מרצים. שנה אחת, לפני שנת המשיטה, צלצל הטלפון בחדר המזכירות. "הלו, כאן איש הסוכנות. כמה ארגזים של פרי הדר הפיק הפרדס במשך השנה?" המזכיר דפדף בפנקס שלפניו והקריא מתוכו: "למעלה מאלפים ארגזים!" "הלו, האם אני שומע נכון?"" – נשמע הקול מעבר לקו. "המזכיר עין שוב ברשימות, וענה לתוך השפופרת – אדוני, שמעת נכון, - אלפים ארגזים!" "טוב, אין זה מתקבל על הדעת, האם אפשר לבוא לבדק את הרשימות?" – שאל איש הסוכנות. "בבקשה, אנו מחכים לכם!" – סים המזכיר אתה שיחה, ונתק את הטלפון. קבוצה מאנשי הסוכנות הגיעה למושב, והתכנסה בחדר המזכירות. הפנקס עבר מיד ליד, כל אחד אשר את העובדה בנדנוד ראש, ואז פנה מנהל הפרדס אל הרב מנדלסון ושאל: "כיצד קרה שהשנה היו בפרדס פי שלשה פרות מבכל שנה? האם טפלתם יותר טוב בפרדס? או אולי המצאתם שטה חדשה?" חיך הרב חיוך רב משמעות. פתח חמש ויקרא בפרשת בהר, והראה לכלם את פרק כ"ה פסוקים כ' כ"א: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע..." "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת... התבואה לשלש השנים". "עם ישראל – הסביר הרב – קבל מהקב"ה הבטחה, בשעה ששומרים שמיטה, הקב"ה משלם בשנה הששית פי שלשה פרות מבכל שנה. ידוע לכלכם ששנה הבאה היא שנת שמיטה, ראה הקב"ה שמושב קוממיות שומר שמיטה, והנה קימה ההבטחה כפי עיניכם הרואות!" ויהי הדבר לקדוש ד'! *** וציויתי את ברכתי הברכה היא בודאי בפשטות, שירויחו מבחינה כספית. (אבל יש חקלאים שאצלהם האמונה ובטחון בה' והשמחה בקיום המצוה היא ברכה הכי גדולה שיכול להיות) ואביא כאן שתי דוגמאות. א' מהם נפגשתי במלון נפטון בבת-ים במפגש שהתקיים לחקלאים בשנת השמיטה שתס"א, אברהם חיון ממושב פירת, מתפרנס ממכירת פרחים שהוא מגדל, העונה לשתול את שתילי הפרחים היא אחרי הקיץ תחילת החורף, באותה שנה שנת תש"ס הי' לו הרבה שתילי פרחים וחיכה לקיץ שיסתיים שיוכל לשתול את פרחיו, הגיע אלול ועדיין הקיץ בתקפו בשנה אחרת היה ממתין לאחר החגים ואז שותל, אבל לא בשנתה שמיטה, הי' בפניו א' משתי האפשריות או להשאיר את השתילים שיבלו, או להשתיל אותם טרם זמנם ואז אולי ירחם ה' ויגדלו, לקח את הסיכון ושתל, וכשאני פגשתי אותו היה זה באמצע החורף, ואז כשאור נסוך על פניו מרוב שמחה מספר לי בשיא ההתלהבות איך שכל השתילים התייבשו מהחום ונבלו ולא נשאר מהם זכר, והיה זה כאילו הוא מספר לי שהגריל לוטו של מאה מליון לפחות! (זה הזכיר לי את אימרת הצדיקים שהם מרגישים תלויים בחסדי ה', כתינוק בידי אמו שזה שמחה הכי גדולה שיכול להיות) ולמותר לציין שבסוף שנת השמיטה זכה בסכום פיצויים מסיבות שאינן צפויות...   * * *   בסוף שנת השמיטה פגשתי את דני יפרח בכנס סיום לחקלאים בקוממיות, דני מתפרנס מאתרוגים שהוא מגדל בפרדסו ליד בית שמש, ראיתי אותו יושב עם כמה חקלאים כל אחד מספר את מה שעבר ומה שעשה. ודני מספר שהוא הפקיר את פרדסו לגמרי. שאלו אותו למה לא נתן את האתרוגים לאוצר ב"ד והיה מרויח כפועל לפחות, ע"ז ענה, תשמעו חברה הרי אתם יודעים שאם נותנים את האתרוגים לאוצר ב"ד צריך קצת לטפל בעצים כפי ההלכה. אבל אני חושש שאם אני כבר עומד ליד העץ ומטפל פתאום אתה רואה פה צריך לגזום פה צריך לתקן, ואתה עלול לעבור על איסור דאורייתא, וכך הוא עמד בשלו ושכנע את חבירו להפקיר לגמרי, וכשראה אותי פנה אלי וסיפר לי בשמחה איך שהגיעו לפני סוכות אוטובוסים של בני ישיבה לקטוף אתרוגים לד' מינים. וכידוע אץ האתרוגים הוא עדין מאוד וצריך הרבה טיפול מסור, ומי שלא יודע לטפל בזה קרוב לודאי שיקלקל, וכך היה נהרסו לו הרבה עצים, ודני ממשיך לספר על ההזקים בשיא האושר והשמחה, זה שוה יותר מכסף, הוא אומר אלא שדבר אחד יש לו להעיר שצריך להגיד לראשי הישיבות שהבחורים לא יודעים שע"פ הלכה אסור לקצץ ענפים שלמים בשמיטה... (אצלו שמירת מצות שמיטה ובטחון בה' זה ברכה הכי גודלה שיכולה להיות)   * * *   הם כבר מאושרים, לאחר שמיטה התברר שגם כספם לא הפסידו, אברהם חיון, קיבל פיצוי גדול השוה לסכום שהוא הפסיד. ודני יפרח בטח בה' והשקיע הרבה כסף אחרי שמיטה לשקם את הפרדס ועוד קיוה שעדין לא הפסיד את היבול השנתי אבל לא הכל הלך כמוש חשב, בפסח בשנת תשס"ב ירד ברד והפסיד כל האתרוגים שהתחילו לגדול, אבל דני לא אמר נואש, "יש לך ביטוח יותר טוב מזה הקב"ה כותב "וציויתי את ברכתי" הוא אומר, והוא המשיך להשקיע, כל יום צריך מאות ליטרים מים להשקות את הפרדס, ואז הגיע שבועות שזה גם יכול להיות עונה לפריחה, ואז היה חום גדול ונשרפו לו רוב הפרחים, אבל בסוף הקיץ התברר שאמנם גדלו פחות אתרוגים מכל שנה אבל כל אתרוג שגדל היה מיוחד ונמכר בחו"ל בהרבה כסף, וזה כיסה את כל ההוצאות. * * *   מצוה לפרסם (ב') תשנ"ד - שמים כחולים בהירים נפרשו למלוא כל האופק. לא נראה בהם עב קל. הרצל כחלון נשא עינים מייחלות לעבר השמים. מליבו התפרצה אנחה כאובה. הרצל הוא חקלאי ברמ"ח אבריו ובשס"ה גידיו.  ולכן תדיר הוא תלוי בחסדי הגשם כגמול עלי אימו. ניסה שוב לתור אחר פיסת ענן, שתביא בכנפיה את בשורת הגשם הנכסף. אך השמים נותרו צלולים.  מבעד לחלון ניצבו לפניו מטעי המנגו. יודע הרצל גם יודע כי לו יגדל המנגו טרם זמנו אזי לא יחנטו פירות טובים. ואז נחרץ דינם של מטעי המנגו לכליה. בבוקר לא בהיר מגלה הרצל כי את אשר יגור בא. ענפי המנגו חנטו פירות בוסר. והרצל מביט בעיניים כלות, ואין לאל ידו להושיע. חש הוא בסערת רגשות המטלטלת אותו ומאיימת לנצחו כליל. מרגיש כי תיכף יאבד את השליטה ויצא לשדה לטפל במנגו.  בין המטעים והפרדסים הסתובב מדריך החקלאים, והרצל מחליט להועץ בו. הצצה חטופה לכוון המנגו הספיקה למדריך לפסוק בקול נמרץ : "חייבים להוריד תיכף ומיד את חנטי הבוסר בכדי לקבל גל חדש של פירות משובחים.  לו תשאיר במצב כזה את החנטים הרי שאבדת במו ידך את פרנסתך. שקול היטב בטרם תחליט אם רשאי הנך ליטול אחריות זו עלייך, ולגזור על משפחתך, וילדיך חרפת רעב! הרצל, ליבו נפל בקרבו. ידיו המאומנות כמו ביקשו ליתפוס בזריזות את המזמרה, ולקצץ במהירות את הפירות, ברם הציווי השמימי "ושבתה הארץ שבת לה'" חזק הימנו. היוכל? היזכה לעמוד בניסיון הקשה? דמויות משפחתו האהובה עולות, וכאילו תובעות התפקירנו במשך שנה תמימה? התזנח את תפקידך כמפרנס המשפחה? ומאיידך האותיות המאירות מהתורה הקדושה ניצבות פוקדות ומבטיחות : " וציוויתי את ברכתי". . .  במשך שבוע ימים התלבט, והתחבט בשאלה. עד שהחליט לשים פעמיו אל הרב. שלום לך הרצל, גיבור כח, מה שלומך ? מה הביאך אלי ? קיבלו הרב בחמימות האופינית לו. רואה אני על פניך כי ניסיון שמיטה נשלח אליך היום, צודק אני בניחושי? חיוך קלוש האיר את פניו המוטרדות של הרצל, אכן, חכם עדיף מנביא. לפני שבוע גילית למגינת ליבי כי המנגו הקדים להוציא חנטים באורך 3 ס"מ בעקבות החום הכבד. נועצתי במדריך, שהסביר כי חייבים במהירות האפשרית להסיר אותם על מנת שיגדלו פירות מנגו משובחים. - הרב היביט אליו במבטו האבהי, וענה לו בנעימה מתנגנת: "אכן הרצל ניסיון לא קל זימנו לך מן השמים אך בטוחני כי אם תעמוד בו בגבורה תזכה לברכה המובטחת". - אבל, המדריך. . .  התגמגם הרצל הזהירני שאייני רשאי להפקיר את פרנסת משפחתי למשך שנה שלמה. ומה אעשה אם לא אזכה לניסים? - "הרצל, בטוחני כי אם תאמין באמת ובתמים בהבטחה המפורשת "וציוויתי את ברכתי, תזכה לראות במימושה.  הרצל נפרד מהרב בברכת שלום, ובכתפים מעט יותר זקופות. - הי הרצל, עצר אותו גיא בשביל המוליך לביתו. "הראית כבר את החנטים של המנגו? למה אתה מחכה?" - לא גיא יקירי, החנטים יוותרו על מקומם.  יודע הנך שאנו בשנת שמיטה ? - "באמת אל תגזים איינך אשם שלא יורד גשם ומזג האויר כה חם". - שמע גיא, אין על מה לדבר , אייני מתכוון לעשות בנידון מאומה, גיא נפרד ממנו כשמבט לעגני בעיניו. "נתראה בשנה הבאה הרצל ונשמע מה תגיד אז". הרצל מרגיש כי כל חומות הבטחון שבנה בעמל רב מתנפצות בקול רעש גדול, והנה הוא נותר חסר משענת ותמיכה. ימים לא קלים עברו עליו. מאמין ואיינו מאמין שיצליח להתגבר ולעמוד בגבורה בניסיון. הישקיע כוחו ומרצו בלימוד, וכך השכיח מעט מעצמו מראה המנגו הגדל. והנה יום אחד עובר המדריך בין הגבעולים הפורחים וכולו נמלא קצף. "אמור לי הרצל השתבשה עליך דעתך הרצל? הכי חפץ הנך להשחית את כל מטעי המנגו במו ידיך"? ברוב כעסו נטל סכין לידיו והחל לטפל בחנטים  לתדהמתו הרבה, ראה פרות מנגו עסיסים ומשובחים. את התפעלותו מהמחזה העל טבעי, ניסה לתרץ בק"נ תירוצים, ברם הרצל הבהיר לו בצורה חד משמעית : ברכת ה' היא תעשיר! המדריך שעדיין לא השתכנע שם פעמיו לעבר מטעי המנגו של החקלאים ,שלא שמרו שביעית. והנה לנגד עיניו הנדהמות נראו פירות המנגו הבשילים מתגוללים על הארץ ואין להם דורש. מכיון שאותם חקלאים מיהרו להסיר את החנטים  לקח זמן רב עד שצמחו פרחים חדשים ומשיצאו סוף סוף הפירות, באה מכת חום שהבשילה את הפירות והוציאה אותם מכלל שימוש. ואילו הרצל שלא שמע לעצת המדריך ניצל ממכת החום. הגרעינים נבטו על אף התחזיות הקודרות, והפירות גדלו ונקטפו עוד לפני בוא מכת החום! ומלאך רע בעל כרחו ענה אמן . . . הרצל הוא מורה בבני עקיבא במירון, ועד היום הוא מקפיד לספר את  הסיפור לתלמידיו , בכדי להחדיר בהם אמונה . * * *   ברכה עד בלי די צריך להכיר את נפתלי טובים בכדי להבין טוב יותר את סיפורו המדהים. נפתלי, יהודי יקר ממוצא תימני, שאיוה לו לנחלה את מושב נחלה באזור לכיש. עיניו העירניות מגלות כי לפנינו יהודי פיקח , עם ראש על הכתפיים . תדיר תראו אותו עסוק בעשיה שאינה פוסקת. אולם מה יעשה והפרוטה איינה אורחת קבע בכיסו של נפתלי. לא קלים הם חייו של חקלאי. לעיתים רבות ניזוק מפגעי מזג האויר שרב כבד או קרה מקפיאה עלולים לחסל את היבול עליו עמל והיזיע בהנף יד. חקלאי הנתון במצב כזה יכול להעזר בבנקים מיוחדים  לחקלאים המעניקים משכנתאות בריבית צמודה. אולם אף אחד לא מבטיח להם ,שהיבול יצליח ויכסה את הלואותיהם, והיה אם חלילה באה שנת בצורת אזי עומד הוא בפני שוקת שבורה. חקלאי מאמין יכול להתרומם לגבהים ולפסגות , חש הוא במוחש באפסיותו ובאזלת ידו אל מול הכוחות האדירים של אייתני הטבע, שהקב"ה ברצונו מחליפם ומשנם. יודעים גם יודעים החקלאים את משמעותה הגורלית של תפילת "ותן טל ומטר לברכה" .בתפילותיהם ובעתירותיהם החמות למי שאמר והיה העולם , מפצירים ומבקשים שימטיר מאסמיו גשמי ברכה, נפתלי טובים, אשר חובות כבדים רובצים על כתפיו, מגלגל כספים מפה ומשם, ואיך שהוא מעביר את החודש ומתפלל ומייחל לימים טובים יותר. והנה קרבה שנת השבע. עם פרוס תשל"ט – ערב שנת שמיטה. מנסה נפתלי לדבר עם חבריו החקלאים אודות השמיטה הבאה עליהם לטובה. חבריו מרימים גבה בתמהון, ושואלים: נפתלי, היודע הנך מה שפיך מדבר? להפקיר את עבודת האדמה למשך שנה תמימה? ומי יביא לחם לפי הטף? באותם ימים כמעט ולא היו בנמצא חקלאים שומרי שמיטה, אפילו החלאים הדתיים הסתמכו על הייתר מכירה. נפתלי, בוגר ישיבת חזון יחזקאל ותלמיד של הרב גוטמן בישיבה קטנה, וחובש ספסלי ישיבת "פונוביז'" המעטירה,  ברי לו כי הציווי " ושבתה הארץ שבת לה'" מחייב אף אותו. אולם מדוע דווקא הוא צריך לקיים זאת, בו בזמן שאף לא אחד מחבריו מתכוין לשמור שמיטה? זיכרון ישן צף ממעמקי זכרונו, היה זה בבחרותו, בישיבה נערכו מבחנים עולמים של דגל ירושלים, המצטיינים הועלו לשלבים הבאים, נפתלי היה המצטיין מספר אחד מבין תלמידי הישיבה. ראש הישיבה שלח אותם כפרס הוקרה לשבות בקוממיות, יחד עימו נסעו עוד שני תלמידים מישובים אחרים, במהלך השבת נכנסו שלשת המצטיינים לביתו של הרב מקוממיות , ר' בנימין מנזלזון זצ"ל. ר' בנימין קיבלם במאור פנים , ושוחח עימם זמן מה לאחר מכן הפטיר ואמר: נפתלי כשתגדל תהיה גדול בישראל ! המילים שנאמרו לפני שנים רבות צלצלו עתה במוחו באלפי פעמונים, נפתלי כשתגדל תהיה גדול בישראל! גדול בישראל ! אם רבי בנימין בעיני הבדולח שלו צפה זאת, משמע שיש בך את הכוחות לעמוד יחידי בניסיון כה קשה. ופרנסה מה תהא עליה, עלה קול צורמני מתוכו? הן מצבך הפיננסי ממילא גרוע? כיצד תהין בנפשך לדרדר עצמך לבוץ כזה, שמי יודע אימתי תוכל להיחלץ הימנו. הן יש לך אפשרות שרבים וטובים בחרו בה - היתר מכירה. מדוע אתה כ"כ מתלבט? הציווי מפרשת משפטים ניצב בבהירות נגד עיניו: "בשביעית תישמטנה ונטשתה "  - לא נאמר תימכרנה, אלא נטשתה , א"כ אין על מה לדון, ענה לעצמו בהחלטיות, התורה מצווה ומבטיחה: "וציוויתי את ברכתי". ומי שהבטיח לי יקיים ,ועינינו תחזינה בנפלאותיו. נפתלי - חכם ,אשר עיניו בראשו, מחליט כי יקדים את עונת הזריעה הנעשית בד"כ טרם בוא הגשם, בסביבות חג הפסח בעונת האביב מתחילה עונת הפריחה. השדות מתכסים בפרחים צבעונים מרהיבי עין ומשובבי לב, אולם בזמן זה הזרעים לא ממצים את כוחם ולא נובטים , אלא רק פורחים, ובמקרה הטוב שזרעים נובטים בתקופה זו הם מצמיחים פירות שאינם כה טובים ומשובחים. אי לכך נקבעה עונת הזריעה בחודש אלול.   נפתלי הולך ומחפש לקנות שתילי חסה, כרוב , סלק אדום, וקולרבי, המזכיר פוקח עליו זוג עינים תמהות. -                "נפתלי , בדיחה מוצלחת הישמעת לנו.  החלטת לבדר אותנו היום? אולי תסביר לי מה עושים עכשיו עם שתילים למשל"? - זורעים למשל, השיב נפתלי בלא הניד עפעף. -                "לפי היתרה בחשבונך לא נראה לי כי משופע אתה במצלצלין , שאתה רוצה לאבד סכום נוסף". -                 יש או אין שתילים? שואל נפתלי. -                 "שתילים בודאי אין לי אולי זרעים". השתילים הם זרעים קטנים שנזרעו באדמה , נבטו, והצמיחו שתילים קטנים, מוציאים אותם מן האדמה ומוכרים אותם במחיר משולש, ממחיר הזרעים , החקלאים מעדיפים אותם על אף מחירם הגבוה, מכיון שנכונו להם סיכויי הצלחה גבוהים יותר.     נפתלי רוכש את הזרעים תוך שהמזכיר מלוה אותו בצחוקו, "עבודה נעימה ופוריה נפתלי".     הוא זורע את הזרעים בצפיפות גדולה ומשקה אותם בדמעותיו ובתפילותיו. בדרך כלל לא מצליחים הזרעים לנבוט ולגדול, ומסיבה זו מבכרים החקלאים את השתילים, כדי שעמלם לא ילך לטמיון . הנס אירע בחלקתו של נפתלי, הזרעים נבטו, והצמיחו שתילים טובים, תוך ששפתיו דובבות ומבקשות, שיאמר ה' למלאך שיכה ויאמר לשתילים גידלו, הוא מוציא אותם מהאדמה בעדינות. ושותלם במרחק של שלושים סניטימטר בין שתיל לשתיל. דומה הוא החקלאי לאם אוהבת המקדישה את כל חייה למען ילדיה, מידי יום ביומו מאכילה, מנקה, משקה, ומשקיעה. כל כולה למענם, ובשבילם.  אף החקלאי מלוה את השתילים בעינים אוהבות מלטפם בליבו ומעודדם , גדלו גדלו, שתילי היקרים. והנה אך חלפו שלשה חדשים מיום הזריעה ונפתלי יוצא ברינה לכיוון השדה בניגוד לתחזיות הקודרות שדאגו חבריו להשמיע לו מידי יום, ניצבו הכרובים כמחיכים בחיוך ניצחון, הנה ראו גדלנו ! בזמנינו ניתן להשיג כרובים מיוחדים העמידים בפני חום. אולם באותם ימים עדיין לא חלמו על שיכלולים מסוג זה . והכרובים גדלו למרות שלא היו חסינים נגד חום. ולא סתם, אלא שגדלו בשיא תקופת הקיץ. הסוחרים המגיעים מידי יום לשדות , לרחרח ולחפש סחורה טובה, מתקרבים לשדותיו של נפתלי, ומשפשפים עיינהם בתימהון, האם אנו חולמים? ראשי כרוב טרים וריחנים עומדים זקופים. אצים רצים הם לבייתו ומבררים לפשר הענין. הסוחרים הנדהמים למראה עיינהם ולמשמע אוזניהם , היזדרזו על אתר לקנות ממנו את הכרובים, ונפתלי קיבל עבורם מחיר מפולפל, מכיון שזו לא היתה העונה של הכרוב. בד"כ לאחר שחותכים בסכין את הכרובים , נרקבים השורשים שנותרו באדמה. עתה, לאחר שחתך את הכרובים שהיגיעו לגדלם המקסימלי, נותרו עדיין כרובים קטנים שלא צמחו דיים , ונפתלי משקם, ממילא שתו אף השרשים, שנותרו באדמה , והבלתי יאומן קרה. נפתלי מגלה כי במקום כל כרוב שנקטף גדלו שני כרובים. זכה נפתלי לקצור ברינה את דור האבות עם הבנים. כלומר – קטף כרובים שזרע ביחד עם כרובים שגדלו בשנית. פיו ממלמל שירות ותשבחות למי שאמר לכרוב – גדל! ידיו מלאות עבודה, רק מסיים לחתוך את הכרובים שגדלו , ולמכרם לסוחרים, ושוב גדלים דורות חדשים של כרובים. עד כדי כך שנטל סיר העמידו בשדה, והורה לסוחרים שקנו ממנו סחורה לשים כספם בתוכו, מבלי שספר אחריהם. קצר וקצר עד שהיגיעה שנת השבע, אז נטש את עבודות האדמה ואיחל לה נירגשות " שבת שלום " לך אדמה . בנוסף לכרוב זרע חסה, משום מה בחר דוקא בחסה? אפשר משום שרצה לסמל בכך , שעומד הוא וממתין שיחוס ה' עליו ויכה על קדקדם של ראשי החסה , על אף שאין זה זמן זריעתם. ככתוב בגמרא: מפני מה אוכלים חסה בפסה – משום שחס רחמנא עלינו . ואף הוא עומד ומצפה שיחוס ה' עליו ברחמיו המרובים , ויצוה את ברכתו. ראשי החסה היגיעו לגודל נומינלי, בד"כ נכנסים לתוך ארגז שמונה ראשי חסה, השתא לא נכנס בארגז אפילו ראש אחד ! השמועה היתגלגלה לאוזני הסוחרים בדבר החסה הענקית , והם רצו לשדותיו, ומשראו את החסה נעמדו מסומרים למקומם, כל מה ששמעו עול לא היגיע לאמת. המציאות עלתה על כל דמיון . ערימות הארגזים שהוכנו מבעוד מועד לקבל את תוך קרבם את החסה, נותרו מיותמים לא יכלו להכניס בהם, ולו ראש אחד, העמיסו את החסה על המשאיות והותירו בידי נפתלי סכום הגון, הכפול פי עשר מהמחיר הרגיל. תושבי המושב באו בהמוניהם לחזות בפלא הגדול. המדריך החקלאי שהגיע אף הוא להזין עיניו בלא יאומן הכריז כי לא ניתן להסביר בשום פנים ואופן איך קרה כדבר הזה, אצבע אלוקים היא ! ! ! * * * בעל ספר החינוך בלשונו הזהב מבאר מהו הטעם למצות שמיטה: "ולכן ציוה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה ,כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם ,כי יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא חפץ הוא מצוה אליו להפקירם".   נפתלי קיבל על עצמו לקיים את מצות השמיטה בכל פרטיה ודיקדוקיה מתוך מסירות נפש עצומה. ואז זכה להגיע להכרה מלאה " כי לי כל הארץ" .   ואנו איננו בעלי הבית עליה. לא אנו המסייעים לאדמה להצמיח. ואף לאדמה איין כח משלה להוציא פירות ללא עזרתו יתברך. וכל מאמצינו ופעלותינו אינן מעלות , ואינן מורידות. הן אך  בגדר השתדלות. שאנו מצווים עליה בגלל הקללה ,שנתקלל בה האדם הראשון "בזעת אפך תאכל לחם" .  כי אם היצליחו זרעי כרוב וחסה לנבוט ולהצמיח שתילים על אף שנכונו להם סיכויי הצלחה מועטים , ועל אף שלא היתה זו התקופה המתאימה לזריעה. משמע שיש אדון לבירה, וברצונו יצליחו הזרעים , וברצונו יבלו. הידיעה הבהירה והנחרצת של נפתלי מביאה אותו לנטוש את האדמה אליה הוא קשור בעבותות אהבה בשנת שמיטה. ולנסוע ללמוד בכולל של הרב צדוק ברמת השרון . נפתלי יושב באהלה של תורה מערב שבת לערב שבת . ועולה במעלות התורה והיראה.  חבריו במושב ניסחפו עימו,  שמועה שמעו אודות היקף רווחיו האדירים של נפתלי. ובאו לראות במו עיינהם את הבילתי יאומן. ונפתלי מדביקם בהתלהבותו בספרו להם את הניסים הגלוים , שראה בעינים. מגולל באוזנייהם את החובות הכבדים שרבצו על כתפיו, ועתה עקב רווחיו הגדולים כיסה אותם. ולא רק זאת . עוד נותר בידו סכום הגון שהספיק כדי קנית דירה מרווחת , ומכונית הדורה. במשך שנת השמיטה פירנס את משפחתו שמנתה בלע"ר ארבעה נפשות. ואת כל אחיו – שלושה עשר במספר. אף הסוחרים שבאו עימו במגע עסקי זכו לראות ברכה במעשה ידיהם. זכה נפתלי למה שלא זכו רבים טובים מאיתו. שם שמים נתאהב על ידו, ועשרות מחבריו שראו , ושמעו מהניסים והנפלאות שהיו בחלקו. נטשו את הבורות הנשברים אשר לא יכילו המים, והגיעו לדלות מיים חיים בכולל " אבן שמואל " . בינהם יוחנן הכהן מקרית גת, ואחיו שלום צנעני מישוב זהביאל ועוד. הידיעה "כי לי כל הארץ" לא עזבה את נפתלי אף במוצאי שנת השבע. בהגיע השנה השמינית , הוריד הוא ממכסת השעות אותן נהג לעבוד טרם שנת שמיטה למינימום ההכרחי, כשבזמנו הפנוי הוא מבקש לישב בשלוה , ולהגות בתורה הקדושה.  ברם בת הזוג לא טמנה ידה בצלחת וטענה לעומתו, ופרנסה מה תהא עליה. ונפתלי משיב כנגדה: "הביני , נוכחתי לראות כי אף בלא שאשקיע היצמיחה האדמה יבול כה מבורך, אך משום שזה היה רצון ה'. אם כן למה לי להשקיע את כל שעות היממה בעבודות השדה, בו בזמן שהתוצאה כלל לא קשורה למידת ההשקעה. הקב"ה הזן מביצי כינים ועד לקרני ראמים, הוא הזן ומפרנס אותנו תמיד. וכשם שדאג לכל מחסורינו בשנת השש והשבע כן ידאג לנו בשנת השמונה. מובטח לו למאמין באמת ובתמים בקב"ה שיזמן פרנסתו, והברכה תשרה במעשה ידיו, ואפילו ישקיע זמן מועט לצורך פרנסתו. נפתלי ראה ברכה מרובה במעשה ידיו. נטע שדה אתרוגים , ממנו הוציא פרנסה ברווח.  כיום בעל הוא לשדות ומטעים רבים , ברשותו מטעי מלפפונים, עגבניות, סלק, כרוב לבן ואדום, פלפל ועוד. ועולה על כולן – ניהול רשת עניפה של עשרות שיעורי תורה, שחלקם נאמרים על ידו. וריכוז של פעילות עניפה למען שומרי שביעית.   * * * כמה מפעים ומרגש לחוש ביד האוהבת של אבא המלטפת, וכמו אומרת : "בני חביבי השקעת בתוכנית חסכון הכדאית ביותר. הנה הא לך החזר בריבית משולשת".  אשריהם גיבורי הכח ,הזוכים לראות בגילוי פנים המרטיט הזה. מה טוב ומה נעים חלקם של החקלאים הזוכים להתעלות טפח מע"פ אדמת החומר, ולראות במו עיינהם את אביהם הרחום, המלוה אותם בעייניו הצופיות, ומעניק להם תמיכה וגיבוי בעמדם בניסיון הקשה, לעיתים רבות מתעוררים בנו תושבי העיר רגשות קנאה. קנאה עזה באותם חקלאים הזוכים לראות במימוש ההבטחה "וציוויתי לכם את ברכתי" גם אנו רוצים להתעלות מעל חיי החול האפרורים להתרומם ולהיות טובים יותר, קרובים יותר. ברם מה נעשה, ומזלינו לדור הרחק מכל מה שבשם חקלאות יכונה? יש לנו הדרך להשתייך לאותו קהל קדוש של גיבורי כח עושי דברו. באמצעות תרומתכם תוכלו אף אתם להשפיע הישר אל תוך ביתכם המצוי בעיר את הברכה המשולשת !   חסדי השי"ת גם בבריאות הילדים בתזונת השמיטה "עוד ראינו חסדי השי"ת בטפלי דתליא בן. כי אע"פ שהירקות המותרות שהיו לנו בשביעית היו בצמצום גדול. מ"מ נהגנו בע"ה כל החומרות הראויות גם למאכל התינוקות. והנה בשנת השמיטה בא כרגיל רופא הילדים האזורי לבדוק ולטפל בילדים. ובהיותו אצלנו בקוממיות שאלתיו על מצב בריאותם של ילדנו. ואמר לי כי מצבם ב"ה בכי טוב ויפים הם בכוחם ובריאותם מכל ילדי ישובי האזור. לשנה האחרת כאשר שוב בא לבדוק את הילדים. ושאלתיו על מצבם כנ"ל, ענה לי כי מצב בריאותם טוב כמו הילדים שבשאר המקומות, והראנו לדעת כי בשנת השמיטה היתה סייעתא דשמיא מיוחדת, ושלח השי"ת ברכתו במיוחד בזכות מצוות השמיטה." (מתוך כתבי ר' בנימין מנדלזון זצ"ל ) הצלחת הפרדס שלא עובד בשמיטה (אריה שטינמץ 6883569\07  ) בשנת תשי"ז החליטה הסוכנות לנטוע פרדסים לכמה ישובים. ובינהם גם לקוממיות. אמנם העמדנו תנאי, כי מסכימים אנחנו רק אם יתחייבו לשמור כל הלכות שמיטה בפרדס לפי הוראתי, כשנה או יותר נתעכב הדבר בגלל זה, כי הם סירבו למלא אחרי התנאי שלנו, ואנחנו עמדנו על זה כצור חלמיש, ובמשך הזמן התייאשנו כבר מכל הפרדס, הגם שבעבודת הפרדס היו מתפרנסות כמה וכמה משפחות והיה מגיע רווחה לקוממיות. וגם כ"ק אדמו"ר מגור "הבית ישראל" זצ"ל. הסכים אתנו ועודד אותנו כי קוממיות תחיה גם בלי הפרדס, הגם שבעבודת הפרדס היו מתפרנסות כמה וכמה משפחות והיה מגיע רווחה לקוממיות. וגם כ"ק אדמו"ר מגור שליט"א הסכים אתנו ועודד אותנו כי קוממיות תחיה גם בלי הפרדס, עד שבשנת תשי"ח דברנו עם מנהל הפרדסים מר ויגודסקי, והסברתי לו את גודל קדושת השמיטה ועד כמה שחביב עלינו קיום מצוה זו. ונתרשם מאד. וקבלנו ממנו הודעה כתובה וחתומה על ידו, כי הפרדס יוטע וכל דיני שביעית ישמרו בו כפי הוראתי. וכן היה, הפרדס ניטע, הושקע בו כחצי מליון לירות, ומנהלי הפרדס מלאו תמיד אחרי הוראתי. והנה במשך זמן עבודת הפרדס בשנת השמיטה תשי"ט, שנעשתה בדיוק כפי הוראתי, אמרו לי מנהלי הפרדס שלדעתם אני מסכן את הפרדס, ע"י שלא נעבד כראוי מחמת הוראתי, ואני עלול לגרום להפסד הסכום הגדול שהשקיעו בו. פעמים רבות הייתי חושב מה יהיה, אך חזקתי את עצמי בבטחון בעצם המצוה, ובזכות הפוסקים ז"ל שלפי דבריהם פסקתי, ובפרט בזכות הרמב"ם ז"ל שהחמרתי כמוהו הרבה פעמים, שבודאי יעזור השי"ת שלא יתחלל ש"ש על ידינו וב"ה בסוף מנ"א תשי"ט בא מנהל הפרדס ואמר לי בהתרגשות רבה, כי שנים עשר פרדסים ישנם תחת ידו, ובכולם עבדו כרגיל, מלבד בפרדס קוממיות שלא עשו את הרצוי והצריך לדעתם, ולבסוף פרדס קוממיות הצליח מאד, הרבה יותר משאר הפרדסים, ושאל אותי שאסביר לו הדבר, ואמרתי לו שה"אני מאמין" הראשון הוא שהשי"ת הוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, וגם הפרדס, ולפי שאנחנו עשינו רצונו ית' בפרדס, הצליח השי"ת את הפרדס. וכך נרשם במחלקת הפרדסים הממשלתית "הפרדס בקוממיות לא עובד בכל שנת השביעית והצליח" . וכסיפרו זאת למרן מבריסק זצ"ל אמר שצריכים לפרסם זאת ברבים. אלא מפני שהגאון ר' אהרן קוטלר זצ"ל אמר לא לפרסם מחשש עין הרע ל"ע, ואמרנו זאת למרן זצ"ל , ולא אמר עוד לפרסם, לכן לא פרסמנו, אמנם להעלות על ספר אין חשש. הרב ביקש ממר ויגודסקי שיטע ואמר לו שתיהיה זקן ונחשוב על מה שעשית בחיים איזה דבר טוב בשלימות שיהיה לך מזה סיפוק נפשי תמצא את הדבר שנטעת את הפרדס בקוממיות. הרב העניק למר ויגודסקי את הספר משנת יוסף ובו היתה כתובה הקדשה באמרו כי זו זכות לנשמה בעולם האמת ששם אדם מוזכר בספר.  ופלא היה שבסוף ימיו גר מר ויגודסקי במושב סמוך לכפר הראה והראה לרב של כפר הראה את הספר משנת יוסף שמסופר שנטע את הפרדס והישאיר אצלו את הספר מרב חביבות לדבר, וכשנפטר הספיד הרב אותו קרא את הסיפור מהספר.   * וציויתי את ברכתי עובדיה לוי ממושב פדוים מקבל על עצמו לשמור שמיטה בקיץ תשמ"ו ברשותו 5-6 דונם כל דונם עושה כחצי טון לימון זמן זיבול ושאר עבודות זה בחורף בהיות והחליט לא לעבוד בשמיטה שבועות מספר לפני סוף שנת תשמ"ו מזבל ומצפה לברכת ה' של וצויתי את ברכתי לאחר שבועות ספורים לפני ר"ה כבר גדלו הלימונים ואף מוכנים היו לאכילה . את יבולו שבכל שנה רגילה עשה על כל דונם חצי טון גדל פי חמש מכל דונם עשה שנים וחצי טון בסך כולל שנים עשר וחצי טון יבול פי חמש ומחיר קרוב לפי שלוש שבכל שנה מוכר קילו בשבעים אגורות שהרי הכמות מצויה לא כך בזמן שאין זה העונה מקבל לפי הביקוש על כל קילו מקבל שני שקלים. יבול פי חמש ומחיר פי קרוב לשלוש. וצויתי את ברכתי – עובדי' לוי : 07\  9923169 *     דברי הפוסקים בענין ירקות שזרע נכרי עבור ישראל בשנת השמיטה בימינו שכדי לספק ירקות מהגויים שבארץ ישראל צריכים גם המגדלים וגם הסוחרים ליערך מראש, ועל כן מסכמים עם הגויים שיספקו להם ירקות, וכן כפי הסדר של החקלאות כיום שלא כדאי לעבד רק שטחים גדולים של אלפי דונמים ויוצא שהגוי אינו מעבד בלי שיהיה מי שיקנה ממנו, (ולא כמו שהיה עד השנים האחרונות שעיבדו שטחים קטנים ולא הקפידו שיהיה להם למי למכור והיה דומה להא דאיתא בפוסקים בהלכות שבת שאם הספינה או הרכבת יוצאת בזמנים הקבועים אפילו בלי שיהיה אפילו נוסע אחד שנוסע איתה מותר ליהנות מזה אפילו ברוב ישראל דאין זה נקרא לצורך ישראל) נמצא שהגויים עובדים בשביל ישראל, ומבואר בהלכות שבת שאם הגוי עובד בשביל ישראל נאסר ליהנות מזה, והמזמין מגויים שבארץ ישראל ירקות עובר על האיסור של שביתת הארץ שיש כאן גרם לביטול שביתת הארץ, וכן עובר על איסור אמירה לגוי שבות, דהנה איסור אמירה לנכרי בשבת חמורה מבשאר איסורים, שבשבת לכו"ע אסורה אמירה לגוי, ובשאר איסורים יש בזה איבעיא בגמ' (בבא מציעא צ.), ולהלכה רוב ראשונים אוסרים והראב"ד מתיר, ונפסק להלכה לאיסור בשו"ע חו"מ סי' של"ח סעיף ו', ובאבן העזר סי' ה' סעיף י"ד וברמ"א (יו"ד סי' רצז ס"ד). ושביעית דומה בזה לשבת שבשביעית אין בזה ספק בגמרא ובודאי יש בזה איסור אמירה כמבואר שם בתוספות (ד"ה אבל. וע"ש במהר"ם מה הדמיון בין שבת לשביעית). ובאיסור דרבנן בשאר איסורים עיין  במגן אברהם (סי' שמ"ג ס"ק ג') בשו"ע הרב (שם סעיף ה') ובמשנה ברורה (סי' שמ"ג ס"ק ה') שאסור אמירה לנכרי בשאר איסורין אף באיסור דרבנן שלא התירו סתם יינם אלא בחולה, וכל שכן שביעית שלא נכלל באיבעיית הגמרא דאסור אף באיסורים דרבנן, וכמו שנפסק גבי שבת חול המועד ובכור, שאסור בהם אמירה לגוי אף באיסורי דרבנן, (וע"ע להלן). והמהרש"ל (שם) כתב שתיבת 'ובשביעית' בתוספות היא טעות סופר, דאמירה לנכרי בשביעית הרבה יותר חמורה מאמירה בשבת, וכתב וז"ל: כי בוודאי אסור אמירה לנכרי בשביעית אפילו אם תאמר שמותר בשבת, לפי שבשביעית תלה ה' יתברך קדושה בארץ דכתיב שבת שבתון יהיה לארץ וכו', עכ"ל. והרבה פוסקים הביאו את המהרש"ל להלכה. בשו"ת נחפה בכסף (לרבו של החיד"א. יו"ד סי' ד' דף ל"א טו"א ד"ה אכן), ובשו"ת שער המים (חתנו של מהרי"ט אלגזי, סי' ו' דף י"ג טו"ג ד"ה אמנם), שו"ת בית יצחק (דף פ"א טו"א), עקבי הצאן (לנכד הרעק"א, עמ' קי"ט טו"א), צמח ציון (הל' כלאי זרעים עמ' מ"ה), שו"ת חלקת יעקב (או"ח סי' ל"ז אות ג'), שו"ת דברי יואל (יו"ד סי' צ"ז עמ' שמ"ט ד"ה ובמשנה אחרונה), שו"ת מהר"י שטייף (סי' רנ"א ד"ה מלאכת שבת), ובאמונת יוסף (על הירו' שביעית פ"ד מ"ג ד"ה חוכרין), ובמעדני ארץ (שביעית סי' י"ג אות ח'), ובמנחת שלמה (הנדפמ"ח תשס"ז ותוקן ע"פ כת"י, שביעית פ"ד מ"א), בספר הלכות שביעית (להגר"ב זילבר, סי' ט' הל' ח' בכסא דוד אות מ"ה), בשו"ת שבט הלוי (ח"י יו"ד סי' ר)', ובחוט שני (שביעית פ"ח ה"ח),. ומדברי המהרש"ל שם מוכח שהאיסור של אמירה לנכרי הוא בין בשדה ישראל בין בשדה גוי. [שהרי אם בשדה הגוי אין איסור משום שביתת הארץ, היה צריך להסביר את תוספות בקרקע הגוי ששם אסור אמירה לגוי כמו בשבת, ולא לומר שזוהי ט"ס כיון שנמצא כגירסא שלפנינו בעוד ספרים ובפסקי התוס', כמו שכתב שם ע"ש, א"כ מוכח מהמהרש"ל שאין שום אפשרות ש'אמירה לגוי בשביעית' לא תהי' אסורה משום שביתת הארץ]. וכן כתבו הרבה אחרונים שהמהרש"ל אוסר אף בשדה הגוי, המהר"ם שיק (או"ח סי' קל, יו"ד סי' ש"ל ד"ה אבל ובד"ה ובאמת ובסי' שכ"ט) ובשו"ת שער המים (סי' ו' דף י"ג טו"א בד"ה חזר הדין) שו"ת דברי יואל (יו"ד סי' צ"ז עמ' שמ"ט טו"א בדיבור הראשון) וכ"כ באמונת יוסף (על הירו' שביעית פ"ד מ"ג ד"ה חוכרין נירין), בדבר השמיטה (לר"מ סירוביץ שביעית פ"ד מ"ג), במעדני ארץ (שביעית סי' י"ג בד"ה והנה), בספר הלכות שביעית (סי' ט' הל' ח' בכסא דוד אות מ"ה, ובס"ס ד' בבה"ל ד"ה אלא), ובחוט שני (שביעית פ"ח ה"ח). וגם בסוגיא דשביעית (פ"ד מ"ג) איתא שאסור לומר לגוי לעבוד אפי' בשדה הגוי, (המשנה שם מדברת בפירוש על שדה הגוי, דחוכרין נירין הוא לחכור שדה של הגוי, ובהמשך) המשנה מתירה להחזיק ידי נכרים בשביעית, ובירושלמי שם יש מחלוקת עד כמה מחזיקים, אם מותר אפילו לומר 'חרוש בה טבאות ואנא נסיבנא מינך בתר שמיטתא' או שמותר רק לומר 'איישר' (שהיא ברכת יישר כח), כלומר המחלוקת היא האם מותר להזמין בשביעית עבודת חרישה בשדה הגוי או שאסור, (אמנם תוס' ב"מ צ. ד"ה חסום כתבו שגם המתיר לומר חרוש בה טבאות, אינם מתירים להזמין מראש אלא דווקא אם הגוי כבר חורש), וכתבו הראשונים והפוסקים דבבבלי גיטין (ס"ב.) נפסק כמד"א איישר, וכן פסקו כל הפוסקים, הר"ש (במשנה שם), מהר"י קורקוס (פ"ח משביעית הל' ח', כתב כן בדעת הרמב"ם שם), הר"ש סירליו (על הירושלמי שביעית פ"ו הל' ה' ד"ה עכשיו שפרשתי) הגר"א (בשנות אליהו במשנה שם) ופאת השולחן (שביעית פ"ט סי' כ"ג). וכ"כ בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' קל, ועיי"ש שהסביר המשנה הנ"ל עם דברי המהרש"ל), נחמד למראה (על הירושלמי שם) ושו"ת דברי יואל (סוס"י צ"ז) ובמנחת שלמה (הנדפמ"ח תשס"ז ותוקן ע"פ כת"י, שביעית פ"ד מ"ג), ובחוט שני (שביעית פ"ח ה"ח) ספר הלכות שביעית (סי' ט כס"ד ס"ק מה) כולם פסקו דאסור לומר חרוש בה טבאות ואני אקנה ממך לאחר שביעית אף בשדה הגוי, [ואפילו לפי מה שדנו הפוסקים באופן שגוי עובד בקרקע ישראל האם הבעלים עוברים בעשה של שביתת הארץ, עיין במעדני ארץ שביעית סי' יג שדן בזה, ולמעשה נקטו הפוסקים שעוברים הבעלים באיסור דאורייתא, בקובץ מכתבים (להגרי"ש אלישיב שליט"א, זרעים סימן רכט, וסי' רלב), בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' קצח), ובדרך אמונה (הל' שמטה ויובל פ"א ס"ק טו), כל זה בלי אמירה אבל כשעושה פעולה של אמירה לגוי כתב המנחת שלמה (הנדפמ"ח תשסז שביעית פ"ד מ"א) דכו"ע מודים שיש כאן איסור דאורייתא של שביתת הארץ, (ובזה אין ההיתרים שיש באמירה לנכרי שבות כדלהלן), ועיין חוט שני (שביעית פ"א ה"א, עמוד מח) שהחזון איש פסק למעשה דהבעלים עוברים בשביתת הארץ, וכמ"ש בחזו"א (הל' שביעית סי' כא ס"ק יז) ובסי' יז ס"ק כה כתב דדעת התוס' רי"ד והריטב"א דאיסור שביתת הארץ מן התורה אפילו אם הגוי עובד שלא מדעת הבעלים ובדעת תוס' והרמב"ם כתב שאין בזה איסור מן התורה ומשמע מלשונו דמדרבנן ודאי אסור משום שביתת הארץ. וכן מוכרח דהרי מפורש במהר"י קורקוס בשיטת הרמב"ם דאסור אמירה לנכרי בשביעית, ואין לומר דכוונת המהר"י קורקוס משום שבות דהא מיירי שם באמצע העבודה ובתוס' ב"מ צ. ד"ה חסום כתבו דבאמצע העבודה אין איסור משום שבות.] ואפילו לפי מנהג ירושלים שנהגו כשיטת הבית יוסף שסובר 'יש קנין לגוי להפקיע קדושת הפירות' כבר כתבו הפוסקים שלגבי קדושת הקרקע לכו"ע אין קנין, בכס"מ (פ"א מהל' תרומות הי"ג, וכ"מ בפ"ד מהל' שמיו"י הכ"ט), שו"ת קרית ארבע (סי' יא), בית הלוי ח"ג (סוס"י א), חי' הגר"ח (פ"א מהל' תרומות ה"י, ובפ"ב מהל' ביכורים ה"ב), משנת ר' עקיבה (סי' ג' אות ד סק"א ד"ה ונבוא), תורת הארץ (ח"ב סי' ג אותיות יג, טז), חזון איש (שביעית סו "ס' כ, בד"ה הא דנחלקו), שו"ת דברי יואל (יו"ד סי' צז ד"ה והמבי"ט), ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' צו עמ' קפט), ולכן אסור לעבוד בה או לומר לגוי לעבוד בה. וכתב במעדני ארץ (להגרשז"א שביעית סי' ט ס"ק יא, וסי' יב ס"ק טו ד"ה אמנם) שכל אלו שהבינו בשיטת  הכסף משנה והגר"א שסוברים דיש קנין גם לגבי הקרקע דחו את דבריהם מהלכה. ואיסור זה כולל רמז (כמ"ש בשו"ת שבט הלוי ח"י יו"ד סי' ר), וכולל אמירה לגוי שיאמר לגוי אחר, ובכל צורה שהיא שמביא לידי כך שגוי יגדל באר"י בשביעית, שהרי בתורה לא מוזכר אמירה והמהרש"ל שכתב שאסור אמירה בשביעית היינו משום שזה גורם לגוי לעבוד בקרקע אר"י ולכן עובר על המצוה של ושבתה הארץ, (כן מפורש בשו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' של, ודין זה מבואר ג"כ בשו"ת מבי"ט יו"ד סי' סב), והגרם אינו תלוי באמירה אלא כל רמז קל שהגוי מבין מהישראל שהוא צריך לירקות ובגלל זה הוא הולך לזרוע הרי זה אסור משום העשה ד'ושבתה הארץ', וכגון שהישראל אומר לגוי אני צריך לירקות. וכ"ש אם אומר לו תביא לי ירקות שזה רמז בדרך צווי, שאפי' בשבת אסור מטעם אמירה לנכרי שבות. ואף בממון הגוי אסורה אמירה לנכרי אף בשאר איסורין כמו שפסק המשנה ברורה (סי' ש"ז ס"ק ע"ג) וע"ש בשער הציון (ס"ק פ"ג, פ"ד בשם הש"ך יו"ד סי' רצ"ז הב' ס"ק ד') שמביא המקור משאר איסורין וע"ש שכתב שכן פסק הגר"א, וכ"כ בשו"ע הרב (חו"מ הל' שאלה שכירות וחסימה סעיף כ"ט) וכ"כ בדרך אמונה (פ"א מהל' כלאים ה"ג  בבאור הלכה ד"ה כלאים) להלכה למעשה דקי"ל כרוב ראשונים דסוברים שאפי' בשאר איסורין אסור אמירה לנכרי אפילו בחפץ הגוי. ואם עבר על האיסור ואמר לגוי לעבוד בשביעית נאסרים הגידולים, וכן פסקו במפורש באמירה של שביעית בשו"ת שער המים (סי' ו' עמ' י"ג, שלא התיר בדיעבד הנטיעה אלא ע"י שתיקה ולא ברמז יותר), וכתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ג יו"ד סי' קנ"ח ד"ה הי"ד) שאמירה לגוי בשביעית אסור בדיעבד וחמיר יותר ממעשה ישראל. ובפרט שביעית דדומה לשבת כמ"ש התוס' (ב"מ צ. ד"ה אבל), ואפילו באיסור דרבנן נאסר כמו שפסק הגר"א (בביאור הגר"א או"ח סי' רנג סעיף ה ד"ה ואם עשה) ובמשנה ברורה (סי' רנג ס"ק צד ובשער הציון ס"ק צו), וכן מבואר במשנה ברורה (סי' תקמ"ג ס"ק ג') ובערוך השולחן (שם) שמעשה גוי בחול המועד נאסר בדיעבד אף שיש פוסקים שסוברים דחול המועד דרבנן, ואף אם אמר לגוי שיאמר לגוי אחר כתב בשו"ת חתם סופר (חו"מ סי' קפה) דאף למאן דמתיר מ"מ אסור לישראל ליהנות מהמלאכה עד מ"ש בכדי שיעשה, וכ"כ במשנה ברורה (סי' שז ס"ק כד). ואף בלי אמירה אם עשה גוי בשביל ישראל אסור לישראל ליהנות ממעשה הגוי בחידושי תלמיד הרשב"א (ב"מ צ.) מדמה איסור ליהנות ממעשה איסור שעשה גוי בשביל ישראל בשאר איסורין שבתורה לאיסור הנאה ממעשה נכרי שעשה בשביל ישראל בשבת, שגם בכל האיסורים אסרו חז"ל ליהנות ממעשה הגוי ואפילו עשה מעצמו עבור ישראל נאסר בדיעבד, ובשבת אסרו אף בחפץ הגוי, וכ"כ בפסקי הרי"ד (שם בד"ה ת"ש), וכן בפרי מגדים (סי' ש"ז משבצות זהב ס"ק י"ד) וכן מבואר ברבינו ירוחם (דף פ"ג טו"ב) שמדמה שאר איסורין לשבת לענין איסור בדיעבד (הובא בבית יוסף סי' ש"ז סעיף כ', ובט"ז שם ס"ק ד'), וכן פסק הרמ"א (אבן העזר סי' ה' סעיף י"ד), ועיין בחי' הריטב"א (הנדפמ"ח שבת קכב. ד"ה בשביל ישראל) שכתב שהאיסור ליהנות ממעשה איסור שעשה גוי בשביל ישראל הוי חלק בלתי נפרד מאיסור אמירה לגוי וז"ל, 'דאי לא הא לא קיימא הא', וכן מפורש בשו"ת דברי יואל (יו"ד סי' צז ובד"ה ובמשנה אחרונה) לענין שביעית שאם גוי זרע בשביעית עבור ישראל נאסרים הגידולים, וז"ל, אסור אף כשעושה מעצמו בשביל ישראל כו' ומכ"ש בשביעית דחמור יותר, עכ"ל. וכן באיסור להטיל מום בבכור אם עבר ואמר לגוי להטיל מום בבכור אין שוחטים את הבכור עד שיפול בו מום מעצמו כדאי' בשו"ע (יו"ד סי' שיג סעיף א), ואפילו אם לא אמר לגוי לעשות מום והגוי עשה מעצמו ג"כ נאסר ליהנות כדאיתא  במשנה (בכורות פרק ה משנה ג) מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל ראהו קסדור אחד כו' ראה שהתירו והלך וצרם בכורות אחרים ואסרו ע"כ המשנה, הרי מפורש במשנה שבבכור אסור אפילו בלי אמירה אם עשה לצורך ישראל, וכתב הרא"ש בשם הראב"ד (ב"מ פ"ז סי' ו') שאע"פ שבבכור הוי רק איסור מדרבנן מ"מ נאסר, וכ"כ המאירי (ב"מ צ. ד"ה כבר בארנו שגוי הדש), והטעם משום דקדשים חמורה. בגמרא מועד קטן (דף י"ג.) מבואר ששביעית חמורה מכל האיסורים לעניין לאסור בדיעבד,וכתבו שם התוס' (ד"ה נטייבה) דשביעית דרבנן חמיר יותר משאר איסורין דאורייתא ואפילו מבכור, וא"כ כיוןשמצינו שבבכור אסור אמירה לגוי אפילו בזמן הזה דהוא רק איסור דרבנן כנ"ל כ"ש שביעית דחמיר יותר, וא"כ ודאי דאפילו בשביעית בזמה"ז דרבנן אסור אמירה לגוי וכמו שכתבו התוס' בב"מ (דף צ. ד"ה אבל הכא) ששביעית דומה לשבת ובשבת אסור אף באיסור דרבנן. נמצא שאם גוי זרע עבור ישראל אפילו  בלי אמירה נאסרים הגידולים. ועיין משנה ברורה (סי' שי"ח ס"ק ד') דגם הקדרה שבישל בה אסורה לו לבשל בה מפני שהיא בלועה מדבר האסור לו. * בענין ירקות שגדלו בקרקע של גוי עבור ישראל מבאר איסור אמירה לנכרי בשביעית, ואיסור הירקות שזרעו הגויים עבור ישראל ע"פ אמירתו, ואף בלי אמירת ישראל נאסרים הגידולים. עד השנים האחרונות הי' הדרך שכל בעלי הקרקעות היו מעבדים כל אחד את הקרקע שהיה לו וזה הי' שטח קטן והי' מעבד את השטח אפילו בלי שיהי' לו קליינטים שיקנו ממנו נמצא שאפילו הזמינו מן הגוי ההזמנה שהזמינו לא גרמה לגוי לעבוד בקרקע דהא הגוי עבד את השדה בין כך אפי' בלי שום הזמנה, אבל בימינו שכדי לספק ירקות מהגויים שבארץ ישראל צריך להזמין מראש, עלתה השאלה האם יש מקום להתיר אמירה לנכרי לגבי עבודת השדה בשנת שמיטה, ומה דינם של הירקות שזרע גוי ע"י אמירת הישראל, הנה איתא בירושלמי שביעית (פ"ד ה"ג) "רבי חייה רבי אימי חד אמר חרש בה טבאות ואנא נסיבנא לה מינך בתר שמיטתא וחרנא אמר אישר, והיינו שנחלקו אם מותר לומר לגוי תחרוש היטב בשדך ואני אקח הפירות ממך לאחר שמיטה, או שרק אמירת "איישר" מותרת. והמעיין בדברי הראשונים וגדולי האחרונים איך שפירשו משנה זו יראה שפסקו כמ"ד איישר ודלא כמ"ד חרוש בה טבאות, ולפי"ז נמצא דאמירה לנכרי לעבוד בשדהו עבור ישראל אסורה בשמיטה, ומלבד מה שביארו כן בדעת הירושלמי מצינו עוד בדברי הראשונים ואחרונים שכן הוא דעת הבבלי בגיטין (סב.). ובדרך זו פסקו גם גדולי האחרונים להלכה שהאמירה לנכרי בשמיטה אסורה, בנוסף לכך מבואר רבות בדברי הפוסקים פרטי דין זה, שיש באמירה משום איסור שבות, ואפילו לרמז לנכרי אסור. ולפי מה שנתבאר בדברי האחרונים בטעם האיסור שהיות ואנו מצווין על שביתת הארץ ואפילו בקרקע של נכרי [כיון דקיי"ל אין קנין לנכרי בא"י לגבי עבודת הקרקע], ולכך האמירה לנכרי שיעסוק בקרקע שלו בשביעית אסורה, הרי שגם לרמוז אסור דכל דבר שיגרום שיעשו מלאכה בקרקע ארץ ישראל הרי זה בכלל האיסור, ויש מן הפוסקים שנקטו שאיסור זה הוא מדאורייתא [בזמן ששביעית מדאורייתא] ולא רק מצד שבות דרבנן, ועל כן אין להקל בשביעית מה שהקילו חכמים באיסורי שבות. ומצינו באחרונים שנקטו להלכה שנכרי שעבד על פי ציווי ישראל הנטיעות אסורות אפילו בדיעבד, ואפילו כשהנכרי עושה זאת מעצמו עבור הישראל אסורים הפירות כדין גדולי שביעית. והעולה מכל הנ"ל שאין היתר לומר לנכרי שיזרע בשדהו בשמיטה ויקנה ממנו את הפירות. וכן אם הישראל נותן לנכרי את הזרעים לשדותיו שהגדולים אסורים, וה"ה כשנותנין לנכרי את "מכסות המים" כיון שעובד בממון ישראל, ובפרט שכפי הידוע יש כאלו מבנ"י שחוכרין את הקרקע מנכרי ומעסיקין פועלים גויים שזהו איסור גמור דבכל אופן שיש לישראל זכות בקרקע כל הפירות נאסרין. *