קונטרס

 

שמיטה התשס"ח

 

שמיטה בראי התקופה

 

יראה מקום בארוכה

למעונינים ללמוד סוגיא דהאי שמיטה

מערכותיה  - ופיתרונותיה

 

 

ח"א

לבאר דעת רבותינו גדולי הדור שליט"א

 

 

 

 

 

                                    

הערות:

ניתן לשלוח למס' פקס

15329915534

 

 

 

 

 

 

 

והנה האדמו"ר מסטמאר שליט"א הושיב על זה את הגאון ר' מנשה פילאפף לברר את הענין מכל צדדיו ולאחר שנתברר לו כ' קונטרס על זה והרי מסקנת דבריו.

 

 

פתיחה

 

אנו עומדים בשנת השבע שנת השמיטה התשס"ח, וכידוע רבות נשתנו הזמנים, וכיום אין חולק כי אפשר לקיים מצות השמיטה למהדרין מן המהדרין, דבר זה מורגש בכל החוגים, בפעם הראשונה בהסטוריה הודיעה הרבנות הראשית שהיא לא עושה את היתר המכירה, החקלאים מוכנים לשמור שמיטה, אפשר לסדר כי הדבר ישתלם להם מבחינה עסקית.

 

הסיבות, כיום ענף החקלאות עבר שינוי רציני בכל צורתו, ענף זה שפעם היה מאוד דומיננטי בארץ, ולכך היו צריכים תמיד לדון מה יהא בשנת השמיטה, כיום אינו ענף ריוחי כ"כ, והוא בס"ה אחוז אחד מיצור המדינה, מעבר לזה כמעט ולא קיימים יותר חקלאים יחידים שמגדלים על כמויות קטנות, ותלוי בזה חיי משפחתם, כיום ישנם תאגידים ששוכרים שטחים גדולים מידי החקלאים והם שולטים על כמויות גדולות מתוך היבול שמייצרת מדינת ישראל, כמובן שהרוב הוא ליצוא, והמעט הולך לשיווק מקומי, בעקבות שינוי זה אין כיום בעיה לשמירת השמיטה באופן כללי, לגבי השיווק המקומי.

 

רבים מהחקלאים אשר פנו אל העסקנים, בהצעות שונות, והסכימו לשמור שמיטה למהדרין מהמהדרין.

 

היום המערכה היא לא מבחוץ, אלא מבית פנימה, מנהגים שנשתרשו בעקבות הדוחקים של שנים קודמות אשר היו מצבים של פקו"נ ממש, תפסו להם אחיזה, וכיון דעל על,                                                                                                                                                                                      ואף נתוספו על המנהגים קולות שונות אף כשהדבר מחמיר מבחינת הלכה, למרות אזהרות גדולי ישראל כי הדבר אסור, ע"כ ראינו צורך להוציא קונטרס זה מי יתן ויהיה זה לישועה.

 

המערכות הקיימות עפ"י הוראתם של גדולי ישראל, לקראת שנת שמיטה זו הם כדלהלן:

 

א. יבוא ירקות הניכרים מחו"ל.

 

כבר הכריז מרן החזו"א זלל"ה בספרו, בסוף סדר השביעית ז"ל.

החנונים שומרי תורה צריכים דעת כי בשנת השביעית אי אפשר להם לנהל עסקיהם במסחר הפירות והירקות וצריכים לבקש פרנסתם ממקומות אחרים, וכבר הזהירו חז"ל, על אבקה של שביעית, ואם אפשר להם להמציא פירות וירקות מחו"ל יזכו לעצמם ויזכו את הרבים, ושכרו כפול מן השמים! עכ"ל

 

מעבר לפולמוס הכללי בענין פירות נכרים המתחדש בכל שמיטה, וכו"ע מודו, שלהביא ירקות מחו"ל לצאת ידי כל הדיעות לכתחילה, הוא מהדרין מהמהדרין, אך כעת השתנו פני הדברים, בעקבות בעיות טכניות רבות, ובפרט לאר התגלית בשמיטה הקודמת כי ישנם שמסכמים מראש עם הנכרים קודם שנת השמיטה כי יזרע עבורם ויספק רק להם את הסחורה ושמא אף עושים איתו חוזה מראש וכדומה, ויש שהגדילו לעשות ששוכרים יהודים מנהלי עבודה שיגדלו בשדות נכרים ע"י שישכרו גויים לעבודה יומית, ויספקו להם את הסחורה, שערוריה זו שנתפסה באמצע שנת השמיטה שעברה עוררה בעיה הלכתית סבוכה, עד שיצאו גדולי ישראל במכתבים כי הדבר אסור, ובהרבה אופנים הגידולים נאסרים, ולכך יש לייבא ירקות לשנת השמיטה אך ורק מחו"ל.

 

והנה סו"ס לאחר כל הפולמוסים זכינו שכל ועדות הכשרות קיבלו פטורי ממכס על היבוא, וישנה אפשרות להביא מחו"ל במחירים זולים, והכל תלוי בדרישת הציבור.

 

ועתה נתבשרנו על נס גדול שעשה הבורא שקפא חלק גדול מהיבול של הספיחים בא"י ויוכרחו כולם להביא מחו"ל.

 

ובזה הננו בקריאה לכל המוסדות, וועדי הכשרות אשר רוצים לספק תצרוכת למהדרין מחו"ל, כי יכולים לפנות אל ועדת השמיטה הארצית, ויסייעו בידם, לקבל במחירים מוזלים את כל הסחורה מחו"ל.

 

והנה כשפנינו עם הממצאים שחקלאים רבים פונים אל הרבנים לברר האם מותר להם לנהל עבודה בשדות נכרים כנ"ל, רוב הגופים הודו לנו שהדבר אסור באיסור ספיחין, כשם שכ' החזו"א בספרו, אלא שהכחישו את כל הסיפור ואמרו שכל הנידון אצלם הוא רק לענין לסכם עם הנכרים מראש שלדעתם מותר הדבר, ע"כ ראינו צורך להוכיח קבל עם ועדה, דעת רבותינו, שאף דבר זה אסור בתכלית האיסור, והננו יודעים בבירור שאם יתירו ע"י אמירה לנכרי או ברוב ישראל,  סו"ד שיבואו לגדל גם ע"י ישראל בהערמה, כמו שהיה בשמיטה הקודמת, וכמו שכבר נתפרסם בשמיטה זו מאת  הגרי"ש אלישיב שליט"א שלאחר שנתפסו הערבים בתרגיל הדלת המסתובבת שמכניסים סחורה יהודית ומוציאים אותה מהמחסום כסחורה פלסטינית אין לקנות יותר ירקות מיש"ע.

 

וחז"ל הקדושים כבר ראו זאת ברוח קדשם וגזרו שאין לקנות מן העכו"ם ופי' הב"י משום שמביא מהישראל, וכן גזרו שאף עכו"ם שעשה לצורך ישראל, נאסר עד בכדי שיעשה כדי שלא יבוא הישראל לעשות, [כמבואר בטוש"ע הל' שבת] לצערינו הרב בפעילותינו עם החקלאים לשמור שמיטה נתקלנו שוב ושוב בחקלאים אשר הציגו עובדות שפנו אליהם כנ"ל.

 

ישנם כאלה אשר עוד לפני שנת השמיטה שואלים את השאלה הכתובה בתורה, וכי תאמרו מה נאכל הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתה? ושוכחים מתירוץ התוה"ק וציותי את ברכתי, ותירוצם בידם שאין ברירה ואצלם כבר הכל כאילו כבר נעשה ובמצב של בדיעבד, וצריך להקל כאן ושם והוי לצורך מצוה והפסד גדול וכו', אמנם חז"ל בזמנים יותר קשים משלנו, הורו לנו הדרך שהתירו להביא מחו"ל כדי לקיים את שומרי השביעית ומעולם לא שמענו מחז"ל שהלא אפשר לומר לגוי לזרוע בשבילי ספיחין ואקנה ממנו, ושלום על ישראל, ועכ"פ כיון שכיום אנו עומדים במצב של לכתחילה וכיון שהורידו את המיסים הרי קל מאוד לכל הרוצה לייבא מחו"ל כפי קריאת כל גדולי הדור.

 

ע"כ הבאנו בקונטרס זה את כל הנידון החדש, ואף זה הצריך להביא מחדש בחלק ב' את כל הנידון של פירות נכרים, וירא הקהל וישפוט, ומתחננים אנו לכל מי שבידו הדבר, אנא סייעו לעם ישראל מבעוד מועד, שיהדרו גם הם, והאמת והשלום אהבו!

 

נושא חשוב זה תלוי בו אף הצלת כלל הציבור מאיסורי ספיחים, א. כיון שהדבר יהיה ניכר איזו ירקות לא מא"י, לא יוכלו הערבים להערים ולקנות מיהודים ולמכור לועדי הכשרות כשם שעשו בשמיטות קודמות, וכשם שנתפס בשמיטה זו פעמים רבות ובפרט בערב יום חג הסוכות השנה, כמו שיש שפי' כן להדיא (וביניהם הב"י בתשובתו) את הגזירה המבוארת בתוספתא פ"ו שאין לוקחין מהנכרי בשביעית, כיון שמערים ומביא משל ישראל. ב. ברגע שישבר המחירים בשוק מחמת עודפי יבוא, לא יהא משתלם להתעסק בענף זה כלל בשנת השמיטה ויוכרחו כולם לשמור שביעית, כי אם מחירי הירקות אינם יקרים, המגדל בארץ עושה לעצמו חשבון כי שוה לו לקבל את המלגה ולשבות.

 

מעבר לבעיה התמידית שכשלוקחים משדות הערבים יתכן כי אין זה שדה הערבי ממש ולפעמים הוא משתלט ע"ז בגניבה ולפעמים הוא בחכירות לשנה מהמדינה כידוע, ולפעמים הוא מאדמות קק"ל המוחכרות למשך יותר שנים, ואף אם לא, כיון שהוא בשליטה ישראלית יל"ד שעפ"י הלכה הוי יד ישראל באמצע, ובשלמא בעבר שהיו קונים מעבר לשטחים היה שם הרבה קרקעות פרטיות, וע"ז התיר המנחת יצחק, אף בלא בדיקה, אך כיום שמהשטחים לא כדאי להביא מחמת חוסר אפשרות ההשגחה, ובעית הדלת המסתובבת, ואילו מתוך הקו הירוק, הלא תשעים ושמנה אחוז הם מוחכרים מהמדינה, והוי קרקע ישראל ממש, ויכול לצאת מכשול לרבים בספיחים משדות ישראל, ומכל זה היינו ניצולים אם היו מהדרין להביא מחו"ל.

 

נושא זה אף יציל את כל היבול והכספים בארץ שלא יהיו בחשש דמי שביעית, כיון שרוב הירקות המשווקים, יהיו מחו"ל.

 

מעבר לזה המסייע לקניית הירקות דוקא מהערבים, ולא מחו"ל, נותן יד לגורמים שונים, אשר עושים פירסום רב סביב זה שמפרנסים את המחבלים, והקימו לזה ארגון שלם לספק דוקא סחורה מעבודה יהודית ע"י התרים שונים רח"ל, והציבור אשר יש לו שנאה לאומנית, קונה זאת, וממילא מאכילים את בני ישראל חשש ספיחים מעבודה יהודית ואילו היו מביאים מחו"ל, היינו נגמלים גם מאלו, כמו"כ בעקיפין כל שנכנס סחורה נוספת כשירה וזולה לשוק הרי זה מציל את הרבים במקומות שונים שאליהם לא מגיע סחורה כשירה, שיגיע סחורה כשירה.

 

חיבור זה אינו משקף ח"ו הכרעה הלכתית למעשה בנידון, כי מי יבוא אחר גדולי ישראל, ואף לא כיהודה ועוד לקרא, אלא רק הסבר ומראי מקומות עבור הציבור, לדעת רבותינו גדולי הדור הגר"ש ואזנר, הגר"נ קרליץ, הגרי"מ לפקוביץ, הגר"ח קנייבסקי, ועוד רבים שאסרו את הדבר.

 

 

ב. אוצר ב"ד למהדרין לחלוקת פירות שביעית חינם!

 

הנה כידוע כמה טרח מרן החזו"א זלל"ה להעמיד דבר השמיטה כאן בארץ הקודש, והגיעו הדברים עד כדי כך שבשנת תשיב' שהיה בשנות הצנע בארץ ישראל, כ' מרן באגרתו, כי דקדקנו להקל בתכלית הדקדוק האפשרי, אך כיום השתנו פני הדברים ויש אפשרות להדר בכל מה שאפשר, ע"כ בהוראת גדולי ישראל, באנו להציע שיהיו קיימים ג. סוגי אוצרות ב"ד א. אוצר ב"ד מהדרין, שעל ידו יקויים מצות התורה כפשוטה והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, יחולקו הפירות חינם, יוקפד לקיים אך מה דאיתא בתוספתא בדיוק, [ולא קודם קצירה] לא יבוצעו פעולות אלא לאוקמי אילנא אשר זה ממילא עושה החקלאי לטובת אילנותיו, ללא כל קשר לפירות, [מלבד במקום הכרח] החקלאי יקבל מילגה מקרן השמיטה שהיא קרן עזרה לחקלאים שומרי שביעית, ללא כל קשר ליבול, ויפקיר את שדותיו לכל, [במקרה ולא יהיו מלקטים מההפקר מאותו מקום], ב"ד ישכור פועלים מקופת הב"ד, ללקט ויחולק ע"י ארגוני החסד שמתנדבים, לחלק לכלל הציבור שומרי שמיטה באה"ק, לפי נפשות ביתם.

 

אוצר ב"ד זה שהוא רק מקצירה ואילך, יפתור אף את הבעיה שהתעוררה השנה שכיון שרוב העצים בארץ הם כלאים, האיך יש אפשרות לב"ד לגדלם, הלא יש כאן איסור מקיים כלאים דאוריתא.

 

ב. מעבר לזה יש צורך להקים אוצר ב"ד רגיל אשר ימכור במחירי הוצאות בלבד, למה שלא יהיה שייך לעשות באוצר ב"ד א' מחוסר תקציב וכדומה.

 

ג. כמו"כ יש לקיים אוצר ב"ד ג' להצלה עבור רוב עם ישראל שלא יכשלו באיסורים שונים.

 

דבר זה תלוי בו כל שמירת השמיטה בארץ ישראל מלבד שיש בו קיום המצוה כפשוטה ללא כל התחכמות, והחזקת תורה ועוד, כיון שכידוע בשמיטות הקודמות עיקר הבעיה בא"י היתה שהחקלאים לא שמרו שמיטה משום שלא היה מי שילקט ויאכל את פרותיהם, גילינו זאת במסעינו בערב שמיטה הקודמת בין המושבים לשכנע את החקלאים לשמור שמיטה כהילכתה, מצאנו שיש הרבה גבורי כח שהיו רוצים לשמור שמיטה אלא שאין אוצר ב"ד שמוכן לקבל אותם, מחמת שאוצרי הב"ד לא מצליחים לחלק את הכמויות אשר בידם, היו אף חקלאים שזעקו לעברינו שרק ניתן להם מי שיקטוף את הפירות, והם ישמרו שמיטה, (כיון שהפירות כשנשארים על העץ הרי הם גומרים את כח העץ, ואילו לחקלאי אין תקציב לפועלים לקטוף ואף אסור לו לצורך עצמו, או להפסד, משא"כ הב"ד מותר להם לשכור פועלים שיקטפו את כל הפירות לתועלת הציבור) והאוצרות ב"ד הקיימות כיון שהם גובים מחיר גבוה עבור ההוצאות שהיו להם אף לפני קצירה, כדי לפרנס את החקלאי, ולאחמ"כ כל המערכת של השיווק מסורבלת אצלם, וממילא המחיר גבוה, והרי זה גורם שהציבור אינו לוקח, וממילא חוזר חלילה שאין בידם לספק כמויות גדולות, ואין בידם לקבל חקלאים נוספים לשמירת השמיטה.

 

ע"כ הננו מציעים הצעה לסייע לכל האוצרי ב"ד הקיימים, אשר החקלאים יקבלו מילגות  מקופה שונה, ואילו אוצר ב"ד זה יוכל לחלק חינם לנזקקים. אילו יצליחו בפרוייקט עצום זה נוכל לשבור את כל מחללי השמיטה שכיון שיחולקו הפירות חינם לא יהא משתלם להתעסק עם ענף זה כלל בשנת השמיטה.

 

ג. מיגור פירצת החממות.

הנה כידוע מגדלים כיום בחממות אשר אף אם הם במצעים מנותקים הלא דינם כעציץ שאינו נקוב שגזרו חז"ל אטו נקוב, אלא שעציץ בתוך בית, שם כידוע כ' החזו"א שיש למיקל  על מי לסמוך, אך הכל בתנאי שהוא לרועץ, כלשון מרן החזו"א, והנה כיום ישנם הרבה מהחממות שזהו גידולם הטבעי ואין הגג לרועץ כפי שנביא כאן מסמך ממשרד החקלאות, וכידוע לכל החקלאים שכיום זהו דרך הגידול הרגיל, וממילא הדר דינא שאין לגדל ירקות אלו בשביעית, ודינם כספיחים, לצערינו ישנם עדיין אשר מספקים מחממות בצירוף התר מכירה וכדומה, אף כי הוראת מרן הגרי"ש אלישיב היתה רק לשעת הדחק, ולא כיום שזה נהיה האופן הטבעי של הגידול, ויכול לגרום עקירת כל השמיטה, נקוה כי גם פירצה זו תיגמר בעת אשר ייבאו מחו"ל במחירים מוזלים, ולא נצטרך לכל מיני התרים.

 

ד. סיוע לחקלאים שומרי שביעית.

 

ישנו כיום הצעות רבות האיך להקל עליהם מבחינה כספית את שמירת השמיטה, הצעות אלו יבואו בקונטרס שייעדנו לזה, מי יתן ויהיה פירסום מבעוד מועד זה לתועלת, ויבואו רבים ויתעסקו בזה למען השמיטה.

 

הצעה ראשונה אשר הוצעה ע"י עו"ד יוחנן ויינר שיחי' אשר החקלאים שומרי השמיטה ושאר הלכות, יקבלו תעודות כי הם שומרי שביעית ויקנו רק מהם במשך שש השנים, לאחר ששוחח עם חקלאים רבים, אשר הסכימו בתנאי זה לשמור שביעית, נוכח כי עם ועדות הכשרות יאמצו נוהג זה זהו פיתרון מלא לכלל שמירת השמיטה, יש לציין כי הסכם זה אף מציל אותנו משאר איסורים כערלה חילול שבת וכדומה שהרי עם יקנו רק ממי ששומר שמיטה בשאר השנים ודאי לא נכשל בשאר איסורים החמורים – אך גם כאן נתקלנו בסירוב מצד ועדות הכשרות.

 

בדרך אגב יש צורך להזכיר כאן כי חלק גדול ממגדלי שביעית בארץ ישראל הוא עבור תצרוכת מאכל הבהמות, אשר מאכילם אותם ספיחים, ואף אם לא ננקוט כדברי הדברי יואל שיש כאן שאלה של נתפטמה באיסור, מ"מ הרי יש כאן מסייע בידי עוברי עבירה, הרב דקוממיות טיפל בענין זה רבות ובמרכזי המזון הסכימו לספק לפרות אך ורק אוכל כשר באותו מחיר, באם ידרשו זאת בעלי המחלבות, הדבר יתאפשר באם ועדות הכשרות ידרשו זאת בתוקף מהמחלבות.

 

ה. שמירת השמיטה אצל כלל בעלי הקרקעות, אחת מהבעיות הקשות כיום, היא החכרת הקרקעות לידי מגדלים, ע"י אנשים פרטיים בעוד שהקרקע נשארת של בעליה והרי הוא מצווה בשביתת שדהו כמבואר ע"ז טו, מעבר לזה מה שגדל שם אפי' מאליהן הוא באיסור ספיחין כיון שהבעלים ישראל, מלבד זה יש כאן החזקת ידי עוברי עבירה שהרי אסור להשכיר קרקע למחללי שביעית, ישנם אפי' כאלו שאינם יודעים מה קורה בקרקעותיהם.

לצורך זה מצו"ב טפסים מעו"ד אשר מיועדים לכל הבעלי הקרקעות, ובהם הם מודיעים לשוכריהם כי בשנת השמיטה נאסר עליהם להשכיר ע"כ הם מבטלים את החוזה למשך שנה זו וכו'.

וכאן המקום להתריע שכמה צר הדבר שבמקום שיהודים חרדיים יחכרו מהם את השדות במחיר של מאה ₪ לדונם לשנה, וישמרו בזאת שמיטה, ויעזרו לחקלאים לשמור שמיטה, קמו אנשים, ומקנים כביכול קרקע ד' אמות תמורת סכום פי חמש מאות מזה, וכבר התריעו גדולי הדור ע"ז, ומלבד שהדבר.

 

אסור עפ"י מה שפסק הרמ"א בשו"ע שיש הונאה לקרקעות יותר ממחצה, אף הרסו את כל המגביות של קרן השביעית לעזרה לחקלאים שישמרו שביעית.

 

שמירת השמיטה באופן כללי אצל כלל האנשים במדינת ישראל, הנה ברור כי אם התצרוכת אשר מסופקת על ידי הסוכנים והיבואנים הגדולים וכדומה לשוק הסיטונאי, תהיה למהדרין, ורק אותה יאמצו ועדות הכשרות, ממילא היא תמצא את דרכה הבלעדית לתנובה וכדומה, שהרי היום הגוף הדתי חזק מאוד בארץ ישראל, ולא משתלם להם להכניס דבר שאין עליו הכשר, דבר זה יכול לגרום להצלת כל הבעיות בענין דמי שביעית שהיו מסתובבים בארץ משמיטות קודמות, יש בזה אף הצלה מכלל האיסורים, שהרי אם הגוף הדתי יודיע שהוא רוכש רק ממי שמחזיק תעודה שהוא שומר על דיני התוה"ק, כלומר שהרי החקלאים יוכרחו להקפיד על מניעת חילול שבת בשדה ובקטיף, ודיני כלאים, ערלה, שביעית, ותרו"מ בעצמם, וכנ"ל בסעיף הקודם, דבר זה הוא הצלה גדולה לכלל הציבור.

 

מעבר לזה הפרסום הרב סביב השמיטה כאן בארץ, וחלוקת חומר חינם לכל דורש נקוה כי בע"ה תגרום לריבוי שמירת השמיטה כאן בארץ הקודש ונזכה להבטחתן ז"ל, אמר הקב"ה רצונך שלא יגלו הזהירם על השמיטות, וכמאמרם במוצאי שביעית בן דוד בא.

 

והנה אין ספר זה בבחינת ספר, אלא בבחינת מראי מקום בלבד לכל המעונין לידע שרשן של סוגיות.

 

בסיום נודה לכל העוזרים במערכה החפצים בעילום שמם, ובפרט להרה"ג ר' שלום בער סורוצקין ראש מוסדות עטרת שלמה באה"ק, אשר נדבה רוחו לסייע בענין כביר זה של יבוא מחו"ל והצלת הרבים מאיסורים שונים.

 

והנה בסיום באנו לבקש שאף שיש כאן נידון הלכתי, שישאר בגדר זה, אך ח"ו שלא יגרום הדבר לידי מחלוקת וכדומה וכפי שאמר לנו הרה"ג ר' משה שאול קלין שליט"א, כי שמיטה דרבנן ואילו לא תהיה כקורח וכעדתו הוא דאוריתא.

 

 

 

 

לאפרושי מאיסורא

 

הנה הקדימו אותנו חבר ת"ח שהוציאו קונטרס להסביר איסור אמירה לעכו"ם בשביעית, וכיון שקם א' להשיב על דבריהם, ולהתיר הדבר וכ' שזה כבר מנהג קדום [ושוב שינו את דעתם והתחילו לפרסם שבכלל אין נוהגין כן], והביאו שם דברי השו"ע והרמ"א באו"ח סי' שז' שפסקו להדיא כדעת ר"י בתוס' ב"מ צ', והם כ' שלא פסקינן כר"י ע"כ יש לציין מש"כ לו, תשובתו בצידו.

 

א.    מה שדן שם בכל החלק הראשון האם מצווים אנו להרחיק הגוי שלא לעבוד בשדהו לצורך עצמו, ולכאורה אינו ענין כלל לנידו"ד דודאי אף אם אין אנו מצווין להרחיק הגוי, הוא משום שאין שדה זו באחריותינו, ואף הגוי עצמו אינו מצווה בשביתת הארץ, וע"כ אין אנו מצווים להרחיקו כשם שאין אנו מרחיקים בהמות מהקרקע, ורק אנו מצווים שאנו לא נגרום שהארץ לא תשבות, אמנם על מה שאנו מצווים שלא לגרום בגרמתינו, אין הבדל בין קרקע גוי לישראל, כיון שפסקינן שאין קנין לגבי הקרקע, והוא בק"ו שאם אני מצווה אף על אחר שלא יעבוד בשדי, כ"ש שאני לא יגרום עבודה בשדה שבא"י.

ב.     בפרט למש"כ החזו"א בדעת הרמב"ם ותוס' שאינו תלוי בבעלות הממונית אלא בעובד, ואעפ"כ כ' בסי' כא' שהמביא פועלים עוברים גם הפועלים וגם הבעלים בשביתת הארץ, וע"כ דס"ל שהגורם עובר על שביתה, וכן אי' בחוט השני להגאון ר' ניסים קרליץ שליט"א.

ג.      הביאור בזה שכשם שקיי"ל שהישראל אסור לו לעבוד בשדה גוי, כמו"כ אסור לישראל לגרום לגוי לחלל קדושת הארץ עבור הישראל, דהרי בשביעית נאסר אף גרמא, וכשאומר לגוי זרע בשבילי, או להבטיח לו ממון וכדומה, כדי שיחלל הקרקע, הרי הוא גורם שהארץ תחולל ובזה כ' המהרש"ל דהוי דאורייתא משום שביתת הארץ[1], ופסקו גדולי דורינו כמותו.

 

מאחרי הדברים מונח למחבר בתת הכרה שקרקע שביד הגוי היא חו"ל ממש, לפי הבנתו בספר התרומות, וכשם שהעלה במנחת ארץ, אך כידוע לכ"ת שאין רבני ירושלים פוסקים כן, (ואילו חשבנו כן אין לנו מה לחפש כלל בארץ ישראל שהרי כבר כולה חו"ל שהיתה פעם ביד גוי, וכיבוש יחיד ל"ה כיבוש) [אף שאלו שנהגו שאין קדושת שביעית, נהגו שאין קדושה לענין הפירות בלבד כמבואר בכ"מ וברדב"ז על דברי הרמב"ם בפ"ד משמו"י הכ"ט, שבעבד ישראל בשדה הגוי אוסר, והמשיכו מנהג הספרדים בזמן שהיה רוב נכרים כמבואר בתשו' הב"י] אלא כשם שנפסק ברמב"ם רא"ש רי"ף, כסף משנה, ובפאת השולחן להלכה שאין עודרין עם העכו"ם בשדה העכו"ם בשביעית, ואוסרים ליהודי לעבוד בשדה גוי, ולא פסקו זאת רק לחומרא, אלא אף לקולא שהרי מעשרין תוצרת גוי שנגמרה ביד ישראל עם ברכה, וגם כ"ת מודה שלא יביא ירקות מיהודי שעבד בשדה עכו"ם כמפורש במודעות הבד"ץ, וממילא יהודי הגורם לגוי לעבוד בשבילו בשדה הגוי, חילל שביתת הארץ, ואם כ"ת אינו חושב כן מדוע לא יכריז בקול כי מתיר בשופי גם את החלק השני של מנהלי עבודה ואף עובדים יהודים בקרקע גוי, ובשיחתך הראשונה איתי אמרתי לי שבזה אתה מודה שיהיה איסור ספיחים, אף במה שגדל מאליהן, כמש"כ החזו"א, אף בקרקע גוי, וא"כ מדוע לא תבין שאם תמורת כסף הגוי מסכים שיגדל בקרקע שלו ירקות אך ורק עבור הישראל, בסיכום מראש, שוב הוי בכלל גזירת ספיחין.

 

כשהישראל אומר לגוי זרע בשבילי, חמיר טפי, שחשיב שמינה אותו כשלוחו לשיטת רש"י [שטעם אמירה לעכו"ם הוא מדאוריתא משום שליחות, ובי' החת"ס שתלוי, שאם הוא רק איסור גברא כשבת, הוי שבות מדרבנן, אך אם הוא איסור חפצא כשביעית שלא תחולל הארץ, הרי הוא דאורייתא מטעם שליחות] וחשיב שהישראל עצמו חילל הקרקע.

 

ב. בענין אמירה לעכו"ם שבות, אעיר לכ"ת כי זה פשוט לכל בר בי רב, דכל מקום שעושה לצורך ישראל, אף אם עושה זאת כדי להרויח ממון, מיקרי לצורך ישראל ואסור, כמבואר בגמ' לגבי מרחץ ולגבי מנעלים, אף שהגוי מוכר זאת בכסף [ולמיעוט הבנתי אין הבדל בין נעלים לירקות] ונפסק בשו"ע שאסור לקנות ממנו שום דבר שיצר בשבת אי יצר זאת לישראל, [אף שאינו מייצר שום דבר בחינם, אלא כדי להרויח ממון, מ"מ מסתכלים עבור מי נוצר הדבר לשימוש, ואף מצאנו לשונות ברבותינו שבדבר שהגוף נהנה מזה חמיר טפי], ובמקום שרוב ישראל, או אף המיעוט אי אי' שמא ירבה בשבילו אסור אף בלא אמר לו, וצריך להמתין בכדי שיעשה.

 שולחן ערוך אורח חיים סימן רעו סעיף א

 

א"י (א) שהדליק את הנר בשביל ישראל, * (ב) א אסור לכל, * (ג) אפי' למי שלא הודלק בשבילו. הגה: ואין חילוק בזה (ד) בין ב קצב לו שכר או לא קצב, (ה) או שעשאו * בקבלנות או בשכירות, דהואיל והישראל נהנה ממלאכה עצמה בשבת, אסור בכל ענין (הג"א פ"ק דשבת וב"י בשם סמ"ג וסה"ת)

משנה ברורה סימן רעו ס"ק ד

 

(ד) בין קצב - היינו מע"ש וקמ"ל דלא אמרינן בעניננו א"י אדעתא דנפשיה עביד כדי לקבל שכרו הנקצב לו וכדלעיל בסימן רנ"ב ס"ב לענין קבלנות:

 

וממילא לא אבין מה שכ"ת דן לא בחלק הראשון לענין גוי לצורך גוי, ולא בחלק השני לענין שבות שחוזר כל הזמן בחלק השני של הקונטרס שהגוי עושה לצורך עצמו, שהרי נידו"ד בעושה לישראל, ואמנם יש חילוק בראשונים בין גוף ישראל נהנה, וכאן הלא גוף ישראל נהנה.

 מה שכ"ת מצטט משאר איסורי דרבנן, הלא יודע כ"ת כי מפורש בראשונים ובאחרונים ששביעית בכלל שבת, ויש עליה גזירה דאמירה לעכו"ם שבות, וכ"ת ציטט זאת בעצמו, [ולדעת תוס' (ב"מ צ) הדבר מפורש בגמ' מו"ק יב'] וא"כ למה מרחיק לענין להסתפר בערב הפסח וכדומה שאינו כלל ענין לענינינו.

 

מה שכ"ת רצה לחדש שיש חילוק בין שבת לשאר איסורין לענין שהגוי עושה עבור ישראל בלא אמירתו, וכן שהדין שאיסור הנאה בכדי שיעשה הוא רק בשבת, הדבר מפורש בגמ' ב"מ צ' שפשטו מסירוס שיש אמירה לנכרי בשאר איסורין אף ששם לא היה אמירה אלא גנבו השוורים, ועכ"פ הוכיחו מזה שקנסוהו שיש אמירה לנכרי בשאר איסורין, ובפסקי הרי"ד ותלמיד הרשב"א, השוהו לשבת, שאסור אף בלא אמירה כל שנעשה לצורך ישראל, וכן דעת הפרישה והט"ז בא"ע סי' ה' וכן הוא בשו"ת בית יהודה, שאף בכל האיסורים בעשה לצורך ישראל נאסר בהנאה, ומילתא דמסתברא הוא למש"כ הריטב"א בשבת ובעירובין שהאיסור להנות אף בלא אמירה כולא חדא גזירה שאי לא הא לא קיימא הא, וממילא אין חילוק בין שבת לשאר איסורין, [מה גם ששביעית בכלל שבת, לפי' המהר"ם בתוס'].

 

בגוף ישראל נהנה לא אמרינן אדעתיה דנפשיה אף כשהגוי מרויח ממון, דבר זה מפורש בראשונים שהוא סברא באדעתיה דנפשיה וממילא אין ענינו כלל לשבת דוקא.

 

מש"כ שבשו"ע לא פסק כר"י בתוס' וממילא נפלה הראיה ממש"כ תוס' שאף מ"ד חרוש הוא רק לאחר שהתחיל לחרוש במחילת כ"ת הוא סילוף ובשו"ע סי' שז' סכ"א שהביאו אי' להדיא מילה במילה כר"י, ואף הרמ"א בי' הש"ך והגר"א [ולהדיא כ' הגר"א ברצז' דמקורו דהשו"ע באו"ח ממסקנת התוס'] והמ"ב קאי לר"י רק שס"ל שאף ר"י לא אסר אלא בחד צד דישראל, וחרוש טבאות הוי לצורך ישראל ומיחשב כחד צד.

 

אקוה כי כ"ת יבין אל נכון מה ששאל האיך יתכן ששמור ונעבד בפירות שנעבדו ע"י ישראל בקרקע של התר מכירה, התיר החזו"א בדיעבד, ואילו הסכם עם גוי לזרוע ירקות, תאסור הירקות בדיעבד, והנה שאלה זו ביארתי לכ"ת. א. משום ששמור ונעבד אין זה מה שמייצר את הפירות, אלא שרק נעבד בהם עבירה צדדית, משא"כ בירקות שכל היצור נוצר ע"י זה ואילו לא היו זורעים לא היו תוצאות, ע"ז יש דין שאסור בכדי שיעשה, וכשם שגזרו ספיחין, וכדינא דנזרע בשביעית יעקור, וכמש"כ החזו"א בספרו לחלק בין נזרע, שאסור בדיעבד, וכבר האריך בזה בס' דברי יואל, ועוד שכל שיש יד ישראל באמצע, אפי' בקרקע גוי, בודאי הירקות ספיחין, אעפ"י שבפירות מותר, וזו פסוק מפורש בתורה וכי תאמרו מה נאכל,  הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו, ואילו בפירות אמרה תורה והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, [ודבר זה מפורש בחזו"א שכ' שאף הרמב"ם דכ' שנטייבה מותר אין ראיה להתיר נזרע בשביעית] וכ"כ מפורש הגאב"ד דהעדה החרדית בעל הדברי יואל בספרו. ב. הלא כל הראשונים כולם, הקשו מ"ש שמבשל בשבת בשוגג בישראל מותר, ואילו בגוי אסור בכדי שיעשה, וכ' שע"י גוי החמירו יותר, מע"י ישראל כיון שקיל בעיניו, ואתי למעבד ע"י ישראל וכן נפסק בשו"ע.

 

בעייני בס' עליות אליהו, הובא שם באות פו' שהטעם שביטל הגר"א נסיעתו לארץ ישראל, משום שפסק כמבי"ט, לעשר פירות נכרים בשנה רגילה אף במירוח עכו"ם, ז"ל שם: טעם חזרתו שמעתי שהיה מפני שדעת רבינו ז"ל היה להחמיר בענין חיוב מעשרות בפירות וכו' מדרבנן, כדעת התוס' וכפי שרצה המבי"ט בתשובתו הידועה להנהיג, וכאשר נודע לו בדרך כי הרב ב"י החרים שלא ינהגו בחומרא זו, רק יתנהגו בדע' הרמב"ם לפטור עד שיבא גואל צדק [לשו' הכ"מ עד כל ימי עולם] וכמבו' בריש תשו' ר' בצלאל אשכנזי, הוכרח לחזור מדרכו מפני זה (אבל בשו"ע שלו לא הכריע בביאורו הלכה כדברי מי בזה (הרד"ל) והאיך יתישבו הדברים עם מה שכ"ת מצטט כל הזמן בשם הגר"א בביאורו דבזה"ז הוי כסוריא ויש קנין והוי חו"ל ממש, דאם דעת הגר"א כן להלכה, א"כ אין מקום לגזרת בעלי כיסין, ועוד מהו שכ' הרד"ל זצ"ל שהגר"א לא הכריע בשו"ע.

 

אתמהה וכי יש מנהג ירושלים להקל בכל דבר הקשור לשמיטה?

 

אקוה כי כ"ת יכיר כי ניכרים דברי אמת, וועד הכשרות ישמעו בקול רבותיהם ויביאו מחו"ל, והאמת והשלום אהבו.

 

נ.ב. הלום ראיתי בשו"ת דברי יואל לגאב"ד ירושלים סי' צז' צח' צט, שכ' בצורה הרבה יותר חריפה מאיתנו שאסור לומר לגוי לעבוד בשדה גוי, ושאסור בדיעבד, והאריך שם לבאר שאף לשי' הגר"א בסה"ת הדבר אסור, ולית מאן דפליג. יעוי"ש, ותמהתי האיך תאמר כי מנהג ירושלים נגד הגאב"ד, וכן הביאו במנחת יצחק וצ"ע

 

שוב נתפרסם שכבר הושיב האדמו"ר מסטמאר שליט"א ב"ד על הענין, והוכיחו את זיופיהם, וכבר נתפרסם קונטרסו של הרה"ג ר' מנשה פילאפף, לאחר שישב איתו ד' שעות והוכיחו על פניו, ופירסם לאסור ירקותיהם בדיעבד.

 

מפתח הענינים.

 

האיסורים הכרוכים בנידו"ד.

 

סימן א.         עמוד כא – מ.

פרק א.

בענין השערוריה שנתגלה כי ישנם ששוכרים יהודים שיגדלו ע"י נכרים בשדות נכרים, בתוך שטחי ארץ ישראל ויספקו למערכת הכשרות את הירקות. \בישראל העובד בשדה עכו"ם כנפסק ברמב"ם שאין עודרין עם העכו"ם בשביעית, ואף הכ"מ והרדב"ז כ"כ, וכ' שנאסרו בדיעבד, וכ"ה בפאת השולחן\ וממילא הוי ספיחין, ואף אם לקח פועל נכרי כ"כ המחנ"א בהל' שכירות שבפועל נכרי יד פועל כיד בעה"ב\בענין שותפות ישראל ועכו"ם ובאריס נפסק דהוי ספיחין ואף העולין מאליהן אסורין\ ידון אף אם יש קנין כבסוריא דמבואר בירושלמי דמ"מ באריס עולם בשביעית אסור\ ובענין איסור ספיחין אם היה לישראל הנאה ממנו שיש מהאחרונים שכ' דהוי בכלל הגזירה\ ושוב ידון בישראל הקונה קנין פירות, אף שהשדה של עכו"ם דאסורין מטעם ספיחים \ ובמסכם מראש עם הישראל שיגדל עבורו בשנה השביעית במחיר מיוחד, והישראל מוכרן ומרויח על כל ק"ג עם יש בזה איסור ספיחין\אם יש חילוק בין מסכם לפי דונם או לפי ק"ג \ובעכו"ם שנתן לישראל רשות לזרוע\ ולמעשה הדבר אסור משום ספיחין, כיון שיש יד ישראל באמצע, כמפורש במהריט"ץ מבי"ט מהרי"ט וחזו"א.

יביא מסמך אותנטי מקרן השביעית, שהחקלאי מספר כמסיח לפי תומו, שבשמיטה שעברה הם השקיעו כספים ואף הדריכו את הערביים בפועל.

ויבואר לקמן במה שאישרו הציונים, תקציב של חמש מליון ₪ עבור הערבים שמגדלים לחרדים, מלבד מכסות המים ועוד, הרי יש לחשוש שהוי יד ישראל באמצע והוי ספיחין.

 

ידון בענין הנ"ל בישראל העובד בשדה עכו"ם, ובשותפות ישראל ועכו"ם אי אי' איסור דשמור ונעבד מלבד גזירת ספיחין.\יביא פלוגתת הראשונים בבי' מתני' דלא נאכל דהרמב"ם פי' שאם עבדה אחר אסור, והר"ש פי' לאחר הביעור, וביד החזקה ובתשובותיו בי' הרמב"ם אספיחין\ ידון אי הרמב"ם חזר בו, או דלאחר גזירת ספיחין אין מקום לפרשה על נעבד כיון דאף העולין מאליהן אסורין\ יביא פלוגתת הראשונים בבי' הגמ' יבמות קכב' של עזקה הן, דלרש"י שמור מותר, ואילו לר"ת אסור, ולרמב"ן רשב"א וריטב"א ונמוק"י נעבד אסור מדרבנן\ יביא פלוגתת הראשונים בסוכה לט' דלבעה"מ שמור אסור בין בישראל בין בעכו"ם ואילו לראב"ד רק בישראל אך בנעבד אסור אף בשל גוי\ יביא דיוקי לשונות דהרמב"ם ותשובתו ולמעשה אף שהדברים סתומים בדעת הרמב"ם מה דין נזרע ע"י ישראל בשדה עכו"ם, בכ"מ וברדב"ז כ' בדעתו שאסור, יביא מנהג ירושלים כפאת השולחן דשמור ונעבד אסור באכילה ואילו דעת החזו"א אף שכ' דכבר הורה זקן בעל הפאת השולחן לאיסור, וכן הכריע בסדר השביעית מ"מ כ' דהמקילים בשמור בצירוף דעת הבעל התרומות א"א לאסור פירותיהן, ומטו משמיה בעל פה שהורה להיתר, ויתבאר שכל זה בישראל העובד בשדה עכו"ם, דמצרפינן דעת בעל התרומות לשיטות שמתירים שמור, ולפי"ז יש לחלק בין מנהל עבודה בשדה עכו"ם דע"ז כ' החזו"א דאין לאסור פירותיהן בדיעבד, לבין אופנים דיש שותפות ישראל דהוי נעבד ברשות ישראל ולכאורה י"ל דאף להכרעת החזו"א אסור.

 

 

סימן ב.   עמוד מ'.

פרק א.

באמירה לעכו"ם שבות\ בשי' רש"י שאמירה לעכו"ם אסורה מטעם שליחות דאוריתא, וכמש"כ האחרונים שבמקום שיש איסור חפצא הדבר מדאורי'.\ברוב ישראל אסור אף בלא אמירה כיון שעושה לצורך ישראל כמבואר בהל' שבת\ ירושלמי ריש דמאי דברוב ישראל שאינם משמטין, גזרו בין על מעשרות ובין על שביעית וגזרו אף על פירות חו"ל שבאו לארץ כשאין ניכרין, וכ"ש פירות הנכרים בא"י אף אי לא קדשי\באמירה לעכו"ם לגבי שביעית כמבואר בתוס' ב"מ צ' לגבי שביעית מגמ' מועד קטן יב'. – ולכאורה נאסרים עד כדי שיעשה לאחר שמיטה, שהרי לא מצינו אמירה לעכו"ם שנאסרה ולא אוסרת בכדי שיעשה, וכשם שאסרו בגמ' לגבי סירוס, ולהדיא בפסקי הרי"ד ובתלמיד הרשב"א השוהו לשבת שאסור בדיעבד.\באמירה לעכו"ם שאסור אף בשאר איסורין כנפסק בשו"ע חו"מ שלח'\ באיסור אמירה לגבי כלאים, ובממון הגוי\באיסורין דרבנן במקום דעיקרו דאורי' או יש בה מלאכה או שהוא מענין שבת וחוה"מ אסור\ ואף בשאר דרבנן לא הותר אלא בשבות דשבות לצורך מצוה\יוכיח שהנעשה בשביל ישראל שאסור בהנאה, הוא בכל האיסורין ולא רק בשבת.

 

סימן ג.

פרק א.

בענין שביתת הארץ שדעת המהרש"ל וכן כ' במנ"ח ובערוך השולחן, שהארץ תשבות וממילא אמירה לעכו"ם בזה לחלל שביתת הארץ, הוי איסור דאורי', ואף בקרקע גוי אסור לישראל לגרום לו שיחלל כיון שאין קנין לגבי הקרקע כדמוכח מדעת התוס' ב"מ צ', וכמש"כ האחרונים בדעת המהרש"ל דאיירי אף בשדה עכו"ם.

פרק ב. באיסור דחרוש בה טבאות שאסור לסייע אף לגוי משום מחזיקין ידי עוברי עבירה, ורק ע"י דיבור התירו \יבאר דהוא איסור חדש ואף אם לא היה איסור אמירה לעכו"ם ולא היה דין שביתת הארץ הדבר אסור, וכמבואר בראשונים שאף למ"ד יש קנין הרי גזרו על הפירות דנכרי מעשרות ושביעית, ואף בסוריא ביד ישראל באמצע\ ידון אם אף למ"ד יש קנין יש איסור זה.

 

סימן ד.   עמוד קא'.

פרק א.

בבי' תוספתא פ"ו דשביעית דאין לוקחין מן הנכרי, ויש בזה כמה טעמים בראשונים, וכל הטעמים שייכים כיום\ ואף לטעם שהוא משום שמערים ומביא משל ישראל גם כיום כן הוא\ בתוספתא דשביעית שפירות חו"ל שבאו לארץ אין מוכרין במדה ובמשקל ובמנין וברא"ש מבואר שנוהג בזה כל דיני שביעית, וכ"ש בפירות הנכרים אף אי לא קדשי דלא עדיפי מפירות חו"ל שבאו לארץ באינם ניכרים שאסור למוכרן במדה משקל ומנין, וכמש"כ בחזו"א ובמנחת יצחק שבמקום שיש כיו"ב ירקות דקדשי אסור, ובזמנינו יש מעולי מצרים, ומסוריא, ומעבר הירדן, ומחממות, ועוד דנוהג בהן קדושת שביעית, ואתי לאחלופי.

יבאר שוב  להוציא מדעת הטועים שאף בגוי שמרויח ממון אם עושה האיסור במיוחד לצורך ישראל אסור.

 

סימן ה.

פרק א.

בענין קרקעות שהנכרים מגדלים בהם ולמעשה שייכים בטאבו לישראל או בחכירה מקק"ל, וכדומה, שפשוט הדבר שאף העולין מאליהן שם אסורין מדין ספיחים, וכ"ש הנזרע שם ע"י נכרי בשביל ישראל\יבואר דבמקום דאי' לברורי מחוייבין\ ובלא ברור אסור מטעם שרוב השטחים בקו הירוק, שייכים לקק"ל\ולהדיא בירושלמי פ"ב דדמאי, לא תזבון אלא מגינתא דסיסרא ובא אליהו ואמר לו שאף זה היה גזול מישראל, ואף שנתיאשו כבר כדאי לו להחמיר בזה, ומבואר שבמקום שלא נתיאשו אסור מעיקר הדין.

פרק ב. בענין כיבוש מלחמה ושלטון של הציונים, אי מפקיע בעלות הנכרים, ומחייבם במצות התלויות בארץ, מדין כיבוש מלחמה שהוא אף ע"י לסטים כמבואר להדיא בירושלמי הנ"ל שאף שסיסרא קטל את הישראל ולקח ממנו הקרקע מ"מ מעיקר הדין קנאה משום שנתיאשו הבעלים, וכבר כ' כן בספר דברי יואל.

פרק ג.

בדין ארנונא כיון שלוקחים מהם ארנונא על הקרקע, ומס הכנסה ועוד מיסים, יל"ד אם הוי יד ישראל ואסור – ויש לציין ירושלמי פ"ב דדמאי שאי' שבמקום שלוקחין מיסים חשיב ככיבוש אף לענין קידוש ארץ ישראל, וא"כ כ"ש שחשוב לענין יד ישראל באמצע, במקום שכבר כבשו עולי בבל, ויל"ד ספיחים על הפירות – יביא מש"כ בס' דברי יואל דבהיותו בא"י בשנת השמיטה הייתי נזהר שלא לאכול אף משדות של עכו"ם מאותה הסיבה שמשועבדת לממשלה שחייבת בשמיטה, והבאתי ראיות לדבר ודברתי עם גדולי ירושלים ולא העלינו דבר ברור עכ"ל.

פרק ד.

יבאר בפרט שלפי המהלך כאן בארץ שזה בשליטה מוחלטת של הממשלה לא רק לענין הפקעה, אלא למשל אוסרים עליהם לגדל תפו"א ותבואה משום שזה דבר המזין ויכול להביא למרד, וכן דונם חקלאי שווה 2000 $ וכשמחליטין שזה יהיה קרקע לבניה הרי הוא שוה 50000 וזה בהחלטת הממשלה, והחקלאי צריך לתת מס שבח מחצית לממשלה הרי שיש להם אחוזים בזה והוי יד ישראל באמצע, למאי דחשיב ארנונא דגוי לפטור מהבכורה כיון שיכול לקחתו, אף שעדיין לא לקחו.

פרק ה.

כיום שהמדינה מספקת להם זרעים ומכסות המים וכדו', ולאור התקציב החדש שהקציבה המדינה 5 מליון ₪ עבור הערבים המגדלים למען החרדים בשמיטה, הרי יש כאן יד ישראל ממש ואסור, ידון בתשו' מהריט"ץ\ ובפרט שכיום יוצא שהישראלים משקים ע"י חברת המים וחברת החשמל, דיש לחוש לאיסור נעבד, ואף אם אין איסור נעבד בהשקיה בלבד, מ"מ מסתבר שגזירת ספיחים יש כאן כיון שיד ישראל באמצע ובפרט שהוא זורען ע"י ההשקיה.

 

סימן ו.

פרק א

בגזירה שאסור ליקח מהחשוד על השביעית דבר שיש עליו זיקת שביעית\ידון אי פירות נכרים אף אי לא קדשי, חשיבי כדבר שיש בו זיקת שביעית כיון שהישראל מצווה שלא לעבוד בהם, ואסור ליקח מהחשוד על השביעית\ ויתמה לפי"ז האיך קונים כל ההכשרים מסוחרים חילונים אשר ידועים כסוחרי שביעית, שמלבד חששות של הערמה והסכמים סמויים שיש להם יש לחשוש גם לגזירה זו.

וכאן המקום להתריע על קניית הסכך ולולבים, בערב סוכות שנת תשס"ט, שאף אם ננקוט שאין בזה קדושת שביעית, מ"מ לא יצא מידי זיקת שביעית שאסור לקנותו מחשוד על השביעית מלבד הבעיות שלפעמים יש בזה חולק עם הגנב וכו'.

 

סימן ז.

פרק א.

הכשלת הציבור הנוהגים כישוב החדש הנוהג קדושה בפירות נכרים, ואיסור סחורה, ואיסור לאחר הביעור, ואסור לגרום לו הכשלה, וכן למחמירים בערבה וכדומה.

 

סימן ח.

יבואר בדרך אגב שהנכרים בא"י זורעים, תבואה וירקות בין הכרמים, והוי כלאי הכרם שאסור בהנאה, וכדאי שההכשרים יבררו זאת וכבר התריע ע"ז המבי"ט בזמנו, ובשנה רגילה אין זה כ"כ מצוי כיון שלוקחים מרוב השוק גם מיהודים, אך בשנת השמיטה שלוקחים רק מערביים יש לבדוק הענין טובא, ומצורף לזה מאמר להתיר מרב מחברון בענין.

 

סימן ט.

יביא דכיום הקונה מיד גוי בארץ ישראל דבר שאין זרעו כלה, יש לחשוש לענין גידולי טבל, כיון שקונים את השתילים ממשתלות ישראליות, וועדי הכשרות אינם מעשרים זאת משום חרמו דהב"י והרי מכשילין בטבלים.

 

סימן י.

יביא דלפי המצוי כיום שהערבים קונים את רוב השתילים כשהם כבר ספיחין ממשתלת חישתיל וזורעים אח"כ בשדותיהם ויל"ד דגם התוצאות אח"כ הוי ספיחין דהרי הלכתא דגידולי ספיחין בשמינית מותרין רק מדין זה וזה גורם, הרי שלמעשה יש כאן גורם לאיסור, וא"כ בשביעית עצמה פשיטא דהוי ספיחין, אפי' הגידולין, כ"ש בשתילים עצמם שכבר חל עליהו איסור ספיחין ומי מפקיען, שהרי אין שדה עכו"ם מתיר ספיחין.

 

סימן יא.

יביא חלק מהבעיות הטכניות, שלפעמים הם יותר גרועות מהבעיות ההלכתיות שהנכרים מערימים בכל מיני צורות ומכניסים סחורה יהודית ויש דברים שא"א כלל לפקח ע"ז.

 

יבאר איסורים נוספים שאנו ניצלים מהם בהזמיננו סחורה מחו"ל בשנת השמיטה.

קיבוצי הערבה המחללים שבת בראשית בריש גלי, וגופי הכשרות נוהרין לשם ומקפידים על שמיטה דרבנן ומחללים שבת דאוריתא, וכבר ציין ע"ז הר' ויטמן בספרו ז"ל.

 

איסור כלאים בהרכבת זרעים, אשר בחו"ל בצירוף בן נח יש מקום להקל כיון שהוא ספק בגמ' בחולין, ולמאי דבי' התוס' שם וכמש"כ בבי' הגר"א הרי יוצא שבצירוף שניהם מותר, אך כאן בא"י הוי איסור דאוריתא, וגופי הכשרות לא אכפ"ל כיון שאין הפרי נאסר באכילה, אעפ"י שמסייעין בידי עוברי עבירה וגורמין להם שיגדלו כלאים, ואילו ועדי הכשרות היו מקפידים ע"ז לא היה שוה לחקלאים לגדל כלאים.

וכאן המקום לעורר על פירצה חדשה בשנה זו שמשווקת בחנויות של העדה החרדית, כרגע אגס-תפוח, המיוצר על ידי חברה יהודית, והוי מסייע בידי עוברי עבירה ממש שאילו לא היו קונים מהם לא היו היהודים מרכיבים, וכבר התריע ע"ז בעל הדברי יואל בספרו.

 

לגבי פירות ערלה בא"י שרבים המכשולים וא"א להקפיד ע"ז לבדוק בכל השדות, עשרים וארבע שעות מה החקלאי עושה, ואילו בחו"ל ספק ערלה מותר.

 

סו"ד: יש לייבא ירקות הניכרין מחו"ל, כמאחז"ל בתוספתא להדיא שאין לוקחין מהנכרי ור' התיר ליקח ירק מחו"ל.

 

 

קונטרס

דם נעכר ונעשה חלב

 

חלק א'

בענין השערוריה עם החלב אשר יש בארץ כמאה אלף דונם אשר נוטעים במיוחד עבור מאכל הרפתות, להאכיל את הבהמות ספיחים, והנה לאחר שהרב דקוממיות בא בדברים עם מרכזי המזון, הסכימו לספק אוכל כשר לכל רפת אשר ידרוש באותו מחיר, ורק צריך שיהא לחץ ציבורי שידרשו זאת מועדי הכשרות והם ידרשו מהמחלבות, והנה מלבד שיש כאן שאלה של נתפטמה באיסור, אשר הדברי יואל ז"ל רצה לאסרם באכילה, ובשעתו גדולי הדור פנו אליו שלא יאסור, כיון שלא היה ברירה, אך כיום אפשר לספק אוכל כשר מאיסום שישית או מחו"ל, ויש כאן ענין של מסייע בידי עוברי עבירה שאילו החרדים היו דורשים רק חלב שלא מספיחין, לא היו זורעים ומחללים את השמיטה.

 

חלק ב'

יראה מקום לכל הסוגיא דאין קנין אף לגבי הפירות, כי כל הראשונים בביאור הסוגיא דגיטין ביארוהו על הפירות ולא אשתמיט לאף א' ממפרשי הגמ' שיבאר על הקרקע בלבד.

 

מפתח לפי עמודים.

 

מכתבי הרבנים                                                                 ג – ה'

הקדמה                                                                             ו - יא'.

לאפרושי מאיסורא                                                          יב – טו'    

מפתח הענינים                                                                 טז' - כא

סימן א.   

פרק א. בענין מנהלי עבודה יהודים בשדות נכרים. -    עמוד כב.

פרק ב. בענין יד פועל כיד בעה"ב                             -   עמוד כג'

פרק ג   בענין איסור ספיחין .                                  -   עמוד כו'

פרק ה. בענין עכו"ם שנתן רשות לישראל לזרוע.    -    עמוד כח'

פרק ו. בישראל העובד בשדה עכו"ם                       -    עמוד כט'

פרק ז. בענין לא תאכל כל תועבה.                           -    עמוד לט'

סימן ב.  

פרק א. בטעם איסור אמירה  לעכו"ם.                   -     עמוד מב'.

פרק ב. ברוב ישראל                            .                   -     עמוד מז'.

פרק ג. ברוב ישראל בגזירה בדמאי ושביעית           -     עמוד נג'.

פרק ד. באיסור אמירה לעכו"ם בשאר איסורים.    -     עמוד סא'.

פרק ה. באיסור אמירה לעכו"ם בשביעית.              -     עמוד סג'.

סימן ג.

פרק א. בשביתת הארץ.                                           -     עמוד סח'.

פרק ב. באיסור דחרוש בה טבאות.                         -     עמוד עב'.

פרק ג. בהאי איסורא למ"ד יש קנין.                       -     עמוד עו'.

פרק ד. בדינא דחוכרין נירין.                                   -     עמוד עט'.

פרק ה. באיסור אמירה לעכו"ם בכלאים.               -     עמוד פג'.

פרק ו. באיסור אמירה לעכו"ם באיסור דרבנן.       -     עמוד צא'.

פרק ז. בדרבנן אי נאסר לכל ישראל.                       -     עמוד צה'.

פרק ח. בדיעבד בכל האיסורין.                                -     עמוד צז'.

פרק ט. אף בהתחיל לחרוש, בעושה יותר בשביל ישראל אסור. -     עמוד קא'.

פרק י. באיסור דחרוש בה טבאות.                          -     עמוד קא'.

סימן ד.

פרק א. בתוספתא דאין לוקחין מעכו"ם.                      עמוד קג.

פרק ב. בדינא דפירות חו"ל שבאו לארץ וכ"ש הנכרים. עמוד קח'

פרק ג. בעכו"ם שמרויח ממון.                                       עמוד קח'.

סימן ה.

פרק א. בענין קרקעות חכורות מישראל.                      עמוד קטו.

פרק ב. בענין קרקעות שגזלו מישראל.                         עמוד קטז.

פרק ג. בענין קרקעות

פרק ד. בכיבוש מלחמה.                                               עמוד קיז.

פרק ה. בכיבוש הציונים.                                             עמוד קיח.

פרק ו. בשיעור ביאת כולכם.                                        עמוד קכו.

פרק ז. ברכוש ממשלתי .                                              עמוד קכט.

פרק ח. בתקציב הממשלה.                                           עמוד קלא.

פרק ט. במים וחשמל.                                                   עמוד קלה.

פרק י. בדין ארנונא.                                                      עמוד קלו.

סימן ו.

פרק א. בגזירה שאסור ליקח מחשוד על השביעית.      עמוד קלז.

סימן ז.

פרק א. בכלאי הכרם בשדות נכרים.                            עמוד קמו.

סימן ח'.

פרק א. בגידולי טבל.                                                    עמוד קעג.

סימן ט. בגידולי ספיחין.                                              עמוד קעד.

סימן י. בבעיות טכניות.                                               עמוד קעה'.

נספחים:

התכתבות                                                                     עמוד קעו.

שו"ת חדות יעקב – מ"ש ממלא מים.                          עמוד רח'.

שו"ת שבט הלוי –                                                        עמוד ריג'.

אור שמח                                                                     עמוד ריד'

שו"ת הר צבי –.                                                          עמוד רטו'.

שו"ת שואל ומשיב.                                                    עמוד רטו'.

שו"ת בית יהודה.                                                       עמוד ריח'.

שו"ת בצל החכמה.                                                    עמוד רכג'.

בענין מיגור החממות                                                 עמוד רכט.

קונטרס דם נעכר ונעשה חלב.                                   עמוד רלא.

בהמה שנתפטמה באיסור                                          עמוד רלח

קונטרס אין קנין.                                                       עמוד רמ.

 

 

סימן א'

הנה לאחר שנתגלה בשמיטה שעברה כי ישנם ששוכרים יהודים אשר יגדלו במיוחד, גידולים ע"י נכרים בשדות נכרים, כדי לשווק אותם לציבור, ועתה בפרוס שנת השמיטה נתעורר הדבר מחדש. והיות ודבר זה מעורר שאלה הלכתית מכמה צדדים אף לענין איסור אכילת הירקות, וקודם שנדון בדינא דאמירת חרוש ואקנה ממך – ואיסור אמירה לעכו"ם לגבי שביעית, יל"ד טובא האם אין כאן איסור ספיחים כיון שפסקינן שאין קנין לגבי הקרקע, ואסור לעבוד בשדה גוי בשביעית, [ואף לפי מנהג ירושלים דבר זה פסוק להדיא ברמב"ם שאסור לעדור עם הגוי בשביעית, ומבואר שם בכ"מ וברדב"ז וכן פסקו הפאת השולחן אף שפסקו שאין קדושה לגבי הפירות, וכן הוא בכל כרוזי רבני ירושלים שאף בשדה גוי אסור לישראל לעבוד] וכל שישראל עובד ודאי חל איסור ספיחין על הפירות.

 

פרק א.

יבאר דאסור לישראל לעבוד בשדה עכו"ם כנפסק ברמב"ם שאין עודרין עם העכו"ם בשביעית, ואף הכ"מ דלא ס"ל שנוהג קדו"ש בפירות מ"מ לגבי הקרקע כתב כן, וכ"ה בפאת השולחן, ונאסרין הירקות באכילה דהוי נעבד וספיחין, כמש"כ הרמב"ם בפיה"מ, והרמב"ן, כ"מ, והרדב"ז.

 

אמרו בגיטין סב. מחזיקין ידי עכו"ם בשביעית. מחזיקין? והאמר רב דימי בר שישנא משמיה דרב: אין עודרין עם העכו"ם בשביעית, ואין כופלין שלום לעובד כוכבים! לא צריכא, למימרא להו אחזוקו בעלמא, כי הא דרב יהודה אמר להו אחזוקו, רב ששת אמר להו אשרתא.

 

ופסקו כן הרי"ף והרא"ש שם: והרמב"ם בהל' שמיטה ויובל פרק ח הלכה ח ז"ל מחזיקין ידי עכו"ם בשביעית בדברים בלבד, כגון שראהו חורש או זורע אומר לו תתחזק או תצליח וכיוצא בדברים אלו, מפני שאינם מצווין על שביתת הארץ אבל לא יסעדנו ביד.

 

וכן הוא בפאת השולחן אף שפסק לגבי קדושת שביעית בפירות נכרים את ספיקו של הבעה"ת דשמא בזמן הזה יש קנין אף בארץ ישראל, ולפי"ז היה מותר לעבוד בשדה גוי, מ"מ פסק שאין עודרין עם הגוי, וע"כ שלא פסק כסה"ת אלא לענין צירוף לסניף לענין קדושת הפירות בלבד ולא לענין הקרקע, כמבואר בדבריו שם שנסמך על המיעוט שלכם המוזכר באבקת רוכל, ועל שי' הכ"מ שאין קדושה לגבי הפירות, ובצירוף בעה"ת שבזה"ז יש קנין, אך לגבי עבודה בקרקע פסק להדיא שאסור, או דאפי' למ"ד יש קנין מ"מ אסור לסייע לגוי מדרבנן.

 

והנה אם עבד הישראל בשדה גוי נאסרין הפירות בדיעבד ודבר זה מבואר ברמב"ם בפיה"מ ובכ"מ וברדב"ז על דברי הרמב"ם בפ"ד הכ"ט  עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והעכו"ם אינן מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם.

 

והנה הרדב"ז והכ"מ לאחר שהביאו דברי הכפתור ופרח דאף בנעבד ע"י גוי אסורים הפירות, ופליגי עליו כ' בסו"ד.

 

ז"ל הרדב"ז. זה מבואר דלא שייך גזירה בשל עכו"ם, ומ"ש רבינו בפירוש המשנה לא נאכל ולא נעבד ואם תיעבד ע"י אחר אסור לאכול ממה שתוציא ע"כ איירי בשנעבדה באיסור כגון ישראל אבל אם עבדה העכו"ם עכו"ם לא נצטווה ולפיכך מותר לאוכלן הילכך אם עבדה ישראל אע"פ שהיא של עכו"ם כיון שנעשה איסור בעבודתה אין אוכלין את פירותיה ומדיהיב רבינו טעמא שלא גזרו על הספיחים משמע דפסק כמ"ד אין קנין לעכו"ם בא"י ופלוגתא היא בפרק השולח וכ"כ בפ"ק דתרומות עכו"ם שקנה קרקע בא"י לא הפקיעה מן המצות הילכך פירותיו מותרין שהרי לא נעשה בהם איסור וספיחין מותרין שהרי לא גזרו עליהם וזה דרך נכון לקיים דברי רבינו וכו'

 

ושוב בסו"ד כ' ולפיכך אם עבד ישראל הקרקע אע"פ שהיא של העכו"ם איסורא עבד כאילו היה ביד ישראל ואין הפירות נאכלין שנעבדה בהם עבירה.

 

וכן בכסף משנה שם לאחר שחידש שאף למ"ד אין קנין זה רק לגבי הקרקע אך לגבי הפירות יש קנין ולא נוהג קדושת שביעית. כ' באה"ד ז"ל: שפירוש דברי רבינו כך הם עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרים כלומר מפני שהשדה של עכו"ם וגם לא נעבד בה עבודה ע"י ישראל הלכך מותרים ומשום דאיכא לאקשויי אהא אע"פ שלא נעבדה ע"י ישראל היה לנו לאסרה דלא גריעי מספיחים שלא עובדו על ידי ישראל ואפילו הכי אסורים לכך תירץ אילו היו הספיחים אסורים מן הדין היה כדבריך אבל מאחר שהספיחים אינם אסורים אלא משום שמא יזרע ובעכו"ם לא שייך לגזור שמא יזרעו שהרי אינם מצווים על השביעית הילכך ליכא קושיא מספיחים ומעתה אין שום פקפוק בדברי רבינו.

 

הרי נתבאר דבעבד ישראל אף בשדה גוי נאסרים הפירות באכילה אף לדעת הכ"מ שלא נוהג קדושת שביעית בפירות, כיון שלגבי הקרקע אין קנין ואין עודרין עם העכו"ם בשביעית[2].

 

אלא שבנידו"ד שוכר המנהל עבודה שהוא יהודי, פועלים גויים, כדי שיבצעו את העבודה, בשדה הגוי.

 

והנה כפי שנודע לנו, אין בעל הקרקע שהוא גוי, מרויח את ריוח הפירות לפי ק"ג, אלא מקבל סכום מסויים כעין שכירות [אף שזה בהסכם סמוי ולא כלפי ההכשר], ואילו את כל הרווחים של הירקות לפי ק"ג, עושה או המנהל עבודה היהודי, או משכיריו הישראלים, ויש להסתפק בזה האם אין כאן הערמה ממש, והוי ישראל ששכר קרקע מגוי, וממילא פירותיו ספיחין.

 

ואף אם נימא דלא שכרם, אך כיון שלמעשה הוא הזורע ע"י פועליו יל"ד א. דאם יש חלק לישראל בכל העסק הרי אף העולין מאליהן אסורין מטעם ספיחין, ומה אכפ"ל שזרע ע"י נכרים, הא לא גרע מעולין מאליהן, ויבואר בהמשך.

 

 

פרק ב.

ידון בדין יד פועל כיד בעה"ב כדעת המחנ"א כיון שלמעשה המנהל עבודה הוא יהודי והוא שוכרם ועומד על גביהם מיקרי שהוא זרען ובודאי הוי נעבד וספיחין, ואף העולין מאליהן שם אסורין.

 

תנינא (במסכת ב"מ י"ב): מציאת פועל לעצמו, בד"א בזמן שאמרו לו נכש עמי היום עדור עמי היום, אבל אמר לו עשה עמי מלאכה היום מציאתו לבעל הבית, ופירשה ר' פפא להאי ברייתא, כגון ששכרו ללקט מציאות ע"כ. וכן אמרו בירושלמי (כלאים פ"ה ח'): פועל שקיים ירקות בשדה כרם אסור לו ומותר לכל אדם. וקשיא אם אסור לו יהא אסור לכל אדם, ואם מותר לכל אדם יהא מותר גם לו? אלא כרבי שמעון דאמר: אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וכו'. אבל אם לקט הוא (הפועל) אסור בין לו ובין לכל אדם, מזה למדנו שלא אמרו יד פועל כיד בעה"ב אלא בשכור לאותה מלאכה והילכך בקיים הפועל כלאים אינו מקדש את הכרם, כיון שאינו שכור לכך, אבל אם לקט מי שהוא שכור לכך וקיים כלאים, חשוב כיד בעה"ב לקדש את הכרם.

 

ושלשה נמוקים נאמרו בזה: (א) דעת הרשב"א (הוב"ד בס' מחנה אפרים ה' שלוחין סי' י"א) דשכירות ליומיה ממכר הוא ודמי לעבד כנעני, דאמרינן פ' השואל (צ"ו ע"א) מסתברא יד עבד כיד רבו, וכן כתב מהריט"א (הלכות יום טוב פ"ד אות ג'). (ב) דעת הש"ך (חו"מ סי' ק"ה) שכתב: והא פשיטא דאין פועל משועבד לבעה"ב כעבד כנעני, דנימא דהוי כיד בעה"ב עצמו, דהא מציאת עבד עברי לעצמו, אלא ודאי שאני פועל ששכרו ללקט מציאות דהוי שלוחו, וכיון ששכרו להיות שלוחו הוי ידו כידו. (ג) דעת התומים והנתיבות משפט שם שלא אמרו יד פועל כיד בעה"ב אלא במציאה דיש לו יד לפועל, אבל בכל ענין שאין הפועל שייך בו לא נאמר יד פועל כיד בעה"ב.

 

והנה המחנה אפרים (ה' שלוחין סי' י"א) כתב דאם שכר פועל לעשות מעקה ה"ז מברך עליו דחשיב כאלו הוא עצמו עשהו, ולמד דינו זה ממ"ש מרן הכ"מ משם הא"ח: שאם קנה מהכותי שבלים לצרך מצוה ומרחן כותי בשביל ישראל חייב בתרומה דשלוחו של אדם כמותו, וכתב הוא ז"ל בדעת הראב"ד דאיירי כשמרחן ע"י פועלים כותים, דאע"ג שאין הגוי נעשה שלוחו לישראל מכל מקום פועל שאני דידו כיד בעה"ב.

 

וראיה לדבר ממ"ש (מסכת פאה) אמתני' דקצרוה גויים ה"ז פטורה, דאם קצרוה פועלים חייבת[3], ע"כ.

 

והובא דברי המחנ"א בפתחי תשובה חו"מ סימן תכ"ז שאפשר לברך על מעקה אף שנעשה ע"י פועל הגוי.

 

לסיכום:

לדעת המחנ"א יד פועל כיד בעה"ב וכל שהביא היהודי פועל גוי, חשיב כאילו עשה זאת הבעה"ב בעצמו.

 

ולדעת הש"ך והנתיבות שכתבו בטעמא דיד פועל, שהוא מדין שליחות או משום שיש לו שייכות בגוה וא"כ היה מקום לדון בגוי כיון שאינו בתורת שליחות, אך כבר הבאנו שי' רש"י שהלא בנכרי יש שליחות לחומרא לדבר עבירה, והובא, דעת החת"ס שבכל מקום שיש איסור חפצא יש איסור דאורייתא מטעם שליחות כשי' רש"י.

ובשו"ת מנחת יצחק חלק ד סימן כו הביא דעת המחנה אפרים והחולקים, ולא רצה להתיר בשופי, אף בשבת שאין דין על הגוי לנוח,  וכ"ש בשביעית שיש דין שנת שבתון יהיה לארץ, והוי שלוחו, ובודאי אסור לחלל הקרקע ע"י פועלו ושלוחו.

 

עלון שהודפס ע"י קרן השביעית, ובו החקלאי מספר כמסיח לפי תומו, שבשמיטה שעברה הם הכשירו את הגויים, השקיעו כספים והדריכו את הערביים בפועל, והיו לו הוצאות כבידות.

 

פרק ג.

בענין שותפות ישראל ועכו"ם ובאריס דנפסק דהוי ספיחין ואף העולין מאליהן אסורין, ויבואר דאף אם יש קנין בשביעית חייב.

 

משנה מסכת חלה פרק ד משנה ז

ישראל שהיו אריסין לעובדי כוכבים בסוריא רבי אליעזר מחייב פירותיהם במעשרות ובשביעית ורבן גמליאל פוטר רבן גמליאל אומר שתי חלות בסוריא ורבי אליעזר אומר חלה אחת אחזו קולו של רבן גמליאל וקולו של רבי אליעזר חזרו לנהוג כדברי רבן גמליאל בשתי דרכים:

 

רמב"ם על משנה מסכת חלה פרק ד משנה ז

וכבר ביארנו בדמאי שאין חייב להפריש מעשרות מפירות סוריה אלא מי שיש לו פירות משדהו שקנה ופירשנו טעם כל זה. אמר שאם היה ישראל אריס בשדה משדות סוריה. ר' אליעזר מחייב אותו במעשרות הואיל ויש לו שותפות מסויימת בשדה הרי הוא חייב במעשרות. ורבן גמליאל פוטר מפני שאין לו בגוף הקרקע כלום.

 

והנה צ"ב כיון שבסוריא יש קנין, א"כ הוי שדה גוי כחו"ל ואמאי אסור לישראל לעבוד  בה, ואף אם נימא שקנה חלק בשדה, מ"מ הלא מיד גוי קנאה והאיך הפכה לא"י ומבואר כמו דאי' בגמ' שאף בסוריא ישראל שקנה קרקע חייב בשביעית, אף שיש קנין, ולמדנו לענינינו שאף אם נימא כספקו של הבעה"ת שיש קנין בא"י בזה"ז עדיין כל שיש לאריס חלק בו לר"א חייב במעשרות ולר"ג פטור.

 

והנה לענין שביעית שנינו בירושלמי שביעית פ"ו ה"א ר"ח בעי משרי ההן יבלונה, ופי' הגר"א בסוריא הוי והיו ישראלים אריסין בשדות נכרים, ומסקינן דאינו נעבד בשביעית ופטורות מן המעשר מפני שניתן לישראל אריסות עולם.

 

למדנו שלענין שביעית חמירא טפי ממעשרות, ואף בסוריא שיש קנין, אינו נעבד בשביעית.

 

והק' החזו"א סי' כ' ס"ק א' ולא נתפרש למה החמירו בשביעית יותר מבמעשר, ואם נימא דלענין שביעית אין קנין לנכרי להפקיע אף למ"ד יש קנין [וכמש"כ לעיל סי' א'] י"ל דהכא  משום אריסות עולם החמירו ג"כ בסוריא שאין נכרי מפקיע גוף הקדושה שיהא מותר לעבוד בה בשביעית אבל לענין מעשר כיון דינקה משדה של נכרי פטורה.

 

ובחזו"א בסי' ד' ס"ק ו' כ' חלה פ"ד מ"ז ישראל שהיו אריסין לנכרי בסוריא ר"א מחייב פירותיהן במעשר ובשביעית כו'. והק' החזו"א הלא בסוריא לכו"ע יש קנין ומ"מ חזינן שאף לאח"כ בחכר ישראל או נעשה אריס, חייב במעשרות ובשביעית, [אף שכיבוש יחיד לא שמיה כבוש ולא נעשה א"י] וכ' הטעם דראוי להחמיר כיון דהארץ כבר נתחייבה במעשר ושביעית, ויעוי' עוד חזו"א סי' ג' ס"ק לב' ד"ה ירו'.

 

וא"כ למדנו לענינינו דבא"י כ"ש שיש להחמיר למעשרות ולשביעית ביד ישראל באמצע, אף אי סברינן יש קנין.

 

והנה למעשה לענין סוריא, אין הלכה כר"א אלא כר"ג דפטורין מתרו"מ וכמש"כ הרמב"ם בהלכות תרומות פרק א הלכה יז ישראל שהיה אריס לעכו"ם בסוריא פירותיו פטורין מן המעשרות לפי שאין לו בגוף הקרקע כלום, ויש לעכו"ם קנין בסוריא להפקיע מן המעשרות כמו שביארנו, וכן החוכר והמקבל והשוכר שדה מן העכו"ם בסוריא פטור מן התרומות ומן המעשרות.

 

וכ' הרדב"ז משמע שאם היה אריס לעכו"ם בא"י חייב ואם מירחן ישראל חייב מן התורה ואם מירחן העכו"ם חייב מדבריהם שהרי ביד ישראל הגיעו לעונת המעשרות דאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מן המעשרות ולא הוצרך רבינו לכתוב דין אריס לעכו"ם בא"י לפי שכבר נתבאר ממה שכתב למעלה:

 

הרי נתבאר בדברי הרמב"ם דדוקא בסוריא פטור מן המעשרות משום שיש קנין אך בארץ ישראל שאין קנין, אם היה אריס ישראל חייב בתרו"מ ובשביעית כיון שאין לו קנין להפקיע, ואמנם לענין שביעית חמירא וי"ל שאף למ"ד יש קנין, וכדלעיל.

וברמב"ן פ' בהר כ' שאם אין קנין אף מעשה הגוי אסור.

 

דז"ל שם: זה שאמרו (יבמות קכב א) גוי שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הם של עזיקה הם לא אמר כלום, לא נתכוון זה אלא להשביח מקחו, ופירש רש"י בשם הראשונים מפרדס מעוזק וגדר לו סביב והיא שנה שביעית, ואם היו מאמינים לו היה אסור ליקח ממנו בעיר שרובה ישראל, שמא הוא אריס לישראל ומשמר לו שדהו או חוששין שמא משל ישראל לקט ומוכר, או שהפירות של ישראל ומוכר על ידו, או שמא אין קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע דיני השביעית וגזרו עליו כישראל:

 

וכ"כ המנחת יצחק חלק ח סימן קג אף בדעת הכ"מ. ז"ל. וההסבר בדברי הכ"מ הנ"ל היא פשוט, עפ"מ שהחז"א ז"ל הובא בספר קהלות יעקב שם (אות ו') כתב לראי' ששכירות גריעא מקונה שדה לפירות, דהרי אף לר"א (בגיטין מ"ז) דסובר דיש קנין לנכרי בא"י להפקיע מידי מעשר, משמע דאין לנכרי בשדה זו אלא ק"פ, וא"כ אם הקנה לחוכר, הדר הו"ל כולה של ישראל, והרי בב"מ (ק"א) מבואר דאי יש קנין לנכרי בא"י להפקיע מידי מעשר, גם היכא שחזר ישראל וקבלה באריסות (וה"ה בחכירות ע"ש בפרש"י ז"ל ותוס') פטורה מן המעשרות מדאו', אע"כ דק"פ דיש לנכרי ע"י שנמכרה לו לפירות, אלים יותר מק"פ דאריס וחוכר, ואכתי מחשבה שדה של נכרי עכ"ל, ואם כן י"ל להכ"מ אליבא דהרמב"ם, דכתב עפ"י הירושלמי דאף אם אין קנין לנכרי, מ"מ יש לו קנין פירות, כ"ז שהוא ביד נכרי, והקנין פירות פוטרו ממעשר ושביעית, מ"מ אין קנין פירות זה יותר מאריס וחוכר, (והא דפוטר מעשרות ושביעית במוכר לנכרי, יותר מאריס וחוכר, י"ל מטעם דבאריס וחוכר יש למשכיר והמחכיר חלק בהפירות, משא"כ במוכר כנ"ל), אבל אם זרעה ישראל בקבלנות או בחכירות, הרי הק"פ שיש להנכרי מכר לישראל, ואף דהשאיר גם לעצמו חלק, מ"מ כיון שאין קנין, אין שעבודו בחלק זה פוטר ממעשרות ושביעית וק"ל.

 

 

פרק ד.

בענין איסור ספיחין אם היה לישראל הנאה ממנו שיש מהאחרונים שכ' דהוי בכלל הגזירה

 

עוד יל"ד דמה אכפ"ל אי הנכרי זורע בפועל סו"ס בגזירת ספיחין מתלי תלי אם יש הנאה לישראל, כדי שלא יהא עוברי עבירה, וכאן הלא הירקות שייכים לישראל, ועכ"פ ודאי שיש לו שותפות בזה מחמת שזרען, כדין יורד לשדה חבירו, וא"כ לכאורה מישך שייכי בזה איסור ספיחין כיון שהישראל נהנה מזה.

 

ושוב ידון בישראל הקונה קנין פירות, אף שהשדה של עכו"ם דאסורין מטעם ספיחים\ ובישראל המסכם מראש עם הנכרי שיגדל עבורו בשנה השביעית במחיר מיוחד, ומשלם לו לפי דונם, והישראל מוכרן ומרויח על כל ק"ג האם יש בזה איסור ספיחין.

 

 

פרק ה.

בעכו"ם שנתן לישראל רשות לזרוע בקרקע של גוי אף אם הישראל משלם לו, דאף העולין מאליהן שם הוי ספיחין, וכ"ש  מה שנזרע שם ע"י גוי עבור הישראל, כיון שיש יד ישראל באמצע, כמפורש במהריט"ץ[4] מבי"ט מהרי"ט[5] וחזו"א.

 

והנה זכינו שהחזו"א בספרו סי' י' ס"ק ו' כבר נגע בנקודות מעין אלו, וראוי לציין את כל דבריו ז"ל. ישראל ששכר שדה מנכרי ספיחין העולין בה בשביעית אסורין דלא שייך בהו טעם הר"מ להתיר ספיחין העולין בשדה של נכרי, וכן ישראל שהוא אריס בשדה של נכרי הספיחין העולין מאיליהן אסורין, שהרי ישראל שותף בהן ושפיר שייך למגזר ואצ"ל אם עבר ישראל וזרעה שאסורין משום ספיחין.

 

ואם עבר ישראל ונעשה פועל לנכרי וזרע שדהו בשביעית אפשר דאסורין משום ספיחין דבכלל גזירת ספיחין שהפירות שנזרעו באיסור יהו אסורין והוסיפו לאסור אף בעלו מאליהן ונהי דבעלו מאליהן התירו בשל נכרי אבל בנזרעו ע"י ישראל הן בכלל גזירת ספיחין, מיהו אפשר כיון שגזירה זו אין בה הפסד להחשוד, ולא יפרוש בשביל זה מלהיות פועל אין זו בכלל גזירה, וספיחין שבשדה הפקר נראה דאינו בכלל שדה בור כיון שהיא טובה לזריעה ועומדת לזריעה וכן נכרי שהניח שדהו והלך לו וכל הרוצה זורעה עד שיבואו הבעלים הספיחין אסורין וכש"כ כשעבר ישראל וזרעה שיש בהן איסור ספיחין, ואצ"ל בנכרי שהרשה לישראל לזרוע שדהו וליקח הפירות ספיחין העולין בה אסורין וכש"כ בעבר וזרעה, ואף אם פסק עמו שיתן לו חלק בריוח אם יזרענה אין חילוק בזה וספיחיה אסורין, ואע"ג שלא קנה ישראל בשדה כלום, מ"מ הוי כשדה הפקר שאין בעלות הנכרי גורמת היתר ספיחין, אבל כל שיד ישראל על השדה וביד החשוד לזורעה ולזכות בפירות הרי לא יצתה שדה זו ופירות אלו מכלל גזירת ספיחין כדי שלא יהא החשוד זורעה וכן בד' שדות שלא גזרו על ספיחיהן נראה דדוקא בעלו מאליהן אבל עבר וזרע הגדולין אסורין משום ספיחין, ולדעת הר"א יש לאסור הגדולין משום קנס, וכמש"כ סי' סק"ו, והובא בדרך אמונה.

 

הרי למדנו א. שכל שיש חלק לישראל אף בשבח, אף העולין מאליהן אסורין מטעם ספיחין. ב. למדנו שאפשר שהגזירה מתלי תלי אם יפרוש ע"י זה, ובציור דנן בודאי שלו יהו אסורין הלא יפרשו היהודים מלעשות עסק זה. ג. למדנו שאף בנכרי שהניח שדהו לזורעה, הספיחין אסורין, אף העולין מאליהן. ד. למדנו שהנכרי שהרשה לישראל לזרוע שדהו וליקח הפירות ספיחין העולין בה אסורין, אף מה שלא זרע הישראל, וכש"כ מה שזרע הנכרי עבורו.

 

לסיכום: נתבאר  שבעכו"ם שנתן לישראל רשות לזרוע בקרקע של גוי אף אם הישראל משלם לו, דאף העולין מאליהן שם הוי ספיחין, וכ"ש בנידו"ד שניתן רשות לישראל לזרוע בקרקע העכו"ם וביותר שהמנהל עבודה יהודי ושוכר פועלים גויים לגדל בשדות גויים, שהרי נתנו לו רשות לגדל שם ולא משנה אם בחינם או בשכר, ואף אם לא קנה בקרקע כלום, אף הזרעים העולין מאליהן אסורים שם, וכ"ש מה שגידלו הפועלים בעבורו.

 

פרק ו

ידון בענין הנ"ל בישראל העובד בשדה עכו"ם, ובשותפות ישראל ועכו"ם אי אי' איסור דשמור ונעבד מלבד גזירת ספיחין.

יביא פלוגתת הראשונים בבי' מתני' דלא נאכל דהרמב"ם פי' שאם עבדה אחר אסור, והר"ש פי' לאחר הביעור, וביד החזקה ובתשובותיו בי' הרמב"ם אספיחין\ ידון אי הרמב"ם חזר בו או דלאחר גזירת ספיחין אין מקום לפרשה על נעבד כיון דאף העולין מאליהן אסורין\ יביא פלוגתת הראשונים בבי' הגמ' יבמות קכב' של עזקה הן, דלרש"י שמור מותר, ואילו לר"ת אסור, ולרמב"ן רשב"א וריטב"א ונמוק"י נעבד אסור מדרבנן\ יביא פלוגתת הראשונים בסוכה לט' דלבעה"מ שמור אסור בין בישראל בין בעכו"ם ואילו לראב"ד רק בישראל אך בנעבד אסור אף בשל גוי\ יביא דיוקי לשונות דהרמב"ם והרמב"ם בתשובתו ולמעשה אף שהדברים סתומים בדעת הרמב"ם מה דין נזרע ע"י ישראל בשדה עכו"ם, בכ"מ וברדב"ז כ' בדעתו שאסור, יביא מנהג ירושלים כפאת השולחן דשמור ונעבד אסור באכילה ואילו דעת החזו"א אף שכ' דכבר הורה זקן בעל הפאת השולחן לאיסור, וכן הכריע בסדר השביעית מ"מ כ' דהמקילים בשמור בצירוף דעת הבעל התרומות א"א לאסור פירותיהן, ומטו משמיה בעל פה שהורה להיתר, ויתבאר שכל זה בישראל העובד בשדה עכו"ם, דמצרפינן דעת בעל התרומות לשיטות שמתירים שמור, ולפי"ז יש לחלק בין מנהל עבודה בשדה עכו"ם דע"ז כ' החזו"א דאין לאסור פירותיהן בדיעבד, לבין אופנים דיש שותפות ישראל דהוי נעבד ברשות ישראל ולכאורה י"ל דאף להכרעת החזו"א אסור, ולמעשה בירקות אינו נפק"מ כיון שאסור מטעם ספיחים לכו"ע וכנ"ל בפרק הקודם.

 

אי' במתני' שביעית פרק ו מ"א. שלש ארצות לשביעית כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד מן הנהר ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד. וברמב"ם בפיה"מ לפנינו שכל שנעבד ע"י אחר אסור לאוכלו[6]. ואילו בר"ש בי' שאינו נאכל לאחר הביעור אם לא ביערו. וברע"ב הביא ב' הפירושים. לא נאכל ולא נעבד - שעבודת הארץ ההיא אסורה בשביעית, ואם נעבדה וגדלה אסור לאכול מאותן גדולים. פ"א ועיקר, לא נאכל לאחר שביעית בלא ביעור ולא נעבד בשביעית.

 

אמנם הרמב"ם ביד החזקה ביאר שלא נאכל קאי אספיחין ז"ל.(הלכות שמיטה ויובל פרק ד הלכה כו) כל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב אסור בעבודה וכל הספיחין שצומחין בו אסורין באכילה.

ויל"ע אם דברי הרמב"ם סותרים זא"ז ובפסקיו חזר בו, והתיר נעבד, או שתרוייהו אמת, וכפשוטו היה אפשר ליישב דהרמב"ם במשניות קאי קודם גזירת ספיחין, ולכך בי' על נעבד, אך ברמב"ם שאיירי לאחר גזירת ספיחין א"כ אין מקום לפרשה דוקא בנעבד שהרי אף העולין מאיליהן אסורין, ולכך פי' אספיחין וכ"ש נעבד, וכמש"כ הראב"ד בהשגותיו בסוכה לט'. שאם ספיחין אסורין כ"ש נעבד, ואפשר לפרש כן גם תשובת הרמב"ם המובאת לקמן, [וכן תיקון הרמב"ם בפיה"מ המובא בתרגום קאפח], ואין ראיה דהרמב"ם חזר בו מעיקר הדין שנזרע אסור באכילה, אך עדיין צ"ע קצת שהלא יש פירות האילן שאין עליהם גזירת ספיחין ואילו נעבדו יש מקום לאסרן, וכן ד' שדות שלא גזרו עליהן משום ספיחין אך יש לדון בנעבד, וממילא איסור נעבד הוא נפ"מ להלכה במקום שאין ספיחין ואמאי לא פירשה הרמב"ם.

ומקור לזה שאפשר לפרש מתני' קודם גזירת ספיחין, שהלא במשנה מסכת שביעית פרק ד משנה ב שנינו שדה שנטייבה בית שמאי אומרים אין אוכלין פירותיה בשביעית ובית הלל אומרים אוכלין.

 

ופסקה הרמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ד הלכה א. כל שתוציא הארץ בשנה שביעית, בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית, בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו ושניהם נקראו ספיח, בין מן העשבים והירקות שעלו מאיליהן ואין להן זרע הכל מותר לאכלו מן התורה שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, ואפילו שדה שנטייבה בשביעית וצמחה פירותיה מותרין באכילה, וזה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה, ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר, או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו, אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל.

 

ובהלכה ב ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה, ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הן, לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית.

 

ונתקשו האחרונים שאיך אמרו ב"ה דנאכל והלא אסור מדין ספיחין, וברדב"ז כ' והאי פלוגתא איירי בדינא דאורייתא קודם שגזרו על הספיחים א"נ בפירות האילן והעשבים שאין זורעים אותם רוב בני אדם שהרי לא גזרו עליהם כאשר יתבאר בסמוך.

ובדרך אגב יעוי' חזו"א שביעית סי' י' סק"ו שכ' שאפשר לחלק בין נטייבה לנזרעה, ובנזרעה אף ב"ה אוסרין הפירות, ויעוי' מה שנביא לקמן כמה חילוקים בין חרישה לשאר מלאכות, ובשם הדברי יואל וכו'.

 

והנה בדינא דשמור ונעבד מצינו פלוגתא גדולה בראשונים ומקור הפלוגתא הוא מדתנן ביבמות קכב עמוד א.  מתניתין: עובד כוכבים שהיה מוכר פירות בשוק, ואמר פירות הללו של ערלה הן, של עזיקה הן, של נטע רבעי הן - לא אמר כלום, לא נתכוון אלא להשביח מקחו.

 

וברש"י של עזיקה - מפרדס מעוזק וגדר סביב לו לשומרו והיא שנת שביעית וקשיא לי דמאי איסור יש כאן אם עבר זמן הביעור לא שנא מן המשומר ול"ש מן המופקר אסורים וקודם הזמן אלו ואלו מותרים. לא אמר כלום - לאוסרם על כך אלא הלך אחר הרוב שזה משקר ולהשביח מקחו נתכוין וכן נטע רבעי להודיע שפירות נטיעה הן וכמדומה לי דהאי עזיקה שם העיר שבארץ ישראל ופירותיה משובחים ואם היה עובד כוכבים זה בחוצה לארץ ומשבחם ואמר מעזיקה הבאתי אין חוששין לומר אמת דבריו ושמא לא נתעשרו וישראל מכרם לו אלא להשביח מקחו והכא נמי לא נתכוין עובד כוכבים זה אלא לאיים על זה שיקצור לו מספוא לבהמותיו.

 

והתוספות כ'  פי' בקונטרס מפרדס מעוזק ומשומר ושביעית הוא וקשה לו אי (משומר) קודם הביעור לעולם מותר ואין נראה לר"ת דהא בהדיא תניא בת"כ ואת ענבי נזיריך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר וא"ת דתניא בת"כ ובפרק הבית והעליה (ב"מ קיח.) שומרי ספיחים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה קרי כאן ממשקה ישראל מן המותר לישראל ומשומר אסור לישראל כו' כדפי' ואר"י שלא היו שומרין אותו אלא מונעים רגלי בהמה משם ומודיעין לבני אדם שהם לצורך ומופקר נמי לא שרי לבצור אלא ע"י שינוי ובת"כ דקתני מן המשומר אי אתה בוצר היינו אפי' על ידי שינוי ומן המופקר אתה בוצר היינו כלומר אוכל.

 

וברמב"ן כ' ואנו מצינו לרש"י ז"ל שפירשה יפה כדברי עצמו בפי' התורה וכך כתב ענבי נזיריך שהפרשת והנזרת אותם מבני אדם ולא הפקרת אותם לא תבצור אותם כדרך הבציר אלא נהוג בהן הפקר, כלומר שלא בא הכתוב אלא ליתן לאו על המשמר כרמו ובוצר אותה ואינו מפקירה, וכענין שדרשו שם בסיפרא לא תבצור כדרך הבוצרים מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצצין אותן במוקצה וכו', אלמא אין בהן ממשמע הכתוב אלא שינהוג בהן כהפקר ולא שיאסרו פירות לגמרי, והא דתניא בסוכה נמי כותיה דייקא דאי פירות גופייהו אסירי היכי קתני אפילו בחצי איסר אסור לכולי עלמא אסורין הן עצמן ואפילו לדידיה, אלא משמע דלא אסר אלא משום סחורה ולעם הארץ דוקא כדקתני רישא, ויש לי עוד ראי' לדבריו מזו ששנינו אוכלין על המופקר אבל לא על השמור ר' יוסי אומר אפילו על השמור כדאיתא במסכת שביעית (פ"ט מ"ד), ואמרו בירושלמי בפ' מקום שנהגו אמר לו מן השמור הבאתים ואם אין אתה מאמיננו צא והבא לך אף אתה שהרי יש לך שדה פלוני משומרת לפניך, ובודאי אם היו פירות מן המשומר אסורין לגמרי לא היו אוכלין עליהם כלל, ועוד מדפירשו אוכלין על המשומר כגון דאמר מן המשומר הבאתים ואם אי אתה מאמיננו צא והבא לך אף אתה שהרי יש לך שדה פלוני משומרת לפניך אלמא אוכלין מן המשומר על המשומר קאמר וש"מ משומר מותר קודם ביעור.

 

אבל מה שפירש כמדומה לי דהאי עזקה היא עיר שבארץ ישראל ששמה כך, אינו מחוור שלא היה לו לתנא לשנות אלא העיר הזו, אבל אפשר לפרש דהאי עזקה מפרדס מעוזק קאמר, ולא משום איסור והיתר אלא הכי קתני של ערלה הן ואותו פרדס של עזקה כשם שנתכוין בעזקה להשביח מקחו כך במה שאמר של ערלה הן להשביח מקחו נתכוון, ודמיא לההוא דאמר קטילנא לך כפלניא בר ישראל וכו', א"נ אורחא דמילתא נקט שדרך ערלה שלא לשמרה בתחלה שאינה עושה פירות הרבה וכשהיא משומרת יפה ומתוך עבודתה עושה פירות משובחין ביותר, ויש לפרש עזקה מלשון מצאו יושב ועוזק תחת הזיתים שפירושו חופר או עושה לה כמין גדר למלאתו עפר ואברויי אילנא הוא ואסור, ופירות עצמן אסורין דמחמת עבודת שביעית באו וקי"ל הנוטע בשביעית יעקור ושדה שנטייבה לא תזרע למוצאי שביעית.

 

הרי לנו ג' שיטות שיטת רש"י דשמור מותר באכילה, שי' ר"ת דאסור, ושיטה ג' דנעבד אסור מדרבנן, וכשי' זו פי' גם הרשב"א והריטב"א ובנמוק"י והוסיפו וכגון שאומר הגוי שהיה משדה של ישראל שעזקה ישראל או שעזקה גוי בשליחותו דבהא הוא דקנסו רבנן לאסור פירותיו. והנה בשי' רש"י יל"ע בפירושו עה"ת שם הביא דרשה דספרי מן השבות ולא מן השמור.

 

ובערוך לנר עמד בזה וכ' בתוס' ד"ה של עזיקה. אבל אתה בוצר מן המופקר. כבר כתב הרשב"א דלרש"י לשיטתו אין זה תשובה לפי מה שפירש בחומש דמה דקאמר אבל אתה בוצר מן המופקר היינו לנהוג בו תורת הפקר אבל לכאורה קשה עוד על שיטת רש"י מת"כ שהביאו רש"י ג"כ בפי' החומש והזכירו ג"כ הכס"מ (הל' שמיטה פ"ד ה"א) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור ע"ש, וי"ל בזה ע"פ מה שפי' הרא"מ דבריו דה"ק דאין אתה אוכל מן השמור עד שתפקירו ע"ש אבל שיטת הרמב"ם היא כשיטת הר"ת ועיקר פלוגתת רש"י ור"ת היא תלוי' בפירושיהם במה דאמרינן בסוכה (לט ב) אבל בלוקח מן המשומר אפילו בכחצי איסור אסור ע"ש בתוס'.

 

 

והנה שנינו סוכה דף לט עמוד ב במה דברים אמורים בלוקח מן המופקר. אבל בלוקח מן המשומר, אפילו בכחצי איסר אסור. ובתוספות שם בד"א באה"ד ואומר ר"ת דפירות מן המשומר אסורין כדדרשי' בת"כ ואת ענבי נזיריך לא תבצור מן המופקר אתה בוצר ואי אתה בוצר מן המשומר דנזיריך משמע דנזר מהן בני אדם וכן פי' בקונט' בשם רבותיו בסוף יבמות (דף קכב.) גבי נכרי שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הם של נטע רבעי הם של עזקה הם לא אמר ולא כלום לא נתכוין זה אלא להשביח מקחו כלומר של עזקה מפרדס מעוזק וגדר סביב לו והיא שביעית והקשה שם בקונטרס על פירושם מה איסור יש כאן אם עבר זמן הביעור לא שנא מן המשומר ולא שנא מן המופקר אסור וקודם הזמן אלו ואלו מותרין ופירש שם דעזקה עיר שבארץ ישראל ופירותיה משובחים ואם היה עובד כוכבים זה בחוצה לארץ ומשבחן ואומר מעזקה הן אין חוששין לדבריו לענין שביעית דאין נוהגין בחו"ל דאמרינן עמון ומואב מעשרים מעשר עני בשביעית ולענין שלא לעשר עליהן מפירות חו"ל משום מן הפטור על החיוב ופירוש ראשון נראה לר"ת דמן המשומר אסורים כדפרישית ועזקה לשון ויעזקהו ויסקלהו (ישעיה ה) כמו בית יעזק היתה נקראת דתנן פרק ב' דר"ה (דף כג:) ולהשביח מקחו אומר כל זה דפירות של ילדה טובים משל זקנה ופירות הפרדס השמור טובים משל הפקר שיד הכל ממשמשים בהן וקשו להו ידים וגם ממהרים ללקטם קודם בישולם והא דקאמר הכא אפי' כחצי איסר אסור היינו משום דאסירי באכילה ושומרי ספיחים בשביעית דפ' הבית והעלייה (ב"מ דף קיח.) לא שומרים מן האכילה דלא היו צריכין לשומרם מבני אדם דמאיליהם היו פורשים כשהיו יודעין שהן לצורך העומר ולא היו שומרין אותם אלא מבהמה חיה ועוף ומיהו קשה לר"ת דלא אסר בת"כ מן המשומר אלא בבצירה כדרך הבוצרים אבל ע"י שינוי שרי כדקתני סיפא מכאן אמרו תאנה של שביעית אין קוצצין אותה במוקצה אבל קוצה בחרבה אין דורכין ענבים בגת אבל דורך הוא בעריבה אין עושין זיתים בבד ובקוטב אבל כותש הוא ומכניס לבדידה ואמן המשומר קאי ועוד דמשמעתין משמע דלא אסר מן המשומר אפילו כחצי איסר אלא לפי שמוסר דמי שביעית לחשוד אבל פירות מיהא לאכילה שרי דאי אסירי וכי דרך לקנות דבר האסור ומיהו קשה דרישא דקרא דריש ליה התם לאיסור אכילה דקתני רישא את ספיח קצירך לא תקצור מכאן סמכינן על הספיחים שהן אסורין ועוד דכולה סיפא דתאינה של שביעית סתם משנה היא פרק ח' (מ"ו) משמע דבסתם שביעית איירי שדרך להפקיר אע"ג דבגמרא דירושלמי מייתי עלה כולה דרשא דתורת כהנים.

 

חידושי הריטב"א מסכת סוכה דף לט עמוד ב במה דברים אמורים בלוקח מן המופקר אבל בלוקח מן המשומר אפילו בחצי איסר אסור. פירש"י ז"ל משום דהערמה היא כשמוכר על יד על יד ולסחורה מזבן להו, ונראה מדבריו ז"ל שהפירות עצמם אע"פ שהיו משומרין מותרין הם קודם הביעור אלא שאסור ליקח מזה או מפני שעושה איסור כששומר פירותיו בשביעית ואסור לסייע ידי עוברי עבירה או משום דחיישינן [דלמא] לסחורה בעי להו לדמיה, וכן גילה דעתו רבינו ז"ל בפרק בתרא דיבמות (קכ"ב א') בהא דאמרינן עכו"ם שהיה מוכר פירות בשוק ואמר של ערלה הם של עזקה הם שכתב רבינו ז"ל דליכא לפרש של עזקה מפרדס מעוזק וגדר לו סביב בשביעית דהא בתוך זמן הביעור אפילו מן המשומר הפירות מותרין, והשיב עליו ר"ת ז"ל דפירות משומרין אסורין בשביעית אפילו קודם זמן הביעור מדתניא בספרא ואת ענבי נזירך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר וכמו שדרשו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן המשומר, נראה לרב ז"ל דקראי למיסר פרי גופייהו אתו, אבל רש"י ז"ל כתב בפירוש התורה ואת ענבי נזירך שהפרשת והנזרת אותם מפני אדם ולא הפקרת אותם לא תבצור אותם כדרך הבציר אלא נהוג בהם הפקר וכענין שדרשו שם בספרא לא תבצור כדרך הבוצרים מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצצין אותם במקצה כו', ודעת רבינו ז"ל דקראי לאו למיסר פירי גופייהו אתו אלא ליתן לאו על המשמר כרמו ובוצר אותה ואינו מפקירה, וכדבריו הכריע רבנו הגדול ז"ל מהא דאמרינן הכא דמן המשומר אפילו בחצי איסר אסור ליקח ממנו ואי ס"ד פירות עצמן אסורין אפילו פחות מחצי איסר ואפילו לדידיה גופיה אסורין הן עצמן ואמאי לא אסרינן אלא מקחן, אלא ודאי דפירי גופייהו שרו ואיסורא מפני שמערים ומוכר כלם על יד על יד ועושה בהם סחורה, ובפחות מכ[חצי] איסר לא חיישינן קנסא הוא דקנסינן ליה דנראה כמסייע ידי עוברי עבירה שמשמר פירותיו ועובר בלאו ובפחות מחצי איסר לא גזרו, ולעולם פירות עצמן מותרין וכמו ששנינו (שביעית פ"ד) שדה שניטייבה בשביעית בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין, ומה שאמרו בפרק בתרא דיבמות של עזיקה הם, מלשון מצאו יושב ועוזק תחת הזתים (מנחות פ"ה ב') שפירושו חופר או עושה להם כמין גדר למלאותו עפר ואברויי אילנא הוא ואסור, לפיכך פירות עצמן אסורין דמחמת עבודת שביעית באו וקיימא לן הנוטע בשביעית יעקור.

 

והבעל המאור כ' [דף יט עמוד ב] והא דתניא בד"א בלוקח מן המופקר אבל בלוקח מן המשומר אסור פי' ה"ר שלמה ז"ל משום דהערמה היא כשמוכרו על יד ולא היה צריך לפי' הזה לפי שהמשומר בפירות שביעית אסור הוא באכילה מן התורה כדתניא בסיפרא ואת ענבי נזירך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר והיינו דתניא נכרי שהביא פירות ואמר של עזקה הן של ערלה הן ושל נטע רבעי הן אינו נאמן שלא נתכוין אלא להשביח מקחו ופי' של עזקה הן זה הוא מן המשומר כדכתי' ויעזקהו ויסקלהו וה"ר שלמה טרח לפרשה במקומה בענין אחר וזו היתה כשגגה לפניו.

 

והשיגו הראב"ד אמר אברהם: של צרפתי הוא זה ואינו נכון שלא אסרה תורה אלא המשומר ביד ישראל מפני שעבר על [שמות כג יא] והשביעית תשמטנה ונטשתה, אבל שמור ביד גוי לא אסרה. ועוד איזה שבח יש בין שמור לשאינו שמור. אבל של עזקה פי' ארץ עבודה ומטוייבת. ואם ספיחי' אסורים בשביעית כ"ש פירות ארץ עבודה בין של גוים בין של ישראל.

 

והנה בדעת הראב"ד צ"ב דהאיך יליף לה מספיחין שהוא רק איסור דרבנן, ולא גזרו כלל על פירות האילן רק על ירקות, ואמנם יתכן דהראב"ד ס"ל שספיחין דאורי' כר"ע, וכמו שפסקו החרדים והגר"א והוא מקרא את ספיח קצירך לא תקצור, ולפי"ז באמת יש כ"ש ששדה שנעבדה ודאי אסורה, או שכונתו באמת רק מדרבנן, וצ"ע.

 

ובדעת הרמב"ם הנה בריש פ"ד כ' דמהתורה כל הגדלין מאליהן מותרין, ומד"ס הוא שאסור, ומדוייק דאיירי דוקא על ספיחין שגדלו מאיליהן אך לא כ' להדיא שאף הנזרע מותר, ומש"כ בנטייבה הוא מדתנן דב"ה מתירין והטעם דנחרשה קילא טפי משום שלא עושה שבח בפרי, וכן יש מ"ד שחרישה אינה מלאכה מדאוריתא

 

ואמנם הרמב"ם (פ"ד מהל' שמיטה ויובל הט"ו) גבי פול המצרי, כתב עבר וזרעו בשביעית ויצא לשמינית, אם זרעו לזרע בין זרעו בין ירקו אסור במוצאי שביעית כשאר ספיחים, ואם זרעו לירק הואיל ונלקט בשמינית בין ירקו ובין זרעו מותר וכו', והשיג עליו הראב"ד ז"ל דלא מצינו שום היתר בזורע בשביעית, שהרי אמרו הנוטע והמבריך פחות משלשים יום לפני ראש השנה אסור לקיימן בשביעית, והנוטע בשביעית במזיד יעקור וכו', ואי משכחת לה כשנזרעו, לא משכח"ל אלא כשזרעו עכו"ם או במקומות שהשביעית מדבריהם דאפשר דלא אמרינן בהם יעקור עכ"ד, וע"ז כתב הכס"מ ואני אומר שמתוך דבריו נוכל להליץ בעד רבינו ולומר דמיירי במקומות שהשביעית מדבריהם עכ"ל.

 

ובמנחת יצחק הקשה דצע"ג דאם מיירי במקומות שהשביעית מדבריהם, הרי שם ליכא כלל דין ספיחים כמש"כ הרמב"ם להדיא שם (הכ"ה והכ"ח) ואילו הכא (בהל' ט"ו) כתב הרמב"ם דאם זרעו לזרע בין זרעו ובין ירקו אסור במוצ"ש כשאר הספיחים. ותי' בחלק י סימן קיב דבעולי מצרים שמותר, יש לומר דמיירי דווקא באותן ספיחין שצמחו ועלו מאליהן, או שצמחו מזריעה שהיתה בערב שביעית, משא"כ הכא (בהל' ט"ו) לענין פול המצרי, דכתב עבר וזרע בשביעית וכו', הרי מיירי באופן דעצם הזריעה היה ג"כ בשביעית גופא, ובזה י"ל דאסרו כן אף במקומות שהשביעית מדבריהם וא"ש[7].

 

הרי שהרמב"ם כ' לגבי נזרע בשביעית ויצא לשמינית דבירק אזלי' בתר לקיטתו ומוגדר כשמינית, והשיגו הראב"ד שלא מצינו  שנזרע בשביעית מותר ואדרבה שנינו שאף הנוטע ל' יום קודם שביעית אסור לקיימן בשביעית והנוטע בשביעית במזיד יעקור [דהראב"ד בי' כנמוק"י הנ"ל שאם יש דין יעקור הרי שהפירות אסורין] ויש לדייק לשון הראב"ד שאילו לגבי ערב שביעית כ' רק שאסור לקיימן, ואילו בשביעית כ' דוקא דבמזיד יעקור, ומשמע שבשוגג לא וצ"ב אמאי, ובפשטות י"ל דפסק כר' יהודה שבשוגג אין צריך לעקור, דחמירא להו שביעית, וצ"ע דאם יש דרשא דשמור ונעבד אסור, וכמו שכ' בהשגותיו על הבעל המאור, שאף בגוי נעבד אסור, א"כ אף בשוגג יהא אסור מעיקר הדין, וצ"ל שאף שאסור מה שגדל בשביעית, מ"מ עדיין אין כאן דינא דיעקור על האילן שהוא נפק"מ לאחר שביעית, וע"ז נחלקו ר"מ ור"י אי יעקור האילן בשוגג, אך על פירות שגדלו בשביעית עצמה אין מקום לפלוגתתם כיון שממילא הוי ערלה.

 

עכ"פ מבואר מדברי הראב"ד ואף הכ"מ כ' להליץ כן בדעת הרמב"ם דנזרע ונלקט בשביעית אסור מעיקר הדין, ורק במקומות דמדבריהם שרי.

ואמנם יעוי' ברמב"ם סוף  פרק ג שכ' אף בזמן הזה אין נוטעין אילנות ואין מרכיבין ואין מבריכין ערב שביעית אלא כדי שתקלוט הנטיעה ותשהה אחר הקליטה ל' יום קודם ר"ה של שביעית וסתם קליטה שתי שבתות, ודבר זה אסור לעולם מפני מראית העין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו, נמצאת אומר שהנוטע או המבריך או המרכיב ערב שביעית קודם ר"ה במ"ד יום יקיים, פחות מכן יעקור, ואם לא עקר הפירות מותרין, ואם מת קודם שיעקור מחייבין את היורש לעקור.

 

הרי שבי' שיש דין יעקור אך אם לא עקרו הפירות מותרין, וצ"ע אמאי לא השיגו הראב"ד שם. ויעוי' ברדב"ז ובכ"מ שהביאו מקורו ואם לא עקר הפירות מותרין וכו'. בירושלמי פ"ב בעיא ואיפשיטא דמותרין: ומבואר דאף הראב"ד לא ס"ל שהפירות אסורין בכה"ג שנטען קודם שביעית, וכדאי' בירושלמי, אלא שיל"ד בלשונו שהביא שני המימרות המימרא דנטע קודם שביעית דאסור לקיימן בשביעית, והמימרא דהנוטע בשביעית יעקור דזה לכו"ע, ושם בי' דאסורין הפירות.

 

ואמנם יש לחלק טובא בין פירות האילן שהדין יעקור אינו מוכיח על דינא דפירות שגדלו בשביעית כלל, שהרי ממילא ג' שנים אסורות מדין ערלה אלא שהדין יעקור קאי על האילן לעולם, משא"כ בירקות דאירי' שהמדובר על הירקות שגדלים בשביעית עצמה ליכא הוכחה.

 

והנה דין זה דערב שביעית הוא ממתני' דשביעית פ"ב מ"ד אמנם אי'  מתני' דתרומות פ"ב מ"ד דהנוטע בשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור ובגמ' גיטין נג' הביאו דהוא פלוגתא בין ר"מ לר"י, דר"מ ס"ל משום דמונין לשנות ערלה לכך אף בשוגג יעקור, או משום דקילא להוא שביעית לכך החמירו דאף בשביעית יעקור ואילו לר"י בשוגג יקיים כיון שחמירא להו שביעית לא גזרו. והרמב"ם בפרק א הלכה יב פסקה. הנוטע בשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור, מפני שישראל חשודין על השביעית, אם תאמר בשוגג יקיים יאמר המזיד שוגג הייתי.

 

ולא כ' הרמב"ם שאם לא עקר הפירות מותרין, ומדוייק קצת דדוקא בנטע ערב שביעית  התיר הרמב"ם הפירות וכירושלמי הנ"ל, אך לא בנטע בשביעית עצמה.

 

ואמנם צ"ב אמאי הוצרך ר"מ לטעמא דקיל להו שביעית ואילו לר"י דחמירא להו שביעית, לא גזרו כלל על השוגג, והלא אי נעבד אסור בשביעית מה לי בשוגג מה לי במזיד וכ"ש אי אמרי' שאף הנעבד ע"י גוי אסור, שלגוי אין שום איסור בזה, וא"כ כ"ש בשוגג שאצל ישראל יהיה אסור, ולמאי צריך טעמא דגזירה. ובכ"מ וברדב"ז בי' בטעמא דהרמב"ם דאוסר שמור ונעבד.

 

בפ"ד הכ"ט  כ' הרמב"ם עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והעכו"ם אינן מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם.

 

ובכסף משנה הביא שיטת הכפתור ופרח ז"ל עכו"ם שקנה קרקע בא"י וכו'. כתב על זה בעל כפתור ופרח בפרק מ"ז תימה על זה אמאי פירותיו של עכו"ם מותרים מזה הטעם שכך שנינו לא נאכל ולא נעבד והרב עצמו פירש שאם תיעבד על ידי אחר אסור לאכול ממה שתוציא וזה אפילו בקרקע העכו"ם שאם היה דעת הרב שאינו נעבד ר"ל בקרקע ישראל אבל בקרקע העכו"ם נעבד א"כ היה בא מטעם יש קנין ואם הוא כן לא היה צריך ז"ל לזכרון ספיחים ומ"ש ז"ל פה שלא גזרו על הספיחים וכו' אלא ודאי הוא שספיחי ישראל בקדושת עזרא אסורים משום גזירה אבל לזרוע אסור מן התורה והעכו"ם אינם מצווים על השביעית ומש"ה אין לנו לגזור עליהם ולאסור ספיחים אבל מה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושתה לא הופקע אותו איסור בקנינו מטעם שאין קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ושביעית שהרי אינם חייבים במעשר ואפילו הכי פירותיהם חייבים ה"נ אינם חייבים בשביעית אבל בפירותיהם נוהג שביעית שהרי ביטול גזירת ספיחים לא התיר עבודה בשביעית וכמו שכתב הוא ז"ל בהלכות שמטה שהספיחים מותרים והעבודה אסורה ואין לומר מי שספיחיו אסורים פירותיו אסורים ומי שספיחיו מותרים פירותיו מותרים שהרי איסור הפירות אינו בא מכח הספיחים אלא איסור הספיחים בא מכח איסורי הפירות ותלי תניא בדלא תניא והיאך נתלה היתר פירות העכו"ם מפני היתר ספיחיו והספיחים אסורים משום גזירה לא הפירות וכיבוש עולי מצרים אם עבדו ישראל אסור מדרבנן ולזה אם עבדו העכו"ם נאכל הוא וממשנת אינו נאכל ואינו נעבד נראה בפירוש שפירות העכו"ם בעבודתו שהם אסורים ולזה לא מצא הרב היתר לפירות העכו"ם בשביעית אלא משום שהעכו"ם אינם מצווים על השביעית דאי לאו הכי לכתוב פירות העכו"ם בשביעית מותרים ולשתוק ע"כ לשונו והאריך עוד ובסוף דבריו כתב ואל הרב יש לי להאמין אף על שמאל שהוא ימין ובפרק חלק בענין בני כנען שבאו לדון עם ישראל בענין שאמר להם אלכסנדרוס החזירו להם תשובה וכו' הניחו שדותיהם כשהם זרועות וברחו ואותה שנה שביעית היתה וסמכו ישראל עליהם א"כ מה שזרע העכו"ם בקרקעו בארץ ישראל מקדושה שניה בשביעית אסור אבל ספיחיו מותרים ובקדושה ראשונה אם זרע העכו"ם נאכל הוא וכ"ש שספיחיו מותרים אבל לא נעבד לישראל ואם עבדו אסור דקדושה דרבנן יש בו עכ"ל.

 

וכ' הכסף משנה. וכל דבריו הם שלא בהשגחה שמה שהוקשה לו מדקתני לא נאכל ולא נעבד ופירש רבינו שאם תיעבד על ידי אחר אסור לאכול ממה שתוציא יש לומר שאע"פ שבפירוש המשנה כתב כן כאן בפרק זה פירשה לענין ספיחים ועוד מה שכתב בפירוש המשנה שאם תיעבד על ידי אחר אסור לאכול וכו' היינו דוקא בשאותו אחר ישראל אבל אם הוא עכו"ם מותר

 

ובהמשך שם שפירוש דברי רבינו כך הם עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרים כלומר מפני שהשדה של עכו"ם וגם לא נעבד בה עבודה ע"י ישראל הלכך מותרים, הרי להדיא שכ' הכ"מ שישראל העובד בשדה עכו"ם אסורין הפירות באכילה.

 

וכן הוא ברדב"ז שם זה מבואר דלא שייך גזירה בשל עכו"ם, ומ"ש רבינו בפירוש המשנה לא נאכל ולא נעבד ואם תיעבד ע"י אחר אסור לאכול ממה שתוציא ע"כ איירי בשנעבדה באיסור כגון ישראל אבל אם עבדה העכו"ם עכו"ם לא נצטווה ולפיכך מותר לאוכלן הילכך אם עבדה ישראל אע"פ שהיא של עכו"ם כיון שנעשה איסור בעבודתה אין אוכלין את פירותיה ע"כ.

סיכום: שי' הבעה"מ והראב"ד והרמב"ן ועוד ראשונים שאף נעבד ע"י עכו"ם אסור, אך הרמב"ם פליג וס"ל שמותר, אך אי נעבד ע"י ישראל אף בשדה נכרי כ' הכ"מ והרדב"ז שאסור באכילה, אף לשי' הרמב"ם.

 

והנה הקדמונים לא היה להם שו"ת הרמב"ם אמנם עתה לפנינו שו"ת הרמב"ם סימן קכח השאלה העשירית שאלה מה פרוש לא נאכל ולא נעבד ונאכל ולא נעבד ונאכל ונעבד [משנה שביעית פ"ו מ"א, פ"ן]. והנתחייב במשהו דין שביעית בזמננו זה בארץ ישראל וסוריא במה שזורעים הגוים בהן אם לאו?

 

התשובה מאמר המשנה שלש ארצות לשביעית כל שהחזיקו עולי בבל וכו'. וזאת המשנה מה ששמענו בפירושה תמיד הוא מה שאמר ר' יצחק בן גיאת ז"ל בס' המאור  אמר שהוא (הוא) אשר פירשו כל החכמים, והוא מה שקיימנו אנחנו והוא שענין לא נאכל ולא נעבד (הוא), שמי שעבר ועבד הארץ בשביעית, אותו הדבר הצומח אסור לאכלו. ועתה כשהיטבנו לעיין ולדקדק בכל הלכה והלכה  בחבורנו הגדול, נתבאר לנו פרוש זאת המשנה ונתגלה טעמה כטעמיה דרבי' הקדוש זצ"ל. והוא שעבודת ארץ ישראל בשביעית בלא תעשה [ה' שמיטה ויובל פ"א ה"א] כמו שביאר הכתוב [ויקרא כ"ה י"א] לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזיריה. וכל מה שתצמיח הארץ מאליה מפירות הארץ או מפירות האילן, מותר לאוכלו והפקר [ה' שמיטה פ"ד ה"א] כמו שכתוב בתורה [ויקרא כ"ה ו'] והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו'. ומאמר המשנה [שביעית פ"ח מ"ב] שביעית נתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה ולהדלקת הנר. וזהו דין תורה, אבל מדברי סופרים גזרו [ה' שמיטה פ"ד ה"ב] על כל מה שתצמיח הארץ בשביעית ממה שדרך בני אדם (לזורעם) גרעינים, שיהא אסור באכילה [שם ה' שמטה פ"ד ה"ג] כגון מיני התבואה והקטניות וירקות הגנה כולם, וזהו הנקרא ספיחין. ולא אסרו אלא מפני עוברי עבירה [שם הל' שמיטה פ"ד], שלא ילך אדם רשע לזרוע תבואה או ירק בגנתו ויביאנה ויאכלנה או ימכרנה ויאמר מן הספיחין שעלו מאיליהן הן, ואם נתיר לאכול הספיחין, נגרום מכשול לעוברי עבירה ויעברו על עבודת הארץ. וכבר ביארו בספרא] פ' בהר פרק ד' (הוצ' אה"ו ע' ק"ח ע"א) אמר ר' עקיבא מיכן סמכו חכמים על הספיחים שיהו אסורים בשביעית וחכמים אומרים אין ספיחים אסורים מדברי תורה אלא מדברי סופרים, ועי' פראנקל דרכי המשנה ע' קי"ד הערה ה' (כך יש לקרוא, א"ך), פ"ן [ואמרו הספיחין אינן מן התורה, אלא מדברי סופרים. וזוהי דעת החכמים והיא האמת. ומאמר המשנה] שביעית פ"ט מ"א [וחכמים אומרים: כל הספיחין אסורין. ואסור על פי זה העקר /העיקר/ לאכול ממה שתצמיח הארץ בשביעית, אלא מה שלא ייזרעו לו גרעינים, כגון הנענע] הנענע: עי' לעף, פלורה דאר יודאן, ב', ס"ה ס"ו [והקורנית והאזביון] פלורה דאר יודאן, ב', ס"ז, ע"ג [והארכובית והחשי] ע' לוי, אוצר לשון התלמודים והמדרשים, ערך חשי, יסטרוב, ערך חשאי, ברוקלמן, לקסיקון סיריאקום ב', ערך חשא, ובייחוד לעף, אראמישה פלנזנאמאן מס' קל"ז, וק' (לפי פי' הרמב"ם): כגון היעזור והאזוב והאזביון ואבוב רואה והקורנית [וכיוצא בהם מן העשבים. וזהו אומרם במשנה] שביעית פ"ט מ"א, ה' שמיטה פ"ד ה"ג [והפיגם והירבוזין השוטים והחלגלוגות והכסבר של הרים והכרפס של נהרות והגרגיר של אפר פטורים מן המעשרות ונלקחין מכל האדם בשביעית, שאין כיוצא בהם נשמר. אבל כמו הלפת והכרוב וכרפס של גנה וכיוצא בהם כלם אסורין מדרבנן, כמו שבארתי. ופירות האילן כלם מותרים, כמו שבארנו] ה' שמיטה שם ה"י. [ועל פי אלה העיקרים הקבועים ניסחה המשנה] שביעית פ"ו מ"א [ואמרה, שכל מה שקידש עזרא בקדושה שניה, והוא אשר החזיקו עולי בבל, הספיחים שלו אסורין ועבודתו אסורה, והוא ענין אומרם לא נאכל ולא נעבד. וכל מה שהחזיקו עולי מצרים בקדושה ראשונה, ממה שלא החזיקו עולי בבל, והוא מן אמנה עד נחל מצרים באורך וברוחב עד הגבול שקידש עזרא, והוא עד כזיב, כל זה נופל מזאת המעלה שבקדושה, לפי שקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא] יבמות ט"ז א' וש"נ ולכן ספיחין שלו מותרין, אף על פי שזה אסור בעבודה על פי דין תורה. וזהו אומרו וכל מה שהחזיקו עולי מצרים ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד. וכל מה שמחוץ לזה, אף על פי שישבו בו ישראל, אינו מארץ ישראל ולכן נאכל ונעבד [בדרך הזה פי' רבי' גם בחיבורו ה' שמיטה פ"ד הכ"ו והכ"מ כוון לדברי תשובה זו מבלי ראותה, עיי"ש הכ"ו והכ"ט]. וכן ספיחי סוריא גם כן מותרין ה' שמיטה שם /פ"ד/ הכ"ח [לא תהיה קדושת סוריא חמורה מקדושת ארץ ישראל שהחזיקו עולי מצרים. וממה שהקדמנו ובררנו יתבאר לכם,] שם הל' שמיטה פ"ד שמה שזורעים הגוים בארץ ישראל בשביעית, אפילו במה שהחזיקו עולי בבל, מותר באכילה, לפי שעצם הדבר הצומח או מה שהם זורעים מותר באכילה מן התורה ולא גזרו עליו אלא משום עוברי עברה - ישראל, שאם זרע עבר, גזרו עליו על ספיחי ארצו שמא יזרע, הגוי, שאינו מצווה על השביעית, ספיחי ארצו מותרין. ואין הבדל בין ספיחי ארצו ובין מה שהוא זורע, הואיל והוא מותר לזרוע ואין שום פנים לחשוש לאסור זאת בסיבתו. מה תאמר פירות הגוי אסורין גזרה שמא יזרע? הוא יזרע בלא ספק ואין עליו חטא. ואם נאמר גזרה ספיחי גוי אטו ספיחי ישראל, היא גופה גזירה [ביצה ג' א'] כמו שבארנו, נקום ונגזור גזירה לגזירה ולפי עיקרי העיון נראה, שזה מותר ואין שם אסור מן התורה, אלא לזרוע לבד, כמו שנתבאר בגמרא ראש השנה [י"ב ב'.] אבל הדבר הצומח [ה' שמיטה פ"ד ה"א] אפילו עבר וזרע, הרי הוא מותר מן התורה, כמו כלאי זרעים [ה' כלאים פ"א ה"ז] אשר אסורה זריעתם ומותר לאכול הדבר הצומח (מהם). וגזירה שמא יזרע, אסרו אפילו ספיחין העולים מאליהם.

 

והנה בתשובה זו רואים שהרמב"ם כ' גם מה שפי' בפיה"מ וגם מה שפי' ביד החזקה, והתחיל בזה שיש כאן איסור בזרע בידים, ובהמשך כ' דאיירי באיסור ספיחים אך דייק לכתוב דוקא דעולין מאליהן מותרין, ולכאורה י"ל דלא פליג שני הפירושים וכנ"ל דלאחר גזירת ספיחים יש לפרש מתני' בספיחים אך עדיין נשאר בזה שנעבד אסור, אלא דצ"ב מה שסיים שהוא מותר מן התורה כמו כלאי זרעים וצ"ב, ושמא קאי בסופו רק אגוי ולא על ישראל וצ"ע.

 

 

פרק ז.

לענין לא תאכל כל תועבה

 

והנה הרבה מהאחרונים דנו שיש באיסור שמור ונעבד, אף איסור לא תאכל כל תועבה שכל שתעבתי לך שנעשה בזה עבירה הרי הוא בבל תאכל כמבואר בגמ' חולין.

 

וראינו לצטט כאן מערוך לנר יבמות קכב ודע שאין להקשות לפי' רש"י דכיון דהשומר פירות שביעית עובר בע' כמש"כ הרמב"ם שם (פ"ד הכ"ד) א"כ למה לא יהי' המשומר אסור באכילה מלא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל כמו בכל הני דפריך בחולין (קטו א) דלתסר מכח זה וצריך קרא להיתרא די"ל דלא שייך כן אלא בעושה מעשה תועבה כגון מבשל בב"ח וזורע כלאים ושוחט אוא"ב וכדומה אבל הכא שלא עשה מעשה איסור כששמר לא נתסר מל"ת כ"ת וראי' לזה דאל"כ יאסר חמץ שעבר עליו הפסח מל"ת כ"ת והרי אפילו לר' יהודה דאסר לא אסר רק מכח לאו יתירא ולר"ש דפסקינן כוותי' באמת מותר משום דדרש קרא דר"י לדרשה אחריתא כמבואר בפסחים (כח ב) ולמה לא אסור מל"ת כ"ת אע"כ דלא שייך זה אלא היכי דעשה מעשה תועבה, אבל ק"ל מהא דאמרינן בספרי ופסקו הרמב"ם (הל' פסולי המוקדשים פי"ח ה"ג) דהאוכל מקדשים שנפסלו בין במחשבה בין במעשה לוקה מל"ת כל תועבה ע"ש והרי מה שנפסל במחשבה לא נעשה בו מעשה כמש"כ הרמב"ם שם ואעפ"כ נלקה מל"ת כ"ת, ואולי יש לחלק בענין אחר שלא שייך לאו דכ"ת אלא אם האיסור שנעשה תועבה על ידו הוא בלאו כמו כל הני דחשיב בחולין שם אבל שמור דשביעית שהוא רק בעשה לא, אכן לפ"ז צ"ע במי שקנה חמץ בפסח או חמצו דנחשב מעשה ולוקין עליו כמש"כ הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"א ה"ג) אם לא נאסר לאחר פסח גם לדידן מדאורייתא מל"ת כ"ת שהרי בזה לא שייכי ב' החילוקים שחלקנו שהרי עבר בלאו ועשה מעשה ולכן לדינא צ"ע.

 

 

 

סימן ב 

 

פרק א

 

הנה באיסור אמירה לעכו"ם שבות ידוע מחלוקת הראשונים בטעם הדבר אם משום שליחות, או כדי שלא תהא שבת קלה בעיניו, ויבוא לעשות בעצמו. ונחלקו הראשונים בזה אי איסורא מן התורה, או מדרבנן, יביא מגדולי האחרונים כי הדבר תלוי, שבאיסור גברא הוא רק משום שבות, משא"כ בדבר שהוא איסור חפצא כשביעית שהתורה לא רצתה שיעשה, שם יש גם איסור דאוריתא כשליחות עכו"ם, וממילא אף אי שביעית דרבנן בזה"ז, האמירה לגוי בזה  איסור דאורי', מלבד מה שהכריע החזו"א שמוגדר כעיקרו דאוריתא .

 

הנה ידוע מחלוקת הראשונים בטעם האיסור של אמירה לגוי. דהרמב"ם בהלכות שבת פרק ו הלכה א כ' אסור לומר לגוי לעשות לנו מלאכה בשבת אע"פ שאינו מצווה על השבת ואע"פ שאמר לו מקודם השבת ואע"פ שאינו צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת, ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן. עכ"ל

 

אמנם בהגהות מיימוניות שם: ז"ל. [ב] אסור ליתן לנכרי מעות בע"ש שיקנה לו למחר ביום השוק כי יש שליחות לנכרי לחומרא ולא דמי לכל הני דשרי ב"ה עם השמש ולא דמי למסירת כתבים ביד נכרי דכולהו אדעתא דנפשייהו קעבדי ואם ירצה לא יעשה למחר ודמי לפוסק לשבות ואין שובת אבל הכא א"א אלא למחר ביום השוק ולא התירו לומר לעשות צרכיו אלא למי שהחשיך בדרך משום בהילת ממונו ויש למצא היתר לומר לנכרי קח לך מעות וקנה חפץ פלוני לעצמך ואם אצטרך אקחנו ממך ביתר כדתניא גבי חמץ ישראל ונכרי שהיו בספינה והיה לו חמץ אומר לנכרי עד שאתה לוקח במנה טול במאתים שמא אצטרך אחר הפסח ואקח ממך ובלבד שיתן לו במתנה גמורה ועל אותה ברייתא הייתי תמיה דפסקינן בפ"ק דקידושין בכולהו קנו ה"נ אמאי לא יתן לנכרי במתנה ע"מ להחזיר ושמא משום חומרא דפסח. ושלום, שמואל בן רבינו ברוך זצ"ל ע"כ.

 

והנה[8] שיטה  זו של הגהות מיימוניות היא כידוע שי' רש"י בשבת דשנינו שם (קנג, א), מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי וכו'. ופירש רש"י, נותן כיסו לנכרי, מבעוד יום, עכ"ל. ובגמ' שם איתא, מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתב כיסיה לנכרי, קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, אי לא שרית ליה אתי לאיתויי ארבע אמות ברה"ר. ופירש רש"י, מ"ט שרי ליה למיתב לנכרי, והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת, עכ"ל. והיינו שפירש שההיתר לתת לנכרי את הכיס הוא דוקא מבעוד יום. ובפירוש רבינו פרחיה שם מפורשים הדברים עוד דכתב, ואי לא שרית ליה זה אתי חיובא, ולא אמרינן בכי הא דשלוחו של אדם כמותו, עכ"ל (וכן הוא בנימוקי יוסף שם, וראה ברש"י שבת קכא, א).

 

והנה מתבאר מלשון רש"י שטעם האיסור שיעשה הנכרי עבור הישראל הוא משום שהוא שלוחו, וכאמור, ביותר איתא בלשון רבינו פרחיה, דהוי שלוחו של אדם כמותו. אלא שאפשר לדחות ולומר דכוונת רבינו פרחיה היא אחרת, דלעולם טעמא דאיסור אמירה לנכרי הוא כמו שכתב הרמב"ם (פ"ו מהל' שבת ה"א), ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהם ויבואו לעשות בעצמם, עכ"ל. אלא דהוקשה לרבינו פרחיה והלא אפשר לאסור זאת משום שלוחו של אדם כמותו, ועל כך קאמר דלא אמרינן בכי הא דשלוחו של אדם כמותו, והיינו דטעמא דשליחות אינה סיבה לאסור אמירה לנכרי מאיזה טעם שיהיה. ואע"פ שאפשר לדחוק כן בכוונתו, מ"מ בפשטות כוונתו היא כמשמעות פירוש רש"י שיסוד איסור אמירה לנכרי הוא משום שליחות.

 

 

ובבית יוסף (או"ח סוף סי' רמד) כתב, כתב סמ"ג (במצוה ל"ת סי' עה) תניא במכילתא כל מלאכה לא יעשה בהם, לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה האינו יהודי מלאכתך, משמע מכאן שאסור לישראל להניח לאינו יהודי לעשות מלאכתו בין ביו"ט בין בשבת דאורייתא, אבל אם מסר לו הישראל מערב שבת מותר, ובלבד שיהיה בביתו של האינו יהודי כאשר בארנו בהל' שבת. אמנם י"ל שהוא אסמכתא בעלמא, שאם היתה מן התורה לא היו חכמים מתירים לעשותה אף בביתו של הא"י, ואף חסרה מעשה (חסרה מערב שבת), ולשון לא יעשה הכתוב בתורה מוכיח קצת שהיא דרשה גמורה, עכ"ל. והנה המכילתא היא בפרשת בא (מסכת דפסחא פרשה ט), כל מלאכה לא יעשה בהם, לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך, אתה אומר כן או אינו אלא לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ויעשה גוי מלאכתך, תלמוד לומר ששת ימים תעשה מלאכה וגו', הא למדת וכל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך, דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר אין צריך, והלא כבר נאמר זכור את יום השבת לקדשו, והלא דברים ק"ו, ומה אם שבת חמורה אין אתה מוזהר על מלאכת הגוי במלאכתך, יו"ט הקל דין הוא שלא תהא מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך, שבת מנין ק"ו, ומה אם יו"ט הקל אתה מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך, שבת חמורה דין הוא שתהא מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך. כך היא הנוסחה במכילתא לפנינו. והרמב"ן בפירושו לתורה (שמות יב, טז) הביא נוסחה אחרת במכילתא, ובפירוש המלבי"ם שם כתב שלפי גירסת הרמב"ן נחלקו ר' יאשיה ור' יונתן לענין היתר הגוי לעשות מלאכתו שלו. והכוונה היא שהיתה הו"א שבמקום שיד ישראל תקיפה, יש למנוע את הנכרי הגר שם מלעשות את מלאכתו שלו. ומן הראוי לציין על כך את מחלוקת רש"י ותוס' ביבמות (מח, ב) האם גר תושב צריך לשמור שבת, הואיל וחילול שבת הרי הוא כעבודה זרה וגר תושב הוא שאינו עובד עבודה זרה, עיי"ש, (וראה בערוך לנר שם). ולפ"ז י"ל דעל כן צריכים אנו למיעוט מיוחד שאת מלאכת עצמו מותר לנכרי לעשות בשבת, דבלא היתר זה אפשר לומר כסברת רש"י שיש לאסור זאת עליו, דהוי כמו עבודה זרה.

 

ומ"מ כתב שם הרמב"ן דהמכילתא היא אסמכתא, שהרי כתוב מפורש שאמירה לעכו"ם שבות, ולכן העיר על פירוש רש"י שם שנראה מדבריו שכוונת הפסוק "כל מלאכה לא יעשה בהם" משמעו ע"י אחרים, דהיינו נכרים, ומשמע מפירוש זה שאיסור האמירה הוא מן התורה, ולכן השיגו שאין זה כן. אבל כאמור מצינו שאף שיטת הסמ"ג היא שזהו דין תורה, ומצינו גם בספר יראים השלם לר"א ממיץ (סי' שד) שהביא את המכילתא, וכתב שם שהוא מדאורייתא, והוסיף, אבל אם מסר לו ישראל מערב שבת המלאכה מותר וכו', וטעמא כיוון שימסרם לו מבעוד יום נקנית לו המלאכה ומקריא מלאכת העכו"ם ולא מלאכת ישראל, עכ"ל.

 

ועל שאלת הרמב"ן שבגמ' מצינו שאמירה לנכרי שבות כתב שם היראים, והא דאמרינן לעיל אמירה לעכו"ם שבות באיסורא דאורייתא, בשאינה מלאכת ישראל קאמר, כגון אומרים לעכו"ם תעשה אש שלך לצרכי, א"נ י"ל קרא דמייתינן הכא אסמכתא בעלמא הוא, עכ"ל. ובתועפות ראם שם (אות ט) הביא משו"ת אגודת אזוב (בשם שו"ת או"ח סי' יא) ליישב באופן נוסף את דברי המכילתא דהאיסור הוא מדאורייתא, אע"פ שבגמ' מבואר דהוי שבות, די"ל דהמכילתא מיירי בשלוחו נכרי בשכר, וזאת ע"פ דברי המחנה אפרים (הלכות שלוחין סי' יא) שהעלה שאע"פ שאין שליחות לנכרי, מ"מ בפועל אקרי שלוחו מן התורה, ושבות גרידא הוי בנכרי שאינו מקבל תשלום עבור מלאכתו, אבל מקבל תשלום למלאכתו, ה"ז אסור מהתורה, ובזה מיירי במכילתא, יעו"ש. (ועיין גם בתועפות ראם אות א שם מש"כ בפירוש דעת המכילתא, וע"ע ברביד הזהב על התורה פרשת בא שם. וראה גם בתוס' השלם על התורה שמות יב, טז אות ב, וראה גם בחזקוני על התורה שם, וכן באריכות בתשובות הרי"ד סי' מה מש"כ בפירוש המכילתא, ובתשובות מהר"ח אור זרוע סי' ל, ועיין בברכי יוסף או"ח סי' רמג, וראה בתשובות הרשב"א מהדורת מוסד הרב קוק כרך א סי' ז ובהגהות המהדיר שם. ועיין בפרי מגדים במשבצות סק"ג, ובחכמת שלמה להגר"ש קלוגר או"ח סי' שז, ובתשובות שערי דעה ח"ב סי' רנד, ובמור וקציעה סי' רמג, וראה בשער הציון שם סק"ז).

 

וראיתי בספר פנים יפות (פרשת בא שם) שכתב לדון ע"פ הגמ' בב"מ (י, ב) שדנה שאם השליח אינו בר חיובא, יש שליח לדבר עבירה, וא"כ יש לשאול אמאי אמירה לעכו"ם הוי שבות, והרי השליח הנכרי אינו בר חיובא וממילא ישנה שליחות. אלא דזה לא קשה, מפני שדיני שליחות לא שייכים בעכו"ם. והוסיף עוד ודן שלכאורה פסוק זה שהביא המכילתא נאמר בפסח מצרים, והרי היה זה לפני מתן תורה, ואז היה לישראל דין בני נח, והרי קיי"ל שיש שליחות מנכרי לנכרי (עיין בש"ך חו"מ סי' קפד), וממילא מובנים היטב דברי המכילתא, דאכן אז היה אסור לישראל לעשות מלאכה ע"י נכרי מדין תורה, והוא משום שליחות.

 

והנה יעוין שם שחזר ודן ע"פ הגמ' בקידושין (מג, א) שאין אומרים זה נהנה וזה מתחייב, ולכן אין לחייב את המשלח במלאכת השליח, אם אין המשלח נהנה ממנה. ובפשטות דבריו תמוהים שהנידון שם בגמ' הוא על עבירות שיסוד איסורן הוא ההנאה כחלבים ועריות, אבל מלאכת שבת יסוד האיסור אינו תלוי בהנאה, ולא שייך כלל זה וצ"ע.

 

ועוד חזר וכתב שלדעת רב אשי בב"מ (עא, ב) שרק בתרומה אין שליחות לנכרי, אבל בשאר הדברים שייכת שליחות, א"כ אמירה לעכו"ם היא דין תורה, שהרי השליח הנכרי אינו בר חיובא, וממילא יש שליח לדבר עבירה, ואמאי הוי רק שבות. והעלה שם שלדעה זו צריך לומר ששבות הוי רק אם אמר לו עשה לדעתך, אבל אם המעשה הוא בגדר שליחות זהו איסור תורה. ועוד יעוין בדבריו שהעלה לפרש את לשון המכילתא "על מלאכת חברך", דהיינו שלוחו ישראל, ויש אפשרות לשליחות אע"פ שזו עבירה באופן דהוא שוגג, וכשיטת התוס' בקידושין (מב, ב, ובב"ק עט, א). וכן הוסיף דאע"פ שאין שליח לדבר עבירה, מ"מ איסור תורה יש לצוות לשליח לעבור עבירה, ועיין שם באריכות דבריו ובמקורות לזה.

 

ובהגהות מיימוניות (פ"י מהל' שבת ה"א אות ב) איתא, אסור ליתן לנכרי מעות בערב שבת שיקנה לו למחר ביום השוק, כי יש שליחות לנכרי לחומרא, ולא דמי לכל הני דשרי בית הלל עם השמש ולא דמי למסירת כתבים ביד נכרי דכולהו אדעתא דנפשייהו קעבדי וכו', עכ"ל.

 

ומבואר מדבריו בגדר איסור אמירה לעכו"ם שבות, שאף שאין שליחות לנכרי מן התורה, מ"מ החמירו חז"ל ואסרו למשלח לשולחו מדין שליחות לחומרא, והיינו שליחות מדרבנן, וכן מבואר בשו"ע הגר"ז (או"ח סי' רסג קו"א סק"ח וכן בסי' רמג ס"א).

 

והנה הגאון רעק"א בחידושיו לשו"ע (או"ח סי' שז, על המג"א ס"ק כט) שכתב, ולענ"ד י"ל דאמירה לעכו"ם דאסרו חז"ל דדמי לשליחות, דאף דאין שליחות לנכרי, מ"מ כיוון דבישראל כהאי גוונא יש בו שליחות אסרו חז"ל, ובאכילה דאמרינן קידושין (מג, א) דאף למ"ד יש שליח לדבר עבירה, מ"מ באכול חלב ובעול ערוה פטור דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב, עיי"ש, משו"ה לא אסרו אמירה לנכרי.

 

ובתשובות החתם סופר (או"ח סי' פד) דן בסברת השואל שכתב דשיטת הרמב"ם היא דיש שליחות לעכו"ם לחומרא מהתורה. והחת"ס לא הסכים עמו, והביא שם שבתשובות פני יהושע (יו"ד סוף סי' ג) הקשה דלמאן דסבר בסוגיא בב"מ (י, ב) שאם השליח אינו בר חיובא אזי יש שליחות לדבר עבירה ומתחייב שולחו, א"כ איך אמרינן בכל הש"ס אמירה לנכרי בשבת שבות, והלא חייב מן התורה משום שליחות, והניח בקושיא. וכתב שם החת"ס, ומאז כתבתי בחידושי וכן הוא מוסכם בדעתי בלי ספק, דלענין מנוחת שבת לא שייך שיהיה שלוחו כמותו, דהתורה הקפידה על מנוחת גופו של ישראל ולא אגוף המלאכה. והסברתי זה בטוב ולא אאריך עתה, כי כעת מצאתי הגאון בית מאיר (סוף סי' ה) והסביר זה התרוץ בעצמו וכו'. (וראה גם בתשובותיו חו"מ סי' קפה וכן בחידושי החת"ס השלם על ב"מ עא, ב, מה שהועתק שם מחידושי הסוגיות).

 

ובבית מאיר שם מחזק סברא זו מהא דחזינן שמותר להעמיד קדירה על האש בערב שבת שתתבשל בשבת מדין תורה, הרי לנו דהמלאכה מצד עצמה אינה עבירה, אלא העיקר הוא מנוחת האדם. וראה שם שדחק לפ"ז מדוע נר שהדליק עכו"ם בשבת מקרי שלא שבת הישראל ממלאכת עבירה, והלא הישראל נח. ועוד הביא את לשון רש"י (שבת קמג, א) שהבאנו לעיל שאיסור אמירה הוא משום שליחות. וכתב ליישב דרש"י כתב שם דוקא לשיטתו שמדובר מבעוד יום, ולכן אינו יכול לפרש דהאיסור הוא משום אמירה לנכרי גרידא, דזה לא נאמר אלא בשבת, על כן פירש רש"י שהאיסור הוא מצד שליחות לחומרא, ויעוין שם מה שמפלפל בזה. ונמצא לפי זה דרש"י אינו סובר את הסברא דסגי במנוחת הגוף, אלא כיוון שנעשית מלאכה יש בכך איסור, (וראה מה שכתב עליו החת"ס שם, וכן בתשובותיו ח"ו סי' כד, ועיי"ש גם סי' כה).

 

עוד הוכיחו האחרונים יסוד זה גם מדברי הנמוקי יוסף בבבא קמא (כג, א) שתמה למ"ד שחיוב המדליק אש שהלכה והזיקה, שהחיוב הוא משום שהיא כחיציו של האדם ההולכים ומזיקים במקום אחר מכוחו, כיצד מותר להדליק נרות שבת בערב שבת, והלא הנרות ידלקו בזמן איסור הדלקת נרות, ותירץ שבשבת החיוב הוא על מנוחת האדם, ובהדלקת נרות כילה האדם את כל מעשיו בשעת ההדלקה, וזמן זה הוא ביום חול, עיי"ש. (ועיין עוד ביסוד זה בנתיבות המשפט סי' שמח סק"ד, ובקובץ שיעורים בביצה אות מט).

 

ובתשובות האבני נזר (או"ח סי' נא אות ח) דן לפי דברי רש"י והגה"מ ושו"ע הגר"ז, דחזינן דע"י השליחות הרי זה כאילו המשלח עושה את המלאכה באותה שעה שהעכו"ם עושה אותה, ואע"פ שהישראל ציוה בערב שבת. ולפי"ז הוא דן בספק הגרעק"א במי שעושה קנין בערב שבת ע"מ שיחול בשבת, האם שפיר לעשות כן, עיי"ש. (וע"ע בדבריו שם סי' תקכו אות יא, וספק הרעק"א הוא בתשובותיו סי' קנט, וראה גם בשו"ת מהר"י ברונא סי' קכא, ובשו"ת הר צבי או"ח סי' קכו והאריכו בזה רבים).

 

וגם בישועות יעקב (או"ח סי' רסג סק"ו) יצא לפרש את דברי הרשב"א (שבת קנא, א) שכתב שישראל שקיבל עליו שבת קודם שחשיכה מותר לו לומר לישראל חברו שלא קיבל עליו שבת לעשות לו מלאכה, הואיל והיא נעשית בהיתר לעושה אותה. והוכיח זאת מהא דמותר לאדם לומר לחברו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי, אע"פ שהוא אינו יכול לילך שם. ותמה עליו הישועות יעקב שאינו דומה, דהתם ליכא אצל חברו כל מלאכה כיוון שהפירות הם בתחומו, משא"כ הכא שאומר לו לעשות מלאכה. ומיישב הישועות יעקב ע"פ דרכו ביסוד זה, שדין שליחות שייך כאשר התורה אוסרת לעשות מעשה מסוים ואז שייך לאסור את המעשה ולומר שהאיסור חל על המשלח. אבל בשבת, התורה הקפידה על האדם שישבות, ולא על המלאכה שלא תקוים, וכאשר השליח עושה אין כאן חילול שביתה על ידי המשלח, ומשום כך אין כאן דין שליחות, ולכן צריך להגיע לדין שבות.

 

והשתא מיישב הרשב"א, דהרשב"א סובר שבשבת האיסור הוא איסור גברא וזה מוכח מכך שמותר לומר לחברו ללכת ולשמור. ולכאורה יהא אסור מדין שליחות שכמו שאסור לו ללכת ה"ה לשלוחו יהא אסור ללכת, אלא ודאי האיסור הוא איסור גברא ולכן מותר לומר לשני ללכת, וממילא מותר לומר לשני לעשות מלאכה כאשר השני עוד לא קיבל שבת, שהרי איסור שבת הוא איסור גברא ועל השני עוד לא חל האיסור.

 

ולסיכום: חזינן שיש בראשונים ואחרונים חלוקי דעות אם שייך גם טעם דשליחות במלאכת שבת או לאו, ונתבאר לנו ששורש המחלוקת תלוי ביסוד איסור מלאכת שבת, האם האיסור הוא רק על הגברא שינוח בשבת, או שיש מציאות של מנוחת שבת אע"פ שאינו בגברא.

 

וא"כ כל זה בנידון  דשבת שהוא חיוב אגברא ויתכן דהוא רק משום אמירה לעכו"ם שבות ולא מטעם דשליחות לעכו"ם לחומרא, ולכך הוי איסור דרבנן, אמנם בשביעית שמבואר בגמ' ע"ז טו: דאדם מצווה על שביתת שדהו וכ' רש"י משום דכתי' שנת שבתון יהיה לארץ, ואצ"ל אי סברינן כמהרש"ל דכ' להדיא שאף האמירה לגוי אסורה מדאוריתא משום דין שביתת הארץ שלא תעשה מלאכה בה, א"כ שוב הדרינן דהוי דינא דאורי' מטעם שליחות עכו"ם וכנ"ל.

 

ואף אי אמרינן שהוא דין דרבנן כדי שלא יעשה הישראל בעצמו, כמו שכ' הרמב"ם כבר כ' הראשונים שהחמירו בזה יותר מישראל משום דקילא בעיניו ויבוא לעשות בעצמו וכיום חזינן להדיא כן בנידו"ד שבתחילה היו קונים מהנכרי, וטענו שרובם נכרים, ושוב המשיכו במנהגם לקנות אף שנשתנה המציאות לרוב ישראל, ושוב הקלו יותר אף לסכם איתו מראש קודם שמיטה שזרע בשבילי, ושוב רח"ל באו לידי מכשול לגדל ע"י מנהלי עבודה יהודים ממש, דהוא פשוט  דהוי איסור ספיחים כמו שהארכנו בפרקים לעיל מחזו"א.

 

הנה כשנכנסו קבוצת ת"ח לשוחח עם הגר"ח קנייבסקי ע"ד הענין, של אמירה לעכו"ם שבות באומר זרע בשבילי, אמר כי לדעתו הדבר ממילא אסור אף בלא אמירה משום שכיום רוב ישראל, וכן אמרו בשעתו הגר"י בויאר, וכן הגר"י ברטלר ועוד, ע"כ ראינו צורך לבאר דעת ומקור רבותינו בזה, הן מהמבואר בהל' שבת, והן מהמבואר בירושלמי ריש דמאי.

 

 

פרק ב.

בעושה לצורך ישראל או בעיר שרובה ישראל, ואצ"ל באמר לנכרי להדיא זרע בשבילי, שנאסר עד שיעשה כיוצא בו.

 

אי' שבת קכב. תא שמע עיר שישראל ונכרים דרין בתוכה והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת, אם רוב נכרים  מותר לרחוץ בה מיד, אם רוב ישראל  ימתין בכדי שיחמו חמין התם, כי מחממי  אדעתא דרובא מחממי. תא שמע נר הדלוק במסיבה, אם רוב נכרים  מותר להשתמש לאורה, אם רוב ישראל אסור. מחצה על מחצה אסור. התם נמי, כי מדלקי אדעתא דרובא מדלקי. שמואל איקלע לבי אבין תורן, אתא ההוא נכרי אדליק שרגא. אהדרינהו שמואל לאפיה. כיון דחזא דאייתי שטר וקא קרי, אמר: אדעתא דנפשיה הוא דאדליק. אהדרינהו איהו לאפיה גבי שרגא. הדרן עלך כל כתבי.

 

וברש"י מותר לרחוץ בה מיד - למוצאי שבת. בכדי שיחמו חמין - שלא יהנה במה שהקדימו להחם בשבת, וכן בכל מעשה שבת נתנו חכמים שיעור להמתין לערב בכדי שיעשו, והא הכא דחימום לאחד חימום למאה, דבבת אחת מחממין, וקתני: אם רוב ישראל דהוי דומיא דמכירו, דמסיק אדעתיה לעשות אף בשבילו - אסור, ואף על גב דשלא בפניו, וקשיא בין לאביי בין לרבא. אדעתא דרובא מחממי - ועיקר חילול השבת בשבילם, אבל נכרי וישראל, דנכרי אדעתא דנפשיה הוא דעביד - שרי, לאביי שלא בפניו, ולרבא אפילו בפניו. נר הדלוק במסיבה - של בני אדם. אם רוב ישראל אסור - והא הכא, דהוי דומיא דמכירו, הואיל ורובא נינהו - אסיק דעתיה להדליק אף בשבילם, וקתני אסור.

 

הרי נתבאר להדיא בגמ' דאף בדבר שהנכרי עושה לצורך פרנסתו, שהרי מסתמא לא היו נכנסין למרחץ בחינם, מ"מ כל שעושה עבור ישראל אסור.

וכן הוא מפורש בהמשך  לגבי נכרי שעשה מנעלים והביא למכור ועוד וכל זה נפסק בטוש"ע למעשה שבעשה למכור לישראל אסור, ומפורש בסי' רעו' של"ש אם קצב או לא, וכ' המ"ב דקמ"ל דלא אמרינן דאדעתיה דנפשיה עביד.

 

והנה בראשונים דנו בסוגיא דבאיסור דאוריתא לא רק למי שנעשה עבורו אסור אלא אף לכל ישראל, ואילו באיסור דרבנן רק למי שנעשה בעבורו וכ' המ"ב שכל הקונים נקרא שנעשה בעבורם ואסור להם אף באיסור דרבנן. ז"ל.

 

תוספות מסכת שבת דף קכב עמוד א ואם בשביל ישראל אסור - נראה דאסור לכל ישראל דדוקא בחוץ לתחום דרבנן אמר בפרק בכל מערבין (עירובין דף מ.) ובאין צדין (ביצה דף כה.) הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר אבל באיסורא דאורייתא כי הכא לא ואע"ג דישראל המבשל בשבת בשוגג יאכל התם לא חיישינן אי שרית ליה לאכול דילמא אתי לבשולי במזיד דהא איכא איסור סקילה וחמיר עליה אבל בנכרי העושה לצורך ישראל אי שרית ליה אתי למימר לנכרי לעשות בשבילו ולא דמי להא דאמר לעיל נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה והכא אסור כשעושה בשביל ישראל דכי אמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד הנ"מ בכיבוי וכיוצא בו שאין ישראל נהנה במעשה הנכרי אבל הכא שגוף ישראל נהנה במעשה של נכרי לא אמרינן אדעתא דנפשיה קעביד הואיל והנכרי מתכוין להנאתו כך פירש רבינו שמשון הזקן.

 

 

הרי מבואר בתוס' ג. נקודות הנוגעים לנידו"ד א. שבאיסור דאוריתא אסור לכל ישראל אף אם לא נעשה בשבילם ואילו באיסור דרבנן לכל מי נעשה בשבילו, ובנידו"ד הוא כל אוכלי הירקות, ג. שבמקום דגוף הישראל נהנה וכגון בנידו"ד שאוכלין הירקות, לא אמרינן דגוי אדעתיה דנפשיה עביד.

 

ויעוי' ברמב"ן בסוגיא שמבואר שבגוי המכירו אסור משום שמרגילו ועושה עמו לשבת אחרת, וכ"ש בנידו"ד שכבר אינם בושים ועושים מיוחד רק עבור ישראל בהזמנה מיוחדת ובמחירים מיוחדים

 

חידושי הרמב"ן מסכת שבת דף קכב עמוד א וראיתי בתוספתא דקתני אבל גוי שמכירו ה"ז אסור משום שמרגילו ועושה עמו לשבת אחרת וכולן שעשאן ישראל בין אנוסין בין שוגגין בין מזידין בין מוטעין הרי זה אסור, רישא דברי הכל והך סיפא לא ידענא מאן קתני לה דמשווה שוגג ומזיד, אלא שי"ל אסור לו קתני ורבי יהודה היא.

 

ונביא כאן מכל הראשונים שכ' כתוס' הנ"ל שבגוי חמירא ונאסר אף בדיעבד אף שעל ידי ישראל בשוגג לא נאסר בדיעבד, כיון שקיל ליה ע"י נכרי החמירו בזה.

 

חידושי הרשב"א מסכת שבת דף קכב עמוד א גמרא הא דתניא גוי שלקט עשבים ואם בשביל ישראל אסור וכן נמי בנר וכבש ומרחץ איכא למידק בהו והלא המבשל בשבת שוגג לרבי מאיר יאכל והלכתא כוותיה לדעת רובן של פוסקים אלא דלא דרשינן ליה בפרקא (חולין ט"ו א'), וי"ל דשאני ישראל דליכא למיגזר ביה שוגג אטו מזיד דאפילו שרית ליה שוגג מידע ידע דאסור לעשות כן לכתחלה, אבל במלאכות הנעשות על ידי גוי אי שרית ליה בדיעבד אתי למימר ליה דמלאכות הנעשות על ידי גוי קילי ליה, ואע"ג דאי אמר ליה נמי ליכא איסורא דאורייתא, לאו גזירה לגזירה היא אלא כולה חדא גזירה היא וכאותה שאמרו בשמעתא קמייתא דביצה (ג' א').

 

ובראשונים נתבאר שבנעשה לצורך ישראל או ברוב ישראל שמסתמא נעשה לישראל, אסור להנות.

 

חידושי הריטב"א מסכת שבת דף קכב עמוד א. ת"ש עיר שישראל וגוים דרים בה ויש שם מרחץ המרחצת בשבת אם רוב ישראל ימתין למוצאי שבת בכדי שיחמו. פרש"י ז"ל דקושיין בין לאביי בין לרבא דהכא גבי מרחץ שלא בפניו הוא וחימום מרחץ כך הוא לאחד כמו [למאה] ואפ"ה אם רוב ישראל אסור, וקס"ד דכיון דאיכא גוים ואפי' מיעוט, עיקר מעשה שלו לא עשה אלא מפני הגוים, אלא כיון דאיכא רובא ישראל לא סגיא שלא [יהנו] גם הם, והוה ליה דומיא דמכירו דמסיק אדעתיה לעשות אף בשבילו. ופרקינן דשאני התם דאדעתא דרובא מחממי. כלומר דבהא נמי תלינן בכונת העושה דבתר רובא אזיל וכאילו מיעוטא דגוים ליתנהו והוי כעושה בשביל ישראל, וכן במחצה על מחצה תולין שעיקר הכונה בשביל ישראל כדתניא לקמן בנר הדלוק במסיבה.

 

ת"ש נר הדלוק במסיבה וכו' שאני התם דאדעתא דרובא קא מדליק. וק"ל כיון דאקשי ליה ממרחץ ותריץ ליה מאי אהדר לאקשי ליה מנר הדלוק דהא כי הדדי נינהו, וי"ל דקסבר דבשלמא גבי מרחץ י"ל שאין אדם טורח אלא בשביל הרוב ואילו לא היה אלא המיעוט לא היו טורחין בשבילם, אבל נר כל אדם הוא צריך ואפי' היחיד, והמדליק לצורך כל אחד הוא מדליק, וכיון דכן מסתמא דעתו על הגוים.

 

בית הבחירה למאירי מסכת שבת דף קכב עמוד א עשאה בשבילו ובשביל ישראל אם יש לשער איזה מהם הוא העיקר שבשבילו נעשה הולכין אחר העיקר מעתה עיר שישראל וגוים דרים בה והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת אם רוב גוים מותר לרחוץ בו למוצאי שבת מיד אבל לא בשבת שהרי אף בחמין שהוחמו מערב שבת אסור ואם רוב ישראל אסור עד בכדי שיחמו חמיו וכן נר שהדליקו במסיבה אם רוב גוים מותר להשתמש לאורו לאלתר ואם רוב ישראל אסור ומחצה על מחצה בשניהם אסור כרוב ישראל ומ"מ לא כל הרבים שוים שאם יש שם אדם חשוב כ"כ שהדברים מוכיחים שבשבילו נעשה הולכין אחריו וכן כל הדומה לזה.

 

וסוגיא זו חזרה ונשנית בשבת דף קנא עמוד א, אלא שכאן נתחדש לשי' רש"י דאי מוכחא מילתא דלצורך המת אף קנסינן לעולם, ולא רק בכדי שיעשה, והתוס' פליגי וסברי דרק בכדי שיעשה.

 

משנה. מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכים. נכרי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל, אלא אם כן באו ממקום קרוב. עשו לו ארון וחפרו לו קבר יקבר בו ישראל. ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית.

 

גמרא. מאי ממקום קרוב? רב אמר ממקום קרוב ממש, ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו. דיקא מתניתין כוותיה דשמואל, דקתני עשה לו ארון וחפר לו קבר יקבר בו ישראל אלמא: מספיקא שרי, הכא נמי מספיקא שרי, ותניא כוותיה דרב עיר שישראל ונכרים דרים בה, והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת. אם רוב נכרים לערב רוחץ בה מיד, אם רוב ישראל ימתין עד כדי שיחמו חמין. מחצה על מחצה (אסור, וימתין) [ימתין] עד כדי שיחמו חמין. רבי יהודה אומר באמבטי קטנה, אם יש בה רשות רוחץ בה מיד. מאי רשות? אמר רב יהודה אמר רב יצחק בריה דרב יהודה: אם יש בה אדם חשוב, שיש לו עשרה עבדים שמחממין לו עשרה קומקומין בבת אחת באמבטי קטנה - מותר לרחוץ בה מיד.

 

רש"י מסכת שבת דף קנא עמוד א נכרי שהביא חלילין בשבת - בשביל ישראל. לא יספוד בהן ישראל לעולם, וקנסא הוא, משום דמוכחא מילתא דבשבילו הובאו, דאין דרך להביא חלילין אלא בשביל מת. רוחץ בה - ישראל מיד, דיש לומר משחשיכה הוחמו חמין לאותו נכרי, לישנא אחרינא גרסינן: תניא כוותיה דשמואל, ולא גרסינן דייקא מתניתין כו' עד מספיקא שרי, ומייתי סייעתא לשמואל מדר' יהודה, דתלינן לקולא, ורישא לא קשיא ליה, כיון דמחצה על מחצה ודאי בשביל ישראל ונכרים הוחמו, שהרי לא לאדם אחד לבדו הוחמו, דנימא ספיקא לנכרי ספק לישראל, ולשון זה נראה לי עיקר, ורבותי נמי לא גרסי לעיל להא דקתני עשה נכרי את הארון, עד מספיקא שרי, ומיהו לא מפרשי לה כדפרישית.

 

תוספות מסכת שבת דף קנא עמוד א נכרי שהביא חלילים בשבת לא יספוד בהן ישראל - לא כפי' הקונטרס שפירש עולמית מדפריך בגמרא גבי עשה נכרי ארון וחפר לו קבר יקבר בו ישראל אמאי הכא נמי נימא ימתין בכדי שיעשו ואמאי קאמר נמי אי לאו דקאי אחלילים על כן נראה דלא יספוד בהן ישראל היינו עד כדי שיבואו דסתם חלילים אין מביאין אותן לשם אדם אחד אלא לשם כמה בני אדם.

 

חידושי הרמב"ן מסכת שבת דף קנא עמוד א מתני' גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל. פרש"י ז"ל לעולם, ולא מחוור מדקתני סיפא גבי ארון לא יקבר עולמית והכא לא קתני ש"מ לאו לעולם קאמר אלא בכדי שיעשו, ועוד אי לעולם קאמר דאסורין דכיון שנעשית בהן מלאכה בשביל ישראל קנסינן עולמית, כי באו ממקום קרוב מאי הוה הרי הביאן ארבע אמות ברה"ר בשבת ונעשית בהן מלאכה של תורה בשביל ישראל ומה לי לנו חוץ לחומה ומה לי לנו חוץ לאלף תחומין, ונ"ל דמתני' לא בשהביאן בשבת בשביל ישראל זה קאמר דא"כ הוה ליה למיפלג ולמיתני כדקתני גבי קבר וארון, אלא מתני' בשהביא חלילין סתם ומסתמא לשם ישראל הביאן שאין דרכן של גוים לקונן ולספוד בחלילין ורובן בשביל ישראל שמקוננין בהם מביאין אותן לפיכך אסורין לכל ישראל עד כדי שיבואו ממקום קרוב, ואם עשו ארון וחפרו קבר מסתמא לדעת עצמן עשאוהו ולפיכך מותר מיד והיינו דקתני עשו לו, ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית שום ישראל, ועלה הוא דמקשינן בגמ' ואמאי ה"נ לימא בכדי שיעשו ואמאי אסור לעולם, ומפרקינן בעומד בסרטיא וגנאי גדול הוא למת שיהא קבור בקבר שחללו עליו בשבילו את השבת, כך פירשו הגאונים ז"ל דבר זה ולא כדברי רש"י ז"ל.

 

יבאר מדברי התוספות שאי אי' חשש שירבה בשבילו אסור, וכן פסק המ"ב דאפי' במקום שרובו עכו"ם אי ישראל אפי' מיעוטא, קונים דגים לצורך שבת אסור, משום שצריך להביא יותר לצורך ישראל, וכ"ש בנידו"ד שמגדלים מיוחד עבור הישראלים בלבד, וכמו ששמענו ממשרד החקלאות שבשמיטה הערבים מגדלים יותר מכל שנה בשלושים אחוז, עבור החרדים, שהרי לצורך מחללי השביעית והנכרים יש ספיחין בשפע, וכל מה שמגדלים הנכרים הוא בסיכום מראש לצורך ועדי הכשרות דוקא.

 

תוס' ביצה דף ג עמוד א וראיה לדבר הא דתנן במסכת שבת (דף קכב. ושם) נכרי שהדליק הנר בשביל ישראל אסור להשתמש לאורו אבל בשביל הנכרי מותר ואמאי לא חיישינן שמא ידליקנו ישראל עצמו אלא אדכורי מדכר ומטעם זה אכל רבינו אליעזר ממי"ץ מליח שצלאו נכרי מעצמו בשבת דלמאי ניחוש הרי לא צלאו בשבילו וכי תימא שמא יצלה הוא עצמו הואיל ואיכא טרחא בדבר אדכורי מדכר ואי משום מוקצה חזי לכוס ולא נהירא דאמרינן במסכת שבת (ג"ז שם) בהדיא אם הביא נכרי מים אסור שמא ירבה בשבילו ואין לחלק ולומר דדוקא גבי מים שייך שמא ירבה בשבילו אבל כאן הנכרי צלאו כבר ולא שייך האי טעמא דהא איכא בתוספתא (דשבת פי"ב) בהדיא במכירו אסור מפני שמרגילו לשבת הבאה

 

ונפסק בשולחן ערוך אורח חיים סימן רנב סעיף ד כל שקצץ אע"פ שיעשה הא"י מלאכה בשבת, מותר לישראל ללבוש הכלי בשבת עצמה, דכל שקצץ, אדעתיה דנפשיה קא עביד. הגה: ויש אוסרין ללובשו כל שידוע  שהא"י גמרו בשבת (הג"א פ"ק דשבת ומהרי"ל וב"י בשם רוקח), וצריך להמתין במ"ש בכדי שיעשה, והכי נהוג לכתחלה, אם לא  שצריך אליו בשבת  שאז יש להקל; ואם יש לתלות שנגמר בע"ש, מותר בכל ענין (הגהות אלפסי). ודוקא אם שגר לו הא"י לביתו, אבל אסור יד ליקח כלים מבית האומן  בשבת ויו"ט (מרדכי פ"ק דיו"ט וא"ז והגמ"י פ"ב מה' יו"ט והג"א פרק אין צדין). וכל זה בכלים שעשה לישראל (ב"י), אבל א"י טו שעושה מנעלים על המקח, מותר לישראל המכירו לילך וליקח ממנו בשבת ולנועלם, ובלבד שלא יקצוץ עמו דמי המקח (הג"א פרק אין צדין).

 

ובמגן אברהם סימן רנב ס"ק טו שעושה מנעלים ז"ל הרב"י כתוב בהג"א פ"ג די"ט עכו"ם שעשה מנעלים בי"ט לית ביה משום מוקצה שירצה ובא יהודי ולקחם מהחנות ואסרם הר"ר י"ט משום מוקצה. והר"ר אליה התיר' הואיל וגמרו בידי אדם ויכול לגמרו בי"ט בסתם למכור לכל מי ע"כ, וצ"ע דליתסר משום דאין מביאין כלים מבית האומן וכמ"ש בסמוך ושמא י"ל דשאני מנעלים דאין דרך בני אדם לתת לו מלאכה לעשות אלא הוא עושה משלו ומוכר הלכך אפי' עשאם בי"ט לית לן בה דבדידיה קא טרח עכ"ל ועפ"ז כ' רמ"א הג"ה זו והמעיין בב"י יראה שכל דבריו דברי תימה הם דכ"ע ס"ל דאין מביאין כלים מבית האומן (עסי' תקל"ד מ"ש) ואם הביא להר"ן שרי ליהנות ממנו ולהג"א אסור הואיל ועשאו בשביל ישראל אבל בעכו"ם שעושה על המקח אם הביא שרי ליהנות דהא לא עשאו אדעתא דישראל ואם עשאו בשבת בעיר שרוב' ישראל אסור כמ"ש סי' תקט"ו ס"ו אבל לכתחל' אסור לילך וליקח ממנו אם לא בעכו"ם חנוני שאינו אומן כלל אפשר דמותר כנ"ל ועב"ח.

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן תקטו סעיף ו בעיר שרובה אינם יהודים, מן הסתם כל המביא לצורך הרוב מביא. הגה מחצה על מחצה, או שידוע שלוקט לצורך שניהם, אסור (ב"י וסמ"ג).

 

ביאור הלכה סימן תקטו ד"ה בעיר שרובה נכרים וכו' - ומסתפקנא אם רוב הקונים ממין זה ישראלים אם אזלינן בתרייהו אם לא דהנה במס' מכשירין בפ"ב משנה ט' איתא דאם מצא בה בשר מבושל הולכין אחר רוב אוכלי בשר מבושל והיינו דאם הם ישראלים אף דרוב העיר עכו"ם מתירין להם ותלינן דמהם נפל וה"ה לעניננו וכעין זה ב"מ דף כ"ד ע"ב רוב עכו"ם ורוב טבחי ישראל [וצריך לחלק בזה לההיא דמשנה ז' דאם מצא בה תינוק מושלך דקפליג שם ת"ק אר' יהודה דאזיל בתר רוב המשליכין דת"ק לא חשיב ליה כרוב ועיי"ש בשמנה ח' וביו"ט שם] אח"כ מצאתי בסימן תקי"ז בט"ז שכתב כן בפשיטות וכ"כ האחרונים שם ולפ"ז בענין דגים שמצוי להיות רוב הקונים על שבת ויו"ט ישראלים הרבה שדרין שם וכמו שכתב המחה"ש אף אם הם מיעוט נגד העכו"ם אסור מדינא לקנות שם דגים ביו"ט מן העכו"ם אף אם יודע שלא ניצודו היום משום דבודאי אדעתם הביא מחוץ לתחום דחשיב לענין זה כעיר שרובה ישראל אכן לפ"ז מאי מסתפק המ"א בסקכ"ב להחמיר שלא לקנות מהם דגים מחשש שמא ירבה בשביל ישראל תיפוק ליה דלענין דגים הו"ל כעיר שרובה ישראל וע"כ דלא פסיקא ליה דרוב קונים הם ישראלים אכן לענ"ד יש לי מקום עיון בזה להיפך דאפילו אם רוב העיר ישראלים יש לכאורה סברא להתיר לקנות מהם ביו"ט אם יודע שלא ניצוד היום דהלא ישראל הקונה מהם ביו"ט מוכרח ליקח מהם בהקפה בעלמא בלי מעות ובלי פיסוק דמים שאסור לישא וליתן עמו אודות המקח ובלי משקל כראוי בימות החול כמש"כ הפוסקים א"כ דעתו בודאי קרובה למכור לעכו"ם ואדעתם הביא מחוץ לתחום, והנה אם מביא ביום שני של יו"ט אפשר שהביא אדעת ישראל שיקנו ממנו היום בערב למוצאי יו"ט שהוא חול ולפיכך צריך להמתין לערב בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממה שעשה הנכרי בשבילו ביום טוב [וכענין אופן זה מיירי המשנה דמכשירין שממנו מקור סעיף זה אם מצא בה ירק אם רוב עכו"ם לוקח מיד ופירש שם הרמב"ם דהאי מיד היינו למו"ש ואם רוב ישראל ימתין בכדי שיעשה ופירש שם משום דאל"ה יאמר לעכו"ם לעשות בשבת כדי שיהיה לו מזומן תיכף למוצאי שבת עי"ש] אבל אם הביא ביו"ט ראשון בגולה שלערב הוא ג"כ יו"ט ולישראל לא ימכור אלא בהקפה ובלא פיסוק דמים וכנ"ל מסתבר יותר דאדעתיה דעכו"ם הביא שיוכל ליקח מעות מיד [אם לא שיש לו לעכו"ם בעיר כמה ישראלים ממכיריו שסומך עליהם יש לומר דאדעתם הביא] אכן מדסתמו הפוסקים דרוב ישראל אסור ולא חילקו בין יו"ט ראשון לשני ש"מ דלא ס"ל הסברא שכתבנו ובטל דעתי נגד דעתם, ואפילו ברוב עכו"ם יש לכתחלה ליזהר לקנות מהם מפני סברת המ"א שאם יקנו ישראלים ביו"ט שמא ירבה להביא בשבילם:

 

משנה ברורה סימן תקטו ס"ק נט לצורך הרוב וכו' - וא"כ אם הוא דבר שאין במינו במחובר שרי לאלתר לאכול ובלבד שלא יזכיר לו סכום דמים רק יקח ממנו בהקפה ולא ישא ויתן עמו ע"ד המקח ולא יטלטלם חוץ לד"א כיון שהובא מחוץ לתחום וכנ"ל בס"ה. ואם הוא דבר שיש במינו במחובר או מחוסר צידה אסור באותו יום משום מוקצה ולערב מותר באכילה וא"צ להמתין בכדי שיעשו. וכתבו הפוסקים דאם אנו רואין שעי"ז שאנו מתירין לקנות מהם הם מרבין להביא אסרינן להו לקנות מהם אבל מן הסתם אין חוששין שמא ירבה להביא גם בשביל ישראל ומותר ליקח ממנו בעיר שרובה עכו"ם. ומ"מ עכו"ם המביא דגים למכור בעיר שרובה עכו"ם אף בסתם יש לחוש שירבה להביא בשביל ישראל אם נתיר ליקח ממנו כיון שדרך ישראל לקנות דגים לכבוד יו"ט וזה תלוי לפי הענין לפי ראות עיני המורה דאם העיר כולה עכו"ם רק אנשים יחידים ישראלים נמצאים שם אין לחוש לזה:

 

משנה ברורה סימן תקטו ס"ק ס מביא - ובעיר שרובה ישראל כל כמה דלא ידעינן דהביא בשביל עכו"ם מן הסתם תלינן שבשביל ישראל הביא שהם רובא ואם הוא דבר שיש במינו במחובר או מחוסר צידה אמרינן דליקט וצד בשביל ישראלים למכור להם וצריך להמתין עד בכדי שיעשו וכנ"ל בס"א וצדדו האחרונים דכ"ז בהיה הנכרי בן עיר ויצא חוץ לעיר לצוד וללקוט הא בנכרי כפרי שהביא סחורתו לעיר נראה דלא שייך כלל לשער בעיר שהביא לתוכה אם הוא רוב נכרים או ישראלים אלא אפילו הם ישראלים אזלינן בתר רוב עלמא ורוב נכרים הם ואדעתייהו ליקט וצד ואף שהביא אותם למכור לעיר אמרינן שאח"כ נמלך והביאן לכאן [ולפ"ז אין להם דין צידה בשביל ישראל ואסורים רק ביו"ט א' משום מוקצה ובליל שני מותרין מיד ואם הובא מחוץ לתחום אף דההבאה היה בודאי בשביל ישראל עכ"פ די אם ממתין בליל מוצאי יו"ט א' כדי שיעשה] ובספר מור וקציעה מפקפק ע"ז דסוף מעשה במחשבה תחלה ובודאי אדעתא דעיר זו ליקט וצד אכן אם היה העכו"ם ידוע שמביא תמיד סחורתו לעיר זו למכור פשוט דלכו"ע אמרינן דאדעתא דעיר זו ליקט וצד.

 

לסיכום: הרי נתבאר להדיא שכל שיש רוב ישראל אף בלא אמר לעכו"ם אסור עד בכדי שיעשה כיון שהעכו"ם עושה לצורך ישראל, ואצ"ל בעשה מיוחד עבור ישראל בסיכום מראש שיש בזה עוד חששות שונות אשר יבוארו בפרקים אחרים.

 

 

פרק ג.

ירושלמי ריש דמאי דברוב ישראל שאינם משמטין, גזרו בין על מעשרות ובין על שביעית וגזרו אף על פירות חו"ל שבאו לארץ כשאין ניכרין, וכ"ש פירות הנכרים בא"י אף אי לא קדשי.

 

לצורך זה נביא את הסוגיא בירושלמי ונפרשה עפ"י היוצא מהגר"א – כמסורתינו בלימוד הירושלמי.

 

אי' במתני' ריש פ"ב דדמאי ואלו מתעשרין בכל מקום וכו'והנה לשון המשנה מעוררת תמיהה שממ"נ אם איירי במקום שחייב בתרו"מ אם כן כל המינים חייבין ואי איירי' במקום שפטורין א"כ מדוע שמינים אלו יתחייבו. וע"כ בי' הירושלמי שיש כאן גזירה של פירות ישראל בחו"ל, וכן הוא להיפך בפירות חו"ל שבאו לארץ.

 

וז"ל הירושלמי תמן תנינן שום בעל בכי ובצל של רכפה וגריסין הקילקין ועדשים המצריות המינין הללו ע"י שיש כיוצא בהן בארץ ישר' צרכו חכמי' ליתן להן סימן [פירוש: שמינים אלו בגלל שהם גדלין בדומה להן בא"י נתנו להם סימן היכר בשמם, שקראו להם מצריות וכדומה] אבל האלצרי' והאפסטקי' והאצטרובולין על ידי שאין כיוצא בהן בארץ ישראל לא צרכו חכמים ליתן להן סימן[כלומר לא הצריכו לקרוא להם בשמות מיוחדים] אמ' רבי אבין הדא מתניתא חילופא [כלומר המשנה שלנו הוא להיפך שיש ממינים אלו רק בא"י] חיוב המינין האלו על ידי שאין כיוצא בהן בחוצה לארץ צרכו חכמים למנותן והא דבילה בבוצרה שחיקה היא והא תמרין באלכסנדריא דקיקין אינון והא חרוב בביארי גידוד הוא והא אורז בחולתה אכתר הוא סימוק הוא והא כמון בקיפרוס עקום הוא [ושאל הירושלמי שיש בדומה להן בחו"ל, ותי' דיש ביניהם שינויים והנה מרן החזו"א עמד בספרו על הקושיא הגדולה שזה סותר לירושלמי בהמשך שאמרו שלא הלכו אחר טעם מראה וריח, אלא אחר הרוב, וכאן מפורש שהלכו אחר המראה, וכ' שבשנויים דקים למדקדק, בזה צריך רוב, אך בניכר לכל אין צריך רוב, והביאור פשוט שאם הוא ניכר לכל הוא לאו בר מיניה כלל ואינו שייך לרוב כלל]

 

אמר ר' לעזר לא שנו אלא הלוקח מן הגוי[כפי' הגר"א שאז הוי ודאי חייב שהרי הגוי לא עישר] אבל הלוקח מישראל דמאי[דשמא כבר עישרו הישראל] ר' יוחנן אמר לא שנייא היא הלוקח מישראל היא הלוקח מן הגוי דמאי [כיון שאף הגוי לוקח מישראל ושמא כבר עישרו] רבי לעזר סבר מימר רוב ארץ ישראל נתונה ביד גוים [וממילא הוא ודאי לא מעושר] רבי יוחנן סבר מימר רוב ארץ ישראל נתונה ביד ישראל ואפילו יסבור רבי לעזר כרבי יוחנן רוב ארץ ישראל נתונה ביד ישראל רבי לעזר חש למיעוט כהדא כורכיא שהיא מסתפקת יום אחד מן האסור נעשה אותו היום הוכיח לכל הימי' [שהיו מספקים שם ביום א' מע"ז וחששו להכל משום זה] רבי יוסי בעי מעתה גר שבא להתגייר אין מקבלין אותו אני אומר מעמון ומואב הוא ונעשה אותו הגר הוכיח לכל הגרים [אף שהוא מיעוט, והוא תמוה] אלא כיני הא רבי לעזר סבר מימר רוב ארץ ישראל נתונה ביד גוים ורבי יוחנן סבר מימר רוב ארץ ישראל נתונה ביד ישראל. [כלומר דהכל אזיל בתר רוב שברוב עכו"ם ודאי אינו מעושר וברוב ישראל הוא דמאי] ועוד מן הדא רבי זעירא שלח שאל לרבי אלכסנדרא דצדוקא אילין ניקלווסיא דהכא מה אתון משערין בהון רוב מן הגוים או רובן מישראל אמר ליה לית אנן יכלין משערין בהון [סו"ס משמע מדבריו שאם היו משערין היו משערין לפי רוב וכנ"ל] מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לדין מתניתא מסייעא לרבי לעזר התגר בכל מקום דמאי אימתי בזמן שרוב מכנסו מישראל אבל אם היה לוקח מן הגוי וודאי מתניתא מסייעא לרבי יוחנן תני רבי נחמיה אמר אחד גוי ואחד ישראל כותי ואחד עם הארץ פעמים שהוא לוקח פעם אחת מן הגוי פעם אחת מישראל דמאי רבי חייא בר אדא בעא קומי רבי מנא ממי לקח האיש הזה נאמר מישראל דמאי מן הגוי ודאי תיפתר שהיה התגר גוי וישראל וגוי מטיילין לפניו דמי התיב רב הושעיה והא מתניתא מסייעא לרבי יוחנן דתני אמ' ר' יודא לא הוזכרו רימוני בדן וחציר גבע אלא שהן מתעשרין ודאי בכל מקום מה נן קיימין אם בלוקח מישראל כהדא דתנינן ודאי אלא כי נן קיימין בלוקח מן הגוי הא שאר כל הדברים דמאי אמר רבי שמואל בר רב יצחק בודאי אנן קיימין ובלוקח מישראל אנן קיימין תיפתר שהיה אגרונימום גדול ודחק עליו להיות מוכר בזול והתירו לו להיות מוכר טבלים והלוקח יחוש לעצמו [שהרי כידוע יש קלין שבדמאי שהתירו משום הפסד גדול, למכור שלא מעושר]

 

והנה בכל סוגיא זו יש תמיהה גדולה שהרי מירוח עכו"ם פטור מהמעשרות ומהו כל הנידון, ובחזו"א נתקשה בזה ודחק דלרמב"ם אירי קודם מירוח, ואילו לראב"ד אפשר לבאר משום גזירת בעלי כיסין אף לאחר מירוח, וא"כ חזינן שאף בפטור גמור ורק משום גזירת בעלי כיסין עוד גזרו ע"ז עוד גזירה בחו"ל, ובא"י משום דאתי לאחלופי לר"ש ולרמב"ם משום ששמא בא מא"י.

 

ובהמשך הירושלמי הביאו תוספתא. הפירו' לא הילכו בהן לא אחר הריח ולא אחר המראה ולא אחר הטעם ולא אחר הדמי' אלא אחר הרוב [שלעולם אזלי' בתר רוב דברוב עכו"ם אינו מעושר וברוב ישראל דמאי] רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן אם היה יין כגון חדש ויין ישן הילכו בו אחר הטעם אמר רבי מנא אזלית לקיסרין וחמיתון נהיגין בהדא דבילתה שוריי שאלית לרבי יצחק בר אלעזר ואמר לי כך נהג זוגה שוריי ר' יצחק בר אלעזר בשם זוגא דקיסרין כל דחמי מיא שוריי אית דבעי מימר עד מגדל מלחא ואית דבעי מימר עד מערת טלימון אמר רבי אבמרי מיליהון דרבנין אמרי כל המיני' האסורין בקיסרין החטים והפת והיין והשמן והתמרים האורז והכמון ולא פרשינן דבילה בגין דתניתה והא תנינן אורז וכמון ופרשתנון הוי שייריה היא הרי אלו בשביעית היתר בשאר שני שבוע דמאי הרי אילו בשביעי' היתר ויהיו בשביעי' שביעית ישראל משמטין וגוי פטור ישראל וגוים רבים על הכותים בשאר שני שבוע דמאי דיהודאי ישראל מתקנן וגוים פטורין ישראל וגוים על הכותים.

 

הרי מבואר להדיא בירושלמי שרק במקום שרוב ישראל משמטין אז מותר, אך אם רוב ישראל אינם משמטין ככיום, ממילא הכל אסור, אף  הבאין מחו"ל, כשביעית.

 

והנה החזו"א בספרו בשביעית סי' ד' האריך בכל הסוגיא ויצא לאיסור לגבי תרו"מ ואף בתוך הדברים הזכיר לדון על שביעית. וביאר דנחלקו הר"ש והרמב"ם בגדרי הגזירה ובטעם הדבר שלר"ש אף אם ידוע בודאי שהן של חו"ל מ"מ גזרו עליהן ואסור כיון שאתי לאחלופי בשל ארץ ישראל. אך הרמב"ם בי' שהוא רק שחישי' באמת שזה משל ארץ ישראל, ולפי"ז כל שיודע בודאי שהוא מחו"ל יהא מותר. ושוב כ' החזו"א שאף הרמב"ם מודה לר"ש שמ"מ אסור. וצ"ב דבשביעית סי' י' כ' להדיא שמותר לקנות במקום שידוע שזה מהנכרי אף אם רוב ישראל[9] ולכאורה זה א"ש רק לטעם דהרמב"ם הנ"ל, ולא לטעם הר"ש.

 

 

ויש לצטט כאן  את לשונות החזו"א בכמה מקומות הנוגעים לענינינו.

 

דמאי סי' ה' ס"ק ב ודעת הר"ש במשנתינו דבדדמי פירות חו"ל לא"י גזרו עליהן שמא יאמרו דהן משל א"י, ונראה דמיירי דהרוב במקום הזה משל א"י דאי הרוב מחו"ל הלא אמרו דהלכו אחר הרוב.

 

יש לעי' בהא דאמרו בירו' דלא הלכו לא אחר המראה ולא אחר הטעם ולא אחר הריח אלא אחר הרוב, הלא עיקר דבילה ותמרים וחרובין חייבו חכמים בכ"מ שאין כיו"ב בחו"ל ופטרו אורז חו"ל שאין כיו"ב בארץ והאי אין כיו"ב היינו או בטעם או במראה וכדאמר בירו' שחיקי היא דקיקי אינון סימוק הוא, וי"ל דהאי מראה וטעם דאמר בירו' היינו בשינוים קלים הניכרים למדקדק אבל החלוקין לכל ונקראין למין בפ"ע אף שהן מין אחד באמת ודאי הולכין אחר מינן.

 

ולכן הסלת הבאין מחו"ל פטורין מפני שהן ידועין וניכרין, וכן תפוחים של חו"ל פטורין בזמן שהן ניכרין לכל.

 

חזו"א שביעית ד' ד' ושמעינן מכאן דהא דאמר לעיל שאין הולכין אחר טעם וריח היינו אפי' לענין שביעית לא מחמרינן וכן בירק מלמטה ואורז למעלה לא מחמרינן אפי' לענין שביעית, ואם רוב כאן מן האסור מחמרינן אפי' יש לו בדהו ואסור בשביעית משום ספיחין ומשומר וצ"ע

 

מן האמור נלמד דמש"כ ר"ש דבמקום שמצוי פירות חיוב חייבין אף הגדיין בא"י היינו דוקא כשרוב פירות במקום זה מן החיוב, ואפשר דלא פליג הר"מ בזה, ומש"כ לעיל דהר"מ פליג אינו אלא למאי דפירשנו דברי הר"ש דאפי' מיעוט בני חיובא מחייבין הכל, אבל אי אפשר לומר כן כדמוכח בסוגין.

 

ושם בסימן ד' בשביעית האריך טובא בכל הסימן בסוגיא לגבי מעשרות, ובסו"ד כ' לענין שביעית שמסתפק אי מחמרי' וכו' ומשמע בסו"ד שלענין קדושת שביעית תליא ברוב.

 

והנה למעשה בשביעית סי' י' לכאורה שדי בה נרגא לענין שביעית שכ'. ולענין ליקח בזה"ז פירות מן הנכרי בשביעת בדבר דרובו ביד נכרים ודאי שרי אבל בדבר דרובו ביד ישראל אם אין הרוב משמטין אם ידוע דהנכרי יש לו משלו אין חוששין שלקח מישראל, אבל אם אין ידוע אם הוא תגר או שמביא מגינתו צ"ע ונראה דאין להחמיר מספק דהא אפי' לקח מישראל אין איסור בפירות לדעת הר"מ, ואריסין ליכא בזה"ז, וכ"ז בפירות אילן שאין איסור ספיחין, אבל בדבר שאסור משום ספיחין ורוב המין ביד ישראל והנכרי ספק ן אם הוא תגר צ"ע אם יש להתיר ספק ספיחין, ע"כ. ולכאורה טעם זה הוא רק לפי מה שפי' טעם הרמב"ם משום שחישי' שמביא משל ארץ ישראל.

 

ובדרך אמונה הביא בכל מקום את לשונות החזו"א במעשרות ובשביעית ולא ציין על הקושי בדברי רבינו, ואי חלוק שביעית שלמעשה  הקיל בה ממעשרות.

 

בחילוק שחילקו הראשונים בגוף ישראל נהנה

 

הנה מבואר בראשונים שאף אם הגוי מקבל שכר אין אנו אומרים שהגוי עושה על דעת עצמו משום שגוף ישראל נהנה, ולכאורה הביאור הפשוט שכיון שגוף ישראל נהנה והגוי עשאו עבור זה א"כ גם אם עשה הגוי אף לעצמו הרי עשה לשניהם יחד וזה ג"כ אסור, וזהו סברא בדין אדעתא דנפשיה.

 

כ' התוספות מסכת שבת דף קכב עמוד א ואם בשביל ישראל אסור - נראה דאסור לכל ישראל דדוקא בחוץ לתחום דרבנן אמר בפרק בכל מערבין (עירובין דף מ.) ובאין צדין (ביצה דף כה.) הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר אבל באיסורא דאורייתא כי הכא לא ואע"ג דישראל המבשל בשבת בשוגג יאכל התם לא חיישינן אי שרית ליה לאכול דילמא אתי לבשולי במזיד דהא איכא איסור סקילה וחמיר עליה אבל בנכרי העושה לצורך ישראל אי שרית ליה אתי למימר לנכרי לעשות בשבילו ולא דמי להא דאמר לעיל נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה והכא אסור כשעושה בשביל ישראל דכי אמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד הנ"מ בכיבוי וכיוצא בו שאין ישראל נהנה במעשה הנכרי אבל הכא שגוף ישראל נהנה במעשה של נכרי לא אמרינן אדעתא דנפשיה קעביד הואיל והנכרי מתכוין להנאתו כך פירש רבינו שמשון הזקן.

 

הגהות אשרי מסכת שבת פרק א סימן לז אבל אם הדליק נכרי הנר או עושה אש לישראל תנן בפרק כל כתבי לא ישתמש ישראל לאורו אע"פ שקצץ לו שכרו לכך לפי שגוף ישראל נהנה ממלאכת שבת הנעשית בשבילו ולא דמי לשלוחי אגרות דאין גוף ישראל נהנה מגוף השליחות לכך כי קצץ מותר לשון ספר העתים ולי נראה מכאן שאסור להלביש בגדים שנתנו לאומן מע"ש ונגמרה מלאכתן בשבת ואף כי נקצץ שכרן. מהרי"ח:

 

ספר התרומה הלכות שבת סימן רכב ואין משלחין אגרות ביד עכו"ם מע"ש אלא אם כן קצץ לו דמים דאז עכו"ם אדעתא דנפשיה קא עביד אבל לא קצץ אסור באגרת ישראל דוקא שכתב ידו של ישראל נושא וניכר מעשה ישראל ויאמרו בשבת נתן לו להוליך ועבר משום אמיר' לעכו"ם שבות כמו כלים לנכרי מע"ש שאסור העכו"ם לתקנן בבית ישראל משום דמינכר טובא כן כתב ישראל מינכר ואפ"ה קצץ מותר. אע"פ שכלים של עכו"ם אסור לתקנן בבית ישראל אפילו קצץ. וכן הא דתנן (קכ"ב) נכרי שהדליק את הנר אם בשביל ישראל לא ישתמש ישראל לאורו. או אם עשה האש אפי' קצץ אסור. או עבדו ושפחתו השכורים אלא אסור כיון שגוף הישראל נהנה מגוף המלאכה מן הנר ומן האש. ולא דמי לאגרות שאין גוף הישראל נהנה מגוף ההוצאה וההולכה. אבל מותר הישראל להניח לעשות מלאכה לעבדו ולשפחתו כשהמלאכה שלהם ולא של ישראל ולא עבד משום למען ינוח עבדך. ולא בעבד כנעני שישנו בן מצות כדאמרי' פרק ארבעה מחוסרי כפרה (ט') עבד ואמה עושין מלאכה בשבת כישראל בחול דברי ר' שמעון ופסיק הלכה כמותו. וגם משמע מהתם דוקא לעצמן אבל לצורך ישראל לא אע"פ שקצץ. כיון שגוף של ישראל נהנה מגוף של מלאכה.

 

לקט יושר חלק א (או"ח) עמוד מז ענין ב תלמיד אחד שאל איך שמותר לקרות אגרת שבא בשבת מחוץ לתחום. ואמר שכתוב בסמ"ג [לאוין ס"ה צוה הקב"ה וכו', דגוי שהדליק הנר או עשה האש בשביל ישראל, תנן בפ' כל כתבי הקדש לא ישתמש ישראל לאורו אע"פ שקצץ שכרו לכך, לפי שגוף ישראל נהנה ממלאכת שבת הנעשת בשבילו ול"ד לשלח אגרות וכו]

 

בית יוסף אורח חיים סימן רעו אות [א (א)] ד"ה נכרי שהדליק והא דתנן ואם בשביל ישראל אסור כתוב בסמ"ג (ל"ת סה, יט ריש ע"ד) והתרומה (סי' רנב) דאפילו אם קצץ לו שכר על זה אסור ולא דמי לשילוח אגרות (לעיל סי' רמז) דשרי בקצץ דהתם אין גוף ישראל נהנה מגוף השליחות אבל הכא גוף הישראל נהנה ממלאכת שבת הנעשית בשבילו וכן כתוב בהגהות אשיר"י בפרק קמא (סי' לז).

 

ברכי יוסף אורח חיים סימן שז ס"ק ו אבל מותר לומר לו אחר השבת למה לא עשית וכו' שרצונו שיעשנו בשבת הבאה. כ"כ ספר התרומה (הל' שבת סוף סי' רנב) והסמ"ג (לאוין סה) והגהמי"י פ"ו (אות א). ודברים כפשטן הם תמוהים דמשנה שלימה שנינו פרק כל כתבי (קכב א) דאם הדליק העכו"ם מעצמו אסור לישראל ליהנות ממנו וכיוצא, וכמ"ש לקמן סימן שכ"ה (סע' יא - יב), וכמו שתמה הרב גנת וורדים כלל ג' סי' כ"א ואחריו בספר יד אהרן. עש"ב. והרי תני בתוספתא פי"ד (הי"א) דבעכו"ם המכירו שעשה לעצמו אסור ליהנות מפני שמרגילו ועושה לשבת אחרת. וא"כ איך הותר זה. ולכן נראה שאין להקל בזה אלא בדבר שאין גוף ישראל נהנה ממנו, וכמ"ש הרב גנת ורדים. או שכבר יש נר ואש והעכו"ם מוסיף, כמ"ש הרב יד אהרן^ב, וכבר תמה שם על דברי מהריט"ץ סי' רמ"ד ע"ש ובמגן אברהם סוף סי' זה.

 

ברכי יוסף אורח חיים סימן תקיד ס"ק ג נהגו באיזה קהלות לצוות לעכו"ם להדליק נרות בבית הכנסת משבת לי"ט וכן ביום הכיפורים קודם נעילה. ואי איישר לחילי אבטיליניה, דרוב הפוסקים סוברים דלא הותר במקום מצוה אמירה לעכו"ם אלא כשאינו מלאכה גמורה, והחמירו האחרונים, ובאלו אמרו שלא לסמוך על המקלים אפילו לצורך גדול, כמבואר בסי' רע"ו (סע' ב) בהגה"ה ובדברי האחרונים^ג. וכל שכן לדידן דקבלנו הוראות מרן, ומוכח שדעתו כמ"ד להתיר אמירה לעכו"ם במקום מצוה או חולי קצת, בשבותין דוקא, כמבואר לעיל סי' ש"ז. ואם כן מאן ספין ומאן רקיע להתיר בפרהסיא ובמקום הקדש מלאכה גמורה. וראיתי מי שכתב^ג* ללמד זכות על המנהג דמבואר בב"י סי' רע"ו דלא מהני קצץ בנר, משום דגוף ישראל נהנה ממנו, וכאן לא שייך, דאין רואים לאורם אלא בלילה, והוי כשאר דברים כמו עכו"ם העושה מלבוש דמותר בקצץ, כמבואר סי' רנ"ב (סע' ד). ואף לפי מ"ש (בשו"ע שם סע' א) דבבית ישראל (על) {לא} מהני קצץ, הוא הטעם משום חשד, וברבים ליכא חשדא. ועוד כמה פוסקים מתירין בנר בקצץ, וכדאי לסמוך עליהם במקום מצוה ושמחת י"ט. וכמה פוסקים מתירין אפילו בחד שבות במקום מצוה. ועל התר זה יש לסמוך על מה שנוהגין ביום הכיפורים להדליק ע"י עכו"ם נרות בית הכנסת קודם הנעילה. עכ"ל בקיצור. והמעיין יראה כי דברים חלושים הם, ורפא ירפא שבר על נקלה, דאין לסמוך על סברות שאינם קבועות להלכה, ורוב הפוסקים חולקים, ובפרט באיסורי שבת, ובפרט ביום קדוש יום הכיפורים דזמן כפרה לכל היא, וכולי יומא צוחינן לכלא פשע ולהתם החטאת, ולעת ערב והנה בלהה, לעשות עכו"ם מלאכה גמורה בפרהסיא ובמקום הקדש. ועוד דכמה מקומות בבית הכנסת שנהנים מאור זה קודם בין השמשות, וחזר הדין דאין להתיר בקצץ. ועוד דהא כתבו גדולי הפוסקים דהא דשרי בקצץ במלבוש וכיוצא, היינו דוקא כשאינו אומר לעשות לו מלאכה בשבת, ואיהו דידיה עביד^ד, ומאחר שכן אנן מה נענה דנוהגים לצוות לעכו"ם שיבא לבית הכנסת ביום שבת ויוה"כ בשעה קבועה להדליק, דלא סגי בלאו הכי שיאמרו לו בפירוש שידליק בשבת ויה"כ. ואין להאריך בזה. וה' הטוב יכפר בעד^ה.

 

הרי מבואר בתוס' הגהות אשרי וסה"ת והובא בב"י ושו"ע שבמקום דגוף הישראל נהנה וכגון בנידו"ד שאוכלין הירקות, לא אמרינן דגוי אדעתיה דנפשיה עביד אפי' כשעושה זאת משום שמרויח ממון, וסברא זו היא סברא באדעתיה דנפשיה כמו שביארו התוס' הואיל והגוי עושה להנאת הישראל, וממילא אינו חלוק בזה שביעית משבת, וכדמצינו שהזכירו הפתחי תשובה אפי' לענין כלאים.

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן שלד סעיף כה א"י כח שבא לכבות אין צריך למחות בידו, אבל קטן שבא לכבות צריך למחות בידו.

 

משנה ברורה סימן שלד ס"ק סא א"י וכו' - דא"י אדעתא דנפשיה קעביד ואפילו יודע שנוח לו לישראל הוא להנאת עצמו מתכוין שיודע שלא יפסיד אבל בסימן רע"ו בהדלקת נר כשהדליק בשביל ישראל שגוף הישראל נהנה ממנו לא אמרינן אדעתיה דנפשיה קעביד ואסור להשתמש לאורה. ויעוי' בנספחים מה שהבאנו משו"ת חדות יעקב שנתקשה מ"ש ממילא מים.

 

והנה במה שרצה לחלק הרב .... בין שבת לשביעית שאולי רק אמירה בפועל אסור יעוי' במ"ב שביאר הטעם שאסור במו"ש אף שלא פירש כיון שהו"ל כאילו אומר בפירוש אעפ"י שמקבל ממון, כיון שאין לו ברירה אלא לעשותה בשבת, וממילא ה"ה בשביעית.

 

סימן רנב ס"ק טז לעשות בשבת - וכן אם אמר לכובס ראה שאני צריך להם במו"ש כגון שרוצה ליסע מיד במו"ש ג"ז אסור אפילו בקצץ דכיון שא"א לגמרו אא"כ יעשה בשבת הו"ל כאלו אומר בפירוש שיכבס בשבת והוי כשלוחו [אחרונים]:

 

 

פרק ד.

איסור אמירת לעכו"ם שבות בשאר איסורים.

 

בבא מציעא דף צ עמוד א איבעיא להו מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה, מי אמרינן, כי אמרינן אמירה לנכרי שבות הני מילי לענין שבת, דאיסור סקילה, אבל חסימה דאיסור לאו לא. או דלמא לא שנא תא שמע נכרי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר משום בל תחסום. מעבר הוא דלא עבר, הא איסורא איכא. בדין הוא דאיסורא נמי ליכא, ואיידי דתנא סיפא דישראל הדש בפרתו של נכרי עובר, תנא רישא אינו עובר. תא שמע, דשלחו ליה לאבוה דשמואל הלין תורי דגנבין ארמאי ומגנחין יתהון, מהו שלח להו: הערמה אתעביד בהו, אערימו עלייהו ויזדבנון. אמר רב פפא בני מערבא סברי לה כרבי חידקא, דאמר בני נח מצווין על הסירוס, וקא עברי משום [ויקרא י"ט] ולפני עור לא תתן מכשל. סבר רבא למימר ימכרו לשחיטה. אמר לו אביי דיין שקנסת עליהם מכירה. פשיטא, בנו גדול כי אחר דמי, בנו קטן מאי רב אחי אסר, ורב אשי שרי. מרימר ומר זוטרא, ואמרי לה הנהו תרי חסידי מחלפי אהדדי.

הרי מפורש בגמ' דלמאי דאסרי' אמירה לעכו"ם אף בשאר איסורין קנסוהו ג"כ בדיעבד שנאסר, ובתורין יש חידוש יותר גדול שאף שלא גוף השור הוא התוצאה של הסירוס, מ"מ גם על זה קנסו בתורין.

 

ונפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן שלח סעיף ו אמר לעובד כוכבים חסום פרתי ודוש בה, (דאמירה לעובד כוכבים אסור בכל איסורין, כמו בשבת) (טור בשם הרא"ש ורש"י והמגיד סוף הלכות שכירות).

 

ומקורות הדינים הובאו בבית יוסף שם ו ואם אמר לו הישראל חסום פרתי ודוש בה מיבעיא אי איכא איסורא אי לא. שם איבעיא להו מהו שיאמר אדם לגוי חסום פרתי ודוש בה תא שמע דשלחו לאבוה דשמואל הלין תורי דגנבין ארמאי ומגנחין יתהון כלומר מסרסים אותם מהו שלח להו הערמה אתעביד בהו אערימו עלייהו ויזדבנון אמר רב פפא בני מערבא סבירא להו כרבי חידקא (סנהדרין נו:) דאמר בני נח מצווין על הסירוס וקא עברי משום ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט יד) סבר רבא למימר ימכרו לשחיטה אמר ליה אביי דיין שקנסת עליהם מכירה בעולם. וכתב הרא"ש (סו"ס ו) וזה לשונו כתב הראב"ד דהך בעיא לא איפשיטא ואזלינן לקולא ונראה דאיפשיטא שפיר בעיא דחסימה ושינויא דרב פפא דמוקי בני מערבא כרבי חידקא ליתא דהא אביי ורבא ומר זוטרא והנהו תרי חסידי אית להו דאבוה דשמואל ולית הילכתא כרבי חידקא דהא כמה תנאים פליגי עליה בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נו:) וכדברי הרא"ש כתב הרמב"ם בסוף הלכות שכירות (פי"ג ה"ג) וזה לשונו.... חסום פרתי ודוש בה וכו' אסור ואינו לוקה וכתב הרב המגיד וכן דעת הרמב"ן (צ. ד"ה הא דבעינן) דבכולהו מצות איכא שבות באמירה לגוי ויש חולקין, ויש נוסחאות חלוקות גם בספרי רבינו שבקצתן כתוב אומר לגוי חסום פרתי ודוש בה משום דכיון דבעיין לא איפשיטא אזלינן בה לקולא לפי שאיסור האמירה אפילו בשבת אינה אלא מדבריהם (שבת קנ.) והוה ליה ספיקא בדרבנן ולקולא (ביצה ג:) ומכל מקום הנוסחא האמיתית בספרי רבינו אמר לגוי וכן הוא מוכרח ממה שכתב פרק ט"ז מהלכות איסורי ביאה (הי"ג) שאסור לומר לגוי לסרס בהמה של ישראל ומוכיח בסוגיית הגמרא (צ.) דלדידן דקיימא לן דבן נח אינו מצווה על הסירוס אחד סירוס ואחד שאר מצות שיש בהן לאו האמירה לגוי שוה בהם עכ"ל וכתב נמוקי יוסף (נג ריש ע"א) שכך הוא הסכמת האחרונים ז"ל (רמב"ם רא"ש שם).

 

ומה שאמר ופירש רש"י שהבעיא היא באומר לו חסום פרתי ודוש בה אפילו תבואה שלך ואפילו בזה איכא איסורא. כך מבואר שם בפירושיו (ד"ה חסום פרתי) אבל התוספות (ד"ה חסום פרתי, וד"ה נכרי הדש) כתבו על הבעיא הנזכרת חסום פרתי ודוש בה פירוש ודוש בתבואתי דמרויח באמירה לגוי דבתבואת גוי פשיטא דשרי כיון שאין ישראל נשכר בחסימה כמו שפשיטא שמותר לומר לגוי לאכול נבלה והרא"ש (שם) כתב כדברי רש"י וזה לשונו חסום פרתי ודוש בה תבואתך אף על פי שמותר לומר לגוי אכול נבלה זו שאני התם שאם היה הישראל עושה בידים מה שהגוי עושה במאמרו דהיינו שנותן הנבלה לתוך פיו היה מותר אבל בחסימה אסור לעשות מה שהגוי עושה במאמרו:

 

הרי להדיא שאסור אמירה לעכו"ם בכל האיסורין, ואף בדיעבד קנסוהו שלא יהנה ממנו, כמבואר בגמ' לגבי סירוס, ובתלמיד הרשב"א ובפסקי הרי"ד השוהו לשבת אף לענין דיעבד, וכנפסק בשו"ע.

 

וכן מצינו בשו"ת בית יהודה חלק יו"ד סימן נה ד"ה ומעתה עלה לאחר שהאריך לחלק בין דינא דכלאים שהיא מצוות התלויות בארץ, ולכך לצורך הגוי מותר, כ' דלצורך ישראל אסור ואף בשאר איסורין קנסינן ליה. [התשובה במילואה תבוא בנספחים].

 

 

פרק ה.

 באמירה לעכו"ם לגבי שביעית.

 

יראה מקום לדעת רבותינו הגרי"ש אלישיב והגר"ש ואזנר, והגר"מ שטרנבוך, והגר"נ קרליץ, והגר"ח קנייבסקי והגר"י בויאר, והגר"י ברטלר דאמירה לעכו"ם נוהג בשביעית.

 

הנה התוספות בבבא מציעא דף צ עמוד א כ' להדיא דיש איסור אמירה לגוי בשביעית, ז"ל שם. אבל הכא דאיסור לאו שרי אע"ג דבמס' מו"ק (דף יב.) אמרינן דבשביעית וחולו של מועד אסור אמירה לנכרי התם משום דשבת ויו"ט חדא מילתא היא וגזרו אטו שבת.

 

ובמהרש"ל מחק תיבת שביעית וכ' דבשביעית אמירה לעכו"ם הוא דאוריתא, אף אם בשבת מותר, משום שביתת הארץ, ולכך לא גרסינן שביעית דליתא במו"ק, אלא שבת.

 

והאמת דצ"ב לשיטתו א"כ מה בעו התוס' להקשות ולחדש, והלא בשבת אין נידון בגמ' דודאי יש אמירה לגוי, והתוס' הלא רצו להוכיח לענין איסורים אחרים, ועוד דלאחר שמצאנו בעוד ראשונים ובמהרש"ל הרגיש בזה שכ"כ שהוא גם בפסקי תוס' ובספרים אחרים, א"כ עכ"פ עלינו ליישב גירסא זו.

 

והנה הגאון רעק"א ציין על דברי התוס' את הכלל המבואר בגמ' מו"ק שם, כל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה, אך לכאורה הוא נאמר לגבי חוה"מ, וכן נפסק בשו"ע בהל' חוה"מ.

 

ונראה דהנה במו"ק אי' תנו רבנן אין מדיירין לא בשבתות, ולא בימים טובים. ולא בחולו של מועד. ואם באו מאליהן מותר. ואין מסייעין אותן, ואין מוסרין להם שומר לנער את צאנם. היה שכיר שבת, שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע  מסייעין אותן, ומוסרין להם שומר לנער את צאנם. רבי אומר בשבת בטובה, ביום טוב במזונות, במועד בשכר. אמר רב יוסף הלכתא כרבי. וברש"י שבוע - שמיטה.

 

והנה תוספתא זו היא ממס' שביעית וכתב שם החסדי דוד שנשנית משום דלעיל מינה אמר לענין שביעית, והנה לכאורה אי' שם שבשביעית מדיירין אך יעוי' בר"ש על המשנה שם, שהביא קושית הירושלמי שהרי אמרו שדה שנדיירה לא תזרע למוצאי שביעית, הרי שאסור לדייר ותי' שמה שאמרו זה רק בעושה ג' אשפתות לבית סאה אך לדייר באמת אסור, והנה במו"ק בדף יג' הביאו הגזירה של שדה שנדיירה שלא תזרע, וכ' בתוס' נטייבה פי' בקונטרס זבל בהמות ובפי' ר"ח חורש בה חרישה יתירא ובירושלמי מפרש כן ומ"מ אין נראה שתהא מן התורה וקשה היכי מוכח מיניה בבכורות (ד' לד:) בעיא דצרם אוזן בבכור דהוי דאורייתא ומוכר עבדו נמי בפ' השולח (גיטין מד:) הא גבי עבד דכ"ע דפקע ממצות חמיר טפי ואומר ר"ת דבשביעית נחמיר כדאמר בקדושין פ"ק (ד' כ.) כמה קשה אבקה של שביעית משום הכי יש לפשוט כל הני א"נ ראוי להחמיר טפי מבשום מקום משום דהיו מזלזלין בה כדאמר (בסוף) הניזקין (דף נד.) שהיו חשודין על השביעית לכך מייתי שפיר מינה. הרי שבשביעית מחמירין טפי. וכשם שפסקינן לענין נטיעות דיעקרו כיון שבאתרא שמזלזלי בשביעית חמירא משבת.

 

וא"כ יתכן שזה מה שנתכונו בתוס' שכיון שלפי האמת אסור גם בשביעית לדייר שהרי יש ע"ז גזירה דנדיירה, א"כ מה שנתפרש בתוספתא מסתברא שקאי ג"כ אשביעית. וביארו התוס' כרש"י, דלמה הוזכר כאן שכיר שבוע, וע"כ שאיירי' אף לענין מדיירין בשביעית, וע"ז כ' התוס' דשביעית בכלל שבת בגזרתם כיון שנקראת שבת.

 

והנה אף שהיה מקום לחלק בין מסייעין שאסור לאמירה, אך יעוי' בשו"ע שפי' להאי תוספתא שלא יתן לו שכר, אפי' אם הגוי בא מעצמו כדי שלא יאמרו, וכ' במג"א דבמלאכה גמורה אסור אפי' בחינם.

 

ובשולחן ערוך אורח חיים סימן תקלז סעיף יד פסקו להאי תוספתא לגבי שבת וחוה"מ. אין מכניסין צאן לדיר בחול המועד (לזבל השדה; ואם הכניסן האינו יהודי מעצמו, מותר אף בשבת, אפילו אם מחזיק לו טובה על שהכניסן, ובלבד שלא יתן לו שכר, ואפילו אינו נותן אלא שכר מזונו אסור; וביו"ט יכול ליתן לו שכר מזונו, ובלבד יד שלא יתן לו שכר אחר; ובחוה"מ, אפי' אם נותן לו שכר אחר מותר, ובלבד שלא ישכירנו ולא יסייענו ולא ימסור לו שומר לנער הצאן (פי' מוליכה ממקום למקום ומתוך כך הגללים מתנערים) ואם היה האינו יהודי שכיר שבת, שכיר חדש, שכיר שנה מסייעין אותו בחוה"מ ומוסרין לו שומר לנער הצאן.

 

ובמגן אברהם סימן תקלז ס"ק יד שלא יתן לו שכר - צ"ע דבסי' רנ"ב ורמ"ז שרינן טפי כשנותן לו שכר דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד וצ"ל כיון דמלאכת מחובר הוא לא מהני קצץ כמ"ש סי' רמ"ד וה"ה בחנם אסור אלא כיון שמזבל אינה מלאכה גמור' אם עשה העכו"ם מעצמו א"צ למחות אבל כשנותן לו שכר ידעו שעושה מדעת ישראל ויסברו ששכרו לעשות מלאכה לימים כנ"ל:

 

והנה מקרא מפורש בתורה ששביעית נקראת שבת, והיתה שבת הארץ, אז תרצה הארץ את שבתותיה, ובפרשת השבוע משפטים שנינו ששת שנים, וסמוך ליה ששת ימים תעבודו, וברש"י הביא מכילתא דלמה נסמכה, שלא תאמר הואיל ובשביעית כל השנה קרויה שבת לא תנהג בה שבת בראשית, קמ"ל שנוהג[10].

והוא גם בגמ' הוריות, שאם טעו ב"ד וחשבו שכיון ששמיטה כל השנה קרויה שבת, לא נוהג בה שבת בראשית, הרי דשביעית בכלל שבת, ובזה מתפרשים דברי התוס' דבשביעית וחוה"מ הגמ' לא הוכיחה אפי' אם הוי רק דרבנן, מ"מ אין מכאן הוכחה לשאר איסורין, כיון שהם בכלל הגזירה דשבת ויו"ט.

 

עכ"פ מבואר בדברי התוס' דשביעית בכלל שבת ונוהג בה דין אמירה לגוי אף באיסור דרבנן, כשם שמבואר בכל הסוגיות לגבי שבת שנוהג אף בדרבנן כתחומין וממלא מים, וכחוה"מ לשי' דהוי דרבנן.

 

וכן מבואר באחרונים יעוי' במהר"ם שבי' דעת התוס' דשביעית בכלל שבת, כדמצינו בתורה דשביעית גם נקראת שבת ולכך דינה כשבת לענין אמירה לנכרי.

 

וכ"ז הוצרכנו אילו לא היינו פוסקים שבות בשאר איסורים, אך למעשה כבר הוכרעה הלכה בשו"ע חו"מ שלח' כמבואר בפרק הקודם, שאף בכל האיסורין נוהג דין אמירה לגוי, ואף בדרבנן כ' הפוסקים דרק בתרי שבות התירו, או לצורך חולה, או מצוה, או הפסד גדול, אך בלא זה לא הותר, ומפורש בבי' הגר"א בהל' ערבי פסחים, דדוקא בלהסתפר בערב החג ע"י נכרי, הובא פלוגתא בשו"ע ונוהגין להקל, [והוא משום שהוא מצוה] אך בכל שעיקרו דאורי' או שיש בו מעין מלאכה, וכו' לא הותר.

 

וא"כ אצ"ל שבשביעית בודאי נוהג דין אמירה לגוי, אלא דלדעת המהרש"ל ומנח"ח וערוך השולחן ועוד רבים מרבותינו שסוברים כן, א"כ חמירא טפי משום שביתת הארץ, והוי איסור דאורי' כשהישראל אומר לו, הן מצד שביתת הארץ והן מצד שנעשה כשלוחו כיון שהוא איסור חפצא. [ונפ"מ לחולה או למצוה].

 

ומצאתי בתורת חיים מסכת בבא מציעא דף צ עמוד א שכ' וליכא למימר דאיירי דישראל מרויח בזה שהעובדי כוכבים מוסיף לו על שכרו בשביל החסימה דהא לפירש"י ז"ל צריך לומר דהיכא דישראל מרויח באמירתו לא קמיבעיא ליה דאסור. ע"כ. וא"כ בנידו"ד שהישראל מרויח ע"י אמירתו זרע בשבילי אצ"ל שאסור.

 

והנה אין לומר שמש"כ המהרש"ל איירי דוקא בשדה ישראל ולא בשדה נכרי א. שהרי בשדה ישראל אין צריך להגיע לאמירה כמבואר בגמ' ע"ז טו' שכל שעובדים בשדה הרי הבעה"ב עובר על שביתת הארץ. ב. דאם המהרש"ל איירי רק בשדה ישראל, א"כ מה הקשה על התוס' דבודאי אסור אמירה לנכרי אפילו אם תאמר שמותר בשבת לפי שבשביעית תלה הש"י הקדושה בארץ, והלא י"ל שהתוס' איירי בשדה נכרי שאף שם אסור מטעם אמירה לנכרי, אף שאין שביתת הארץ, וכמש"כ התוס' לעיל מינה. ג. שהלא התוס' קאי בהמשך לתוס' הקודם, ושם איירי במפורש שאסור גם בשדה נכרי.

חסום פרתי ודוש בה - פירוש ודוש בתבואתי דמרויח באמירה לנכרי דבתבואת נכרי פשיטא דשרי כיון שאין ישראל נשכר בחסימה אלא אדרבה מפסיד כמו שפשיטא שמותר לומר לנכרי אכול נבלה ומהאי טעמא נמי מותר לומר לנכרי בשבת הילך בשר ובשל לצרכך כשאין מוטל עליו לזונו דאין מרויח באותה אמירה כלום ומיהו אמר ר"י דלא דמי לאומר לנכרי אכול נבלה דלא שייך התם אמירה לנכרי שהישראל עצמו יכול ליתן נבלה בפיו אבל הכא אותו דבר שאומר לנכרי לעשות הוא אינו יכול לעשות כמו לבשל או לחסום ומירושלמי דהנזקין גבי מחזיקין ידי נכרים בשביעית דקאמר א"ל חרוש בה טבאות ואנא נסיבנא לה מינך בתר שביעית אומר ר"י דאין ראיה דהתם לפי שהתחיל כבר לחרוש מפני דרכי שלום. וע"כ שהמהרש"ל איירי בשדה נכרי, וכ"כ המהר"ם שיק להדיא ועוד אחרונים.

 

ועכ"פ אף בלא איסור דשביתת הארץ, הרי מבואר להדיא בתוס' שאסור מדין אמירה לנכרי, אף בשדה נכרי, ואף מי שמתיר שם בירושלמי לומר חרוש ואקנה ממך לאחר שביעית, הוא רק משום שהתחיל לחרוש משום דרכי שלום, ואף שכרגע זה עדיין ברשות עכו"ם אסור לומר לו כיון שלישראל יהיה טוה"נ בזה בהמשך לאחר שימכור לו, וא"כ כ"ש שללכת במיוחד אליו ולעשות איתו עסקים, ולסכם איתו זרע בשבילי ירקות ואשלם לך בשביעית הס מלהזכיר שאסור.

 

וכן הביאו האחרונים דברי התוס' דאף בשביעית אסור למשל בחי' החתם סופר כ' חסום פרתי. בענין אמירה לעכו"ם עיין מ"ש בתשובה שלי סי' שצ"א. י"ל שיטת רש"י דס"ל בודאי פרת עכו"ם ותבואת עכו"ם ס"ל כמו בשל נבילה שלך ואכול דשרי כמ"ש תוס'. ואם אומר לו חסום פרתי ודש דישה שלי פשיטא שאסור כמו שמצינו במס' מ"ק בשביעית וחוה"מ כמ"ש תוס'. דהתם אפשר דמיירי שהי' הכל לטובת ישראל לבד. אך האבעי' בפרת ישראל המושכרת לעכו"ם ואומר חסום פרתי ודש דישה שלך דהו"ל טובת ישראל וטובת עכו"ם דעי"ז מקבל ישראל שכירות טפי כמ"ש מהרש"א וטובת העכו"ם ג"כ ונהי דבשבת מצינו כמה פעמים היכי דעכו"ם מקבל שכר ונהנה כיון שעכ"פ עושה על דעת ישראל אסור דלמא היינו דוקא משום חומרא דשבת שהוא בכרת אבל באיסור לאו לא. ופשיט מהנהו תורא דגנבי וכו' ומפרש לי' כשאלתות דעכו"ם גנב כיס של מעות לטובת עצמו והסרוס לטובת ישראל והוה ממש כה"ג כן נלענ"ד ועיין עצי ארזים ולדבריו קשה מה מייתי מהני תורא דגנבי.

 

והנה הראשונים בי' טעם ההתר בשבת בקבלנות משום שאין מסכם עם הגוי לעבוד דוקא בשבת, אך באופן דידן שמסכם זרע בשביעית פשיטא שאסור.

 

בית הבחירה למאירי מסכת מועד קטן דף יב עמוד א מי שמסר שדהו לגוי באריסות וכדומה לו הרי הגוי עושה בשבת אף בתוך התחום שהרי בשלו הוא עוסק כמו שיתבאר בראשון של עבודה זרה כ"א ב' אבל מסר לו שדהו בקיבולת והוא שאין לגוי כלום בפירות אלא שמקבל עליו עבודת כל השדה להוצאתו ובעלים נותנין לו סך ידוע בדמים בסוף המלאכה ואין נשכר בה לימים אלא אימתי שירצה יעשה וכן ביתו לבנות וכל כיוצא בזה אסור לו להניחו לבנות או לעבוד בשבת ויום טוב בתוך התחום שלא יאמרו בשל ישראל הוא עוסק וחוץ לתחום מותר ובלבד שלא יהא תוך התחום של עיר אחרת שלא יחשדוהו בני עיר אחרת ובחולו של מועד אף חוץ לתחום אסור שיאמרו במועד שכרו הואיל ודרכם לצאת חוץ לתחום בחולו של מועד ויבאו להתיר מה שאין הפסד באיחורו על ידי גוים וכל שאסור לעשותו במועד אסור לומר לגוי לעשותו.

 

בית הבחירה למאירי מסכת מועד קטן דף יב עמוד א אע"פ שהקיבולת מותר מיהא חוץ לתחום אדם חשוב ראוי לקדש עצמו אף במותר לו וקיבולת עצמו המותר דוקא בשעושהו הגוי בשלו כגון שהיה בונה את הבית בעציו ואבניו ואין ישראל נתבע בדבר הצריך לבנין כלל אבל אם היה בתנאי שיהא אחד מן הדברים הצריכים בבנין של ישראל אפי' התבן אסור ומ"מ אם נעשה מותר ליהנות בו לערב אף לאותו שנעשה בשבילו וכל שכן לאחרים כדין מי שאמר לגוי לעשות לו מלאכה בשבת שאע"פ שעבר ומכין אותו מכת מרדות מותר ליהנות בו לערב אף לאותו שנעשה בשבילו אחר שימתין בכדי שיעשו ואין צריך לומר באחרים בסוגיא זו שנמנעו בכאן אחרים מליהנות בכיוצא בזה ואמרו הטעם סיועי סייע בתיבנא בהדיהו כלומר מן הדין באו באיסורה אין זה אלא שהקפידו עליו על שלא דקדק בדבר וקצת חכמי צרפת חדשו בהוראה זו דרך אחרת לאסרה מן הדין והוא שכל מלאכה שעושה אותה הגוי משלו אפי' עשאה בשליחותו של ישראל כגון אריגת בגד ועשיית כבש ובונה בית בעציו ואבניו מותר לערב שהרי המטלטלין יכול הוא לעכבם ובקרקעו יכול הוא ליטול עציו ואבניו אבל אם היה אפי' התבן של ישראל אסור לעולם ואע"פ שהמבשל לישראל בשבת של ישראל הוא ומותר לערב כמו שיתבאר במקומו לא נאמרו הדברים אלא בשהישראל מבשל ואין לחוש שמא ירגיל עצמו בכך אבל גוי המבשל לצורך ישראל בשל ישראל אסור לעולם ולישראל אחר מיהא מותר והדברים נראין אלא שגדולי המחברים חולקים בה וכן יראה לי לומר שהמבשל בשבת אף לדעת המכשיר בה אין הדבר מתפרסם ואינו דבר המתקיים אבל קרקע שהוא דבר העומד ודבר המתפרסם ראוי לאסור לעולם בדמיון מה שאמרו בתלמוד שבת בגוים שעשו ארון וחפרו קבר בשבת שלא יקבר בו אותו ישראל עולמית ופירשוהו כשהקבר עומד באיסרטיא שהוא דבר המפורסם אבל במקום אחר יקבור בו למוצאי שבת והדברים נראין.

 

אדם גדול שמסר קיבולת שלו לפועלים ומנעם מלעשות שם בשבת ויום טוב על הדרך שפסקנו ובאו גוים מאליהם לעשות שם שלא בשכר אם היתה מעלתו של זה מפורסמת עד שהכל יודעין שאין אלו נוטלין שכרן אלא שעושין כן מאליהם ובלא שכר מותר להניחם ומ"מ אין לסמוך בה כל כך שמא לא נאמרה בכאן אלא בבי ריש גלותא שהיה ענינם כעין מלכות הא בשאר בני אדם לא וי"מ את הסוגיא בדרך אחרת ואין דבריהם נראין.

 

אע"פ שהתרנו את הרצועה בכל מה שנאסר בענינים אלו להיות אחרים נהנין בה תלמידי חכמים ראוי להם להתרחק מהנאת כל דבר שנעשה בעבירה ואין כאן יוהרא אלא סלסול ונקיות הדעת.

 

מתנין עם הגוי במועד ומוסרין לו קיבולת לעשות בו אחר המועד הן בקרקע הן במטלטלין אבל לא לעשותה במועד כמו שביארנו ואף בזו דוקא שלא ישקול במועד אם הוא דבר הראוי למשקל כגון שימסור מטוה לגרדי או כסף לצורף במשקל וכן שלא ימדוד אם הוא דבר הראוי למדידה כגון בית לבנאי לשעור קנים או בגד לצבע וכן שלא ימנה אם הוא דבר הראוי למנין שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

ושם בסו"ד ואע"פ שהתירו לומר אי ניחא לך במאי דטריח לן וכו' זו אינה אלא בגוי שבא לביתו אבל להזמינו מתחלה אף בדרך זה לא:

 

חידושי הריטב"א מסכת מועד קטן דף יב עמוד א וכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה. פי' לכך כפל לשונו ואמר לה נמי במילתא פסיקתא לומר שאפי' מה שהוא עושה במלאכת הדיוט אינו יכול ליתנו לגוי לעשותו אומן, וגם מה שהוא עושה בצנעא לא יתננו לגוי לעשותו בפרהסיא אלא הגוי כמותו ממש, וכן פסקו בתוספות ונראין לי הדברים.

 

חידושי הריטב"א מסכת מועד קטן דף יב עמוד א במועד אפי' בשכר. פי' כיון שעשו שלא בפסק ולא חיישינן שיהא מרגילן לעתיד לבוא ויהא נראה כעוסקים במלאכתו מדעת, ונראה שאם רגילין בכך אסור.

 

 

 

סימן ג'

 

פרק א.

בדין שביתת הארץ

הנה מפורש בגמ' דבשביעית האיסור על הקרקע ואדם מצווה על שביתת שדהו כדאי' בע"ז טו: והרי שדה, דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית. וברש"י שנת שבתון יהיה לארץ.

 

והנה נחלקו רש"י ותוס' בביאור הסוגיא שם: דלרש"י לכאורה יש גזירה שאלה ונסיוני אף בשדה, והתוס' כ' דלא שייך גזירה דשאלה ונסיוני בשדה, תדע שהלא אמרו שאסור למכור קרקע רק משום לא תחנם ומשום שמפקיע מן המצוות, ולא אמרו משום גזירה דשאלה ונסיוני, ובמהרש"א בי' דברי התוס' דלא שייך במציאות הגזירה בשדה משום דלא שכיחא, אך לענין שביתת הארץ ודאי גם התוס' ס"ל דיש דין שביתה וכמש"כ בסו"ד שאם עבד ישראל אחר עובר הבעלים בשביתה.

 

אמנם החזו"א כ' בדברי התוס' דכונתם שאין גזירה של שאלה ונסיוני משום דס"ל דדין שביתת הארץ הוא על העובד ולא על הבעלים הממוני, והנה בלשון התוס' ק"ק שהלא כ' שלא שייך ולא שלי' דין ודו"ק.

 

מ"מ אף החזו"א כ' בסי' כא' ס"ק יז' שהביא הבעה"ב פועלים ועבדו, הרי גם הפועלים וגם בעה"ב עוברים על איסור שביתת שדהו, וע"כ או שלהלכה ס"ל לחזו"א שיש שביתה על הבעלים, או שס"ל שכיון שגרם להם עובר על השביתה, וכן ביאר בחוט השני.  

 

ועכ"פ מדברי הראשונים בסוגין משמע שרק בשכירות עוברים הבעלים על שביתת שדהו אך במכירה כיון שהאחריות עוברת לבעלים שקנוהו ממילא כבר לא  עוברים הבעלים הראשונים בשביתת שדהו.

 

אך בריטב"א מצינו, אמר ליה אביי וכל היכא דאדם מצווה מי אסור והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית ותנן בית שמאי אומרים לא ימכור לו. כלומר לישראל חשוד, שדה נירה בשביעית, וב"ה מתירין מפני שיכול להובירה. פירוש והא הכא דאיתא תרתי איסורא דלפני עור ואיסורא דשדהו שהוא מצווה על שביתתה, ואפילו הכי תלו ב"ה לקולא. הרי דס"ל לכאורה שאף במכירה עוברים  הבעלים הראשונים על שביתת שדהו כיון שגרם לחילול השביתה ע"י שמסרה לקונה שלא ישמור.

 

אמנם בתוספות רי"ד שם: ז"ל. אמר ליה אביי וכל היכא דמצווה אסור והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית כו' עד כל היכא דאיכא למילתא תלינן ואע"ג דמצווה והיכא דליכא למילתא לא תלינן ואע"ג דאינו מצווה קשיא לי טובא ומי דמי ציווי דשביתת שדהו בשביעית וציווי דשביתת בהמתו בשבת ציווי דשביתת שדהו בשביעית אינו אלא שלא יעשה הוא מלאכה בשדהו אבל אם השכיר שדהו לחשוד על השביעית אינו עובר המשכיר ואין בו אלא משום ולפני עור לא תתן מכשול ולהשכיר שדהו לגוי בשביעית אין בו איסור תורה כלל דלא נצטוו ישראל על שביתת קרקע אלא שלא יעשו בהם מלאכה אבל שביתת בהמתו בשבת בין על ידו בין ע"י גוים אסור מן התורה דהכי קא מזהיר קרא למען ינוח שורך וחמורך כמוך חייב ליתן לו נייח שלא יעשה בהם מלאכה. אפילו על ידי גוים תדע דלא דמיא שביתה דשבת לשביתה דשביעית דהא שביתת כלי' בשבת שריא כדמוכח ביציאת השבת וה"נ אמרי' דאין אדם מצווה על שביתת כלים בשביעית ולא דמי להדדי דבשביתת כלים דשבת דשריא הכי שריא להשכירן לגוים אבל לא שיעשה הוא בהם מלאכה אבל בשביעית שריא לגמרי שיעשה הוא בהם מלאכה בשביעית הה"נ שביתת קרקע דאסורה בשביעית אינה דומה לשביתת בהמה בשבת ששביתת בהמה הוא מצווה אפי' ע"י אחרים ושביתת קרקע אינה אלא על ידו תדע דהכי הוא דהא שביתת שדה בשבת חמורה משביעית ואם השכיר שדהו לגוי ועשה בה מלאכה בשבת אינה עובר דדוקא בבעלי חיים אזהר רחמנא שינוחו בשבת ולא יעשו מלאכה אפילו על ידי גוים אבל כלים וקרקעות לא וכיון שנתברר ששביתת שדה בשביעית אינה אלא לעצמו אבל ע"י גוים שרי וע"י ישראל אינו אלא משום דלפני עור וגומר מש"ה כי איכא למיתלי תלינן אבל שביתת בהמתו בשבת דאפילו על ידי גוים עובר על דברי תורה יש לומר דאע"ג דאיכא למילתא לא תלינן והיכי מצי ר"ה למילף שריותא דשבת משריותא דשביעית ויש לומר דבשביתת קרקע הזהרנו בשביעית כדפירש המורה דנפקא לן משבת שבתון יהי' לארץ ואסור להשכיר שדהו לגוי בשביעית אבל בשבת לא הוזהרנו על שביתת קרקע ונראה לי דמאי דאמרי' לקמן איבעי להו שור של פטם מהו דההיא בעיא לא אתיא כרב הונא דהשתא ר"ה שרי פרה דמסתמא קיימא להכי ולהכי שור של פטם דסתמי' קאי לשחיטה לא כ"ש דשרי וכן מה דבעינן לקמן בהמה ע"מ לשחוט ושחט מהו כו' ההיא בעי' פליגא על רב הונא דהא רב הונא אפילו בסתמא שרי וכ"ש ע"מ לשחוט וטעמא דהנהו דפליגי עלי' דרב הונא דלא ילפא שריותא דשבת משריותא דשביעית יש לומר דרב הונא דיליף סבר לפני עור לא תתן מכשול איסור תורה היא. כי היכי דהתם תלינן ה"נ בשביתת בהמתו בשבת תלינן ומיהו ברייתא דתניא לקמן בהמה על מנת לשחוט ושוחט דברי ר' יהודה ר"מ אומר אינו מוכר לו אלא שחוטה ההוא ודאי פליגי על רב הונא ויש לומר דלא שמיעא לי' דאי הוה שמיע לי' הוה הדר בי'. סברות אחרות ראיתי שמעמידים שתי הבעיות הללו אפילו אליבא דרב הונא ומפני שלא נראו לי לא כתבתים והנכון בעיני דפליגי כדפרישית: [מהדו"ק]

 

 ערוך לנר מסכת יבמות דף פג עמוד א ז"ל דבשלמא הא דקפדינן שלא יקלוט בשביעית גופא ולא קפדינן כן לענין שבת בזה י"ל דשאני שביעית דבזה הקפידה התורה על שביתת הארץ אף דהוא לא עביד מידי דכתיב ושבתה הארץ שבת לד' משא"כ שבת דחובת הגוף הוא דלא כתיב שביתה על הארץ אלא על האדם ולכן כל שהוא אינו עובד בשבת ליכא קפידא

 

והנה המהרש"ל (ב"מ צ. על התוס בד"ה אבל הכא) ז"ל, בודאי אסור אמירה לכותי בשביעית אפילו אם תאמר שמותר בשבת לפי שהשביעית תלה השם יתברך קדושה בארץ דכתיב[11] שבת שבתון יהיה לארץ והבן[12] עכ"ל.

ג' ראיות דהמהרש"ל איירי אף בשדה עכו"ם

א.   מדהקשו התוס', ואילו בשדה עכו"ם אין איסור שביתת הארץ רק אמירה לעכו"ם מדרבנן וכמש"כ התוס' לעיל א"כ מה קשיא להו אדברי התוס' והלא אפשר לאוקמי בשדה עכו"ם דהוא אסור רק מטעם אמירה.

ב.    דהמהרש"ל קאי אתוס' ולהדיא כ' בתוס' לעיל בשדה עכו"ם.

ג.     דאם איירי דוקא בשדהו דישראל, א"כ לא צריך להגיע לדין אמירה לעכו"ם ואף בלא אמירה הוא אסור אם עובד בשדהו כמפורש בגמ' ע"ז טו' מדין שביתת שדהו, ואין זה חידוש של המהרש"ל כלל, ויעוי' ...שכבר הקשה שהלא הוא גמ' מפורשת, ומבואר להדיא דחידוש המהרש"ל שכל אמירה הוי גרמא בעכו"ם וממילא אסורה אף בשדה של עכו"ם אם ע"י אמירתו גורם לו שיעבוד, דאסור לישראל לגרום שיחולל השביעית מדין שביתת הארץ.

והנה אף אי ננקוט דשביתת הארץ הוא רק כשיש יד ישראל באמצע, אך בקרקע גוי ועושה לעצמו, לי' איסור לומר לו, וכשם שכ' תוס' לגבי נבילה שאומר לו אכול לעצמו, מ"מ הא פשיטא שכשאומר לו לעשות לצורך ישראל, בודאי אסור, וק"ו משבת שהוא איסור גברא, ואסור לומר לגוי לעשות בשבילו, כ"ש בשביעית שיש גם איסור חפצא שהארץ לא תעבד ע"י גרמת ישראל [לכל הפחות כששיך לו שעושה לטובתו] אף אם הגוי עצמו אינו מוזהר על שביתת הארץ, אך כיון שהישראל מוזהר אין הוא יכול לגרום לזה.

 

והנה המחבר שיצא להצדיק מנהגם, האריך ללא צורך בדין שביתת הקרקע של גוי לצורך הגוי, שאין אנו מוזהרים למונעו מלעבוד בשמיטה לצורך עצמו, וצ"ע דאין ענינו קשור לנידו"ד כלל, דאין הישראל מצווה למנוע הגוי לעבוד בשל הגוי, כיון שהגוי אינו מצווה על שביתת הארץ, וכבהמה שמחללת הארץ, אך אינו ענין כלל לישראל שאומר לגוי, לעשות עבורו, דכל שבגרמת ישראל והוי כשלוחו לחלל הארץ, וזו נאסר אף משום שביתת הארץ, ולא רק משום אמירה לנכרי כשבת.

 

וכ"ה מפורש בכרוזי הבד"ץ דירושלים משנים קדמוניות, שגם לאחר התר המכירה אף אי חלה, אסור לומר לגוי לזרוע שם לצורך ישראל. אלא שהמחבר מונח לו בתת הכרה, מש"כ בספרו מנחת הארץ, דהמנהג כבעל התרומות שבקרקע שביד גוי הוי חו"ל ממש, ולכך לא הבין האיך יתכן, שבחו"ל יהיה איסור לעבוד בשל גוי, אך הוא סותר עצמו, שמצד שני מודה שלישראל ודאי אסור לעבוד בקרקע הגוי, כשם שכ' ברמב"ם ונפסק אף בפאת השולחן, וכן פסקו כל רבני ירושלים.

 

וכשם שמעשרים בכל שנה נגמר ביד ישראל ואף עם ברכה, ואילו הוא חו"ל גמור למה צריך לעשר, ובכלל הלא כל הארץ היה פעם ברשות גוי, ולפי הבנתו והבנת בעל המנחת ירושלים שלדעת המ"ד דיש קנין הוי חו"ל גמור, ואף אינו נכבש בכיבוש יחיד, וכמו שחושבים בדעת הרמב"ם דרק למ"ד אין קנין לא הוי ככיבוש יחיד, וא"כ אין להם מה לחפש כאן כלל שהרי כל ארץ ישראל חו"ל לשיטתם. ומשמיטים מש"כ בעלית קיר בדעת הגר"א למעשה, שהחמיר כמבי"ט ולכך לא בא לא"י.

 

זהו התשובה לחלקו הראשון של הקונטרס, ולחלק השני של קונטרסו בענין שבות בשאר מצוות, יפה ציטט מהאנצקלופדיה את הדוגמא היחידה שמופיעה שם לענין ערב פסח, [לאחר שדילג על מה שכ' שם לענין שביעית דהוא דאורי' לדעת המהרש"ל ועוד], אך מה ענינו כלל לכל הנידון דשביעית כשם שהבאנו מהראשונים ואחרונים אבע"א מדאור' אבע"א מדרבנן, שהרי שביעית בכלל שבת, ואף אם קשה לו להבין זאת, מ"מ הלא הוא עצמו ציטט מהגר"א שבעיקרו דאוריתא ועוד דהוי מלאכה, נוהג דין אמירה לגוי.

 

ונוסף על כל זה סוגיא מפורשת בירושלמי לענין חרוש ואקנה ממך לאחר שביעית וכו', ופסקי' כמ"ד שאסור, ואף למ"ד שמותר כ"כ התוס' דרק לאחר שהתחיל, ולא ח"ו שימציא עצמו לעשות איתו עסקים, לצורך ישראל, שהרי כל ההתר רק משום דרכי שלום.

 

והנה המחבר טעה כאן בטעות יסודית, שגם הוא הרגיש שלצורך ישראל אסור, אלא שחוזר כל הזמן שזה לצורך עכו"ם, וכנראה חשב שכל שהעכו"ם מרויח ממון, מיקרי לצורכו, אך נעלם ממנו כל הסוגיא בשבת, במרחץ, ובגוי שעושה מנעלים בשבת לצורך ישראל, שנפסק בשו"ע שאסור לישראל לקנות ממנו ואף שמוכרו בכסף ועשה זאת כדי להרויח ממון, מיקרי לצורך ישראל, כיון שכונתו בעשית הנעלים לצורך ישראל, אף שטמון בזה שרוצה הריוח וכמפורש בגמ' שם בקבלנות שיכול לעשותו בימי החול הותר, אך אם חייב לעשות זאת דוקא בשבת אסור, אף שעושה זאת להרויח ממון, כיון שסו"ס את הנעלים עושה לצורך ישראל, וכשם שכ' המ"ב שאין לישראל לקנות דגים ליו"ט אשר ניצודו ע"י גוי בשבת, כיון שירבה לצורך ישראל, וממילא אין הבדל בין נעלים ודגים, לירקות, כל שעושהו אדעתא דישראל, או אפי' שיש שמא ירבה בשבילו אסור, בכדי שיעשה, וממילא בנידו"ד שמסכם איתו זרע בשבילי, ואקנה ממך, או אשלם לך, הדבר אסור וא"צ לפנים.

 

והנה כל הציטוטים שהביא שם לא היו לגבי שביעית, המפורש בראשונים ואחרונים, ואדרבא בידנו מרבותיו להדיא שהדבר אסור לגבי שביעית, ואם יאמר שזה הכל כנגד הההתר מכירה, הוצרכו לומר כן, א"כ מה לי הערמה דאז, או הערמה שמתכננים לעשות כיום, לאחר שיתירו להם ע"י עכו"ם, ואם יכחישו נצטרך לפרסם בראיות מוקלטות ובסרטים מדוייקים.

 

וכבר הכריעו גדולי הדור שכיום שרוב ישראל, הדבר אסור אף בלא אמירה, ומי יבוא אחריהם להקל, מלבד הפירצה הנוראה שיש בזה שנותן יד לפושעים, להערים בשל ישראל ועוד, וחז"ל צפו ברוח קדשם, ופסקו בתוספתא פ"ו דאין לוקחין מהנכרים בשביעית. ולהדיא אמרו שהתירו להביא מחו"ל ולא חלמו על התר לגדל ע"י נכרים להדיא.

 

וכידוע ששמיטה הבעל"ט תהיה מעוברת, [לאחר תשעים שנה] והנה אין עושים שמיטה מעוברת, ומבואר בחז"ל שרק מאז שהתירו להביא מחו"ל התחילו לעשות מעובר.

 

והמנהג כידוע לכל היה מזמן הב"י במקום שהיה רוב נכרים, ולא היה צורך כלל לסכם עמהם, והיו באים וקונים, ואף לא היה חשש שיערימו בשל ישראל דבזמנו רוב השוק היה של עכו"ם אך השתא שנשתנו הזמנים פשיטא שאסור, ואין כאן שום מנהג להקל.

 

ואם יכחיש דבר זה הרינו לצטט להדיא מהמנחת יצחק איך שהיה הסדר, שהיו קונים בלא להזמין מראש מאחרי השטחים, כעזה וכדומה, ששם אולי מגדלין באמת עבור עכו"ם ואין ענינו כלל לקו הירוק, שמגדלין אך ורק לצורך ישראל.

 

 

פרק ב.

בבי' הסוגיא למ"ד דאסור לומר לעכו"ם חרוש בה טבאות ואקנה ממך אחר שביעית. דהוא איסור נפרד דאין מחזקין ידי עוברי עבירה, אף אם אין אמירה לעכו"ם שבות בשביעית, וכן אף אם אין דין שביתת הארץ שאי' במהרש"ל.

 

שנינו במשנה גיטין פרק ה משנה ט משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה ורחים ותנור אבל לא תבור ולא תטחן עמה אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה אבל משתטיל המים לא תגע עמה לפי שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום ומחזיקין ידי גוים בשביעית אבל לא ידי ישראל ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום.

 

ובגמ' סב מחזיקין ידי עכו"ם בשביעית. מחזיקין? והאמר רב דימי בר שישנא משמיה דרב: אין עודרין עם העכו"ם בשביעית, ואין כופלין שלום לעובד כוכבים! לא צריכא, למימרא להו אחזוקו בעלמא, כי הא דרב יהודה אמר להו אחזוקו, רב ששת אמר להו אשרתא.

 

ובירושלמי שביעית פרק ד הלכה ג' חוכרים נירין כו' רבי חייה רבי אימי חד אמר חרוש בה טבות ואנא נסיב לה מינך בתר שמיטתא וחרנה אמר אישר מאן דאמר חרוש בה טבאות ואנא נסב לה מינך בתר שמיטתא מהו שואלין בשלומן אישר מ"ד איש' מהו שואלין בשלומן בשלום ישראל שלום עליכם דלמא ר' חיננא פפא ורבי שמואל בר נחמן עברון על חד מחורשי שביעיות אמר ליה רבי שמואל בר נחמן אישר אמר לי' ר' חיננא בר פפא לא כן אילפן ר' ולא אמרו העוברים מכאן שאסור לו' לחורשי שביעיות אישר אמר ליה לקרו' את יודע לדרוש אי אתה יודע ולא אמרו העוברים אלו אומות העולם שהן עוברין מן העולם ולא אמרו לישר' ברכת ה' עליכם מה ישר' אומרין להם ברכנו אתכם בשם ה' לא דייכ' כל הברכו' הבאות לעולם בשבילינו ואין אתם אומ' לנו בואו וטלו לכם מן הברכו' הללו ולא עוד אלא שאת' מגלגלין עלינו פיסים וזימיות גולגליות וארנוניות הורי רבי אימי לרדות עמו וכן הוא שם בירושלמי פ"ה, ובגיטין ובע"ז באותו לשון.

 

עכ"פ נתבאר שטעם איסור זה הוא משום החזקת ידי עוברי עבירה, ולחזקן בדברים התירו משום דרכי שלום

 

וכן מזה שהירושלמי לא הזכיר ברמז כאן דין אמירה לגוי, וכן לא הוזכר באף א' מהראשונים בבי' סוגיא זו, כשדנו אי הלכה כמ"ד איישר וכו', ולא אמר א' מהם דלמאי דפסקי' אמירה לעכו"ם שבות, הרי מוכרחין לפסוק כמ"ד דאוסר.

 

ויותר מזה חזי' להדיא בדעת התוס' ב"מ צ' שהקשו למ"ד דמותר לומר לנכרי לחרוש בשביעית, אמאי לא הוכיחו מזה לשאר איסורים שאי' אמירה לנכרי, ותי' התוס' דהתם התחיל לחרוש, ולכך התירו משום דרכי שלום, ומבואר מדבריהם דבכה"ג שכבר התחיל לחרוש אין איסור אמירה לעכו"ם שבות ואעפ"כ אסור למ"ד איישר, וצ"ב מאי טעמא, הרי מפורש יוצא מדברי התוס' דאיסור דחרוש בה טבאות הוא איסור אחר שאסור לחזק ידי עכו"ם בשביעית, ואף כשהתחיל כבר לחרוש אסור, וכן אין לומר שהוא משום שביתת הארץ א. שממקומו הוא מוכרע שהרי כ' התוס' שהתירו משום דרכי שלום ואילו שביתת הארץ שהוא איסור דאורי' א"א להתיר משום דרכי שלום וע"כ שאיירי' כאן באיסור דרבנן חדש, והטעם בזה שאין כאן שביתת הארץ, שהרי איירי כאן שהגוי התחיל לחרוש לפני שהוא הגיע, וכל שאינו עושה בגרמתו של הישראל, אלא עובד הגוי מטעם עצמו בקרקעו, פשיטא שאין כאן ענין לשביתת הארץ, אעפ"י שפסקינן אין קנין, ואין הבדל בקדושה בין קרקע ישראל לגוי, מ"מ כיון שהגוי אינו מצווה הרי הוא דומה לבהמה שחורשת בקרקע שאין מחוייבין להרחיקה,  רק מה שאסור משום שביתת הארץ הוא לגרום ע"י ישראל שיעבוד הגוי אפי' בשדה גוי.

 

וגדר של איסור זה יתכן בכמה אופנים או שהוא כמו מסייע לעוברי עבירה שיש איסור דרבנן, כמבו' בתוס' בריש שבת שאף במקום שאין לפני עיור כתרי עברי דנהרא אסור לסייע לאדם לעבור עבירה מדרבנן.

 

ומצאתי כן בחי' החתם סופר אהאי סוגיא, בגיטין. לפי שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה, ברמב"ם משנה ג' פ"ו דתרומו' פי' הטעם דכתיב אל תשת ידך עם רשע ע"ש צריך לומר היכי דבלא סיועי' לא נעשה העבירה איכא משום לפני עור לא תתן מכשול והיכי דאינו רק מסייעו ומישרו ה"ל אל תשת ידך עם רשע: ע"כ.

 

[וכמו שמצינו בריש התוספתא דשביעית שאין מזבלין לנכרי בערב שביעית ומשמע שבשביעית אסור, ואף דבתוספתא אי' דחוכרין מן הגויים נירין ומתנה עמו בקבלנות שיחרשה בשביעית ואעפ"כ לגרום לו בשביעית עצמו שיחרוש לצורך ישראל  אסור.]

ויתכן שהוא משום זילותא דשביעית שכיון שמחללין ע"י גוי סופן לחלל ע"י ישראל.

 

וכ"ה בשו"ת מהרי"ט חלק א סימן מג ד"ה ורואה אני ז"ל. ובס"פ הנזקין אמר רב דימי בר ששנא משמיה דרב אין עודרין עם הנכרי בשביעית וטעמא משום דאין מחזיקין ידי עוברי עבירה דאין קנין לנכרי בארץ ישראל והתם בעודו ביד הנכרי מיירי דאי כשחז' ישראל ולקחה פשיטא ולא שייך למימר אין עודרין עם הנכרי וכן מוכח מדברי התוספות שם ע"כ. ובמהריט"ץ בתשו' מז' שהובא בארוכה מצאנו טעם אחר שכ' משום מראית עין.

 

ויעוי' בפרק הבא שנדון אי שייך האי איסור אף למ"ד יש קנין.

 

וקצת צ"ב למש"כ הרמב"ם כיון שאין הנכרי מצווה בשביתת הארץ, א"כ איזה איסור יש לחזקו בדברים שהוצרכו להתירו משום דרכי שלום.

 

והרמב"ם בפיה"מ כ' ומחזיקין ידי גוים בשביעית, בדברים בלבד כגון שראהו עובד את האדמה אומר לו יעזרך ה' או יצליח דרכך וכיוצא בזה.

 

אמנם ביד החזקה בהל' שמיטה ויובל פרק ח הלכה ח כ' מחזיקין ידי עכו"ם בשביעית בדברים בלבד, כגון שראהו חורש או זורע אומר לו תתחזק או תצליח וכיוצא בדברים אלו, מפני שאינם מצווין על שביתת הארץ אבל לא יסעדנו ביד, ומותר לרדות עמהן הכוורת וחוכרין מהן נירין לפי שאינן בני חיוב כדי לקנוס אותן.

 

הרי שהוסיף הרמב"ם עוד תיבות מפני שאינם מצווין על שביתת הארץ וצ"ב דבמתני' מבואר שהתירו משום דרכי שלום, ואילו בלשון הרמב"ם משמע שבדברים בלבד אין כאן כלל איסור, כיון שגוי אינו מצווה, ושמא הרמב"ם בי' שדרכי שלום קאי רק אסיפא דשואלין בשלומם, אלא שצ"ב א"כ אמאי אסור לסייעו ביותר מדברים בעלמא, ובשלמא הא דאין עודרין איתו, הוא משום איסור דישראל, אך לסייעו למשל בממון או בכלים בלא לעבוד בידיים אמאי אסיר, ונראה שכיון שאין קנין ואין חילוק בין קרקע שביד גוי לשביד ישראל, אלא שהגוי עצמו אינו מצווה, א"כ כל שבגרמתו של ישראל הגוי מחלל שביתת הארץ אסור משום הישראל.

 

ובתוספות גיטין דף סב עמוד א אין עודרין עם העכו"ם בשביעית - והא דקאמר בפרק זה בורר (סנהדרין דף כו.) גבי כהן וחורש יכול לומר לו אגיסטון אני בתוכה לא כמו שפי' בקונטרס שכיר לנכרי דהא משמע הכא דאסור ולא מסתבר לחלק בין חנם לבשכר אלא מפר"ת אגיסטון בקרקע שמקבלים מן המלך לפרוע כך וכך תבואה בשנה כדאמר התם לעיל מינה רבי ינאי מכריז פוקו וזרעו ארנונא בשביעית ושמא סכנת נפשות איכא אם לא יפרעו מס למלך אי נמי קסבר יש קנין לנכרי בארץ להפקיע משביעית אי נמי שביעית בזמן הזה דרבנן אע"ג דמדרבנן אסור לנכרי אחר גבי מלך התירו.

 

והנה לענין פסק ההלכה אי פסקי' כמ"ד איישר או כמ"ד דמותר לומר חרוש בה

 

הרמב"ם בפרק ח הלכה ח כ' מחזיקין ידי עכו"ם בשביעית בדברים בלבד, כגון שראהו חורש או זורע אומר לו תתחזק או תצליח וכיוצא בדברים אלו, מפני שאינם מצווין על שביתת הארץ אבל לא יסעדנו ביד, ע"כ. ומזה שהשמיט הרמב"ם דינא דחרוש בה וכ' רק בדברים בלבד, כגון תתחזק כמבואר בבבלי משמע שפסק כמ"ד איישר וכ"כ המהר"י קורקוס במקום דהרמב"ם והר"ש פסקו כמ"ד איישר ודלא כמ"ד חרוש בה טבאות ואנא אקננה ממך.

 

וכ"כ הר"ש שביעית פ"ד מ"ג שהבבלי חולק על הירושלמי וממילא הלכה כמ"ד איישר. וכ"ה בבי' הגר"א בשנות אליהו, שביעית פ"ד ה"ג דהלכה כמ"ד  איישר. וברע"ב שביעית פ"ד מ"ג כ' ומחזיקים ידי נכרים - אם מצאו חורש יכול לומר לו יישר כחך וכיוצא בזה:

הרי שפסקו שרק לומר יישר כח הותר ולא חרוש בה, ואצ"ל שאסור לומר זרע בשבילי ואקנה בשמיטה.

 

וכן פסקו האחרונים, בשו"ת מהריט"ץ החדשות סי' קכט בסוף התשובה הובא דברי החכם השלם כמה"ר סולמאן בן אוחנה נר"ו שהוסיף על דברי רבו המהריט"ץ, וז"ל, שבין בשבת בין בשביעית כל שאסור לעשותו אסור לומר לגוי לעשותו, וזה פשוט ואעפ"י שהקרקע הוא של גוי אין קנין לגוי בארץ ישראל עכ"ל, ובשו"ת שעות דרבנן (יו"ד סי' ד), וכן מבואר במבי"ט (ח"ב סי' סד), ובמהרי"ט (ח"ב יו"ד סי' נב) שאפילו שכר קרקע מגוי אסור להשכיר לגוי, אף שאין הקרקע שייך לישראל ובכל זאת אסר משום שביתת הארץ, שו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סי' של), וכ"כ במעדני ארץ (סי' יג ס"ק יג), וכן משמע בהעמק דכר (ויקרא כה ב).

 

ואף למאן דמתיר בירושלמי לומר חרוש בה טבאות מבואר במסקנת התוס' דאיירי באופן שאין הישראל הגורם שהגוי יעבוד בשדה בשביעית, שכבר התחיל לחרוש קודם שבא, ואף זה התירו משום דרכי שלום. (וכן כתבו בשער המלך ובחזון נחום) וכן משמע בסמ"ג.

 

הסמ"ג (עשין קמח) כתב וז"ל ומחזיקין ידי גויים בשביעית בדברים בלבד כגון שראו אותו חורש או זורע אומר לו תתחזק או תצליח כדאיתא בפרק הניזקין כו' ומפרש עוד בירושלמי שיכול לומר לו חרוש והתבואה שתצא מן הארץ הזאת אקננה ממך אחר שביעית ודברים אלו מפני דרכי שלום עכ"ל, היינו שמביא את הפי' בירושלמי שמותר לומר חרוש בה כדי לקנות אחר שביעית, ונראה מלשונו שאין היתר רק אם קונה ממנו לאחר שביעית וההיתר הוא מפני דרכי שלום ולא משום צורך הישראל, ולשון זה מובא גם בספר חרדים.

 

פרק ג.

ידון אי שייך האי איסור גם למ"ד יש קנין.

 

והנה נתבאר בדברי המהרי"ט שהוא למ"ד אין קנין, אך למעשה בגמ' לא נתבאר שתליא בפלוגתא דיש קנין, ויהיה בזה נפ"מ להלכה שכיון שפסקי' אין קנין, מוכרחין לפסוק כמ"ד איישר, ע"כ יל"ע האם גם למ"ד יש קנין שייך איסור זה, ולא מבעיא לשי' שיש קנין הוא רק לגבי הפירות אך לגבי הקרקע ג"כ מודה שאין קנין, וכמש"כ הגר"ח והחזו"א שא"כ פשיטא ששיך איסור זה כיון שעדיין אסור לחלל הקרקע, אך נראה לדון אף אם נימא שיש קנין לגבי הקרקע, ולא מבעיא לשי' המהריט"ץ שהוא משום מראית עין, שא"כ זה שייך אף למ"ד יש קנין כיון שחושבים שזה קרקע ישראל, אלא נראה לדון אף בל"ז, ואף שלכאורה הדברים מפליאים שכיון שיש קנין, א"כ לכאורה אין שום איסור לעבוד בשדה גוי זה, משום דהוא כחו"ל, ואמאי יאסר לחזק הגוי במעשה, ולצורך זה יש להביא כיו"ב לגבי מעשרות, מה שמצאנו למ"ד יש קנין, שמ"מ גזרו חז"ל וכשם שמצינו בגזירת בעלי כיסין, שאף למ"ד ששדה נכרי פטור לגמרי מתרו"מ גזרו משום בעלי כיסין שהיו מערימין ומוכרין שדותיהן לגוי כדי לפטרן מהמעשרות בשעת מירוח, וכידוע פלוג' הר"א ורמב"ם בזה וכידוע שזו הפלוגתא בין המבי"ט לב"י בענין לעשר כל שנה פירות העכו"ם אף במירוח עכו"ם, שמעיקר הדין ודאי פטור משום דיגונך דמירוח עכו"ם פוטר, ואעפ"כ גזרו רבנן שחייבים לעשר, וכידוע שהגר"א אעפ"י שהביא בבי' הגר"א את דעת בעל התרומות שיש קנין בזה"ז בא"י והוא כחו"ל, מ"מ בביאור הירושלמי דמאי כ' שברוב ישראל אסור, וכן מפורש בעלית קיר שסבר שצריך לעשר לאחר מירוח עכו"ם וזהו א' מהטעמים שהובאו שביטל נסיעתו לא"י כיון שפסק כמבי"ט וחשש לחרם הב"י.

 

בעייני בס' עליות אליהו, הובא שם באות פו' שהטעם שביטל הגר"א נסיעתו לארץ ישראל, משום שפסק כמבי"ט, לעשר פירות נכרים בשנה רגילה אף במירוח עכו"ם, ז"ל שם: טעם חזרתו שמעתי שהיה מפני שדעת רבינו ז"ל היה להחמיר בענין חיוב מעשרות בפירות וכו' מדרבנן, כדעת התוס' וכפי שרצה המבי"ט בתשובתו הידועה להנהיג, וכאשר נודע לו בדרך כי הרב ב"י החרים שלא ינהגו בחומרא זו, רק יתנהגו בדע' הרמב"ם לפטור עד שיבא גואל צדק [לשו' הכ"מ עד כל ימי עולם] וכמבו' בריש תשו' ר' בצלאל אשכנזי, הוכרח לחזור מדרכו מפני זה (אבל בשו"ע שלו לא הכריע בביאורו הלכה כדברי מי בזה (הרד"ל).

 

והאיך יתישבו הדברים עם מה שכ' הגר"א בביאורו דבזה"ז הוי כסוריא ויש קנין והוי חו"ל ממש, דאם דעת הגר"א כן להלכה, א"כ אין מקום לגזרת בעלי כיסין, ועוד מהו שכ' הרד"ל זצ"ל שהגר"א לא הכריע בשו"ע, וע"כ שאף לאחר שאמרי יש קנין עדיין שיך גזירה מדרבנן, או שלהלכה למעשה לא פסק יש קנין.

 

והנה דבר זה מפורש בגמ' בכורות שאף למ"ד יש קנין מדאוריתא מ"מ מדרבנן אין קנין, וכ"ה בירושלמי מודה ר"ש שמפריש מעשרותיו מהלכה.

 

וכידוע שאף החזו"א חשש לזה בספרו, לגזירת בעלי כיסין, וצידד שא"צ לחשוש לחרם הב"י אף בשנה רגילה.

 

מעבר לזה מצינו בחז"ל שאף פירות חו"ל לגמרי חייבין לפעמים בתרו"מ ובכל הדינים כפירות הארץ אף שודאי אין כאן שום איסור מעיקר הדין ורק משום דאתי לאחלופי לשי' הר"ש או משום שחוששין שהם מא"י לשי' הרמב"ם ולכך גזרו שאף בחו"ל במקום שיש פירות מא"י או שהוא המין הדומה לא"י צריך לעשר וכן להיפך בא"י, בבאין מחו"ל, וכל גזירות אלו אין ענינו לאיסור באמת אלא כל תקנת חכמים כן הוא, והוא לא כ"כ רחוק שיגזרו גזירות על ישראל שגורם לעכו"ם בא"י.

 

יתירה מזו יש לציין שהראשונים לגבי הרמב"ם בהל' כלאים פ"א ה"ג שדנו שם שמותר לומר לגוי לזרוע בשדה הגוי כלאים, יעוי"ש ברדב"ז[13] שציין לסוגיא דחרוש בה להיתר, ובמהר"י קורקוס ובכ"מ שדנו באיסור כיון שהוא בעיא דלא איפשטא בכל האיסורים, ובשער המלך ובדרך אמונה לחלק בין כלאים לשביעית משום שדך, ואף אחד לא הזכיר בזה לתלות שהפלוגתא בין האמוראי בירושלמי בחרוש בה היא הפלוגתא אי אי' אמירה לעכו"ם בשאר איסורין, ושיצא מזה סתירה להלכה, אי פסקי' לענין סירוס כו' ובפרט אי נימא שמסוגיא לא מוכחא אלא בלאוין, ובדרבנן יתכן דלא פסקי' אמירה לעכו"ם, ואמנם בבי' הגר"א לגבי ער"פ, מבואר שבעיקרו דאורי' או במלאכה פסקי', ועכ"פ מבואר שלמדו שלומר חרוש בה, או לסייעו בידים, הוא ענין חדש שאסור בלא שייכות לדין אמירה לעכו"ם.

 

ובחזו"א בסי' ד' ס"ק ו' חלה פ"ד מ"ז ישראל שהיו אריסין לנכרי בסוריא ר"א מחייב פירותיהן במעשר ובשביעית כו'.

 

והק' החזו"א הלא בסוריא לכו"ע יש קנין ומ"מ חזינן שאף לאח"כ בחכר ישראל או נעשה אריס, חייב במעשרות ובשביעית, [אף שכיבוש יחיד לא שמיה כבוש ולא נעשה א"י] וכ' הטעם דראוי להחמיר כיון דהארץ כבר נתחייבה במעשר ושביעית.

 

וא"כ למדנו לענינינו דבא"י כ"ש שיש להחמיר למעשרות ולשביעית ביד ישראל באמצע, אף אי סברינן יש קנין.

 

ונביא שי' הירושלמי שאף למ"ד יש קנין, מ"מ צריך עדיין להפריש מעשרות מתקנתן.

 

תלמוד ירושלמי מסכת דמאי פרק ג דף כג טור ג /ה"ד דתנינן אצל הנכרי בפירותיו אמר רבי לעזר חכמים שהן בשיטת רבי מאיר רבי יוחנן אמר חכמים ממש בעון קומי מה טעם אמ' לון כד תסאבון אנא אמר לכון מה הוה מימר לכון כמה דאמר מאיליהן קיבלו עליהן את המעשרו' שמואל בר בא בעי ניחא לטהרות לא אמר לון מפני גדר טהרו' למעשרות לא אמר לון מפני גדר מעשרות לקדשים לא אמר לון ואילו אמר לון מה הוה מימר לון גבי מעשרות כמאן דאמר מאיליהן קיבלו עליהן את המעשרות רבי ירמיה רבי חייא בשם רבי יוחנן מודה רבי שמעון שהוא מפריש מעשרותיו מהלכה הא רבי שמעון אמר מפריש ורבנין אמרי מפריש מה ביניהון רבי שמעון אומר מפריש ונוטל דמים מן השבט ורבנין אמרין מפריש ואינו נוטל דמים מן השבט אפילו בתרו"מ חוצה לארץ אינה אילו תרומת חוצה לארץ שמא אינו נוטל דמים מן השבט דילמא על עיקר טיבלו של גוי איתאמרת אלא בגין דתני רבי יהודה ורבי שמעון אומר יש קניין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות עליה רבי ירמיה רבי חייא בשם רבי יוחנן מודי רבי שמעון שהוא מפריש מעשרותיו מהלכה.

 

מבואר להדיא בירושלמי שאף למ"ד יש קנין, וכפי הבנת הבעל התרומות בספיקתו, הוי כחו"ל ומותר לעדור שם עם הגוי, מ"מ עדיין צריך להפריש מעשרות מתקנתן, ואף ע"ז יש גזירה שאתו לאחלופי על פירות חו"ל.

 

 

ובחזו"א שם עמו' 196 ד"ה שם: ונראה דלא פריך ויהיו בשביעית שביעית ר"ל שינהוג בהן קדושת שביעית דא"כ לא משני מידי דישראל ונכרים רבים על הכותים, אלא אה"נ דנהוג בהן קדושת שביעית אלא דפריך שיהוא אסורין משום משומר ונעבד בשביעית, וע"ז משני דישראל משמטין ונכרי פטור. [ושמעינן מכאן דלא גזרו על משומר של נכרי, ועי' רמב"ן פ' בהר דלא פסיקא לי' מילתא וצ"ע] ויל"ע איך מספקינן בישראל משמט הא אין מוציאין פירות שביעית לחו"ל כדתנן פ"ו מ"ה ואפשר דלא"י שלא כבשום עולי בבל שרי, ומיהו נראה דהכא בלוקח מן הנכרי דבישרא אסור משום סחורה דהולכה עירות למכור בשוק הוי בכלל סחורה, אלא בלוקח מן הנכרי וחיישינן שהנכרי לקטן בשדה ישראל, אבל ישראל אין מוכר לנכרי כמש"כ הר"מ פ"ה היג. וצ"ע.

 

יעוי' עוד ירושלמי דמאי פ"ה ה"ח ר"י ר"ס בשם רשב"ל הלוקח פירות תלושין מן הנכרי מפריש תרומה ותרומת מעשר מהלכה ונותן לשבט ונוטל דמים וכו'. ובחזו"א דמאי סי' ח' ס"ק ז'.

 

בחזו"א שביעית סי' א' ס"ק טו' גיטין מז' א. א"ר מנא אמינא לה וכו' יש לעי' דלמא חייב מדרבנן כדאמר מנחות לא' א' והכי אמר ברושלמי פ"ג דדמאי ה"ד מודה ר"ש שהוא מפריש מעשרותיו מהלכה, ואפשר דרבה סבר דאי יש קנין פטור אפי' מדרבנן, ור"א דסבר יש קנין סבר דחייב מדרבנן.

 

ודרך אגב המנהג הקדום בא"י לעשר אף למ"ד יש קנין, [ובחזו"א עצמו העיר על סתירת מנהג ירושלים, שכ' מצד א' לענין שביעית כבעה"ת ומצד שני הם מעשרים עם ברכה בכל שנה] כמובא בשו"ת ר' בצלאל אשכנזי בתשובה הידועה בסי' א' בארוכה ז"ל.

 

שו"ת ר' בצלאל אשכנזי סימן ב וגדולה מזאת יש לנו להביא ראיה ברורה מדברי הירושלמי דאפילו ר"ש דקסבר שפירות העכו"ם פטורים מדאורייתא וטעמיה משום דסבר יש קנין לעכו"ם ואפילו הכי קאמר דר"ש סבר מפריש וז"ל בדמאי פ"ג רבי ירמיה ורבי חייא בשם רבי יוחנן מודה ר"ש שהוא מפריש מעשרותיו מהלכה ושואל אח"כ הא ר"ש אמר מפריש ורבנן אמרו מפריש מאי בינייהו ר"ש אומר מפריש ונוטל דמים מן השבט וכו' עכ"ל הרי שאע"פ שאמרו שרבי שמעון פוטר מן התורה אמרו שסובר שחייבין מהלכה למשה מסיני א"כ מכל אלה נראה מפורש שחייבים לעשר לכ"ע ומכ"ש לפי מה ששנינו במס' מכשירין פ"ב אוצר שישראל ועובדי כוכבים מטילי' לתוכו אם רוב עכו"ם ודאי אם רוב ישראל דמאי מחצה על מחצה ודאי דברי ר"א וחכמים אומרים אפי' כולו עכו"ם וישראל אחד מטיל לתוכו דמאי הרי אפילו רבנן שמקילין אומרים שיש לו דין דמאי וא"כ כל אותם האוצרות שגבו אותם השרים בארצות המלך יש להם דין זה שהרי יש בם חיטים של יהודים בני הכפרים שזורעים וחורשים ואותם היהודים ודאי אינם מעשרים א"כ אותם החיטים חייבים ודאי במעשרות ואלה האוצרות הם רוב החיטים הנמכרים בארץ אם כן אין ראוי לפוטרם מן המעשרות

 

וכן העיד בעל ספר כפתור ופרח בספרו שכן היה המנהג בא"י לעשר אפילו בפירות הממורחים ברשות העכו"ם וז"ל בפ"ד כלל הדבר ושרשו שעיקר פטור לפירות העובדי כוכבים ומזלות הוא שיוצא לנו מההיא דרבי חנינא וכו' וע"ש ובסוף דבריו כתב וז"ל אבל אנו בדרכי המחמירים הלכנו וכן מצאנו וקבלנו מרוב חכמי ארצינו ורבותינו אבותינו ספרו לנו שר"ש ור"י אחיו כך פסקו ג"כ וכן זכרנו בההיא דמסכת מכשירין שהבאנו וכמו שפסק הראב"ד וכמו שהוא דעת רש"י ז"ל עכ"ל

 

וכן כתוב בכתב תמים וז"ל ת"ל זכינו לבא לארץ ולקיים בה מצות תרומות ומעשרות בכל יום ובכל שעה אפילו מן מעט ירק הניקח מן השוק ואע"פ שיש קצת פוסקים מקילין בדבר אנו מן המחמירים עכ"ל

 

וכן כתב בעל כפתור ופרח בשם טהור קדוש רבי אליעזר וז"ל וצריך ליזהר בכל מקום מפירות שגדלו בארץ ישראל ברשות העכו"ם בכל חומר אותם הפירות שגדלו ברשות ישראל הן לעניין תרומות ומעשרות הן לעניין שביעית וכו'. ועוד כתב אלמא דכי נמי יש קניין חייב לוקח מן העכו"ם בא"י מדרבנן עכ"ל

 

וכן כתב רבינו יעקב בטור יו"ד וז"ל ומיהו מדרבנן חייב לעשר אפילו למ"ד יש קנין לעכו"ם בארץ ודוקא בלוקח אחר שמרחם העכו"ם וכו' הנה מכל אלה שהזכרנו דהיינו ר' נתן בעל הערוך ורש"י ור"ת ובעלי התו' ורבינו שמשון ור"א וריב"ם והראב"ד ורבינו יעקב בעל הטור מכולם נתברר שחייבים לעשר מדרבנן לכ"ע אע"פ שעתה בדורותינו כבר בטלו המעשרות בא"י מתבואת העכו"ם מכל וכל מ"מ עדיין צריך שאלה אם ראוי לסמוך על זה המנהג או אם צריך לסמוך על זה או אם ראוי שלא לסמוך כלל כי כבר ידוע מה שכתבו הראשונים על דברים אחרים כיוצא בזה וז"ל מהרי"ל בהלכות פסח בשם מהר"ש וז"ל אל יאמר אדם כיון שאין איסור מדאורייתא אין לחוש דכל דגזרו רבנן העובר עליו חייב מיתה ועובר על לא תסור וכו' וגם אין לומר מנהג כאן להתיר דמנהג טעות הוא דדוקא על דבר שהוא היתר גמור ויש מקומות שנוהגין בו איסור על זה יכול לומר בכאן מנהג היתר וגם זאת דוקא ע"י חכם הגון ותיק וחסיד שיוכל לידע תוכן הענין על דבר שפשט איסורו ובא להתירו מכח מנהג יסכר פי דוברי שקר וגם אם תולה בחכם שוא ושקר דיבר הנביא ההוא ואלו היה החכם ההוא שם היה משיב הבדאות והשוא ומדוחי' על פניו עכ"ל וכ"ש בדבר הזה שעדיין יש בו ספק אם חייבים בו אפילו מן התורה כיון שלא נתבררה הלכה כמאן ומכ"ש דקיימא לן הלכה כסתם משנה וכמה וכמה סתמי משניות יש שכולם אומרים שפירות העכו"ם חייבים מן התורה כהא דתנן הלקט והשכחה והפיאה של עכו"ם חייב במעשרות וכו' וכן הא דתנן מעשרין משל ישראל על של עכו"ם וכו' ואינו תימה אם נהגו כעת להפך מזה כי כמה וכמה מנהגים ראינו על עניין מצות הארץ אשר בוודאי מעצמן באו המנהגים ההם ע"י טועים ולא שהנהיגום וותיקים כך וכבר טעמי כל אלו ידועים כי כל דבר שיש בו טורח וחסרון כיס צריך זירוז[14] וכו' [הבאנו בהערה המשך דבריו] עכ"ל.

 

 

 

פרק ד.

בהא דנתבאר שחוכרין מן הנירין

 

והנה לאחר שיצא איסורן של גדולי ישראל, הוציאו ועד הכשרות חוברת להצדיק את מעשיהם, ובנו היתרם על הא דמבואר במתני' פ"ד מ"ג חוכרין נירין מן העובדי כוכבים בשביעית אבל לא מישראל ומחזיקין ידי עובדי כוכבים בשביעית אבל לא ידי ישראל ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום:  ובירושלמי רבי חייה רבי אימי חד אמר חרוש בה טבות ואנא נסיב לה מינך בתר שמיטתא וחרנה אמר אישר.

 

והנה הרמב"ם פסקה בהלכות שמיטה ויובל פרק ח הלכה ח וחוכרין מהן נירין לפי שאינן בני חיוב כדי לקנוס אותן. וברדב"ז וחוכרין מהם נירין וכו'. משנה פ"ד תוספתא פ"ב אין חוכרין נירין מישראל החשוד על השביעית אבל לוקחין ממנו שדה זרועה שלא גזרו אלא על מקום שהם יכולים לזרוע וממילא ידעינן דטעמא משום קנס הילכך בעכו"ם לא שייך למקנסיה.

 

וא"כ לדברי הרמב"ם איירי' כאן שקונה שדה חרושה לאחר שמיטה והקמ"ל שלא קנסו אותן.

 

אלא שהם הקשו ממש"כ הר"ש וברא"ש והביאם הרע"ב אהאי מתני' וז"ל, מקבל עליו בכך וכך כורין לשנה שדה חרושה בשביעית לזורעה למוצאי שביעית אע"פ שגורם לנכרי לחרוש בשביעית עכ"ל

 

ונתקשו האיך מותר לגרום לגוי שיחרוש בשביעית, ולכאורה יש להקשות ביותר שהלא הר"ש והרא"ש צ"ב מרישא לסיפא שכ' שמותר לשכור אעפ"י שגורם לו לחרוש ומאידך כ' שהלכה כמ"ד איישר ואסור לומר לגוי חרוש בה טבאות ומ"ש.

 

וקושיא גדולה זו עמד עליה כבר הרא"ש עצמו וכ' שהגוי עושה אדעתיה דנפשיה להרבות דמי חכירותיה. ונתבאר שפיר החילוק שכיון שהוא עושה לצורך עצמו לשבח את שדהו ע"י חרישתו כדי שיוכל להשכיר את השדה ביותר דמים אין בכך איסור, [דיש לחלק בין שכירות למכר, שבשכירות נשאר של הגוי והרי הוא משביח את שלו כדי לקבל שכירות יותר גבוה, וזה מש"כ הרא"ש שאדעתא דנפשיה עביד כדי להעלות דמי חכירותו, משא"כ לייצר דבר לצורך ישראל אף שמקבל ממון בודאי מיקרי לצורך ישראל ואסור, ולמה הדבר דומה, למרהט דירה כדי להשכירה ביותר כשהיא מרוהטת, שודאי לא נאמר שמרהט בשביל השוכר אלא בשביל עצמו כיון שעדיין הדירה שלו, ומרהט את שלו כדי לקבל דמי שכירות גבוהים] וכיון שכן ברור שכשהגוי עושה לצורך ישראל כגון בנידו"ד דאומר לו זרע בשבילי ואקנה ממך את הירקות בזה פשיטא שאסור שהרי הלכה פסוקה בשו"ע או"ח רעו' שאין הבדל עם קונה מהגוי בכסף או בחינם כל שהגוי עושה לצורך ישראל אסור, אלא שכאן חלוק שהוא רק משביח את השדה שלו כדי שיוכל להשכירה ביותר, וכן הוא מפורש במ"ב בהל' שבת בסי' שז', שכל שהגוי עושה לצורך ישראל אסור לקנות ממנו.

 

מעבר לזה להדיא שנינו בראשונים בשבת שחילקו שאף אם הגוי מקבל שכר אין אנו אומרים שהגוי עושה על דעת עצמו במקום שגוף ישראל נהנה, ומבואר בדבריהם שהוא סברא בדינא דאדעתיה דנפשיה עביד ולכאורה הביאור הפשוט שכיון שגוף ישראל נהנה והגוי עשאו עבור זה א"כ גם אם עשה לעצמו כדי להרויח ממון, הרי עשה לשניהם יחד וזה ג"כ אסור, וכיון שזהו סברא בדין אדעתא דנפשיה, א"כ הוא בכל האיסורין ולאו דוקא בשבת.

 

דז"ל התוספות מסכת שבת דף קכב עמוד א ולא דמי להא דאמר לעיל נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה והכא אסור כשעושה בשביל ישראל דכי אמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד הנ"מ בכיבוי וכיוצא בו שאין ישראל נהנה במעשה הנכרי אבל הכא שגוף ישראל נהנה במעשה של נכרי לא אמרינן אדעתא דנפשיה קעביד הואיל והנכרי מתכוין להנאתו כך פירש רבינו שמשון הזקן[15].

 

והנה המתירים הקשו מתוספתא שביעית (ליברמן) פרק ג הלכה יב אין חוכרין נירין מישראל החשוד על השביעית, אבל לוקחין הימנו שדה זרועה, שלא גזרו אלא עד מקום שהן יכולין לזרוע, המקבל שדה מן הגוי פוסק עמו על מנת שהגוי זורעה.

 

והוקשה להם האיך יכול להתנות עם גוי שיזרע בשביעית. ולצערינו לא עיינו בפירוש הפשוט דהאי תוספתא שהכונה שמי שמקבל שדה מן הגוי למשך שאר השנים מתנה עמו בשעת הקבלה שהשנה השביעית תשאר של הגוי והגוי יזרע לצורך עצמו, ולא לצורך הישראל, וכמו שכ' במנחת ביכורים, שהגוי אדעתא דנפשיה עביד, וזהו דין דומה למש"כ בשבת שמתנה עם הגוי מתחילה שיום השביעי הוא של הגוי.

 

וא"כ מכל הני יש ראיה להדיא להיפוך שכל שהגוי עושה אדעתא דישראל בודאי אסור, ולכך הוצרך לפסוק עמו שהגוי יעשה לצורך עצמוובחסדי דוד בי' שהוא דינא דמתני' ז"ל. וסיפא דקתני המקבל שדה מן העכו"ם פוסק עמו על מנת שהעכו"ם חורשה כצ"ל, ונראה דקאי ארישא דמתני' הנז' דקתני חוכרין וכו'. והכא קמ"ל תרתי מילי דלא שמעינן ממתני. דאילו ממתני' לא שמעינן אלא חוכרין בחכירות, ובקבלנות לא שמענו ותו סד"א דלא שרי תנא דמתני' אלא אחר שכבר חרשה העכו"ם מעצמו מותר לחכור ממנו, אבל לחכור תחלה דהו"ל גורם שהעכו"ם יחרשנה אימא דאסור דהשתא עכו"ם שליחותיה קעביד, קמ"ל הכא דמותר לחכור ולקבלה ג"כ ולהתנו עמו להדיא שתהיה מוכנת חרושה ועומדת מיד במוצאי שביעית ואע"ג דבסיבתו העכו"ם חורשה לית לן בה דעכו"ם אדעתא דנפשיה קא עביד, ותמצא שכ"כ מוהר"י קורקוס בפ"א הי"ג משמיה דהרא"ש ז"ל בפי' משנתינו וז"ל חוכר שדה מן העכו"ם ומתנה עמו שימצאנה חרושה למוצאי שביעית אע"פ שהישראל הוא סבה שיהיה העכו"ם חורש בשביעית לא שליח הישראל הוא, דלהנאת עצמו חורשה, ע"כ. וסמך זה לדלעיל לאשמועינן דהך היתרא נמי משום חיי נפש, דאל"כ הו"ל גזירה שאין יכולים לעמוד בה. ואגב תני נמי אינך מילי דהוו מהך טעמא, העכו"ם וכו'.

 

הרי למדנו מדברי החסדי דוד דלצורך ישראל ודאי אסור, ואף בכה"ג שזה לצורך העכו"ם היה צורך להתיר משום חיי נפש.

 

והנה המתירים הביאו תשובת מהריט"ץ הישנות סי' מז' ויעוי' שם הובא בנספחים שיש שם סתירה בין התשובה בישנות לחדשות, שבחדשות כ' שכבר נשאל מזמן והשיב לאיסור, ואילו בתשובה הישנה כ' להיתר, כמו"כ בעיקר הדין בחדשות כ' שם שאסור, ובישנות שמותר, ועכ"פ בישנות כ' שם ביאור התוספתא שהמקבל עליו מהנכרי, שמותר לו לסכם עמו שיתן לו ג"כ חלק מהתוצאות וכו' ועפי"ז כ' שראיה להדיא שמותר לסכם עם הנכרי.

אך לכאורה אין משם ראיה כלל שכיון שהשדה של גוי ובשנה רגילה האריס עובד ומקבל חלקו וכיון שסיכם שבשנת השמיטה הגוי יעבוד מה"ת שהגוי יתן לו חלק בשדה, וע"כ שהוא רק שכירות עבור הכלים שלו והזרעים, וא"כ אין זה אלא סיכום שכירות בעלמא עבור הכלים של הישראל וכיון שאין הישראל מצווה על שביתת כליו בשביעית, אין איסור, אך לסכם עם גוי או לגרום לגוי שיעבוד ממש בשדהו בזה י"ל דיש איסור של אמירה לעכו"ם ושביתת הארץ.

 

וחוץ מזה הלא מבואר להדיא בשו"ע שאריס מותר אף בשבת כיון שהגוי עושה אדעתיה דנפשיה וא"כ כאן שהשדה של הגוי שהוא הבעלים ודאי כשהוא עושה עושה אדעתיה דנפשיה וכשם שמותר בשבת כן מותר בשביעית.

 

משנה ברורה סימן רמה ס"ק י  אדעתיה דנפשיה קעביד - בשביל חלקו דה"ל כארים דמותר מדינא וכנ"ל בריש סימן רמ"ג דכיון שהוא לוקח בפירות עביד אדעתיה דנפשיה וחלק הישראל נשבח ממילא וה"ה כאן אלא דשם אסור בתנור משום מראית העין שיאמרו שכירו הוא וכאן ליכא מ"ע דהכל יודעין שיש לא"י חלק בו:

 

מעבר לזה שהמהריט"ץ סיים את התשובה שאין לסמוך על תוספתא זו.  מעבר לזה יש לציין שהרא"ש כ' לגבי ישראל שיש עדיין שהות לחרוש אחר שביעית עד זמן הזריעה, ובגוי לא כ' זאת משום שלדעתו מספיקה הסברא של אדעתיה דנפשיה להרבות דמי חכירותו שלא אכפ"ל שהגוי חורש בשביעית, אך מ"מ כיון שהמציאות היא שיש זמן לחרוש אחר שביעית א"כ אף אם לא נימא כתי' הרא"ש ממילא אין כאן איסור בגוי שהרי מצד הישראל לא אכפ"ל שהגוי יחרוש לאחר שביעית.

 

פרק ה.

באיסור אמירה לגבי כלאים.

 

הנה נתבאר בפרקים הקודמים שיש איסור אמירה לעכו"ם בשאר איסורים ובמיוחד בשביעית ויש להקשות ע"ז מהרמב"ם בהל' כלאים פרק א הלכה ג ז"ל אסור לזרוע כלאים לנכרי, ומותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים, ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקרן ואם קיימן אינו לוקה, ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בידו בחוצה לארץ ואפילו לערב הזרעים לכתחלה ולזורען בחוצה לארץ מותר ודברים אלו דברי קבלה. והשיגו הראב"ד. אסור לזרוע כלאים לנכרי וכו'. א"א ואם אמרו בחוצה לארץ יאמרו בארץ והלא אף המקיים לוקה ואיך אפשר שלא ינכש אותם ולא ישקה אותם והלא הוא מקיים בידיו, ועוד אמירה לנכרי באיסור לאו בעיא ולא איפשיטא ולחומרא בבבא מציעא. ע"כ.

 

וכונת הראב"ד מבוארת דהנה מקור דהרמב"ם שמותר לומר לגוי לזרוע הוא לכאורה ממה שאמרו בגמ' שיהיב כשותא לגוי קטן לזרוע לו, ושם איירי בחו"ל, שאף כלאי הכרם שם רק מדרבנן, וא"כ האיך למד מזה הרמב"ם לארץ ישראל.

והקשו האחרונים שהרמב"ם כ' להדיא בהלכה ו. ואסור לישראל להניח לנכרי שירכיב לו אילנות כלאים.

 

ובפרק ח הלכה יג כ' לגבי כלאי הכרם, ואם אמר לתינוק נכרי לזרוע לו בחוצה לארץ מותר, אבל לא יאמר לנכרי גדול שלא יתחלף בישראל. הרי נתבאר שאף בכלאי הכרם בחו"ל לא התיר אלא בגוי קטן, ולא בגדול והאיך התיר בכלאי זרעים אף בא"י שהוא דאוריתא לשיטתו, לומר לגוי גדול.

 

עכ"פ מבואר שנחלקו הראב"ד והרמב"ם אם יש איסור אמירה לגוי לגבי כלאי זרעים, והקשו כל האחרונים שהרי הרמב"ם פסק להדיא בפי"ג משכירות שאסור לומר לגוי חסום פרתי ודוש בה, ובהלכות איסורי ביאה אסור לומר לנכרי לסרס בהמה שלנו.

 

וכ' הרדב"ז ולפיכך אני סובר שמעולם לא עלה על דעת רבינו להתיר אמירה לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים בתוך שדהו של ישראל אלא בתוך שדהו של נכרי קאמר שמותר לומר לו הא לך כלאים וזרע אותם בשדה שלך א"נ דאמר זרע שדך כלאים ואני אקנה אותם ממך ודמיא להא דאמרינן בירושלמי דשביעית חרוש טבאות דאנא נסיבנא לה מינך בתר שביעית ואין כאן איסור קיום כלאים דהא אין זה שדך וכן כתב רבינו בסמוך ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו ואע"פ שהנכרי זורע לצורך ישראל מ"מ שדך אמר רחמנא ולא שדהו של נכרי ואין כאן זריעה של איסור והיכי משכחת לה אמירה לנכרי דאסירא כגון דאמר לנכרי זרע כלאים בשדה שלי והיינו הך דסירוס והך דחסימה והך דבסמוך דאסור לישראל להניח לנכרי שירכיב לו אילנות דאילנות של ישראל הם והיינו נמי כרב משרשיא שהכרם שלו היה ולפיכך לא היה אומר אלא לקטן ומדינא אפילו לגדול היה מותר דכל המקל בארץ הלכה כמותו בח"ל אלא משום דאתי לאיחלופי בישראל דאסור אפילו בח"ל וכדכתיבנא לעיל דהיינו נמי דלא חיישינן הכא דלמא אתי לאחלופי בישראל דשדה של נכרי בשדה של ישראל לא מיחלף ונכרי בשדהו בישראל בשדהו לא מיחלף דאפילו אומר לנכרי לזרוע בשדהו של ישראל אין כאן איסור תורה אלא איסור אמירה לנכרי כדכתיבנא ואע"ג דלענין אמירה לנכרי בשבת כל שהוא לצורך ישראל אסור ה"מ היכא דעביד הנכרי מלאכה של איסור אבל הכא לא עביד נכרי מידי דאיסורא דשדך אמר רחמנא ולא של נכרי. ודוק שאין רבינו מדבר אלא בשדהו של נכרי ואין עליו לא קושיא ולא ספק (ועיין בתשובה ח"ב סימן ר').

 

והנה לכאורה למש"כ הרדב"ז דין זה דוקא בכלאים דכתיב כרמך ושדך, וכמו שסיים דדוקא היכי דעביד נכרי מידי דאיסורא ואף שלכאורה המקור שאסור לעשות לצורך ישראל הוא משבת ושם לכאורה לא עביד הנכרי מידי דאיסורא שהרי אינו מצווה בשביתה, מ"מ כיון שאין מיעוט מיוחד אסור, וכמו שנדרש במכילתא שלא תעשה מלאכתך אפי' ע"י גוי, ולפי"ז צ"ל שמה שהביא משביעית כונתו כשם שיש שם מ"ד דמותר לומר חרוש בה טבאות, אך לא נתכוין דהר"מ פסיק כך, דהלא מפורש ברמב"ם בשביעית שרק לסייעו בדברים שרי, ולא הביא דין דחרוש בה, וכשם שכ' שם המפרשים.

 

ובמהר"י קורקוס והביאו הכ"מ ז"ל והר"י קורקוס ז"ל תירץ דה"ק ואסור לזרוע כלאים לנכרי פירוש אפילו בשדה של נכרי דהא בארץ קיימינן ואין קנין לנכרי ודכוותה מותר לומר לנכרי שיזרע כלאים בשדהו של נכרי כיון שהזורע נכרי וקרקע של נכרי לא אסרו ואף אם הוא בשליחות ישראל ולצרכו מותר.

 

ואילו הגר"א הביא בביאורו פי' שונה בשם הכ"מ. ז"ל. מ"ש הכ"מ בשם הרי"ק לו היינו לצורך עובד כוכבים וכו'. וא"כ יש לנו שני ביאורים בדעת הרמב"ם או שמש"כ מותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים, הכונה לגוי או שהכונה בשדה גוי, ולא שמותר לומר לנכרי לזרוע לישראל בשדה ישראל.

 

והנה המהר"י קורקוס בהל' שביעית כ' בדעת הרמב"ם שאוסר לומר אפי' בשדה גוי שהרי פסק כמ"ד איישר ודלא כמ"ד חרוש בה טבאות וקושיא זו הקשה בשעה"מ וכ' לחלק בין שביעית דלא כתיב שדך, ובדרך אמונה כ' ליישב שכיון שיש שביתת הארץ חמיר טפי.

 

ובדרך אגב יש לדייק לשון הרמב"ם ואסור לישראל להניח לנכרי שירכיב לו אילנות כלאים, שאף בלא אמירה אסור עצם זה שהוא מרכיב לישראל ומחוייב לסלקו. והיה מקום לומר שהרמב"ם מחלק בין כלאי זרעים להרכבת אילנות ולכלאי הכרם, ובכלאי זרעים מיקל טפי, כיון שאין האיסור.

 

והנה בשולחן ערוך יורה דעה סימן רצז סעיף ב. אסור לזרוע כלאים לעובד כוכבים, ומותר לומר לעובד כוכבים לזרוע לו כלאי זרעים, ואסור לקיים בשדהו, אלא עוקרן. ואם קיימן, אינו לוקה. ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים, בידו, בח"ל, ואפילו לערב הזרעים לכתחלה ולזרעם בח"ל, מותר. ודברים אלו דברי קבלה. ונחלקו המפרשים בבי' תיבת לו האם הכונה לגוי או לישראל, דלדעת הכ"מ מהר"י קורקוס ורדב"ז כמש"כ בדעת הרמב"ם הכונה לגוי.

 

ובבי' הגר"א ס"ק ז ומותר לומר כו'. מ"ש הכ"מ בשם הרי"ק לו היינו לצורך עובד כוכבים אין הלשון משמע כן ועבסי' שקדם סעיף ס"ט ואם אמר כו' אלא דס"ל שאין איסור אמירה לעובד כוכבים אלא בשדהו של ישראל וכמ"ש בסירוס בפי"ו מהא"ב דוקא בהמתו אבל לזרוע בשדהו של עובד כוכבים אף לצורך ישראל מותר וז"ש ואסור לקיים בשדהו אבל בשדה ישראל אפי' לקיים אסור וכ"ש לזרוע דאמירה לזרוע לא גרע מקיום ולמד ממ"ש בב"מ צ' א' חסום פרתי ומשמע בתבואה של ישראל כמש"ש בתוס' ד"ה חסום ואפ"ה דוקא פרתי וה"ה כאן אפי' לצורך ישראל.  ומותר לומר לעובד כוכבים כו'. עסי' רצ"ז ס"ד ובא"ח סי' ש"ז סכ"א (ע"כ).

 

וצ"ב מדידיה אדידיה דבקטע הראשון שהוא מליקוט כ' דרק כשתרתי של הישראל גם הפרה וגם הדישה אסור, ושי' כזו לא מצאנו בבי' הסוגיא בב"מ,  ואילו במה שציין לסי' רצז' השני ס"ד ושו"ע או"ח שז' סכ"א שם כ' בס"ק ט' [הבאנו לקמן] שבחד צד גם אסור ואין צריך שגם הפרה וגם הדישה יהא של ישראל, אלא סגי בחד מהם כמש"כ שם הנמוק"י והרמב"ן, וכ' זה כדעת ר"י כמסקנת התוס' שאסור לומר הילך בשר זה ובשל לצרכך, והביאור הפשוט שהקטע הראשון הוא בדעת הרמב"ם ואילו הקטע השני מציין לדעת הרמ"א בשו"ע שכ' לחלק בין גוי בשל גוי, לגוי בשל ישראל, שאף לדעת ר"י הוא דוקא בחסום פרתי, ולמעשה כך קי"ל להלכה בשו"ע שז' סכ"א, ובש"ך ומ"ב.

 

שולחן ערוך יורה דעה סימן רצז סעיף ד השני אסור לישראל ליתן בהמתו לעובד כוכבים להרביעה. וכן כל אמירה לעובד כוכבים, אפילו באיסור לאו, אסורה (שם), אם לא שהעובד כוכבים עושה להנאת עצמו) (הגהות מרדכי דשבת).

 

ובש"ך יורה דעה סימן רצז ס"ק ג אסור לישראל כו' - בב"י ובעט"ז ובב"ח כתבו הטעם משום אמירה לעובד כוכבי' שבות וכן עיקר וכמו שיתבאר אבל בדרישה כתב ואני אומר כו' והטעם משום דבני נח מצווין על הרכבת אילן והרבעת בהמה וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפ"ו מהל' מלכים כו' אין שם לא רמז ורמיזה ואדרבה מדברי הרמב"ם פ"ט מהל' מלכים מבואר להדיא דלא נצטוו אלא בז' מצות עבודת כוכבי' וג"ע וש"ד וגזל ודינין וברכת השם ואבר מן החי והוא פשוט.

 

ובביאור הגר"א יורה דעה סימן רצז ס"ק ח השני וכן כל כו'. ר"ל לא מיבעיא בהרבעה דב"נ מצווה עליה כמ"ש הרמב"ם פ"י מה' מלכים הלכה ו' וכ"כ בדרישה. וש"ך שגה בזה וטעמו של הרמב"ם משום דשמואל ס"ל כוותיה ועכ"מ שם שכ' דמ"ש ז' מצות היינו שב"נ נהרג עליה ע"ש (וע"ל סי' רצ"ה ס"ק ד'). הרי שחלק על הש"ך וכ' דתרתי אתנייהו ביה לא מבעיא איסור ב"נ בהרבעה, אלא אף בשאר איסורים יש איסור אמירה לגוי.

 

ביאור הגר"א יורה דעה סימן רצז ס"ק ט השני אם לא כו'. בשל עובד כוכבים דוקא כמ"ש תוס' שם ד"ה חסום במסקנא דאסור לומר הילך כו' וכ"פ הרא"ש שם וכמ"ש בא"ח בסי' ש"ז סכ"א וכ"ב נ"י שם דחסום פרתי ודוש תבואתך וחסום פרתך ודוש תבואתי אסור וכתב לא דמי להא דתניא במכילתא דבמלאכת עובד כוכבים ליכא משום אמירה לעובד כוכבים שבות דאינו עושה בשל ישראל וכמ"ש בא"ח שם ולא קאי אמ"ש בש"ע אסור כו' דשם בלא"ה אפי' בשל עובד כוכבים אסור כנ"ל דב"נ מצווה עליו.

 

והנה למה שנתבאר כאן בביאור הגר"א בפירוש הרמ"א כאן וסי' שז' סכ"א, א"כ האיסור או בפרת ישראל ואף אם התבואה של העכו"ם כפי' ר"י בתוס' וכמו שבי' הש"ך והמ"ב. או בפרת העכו"ם והתבואה של הישראל, ולפי"ז מה שהקשו התוס' מחרוש בה טבאות הוא משום שזה לצורך ישראל וחשיב כחד צד.

 

וכמש"כ בש"ך יורה דעה סימן רצז ס"ק ד אם לא שהעובד כוכבים עושה כו' - משמע דכשהעובד כוכבים עושה להנאת עצמו מותר באיסור לאו אפי' הוא של ישראל וכ"כ בהגהת אשר"י פרק הפועלים דדבר שאין העובד כובים מוזהר כמו על חסימה שרי למימר לעובד כוכבים חסום פרתי ודוש בה דישה שלך אבל לדוש בה תבואה שלו לא עכ"ל וכ"כ הרב המגיד בסוף הלכות שכירות שאין איסור אמירה לעובד כוכבים אלא במלאכת ישראל אבל במלאכת עובד כוכבים מותר דומיא דשבת דאפי' בשבת מותר לישראל לומ' לעובד כוכבים לעשות מלאכת העובד כוכבים עצמו (ועיין בא"ח ר"ס ש"ז) אבל רש"י פרק הפועלים דף צ' סוף ע"א והטור ח"מ סי' של"ח כתבו דאפי' לדוש תבואה של עובד כוכבים אבעיא ולא איפשטא ולחומרא וכן דעת הרא"ש שם וכן מסקנת התוס' והאגודה שם בשם ר"י וכ' הרא"ש שם וכן נמי אסור בשבת לומר לעובד כוכבים שאין מזונותיו עליך הילך בשר זה ובשל אותו לצרכך מיהו כתבו שם אע"פ שמותר לומר לעובד כוכבים אכול נבילה זו שאני התם שאם היה הישראל עושה בידים מה שהעובד כוכבים עושה במאמרו דהיינו שנותן נבלה לתוך פיו היה מותר דישראל יכול ליתן נבלה לתוך פיו אבל בחסימה אסור לעשות מה שהעובד כוכבים עושה במאמרו עכ"ל (ור' ירוחם כ' בני"ז ריש ח"ו אסור לומ' לעובד כוכבים שאין מזונותיו עליך הילך בשר זה של נבילה ובשל אותו לצרכך אבל מותר לומ' לו אכול נבילה זו וכן פשוט בתוס' עכ"ל ולא הזכיר שבת והוא טעות דפשיטא דאע"פ שהוא נבלה אין בו איסור בישול) ומשמע לכאורה מדבריהם דה"ה בפרתו של עובד כוכבים אסור כיון שהישראל היה אסור לעשות בכה"ג מיהו הנ"י כ' בפרק הפועלים ישראל האומר לעובד כוכבים חסום פי פרתי ודוש בה דישה שלך או חסום פרתך ודוש בה דישה שלי אסור משום אמירה לעובד כוכבים שהרי עשה מלאכת איסור בדבר של ישראל ול"ד להא דתניא במכילתא דבמלאכת העובד כוכבים ליכא משום אמירה לעובד כוכבים דשאני התם שאינו עושה בשל ישראל עכ"ל ואפשר לכוון גם דבריהם כן ומ"מ נתבאר לך מדברי התוס' והאגודה והרא"ש והנ"י דאפילו העובד כוכבים עשה להנאת עצמו אסור בדבר של ישראל ודלא כהגהת מרדכי שכתב הרב וכן משמע ממ"ש הרמב"ם ס"פ י"ז מהלכות איסורי ביאה והמחבר בא"ע ס"ס ה' אסור לומר לעובד כוכבים לסרס בהמה שלנו כו' משמע אפי' אין לו הנאה בזה אסור כיון שהיא בהמה של ישראל.

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן שז סעיף כא אסור לומר לאינו יהודי בשבת הילך בשר זה ובשל אותו לצרכך, ואפילו אין מזונותיו עליו. הגה אבל מותר לומר לו לעשות מלאכה לעצמו (הגהות מרדכי פ"ה ורמב"ן פרשת בא אל פרעה). ובהגר"א [יש לצטט] שהשו"ע קאי כרש"י דלא כתוס' .

 

משנה ברורה סימן שז ס"ק עג אסור לומר לא"י וכו' - דכיון שאותו דבר שאומר לא"י לעשות בשביל עצמו הוא אינו יכול בעצמו לעשות הוא בכלל אמירה לא"י שבות ואסור אף על פי שאינו מתהנה הישראל כלל במלאכה זו ואעפ"כ מותר לומר לו לעשות מלאכה לעצמו כגון שיאמר לו קח בשר שלך ובשל אותו לצרכך וכה"ג דכיון שלא היה הדבר מעולם של ישראל כלל והא"י עושה אותה ג"כ רק בשביל עצמו לא גזרו עליו איסור דאמירה לא"י. ועי' בשעה"צ שמסקנת הש"ך והגר"א דרק בשל ישראל אך בעכו"ם לעכו"ם שרי.

 

ביאור הלכה סימן שז ד"ה הילך בשר וז"ל עיין במ"ב דכיון שאותו דבר וכו' ומותר ליתן לא"י נבלה בחול לבשל ולאכול דהתם לא שייך טעם זה דהא מותר גם בעצמו ליתן לפיו של א"י [תוס' ב"מ וכן מסיק המ"א וא"ר] ועיין בפמ"ג דאסור ליתן לא"י בשר וחלב בחול ולומר לו בשל לך כיון שאינו יכול לבשלם יחד בעצמו הוא בכלל אמירה לא"י שבות [והוא פשוט עיין ביו"ד סימן רצ"ז ס"ד במסקנת הש"ך שם וכ"כ הגר"א שם] ועי"ש עוד שמצדד דה"ה דאסור ליתן לו בשר שיבשל בכלי חולבת ב"י [ולא יצוייר דינו רק אם מצוהו שיבשל בכלי זה דוקא דאל"ה א"י כי קעביד אדעתא דנפשיה קעביד]:

 

וא"כ למדנו דדעת הגר"א בביאורו ס"ק ט' ובאו"ח שז' בדעת הרמ"א שוה לדעת הש"ך והמ"ב שהלכה כר"י בתוס' ומש"כ שם הוא בדעת הרמב"ם וממילא להלכה כיון שקי"ל כר"י הדר דינא דראית התוס' מחרוש בה טבאות וכתירוצם שהוא רק לאחר שהתחיל לחרוש.

 

והנה במגן אברהם סימן שז ס"ק כט כ' והא דאסור לומ' לו חסום פרתי ודוש בה אפי' הדישה של עכו"ם דהתם נהנה בו שמרבה לו שכר במה שחוסמו אבל חסום פרתך ודוש בה שרי

 

והנה הקושיא על השי' שביארו דבשל גוי שרי ממה דמבואר בהל' שבת שאסור לקנות מגוי שעשה לצורך ישראל, אף שכשעשה היה הכל של הגוי, וכמבואר בגמ' במרחץ ובמסיבה, ובחלילים למת, ובגוי שעשה מנעלים שמבואר שלצורך ישראל אסור, והנמוק"י הלא הקשה משבת שבמכילתא מבואר שאסור לומר לגוי, ותירץ ששם לצורך ישראל, וע"כ שכשעושה לצורך ישראל חשיב כחד צד דישראל.

 

ועכ"פ לענין שביעית חמירא טפי דהרי יש לחלק כמו שהבאנו מהאחרונים בין איסור חפצא לגברא וממילא בשביעית יש דין שליחות לעכו"ם לחומרא, וכן מדין המהרש"ל מדין שביתת הארץ.

 

ובפתחי תשובה יורה דעה סימן רצז ס"ק ב אסור לישראל - עש"ך ועיין בליקוטי פר"ח לי"ד שהשיג עליו [עיין בדגמ"ר ובתשובת חתם סופר סימן רפ"ח מ"ש בזה]:

 

שו"ת חתם סופר חלק ב (יו"ד) סימן רפח והנה בטי"ד סי' רצ"ז הקשה אהרמב"ם דכ' בכלאי זרעים מותר לומר לגוי לזרוע לו והקשה והא אסורים לקיימם ותי' ט"ז שם דלזרוע לו לאו לזרוע לישראל אלא לזרוע לו לגוי לעצמו ע"ש והנה פ"א מכלאים הל' וי"ו /ו'/ כ' רמב"ם וז"ל ואסור לישראל להניח לגוי להרכיב לו אילנות כלאים וכ' כ"מ הטעם דאמירה לגוי לצורך ישראל אסור דהוה שבות ומ"ל כ' רמב"ם לטעמי' דס"ל פ"י ממלכי' דב"נ מצווה על הרכבת אילן א"כ ה"ל לפני עור וכו' ע"ש והשתא הך בבא ע"כ מיירי נכרי בשל ישראל דאי בשל עצמו ליכא שבות וליכא לפני עור והשתא הדר ק' הטור לדוכתא מאי קמ"ל דלא יניח מה"ת יניח הגוי להרכיב הא אסור לקיימו אפי' בלי מעשה להרמב"ם וצע"ג לכאורה.

 

פתחי תשובה יורה דעה סימן רצז ס"ק ד אם לא שהעובד כוכבים עושה להנ"ע - עי' ש"ך סק"ד ועי' בתשו' חות יאיר סוס"י ק"נ שכתב דישראל שיש לו עץ מונח על שפת הנהר נראה דמותר לומר לעובד כוכבים ליקח בהמותיו להביא לו עצו לביתו אע"פ שיודע שאין לו רק סוס ושור ויקח שניהם כי אין היהודי נהנה מגוף האיסור והעובד כוכבים בעבידתיה טריד לצורך עצמו ואפילו אומר לו בפירוש קח סוסך ושורך והבא לי עץ או סחורה ממקום פלוני ואף שכתב הש"ך דאם גוף הדבר של ישראל אע"פ שהוא לצורך עצמו עושה אסור לא דמי דשם הישראל מקבל הנאה בדידיה מגוף האיסור דבהמתו נסתרסה או נרבעת או נחסמת ודשה תבואתו משא"כ הכא דהנאתו הוא הבאת מטלטליו הן שיהיה ע"י פרות או סוסים או כלאים ואע"פ שמצוה שיקח סוס ושור שלו מפני שיודע שאין לו זולתם לא מקרי נהנה מן האיסור עכ"ד ולע"ד דבריו צ"ע:

 

והנה בשו"ת בית יהודה חלק יו"ד סימן נה ד"ה ומעתה עלה לאחר שהאריך לחלק בין דינא דכלאים שהיא מצוות התלויות בארץ, ולכך לצורך הגוי מותר, כ' דלצורך ישראל אסור ואף בשאר איסורין קנסינן ליה ז"ל [התשובה במילואה תבוא בנספחים].

 

ומעתה עלה בידינו הלכה למעשה דאיסור אמירה לעכו"ם שייך בכל איסורין שבתורה כסברת רוב הפוסקים ולענין אם עבר ואמ' אי קנסי' לי' נר' פשוט דדינו כסירו' דקאמרי' דאם אמ' (לעכו"ם) קונסין למכרו לאחר והתם ודאי לא שנא עכו"ם (מדעתו שמכירו) לא שנא אמר (לו) בפי' דאע"ג דקי"ל דהחמיר' במערים טפי מבמזיד בגמר' מוכח גבי סרוס דלא שנא ומינה נילף לכל האיסורין דהא מדמי להו הש"ס להדדי ודלא כהט"ז ריש סי' רצ"ז דכתב דבאומר לעכו"ם להרביע בהמתו לא קנסוהו למוכרה יע"ש דליתא לענ"ד ואם כן בנ"ד שהישראל נותן הסוס להעכו"ם וחורש בו עם השור אע"פי שאינו אומר לו בפירוש לחרוש עם השור כיון שיודע שודאי חורש בשתיהן הויא אמירה לעכו"ם שבות ואם עבר ואמר קנסינן ליה למכור הסוס ולא יהנה ממלאכת האיסור כלל וזה פשוט. ועיין בחידושין שלי בה' חש"מ סי' תקל"ח ס"ו ולא דמי למ"ש הג"ה טא"ה ס"ס ה' וז"ל ומותר לומר לעכו"ם למחצית שכר אף על פי שהעכו"ם בודאי יסרסנו דעכו"ם אדעתא דנפשיה עביד ע"כ ה"נ נימא כיון שהעכו"ם שותף בדידיה קטרח הא ליתא דהתם אין עיקר השותפות בא על הנאת הסירוס אלא על שאר דברי' מלאכה וולדות וכיוצא והסירוס ממילא קאתי אבל בנ"ד דעיקר השותפות הוא על מלאכת החרישה דזה בא בסוסו וזה בא בשורו והוי עיקר השותפות על האיסור דלא לחרוש בשור ובחמור ואם כן לא שייך בכה"ג לומר בדידיה קטרח כנלע"ד וה' ינחנו במעגלי צדק לירד לעומקה של הלכה ולעמוד על אמתתה של תורה כי"ר ועיין בטח"מ סי' של"ח ושם בסמ"ע.

 

והנה נתבאר בכל סימן זה שלדעת הגר"א ש"ך ומ"ב, שבי' שאף לדעת ר"י רק חד צד אסור, מ"מ חרוש טבאות מיקרי לצורך ישראל והוי כחד צד ולכך הקשו התוס' משם על ר"י.

והנה כל מה שנתבאר אף למש"כ הגר"א שדוקא בשל ישראל אסור, לכאורה הוא רק בשאר איסורים אך בשביעית הלא כ' הגר"א בירושלמי דפסקי' כמ"ד איישר ודלא כמ"ד חרוש בה ועכצ"ל כנ"ל שחרוש הוא לצורך ישראל וחשיב כחד צד, או שחלוק שביעית או משום שביתת שדהו דשנת שבתון יהיה לארץ, או משום שבכלאים אי' מיעוט מיוחד דשדך וכרמך, שאין אנו מצווין על שדה גוי, משא"כ בשביעית שכל ישראל מצווה שלא לגרום שתעבד ארץ ישראל בגרמתו, ושוב הוי גם כעין שליחות עכו"ם לחומרא, ולכך אף

בלא חד צד אסור.

 

 

פרק ו.

 אמירה לגוי באיסור דרבנן.

 

הנה מפורש בגמ' בכמה מקומות שגם באיסור דרבנן גזרו אמירה לנכרי שבות, כחול המועד וכאיסור הבאת תחומין, וכממלא מים, וראשונה נסתפק בזה התוס' רי"ד מה הדין בדבר שעיקרו דרבנן, כמביא מים בכרמלית האם גם בזה גזרו אמירה לנכרי ונשאר בספק.

 

ע"כ ראינו צורך להביא את כל המקורות לסוגיא זו והכרעת הפוסקים שאף בדרבנן יש איסור אמירה לנכרי שבות אפי' באיסור גברא ואצ"ל אם יש מצות שביתת הארץ שאז זה דאורייתא וכנ"ל.

 

מועד קטן דף יב עמוד א אמר שמואל מקבלי קיבולת, בתוך התחום אסור, חוץ לתחום מותר. אמר רב פפא ואפילו חוץ לתחום לא אמרן אלא דליכא מתא דמקרבא להתם, אבל איכא מתא דמקרבא להתם אסור. אמר רב משרשיא וכי ליכא מתא דמקרבא להתם נמי, לא אמרן אלא בשבתות ובימים טובים, דלא שכיחי אינשי דאזלי להתם. אבל בחולו של מועד, דשכיחי אינשי דאזלי ואתו להתם אסור. מר זוטרא בריה דרב נחמן בנו ליה אפדנא מקבלי קיבולת חוץ לתחום. איקלע רב ספרא ורב הונא בר חיננא, ולא עלו לגביה. ואיכא דאמרי הוא נמי לא על בגוויה.  והאמר שמואל מקבלי קיבולת, בתוך התחום אסור, חוץ לתחום מותר אדם חשוב שאני. ואיכא דאמרי סיועי סייע בתיבנא בהדייהו, רב חמא שרא להו לאבונגרי דבי ריש גלותא למיעבד להו עבידתא בחולא דמועדא. אמר כיון דאגר לא קא שקלי שרשויי הוא דקא משרשו ליה. ולית לן בה. תנו רבנן מקבלין קיבולת במועד לעשותה לאחר המועד, ובמועד אסור. כללו של דבר כל שהוא עושה אומר לנכרי ועושה, וכל שאינו עושה  אינו אומר לנכרי ועושה. תניא אידך מקבלין קיבולת במועד לעשותה לאחר המועד, ובלבד שלא ימדוד ושלא ישקול ושלא ימנה כדרך שהוא עושה בחול. תנו רבנן אין מרביעין בהמה בחולו של מועד, כיוצא בו אין מרביעין בבכור, ולא בפסולי המוקדשין. תניא אידך אין מרביעין בהמה בחולו של מועד, רבי יהודה אומר חמורה שתבעה  מרביעין עליה זכר בשביל שלא תצטנן, ושאר כל הבהמות מכניסין אותן לבקרות. תנו רבנן אין מדיירין לא בשבתות, ולא בימים טובים. ולא בחולו של מועד. ואם באו מאליהן מותר. ואין מסייעין אותן, ואין מוסרין להם שומר לנער את צאנם. היה שכיר שבת, שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע מסייעין אותן, ומוסרין להם שומר לנער את צאנם. רבי אומר בשבת בטובה, ביום טוב במזונות, במועד בשכר. אמר רב יוסף הלכתא כרבי.

רש"י מסכת מועד קטן דף יב עמוד א מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור ליתן מלאכה לנכרי בקיבולת כי עבדי ליה בשבתא, דידעי כולי עלמא ואמרי היום בשבת יהב ליה, והא דשרי בית הלל בפרק קמא דשבת (יז, ב) ליתן כלים לכובס בערב שבת עם חשיכה, ואפילו בתוך התחום, משום דכביסה בנכרי מידי דלא מינכר, וליכא חשדא, אבל מידי דמינכר - בתוך התחום אסור, משום חשדא. אבל אי איכא מתא דמקרבא להתם - אותן פועלים נכרים אסורים, דאינהו ידעי דהני נכרים עבדי ליה מלאכה ואמרי: בשבתא יהב להו. אסור - דאמרי: היום יהבו ליה. סיועי הוה מסייע בתיבנא - שהיה נותן להם תבן למלאכה, דהואיל והוא מסייע בהדייהו - אסור. אבונגרי - מסדרי שולחנות.למיעבד עבידתייהו - אם נשבר השלחן - שרי לתקנו. שרשויי - ריוח בעלמא, כדי סעודתם דקא אכלי בהדייהו, ולא קא חשיב מלאכה. מקבלין קיבולת - נותנה לנכרי לעשותה אחר המועד. אין מרביעין בהמה - משום דעביד מלאכה בחולו של מועד. אין מרביעין - אין אוחזין הבהמה ומביאין עליה זכר. בבכור - דקעביד ביה מלאכה, וכתיב (דברים טו) לא תעבוד בבכור שורך. לבקרות - מקום שיש שם בהמות, והיא רובעת מעצמה. מדיירין - מכניסין בהמה לשדה, כדי שיוציאו זבל, ומזבלין השדה. אין מסייעין אותן - לבהמה לבא בשדה, או אם נכרים הם - אין מסייעין להם להסיען ממקום למקום כדי שתזבל כל השדה, אפילו בבאין מעצמם. לנער - לשמור, כגון אם נכרים הם. שכיר שבת - ששכרו כל השבוע לדייר שדהו. שבוע - שמיטה. מסייעין - כאילו של נכרים הוא. הכי גרסינן - ועושה נכרי בשבת ויום טוב ומסייעין במועד - דלא טרח מלאכה, כלומר, יכולין לסייע לאותו שכיר לדייר. ומוסרין לו רועה אחד לנער צאנו - שמדיירין אותה, הואיל ואינו שכיר לשבת ממש. רבי אומר בשבת בטובה - אם רוצה שום אדם לסייע לאותו שכיר בטובתו - עושה, כלומר: בחנם ולא בשכר.

 

והנה להדיא הכריע המגן אברהם דבלאו הפסד גדול אין להקל כלל באמירה לעכו"ם אפי' באיסור דרבנן.

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן שז סעיף ה דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לא"י לעשותו בשבת והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה כיצד: אומר ישראל לא"י בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה; או  להביא מים דרך חצר שלא עירבו, לרחוץ בו המצטער; ויש אוסרין. הגה: ולקמן סי' תקפ"ז פסק להתיר, וע"ל סי' רע"ו דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא, וע"ש ס"ג.

 

מגן אברהם סימן שז ס"ק ז מקצת חולי - דאלו בחולה ממש הכולל כל הגוף או שיש בו סכנת אבר אפי' ישראל עושה שבות לחד מ"ד כמ"ש סי' שכ"ח סי"ז ושבות שלא כדרכה אפי' במצטער שרי כמ"ש שם סל"ג: ודע שאין מדמין דבר לדבר בעניני השבותים ואין לך בם להתיר אלא מה שאמרו חכמים דלגבי מילה לא התירו שבות כמ"ש סי' של"א ס"ו וגבי לוקח בית בא"י מותר כמ"ש סי' ש"י סי"ד עכ"ד המ"מ פ"ו ומשמע מדבריו שהיה גורס בהרמב"ם מקצת חולי או מצטער (פי' קצת צער) [מ"מ] וכ"כ הטור בשמו ול"ג או יהיה צורך הרבה אבל מדברי הראב"ד משמע דגרס ליה שכתב וז"ל א"א אם היה מקצת חולה הוא בעצמו עושה וכו' וכן אמרו במקום הפסד כגון צנור כמ"ש סי' של"ו ס"ט עכ"ל ובהגמ"ר פ' כ"ט כתב דגבי צנור שרי משום שלא יבא לתקן בידים אבל שאר שבותים אסור כמ"ש סי' של"ד סכ"ו ובריב"ש סימן שפ"ד כתב דאפי' לומר לעכו"ם לעשות שבות אסור אפי' במקום פסיד' דהא כיבוי נמי הוא מלאכ' שא"צ לגופה וגם עכו"ם שהביא דורון אסור אע"פ שלא עשה אלא איסור דרבנן וכו' ע"ש כמ"ש סי' שכ"ה והר"ן פ' חבית כתב ג"כ לחד שינויא דשבות כדרכו אסור אפי' ע"י עכו"ם במקום פסידא ולחד תירוצא כתב דשאני כיבוי כיון דאם צריך לגופו היה חייב מה"ת ואין הכל בקיאים בזה לפיכך אסור אפי' ע"י עכו"ם ובסי' של"ד ס"ב כתב די"א דאפי' שבות דשבות אסור כמ"ש הרשב"א בתשו' סי' תשפ"ד וסי' תשכ"ב לכן נ"ל דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות ע"י עכו"ם אפי' כדרכו ושבות ע"י ישראל שלא כדרכו אבל בלא"ה אין להקל כלל עסי"ט עכ"ל:

 

שו"ת חתם סופר חלק א (או"ח) סימן עב ד"ה יען ראיתי יען ראיתי בנב"י מהדורא בתרא סי' למ"ד מ"ש אודות הפא"ראסאל /מטריה/ שחושש להם מחיוב חטאת לשיטת הרי"ף דס"ל בשבת קל"ח בטלית כפולה דאם יש בגגה טפח או בג' טפחים סמוך לגגה טפח חייב חטאת, א"כ ה"ה הכא נמי דיש בשלשה טפחים סמוך לגגה טפח ומשפע ויורד להיות למגן ולצל להנושא והוי ליה שיפועי אהלים ומיחשב כדפנות וה"ל אהל עם דפנות והעושה בשבת חייב חטאת. והנה האמת דהשתא הכא רובא דהמונים נושאים אותו בשבת אלא שנפתחים ע"י גוי, אך ומה בכך אמירה לנכרי שבות, [שם ק"נ ע"א], ואפילו יהי' רק איסור דרבנן פתיחת הפאראסאל מ"מ ה"ל אמירה לנכרי שבות דשבות ולא במקום מצוה ומי התיר להם:

 

ונצטט כאן מרבותם שהחמירו טובא באיסור אמירה לעכו"ם אפי' לצורך ישוב ארץ ישראל המבואר להדיא בגמ' דאין להוסיף על הציור שכ' בדיוק.

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן תסח סעיף א העושה מלאכה בערב פסח  מחצות ולמעלה, היו משמתין אותו. ואפילו לעשות בחנם אסור. ויש מי שאוסר אפילו על ידי אינו יהודי; ויש מי שמתיר, (וכן הוא המנהג).

 

ביאור הגר"א אורח חיים סימן תסח סעיף א ויש כו'. כמ"ש בב"מ צ' א' איבעיא להו כו'. משמע דבאיסור דרבנן פשיטא להו דמותר ואף דבשבת אסור אף במידי דרבנן כנ"ל שאני שבת דעיקרו מדאורייתא כמ"ש תוס' בהרבה מקומות ומח"ה אין ראיה כמ"ש תוס' שם ד"ה אבל כו'. ולסברא ראשונה י"ל דה"ה בע"פ דג"כ בכלל מועד הוא ועוד י"ל דבכל איסור מלאכה גזרו אטו שבת:

 

הרי מפורש בגר"א שבחוה"מ אסור שהוא בכלל שבת ויו"ט וממילא ה"ה שביעית למש"כ התוס' אליבא דהמהר"ם, ואילו לדעת המהרש"ל חמירא טפי הוי דאוריתא. עוד מפורש בגר"א לפי התירוץ הראשון שלסברא ראשונה בכל התורה מותר ודוקא בערב פסח אסור משום שהוא בכלל מועד, אלא ששביעית הלא כ' מפורש בתוס' שבכלל שבת וכן עיקרו דאוריתא .

 

וצ"ב מהט"ז שכ' ביו"ד רצו' שרק בגוי קטן אך בגוי גדול לכאורה צ"ל אסור.

 

בשו"ת מנחת יצחק חלק ו סימן כד ד"ה והנה שיטת הרא"ש והש"ע נראה דס"ל כקושי' המג"א שם (סק"כ) על הרמב"ם, דהרי ברייתא (דגיטין) שם ס"ל כיבוש יחיד שמי' כיבוש, וא"כ אסור ליתן להם חני' בקרקע מלאו דלא תחנם, לכן מותר לעבור איסור דרבנן, אבל כיון דהרמב"ם פסק לא שמי' כיבוש למה נדחה דרבנן מפני דרבנן, וביותר קשה דהא מסקינן (ביו"ד סי' קנ"א) דאפילו לכתחילה מוכרין בתים לעכו"ם בסוריא וק"ו שלא לקנות מהם בשבת וצ"ע, ואפשר דס"ל דעכ"פ איכא קצת מצוה בקניית בתים עכ"ל, ובזה י"ל דהרא"ש והש"ע ס"ל כקושייתו וע"כ לא הזכירו סוריא, אבל צ"ע להבין שיטת הרמב"ם, כיון דמהש"ס הנ"ל אין ראי', מנ"ל לחדש דמשום קצת מצוה נתיר אמירה לעכו"ם. וביותר כי כפי המבואר בתוס' על הש"ס שם, ובהרא"ש שם, דלשאר מצוה אין מתירין אמירה לעכו"ם, ורק הכא משום ישוב ארץ ישראל, וא"כ די לנו מה שמבואר בש"ס ומנ"ל להוסיף דאף משום קצת מצוה בזה נדחה איסור דרבנן של אמירה לעכו"ם. - וגם לאידך גיסא צ"ע שיטת הרי"ף והטור דלא הביאו כלל דין הנ"ל, אף בנוגע לארץ ישראל, אף שמבואר כן בש"ס להדיא.

 

שו"ע רצו' בסוף סימן כ' הט"ז דאמר לקטן ה"ה לכתחילה משום שאיסור דרבנן, וצ"ב מ"ש מסי' תסח' באו"ח שהביא השו"ע שני שיטות באיסור דרבנן אם יש אמירה או אין והרמ"א כ' שנהגו שמותר ובגר"א כ' שאף האוסרים לא אסרו אלא במועד או באיסור מלאכה וכיון שהיא בעיא דלא איפשטא ספק דרבנן לקולא.

 

 

פרק ו.

באיסור דרבנן אי נאסר בדיעבד בכדי שיעשה לכל ישראל.

 

והנה יש מקום לדון אי נימא  דאמירה לגוי בשביעית בזה"ז מוגדר כאמירה באיסור דרבנן בלבד, [דלא כדעת המהרש"ל שיש שביתת הארץ, ודלא כמש"כ שיש כאן גם ענין שליחות דגוי] האם נאסרין הירקות לכל בכדי שיעשו עד לאחר שמיטה ככל אמירה לגוי או לא.

 

דהנה התוספות מסכת שבת דף קכב עמוד א כ' ואם בשביל ישראל אסור - נראה דאסור לכל ישראל דדוקא בחוץ לתחום דרבנן אמר בפרק בכל מערבין (עירובין דף מ.) ובאין צדין (ביצה דף כה.) הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר אבל באיסורא דאורייתא כי הכא לא ואע"ג דישראל המבשל בשבת בשוגג יאכל התם לא חיישינן אי שרית ליה לאכול דילמא אתי לבשולי במזיד דהא איכא איסור סקילה וחמיר עליה אבל בנכרי העושה לצורך ישראל אי שרית ליה אתי למימר לנכרי לעשות בשבילו ולא דמי להא דאמר לעיל נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה והכא אסור כשעושה בשביל ישראל דכי אמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד הנ"מ בכיבוי וכיוצא בו שאין ישראל נהנה במעשה הנכרי אבל הכא שגוף ישראל נהנה במעשה של נכרי לא אמרינן אדעתא דנפשיה קעביד הואיל והנכרי מתכוין להנאתו כך פירש רבינו שמשון הזקן.

 

הרי נתבאר בדברי התוס' שיש חילוק בין איסור דאוריתא שנאסר לכל ישראל, לבין איסור דרבנן כהבאה מחוץ לתחום שנאסר רק לישראל שהביאו בשבילו, ולא לכל ישראל.

וכן נפסק להלכה: במשנה ברורה סימן רעו ס"ק ג אפילו וכו' - ולא דמי למי שהובא בשבילו מחוץ לתחום בשבת דמותר לאחר וכדלקמן בסימן שכ"ה סעיף ח' דתחומין דרבנן וכן כל איסור דרבנן שעשה א"י בשביל ישראל מותר לאחר שלא נעשה בשבילו:

 

ובביאור הלכה שם ד"ה אפילו וכו' ודוקא במלאכה ד"ת כעין הדלקה הא במלאכה דרבנן שרי לאחר וע"כ פסקינן דמי שהובא בשבילו מחוץ לתחום דמותר לאחר דתחומין דרבנן ואפילו חוץ לי"ב מיל די"א דהוא דאורייתא אפ"ה שרי לאחר כמ"ש המ"א בתקט"ו אות י"ח דאין מפורש בתורה. ומעביר ד"א בר"ה דהלכתא גמירא לה כדאמרינן בפרק הזורק אם עשה א"י בשביל ישראל אפ"ה אסור לכל ישראל ליהנות מזה דהלמ"מ פירוש דקרא הוא והוא בכלל הוצאה כמ"ש הר"ן בפרק כלל גדול במשנה אבות מלאכות ע"ש דאל"כ אין עונשין מהלמ"מ וכיון שהוא פירושו דקרא תורה שבכתב הוי וכדכתוב בהדיא דמיא וכן אם עשה מלאכת הכנסה בשביל ישראל דהא אמרינן בגמרא דסברא הוא מה לי הכנסה מה לי הוצאה ועל כן ככתוב בהדיא דמי [פמ"ג]:

 

אלא שיש לדון בנידו"ד כשאומר זרע בשביל ישראל הירקות לאיזה ישראל נחשב שנעשה בשבילו, דלכאורה אם חשיב שנעשה לכל הקונים הירקות אלו, שוב יאסר להם מטעם שנעשו עבורם, ודוקא שם שעשה מיוחד לישראל אחד לא נאסר לאחר.

 

ולמעשה כן כתבו הפוסקים לגבי שבת דבעשה העכו"ם כדי שיקנו ממנו הישראל, אסור לכל הישראלים לקנות ממנו אפי' באיסור דרבנן, כיון שנעשה בשבילם.

 

וביותר בביאור הלכה סי' תקטו' דפשיטא ליה דבעיר שרובה ישראל כל מה שהביא הגוי לצורך ישראל הביא ואסור לקנות ממנו אפי' באיסור דרבנן, וכ' דאף ברוב עכו"ם אם הביאו עבור ישראל, אסור לקנות עד בכדי שיעשה אף באיסור דרבנן.

 

בעיר שרובה נכרים וכו' - ומסתפקנא אם רוב הקונים ממין זה ישראלים אם אזלינן בתרייהו אם לא דהנה במס' מכשירין בפ"ב משנה ט' איתא דאם מצא בה בשר מבושל הולכין אחר רוב אוכלי בשר מבושל והיינו דאם הם ישראלים אף דרוב העיר עכו"ם מתירין להם ותלינן דמהם נפל וה"ה לעניננו וכעין זה ב"מ דף כ"ד ע"ב רוב עכו"ם ורוב טבחי ישראל [וצריך לחלק בזה לההיא דמשנה ז' דאם מצא בה תינוק מושלך דקפליג שם ת"ק אר' יהודה דאזיל בתר רוב המשליכין דת"ק לא חשיב ליה כרוב ועיי"ש בשמנה ח' וביו"ט שם] אח"כ מצאתי בסימן תקי"ז בט"ז שכתב כן בפשיטות וכ"כ האחרונים שם ולפ"ז בענין דגים שמצוי להיות רוב הקונים על שבת ויו"ט ישראלים הרבה שדרין שם וכמו שכתב המחה"ש אף אם הם מיעוט נגד העכו"ם אסור מדינא לקנות שם דגים ביו"ט מן העכו"ם אף אם יודע שלא ניצודו היום משום דבודאי אדעתם הביא מחוץ לתחום דחשיב לענין זה כעיר שרובה ישראל אכן לפ"ז מאי מסתפק המ"א בסקכ"ב להחמיר שלא לקנות מהם דגים מחשש שמא ירבה בשביל ישראל תיפוק ליה דלענין דגים הו"ל כעיר שרובה ישראל וע"כ דלא פסיקא ליה דרוב קונים הם ישראלים וכו' ואפילו ברוב עכו"ם יש לכתחלה ליזהר לקנות מהם מפני סברת המ"א שאם יקנו ישראלים ביו"ט שמא ירבה להביא בשבילם:

 

ואין לחלק בין מכירה ישירה מגוי לישראל שכל קונה נעשה בשבילו, משא"כ בסיטונאי שקונה ומוכר לישראל אחרים, שהרי כל האוכלו, נעשה בשבילו.

 

לסיכום נתבאר מדעת הפוסקים שאף באיסור דרבנן אם עשה הגוי כדי שיקנו ממנו הישראלים אסור לקנות ממנו עד בכדי שיעשה שנחשב שעשה בשבילם, וכ"ש באומרים לו במפורש.

 

חשוב לציין שבאסיפה שהיה במעמד מר דולגין ממשרד החקלאות הוא ציין שבשנת השמיטה הערביים מגדלים שלושים אחוז יותר מהרגיל לצורך היהודים.

 

תוספות רי"ד מסכת בבא מציעא דף צ עמוד א מהו שיאמר לגוי חסום פרתי ודש בה. פי' דוקא ודש בה אבל אם חסמה גוי ודש בה ישראל חייב אע"ג דלא חסמה הוא כדאמרי' לקמן דלא תדוש בחסימה אמר רחמנא אלמא אע"ג דלא חסם הוא כיון דדש בפרה חסומה חייב, ודוקא כשאמר לגוי חסום פרתי ודש בה לא מחייב מלקות, משום דגוי לאו בר שליחות הוא ואין לומר בו שלוחו של אדם כמותו, אבל ראובן בעל הגורן שאמר לפועל ישראל חסום פרתי ודש בה חייב בעל הגורן מלקות דשלוחו של אדם כמותו, ואם תאמר והרי אין שליח לדבר עבירה, כי אמרי' אין שליח לד"ע הנ"מ היכי דאי עביד שליח מחייב שליח, התם ודאי לא מחייב שולחו כדאמרן לעיל בשנים אוחזין, אבל הכא דכי עביד שליח לא מחייב דלא אזהר רחמנא אלא לבעל הגורן שלא ימנע גורנו מן האכילה לבהמה הדשה ולא לפועל, דמה כח יש לפועל להאכיל בדבר שאינו שלו, וכיון דשליח לא מחייב מחייב שולחו דשליחו של אדם כמותו, ודוקא כשאמר לגוי חסום פרתי ודש בה אז לא מחייב בעל הגורן אבל חסמה בעל הגורן ואמר לגוי דש בה חייב בעל הגורן משום דחסמה שלא יהא אלא מאלי' היא דשה והוא רוצה בדישתה חייב החוסם שבשני ענינין מתחייב בין אם יחסום אחר והוא דש בה דלא תדוש בחסימה אמרה תורה, ובין אם חסם הוא ואחר דש בה חייב משום שחסמה כדילפי' לקמן מחסמה בקול ואע"פ שלא היה דש בה:

 

אנציקלופדיה תלמודית כרך ב, אמירה לנכרי שבות [עמוד מב טור 1] אפילו במלאכה דרבנן אמירה לנכרי שבות, ולכן לא יאמר אדם לעכו"ם בשבת שכור לי פועלים, אף על פי ששכירות פועלים אינה אלא מדרבנן¹³.

 

13. שבת קנ א. תוס' שבת קכא א ד"ה אין, ועי' או"ז ח"ב סי' פה. וצ"ע בשלטי הגבורים על הרי"ף שבת פט"ז. ועי' רמב"ם שבת פ"ו ה"ט.

35. רבינו ירוחם נתיב יב חלק יב והובאו דבריו בב"י סי' שז.

 

 

פרק ז.

יבאר שהדין שכל מה שנעשה עבור ישראל נאסר בכדי הנאה הוא לאו דוקא בשבת אלא בכל האיסורין שנאמר דין אמירה לעכו"ם.

 

במה שכתבו המתירים שאולי הנעשה לצורך ישראל בלא אמירה לא נאסר אלא בשבת ולא בשאר איסורין ולא מצאו מקור לזה, לכאורה הדבר מפורש בריטב"א ב"מ צ' שאף בשאר איסורין שהרי כ' להוכיח שדישה גם קודם הדישה אסור לומר לו, שהרי אפי' בלא אמירה כלל אסור בשבת ויו"ט.

הרי שהריטב"א כ' להוכיח משבת ויו"ט שלצורך ישראל אסור על חסימה שאסור.

 

חידושי הריטב"א מסכת בבא מציעא דף צ עמוד א או דילמא לא שנא. פי' דבהא נמי גזרו משום אמירה לגוי שבות, ומכאן אמרו בתוס' בשם ר' סעדיה גאון דאמירה לגוי שבות דלגבי שבת אפי' כשאמר לו מע"ש שהוא שעת התירא, דהכא קודם דישה א"ל שהיא שעת התירא, וכן בדין דהא אפי' בלא אמירה כלל כל שעושה הגוי מעצמו לצורך ישראל אסור בין בשבת בין ביו"ט כדאיתא בכמה דוכתי.

 

הרי שביאר הריטב"א הספק של הגמ' שאם יהיה אמירה לעכו"ם בכל האיסורין יהיה דינה כשבת שאף במה שעשה הגוי מעצמו לצורך ישראל אסור.

 

וזה מתישב כעין חומר למש"כ הריטב"א בשבת בטעמא שאסרו אף בלא אמירה דאי לא הא לא קיימא הא וכולא חדא גזירה, ואינו דין נוסף של איסור הנאה כפי שהבינו.

 

חידושי הריטב"א מסכת שבת דף קכב עמוד א ואע"ג דאמירה לגוי שבות דרבנן, עשו חכמים חיזוק לאסור אף מה שעשה הגוי מעצמו לצורך ישראל, דאי לאו הא לא קיימא הא, וכולה חדא גזירה היא כדי שלא יעשה אדם מלאכתו בשבת על ידי גוי ונעשה השבת חול.

 

ויש להוסיף ע"ז מש"כ הרמב"ן בטעמא, שהוא שמא יאמר לו עשה שזהו טעמא דאיסור שבות בכל האיסורין ואין ענינו לשבת דוקא.

 

חידושי הרמב"ן מסכת שבת דף קכב עמוד א וראיתי בספר התרומה בלבול גדול בגוי שבישל בשבת לצורך עצמו, משום דקשיא ליה תרתי, בשביל ישראל למה אסור הא קיי"ל המבשל בשבת בשוגג יאכל, ולצורך גוי למה מותר מ"ש ממשקין שזבו ופירות הנושרין דגזרינן שמא יסחוט ושמא יעלה ויתלוש, ולפי דעתי שהקושיות הללו אין בהן ממש דמה ענין מעשה ע"י ישראל למעשה שבת דגוי, בישראל גזרו לר"מ במזיד ולר"י נמי שוגג אטו מזיד, אבל בגוי אם לצורך עצמו דברי הכל מותר ואם לצורך ישראל דברי הכל אסור, שאפילו לר"מ גזרו בו שמא יאמר לו עשה דכיון דלדעת ישראל קעביד ואתי לאיערומי החמירו בו יותר משוגג ובעינן כדי שיעשו, וזה דבר פשוט הוא

 

ואף הרדב"ז שהביאו בתשובה לא כ' אלא שכיון שזה בעיא דלא איפשטא דיינו לאסור מה שנתפרש בהדיא, ומשמע ממנו שאילו היה פשיטותא לא היה נחית לחלק בין אמירה בהדיא למה שעשה מעצמו.

 

ולפי"ז הדבר פשוט שבשביעית שהוא לא בכלל הבעיא כמש"כ התוס' [אבע"א למהר"ם אבע"א למהרש"ל], א"כ אפי' לרדב"ז ודאי דינו כשבת אף בעשה העכו"ם מעצמו לצורך ישראל אסור.

וכן יוצא משו"ע שז' סעי' כא' למה שבי' הש"ך והמ"ב שאף לפי ר"י לא אסר אלא בפרת ישראל או בבשר שהיה של ישראל, והאיך יכלו לפרש כן והלא תוס' הקשו מחרוש בה ומבואר שכיון שהוא שם לצורך ישראל, הרי הוא שוה לחד צד דישראל.

 

וכן משמע דעת הריטב"א ממש"כ בסוף הסוגיא שכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה לצורך ישראל, הרי שכ' כר"י ומ"מ כ' לצורך ישראל, ולא בשל ישראל.

 

חידושי הריטב"א מסכת בבא מציעא דף צ עמוד ב ולענין בעיין דהאומר לגוי חסום פרתי ודוש מסתברא דאפשיטא בעיין מההיא דבני מערבא ומשקלא וטריא דעלה דכיון דלית הלכתא כר' חדקא לית לן לאוקומי כל הסוגיין דלא כהלכתא, הלכך אמירה לגוי שבות ואפי' באיסור לאו [כל] שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה לצורך ישראל, וכן פסקו הגאונים ז"ל.

 

ולהוסיף ע"ז דבריו בעירובין, שחייבים לאסור אף הנעשה מאילו שאל"כ יבא לומר לו עשה.

 

חידושי הריטב"א מסכת עירובין דף מ עמוד א והנכון בעיני יותר דכל שנעשה בו לצורך ישראל שום מלאכת איסור שאי אפשר ליהנות בו זולתה אסרו כל הנאת אותו דבר לגמרי ואפילו מה שלא הועיל בו מעשה גוי, שאם לא כן אף אתה נהנה ממעשיו שנתכוון לדבר האסור ויבא לומר לו עשה.

 

וכן הוא מפורש שלא שנא שאר איסורין שאף בלא אמירה אסור הדבר בדיעבד בשו"ת בית יהודה[16] חלק יו"ד סימן נה ד"ה ומעתה עלה

 

ומעתה עלה בידינו הלכה למעשה דאיסור אמירה לעכו"ם שייך בכל איסורין שבתורה כסברת רוב הפוסקים ולענין אם עבר ואמ' אי קנסי' לי' נר' פשוט דדינו כסירו' דקאמרי' דאם אמ' (לעכו"ם) קונסין למכרו לאחר והתם ודאי לא שנא עכו"ם (מדעתו שמכירו) לא שנא אמר (לו) בפי' דאע"ג דקי"ל דהחמיר' במערים טפי מבמזיד בגמר' מוכח גבי סרוס דלא שנא ומינה נילף לכל האיסורין דהא מדמי להו הש"ס להדדי ודלא כהט"ז ריש סי' רצ"ז דכתב דבאומר לעכו"ם להרביע בהמתו לא קנסוהו למוכרה יע"ש דליתא לענ"ד ואם כן בנ"ד שהישראל נותן הסוס להעכו"ם וחורש בו עם השור אע"פי שאינו אומר לו בפירוש לחרוש עם השור כיון שיודע שודאי חורש בשתיהן הויא אמירה לעכו"ם שבות ואם עבר ואמר קנסינן ליה למכור הסוס ולא יהנה ממלאכת האיסור כלל וזה פשוט. ועיין בחידושין שלי בה' חש"מ סי' תקל"ח ס"ו ולא דמי למ"ש הג"ה טא"ה ס"ס ה' וז"ל ומותר לומר לעכו"ם למחצית שכר אף על פי שהעכו"ם בודאי יסרסנו דעכו"ם אדעתא דנפשיה עביד ע"כ ה"נ נימא כיון שהעכו"ם שותף בדידיה קטרח הא ליתא דהתם אין עיקר השותפות בא על הנאת הסירוס אלא על שאר דברי' מלאכה וולדות וכיוצא והסירוס ממילא קאתי אבל בנ"ד דעיקר השותפות הוא על מלאכת החרישה דזה בא בסוסו וזה בא בשורו והוי עיקר השותפות על האיסור דלא לחרוש בשור ובחמור ואם כן לא שייך בכה"ג לומר בדידיה קטרח כנלע"ד וה' ינחנו במעגלי צדק לירד לעומקה של הלכה ולעמוד על אמתתה של תורה כי"ר ועיין בטח"מ סי' של"ח ושם בסמ"ע.

 

הרי מפורש בדבריו שאף בלא אמירה קונסים התוצאות, והחמיר אף לקנוס במקום שאין תוצאה, את השור עצמו, וכהרבעה שאסר אפי' במכירה ודלא כדברי הט"ז שם שכ' .. אלא השוה זאת לסירוס, עכ"פ פשוט דבמקום שיש תוצאה כנידו"ד דזרע בשבילי ירקות, שלכאורה הירקות אסורות כשבת.

 

וכידוע שהדבר מפורש לענין חוה"מ הן בסוגיא דגוי שהביא דורון לישראל שאף שהביא מעצמו אסור ונפסק בשו"ע.

 

ואף כ' הרא"ש טעמא כנ"ל שאיסור הנאה הוא כדי לשמר את איסור אמירה, כדי שלא יאמר לעכו"ם לתולשם לכך צריך להמתין בערב וכו'.

 

רא"ש מסכת חולין פרק א סימן יט על כן נראה דטעמא דעובד כוכבים שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר שאסור לערב בכדי שיעשו משום שלא יאמר לעובד כוכבים לתולשם ולהביאם הילכך צריך להמתין לערב בכדי שיעשו משום שלא יאמר לעובד כוכבים להביאם לאוכלן בלילה מיד.

 

והנה היסוד שרצו לחלק בין בפניו לשלא בפניו מפורש בראבי"ה שלא אמרינן.

 

ראבי"ה ח"א - מסכת שבת סימן רנז השיב ר' שלום נ"ע. ודאי אם אין הוכחה שריבה בשביל ישראל אפילו בפניו מותר הישראל להנות, ואם אינו מכירו ואמר הגוי בפירוש שלצורך ישראל עושה או אם מתקן לו הגוי לישראל והולך לו הגוי אסור להנות ממנו, שבכל אלו נאמר ויראת מאלהיך, ואין מערימין בכך.

 

וזה הלום ראיתי בספר שנתחבר על ידי בית מדרשם של מכון החקלאות שכ' שם להדיא בחלק גדול כדברינו, ובפרט על מש"כ בדעת השו"ע בפי' ר"י לדעת המ"ב והש"ך, שזה רק בפרתי ובשר של ישראל, ושחרוש הוי בדומה לזה כיון שהוא צורך ישראל, יעוי' שם על פירוש מתני' דחוכרין נירין, וצ"ע אם חברי בית מדרשם חזרו עתה מכל מש"כ שם.

 

ויש להוסיף מה שמצאנו בחת"ס שאין נכסי הישראל סיבה לאיסור, ודוקא בשל גוי מותר משום שעושה לעצמו אך אם מתחייב לקנות ממנו במפורש מבואר שם במ"ב שאסור.

 

שו"ת חתם סופר חלק א (או"ח) סימן סג והגע עצמך אם ישכור ישראל פועלים ללקט לו מציאות ממקום המופקר היש מי שיתיר, ואע"פ שאין הגוי זוכה בשביל ישראל אלא מלקט המציאה במלאכה דאורייתא ושוב יזכה הישראל בהם אחר השבת או יצוד דגים וכדומה לטובת ישראל, עיין תשו' תשב"ץ ח"ב סי' נ"ד, ואע"ג דמותר לומר לו לגוי עשה מלאכה בשלך בשבת ואם אצטרכך אקנה ממך אחר השבת עיין סי' ש"ז ובמג"א סק"ג, מ"מ היינו בשל גוי ממש אבל לעשות בהפקר לצורך ישראל אסור, ואע"פ שהדבר פשוט ומבואר אביא ראי' לדבר

 

 

פרק ח.

ידון שאף למש"כ התוס' שמ"ד חרוש בה טבאות הוא רק בהתחיל לחרוש קודם שבא הישראל, ומשום דרכי שלום, מ"מ אם הגוי יחרוש יותר בשביל אמירת הישראל אסור.

 

ט"ז אורח חיים סימן רעו ס"ק ד וכן אם נתן שמן כו'. - ב"י הביא דעת סמ"ג ומרדכי והתרומה ה"ה נמי אם יש אש דולק והרבה עליה העכו"ם מותר ליהנות ממנו כיון שמתחלה היה יכול ליהנות קצת ולטעמייהו אזלי דלא מיפלגי בין עשיית אש להדלקת הנר אבל לרבינו שכתב שאסור ליהנות מן האש שעשה העכו"ם לצרכו שמא ירבה בשבילו כשמרב' על האש הדולקת אסור מ"ה נקט רבינו שריותא בהדלקה ולא באש וכבר כתבתי שאגור כתב בשם ר"ת לאסור ליהנות ממדורה שהרבה עכו"ם לצורך ישראל אף על פי שהיה אש מתחלה כו' עכ"ל ומו"ח ז"ל חלק עליו לומר שאין כאן מחלוקת דהם מדברים בהרבה עצים על המדורה שהבעירו מע"ש דהתם ליכא למיחש עוד שמא ירבה בשבילו דכבר הרבה אבל רבינו מדבר בעכו"ם שתיקן אש לצרכו ושוב ישב הישראל אצל המדורה להתחמם שם חיישי' שמא ירבה והאריך עוד בזה ואמר ששגגה הוא אצל הב"י וש"ע שעשה מחלוקת והחמיר בהרבה עצים על האש ובאמת יפה ויפה דברי הב"י והש"ע דאם יש חשש לישב אצל האש אצל העכו"ם שעשה אש שמא ירבה עוד יש נמי לאסור במה שהרבה כבר בשבת בשביל ישראל כיון שיש איסור בריבוי זה וכיון דהמתירים מתירים לישב אם הרבה כבר כיון שבלא הריבוי היה ג"כ ראוי קצת ליהנות ממנו ה"נ יש להתיר אם עדיין לא הרבה ולא חיישינן שמא ירבה דאף אם ירבה אין חשש כיון שקודם הריבוי היה ראוי קצת והאוסרים אוסרים באמת בהרבה כבר בשבת וממילא אסור לחמם אף קודם הריבוי שהוא עדיין היתר דשמא ירבה עדיין וכך לי באש שנעשה בע"ש בהיתר ובא עכו"ם והוסיף עליו בשבת כמו שמדליק עכו"ם בתחלה בשבת לצרכו דגם זה היתר עד שיוסיף אלא דלא רצו לעשות כאן היתר כלל משום שלא ירבה כ"ז פשוט לע"ד.

 

 

פרק ט.

בענין אמירת חרוש ואקנה ממך לגבי השדה וכ"ש לגבי הזרעים בשביעית.

 

במתני' דשביעית ושואלין בשלומם מפני דרכי שלום, ומשמע שרק באמירה אך לא יסייען ביד, וכן פסק הרמב"ם בהל' שמיטה.

 

הנה בירושלמי נחלקו באומר חרוש טבאות ואקנה ממך לאחר שביעית, כלומר שאומר לנכרי שיחרוש את שדותיו בשביעית כדי שיהו מוכנים לשמינית והוא יקנה ממנו את השדה לאחר שביעית, וכבר עמדו האחרונים מדוע דיברו דוקא על חרישת השדה וקנייתה בשמינית ולא על אומר זרע בשביעית ואקנה ממך הגידולים בשביעית עצמה. ואף לא מצאו חז"ל האיך לפרנס את העניים בשביעית, והלא היו יכולים לגדל ע"י נכרים.

 

והנה בספר כפתור ופרח פרק מז ומחזיקין ידי גוים בשביעית אבל לא ידי ישראל, כלומר בדבור לא במעשה כגון שיאמר להם הש"ם עמכם וכיוצא בזה. ויש מפרשים אומרים להם חרושו בטוב ואנו נקח השדות מכם בחכירות אחר השמטה.

 

ושואלין בשלומן פי' ביום אידם מפני דרכי שלום וכדאיתא מסכת שביעית פ"ד, וכן סוף פרק הניזקין (גיטין סא, א). ואמרינן התם (סב, א) אין עודרין עם הגוי בשביעית, וכן פסק הרי"ף ז"ל, ופי' עודרין חופרין והטעם שקדושה שניה קדשה לעתיד לבוא, ואף על פי שאין יובל יש שמיטה. והב"ת כתב דבשביעית מותר לחרוש ולזרוע בקרקע הגוי ואפילו מדרבנן. ולא הסכים בזה טהור קודש מה"ר אליעזר וכמו שכתבנו לפנים.

 

ירושלמי (פ"ד ה"ג) דילמא רבי חנינא בר פפא ורבי שמואל בר נחמן עברין על חד מחורשי שביעית אמר ליה רבי שמואל בר נחמן אישר. אמר ליה רבי חנינא ולא כן אלפן רבי (תהלים קכט, ח) ולא אמרו העוברים ברכת יי' אליכם, שאסור לומר לחורשי שביעית אישר. אמר ליה לקרות אתה יודע לדרוש אין אתה יודע, ולא אמרו העוברים אלו אומות העולם שהם עוברים מן העולם, ולא אמרו לישראל ברכת יי' אליכם. מה ישראל אומרים להם ברכנו אתכם בשם יי', לא דייכם, כל הברכות הבאות לעולם בזכותינו הם באות, לא דייכם שאין אתם אומרים לנו באו וטלו לכם מן הברכות הללו, אלא שאתם מגלגלים עלינו פייסים וזומיאות וגולגליות וארנוניות. ובגמרין פרק הבא על יבמתו (יבמות סג, א) כל גויי הארץ (בראשית יח, יח) אפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא אין מתברכות אלא בשביל ישראל.

 

והנה בכפתור ופרח מבואר שם שאפי' בתלוש אסור לעשות עם גוי בשביעית. [טחינה כדרך שאר השנים] ירושלמי (פ"ו ה"ב) רבי יוסי בר' בון בעא קומי רבי מונא מהו לטחון עם הגוי בארץ, אמר ליה מתני' אמרה שהוא אסור, דתנן (שביעית פ"ו מ"ב) עושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר, הא בארץ אפילו בתלוש אסור. ואמרי' (שם) במאי עסקינן אם בפירות ששית שנכנסו לשביעית אפילו בארץ מותר, אם בפירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית לחרוש מותר לקצור אסור ואנן תנן אסור לחרוש, אלא הכא במאי עסקינן בפירות שביעית בשביעית. והבצירה והקצירה והמסיקה בארץ אסור, דתניא ואת ענבי נזיריך לא תבצור מן השמור בארץ אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר, ד"א לא תבצור כנגד הבוצרים.

 

תוס' גיטין סב' א' ד"ה אין, דגם בזמן הזה אסור לעבוד בקרקע עכו"ם בשביעית, וכ"ה בתוס' סנהדרין כו' א' ולהדיא רק בסוריא התירו כדאמר בירושלמי שביעית פ"ו ה"א ר"ח בעי משרי ההן יבלונה, ובבי' הגר"א בסוריא הוי והיו ישראלים אריסין בשדות נכרים, והנה הרמב"ם בפ"ח מהל' שביעית ה"ח כ' דאין מסייעין את הנכרים בשביעית.ובפ"א הי"א מי שכפאו אנס לעשות בשביעי בחנם כו' ה"ז עושה וכבר בי' החזו"א דבחנם ובשכר אינו נופל אלא בעובד בשדהו של האנס. ובפ"ד הכ"ט עכו"ם שקנה קרקע כו' ואי בזה לענין שביעית להדיא בשות נחפה בכסף אלמנה שלוה ממנה גוי וזרע בשמיטה כדי להחזיר לה את ההלואה.

 

החילוק לכאורה שכאן עשה רק כדי להרויח לעצמו לשלם את ההלואה, מה שאין כן כשזורע לצורך ישראל או שמחם מרחץ לצורך ישראל.

 

חזו"א שביעית סי' י' ס"ק ו' אבל בדבר שאסור משום ספיחין ורוב המין ביד הישראל והנכרי ספק לן אם הוא תגר צ"ע אם יש להתיר ספק ספיחין.

 

 

סימן ד

פרק א.

בבי' תוספתא פ"ו דשביעית דאין לוקחין מן הנכרי פירות שביעית, ויש בזה כמה טעמים בראשונים, וכל הטעמים שייכים כיום\ ואף לטעם שהוא משום שמערים ומביא משל ישראל גם כיום כן הוא כידוע וממילא אי' לגזירת חז"ל.

 

אי' בתוספתא שביעית פרק ו אין מוכרין ואין לוקחין מן הגוי ומן הכותי פירות שביעית.

והנה הביאור פירות שביעית אינו דוקא בפירות שקדושין קדושת שביעית אלא הכונה פירות של השנה השביעית דהלא אמרו בתוספתא פרק ד הלכה יח פירות שביעית שבאו מחוצה לארץ לארץ אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במניין אלא הרי הן כפירות הארץ הרי שגם לפירות חו"ל קראו פירות שביעית וע"כ שהכונה פירות של שנה השביעית ולאו דוקא שקדושין בקדושת שביעית.

 

ובאחרונים נתקשו בשלמא אין מוכרין משום שאין מוסרין להן פירות שביעית אך מדוע אין קונין מהם.

 

ובחסדי דוד כ' איסור הלקיחה איכא למימר שמא הביא מן השמור של החשוד, ואפי' תימא מתוך שלו קסבר אין קנין לעכו"ם בא"י.

 

הרי דס"ל דאף פירות הגוים אסורין מטעם שמור ונעבד, וכשי' רש"י ביבמות והרמב"ן עה"ת שיבואר בהמשך, ולמעשה יש לזה סייעתא מתוספתא דדמאי דתניא המשלח ביד גוי הרי זה חושש משום מעשרות ומשום שביעית מפני שהם בחזקת המשתמר משמע שפירות של גויים הם באיסור שביעית.

 

וכן הוכיח המבי"ט בתשובתו לב"י וכ' אע"ג דאיכא למיתב חושש משום שביעית פירות של ישראל ביד הגוי.

 

במנחת ביכורים אתוספתא כ' משום שס"ל אין קנין, וממילא אף פירות דעכו"ם קדושין בקדושת שביעית וממילא אסור לקנות ממנו מפני שמוסר לו דמי שביעית.

 

ובשו"ת מהרי"ט חלק א סימן מג ד"ה ונמצא בתוספתא. נתקשה בזה ז"ל. ונמצא בתוספתא פ"ד אין מוכרין ואין לוקחין פירות שביעית מן העכו"ם ולא מן הכותי ויש שרצו ללמוד ממנה שלא לקנות מן העכו"ם כלל ונותנין טעם לפי שהדמים של הפירות חל עליהם קדושת שביעית ואסור למסור להם דמי שביעית ונראה שאין לסמוך עליה לאסור לקנות מן העכו"ם דמאותה דפרק בתרא דיבמות עכו"ם שהביא פירות ואמר של עזיקה הם וכו' לכל הפירושים מוכח שמותר לקנות מהם שלא היו חוששין אלא לכרם מעוזק כמו שפי' ר"ת וכן פירשה הראב"ד ז"ל אבל מה שאינן מעוזק ושמור מותר לקנות ממנו כדאמרינן להשביח מקחו הוא עושה וכן מההיא דירושלמי דריב"ל דהוה מפקד לא תזבון לי ירק אלא מגינתא דססרא נמי מוכח דהי' קונה מן העכו"ם בדמים. והטעם שאמרו שאסור למסור להם דמי שביעי' וגם אוסר להאכיל לעכו"ם פירות שביעית וה"ה דמי שביעית נראה דדוק' פירות שביעית שבידינו אנו מחוייבים לאכלם ולא להפסידם שנתינת' לכותי הוא הפסד והוזהרנו מזה אלא שנאכלם בקדושתם וכן דמי שביעית שהם בידינו מדמי הפירות שמכרנו חייבנו לאכלם ולא להפסידם אבל כגון זה שהוא לוקח הפירות מן העכו"ם ונתן לו דמים עדין הדמים כל זמן שהם בידינו אין בהם קדושה כמו שיהיו בידו של עכו"ם וכיון שכן לא הוזהרנו על הדמים שלא להפסידם שהרי עדין לא היה בהם קדושה ולא היו ראוים לנו לאוכלם בקדושה שנאמר לכם לאכלם ולא לכותי. והא דאסור לקנות מעם הארץ לפי שאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ כדאמרינן בפרק לולב הגזול הלוקח לולב מחבירו וכו' התם היינו טעמא בע"ה לפי שהו' חשוד שלא יאכלם בקדושתם ויעשה מהם סחורה ואסור להחזיק ידי עוברי עבירה כדמוכח מדברי רש"י והתוספות שם אבל בעכו"ם לא שייך מחזיק ידי עוברי עבירה שהוא אינו מצווה על השביעית עכ"ל.

 

וכן החזו"א נתקשה בזה שהלא בגוי אין המעות נתפסין בקדו"ש ואמאי לא נקנה ממנו.

ובסו"ד כ' משום דחיישי' שלוקחן מישראל ולמעשה כן הוא בב"י ובמבי"ט דהנה המבי"ט הקשה מתוספתא זו לב"י שחזינן שנוהג קדושת שביעית בפירות נכרים, וכ' הב"י בתשובתו ז"ל. ומה שמביא מהתוספתא דאין מוכרין ולא לוקחין מן הגוי ומן הכותי פירות שביעית דמשמע דפירות גוי חייבום /חייבים/ בביעור לא מוכחא דהתם מייתי לה עלה דההיא דאין מוכרין לחשוד על שביעית פירות שביעית דאסור למסור בידם דמי שביעית דשמא לא יאכל אותם בקדושת שביעית ובתר הכי מייתי התם בתוספתא הא דאין מוכרין ואין לוקחין מן הגוי ומן הכותי פירות שביעית ואפשר דאיירי בפירות שביעית דישרא' ביד גוי דומייא דאין מוכרין דהוי פירות שביעית של קרקע ישראל וטעמא דאין לוקחין דמוסר דמי שביעית ביד גוי עכ"ל

 

וכ"כ הב"י בתשובתו שם: דמה שהביא ראיה מדתנייא בתוספתא אין מוכרין ולא לוקחין מן הגוי פירות שביעית איכא למימר דהיינו דוקא בפירות שגדלו בשדה ישראל.

והנה בגמ' יבמות דף קכב עמוד א אי' פשט מהא מתניתין: עובד כוכבים שהיה מוכר פירות בשוק, ואמר פירות הללו של ערלה הן, של עזיקה הן, של נטע רבעי הן - לא אמר כלום, לא נתכוון אלא להשביח מקחו.

 

וברש"י של עזיקה - מפרדס מעוזק וגדר סביב לו לשומרו והיא שנת שביעית וקשיא לי דמאי איסור יש כאן אם עבר זמן הביעור לא שנא מן המשומר ול"ש מן המופקר אסורים וקודם הזמן אלו ואלו מותרים. לא אמר כלום - לאוסרם על כך אלא הלך אחר הרוב שזה משקר ולהשביח מקחו נתכוין וכן נטע רבעי להודיע שפירות נטיעה הן וכמדומה לי דהאי עזיקה שם העיר שבארץ ישראל ופירותיה משובחים ואם היה עובד כוכבים זה בחוצה לארץ ומשבחם ואמר מעזיקה הבאתי אין חוששין לומר אמת דבריו ושמא לא נתעשרו וישראל מכרם לו אלא להשביח מקחו והכא נמי לא נתכוין עובד כוכבים זה אלא לאיים על זה שיקצור לו מספוא לבהמותיו.

 

אכן בספר הישר לר"ת (חלק החידושים) סימן נט פליג על רש"י וכ' שאסור באכילה אף קודם הביעור. ז"ל. ה"ג. גוי שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה של נטע רבעי הן או של עזיקה הן. והכי פיר' גוי תגר שלקח פירות מישראל והיינו דקאמר' בשוק כדרך חמרים שלוקחין מבעלי בתים. ואמר פירות הללו של ערלה הן. כלומר אין יותר מג' שנים שניטע האילן של עזיקה ילדה הגדילה בשימור כדכת' ויעזקהו וכו'. ובשביעית דבר השמור אסור אפי' לפני הביעור כדאמרי' בתורת כהנים ואת עינבי נזירך לא תבצור מן המופקר אתה בוצר ואי אתה בוצר מן המשומר. וגבי לוקח מחבירו לולב בשביעית אמרינן בסוכה דאין לוקחין מן המשומר אפי' בחצי איסר. ורבינו שלמה פירש הטעם לפי שעם הארץ כיון ששומרו מערים למוכרו. ואינו כן דאיש(ט)תמיטתיה ההוא דתורת כהנים. מכל הני שמעינן דפירות שביעית שהן משומרין אסורין. הילכך הא דקאמר של עזקה הן בשביעית קאמר והוה לן למיסר. קמ"ל בריית' דלא מהימן דלהשביח מקחו קא מיכוין כי פירות של ילדה גסין ורכין מפירות של זקינה וכן פירות מגן נשמר טובים מפירות גן הפקר דהפקר קשיא ליה מיא ואינן מתוקנין ולא מבושלין כל צרכן. ומה שמקשה רבינו שלמה על לשון רבותינו שפירשו עזיקה כמו שפי' וקשיא ליה דלפני הביעור בין משומר בין שאינו משומר מותר אינה קשיא דאף לפני הביעור משומר אסור כדפרישי'.

 

ובריטב"א כ'  וכגון שאומר הגוי שהיה משדה של ישראל שעזקה ישראל או שעזקה גוי בשליחותו דבהא הוא דקנסו רבנן לאסור פירותיו.

 

ועי' בכפתור ופרח פרק מח [שמור ונזרע] מסכת יבמות בסיפא (קכב, א) גוי שהיה מוכר פירות לשוק ואמר פירות הללו של ערלה הם, של עזקה הם, של נטע רבעי הם, לא אמר כלום, לא נתכוין זה אלא להשביח מקחו. י"מ של עזקה כלומר שמורים והיא שנת השביעית. וזה תמה דבמאי עסקינן אי לפני ביעור אפילו של עזקה מותרים ואי אחריו אפילו אינם שמורים אלא שהם הפקר אסורים ואם כן פשיטא דלא אמר כלום. וי"א שעזקה היא העיר הידועה לדרום ארץ יהודה וזכרנוה בפרק העיירות, ופירותיה משובחין, ואם אמר הגוי שהם מאותה העיר כלומר מארץ ישראל עד שנצטרך לעשרם דאוריתא, אין שומעין לו דלהשביח מקחו קאמר. והראב"ד פי' עזיקה ארץ עבודה ומטוייבת, ואם ספיחים אסורים בשביעית, כל שכן פירות ארץ עבודה, בין של גוים בין של ישראל, ואמרינן שאינו נאמן שלא נתכוון אלא להשביח מקחו.

 

וכידוע המבי"ט הקשה מזה לב"י ז"ל. עוד מצאתי הדבר יותר מבואר בשלהי יבמות גוי שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות של ערלה הן של עזיקא הן של נטע רבעי הן לא אמר כלום שלא נתכוון אלא להשביח את מקחו ופרש"י ז"ל בשם רבותיו של עזיקא מפרדס מעוזק וגדר לו סביב לשומרו והיא שנת שביעית וכתב דקשיא ליה על פי' זה דמה איסור יש כאן אם עבר זמן הביעור לא שנא מן המופקר ולא שנא מן המשומר אסורים וקודם זמן הביעור אלו ואלו מותרין ולכן פי' דעזיקא שם עיר בארץ ישראל ופירותיה משובחים וגוי זה בחוצה לארץ משבחה ואומר שמעזיקא הביאם אין חוששין לו דלהשביח מקחו הוא דקאמר הכי. משמע לפי' רבותיו של רש"י ז"ל דלא אמר כלו' לאוסרם על כך משום דלהשביח מקחו אמר כן דפירות פרדס השמור טובים משל הפקר שיד הכל ממשמשין בהם וקשו להו ידים הא אם היינו מאמינים שאמת אמר שהיה של פרדס מעוזק בשביעית היו אסורים. ורש"י ז"ל נמי הכי סבירא ליה אלא דקשיא ליה מאי שנא שמור ממופקר לענין שביעי' אפי' הוא מקרקע גוי כדתניא גוי שהיה מוכר פירות בשוק כו' ור"ת פירש כפי' ראשון פרק לולב הגזול. ובסוף פ"ק דקדו' כתב הרא"ש ז"ל בשם ר"ת ז"ל דערלה וכלאים ונטע רבעי נוהגת בשל גוים והביא ראיה מברייתא זו גוי שהיה מוכר פירות בשוק ואמר של ערלה הן של עזקה הן של נטע רבעי הן אינו נאמן דלהשביח מקחו אומר כן אלמא דערלה נוהגת בשל גוים. ואין לומר דאיירי בשלקחן מישראל דקתני בסיפא דהך מתני' אבל אם אמר מאיש פ' לקחתים נאמן להחמיר דברי ר' מכלל דרישא איירי כשגדלו בשלו עכ"ל. הרי מבואר שפירות שביעית שגדלו בקרקע של גוי בארץ ישר' הם חייבים בביעור מדאמר דלא אמר כלום דלהשביח מקחו אמר כן ומרישא דברייתא נמי משמע דפירות שגדלו בקרקע שלו הן דאי חיישינן להכי דלקחן מישראל לעולם פירות שגדלו בקרקע גוי לא יהיו חייבים בביעור אמאי קאמר לא אמר כלום דלהשביח מקחו אמר כן נימא דנאמן שהם פירות של שנת שביעית אלא שלו הם ואינם של קרקע ישר' אלא מדקאמ' לא אמר כלום משמע דאפילו בפירות שגדלו בקרקע שלו חייבים בביעור.

 

עוד הקשה שם: מתוספתא דאהלות העיד יאודה ן' יעקב מבית גוברין ויעקב בן יצחק מבית גופנין על קסרין שהחזיקו בה מעולם והתירוה שלא במנין ופי' רבינו שמשון ז"ל בסוף אהלות על האי תוספתא והתירוה שלא במנין מעצמן התחילו לנהוג בה התר ולפוטר' ממעשר ומשביעי' אע"פ שלא נמנו חכמים להתירה במנין וכשהלכו גוים לקרקסיאות שלהן הניחו שוק מלא פירות שביעית ובאו ישראל ובזזום ולא אסרו' משו' שביעית לאחר הביעור הא אם היתה ארץ ישראל היו אוסרים אחר הביעור משמע בפירוש דפירות גוי כפירות ישראל בשביעית.

 

ומירושלמי פ"ו דשביעית על מתני' דעושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר רבי אסי בעא קומי דרבי מנא מהו לטחון את הגוי בארץ אמר ליה מתני' שהוא אסור דתנן עושין בתלוש בסורייא אבל לא במחובר הא בארץ אפי' בתלוש אסור משמע דאית בהו דין שביעית וכמ"ש והרמב"ן ז"ל על ההיא ברייתא שהבאתי לעיל כתב בפ' בהר סיני פי' רש"י ז"ל כו' ונתן טעם לפי' רש"י דשמא אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע דיני השביעית וגזרו עליו כישראל עכ"ל. משמע בהדייא דפירות גוי בשביעית שנתמרחו ע"י ישראל פטורים ממעשר דפירות של ישראל ויש להם כל דיני שביעית בביעור כדאמרן כך נראה לע"ד משה בר יוסף מטראני זלה"ה.

 

ובספר כפתור ופרח מצאתי כתוב וז"ל מי שלא חל עליו שביעית כמו הגוי פירותיו הם בחיוב תרומות ומעשרות וא"ת עכשיו שרוב פירותינו בא"י משל גוים הם בדין הוא שיהא נוהג בהם דין המתנות בשביעית אלא שהמעשר שני יהיה מעשר עני לא שני משום עניים דטעם עמון ומואב שאחר שפירות הגויים אין בהם דין שביעית הוו להו בשביעית כפירו' עמון ומואב שמפרישי' המתנות על הסדר עכ"ל. וכתוב עליו בהג"הה תימא אמאי מותרין דמה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושתה לא הופקע בקנין גוי וא"כ מה שזרע הגוי בקרקע בא"י בשבעית /בשביעית/ אסור אבל ספיחין דלא אסיר אלא משום גזרה מותרין דאין הגוים מצווים על השביעית כדי שנגזור עליהם ע"כ וכזאת ההג"הה נראה שהוא כמו שכתבתי למעלה משה בר יוסף מטראני זלה"ה

 

והנה הרמב"ן ויקרא פרק כה וזה שאמרו (יבמות קכב א) גוי שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הם של עזיקה הם לא אמר כלום, לא נתכוון זה אלא להשביח מקחו, ופירש רש"י בשם הראשונים מפרדס מעוזק וגדר לו סביב והיא שנה שביעית, ואם היו מאמינים לו היה אסור ליקח ממנו בעיר שרובה ישראל, שמא הוא אריס לישראל ומשמר לו שדהו, או חוששין שמא משל ישראל לקט ומוכר, או שהפירות של ישראל ומוכר על ידו, או שמא אין קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע דיני השביעית וגזרו עליו כישראל.

 

והנה הרמב"ן איירי כאן על פירות ולענין איסור שמור, וכ' כמה טעמים, א. דאסור ליקח מהגוי בעיר שרובה ישראל, שמא הוא אריס לישראל ומשמר לו. ב.שמא מישראל לקט ומכר. ג. שמא הפירות של ישראל ומוכר על ידו. ד. שמא אין קנין לעכו"ם להפקיע דיני השביעית וגזרו עליו כישראל.

 

ואין כונתו בזה לחלוק על הרמב"ם פ"ד הכ"ט שאין איסור ספיחין בנכרי, שהרי איירי בפירות ולא בירקות, אלא הכונה לגזירה שאסור ליקח מהמשומר.

 

לסיכום אין לוקחין מהנכרי בשביעית הוא תקנה בתוספתא והאיך שלא נסובב את זה נשאר תקנה זו בפרט כיום שכל הטעמים מצויין.

 

לגירסות שבראשונה היה אסור להביא ירק מחו"ל עד שרבי התיר להביא ירק מחו"ל, צ"ב באמת הטעם מדוע אסרו, ומבואר שהוא משום חשש טומאה בגושיהן.

 

לב"י הטעם שאסור, כיון שיש רוב ישראל, וא"כ מהנכרי שלא התירו פשיטא שאסור בפרט שיש כיום רוב ישראל.

 

למעשה האיך שלא יהיה בטעם גזרת התוספתא הנה לדאבונינו כיום כולהו איתנהו בהו, שהרי רוב ישראל אינם משמטין, והגויים הלא קונים מישראל ומערימין כידוע, והרבה פעמים הם שוכרים קרקעות מישראל, והרבה שמוחכרים, וכן למדנו שאף יש מקום לומר שגזרו על הנכרים עצמם גזירת משומר.

 

וממילא עדיין אי' לגזירה דאין לוקחין מהנכרי פירות שביעית.

 

 

פרק ב.

 

בתוספתא דשביעית שפירות חו"ל שבאו לארץ אין מוכרין במדה ובמשקל ובמנין וברא"ש מבואר שנוהג בזה כל דיני שביעית, וכ"ש בפירות הנכרים אף אי לא קדשי דלא עדיפי מפירות חו"ל שבאו לארץ באינם ניכרים שאסור למוכרן במדה משקל ומנין, וכמש"כ בחזו"א ובמנחת יצחק שבמקום שיש כיו"ב ירקות דקדשי בקדו"ש אסור, ובזמנינו יש מעולי מצרים, ומסוריא, ומעבר הירדן, ומחממות, ועוד דנוהג בהן קדושת שביעית, ואתי לאחלופי.

 

אי' בתוספתא דשביעית פרק ד הלכה יח פירות שביעית שבאו מחוצה לארץ לארץ אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במניין אלא הרי הן כפירות הארץ

 

והנה כבר הרעיש הגר"י דינקלס נגד מנהג ירושלים, מכח תוספתא זו, שאף לשיטתם הלא פירות חו"ל שבאו לארץ, אם אינם ניכרים, הלא אסורים למכור במידה במשקל ובמנין, כמבואר בתוספתא ונפסק ברמב"ם שפירות חו"ל הבאין לא"י בשביעית אין נמכרין במידה במשקל ובמנין אלא אכסרה, אלא א"כ היו ניכרין. וכ"ש דנכרים דא"י, והאיך מוכרים זה בחנויות וכידוע שכבר פנה הר' גרשון שטמר בשעתו למנחת יצחק בזה, ומה שהתיר שם משום שאין ירקות בדומה שמותרין מא"י, אך כיום ודאי אינו שהלא יש את כל הירקות מהחממות שיתכן שאין עליהם איסור ספיחין שהרי עשו עפ"י הוראת רב שהתיר להם, אך יש ע"ז קדושת שביעית, וישנם ירקות שנזרעו קודם שביעית ונלקטו בשביעית, שאין בהם איסור ספיחין לשי' הר"ש אך יש בזה קדושת שביעית, וישנם כל המקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל, ועבר הירדן, שאין איסור ספיחין אך יש קדושת שביעית, וישנם כל המקומות המסופקין בא"י, כערבה וכדומה שיש שמספקין משם, שאף אם נקל שאין איסור ספיחין, הלא מ"מ יתכן והוא מעולי מצרים ויש שם קדושת שביעית, וא"כ אתי לאחלופי בכל הנ"ל ובודאי דשייך הגזירה הנ"ל.

 

ובחזו"א בספרו נסתפק אם רק דינים אלו של מכירה גזרו או שיש על זה כל דיני פירות שביעית, וכ' בסו"ד שכיון שלא מצינו אין לנו להחמיר יותר מהמבואר בתוספתא, אך זה הלום מצאנו, מפורש בפי' הרא"ש שנוהגין בהן כפירות שביעית אף לשאר דינים, וזהו חי' גדול ומהפך בכל ההסתכלות, ובודאי זה נוהג אף בפירות נכרים, אפי' למנהגם שאין בזה קדושת שביעית, ומכל זה היו ניצלים אילו היו מביאים פירות הניכרים מחו"ל.

 

ובאמת דיוק לשון התוספתא והרי הן כפירות הארץ, משמע לכל מילי כשם שבי' הרא"ש וכשם שנסתפק החזו"א וכשם שלענין מעשרות הרי הן כפירות הארץ לכאורה ה"ה לענין שביעית ובפרט לשי' הרמב"ם שחיישי' שפירות אלו באמת באו מא"י וכמו שנקט מרן בשביעית סי' י' א"כ צ"ע האיך אפשר לחלק בזה רק לענין סחורה וצ"ע.

 

סו"ד נתבאר דלכו"ע באי' ירקות שקדשין בקדושת הארץ, א"כ יש גזירה אף על פירות חו"ל שאינם ניכרים שבאו לארץ שדינם כפירות שביעית, וכ"ש על פירות הנכרים שגדלים כאן אף אם נימא שאין בהן קדושת שביעית.

 

וע"כ תמהים אנחנו על מה סמכו, ולא נהגו כרבותם הגר"ש סלנט, והגרי"ל דיסקין, והגר"נ בהר"ן, ועוד רבים וטובים מהישוב הישן, שהחמירו בפירות נכרים לעצמם, ואף לאחרים לא הסכימו בשום אופן לשלוח אתרוגים מנכרים לחו"ל, כמבואר במכתבם, ובודאי שאילו היה באפשרות לסדר לכתחילה לרבים, להביא מחו"ל היו קופצין על המציאה כשלל רב, ולא נלחמים נגד דבר גדול זה.

 

 

 

 

סימן ג.

כיון שראינו שיש עדיין טועים בענין זה חשוב להדגיש שוב הדברים ולבאר שגוי שעושה לצורך ישראל אסור אף אם מרויח מזה ממון, להוציא מדעת הטועים, שאם מקבל כסף בעד פעולתו מיקרי לצורך עצמו ושרי.

 

והנה המחבר שהשיג על הקונטרס של הת"ח שאסרו, האריך לכתוב בחלקו השני שאף שכשהישראל מסכם עם הגוי זרע בשבילי, הגוי עושה לצורך עצמו ולא לצורך ישראל, וטעה כאן בטעות יסודית, ולפלא בעיני שהרבנים שהראה להם קונטרסו לא העמידוהו על טעותו בדבר פשוט זה, ואף לא השכיל לעיין בדברי הראב"ד שלהם, במועדים וזמנים בתשו' רנו', [שי"ל בשנת תשס"ב, לאחר שבשמיטה הקודמת עוררו הרבנים על הדבר שאסור] שתמה האיך מקילין בזה באמירה לעכו"ם, ופשיטא ליה דהוה לצורך ישראל יעוי"ש ומצדד שם לאיסור ובסו"ד יצא להמליץ עליהם ששמא רק מזמינים, ולא עושים חוזה במפורש, ולצורך מצוה וכו' יעוי"ש, והנה גם בעל הקונטרס הרגיש שלצורך ישראל אסור, אלא שחוזר כל הזמן שזה לצורך עכו"ם, וכנראה חשב שכל שהעכו"ם מרויח ממון, מיקרי לצורכו, אך נעלם ממנו כל הסוגיא בשבת, במרחץ, ובגוי שליקט פירות לישראל, ובגוי שצד דגים לישראל, ובגוי שעושה מנעלים בשבת לצורך ישראל, שנפסק בשו"ע שאסור לישראל לקנות ממנו ואף שמוכרו בכסף ועשה זאת כדי להרויח ממון, מיקרי לצורך ישראל, כיון שכונתו בעשית הנעלים לצורך ישראל, אף שטמון בזה שרוצה הריוח וכמפורש בגמ' שם שבקבלנות שיכול לעשותו בימי החול הותר, אך אם חייב לעשות זאת דוקא בשבת אסור, אף שעושה זאת להרויח ממון, כיון שסו"ס את הנעלים עושה לצורך ישראל, וכשם שכ' המ"ב שאין לישראל לקנות דגים ליו"ט אשר ניצודו ע"י גוי בשבת, כיון שירבה לצורך ישראל, וממילא אין הבדל בין נעלים ודגים, לירקות, כל שעושהו אדעתא דישראל, או אפי' שיש שמא ירבה בשבילו אסור, בכדי שיעשה, וממילא בנידו"ד שמסכם איתו זרע בשבילי, ואקנה ממך, או אשלם לך, הדבר אסור וא"צ לפנים.

ובדור יתום זה אשר רבו המסלפים, יש צורך לצטט הכל מהמקורות.

 

אי' שבת קכב. תא שמע עיר שישראל ונכרים דרין בתוכה והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת, אם רוב נכרים מותר לרחוץ בה מיד, אם רוב ישראל ימתין בכדי שיחמו חמין וברש"י באה"ד, אם רוב ישראל דהוי דומיא דמכירו, דמסיק אדעתיה לעשות אף בשבילו אסור.

 

והנה פשוט שהכניסה למרחץ לא היה בחינם, ואעפ"כ אסור. וכן במתני' נכרי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל, אלא אם כן באו ממקום קרוב. ופשוט שלא עבדו בחינם.

 

וכן נפסק להדיא בשו"ע אורח חיים סימן רעו סעיף א א"י שהדליק את הנר בשביל ישראל, אסור לכל, אפי' למי שלא הודלק בשבילו. הגה ואין חילוק בזה בין ב קצב לו שכר או לא קצב, או שעשאו בקבלנות או בשכירות, דהואיל והישראל נהנה ממלאכה עצמה בשבת, אסור בכל ענין (הג"א פ"ק דשבת וב"י בשם סמ"ג וסה"ת)

 

משנה ברורה סימן רעו ס"ק ד בין קצב - היינו מע"ש וקמ"ל דלא אמרינן בעניננו א"י אדעתא דנפשיה עביד כדי לקבל שכרו הנקצב לו וכדלעיל בסימן רנ"ב ס"ב לענין קבלנות.

 

וכן פסק המ"ב דאפי' במקום שרובו עכו"ם אי ישראל אפי' מיעוטא, קונים דגים לצורך שבת אסור, משום שצריך להביא יותר לצורך ישראל, וכ"ש בנידו"ד שמגדלים מיוחד עבור הישראלים בלבד, שלצורך מחללי השביעית והנכרים יש ספיחין בשפע, וכל מה שמגדלים הנכרים הוא בסיכום מראש לצורך ועדי הכשרות דוקא.

 

וכן מפורש בחז"ל שבקוצץ עם הגוי בקבלנות ויכול הגוי לעשותו גם באמצע השבוע, והרי הגוי עושה בשבת לצורך עצמו, אדעתיה דנפשיה עביד ושרי, אך באומר לו הישראל לעשותו בשבת דוקא, כמו בנידו"ד שצריכים הירקות דוקא בשמיטה, פשיטא שאסור אף אם הגוי מרויח ממון, ודבר זה נפסק בשולחן ערוך אורח חיים רנב' סעי' ד'.

 

כל שקצץ אע"פ שיעשה הא"י מלאכה בשבת, מותר לישראל ללבוש הכלי בשבת עצמה, דכל שקצץ, אדעתיה דנפשיה קא עביד. הגה: ויש אוסרין ללובשו כל שידוע  שהא"י גמרו בשבת (הג"א פ"ק דשבת ומהרי"ל וב"י בשם רוקח), וצריך להמתין במ"ש בכדי שיעשה, והכי נהוג לכתחלה, אם לא  שצריך אליו בשבת  שאז יש להקל; ואם יש לתלות שנגמר בע"ש, מותר בכל ענין (הגהות אלפסי). ודוקא אם שגר לו הא"י לביתו, אבל אסור יד ליקח כלים מבית האומן  בשבת ויו"ט (מרדכי פ"ק דיו"ט וא"ז והגמ"י פ"ב מה' יו"ט והג"א פרק אין צדין). וכל זה בכלים שעשה לישראל (ב"י), אבל א"י טו שעושה מנעלים על המקח, מותר לישראל המכירו לילך וליקח ממנו בשבת ולנועלם, ובלבד שלא יקצוץ עמו דמי המקח (הג"א פרק אין צדין).

 

הרי מבואר בשו"ע שכל שקצץ ויכול הגוי לעשותו בימי החול, שרי משום שעושה לעצמו,  אך כל שקובע איתו לעשות דוקא בשבת לצורך ישראל פשיטא שאסור, והנה השו"ע בליקח מנעלים על המקח איירי בעיר שרובה עכו"ם ולא עשאו אדעתא דישראל, אך בעיר שרובה ישראל אסור כמש"כ המ"א מסי' תקטו.

 

ובמגן אברהם סימן רנב ס"ק טו שעושה מנעלים - ז"ל הרב"י כתוב בהג"א פ"ג די"ט עכו"ם שעשה מנעלים בי"ט לית ביה משום מוקצה שירצה ובא יהודי ולקחם מהחנות ואסרם הר"ר י"ט משום מוקצה. והר"ר אליה התיר' הואיל וגמרו בידי אדם ויכול לגמרו בי"ט בסתם למכור לכל מי ע"כ, וצ"ע דליתסר משום דאין מביאין כלים מבית האומן וכמ"ש בסמוך ושמא י"ל דשאני מנעלים דאין דרך בני אדם לתת לו מלאכה לעשות אלא הוא עושה משלו ומוכר הלכך אפי' עשאם בי"ט לית לן בה דבדידיה קא טרח עכ"ל ועפ"ז כ' רמ"א הג"ה זו והמעיין בב"י יראה שכל דבריו דברי תימה הם דכ"ע ס"ל דאין מביאין כלים מבית האומן (עסי' תקל"ד מ"ש) ואם הביא להר"ן שרי ליהנות ממנו ולהג"א אסור הואיל ועשאו בשביל ישראל אבל בעכו"ם שעושה על המקח אם הביא שרי ליהנות דהא לא עשאו אדעתא דישראל ואם עשאו בשבת בעיר שרוב' ישראל אסור כמ"ש סי' תקט"ו ס"ו אבל לכתחל' אסור לילך וליקח ממנו אם לא בעכו"ם חנוני שאינו אומן כלל אפשר דמותר כנ"ל ועב"ח.

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן תקטו סעיף ו בעיר שרובה אינם יהודים, מן הסתם כל המביא לצורך הרוב מביא. הגה: מחצה על מחצה, או שידוע שלוקט לצורך שניהם, אסור (ב"י וסמ"ג).

 

משנה ברורה סימן תקטו ס"ק נט לצורך הרוב וכו' - וא"כ אם הוא דבר שאין במינו במחובר שרי לאלתר לאכול ובלבד שלא יזכיר לו סכום דמים רק יקח ממנו בהקפה ולא ישא ויתן עמו ע"ד המקח ולא יטלטלם חוץ לד"א כיון שהובא מחוץ לתחום וכנ"ל בס"ה. ואם הוא דבר שיש במינו במחובר או מחוסר צידה אסור באותו יום משום מוקצה ולערב מותר באכילה וא"צ להמתין בכדי שיעשו. וכתבו הפוסקים דאם אנו רואין שעי"ז שאנו מתירין לקנות מהם הם מרבין להביא אסרינן להו לקנות מהם אבל מן הסתם אין חוששין שמא ירבה להביא גם בשביל ישראל ומותר ליקח ממנו בעיר שרובה עכו"ם. ומ"מ עכו"ם המביא דגים למכור בעיר שרובה עכו"ם אף בסתם יש לחוש שירבה להביא בשביל ישראל אם נתיר ליקח ממנו כיון שדרך ישראל לקנות דגים לכבוד יו"ט וזה תלוי לפי הענין לפי ראות עיני המורה דאם העיר כולה עכו"ם רק אנשים יחידים ישראלים נמצאים שם אין לחוש לזה.

 

ובביאור הלכה שם בעיר שרובה נכרים וכו' - ומסתפקנא אם רוב הקונים ממין זה ישראלים אם אזלינן בתרייהו אם לא דהנה במס' מכשירין בפ"ב משנה ט' איתא דאם מצא בה בשר מבושל הולכין אחר רוב אוכלי בשר מבושל והיינו דאם הם ישראלים אף דרוב העיר עכו"ם מתירין להם ותלינן דמהם נפל וה"ה לעניננו וכעין זה ב"מ דף כ"ד ע"ב  וכו' ואפילו ברוב עכו"ם יש לכתחלה ליזהר לקנות מהם מפני סברת המ"א שאם יקנו ישראלים ביו"ט שמא ירבה להביא בשבילם ע"כ:

 

משנה ברורה ס"ק ס מביא - ובעיר שרובה ישראל כל כמה דלא ידעינן דהביא בשביל עכו"ם מן הסתם תלינן שבשביל ישראל הביא שהם רובא ואם הוא דבר שיש במינו במחובר או מחוסר צידה אמרינן דליקט וצד בשביל ישראלים למכור להם וצריך להמתין עד בכדי שיעשו וכנ"ל בס"א וצדדו האחרונים דכ"ז בהיה הנכרי בן עיר ויצא חוץ לעיר לצוד וללקוט הא בנכרי כפרי שהביא סחורתו לעיר נראה דלא שייך כלל לשער בעיר שהביא לתוכה אם הוא רוב נכרים או ישראלים אלא אפילו הם ישראלים אזלינן בתר רוב עלמא ורוב נכרים הם ואדעתייהו ליקט וצד ואף שהביא אותם למכור לעיר אמרינן שאח"כ נמלך והביאן לכאן [ולפ"ז אין להם דין צידה בשביל ישראל ואסורים רק ביו"ט א' משום מוקצה ובליל שני מותרין מיד ואם הובא מחוץ לתחום אף דההבאה היה בודאי בשביל ישראל עכ"פ די אם ממתין בליל מוצאי יו"ט א' כדי שיעשה] ובספר מור וקציעה מפקפק ע"ז דסוף מעשה במחשבה תחלה ובודאי אדעתא דעיר זו ליקט וצד אכן אם היה העכו"ם ידוע שמביא תמיד סחורתו לעיר זו למכור פשוט דלכו"ע אמרינן דאדעתא דעיר זו ליקט וצד.

 

לסיכום הרי נתבאר להדיא שכל שיש רוב ישראל, אף שהגוי עושה למכור להרויח ממון אסור, ואף בלא אמר לעכו"ם אסור עד בכדי שיעשה כיון שהעכו"ם עושה לצורך ישראל, ואצ"ל בעשה מיוחד עבור ישראל בסיכום מראש שיש בזה עוד חששות שונות אשר יבוארו בפרקים אחרים.

 

והנה כל הציטוטים שהביא שם להקל באמירה לעכו"ם באיסור דרבנן לצורך מצוה וכו' לא היו לגבי שביעית, המפורש בראשונים ואחרונים, ואדרבא בידנו מרבותיו להדיא שהדבר אסור לגבי שביעית, ואם יאמר שזה הכל כנגד ההתר מכירה, הוצרכו לומר כן, א"כ מה לי הערמה דאז, או הערמה שמתכננים לעשות כיום, לאחר שיתירו להם ע"י עכו"ם, ואם יכחישו נצטרך לפרסם בראיות מוקלטות ובסרטים מדוייקים.

 

וכבר הכריעו גדולי הדור שכיום שרוב ישראל, הדבר אסור אף בלא אמירה, ומי יבוא אחריהם להקל, מלבד הפירצה הנוראה שיש בזה שנותן יד לפושעים, להערים בשל ישראל, ועוד וחז"ל צפו ברוח קדשם, ופסקו בתוספתא פ"ו דאין לוקחין מהנכרים בשביעית.

 

ולהדיא אמרו שהתירו להביא מחו"ל ולא חלמו על התר לגדל ע"י נכרים להדיא. וכידוע ששמיטה הבעל"ט תהיה מעוברת, [לאחר תשעים שנה] והנה אין עושים שמיטה מעוברת, ומבואר בחז"ל שרק מאז שהתירו להביא מחו"ל התחילו לעשות מעובר.

 

והמנהג כידוע לכל היה מזמן הב"י במקום שהיה רוב נכרים, ולא היה צורך כלל לסכם עמהם, והיו באים וקונים, ואף לא היה חשש שיערימו בשל ישראל דבזמנו רוב השוק היה של עכו"ם אך השתא שנשתנו הזמנים פשיטא שאסור, ואין כאן שום מנהג להקל.

 

ואם יכחיש דבר זה הרינו לצטט להדיא מהמנחת יצחק איך שהיה הסדר, שהיו קונים בלא להזמין מראש מאחרי השטחים, כעזה וכדומה, ששם אולי מגדלין באמת עבור עכו"ם ואין ענינו כלל לקו הירוק, שמגדלין אך ורק לצורך ישראל.

 

ומפורש בדברי הגאב"ד שלהם בדברי יואל באריכות ביו"ד בתשובה צז', צח', צט שהדבר אסור אפי' לומר לגוי בשדה גוי וכ' שם שלית מאן דפליג בזה.

 

ויעוי' בתשובת שבט הלוי, ובתשובות והנהגות להגר"מ שטרנבוך גאב"ד העדה החרדית, והדברי יואל שהיה גאב"ד ירושלים כ' דלית מאן דפליג דאסור לומר לגוי בשדה גוי לחרוש.

 

סימן ה.

פרק א.

בענין קרקעות שהנכרים מגדלים בהם ולמעשה שייכים בטאבו לישראל או בחכירה מקק"ל, וכדומה, שפשוט הדבר שאף העולין מאליהן שם אסורין מדין ספיחים, וכ"ש הנזרע שם ע"י נכרי בשביל ישראל\יבואר דבמקום דאי' לברורי מחוייבין\ ובלא ברור אסור מטעם שרוב השטחים בקו הירוק, שייכים לקק"ל\ולהדיא בירושלמי פ"ב דדמאי, לא תזבון אלא מגינתא דסיסרא ובא אליהו ואמר לו שאף זה היה גזול מישראל, ואף שנתיאשו כבר כדאי לו להחמיר בזה, ומבואר שבמקום שלא נתיאשו אסור מעיקר הדין.

 

וכבר נתבאר בשו"ת מנחת יצחק חלק ח סימן קג שהאדמות של הקק"ל באמת אסורות אלא שועד הכשרות היו מביאין מהשטחים שמעבר לקו הירוק ששם יש הרבה קרקעות שנשאר בבעלות הערבי בטאבו – אלא שיש להעיר שם שבנוגע למציאות שכ' שרוב הקרקעות בשטחים שייכים פרטי לערביים, הפרטים שם לא כ"כ מדוייקים, וכיום אין בעיה לבדוק זאת ולהוכיח במציאות, שגם שם יש הרבה קרקעות מינהל, וכידוע הערבים משתלטים סתם על שטחים שאינם שלהם ולמעשה בבוא היום המדינה מסלקת אותם משם, ועכ"פ נתבאר שם דבנוגע לשטחים שבתוך הקו הירוק אין מקום להתיר.

 

והנה בשו"ת מהר"ם גלאנטי סימן נז פסק דבמקום שמשועבד למלך, הרי זה פוטר מהשביעית ולפי"ז כ"ש שבמקום שמשועבד לישראל הרי הוא חייב בשביעית.

 

וז"ל. שאלה על קרקעות שהם מנהר קאסומיאה להלן לצד צידון מה יעשו בשביעי' הכא בשנה הבאה שהיא שנת שמיטה איך יתנהגו בה בשביל הגויים שמאיימין אותם שיקחו מהם שוורים וכל כלי המחרישה ושאר דברים ילמדנו רבינו הדין ושכרו כפול מן השמים.

 

תשובה תנן התם פ"ז מהלכות שביעית שלש ארצות לשביעית כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל עד כזיב לא נאמר ולא נעבד וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב עד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד מן הנהר ועד אמנה ולפנים נאכל ונעבד ע"כ ופירש רש"י וז"ל לא נאכל ולא נעבד שעבודת הארץ ההיא אסורה בשביעית ואם נעבדה וגדלה אסור לאכול מאותן הגידולים: והרמב"ם בהלכות שמיטה פ"ד פירש המשנה וז"ל אין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד שנאמר כי תבואו אל הארץ וגומר ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית כל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב אסור בעבודה וכל הספיחים שצומחים בו אסורים באכילה וכל שלא החזיקו אלא עולי מצרים בלבד שהוא מכזיב עד הנהר עד אמנה אף על פי שהוא אסור בעבור' בשביעית הספיחים שצומחים בה מותרים באכילה ומהנהר ומאמנה והלאה מותרים בעבודת שביעית.

 

ועתה צריכים אנו לדעת אם מהקאסומיאה ואילך מה נקראת בלי ספק אינו מכיבוש בבל להיות דינו כארץ ישראל ממש זה אינו עולה בדעת ואם יעלה על הדעת הוא אחד משתים או היא כיבוש ראשונה קדושה ראשונה כבר כתב הרמב"ם ז"ל שאסור בעבודת שביעית אפי' ארצות שהם כיבוש ראשון כמו שכתב בלשונו וכל שלא החזיקו אלא עולי מצרים שהוא מכזיב ועד הנהר עד אמנה אף על פי שהוא אסור עבודת בשביעית הספיחים מותרים: הא קמן שהוא אסור ואם הוא סורייא גם כן כתב דאף על פי שדין שביעית אינו נוהג בה מן התורה גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כארץ ישראל וכתב הטעם כדי שלא יניחו ארץ ישראל וישתקעו שם אבל עמון ומואב ומצרים ושנער אף על פי שהם חייבות במעשר מדבריהם אין שביעית נוהגת בהם באופן שמכל הצדדין חייבים אם לא שהיא חוצה לארץ גמורה אבל אם היא כיבוש ראשון או סורייא חייבים מדברי סופרים בשביעית כל אחד לטעמו כמו שביארנו ולפי זה נראה שאינן יכולין לפטור עצמם מהשביעית עם כל זה נבקש צד היתר במה שנבאר והוא כי מה שנאמר שדך ואסרה התורה בשביעית ושאר איסורין בגוף הקרקע כשהיא שלו אבל קרקעות הללו כלם הם מהמלך יר"ה והם מוחכרים אצלם לתת חומש למלך יר"ה וארבע ידות להם או כפי מנהג' ובשנה השביעית ימכרו כל אחד זכותו או חזקה שיש לו לגוי סתם אני מוכר לך כל זכות שיש לו בקרקע ואח"כ בשיעבור השביעית יחזור ויקנה אותה ולית בזה בית מיחוש כיון שאינו ארץ ישראל ממש כבושה תחת ידינו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל ע"ז גבי מותר לישראל למכור פרה חורשת לישראל החשוד בשביעית שהרי אפשר לשוחט' ומוכר לו שדהו שהרי אפשר שיובירה ובפירוש אסור וכל שכן נדון דידן כל זמן שאינו מפרש תחזור לו אחר השביעית כי אם סתם ומוכר סתם כל כלי המחרישה והשוורים כי דוקא לישראל החשוד אסור למכור כלי העבודה לפי שאסור לחזק ידי עוברי עבירה אבל לגוי מותר כמו שכ' הרמב"ם זלה"ה ולפי שאינ' בני חיוב בשנה שביעית הנה תיקון זה יכולים לעשות אבל הם בעצמם אסורים לשום יהודי להטפל לעשות שום עבודה בשביעית אפילו שיהיו אותם המקומות סורייא או כיבוש ראשון אם לא שיהיה חוצה לארץ לגמרי גמורה כמו עמון ומואב ומצרים ושנער אף על פי שהם חייבות במעשרות מדבריהם אין שביעית נוהגת בהם ואם ח"ו אונסי /אונסים/ אותם מחמת המלך יר"ה שאין בידם להציל עצמם בלי עבודה בשביעית ואין יכול לעשות מציאות הנזכר לעיל למכור כל זכותם כיון שכופין אותם אין להם אשם וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל משרבו האנסים והטילו מלכי גוים על ישראל לעשות מחנות לחייליהם התירו לזרוע בשביעית דברים שצריכים להם עבדי המלך וכן מי שכפאו אנס לעשות בשביעית בחנם כמו עבודת המלך וכיוצא בהם הרי זה עושה ע"כ: הרי כתב כיוצא בהם בנדון דידן שהמלך רוצה שיזרעו וליטול חלקו וזה אפילו בארץ ישראל גמור הוא מותר כל שכן במקומות אלו דרבנן כל מאי דאפשר לתקוני הגם כי נראה קולא היא מדבריהם זהו הנראה לעניות דעתי פשוט וה' יצילנו משגיאות אמן. הצעיר משה גאלנטי.

 

 

פרק ב.

 

במקום דאי' לברורי מחוייבין, יעוי' חוו"ד (סי' ק"י דיני ס"ס =ספק ספיקא= ס"ק ל"ה)

וכ"כ הנוב"י עיי"ש

 

 

פרק ג.

ידון בקרקעות דישראל שהערבים גוזלים ומגדלים בהן.

 

התוס' סוכה ל' ע"ב בד"ה וקרקע שהביאו מהירושלמי דבנשתקע שם בעלים מה"ת הוה יאוש בקרקע, וכתבו ואפילו אמרי דלא מיאשי נעשה כצווח על ספינתו שטבעה בים עיי"ש, ובמ"ש בתרומת הכרי סי' שע"א. וא"כ

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן תרמט סעיף א כל ארבעה המינים פסולים בגזול ובגנוב, בין לפני יאוש בין לאחר יאוש, אבל גזול וקנאו בלא סיוע המצוה, כגון גזל לולב א ושיפהו, כשר, דקנייה בשינוי מעשה ומיהו לא יברך עליו; ויש מי שאומר דלא נפסל גזול וגנוב אלא לגנב ולגזלן עצמו, אבל לאחרים כשר בשאר הימים, חוץ מיום ראשון. הגה: ומשום זה יש ליזהר שלא יקצץ הישראל  בעצמו אחד מארבעה מינים שבלולב לצורך לולבו, דקרקע אינה נגזלת, וסתם כותים גוזלי קרקע הם ויבא בגזילה לידו, אלא יקצצנו כותי ויקנה מהם (תשובת הרשב"א סי' תתנ"ב הגהות אשיר"י ס"פ לולב הגזול) ואין חילוק בזה בין ארץ ישראל או חוצה לארץ: לולב שאגדו כותי ועשאו, כשר כמו סוכת כותי. (מרדכי הל' קטנות).

 

משנה ברורה סימן תרמט ס"ק י גוזלי וכו' - וכ"ז לכתחלה אבל בדיעבד כשר אם הוא ברשות העכו"ם ומברך עלייהו דמספיקא לא חיישינן לגזולה. ומי שגזל ע"י כיבוש מלחמה קנייה כדאיתא בגיטין דף ל"ח [מ"א].

 

 

הקדמה לדין כיבוש מלחמה

 

רמב"ם הלכות תרומות פרק א הלכה ב ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים, אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא א"י כדי שינהגו בו כל המצות, ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל א"י לשבטים אע"פ שלא נכבשה כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו.

 

הלכה ה כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלו קדושתן, שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא, והניחו אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו בהם עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרומה והמעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, ורבינו הקדוש התיר בית שאן מאותם המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל והוא נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות. [השגת הראב"ד ורבינו הקדוש התיר בית שאן וכו'. א"א לא התיר רבי אלא מעשר ירק ופירות האילן שהן מדרבנן אף בא"י.]

רמב"ם הלכות תרומות פרק א

 

הלכה כו התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד, ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונ' וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה, וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה. [השגת הראב"ד התרומה בזמן הזה וכו' עד שהן עתידין לחזור בירושה שלישית. א"א לא כיון להלכה יפה דהא קי"ל כרבי יוחנן דאמר ביבמות תרומה בזמן הזה דאוריי' והוא עצמו נראה שכך כתב בתחלת הספר ואי איתא להא מילתא בחלה הוא דאיתא.]

 

 

טור יורה דעה סימן שלא אבל בא"י נוהגין וכתב הרמב"ם שאינו אלא מדרבנן שאפילו בימי עזרא לא היה דאורייתא כיון שלא עלו כולם ולא היו כל יושביה עליה ונ"ל דלא שייך האי טעמא אלא גבי חלה דכתיב בה בבואכם ודרשינן מינה בביאת כולכם אבל לענין תרומות ומעשרות לא בעינן שיהא כל יושביה עליה ומ"מ איכא מ"ד דהאידנא אינו אלא דרבנן שבטלה קדושת הארץ משגלו ממנה אבל ר"י פי' שהם דאורייתא דקדושה שנייה שקדשו בימי עזרא לא בטלה הילכך הזורע בא"י חייב להפריש תרומות ומעשרות לפי סדר שנות השמיטה וזה סדרן שנה ראשונה תרומה גדולה ומעשר ראשון ומעשר שני וכן בשנייה בשלישית הכל כסדר ב' השנים הראשונים אלא שבמקום מעשר שני נוהג מעשר עני וג' שנים השניים כג' הראשונים ובשביעית היא שמיטה ואסור בחרישה ובזריעה ובכל עבודת קרקע ובא"י האידנא מדרבנן ואין בה תרומות ומעשרות ובח"ל שאין שמיטת קרקע נוהגת אפי' מדרבנן הקרובים לא"י כמו עמון ומואב מצרים נוהגין מעשר עני כמו בששית והרחוקים כמו בבל נותנין מעשר שני ושמיטה היא בשנת פ"ח לר"י ולרש"י בשנת פ"ט וכן עיקר וכו'

 

שולחן ערוך יורה דעה סימן שלא סעיף ב בזמן הזה, אפילו במקום שהחזיקו בו עולי בבל, ואפילו בימי עזרא אין חיוב תרומות ומעשרות מן התורה, אלא מדבריהם. מפני שנאמר: כי תבואו משמע ביאת כולכם ולא ביאת מקצתן, כמו שהיתה בימי עזרא. הגה: ויש חולקין, וסבירא להו דחייבין עכשיו בארץ ישראל בתרומות ומעשרות מדאורייתא, אך לא נהגו כן (טור בשם ר"י).

 

פרק ב.

ידון בענין כיבוש מלחמה של הציונים

 

אי מפקיע בעלות הנכרים מדין כיבוש מלחמה שהוא אף ע"י לסטים כמבואר להדיא בירושלמי הנ"ל שאף שסיסרא קטל את הישראל ולקח ממנו הקרקע מ"מ מעיקר הדין קנאה משום שנתיאשו הבעלים.

 

יבאר שאין לזה שייכות לכל הפלוגתא האיך להתיחס לציונים, ולא תליא אם היה להם זכות לזה, ולכו"ע כיון שסו"ס כבשו ושולטין בכח הזרוע, יל"ד דהוי יד ישראל באמצע, וחייבין בתרו"מ, ועכ"פ לגבי איסור ספיחין בשביעית בודאי יל"ד דהוי קרקע של ישראל ג"כ, ושפיר הוי אף העולין מאליהן שם ספיחין, וכ"ש מה שנזרע שם ע"י גוים עבור ישראל – יביא דבס' דברי יואל לגאב"ד העדה החרדית סימן צח' [עמוד שעב'] כ' דבהיותו בא"י בשנת השמיטה הייתי נזהר שלא לאכול אף משדות של עכו"ם מאותה הסיבה שמשועבדת לממשלה שחייבת בשמיטה, והבאתי ראיות לדבר ודברתי עם גדולי ירושלים ולא העלינו דבר ברור עכ"ל.

 

יש להקדים שאף שלא באנו כאן לחדש כאותם שכתבו שאף בשטחים שלא היה כיבוש בבל, יל"ד עתה לאחר כיבוש, או ישיבת ישראל, וכ' דשמא חייב אף מדאוריתא, מ"מ זה ודאי דאף לדעת השו"ע ביו"ד סימן של"א, שכדי לחזור ולחייב מה"ת בעינן ביאת כולכם, ואף אם נחשיב שס' ריבוא לא מיקרי ביאת כולכם ודלא כמש"כ, מ"מ במקום שהיה כיבוש בבל שממילא חייב מדרבנן, ובפרט למאי דפסקינן דאין קנין ביד הגוי להפקיע עכ"פ קדושת הקרקע, וצריך רק שיהא בעלות ישראל עליה, בודאי כיבוש או שילטון ע"י ישראל, מחייבו עכ"פ מדרבנן, ואף אם הם גזלנים.

 

בהלכות ארץ ישראל המיוחס להטור ז"ל בדין חיוב חלה סעיף י' כתוב לאמר בבית שני לא נהג מעשרות אלא מדרבנן כדאמרינן בשלהי מכות שלשה דברים וכו' וקאמר מאליהם קבלו עליהם מעשרות, כיון שאין כל יושבי' עלי' ואין נוהג יובל ואע"פ שקדושת הארץ קיימת, לענין שביעית נמי אינו נוהג מן התורה, ולענין מעשרות תלאו הכ' בארצך המיוחדת לך, ואע"ג דלא כתיב בארצך גבי מעשר אלא עשר את כל תבואת זרעך, בימי עזרא לא היו חייבים במעשרות מן התורה אחר כך כשנתיישבו והחזיקו בה חזקה נתחייבו במעשרות מן התורה כל שכן בימי מלכי חשמונאי וכשגלינו בחורבן בית שני נפטרו מן המעשרות. ולכל הפירושים אין תו"מ נוהגין בא"י בזמן הזה אלא מדרבנן.

 

ולפי דעתי לא בעיא קדוש מקום מכל מה שכבשו עולי מצרים ואפילו היום אם תהי' עיר אחת בא"י מיוחדת לדירת ישראל והשדות מיוחדות לישראל ולא יהי' עליהן אימת גוי שיוכל לגרשם ממנה זו היא קדושתה וחייב במעשר דאורייתא עכ"ל. הרי שביאר שבכה"ג דהיום אף חייב מן התורה.

 

בנדה ד' מ"ו ע"ב מסיים המאירי שם בד"ה תרומה בזמן הזה בלשון אבל קדושה שבימי עזרא קדשה (תיבת אין שכתוב במאירי שם הוא ט"ס דמינכרא) אף לעתיד לבוא ולא הופקעה מן התרומות ומן המעשרות אף בשעת הגלות ולא תצטרך לקדשה בשעת הכיבוש שכיבוש שלישי מחזירה לקדושתה.

 

המבי"ט ז"ל בקרית ספר פ"א דתרומות, ז"ל: ונראה דבעינן מלך או נביא ורוב ישראל אפילו לכיבוש ארץ ישראל היינו בכיבוש ראשון אבל כיבוש שני כיון שכבר קדשה ארץ ישראל אף על פי שבטלה כשגלו לא הוצרכו רוב ישראל אלא עזרא וסיעתו קדשוה עכ"ל.

 

וא"כ כ"ש לאחר כיבוש שני שנתקדש לדעת הרמב"ם לעולם ועד, ואין צריך תו רק שיהיו יושביה עליה דודאי סגי בזה.

 

בחידושי הרש"ש פ"ח דעדיות מ"ו שכותב שם לבאר בכוונת הרמב"ם, במ"ש שכיבוש עזרא היתה מפני החזקה, דר"ל דגם עתה כשקנה ישראל קרקע בא"י ברשיון המלך הוי דומיא דזמן עזרא דאז כ"כ עלו והחזיקוה ברשיון כורש ולכן חוזרת לקדושתה ע"ש.

 

הכפתור ופרח פ"י שמסביר הא דתנן בפ"א דערלה נטעו עד שלא כבשו חייב, דהוא זה שהרי הארץ היתה קדושה מעצמה והם שבאו והתחילו לכבשה מחדש הוה ליה כמצא מין את מינו ונעור עיי"ש, ויעוין מ"ש בזה גם בחזו"א שביעית סימן ג' אותיות ו' ט"ו עיי"ש וכן בדברי שאול יו"ד ר"ס של"א.

 

בר"ש סירליאו [בד"ה קונה ומתחייב] אפילו שיתנו להם מס לעולי בבל סגי דלא פליגי ר' יוסי ורבנן אלא בהחזיקו דעולי מצרים אבל בשל עולי בבל לא עיי"ש.

 

הרמב"ם בה' בית הבחירה כתב אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים.

 

והמנחת חינוך מצוה רפ"ד אות ו' [כ"ג בנדמ"ח] לפי דברי הרמב"ם [פ"ו מבית הבחירה הט"ז] דקדושה שניה לא בטלה כיון שעזרא לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה, וביאר התיו"ט עדיות פ"ח מ"ו כיון שהיה מדעת הנותן דהיינו ברשיון כורש, והמקום הזה לא בא לידינו בדרך כיבוש רק נמכר ברצון בכסף מלא, ואחרי זה בגלות נבוכדנצר אף שבטלה קדושת כל הארץ כי לא היה רק מחמת כיבוש אבל קדושת הר הבית לא נתבטלה הקדושה כלל אף לענין חלה ותרומות ומעשרות, את"ד עיי"ש.

 

הנה בספר תשובות והנהגות להגר"מ שטרנבוך שליט"א ראב"ד העדה החרדית כ' בח"ד בתשובה רנו' שכל שהישראל יושבים על אדמתם, גם למ"ד יש קנין, יתכן דהוי דאוריתא.

 

והנה הגאון הגר"ד פרידמן ז"ל בפסקי הלכות בפ"ה דאישות ובקו' השביעית בשאילת דוד שם, כותב, דאף שמצאנו שגוי קונה קרקע בחזקה בכיבוש מלחמה, אבל גוי מישראל אינו קונה בחזקה דכיבוש מלחמה אלא קנין פירות בהארץ שנעשית שלו לפירותיו אבל גוף הארץ לא נפקעה מחזקת דישראל, דאינו קונה מארצם שנתנה להם ירושה לאברהם בברית בין הבתרים או מהארצות שיכבשו אותה כל ישראל ביחד עפ"י מלך וסנהדרין כדין לאחר שיכבשו כל הארץ שנתנה להם לאברהם אלא לקנין פירות, ר"ל שכל זמן שהוא תחת ידי הכובשים הוי שלהם ומותרים הישראלים לקנות מהפירות ולא הוו כקונים דבר הגזול, אבל גוף הארץ לא נפקעה מחזקת שבטי בני ישראל ונקרא שלהם ר"ל ארצם לכל דיני התורה שאינם נוהגים אלא בארצם ר"ל שתלוים בארץ שהם חובת קרקע שהרי לא נפקעה הארץ מידם ע"י הכיבוש וכו' משא"כ בתרו"מ דלא נתחייבו עד לאחר שכבשוה וחלקוה ביניהם מוכרח שצריך לזה קדושת הארץ והקידוש הזה שנעשה ע"י כיבוש לבד יכול להיות שיתבטל בעת שיגלו ויכבשו מהם הארץ וכו' ואין לדחוק ולומר דדוקא קודם שכבשו הארץ מישראל נקראת ארצנו אף קודם שכבשו אותה מז' העמים בכח השבועה שנתנה לא"א =לאברהם אבינו= בברית בין הבתרים משא"כ לאחר שכבשו אותה ישראל ונתקיימה השבועה אם אח"כ בעוונותם נכבשה מהם נפקעה אף מלקרות ארצנו למאן דסובר דקדושה ראשונה לא נתקדשה לע"ל, דזה אין סברא וכו' לכן ברור דכיבוש נבוכדנצר וטיטוס לא הפקיעו את הארץ מישראל בכיבושם וכו' עיי"ש באריכות.

 

הגאון הגר"י מקוטנא ז"ל בשו"ת ישועות מלכו חיו"ד סימן ס"ז דכותב שם לבאר, דכשם שנשאר בירושלים ובמקדש רושם שהרי קידשה לשעתה וקידשה לע"ל לענין אכילת מעשר שני ובהקרבת קרבנות לפי שלא נתבטלה קדושת הארץ אלא בגדולי קרקע אבל האויר הוא קדוש בכל דבר שאינו תלוי בגדולי קרקע, כמו כן קדושת יהושע לא נתבטלה מכל וכל אלא כל דבר שאינו תלוי בגידולי קרקע עדיין קדושתן נוהגת וכו' ונשאר מעט קדושה כפי מה שקבלו חז"ל לענין ערלה וכלאים וכו' ומזה נראה דגם הא דאמרינן בפ"ק דמגילה דעל נס הנעשה בחו"ל אין קורין את ההלל, גם כיבוש יהושע הוא בכלל א"י וכו' וקדושת יהושע לא בטלה רק לענין תרו"מ ושמיטות אבל קדושת הארץ לא בטלה וכו' ע"ש ביתר אריכות.

 

והנה בהקדמה למדריך של ועד הכשרות של העדה החרדית בשנת תשסא' כתבו מעשה שלם שנתברר על קטע באמצע שדה של ערבי שהיה כתוב בטאבו שהפקיעו את זה לצורך כביש והכל נהרס. הרי חזי' להדיא שהם יודעים שאפשר להפקיע וא"כ האיך מהני קרקע של ערבים אם יש לישראל בעלות שלמה להפקיע.

 

ועתה נביא תשובת הגרצ"פ שפסק להדיא שמהני כבוש מלחמה זה של הציונים, אף לגבי השטחים הכבושים של הערביים, [ואצ"ל בתוך הקו הירוק שלא לקחו זאת מהערבים אלא הקק"ל קנאה בכסף מלא] לחייבם בתרו"מ ובשביעית, וחשוב להדגיש שאין לומר שזה משום השקפתם בענין המדינה, שהרי דבר זה סיבך את רבים מאלו הפוסקים להתיר המכירה לנכרי בשביעית, שהרי כיון שיש כאן שלטון המדינה לא יהני כל המכירה,  ובאמת לאחר שלטון הציונים כ' רבים מהרבנים שלהם, ששוב לא יהני המכירה לגוי, אף שהוא מרצון המדינה, כיון שמ"מ עדיין הוא בשלטונם של הציונים.

 

שו"ת הר צבי או"ח ב סימן עד [מתוכן הענינים ניסן תשט] מרור הגזול מעכו"ם. בשנת תש"ט בראשית מלחמת השחרור היה מחסור גדול במרור (חסה) לפסח, ורבים מתושבי ירושלים ירדו לכפר הערבי הנטוש דיר - יאסין שנלכד בידי היהודים כדי ללקוט שם. ונשאלתי ע"י הגאון רבי עזרא עטיה ראש ישיבת פורת יוסף, אם אפשר לצאת במרור זה ידי חובה, דלכאורה הוי גזל עכו"ם ובמרור הגזול לא יוצאים יד"ח. וכאן בירר הגרצ"פ דין מרור הגזול וכו' ואח"כ כתב ז"ל.

 

וגם יש לברר אם יש קנין כבוש מלחמה שהרי היה כאן מלחמה ולברר גדרי כבוש מלחמה.

 

[ואף דקרקע אינה נגזלת מ"מ נקנו הקרקעות לצבא ההגנה ע"י כבוש מלחמה. וכנראה שהמלקטים הישראלים לקטו את המרור ברשות ההגנה. וזה דומה לזה שכתב הרמ"א (סימן תרמט סעיף א) דיש ליזהר שלא יקצץ הישראל בעצמו אחד מד' מינים שבלולב לצורך לולבו דקרקע אינה נגזלת וסתם עכו"ם גוזלי קרקע ישראל הם, ויבוא בגזילה לידם, וכו' ובמג"א שם (ס"ק ה) כתב: נ"ל דבדיעבד כשר ומברך עליה דמספיקא לא חיישינן לגזול ומי שגזל ע"י כבוש מלחמה קניא כדאיתא בגיטין (דף לח), ובנ"ד עדיף משם דשם הוא כבוש נכרי בשל ישראל דיש שיטות דנכרי בשל ישראל לא קני בכבוש מלחמה, אבל בנ"ד הוא כבוש ישראל בשל נכרי. והנה כאן לא הכריע רבינו שיש לזה דין כבוש מלחמה מפני שזה היה רק בתחילת מלחמת הקוממיות ומצב השטח הכבוש לא היה עדיין ברור ויציב, אולם אח"כ לאחר גמר המלחמה החליט מרן לענין תרו"מ ושביעית שזה בכלל כבוש מלחמה. והננו להעתיק כאן את התשובה].

 

מה שכתב כת"ר בענין נכסים הנטושים ע"י הערבים מזמן מלחמת השחרור שהשאירו אחריהם במנוסתם שדות זרועות תבואות, כרמים ופרדסים שרכוש זה אינו כהפקר אלא עומד ברשות בעליהם הערבים שהרי יש עונש ממשלתי לכל הפושט יד ברכוש האויב וכו', המציאות מכחישה אותו שהרי הקרקעות שהיה להם בעלים ערבים נכבשו ע"י הממשלה והזיתים והענבים וכן שאר הפירות נמכרים ליהודים שעושים מהם יין ושמן, ומרגע שהיהודים מקבלים את הפירות לרשותם אין רשות ביד מי שהוא ליגע בהם וכל אשר יטול מהם בלא רשות בעליהם היהודים יענש ויהא נידון כגנב וכגזלן והיהודים איפוא הם בעלים הגמורים על הפירות בין עפ"י התורה ובין במשפט הגויים. ומה ששואל כת"ר להודיעו במה זכתה הממשלה בקרקעות ובפירות אלו, הנני בזה להודיעו.

 

ולמען יתלבנו הדברים אעתיק כאן מאמרו של הגאון ר"ד מקארלין ז"ל, וזה לשונו בספרו פסקי הלכות (חלק ב דף לח ע"א, מדפי הספר) מצינו ממונו של אדם יוצא מרשותו לרשות חבירו בעל כרחו על כמה דרכים, הדרך האחת והוא היותר גדול מכולם, הוא ע"י כיבוש מלחמה, וזה הוא הקנין הגדול שהנרכש במלחמה נקנה להכובש ואף קרקע שאינה נגזלת ולא מהני לה שום יאוש לענין שיקנה אותה הגזלן, עכ"ז נקנית היא בכיבוש מלחמה, וזה מבואר בגיטין (דף לח ע"א) אמר רב פפא עמון ומואב טהרו בסיחון והרי קרקע שאינה נגזלת ועכ"ז נקנית היא בכיבוש מלחמה, והראיה שהרי עמון ומואב נטהרו בסיחון ואם לא היה בכיבוש מלחמה קנין גמור לא היתה נטהרת בזה עכ"ל. הרי לפנינו דברים ברורים דאה"נ דשפיר נמצא שלפעמים מוציאין רכוש של אדם וחבירו נוטלה וזוכה בה בע"כ ושלא בטובתו של בעל החפץ ואע"פ שבעל החפץ עומד וצווח שלי הוא לא משגחינן בו, וענין זה מפוזר בש"ס ופוסקים כדבר פשוט דכיבוש מלחמה הוא אחד מקניני התורה.

 

ובקשר לזה אזכיר כאן דברי הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פ"ד הכ"ט): עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרין, ושם בכ"מ מביא דברי הכפתור ופרח (פרק מז) דהוא ס"ל דנוהג שביעית בשל עכו"ם, ובהמשך דבריו מזכיר שם ההיא עובדא בסנהדרין (דף לט) שבאו בני אפריקא לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון דארץ כנען שלנו היא, שאמר להן אלכסנדרוס מלכא החזירו לו תשובה ומשלא מצאו תשובה מיד ברחו והניחו שדותיהן כשהן זרועות ואותה שנה שביעית היתה וסמכו ישראל עליהן, ותמה שם הכ"מ על בעל כפתור ופרח שמביא נגד הרמב"ם ההוא עובדא, ואדרבה היא מפרשת כדברי רבינו הרמב"ם וא"כ לא היה לו לתמוה עליו, וכן קשה שמביא אותו והוא מעשה לסתור דבריו, ע"כ. והיינו שהכ"מ מוכיח מהך עובדא דבשל עכו"ם אין שביעית נוהג, ולכאורה לא מובן כיצד יש מהך עובדא סיוע לשיטת הרמב"ם דבשל עכו"ם אין שביעית, הא בהך עובדא בשדה של ישראל זרעו כדמפורש בחידושי אגדות מהרש"א שם וז"ל: והניחו שדותיהן, פירוש שדותיהן שבא"י שהיו מחזיקין בהן בזרוע ובחזקה בטענה זו עד שבא אלכסנדרוס ובאו לפניו לדון ע"ז אבל שדותיהן שבאפריקא אין שביעית נוהג בהן דחו"ל הוא, עכ"ל. וא"כ גם להרמב"ם קשה דאף דס"ל דבעכו"ם אין שביעית נוהג אבל בשדות הללו דשל ישראל הם אע"ג דהעכו"ם זרעו אבל מכיון דהשדה של ישראל היא הרי חל דין שביעית עליהם, אלא עכצ"ל דהעכו"ם קנו בחזקת כיבוש מלחמה כלשון המהרש"א שהיו מחזיקין בהן בזרוע ובחזקה וכיבוש מלחמה קנין הוא ונמצא שגדלו בשדה של עכו"ם ומפורש כאן דינו של הרמב"ם.

 

וכעי"ז אומר הגאון ר' מאיר דן מאוסטרוב, ליישב דברי הרמב"ם (הלכות נדרים פ"ט ה"כ): נדר מעולי ירושלם אסור בישראל ומותר בכותים שלא נתכוין זה אלא למי שמצוה עליו לעלות לירושלם, וממשמעות לשון הרמב"ם נראה דלשיטתו תליא זה רק במצוה לבד דלא כסוגית הגמרא דתרתי בעינן, מצוה וגם מקיים, שהרי אינו מזכיר אלא שמצווה עליו ולא מי שהוא גם מקיים, וא"כ יקשה אמאי לא נאסר גם מכותים שהרי הם ג"כ מצווים לעלות כמו כל מצוות התורה. והרב הנז' מתרץ עפמש"כ תוס' דמי שדר בחו"ל פטור מראיה, והרמב"ם הלכות בית הבחירה (פ"ו הט"ז) כתב דמה"ט קדושה ראשונה בטלה מפני שנתקדשה ע"י כיבוש מלחמה, ולכן כשנלקחה מידיהם בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מארץ ישראל, ולפ"ז אלו העיירות שכבש סנחריב והושיב את הכותים בהם אע"ג דזה היה זמן רב קודם חורבן בית ראשון, מ"מ במקומות הכיבוש בטלה קדושת הארץ דסנחריב קנאם בכיבוש מלחמה וממילא דחשובין כדיירי חו"ל, ולכן פטורין מן הראיה, עכ"ד. ולע"ד יש לפקפק בתירוצו, ואקדים דברי הכפו"פ בפרק העשירי שם שהרחיב הדבור ע"ד קדושת ארץ ישראל, ואומר דקדושת הארץ ומעלתה היא משעת נתינתה אל האבות הקדושים לא משעת הכיבוש לחוד, דלענין וכפר אדמתו עמו וכל הדומה להם, אין היום הבדל ולא הפרש ולא חלוק בין מה שכבשו עולי מצרים ובין מה שכבשו עולי בבל, שאין שום דבר בזה שלא יהיה בזה, בענין הקדושה והמעלה, מלבד חיוב תרו"מ ודומיהם שאלו דאורייתא ואלו דרבנן, ומסיק שם: העולה בידינו שכל מקום שנמצא לרבותינו ז"ל אומרים וקוראים חוצה לארץ לאיזה חלק שיהיה מן הארץ בתוך גבולי אלה מסעי, שרצונם לומר חוצה לארץ של כיבוש שני לא שיהיה דעתם כחוצה לארץ גמור חלילה וכו', ע"כ. הנה לפ"ז גם בהאי דינא דמי שהוא דר בחו"ל פטור מן הראיה, יש לדון דזה אינו אלא במי שדר בחוץ - לארץ ממש אבל הדר בכבוש מצרים אין לו דין דייר בחו"ל וכעין שמצינו בהא דאמרינן אין סמיכה בחו"ל כתב הרמב"ם (הלכות סנהדרין פ"ד ה"ו): וכל ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה, וברדב"ז שם: אע"פ שלא החזיקו בה עולי בבל אע"ג דאינה כארץ ישראל לענין תרו"מ ולקצת דברים, לענין מינוי סמוכים הכל הוא א"י וכן לענין הדר בא"י ולענין הנקבר בה ולשאר קדושת א"י דינם שווה, ע"כ. הרי מבואר דלענין הדר בא"י חשיב כיבוש עולי מצרים ג"כ כהדר בא"י, ומה"ט י"ל דלענין פטור ראיה דהדר בחו"ל פטור, ז"א אלא כשהוא דר בחו"ל ממש אבל כיבוש עולי מצרים דינו כדר בא"י וחייב בראיה.

 

ובהעיפי עיני שנית על דברי דהא דלא נהג שביעית בנכסי רטושין של הכנענים דהוא משום דהכנענים זכו בשדות הללו בכיבוש מלחמה ובשל נכרי אין שביעית, אמרתי דיש לשדות בזה נרגא בהקדם מש"כ בספר דבר אברהם (ח"א סימן יא) דקנין כיבוש הוא רק קנין לזמן הכיבוש וכשפקע הכיבוש נפקע ממילא רשות הכובש אפילו בלא שום קנין ממנו והוא מוכיח זה מתוך דברי הרשב"א (גיטין דף סח), והרי הר"ן בנדרים (דף כט ע"ב) נקט לכללא דקנין לזמן אינו אלא קנין פירות, וז"ל שם (בד"ה אמר לו), דכל קנין שאינו עולמי קנין פירות בלחוד מיקרי כדמוכח סו"פ השולח (גיטין מו ע"ב) גבי מוכר שדה לחבירו בזמן שהיובל נוהג, עכ"ל. ואם איתא דכיבוש מלחמה אינו אלא קנין לזמן והכובשים לא קנו אלא קנין פירות לחוד, א"כ אמאי לא נהגו דיני שביעית ברכוש הנטוש ע"י הכנענים, ומנ"ל דקנין פירות מפקיע דין שביעית במקום שגוף הקרקע עומד ברשות ישראל, ויהיה מכאן סיוע למה שחידש הקצה"ח (סימן רמא ס"ק ד) דמשכח"ל קנין לזמן ומ"מ לשעה יש לו קנין הגוף ומביא שכן הוא שיטת ר' אביגדור כהן צדק (בתשובות הרא"ש כלל לה סימן ב) שכתב שם: אותה ששנינו אין אדם יוצא יד"ח ביו"ט ראשון בלולבו של חבירו אע"ג דיהיב ליה בפירוש הנאת שימושו דהיינו נטילתו לצאת בו לא נפיק ביה עד דמקניה ליה קניין הגוף לשעה לכל הפחות, התם היינו טעמא דכתיב לכם משלכם דקנין הגוף משמע ולא סגי בהנאת שימוש לחוד, עכ"ל. ומבואר דיש קנין הגוף לשעה, וא"כ יתכן דקנין כיבוש מלחמה הוא קנין זמני אבל מ"מ קנין הגוף הוא בשעתו ושפיר מפקיע מדין שביעית.

 

הרי למדנו שאף הגויים שכבשו בכיבוש מלחמה בארץ ישראל מפקיעים רשות הישראל, וכ"ש ישראל שכבש בארץ ישראל שמפקיע דין הגוי כמש"כ ז"ל ובנ"ד עדיף משם דשם הוא כבוש נכרי בשל ישראל דיש שיטות דנכרי בשל ישראל לא קני בכבוש מלחמה, אבל בנ"ד הוא כבוש ישראל בשל נכרי .

 

 

ושם בשו"ת הר צבי יו"ד סימן קט כלים שנפלו לידי צה"ל אם חייבים בטבילה. זה כתשע שנים עברו מיום אשר זכינו לראות חסדי השי"ת, שרוב אה"ק נכבשה מידי הגוים ובתוך שלל האויב נפלו ביד צבא הגנה לישראל, הרבה כלי סעודה חדשים גם ישנים, שהוכשרו בהגעלה או בליבון. והשאלה באה אם מחויבים בטבילה כדין קונה כלי סעודה מהנכרי, ורבו הדעות בין המורים, ויש שהורו, דמכיון שבאופן רשמי אין רצונה של ממשלת ישראל לשנות חזקת הבעלות של הערבים והרכוש רשום בתורת נפקדים מרכוש האויב, ולכן אין הכלים הללו חייבים בטבילה, דדינם ככלים השאולים מן הנכרי שאינם חייבים בטבילה וגם לא מהני להו טבילה כ"ז שלא יצאו מרשות הנכרי.

 

ולדידי מה שהממשלה מצביעה עליהם שהם רכוש האויב, רשום זה אינו משמש כלום להתיש כחו של כיבוש מלחמה שהוא קנין גמור ע"פ התורה, ומעשה מוציא מידי דבור, ועובדא היא שכל יחיד ויחיד שתפס מהכלים לתשמישו נתכוין שיהא שלו לגמרי לחלוטין וגם הממשלה בעצמה מה שנטלה להשתמש בהם, מחשבתם ניכרת שדעתם להשתמש בהכלים עד שיכלו לגמרי ושם זה שיש על הכלים שהם רכוש האויב אינו משנה את הדין, שבאמת כבר נעשו רכוש יהודי ויש לחייבם בטבילה.

 

ושם: בשו"ת הר צבי או"ח ב סימן פז בדין שופר של ע"ז של גוי שגזלו ישראל. אם יש בגזל שהוא בפני הגוי משום כבוש מלחמה.

 

טור או"ח (סימן תקפו): שופר של ע"ז של גוי שגזלו ישראל מהגוי יוצא בו מצות תקיעת שופר. ודוקא שלא הגביהו לזכות בו, אבל הגביהו לזכות בו נעשה ע"ז של ישראל ולא יצא בו.

 

ובספר יום תרועה למהר"ם חביב (ר"ה דף כח) תמה על זה, הא יאוש כדי לא קנה ומה בכך שהגביהו לזכות בו, ואמאי לא יצא, וכתב שם שאפשר לחלק דגזל שהוא בפני הגוי שרי דהוי כלוקח במלחמה אבל שלא בפניו מיתסר מה"ת, עכ"ל.

 

הנה נראה מתוך דבריו דכל גוזל קונה מטעם כבוש מלחמה וזה דלא כדמשמע מתשובת הרמב"ם הנזכרת בשיטה מקובצת ב"מ (דף כד), במי שקנה מהשוללים ספרי קדש מבתי כנסיות אם נאמר שקנה, או אם נכפהו על לקיחתו ממנו ואם נאמר שילקח ממנו בע"כ אם ינתן לו הסך שקנהו בו. ואם יחזיר לאותו ביהכ"נ עצמו או לזולתו. תשובה: אם ביזה זו היתה במצות המלך, קנה ובטל דין הקדש, ואפילו כלי המקדש כשנשללו בטלה קדושתן, אמרו ובאו פריצים וחללוה. אמנם אם נשללו בלי רשות המלך או נגנבו, ישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא ויטול, ויחזור זה הספר למקומו כדין, עכ"ל הרמב"ם. הנה מבואר מדברי הרמב"ם דדוקא בכיבוש בגזירת מלך יש בו משום קנין כבוש ולא בגזלן דעלמא.

 

ומצאתי להגאב"ד מקאוונא בספר דבר אברהם (ח"ב סימן ו) שנסתפק מהו גדרו של כבוש מלחמה כמה יהי' מספר השבאים כי היכי דליחשב כמלחמה שזוכה בתורת קנין ולא כגזלן דעלמא שאינו קונה כלל, ושם מביא בשם הגאון ר' אלי' ברוך הגאב"ד ממיר ז"ל שאמר דגדר כבוש מלחמה הוא שכל שהוא מקובל מנמוסי המדינות המקובלים בין העמים בתורת מלחמה בין צד לצד יש לו דין כיבוש וכל שאינו מנימוסי המדינות המקובלים יש לו דין גזלן, ומדברי הרמב"ם הנ"ל יש יסוד לדברי הגאון ר' אלי' ברוך ז"ל דכיבוש הוא מה שעשו עפ"י נימוסי המדינה שזהו מעין גזירת מלך. אבל כיבוש מאנשים בודדים אינם אלא כגזלנים דעלמא ואין לזה דין כיבוש.

 

והנה בשטמ"ק שם (ב"מ דף כד) מביא תשובת הר"י מיגש במלך שבזז ספרים ומטלטלין מישראל ומכרן לישראל אחר, דהלוקח קנה את המטלטלין משום דבודאי נתיאש אבל את הספרים לא קנה וחייב להשיב להבעלים, וז"ל שם אמנם הספרים אין לומר בהם חזקה שבעליהם נתיאשו מהם, אא"כ העידו שני עדים ששמעו ממנו זה בפירוש, וכל עוד שלא זכר זה בפירוש אין לנו לדון שנתיאש מהן אע"פ שהיה הדבר במאמר המלך שאין מוחה בידו ואין מבטל גזירתו, לפי שהספרים אינם ראוים כי אם ליהודים ואין להם מכירה כי אם להם, ודנין שבעליהם היה סומך שאם יבואו לידי ישראל יברר שהן שלו ויוציאם מידו והואיל ואין אנו מחזיקים אותו שנתיאש מהן א"כ יכול הוא להוציאם ממי שיקנה אותם מהמלך ואם מי שקנה אותם מכרם או נתנם לאחר יוציא אותם ממנו, עכ"ל. וכל עין רואה הסתירה שיש בשתי תשובות הללו, דהרמב"ם סותם דכל שהביזה היתה עפ"י המלך זכה הקונה אותם ואפילו ספרים זכה בהם הקונה ולא כן אומר הר"י מיגש דבספרים ליכא יאוש בעלים ולעולם הבעלים מוציאים אותם מיד הקונה, וטעמא בעי במאי פליגי ומאיזה טעם לא ס"ל לומר דבספרים לא מתיאש אינש, וביותר, דההיא עובדא דהרמב"ם שהשלל היה מבתי כנסיות ולא היו שייכים לאיש יחידי, א"כ מאן שביק ומאן מחיל ומאן מתייאש, ויש סברא לומר דאין כאן יאוש, ואמאי אין מוציאים מיד הקונה מכיון דאין כאן יאוש, ומ"ט דהרמב"ם שאין מוציאין מיד הקונה. וכן לעומתו יש לתמוה על הר"י מיגש דלמה לא קא אתי עלה מכח קנין כיבוש מלחמה ובלא יאוש למה לא קנה גם הספרים. וכעי"ז כתב הרשב"א בגיטין (דף לז ע"ב) דמוכיח דכיבוש מלחמה קונה גם בלי יאוש בעלים, וז"ל הרשב"א שם: ותדע לך דהא מעמון ומואב טהרו בסיחון ילפינן לה, וההוא בקרקע הוא, וקרקע בעלמא אינה נגזלת ולא שייך בה יאוש, וא"כ חזקה דגופו נמי דמייתינן מינה אפילו קודם יאוש היא, דרחמנא אמר דליקני בחזקת מלחמה, ומעתה מה שהקשה הראב"ד ז"ל אינו קשה כלל, דודאי אם לקחו במלחמה קנאו ולא קאי גבי בדינא ודיינא שאינו דומה חזקת מלחמה למחזיק בו בגזל, ותדע לך דאלו באת לדמות חזקת מלחמה לחזקת גזל איך טיהרו עמון ומואב בסיחון וכשעמד בדין עם יפתח אילולא היה סיחון זוכה עמהם בדין אף ישראל שטהרם בו היו מתחייבין בדין דלא עדיפו ממאן דאתו מחמתיה ובודאי בגזל לא קנאו, אלא כדאמרן דכל שלקח בחזקת מלחמה בין גופו בין ממונו קנאו שהתורה זכתה לו, עכ"ל הרשב"א. הרי הרשב"א אומר דכיבוש מלחמה הוא קנין מצד עצמו ואין צריך ליאוש, וא"כ יפלא דהר"י מיגש שביק קנין כיבוש ולא הזכירו כלל והעמיד זכיית הזוכה רק על יאוש לחוד, ומה"ט פסק דבספרים אין זכיה כלל.

 

אמנם כד נעיין בדין הקנין של כיבוש מלחמה נמצא דאיכא דס"ל דבנכרי יש חילוק בדבר, דמאי דיש לנכרי קנין כיבוש מלחמה היינו בשל נכרי אבל בשל ישראל אין קנין כיבוש לנכרי, וכן נראה דהיינו שיטת רש"י גיטין (דף לח ע"א). ובכן י"ל דהר"י מיגש נמי הכי ס"ל דאין לנכרי כיבוש בשל ישראל, ולכן בההיא עובדא דהר"י מיגש שהישראל קנה חפצים שדודים מישראל לא מצא יסוד לזכות את הקונה אלא מטעמא דיאוש בעלים נגעו בה דקנין כיבוש אין כאן משום דלנכרי בשל ישראל אין קנין כבוש. ויתכן דזהו יסוד פלוגתת הר"י מיגש והרמב"ם, דהר"י מיגש דס"ל דקנין כיבוש ליתא לנכרי בשל ישראל ולא קא אתי עלה אלא מכח יאוש, וממילא הוכרח לחלק בין ספרים לשאר חפצים, דבספרים ליכא יאוש והדרי למרא, אבל הרמב"ם ס"ל כר"ח ור"ת בתוס' (גיטין דף לח ע"א) דיש קנין כיבוש לנכרי בשל ישראל ולא תליא ביאוש, לכן לא מחלק בין ספרים לשאר חפצים, דדל יאוש מספרים קונה אותם מ"מ משום קנין דכיבוש מלחמה. אך במה דס"ל להרמב"ם דכל קנינו של כיבוש ז"א אלא כשהכיבוש הוא ע"י מלך דוקא לא בגזלן דעלמא, לאו דכו"ע היא כתוס' בגיטין הנ"ל דלהר"ח ולר"ת משמע דקנין כבוש לא תליא במלך, וכן משמע שטחיות הסוגיא דגיטין שם דעבד שנשבה דשבאי קונה אותו מכח חזקת כיבוש מלחמה, משמע להדיא דלאו דוקא מלך אלא כל שנתגבר עליו באלמות נמי שייך קנין כיבוש. וכן נראה מתשובות גאוני בתראי (סימן סד) בההיא דסוכה (פרק לולב הגזול) א"ל רב הונא להני אונכרי כי זבניתו אסא מעכו"ם לא תגזזו אתון אלא לגזוזה אינהו ויהבו לכו, ההיא דוקא לזמן התלמוד וכו' אבל אין עכשיו לחוש אפילו אם יקצוץ ישראל כו' וג"כ אין לומר מה בכך סוף סוף הקרקע היא גזולה ביד גוי מימי אבותיו בזמן שהיו הגוים מאנסין מישראל, אין לחוש לזה דודאי אותה גזילה כבר נתבטלה שהרי קנאום בכיבוש, ואפילו של ישראל קונים בכיבוש מוישב ממנו שבי, עכ"ל, וכן פסק המג"א (סימן תרמט ס"ק ה). ומעתה מיושב דברי מהר"ם ב"ח דלעיל בספרו יום תרועה שכתב דגזל שהוא בפני הגוי שרי דהוי כלוקח במלחמה, דהשתא אין סתירה לדבריו מת' הר"י מיגאש ומת' הרמב"ם הנז', דטעמא דהר"י מיגש הוא דלנכרי אין כיבוש בשל ישראל, אבל המהר"ם ב"ח דמיירי בכיבוש ישראל בשל גוי שפיר קנה בכיבוש וכהמג"א דלא בעינן בכבוש מלחמה שיהא דוקא ע"י מלך.

 

 

פרק ד.

בענין שיעור ביאת כולכם

 

בשו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן א  רצה לחדש שכיבוש הציונים מחדש דין ארץ ישראל מדאוריתא ואף במקומות שכבשו עולי מצרים וכו', ואמנם אינו נוגע לנו הרבה ממש"כ שם, מחילוקים השקפתיים, ואמנם ציטטנו רק בענין מה שרצה לחדש שם שנחשב כיום ביאת כולכם כיון שיש ס' ריבוא וז"ל שם: דהנה הגאון הר"ד מקארלין ז"ל בספרו שאילת דוד בקו' החידושים בעניני שביעית, כותב: אבל כמה נצרך בארץ אשר מהם נחשב הרוב לא אדע עדי יבוא מורה צדק.

 

ואמינא בזה מילתא חדתא, והוא, דיש לומר שהמודד הוא ששים ריבוא מישראל כפי שמצינו שהיה בכזאת ביוצאי מצרים שיצאו לכבוש את הארץ, וכל שנמצאים בארץ ישראל ס' ריבוא מישראל נקרא כבר כל יושביה עליה, ובימי עזרא מכיון שלא עלו כמספר הזה, ועלו רק ארבע רבוא אלפים ושלש מאות וששים ככתוב בספר עזרא, ולא הגיע מספרם אפילו לכדי רוב של ס' רבוא על כן לא הועילו בקידושם לחייב בתרו"מ מה"ת.

 

ונתעוררתי לחידוש זה ע"פ מרגניתא טבא שמצאתי בזה בחידושי רבינו גרשום מאור הגולה ז"ל על ערכין ד' ל"ב ע"ב, דעל דברי הגמ' שם דאומרת: ומי מנו שמיטין ויובלות השתא משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו יובלות, עזרא דכתיב ביה כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות וששים הוי מני וכו'. מפרש רבינו גרשום וכותב וז"ל: כל הקהל כאחד ארבע ריבוא, דאפילו עישור מישראל לא היו במקומן דהכי גמירי [דלעולם] אין ישראל פחותים מששים ריבוא כ"ש דלא מנו יובלות עכ"ל. הרי דרגמ"ה ז"ל מדי דברו על ירושת עזרא ומדת קדושתה מצא לנחוץ לאשמיענו בכאן דהמספר של הגוף הישראלי הכללי עד שיהא ראוי לשמו ישראל הוא לא פחות מששים ריבוא, ולא עוד אלא שהוסיף לבאר ולחשוב חשבונו של עזרא לפי המודד הזה של ס' ריבוא, שיוצא לפי"ז שלא היה שם אפילו עישור מישראל, ובולט איפוא לעין דרגמ"ה רצה לאשמיענו בדבריו אלה כי הנצרך להיות בארץ כדי שיחשב שכל יושביה עליה הוא ששים ריבוא, וראיה חזקה מזה איפוא לדברינו הנ"ל.

 

(י) הרה"ג השואל אחרי שראה חידושי הנ"ל בגדר ביאת כולכם הסב את תשומת לבי גם לדברי רש"י בע"ז ד' כ' ע"ב (שמובא גם במהר"י קורקוס ז"ל על הרמב"ם פ"א דתרומות) שמזכיר נמי ענין זה של ס' ריבוא בהא דסוריא הוי כיבוש יחיד, דמבאר שלכן קרי ליה כיבוש יחיד מפני שהיה בלא ששים ריבוא (דייקתי להזכיר מה שמובא זה גם במהר"י קורקוס, מפני שרש"י בגיטין ד' ח' ע"ב לא פירט מענין זה של ס' ריבוא אלא כותב סתם שלא היו כל ישראל ביחד כדרך שהיו בכיבוש יהושע, ומדהמהר"י מורקוס /קורקוס/ דייק איפוא להביא מדברי רש"י בע"ז מוכח שלקח לו דבריו שם לקו ולמשקל בקביעת ענין זה של מספר בני ישראל שצריכים שיהיה בזה).

 

והשיבותיו דאי משום הא בלבד אין הכרח לחידושנו כי ברש"י המדובר בעל דעת כמה מישראל צריך שיהי' הכיבוש עד שיקרא כיבוש רבים, ועל זה קבע שהוא ששים ריבוא אבל אין מזה עדנה הוכחה לענין דין הצרכת כל יושביה עליה שהוא ג"כ בשיעור זה של ס' ריבוא ויש לומר דזה שפיר צריך שיהיה ממש כל יושביה של ישראל או רובו עליה, ורק הכיבוש מספיק שיהי' רק על דעת ס' ריבוא ונקרא עי"ז כבר כיבוש רבים.

 

אולם אחרי שמצאנו המרגניתא בדברי רגמ"ה ז"ל שמשם הוכחה מפורשת גם על עצם דין של כל יושביה עליה, שנקרא שפיר כבר בשם כל יושביה אי נמצאים על האדמה ששים ריבוא מישראל, שזהו המספר של הגוף הישראלי הכללי שראוי כבר להקרא בשם ישראל, אזי גם דברי רש"י הנ"ז משלימים בודאי ובודאי את התמונה לאימות הערכה האמורה, כי רואים סו"ס שגם רש"י ז"ל לקח לו ג"כ אמת המדה הנ"ל לקבוע מספר של ששים ריבוא מישראל. והיינו באשר כן היה גם בימי משה ויהושע.

 

עוד ראיתי אח"ז בספר קול התור הנדמ"ח בפ"א אות ט"ו שכותב ששאל את פי רבנו הגר"א ז"ל אודות דרכי העליה לא"י וענה לו דאם יהיה אפשר להעביר לארץ ישראל ששים רבוא בפעם אחת צריכים לעשות זה מיד כי מספר זה של ששים רבוא כחו גדול ושלם וכו', וכן בפ"ב אות קי"ח כותב עוד שקבוץ גלויות העיקרי הוא לא פחות מששים רבוא עיי"ש, וזה מוסיף חיזוק לדברינו האמורים בפנים, ועפי"ז אפשר להבין יותר דברי הגמ' ביומא ט' מה דאמר ר"ל לרבב"ח: אלקא סנינא לכו וכו' אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף וכו' ופרש"י: לא הייתם חסרים שכינה. והיינו: אילו עליתם בששים רבוא. ויוטעם ביותר דבר הלשון אם עשיתם עצמכם כחומה עפ"י מה שראיתי עוד בספר עמק יהושע להגאון ר' אייזיל חריף ז"ל מסלאנימא בחלק הדרושים (דרוש ב' לבין המצרים) שמבאר דזה שהי' בקדושה שניה מכח חזקה ולא מכח כיבוש הוא משום דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, ומביא לזה דברי רש"י בע"ז ובגיטין (שהובאו בפנים) דבעינן כל ישראל, או"ת וששים רבוא, ולכן בביאה שניה שלא היו כל ישראל ע"כ לא קנו אלא בחזקה עיי"ש, ועל זאת היא שהיתה התביעה שהיו צריכים לעלות במספר כזה שהיה יכול להיות גם כיבוש ואז לא היו חסרים גם שכינה. ויש להאריך.]

 

ומה רבתה שמחתי כשמצאתי להגאון מקוטנא ז"ל בספרו ישועות מלכו בפ"א בתרומות הכ"ו, שמבליע בתוך דבריו כאל הנחה פשוטה דהשיעור בזה הוא ס' רבוא, וכותב זאת כלאחר יד כיעו"ש. [חידוש מפתיע יותר ראיתי שכותב לומר בזה הגאון בעל ישועות מלכו במקו"א מספרו (בליקוטי תורה פ' תרומה) והוא, דכמו שאמרו חז"ל בחגיגה זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, א"כ ה"נ כיון שהי' בידי כולם לעלות ולא רצו נטלו העולים כח וזכות הנשארים ולהם הי' הכח והזכות מרוב ישראל ומקרי רוב ישראל על אדמתם, ובזה כותב ליישב דברי החינוך שסובר שמצות בנין בית המקדש היא רק בזמן שרוב ישראל יושבין על אדמתן, וקשה דהא בימי שבי הגולה דכל הקהל הי' רק ארבע רבוא האיך בנו ביהמ"ק, אבל להנ"ז מיושב שפיר עיי"ש. וא"כ דון מינה דה"ה גם בנוגע לחיוב תרו"מ, באופן שיוצא שמאז שהעליה לא"י נעשית חפשית וכל הרוצה לעלות אין ממחה בידו נקרא כבר כאילו רוב יושביה עליה וחייבים בתרו"מ מה"ת. אבל צ"ע דדבריו המה בהדיא נגד דברי הרמב"ם בפ"א מה' תרומות הכ"ו שכותב בהדיא שבימי עזרא היתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה. ולא רק זאת אלא שהמה בניגוד גם לדברי החינוך בעצמו שכותב נמי בהדיא במצוה תק"ז דבירושה שבימי עזרא היתה ביאת מקצתם ולפיכך לא היתה מן התורה כיעו"ש, ומזה שגם הוכחתו של הישועות מלכו שם שכותב להוכיח ממ"ש הרמב"ם בכה"ג בפ"ד מסנהדרין לענין סמיכה דלא משגחינן בחכמי חו"ל, אינה הוכחה, ואין הנידונין שוין כלל ושם שאני שלא צריכים בכלל לחכמי חו"ל אלא העיקר תלוי בחכמי א"י בלא מגבלת כמותי, וצריכים לומר שגם הישועות מלכו לא אמר דבריו הנ"ז כ"א בנוגע לבנין בית המקדש בלבד ואין ללמוד מזה להיכא שכתוב בהם בהדיא שצריכים ביאת כולם, ויעוין מ"ש בזה גם המהר"ם שיק על תרי"ג מצות מצוה תק"ז עיי"ש ויש להאריך].

 

ואם צדקנו בדברינו האמורים בהגדרת ביאת כולכם הרי יוצא לנו שמאז שהתיישבו בארצנו כאן במספר של ששים ריבוא (קרי: שש מאות אלף מישראל) נקרא שכל יושביה עליה וחייבים בתרו"מ מה"ת, ומכ"ש שנתחייבנו בזה מה"ת כעת אחרי הכיבוש (ולא מכח חזקה לבד), ובכל מקום שכבשו הן בשטח של עולי בבל והן בשטח של עולי מצרים, ויורד גם העיכוב של חיסרון כל יושביה. [ולא רחוק מלומר שלדעת רגמ"ה זאת גם בימי בית שני כשהגיעו למספר ששים ריבוא חזר להיות חיוב תורה, כשם שמצאנו שסברו בדומה לזה שהתחדשו שם לאחר מיכן חיובי תורה הטור בה' א"י והערוך לנר ביבמות שהובא לעיל באות ד'].

 

ולא עוד אלא שלפי הנ"ל לא צריכים כבר לבוא עלה מכח חידושו של כת"ר, [שלמעשה ג"כ מצאנו סמוכין לה] שמתחדשת הקדושה הראשונה, אלא שכיבוש כזה לבד עם כל יושביה כחו אתו לקדש את השטחים בא"י שכובש, ולחייבם בתרו"מ, וגם לרבות בחיוב חלה מה"ת, דכזה הרי היתה גם קדושה ראשונה וכדכותב הרמב"ם בפ"א מה' תרומות ה"ה שהיתה מפני הכיבוש לבד, וכדמבאר הרדב"ז שם בכוונתו שלא קדשוה בפה, וכדמסביר לן גם החזון איש בשביעית סימן ג' אות א' דהארץ נתקדשה בכיבוש, וכן בספר דבר אברהם ח"א סימן י' דכיבוש יהושע שהיה כיבוש רבים נתקדשה מצד הכיבוש גופיה דכיון שנכבשה הארץ בפניהם ממילא אתיא קדושת הארץ מעצמה דקרינן ביה ארצכם עיי"ש. [ושאני בימי עזרא שהיה רק מכח חזקה ובשעת החזקה שהוצרך לקידוש לא היו ששים ריבוא] עכ"ל.

 

 

פרק ה.

בענין רכוש ממשלתי

והנה כידוע שלפני שנים התעוררה שאלה על מנהג הבד"צ לעשר מהחיטים לאחר שקיבלו רשות מהממשלה, כיון שמטו משמיה דהחזו"א דלממשלה אין שום תוקף, והרי הוא כקבוצת ליסטים, וכקופת הפקר, והמנחת יצחק יצא להצדיק המנהג ובתוך דבריו כ' שלענין העכו"ם בודאי דינא דמלכותא ז"ל. אמנם נראה דבנוגע להעכו"ם שבמדינה, הרי איתא בב"ק (קי"ג ע"א) ישראל וכנעני אנס שבאו לדין אם אתה יכול וכו' בדיני עכו"ם זכהו ואמור לו כך דינכם, וכה"ג איתא ברמ"א (חו"מ סוס"י שס"ט), דנראה מדבריו דאף במקום דלא אמרינן דדינא דמלכותא דינא, אבל בנוגע לעכו"ם ובבא מכוחו יש עיי"ש, וא"כ עכ"פ יועיל המכירה לשלטונות חלק העכו"ם, ויונח לנו בהצד דמהני מדין גזבר, הוי מטעם שליחות, והלוא יש בין בעלי החיטה גם נכרים ואין שליחות לעכו"ם, דבנוגע לעכו"ם אמרינן דד"מ דינא, ונקנה חלקם להקונים הישראלים.

 

 וחשוב לצטט מהתשובה הנ"ל שאיירי בענין קנין השלטון ז"ל.

 

שו"ת מנחת יצחק חלק ט סימן קי בענין הפרשת תרו"מ תרומות ומעשרות מפירות שביד השלטון. הנה באשר שלפני איזה זמן פקפקו ת"ח בתקנת גאוני וצדיקי אה"ק וביניהם גם גאונינו ורבותינו הבד"צ שלפנינו זלה"ה פעה"ק ת"ו להציל רבים מלהכשל באיסור טבל, ע"י הפרשת תרו"מ מפירות שביד השלטון ע"י הרבנים גדולים בתורה וביראה הע"י, וכתבתי איזהו תשובות בזה, והובא מזה בספר שבט הלוי (ח"ה סי' קע"ב) מידי"נ הגאון הגדול סוע"ה מוה"ר שמואל הלוי ואזנר שליט"א רב אב"ד דזכרון מאיר עיה"ק בני ברק, לדחות דברי המפקפקים בטוטו"ד, ובירר גם הגה"ג הנ"ל שם דיש להשלטון דין בעלות בזה, ובכחם לעשות שליח להפרשת תרו"מ, וכן כתבו באריכות הרבנים, הגאון הגדול מוה"ר ישראל יעקב פישר שליט"א והגאון הגדול מוה"ר אברהם דוד הורוויץ שליט"א חברי הבד"צ, והג' מוה"ר י' מ' אהרנסון שליט"א רב פתח תקוה והמחוז, והג' מוה"ר משה שטרנבאך שליט"א ר"מ, והג' מוה"ר א"י זלזניק שליט"א ר"מ בישיבת עץ חיים פעה"ק, ועוד ת"ח גדולים האריכו בבירורים ונמוקים וטעמים נכונים להצדיק ככל הנ"ל. וכו'

 

ושם בתשו' ג' הנה מדברי כ"ת נראה דאזיל בדרך אחר ממה שהעיר הגרמ"ב הנ"ל, דהוא בא בטענה שאין כאן דין בעלות פרטית רק בעלות כללי, ובעלות מוגבלת אשר דנתי בזה בספרי מנחת יצחק (ח"ג סי' א') אם יש בזה דין בעלות לענין וב"י וב"י וריבית עיי"ש, וכתבתי להרה"ג הנ"ל בתשובתי בנדון זה, אבל מדברי כ"ת נראה דלא נעשה מזה בעלות כללי, והוא הגורם לדעתכם של"מ שלא מהני בזה הפרשת תרו"מ, ול"מ מטעם גזבר, ומטעם שכתבתם אח"כ ואי משום גזבר הרי אינם אלא כמוכס העומד מאליו דמי מינה אותם לגזבר ויש כללים את מי ראוי למנות, ומאיזה אופן ממנים והרי חלק גדול מהתושבים אינם מסכימים בכלל לשלטונם, ואי משום אפטרופס וכו' הרי לפי תוס' גיטין מ' ב' אינו אלא משום הפקר ב"ד, ואפילו לדעת הראשונים דהוי מדאורייתא לא מצינו כזאת אלא בקטן וכו' עכ"ל, הנה מש"כ הרי אינם אלא כמוכס העומד מאליו דמי מינה אותם לגזבר וכו', לא שייך בנידון דידן וכמבואר בדברי הגרי"מ אהרנסון בדבריו שם, אשר לו ידיעה גדולה בענינים אלו בין מן המציאות ובין מצד הלכה, וכדאי לצדד איזה נקודות מדבריו השייכים לדברי כ"ת הנ"ל, וז"ל: החקלאים בא"י מוכרים יבולם למשרד ממשלתי הממונה על כלכלת אוכלסית א"י, בחפץ וברצון טוב גמור, כי מקבלים תמורתו מחיר גבוה (סובסדיות) וניחא להו בכל החקלאים בהכי ולכל הציבור כאן, אנשי המשרד הזה קונים יבול החיטים בכסף מלא בשביל משרדם למכרם אח"כ לכל מי שירצה לקנות אצלם, ובפרט לתחנת הקמח, כדי שלא יהי' הפקעת שערים במצרך חיוני, אבל בשעת הקני' הם זוכים לעצמם - למשרדם, ולא לכל יחיד מאזרחי ישראל, לפקידי המשרד יש שליטה מלאה על הקנין והמכירה והם הקובעים למעשה בכך, והרי הם כבעלים לקנינים כי הם וחתימתם מחייבת או מזכה את תקציב משרדם עכ"ל.

 

ועד כתב בזה"ל מה שתולין עצמן באילן גדול, כמדומני שאף החזו"א זצ"ל לא אמר אלא לעניני המדינה והנהגתה, חוקים, גזירות וערכאות, אבל לא לגבי קנינים, שהרי אפילו למ"ד אין קנין לגוי בא"י, מ"מ הגידולים בקרקע שתחת ידו הם שלו כבירושלמי פיאה (פ"ד סוף ה"ו) ר"א שאל ואין לו קנין נכסים והפירוש נהי דקרקע לא קנה פירות מיהו קנה, דהוי שלו לכל מילי, או דנהי דלענין הפקעת הקדושה מא"י אין קנין אבל קנין נכסים - בעלות כספית - יש לו, דהרי הפירות שלו, ויעויין עוד בירושלמי דמאי פ"ה ה"ח: אע"ג דר"מ אין קנין וכו' מודה הוא הכא דיש לו קנין נכסים, אמר רבינא: אוכל פירות, יעו"ש במפרשים, וה"נ דנד"ד אף שנאמר דאין לשלטון בעלות לכל דבר, אבל בדבר שקונים בכסף מלא ואין בזה התנגדות לדיני התורה הוא שלהם לכל דבר עכ"ל.

 

ולמעשה סמך על זה המנחת יצחק הרי שס"ל שיש בעלות ורכוש לממשלה אף שהם משתלטים בכח וללא אישור כליסטים, סו"ס הם בעלים וא"כ כ"ש שמחייבים בשביעית, וכמש"כ בס' דברי יואל.

 

פרק ו.

 יבאר דלפי החוקה שלהם שאוסרים על הערבים לגדל תבואה ותפוחי אדמה כיון שאלו דברים המזינים ויכולים לגרום למרד הרי מוכח בעליל שידם עליהם.

פרק ז.

בהא דהממשלה נותנת להם כסף או זרעים או מכסות המים וכדומה אי אוסר משום זה.

ראשונה מצו"ב מסמך אותנטי מהממשלה על התקציב שנותנים במיוחד לערביים שיגדלובשמיטה.

והנה מפורש בגמ' מו"ק יב' שאף שבשבת שרי בקבלנות מחוץ לתחום שאין שם ישראל עליו, מ"מ אם נותן להם התבן אסור.

 

מועד קטן דף יב עמוד א אמר שמואל: מקבלי קיבולת, בתוך התחום אסור, חוץ לתחום - מותר. אמר רב פפא: ואפילו חוץ לתחום לא אמרן אלא דליכא מתא דמקרבא להתם, אבל איכא מתא דמקרבא להתם - אסור. אמר רב משרשיא: וכי ליכא מתא דמקרבא להתם נמי, לא אמרן אלא בשבתות ובימים טובים, דלא שכיחי אינשי דאזלי להתם. אבל בחולו של מועד, דשכיחי אינשי דאזלי ואתו להתם - אסור. מר זוטרא בריה דרב נחמן בנו ליה אפדנא מקבלי קיבולת חוץ לתחום. איקלע רב ספרא ורב הונא בר חיננא, ולא עלו לגביה. ואיכא דאמרי: הוא נמי לא על בגוויה. - והאמר שמואל: מקבלי קיבולת, בתוך התחום - אסור, חוץ לתחום - מותר! - אדם חשוב שאני.

 

ואיכא דאמרי סיועי סייע בתיבנא בהדייהו וברש"י. שהיה נותן להם תבן למלאכה, דהואיל והוא מסייע בהדייהו אסור. ושמא זהו המקור לתשובת המהריט"ץ ועוד שכשהישראל נותן הזרעים הרי הירקות נאסרות בשביעית מטעם ספיחין.

 

בית הבחירה למאירי מסכת מועד קטן דף יב עמוד א אע"פ שהקיבולת מותר מיהא חוץ לתחום אדם חשוב ראוי לקדש עצמו אף במותר לו וקיבולת עצמו המותר דוקא בשעושהו הגוי בשלו כגון שהיה בונה את הבית בעציו ואבניו ואין ישראל נתבע בדבר הצריך לבנין כלל אבל אם היה בתנאי שיהא אחד מן הדברים הצריכים בבנין של ישראל אפי' התבן אסור ומ"מ אם נעשה מותר ליהנות בו לערב אף לאותו שנעשה בשבילו וכל שכן לאחרים כדין מי שאמר לגוי לעשות לו מלאכה בשבת שאע"פ שעבר ומכין אותו מכת מרדות מותר ליהנות בו לערב אף לאותו שנעשה בשבילו אחר שימתין בכדי שיעשו ואין צריך לומר באחרים בסוגיא זו שנמנעו בכאן אחרים מליהנות בכיוצא בזה ואמרו הטעם סיועי סייע בתיבנא בהדיהו כלומר מן הדין באו באיסורה אין זה אלא שהקפידו עליו על שלא דקדק בדבר וקצת חכמי צרפת חדשו בהוראה זו דרך אחרת לאסרה מן הדין והוא שכל מלאכה שעושה אותה הגוי משלו אפי' עשאה בשליחותו של ישראל כגון אריגת בגד ועשיית כבש ובונה בית בעציו ואבניו מותר לערב שהרי המטלטלין יכול הוא לעכבם ובקרקעו יכול הוא ליטול עציו ואבניו אבל אם היה אפי' התבן של ישראל אסור לעולם ואע"פ שהמבשל לישראל בשבת של ישראל הוא ומותר לערב כמו שיתבאר במקומו לא נאמרו הדברים אלא בשהישראל מבשל ואין לחוש שמא ירגיל עצמו בכך אבל גוי המבשל לצורך ישראל בשל ישראל אסור לעולם ולישראל אחר מיהא מותר והדברים נראין אלא שגדולי המחברים חולקים בה וכן יראה לי לומר שהמבשל בשבת אף לדעת המכשיר בה אין הדבר מתפרסם ואינו דבר המתקיים אבל קרקע שהוא דבר העומד ודבר המתפרסם ראוי לאסור לעולם בדמיון מה שאמרו בתלמוד שבת בגוים שעשו ארון וחפרו קבר בשבת שלא יקבר בו אותו ישראל עולמית ופירשוהו כשהקבר עומד באיסרטיא שהוא דבר המפורסם אבל במקום אחר יקבור בו למוצאי שבת והדברים נראין.

 

אדם גדול שמסר קיבולת שלו לפועלים ומנעם מלעשות שם בשבת ויום טוב על הדרך שפסקנו ובאו גוים מאליהם לעשות שם שלא בשכר אם היתה מעלתו של זה מפורסמת עד שהכל יודעין שאין אלו נוטלין שכרן אלא שעושין כן מאליהם ובלא שכר מותר להניחם ומ"מ אין לסמוך בה כל כך שמא לא נאמרה בכאן אלא בבי ריש גלותא שהיה ענינם כעין מלכות הא בשאר בני אדם לא וי"מ את הסוגיא בדרך אחרת ואין דבריהם נראין.

 

אע"פ שהתרנו את הרצועה בכל מה שנאסר בענינים אלו להיות אחרים נהנין בה תלמידי חכמים ראוי להם להתרחק מהנאת כל דבר שנעשה בעבירה ואין כאן יוהרא אלא סלסול ונקיות הדעת.

 

מתנין עם הגוי במועד ומוסרין לו קיבולת לעשות בו אחר המועד הן בקרקע הן במטלטלין אבל לא לעשותה במועד כמו שביארנו ואף בזו דוקא שלא ישקול במועד אם הוא דבר הראוי למשקל כגון שימסור מטוה לגרדי או כסף לצורף במשקל וכן שלא ימדוד אם הוא דבר הראוי למדידה כגון בית לבנאי לשעור קנים או בגד לצבע וכן שלא ימנה אם הוא דבר הראוי למנין שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

 

ושם בסו"ד ואע"פ שהתירו לומר אי ניחא לך במאי דטריח לן וכו' זו אינה אלא בגוי שבא לביתו אבל להזמינו מתחלה אף בדרך זה לא:

 

חידושי הריטב"א מסכת מועד קטן דף יב עמוד א וכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה. פי' לכך כפל לשונו ואמר לה נמי במילתא פסיקתא לומר שאפי' מה שהוא עושה במלאכת הדיוט אינו יכול ליתנו לגוי לעשותו אומן, וגם מה שהוא עושה בצנעא לא יתננו לגוי לעשותו בפרהסיא אלא הגוי כמותו ממש, וכן פסקו בתוספות ונראין לי הדברים.

 

חידושי הריטב"א מסכת מועד קטן דף יב עמוד א במועד אפי' בשכר. פי' כיון שעשו שלא בפסק ולא חיישינן שיהא מרגילן לעתיד לבוא ויהא נראה כעוסקים במלאכתו מדעת, ונראה שאם רגילין בכך אסור.

 

ספר הישר לר"ת (חלק החידושים) סימן רצא פסק כן הורה ר' יצחק. מלאכה הנעשית לישראל על ידי גוי משלו בשבת כגון שנתן לו עצים ועשה בהן כלים מטוה ועשה יריעה אבנים ועצים ועשה בית כגון אילו אם עשאן הגוי בתוך התחום בשבת אסורין לעולם מההוא מעשה דאפדנא במועד קטן. ומההוא דעשה לו ארון וחפר לו קבר אם בשביל ישראל לא יקבר עולמית. אבל עורות לעבדן כלים לכובס אינן עשיית דבר מעיקרו אלא תיקונו מותר בכדי שיעשו. וכן מלאכה כגון בתים או כלים שעשה גוי לישראל הכל משל גוי ואין ישראל מסייע עמו בכלום. כגון [שקצץ] עמו לעשותו בכך וכך ימים אע"פ שהיא מלאכה שלימה מותר לפי שאינה נקראת על שם ישראל שאם ירצה הנכרי יעכבנה לעצמו ויעשה לו אחרת מה שאין כן כשישראל נותן העצים והברזל והסיד.

 

והנה לדאבונינו בשמיטה זו יש תקדים נוסף מעל מה שנותנים להם מכסות מים וכו', שנתנו תקציב מיוחד בתוך תקציב השמיטה עד 5 מליון ₪ לערביים שיגדלו עבור הציבור הדתי, והוא חותם חוזה עם המדינה שמתחייב לספק זאת לציבור הדתי, ואם התברר שלא שיווק זאת לחרדים, צריך להחזיר את הכסף, מצו"ב מסמך אותנטי, ולכאורה יל"ד בזה ג"כ, ובפרט שכידוע לנו דורשי התקציב הם הסוחרים היהודים אשר שותפים עם הערביים, ולערבי אין אפשרות ויכולת לקבל זאת ללא עזרה מהיהודי, וא"כ יוצא שבפועל היהודי הוא שמשקיע אצל הנכרי כדי שיגדל עבור יהודים, ויל"ד אי נאסרין הפירות משום שותפות ישראל, משום חשש ספיחין ושמור ונעבד.

 

והביאור בזה שמעתי מהר"ר ישראל מאיר ולדמן לבאר שנתינת הזרעים הוא כשותפות משום דין דקרקעי אשבח, אך לכאורה נראה שלענין שמיטה ושביתה תלוי רק בבעלים על הקרקע והפירות, ולא בבעלים על הזרעים בתלוש, ואמנם כיום שהיהודים משתתפים איתם גם בנתינת תשלומים מראש יל"ד טובא, שהרי לא שייך לקרותו תשלום כיון שהוי דבר שלא בא לעולם ובהכרח שהוא שותפות מסויימת וא"כ יש לדון לאסור מדין ספיחין שמור ונעבד.

 

וא"כ כ"ש בנידו"ד שמלבד המדינה גם הסוחרים מסכמים איתו להדיא שיזרע בשבילם ומשלמים להם מראש שבודאי שאסור.

 

 

פרק ה.

יצא לדון בדבר חדש ששמענו מת"ח גדול אחד שכיון שהעובדים בפועל  והממונים על מכסות המים וחברת החשמל הוא ישראל והוא למעשה משקה את השדות ע"י שמפעיל כסדר, את השיבר הראשי, להשקות הרי זה נזרע ע"י ישראל בידים, ואין לומר שזה דבר שאינו מתכוין כיון שמכינים מים מיוחדים לחקלאות ומסננים אותם, אך אינם כשרים לשתיה, כיון שהם ממי שופכין, והחקלאים מחוייבים להשקות איתם את שדותיהם, ולמעשה אף לאחר שחקלאי הערבי פתח את הברז יוצא שהיהודים הם אלו שמשקים, ע"י מנהלי הבקרה וכו'.

 

ואף שבשבת אין איסור בכח כוחו, מ"מ בשביעית שגרמא אסורה משום שביתת הארץ, א"כ אף כח כוחו אסור.

 

 

פרק ו.

בדין ארנונא כיון שלוקחים מהם ארנונא על הקרקע, ומס הכנסה ועוד מיסים, יל"ד אם הוי יד ישראל ואסור – ויש לציין ירושלמי פ"ב דדמאי שאי' שבמקום שלוקחין מיסים חשיב ככיבוש אף לענין קידוש ארץ ישראל, וא"כ כ"ש שחשוב לענין יד ישראל באמצע ויל"ד ספיחים על הפירות\ יבאר בפרט שלפי המהלך כאן בארץ שזה בשליטה מוחלטת של הממשלה לא רק לענין הפקעה, אלא למשל דונם חקלאי שווה 2000 $ וכמחליטין שזה יהיה קרקע לבניה הרי הוא שוה 50000 וזה בהחלטת הממשלה, והחקלאי צריך לתת מס שבח מחצית לממשלה הרי שיש להם אחוזים בזה והוי יד ישראל באמצע, למאי דחשיב ארנונא דגוי לפטור מהבכורה כיון שיכול לקחתו, אף שעדיין לא לקחו.

 

כיום שהמדינה מספקת להם זרעים ומכסות המים וכדו', במהריט"ץ משמע דאסור.

 

ירושלמי סוף פ"ב ה"א דדמאי מבואר להדיא שבמקום שלוקחין מיסים חשיב לר' ינאי ככיבוש אף לענין לקדש את ארץ ישראל, וא"כ יש לדון שבמקום שלוקחים הציונים מיסים א"כ הוי כיבוש מלחמה על השטח והוי ביד ישראל באמצע דיל"ד ספיחים על הירקות.

 

ולמעשה הוא מבואר בקרא בשופטים פרק א  וְלֹא הוֹרִישׁ מְנַשֶּׁה אֶת בֵּית שְׁאָן וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת תַּעְנַךְ וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וְאֶת יוֹשְׁבֵי דוֹר וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת יוֹשְׁבֵי יִבְלְעָם וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וְאֶת יוֹשְׁבֵי מְגִדּוֹ וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וַיּוֹאֶל הַכְּנַעֲנִי לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ הַזֹּאת וַיְהִי כִּי חָזַק יִשְׂרָאֵל וַיָּשֶׂם אֶת הַכְּנַעֲנִי לָמַס וְהוֹרֵישׁ לֹא הוֹרִישׁוֹ:

 

ובגמ' חולין דף ז עמוד א מתקיף לה יהודה בריה דר' שמעון בן פזי: ומי איכא למאן דאמר דבית שאן לאו מארץ ישראל היא? והכתיב: [שופטים א'] ולא הוריש מנשה את בית שאן ואת בנותיה ואת תענך ואת בנותיה! אישתמיטתיה הא דאמר ר' שמעון בן אליקים משום ר' אלעזר בן פדת שאמר משום ר' אלעזר בן שמוע: הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, וקסבר: קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית.

 

ובר"ש סירליאו [בד"ה קונה ומתחייב] אפילו שיתנו להם מס לעולי בבל סגי דלא פליגי ר' יוסי ורבנן אלא בהחזיקו דעולי מצרים אבל בשל עולי בבל לא עיי"ש.

 

ואף שכ' החזו"א שלענין כיבוש ארץ ישראל ע"י דוד ושלמה שלא סגי בלקיחת מיסים, לתת לה דין ארץ ישראל, משום שבעינן יושביה עליה, והוי דינה ככיבוש יחיד דסוריא, אך בודאי במקום שכבר היה כיבוש בבל סגי בלקיחת מיסים כדי שיחשב יד ישראל  באמצע, ואף שעושים זאת בגזילה.

 

שוב מצאתי בס' דברי יואל לגאב"ד העדה החרדית סימן צח' [עמוד שעב'] שכ' דבהיותו בא"י בשנת השמיטה הייתי נזהר שלא לאכול אף משדות של עכו"ם מאותה הסיבה שמשועבדת לממשלה שחייבת בשמיטה, והבאתי ראיות לדבר ודברתי עם גדולי ירושלים ולא העלינו דבר ברור עכ"ל.

 

 

 

 

 

 

סימן ו

פרק א

בגזירה שאסור ליקח מהחשוד על השביעית דבר שיש עליו זיקת שביעית\ידון אי פירות נכרים אף אי לא קדשי, חשיבי כדבר שיש בו זיקת שביעית כיון שהישראל מצווה שלא לעבוד בהם, ואסור ליקח מהחשוד על השביעית.

 

הנה כידוע מסחר הפירות וירקות עובר דרך סיטונאים וסוכנים ולאחמ"כ ירקנים  יהודים שקונים א' מהשני את הסחורה, והנה חלקם אינם שותומ"צ, ואף השותומ"צ יש בהם הרבה חשודים על השביעית, ויש לדון שאסור לקנות מהם פירות הנכרים אף אי נימא דלא קדשי בקדו"ש כיון שהוא דבר שיש בו זיקת שביעית, ויש גזירת חז"ל שהחשוד על השביעית אסור לקנות ממנו כל דבר שיש בו זיקת שביעית כלומר שאפשר ליכשל על ידו בעבודה בשביעית, אף אם הדבר עצמו אינו קדוש בקדושת שביעית, מלבד המכשולים הרבים שנגרמים על ידם.

 

אי' בבכורות פ' עד כמה כט עמוד ב מתני'. החשוד על השביעית - אין לוקחין ממנו פשתן, ואפילו סרק, אבל לוקחין מהם טוי ואריג. גמ'. השתא טוי זבנינן, אריג מיבעיא? מאי אריג - תיכי.

 

ודבר זה נפסק ברמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ח הלכה יד בד"א בעם הארץ סתם, אבל מי שהוא חשוד לעשות סחורה בפירות שביעית, או לשמור פירותיו ולמכור מהן אין לוקחין ממנו דבר שיש עליו זיקת שביעית כלל, ואין לוקחין ממנו פשתן אפי' סרוק, אבל לוקחין ממנו טווי ושזור.

 

והנה החזו"א כ' דשל שישית ושל חו"ל אין בהם משום הגזירה אך בשל נכרים לשיטתו הלא קדשי בקדו"ש, אלא אף לפי' הכ"מ שאין בו קדו"ש, מ"מ י"ל שכיון שסו"ס לגבי הקרקע כ' דאין קנין, ואין עודרין עם העכו"ם בשביעית, וכן פסק בפאת השולחן וכ"ה בכרוזי רבני ירושלים, ממילא זהו דבר שיש עליו זיקת שביעית, שהרי אפשר ליכשל על ידו בעבודת הקרקע בשביעית.

 

אנציקלופדיה תלמודית כרך יח, [חשוד] טור כח החשוד על השביעית - היינו לזרוע בשביעית³⁷¹, או לעשות סחורה בפירות שביעית³⁷², או לשמור פירותיו ולמכור מהם³⁷³ - אין לוקחים ממנו דבר שיש עליו זיקת שביעית³⁷⁴, ואין לוקחים ממנו פשתן³⁷⁵, ואף על פי שפשתן אינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה³⁷⁶ ואין בו קדושת שביעית³⁷⁷, פירשו בירושלמי שגזרו עליו משום איסור ספיחים*³⁷⁸, או לפי שהזרע שגדל בו יש בו מקדושת שביעית³⁷⁹, או שהוא משום קנס³⁸⁰. ואפילו פשתן סרוק אין לוקחים ממנו³⁸¹, שאין לומר שאם היה של שביעית לא היה טורח לסרקו, לפי שדבר קל הוא³⁸², אבל לוקחים ממנו טווי ושזור³⁸³. ונחלקו ראשונים בזרעוני גינה שאינם נאכלים, כגון זרע לפת וצנון וכיוצא, יש סוברים שאין לוקחים אותם מן החשוד³⁸⁴, ויש סוברים שנלקחים מכל אדם, ואפילו מן החשוד³⁸⁵. בתוספתא אמרו: אין חוכרים נירים - שדה ניר - מישראל החשוד על השביעית³⁸⁶, היינו שחשוד לחרוש בשביעית שלא כדין, שקנסוהו שעל ידי אותה החרישה לא יזרע³⁸⁷.

 

אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך יח, [חשוד] טור כח

371. רש"י שם כט ב. וע"ע זורע, כרך יב עמ' צג, וע' שביעית.

372. רש"י שם; רמב"ם שמיטה פ"ח הי"ד. וע"ע פירות שביעית.

373. רמב"ם שם. וע"ע הנ"ל.

374. רמב"ם שם ע"פ משנה בכורות שם בחשוד על התרומה. ועי' להלן ציון 388. ועי' ירושלמי שביעית פ"ח ה"ב אבל לוקח הוא שמן ערב שביעית כו' הא דבר ברי שהוא חשוד אסור, ושם פ"ט ה"ה ומעשרות פ"ה ה"ג.

375. משנה בכורות שם; רמב"ם שם.

376. עי' ירושלמי מעשרות שם ופשתן לאו קסמין הוא כו'.

377. חזו"א שביעית סי' י ס"ק יב בבאור הירושלמי שם; שבת הארץ פ"י ה"ז ע"פ ירושלמי שביעית פ"ה ה"ד. וע"ע פירות שביעית.

378. עי' ירושלמי שם בשם ר' תנחום בר ירמיה, וחזו"א שביעית שם בדעתו.

379. ר' חיננא בירושלמי שם.

380. ר' מנא בירושלמי שם.

381. משנה בכורות שם ואפילו סרק, ורש"י ורגמ"ה שם; רמב"ם שם.

382. רגמ"ה שם.

383. משנה וגמ' שם; רמב"ם שם.

384. רמב"ם שם הי"ג והי"ד.

385. ר"ש מעשרות פ"ה מ"ח.

386. תוספתא שביעית פ"ג ה"ז. ועי' שביעית פ"ד מ"ג ופי' הרא"ש שם, ורמב"ם שמיטה פ"א הי"ג.

387. מנחת ביכורים שם.

388. משנה בכורות כט ב; רמב"ם מעשר פי"ב הט"ז.

389. גמ' שם; רמב"ם שם.

390. עי' ע"ז מ ב; רמב"ם שם. ועי' חסדי דוד השלם ע"ז פ"ח ד"ה ישראל החשוד, שפי' כן מ"ש בתוספתא שם ישראל החשוד שותין במרתפו ואין שותין מלגינו, ולעיל ציונים 62, 162.

391. רמב"ם שם, ובכ"מ שם שהוא ע"פ משנה שם כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות, שאף מע"ש בכלל.

 

 

 

 

 

סימן ח.

פרק א.

הכשלת הציבור הנוהגים כישוב החדש הנוהג איסור בפירות נכרים, ואסור לגרום לו הכשלה, וכן למחמירים בערבה וכדומה.

 

יביא מתשובת מהרשד"ם שאפי' במה שאוחז הצד השני שהם טועים צריך להודיעו שיפרוש, וכ"ש כאן שעיקר ההלכה כדעת כל הראשונים שנוהג קדו"ש בפירות נכרים, עד שאמר מרן החזו"א זללה"ה (הובא בדרך אמונה) שהנוהגים להקל בפירות נכרים אין להם על מה לסמוך.

 

יביא מתשובת המבי"ט שאם היו מודיעים ופרשי היו יכולין לסמוך זע"ז.

 

שו"ת מהרשד"ם חלק יו"ד סימן רכז ד"ה מעשה שהי' ועתה נבאר שגם מטעם עצמות הענין לא כן עשו שלא הותר להם להכשיל למי שדעתו לאסור אף כי לדעתם הוא היתר גמור שהרי בפ"ק דיבמות נחלקו בגמ' אם עשו ב"ש כדבריהם או לא בצרת הבת וכל שאר הדברים שנחלקו ומסיק התם דעשו ואפ"ה לא נמנעו מלישא נשים ב"ש מב"ה וב"ה מב"ש ומלעשות טהרות אלו על גבי אלו משום דהוו מודעי להם ופרש"י א"כ נרא' שאסור להכשיל הא' את חברו במה שהוא אסור לדעתו אפילו שלדעתו של זה חברו טועה הוא ואינו אלא היתר גמור ולא עוד אלא שראוי לנהוג חבה וריעות שיודיענו מתיר עצמו מבלי שישאל לו האוסר לקיים מקרא דהאמת והשלום אהבו כדתני התם בברייתא אעפ"י שנחלקו ב"ש וב"ה כו' לא נמנעו כו' ללמדך שחיבה וריעות היו נוהגים כו' לקיים מה שנאמר האמת והשלום אהבו ר' שמעון אומר נמנעו מן הודאי ולא נמנעו מן הספק ומסיק בגמ' לא תימא מן הספק אלא אימא מן הסתם ופירש רש"י מן הסתם כל כמה דלא מודעי להו לא פירש רש"י מסתמא כו' הרי שהם מעצמם היו מודיעי' לאוסרים שיפרשו מהם.

 

וליכא למימר דכולא מלתא משום אהב' וריעות הוא דעבדי ומודעי דמן דינא ליכא איסורא אפי' דלא מודעי להו גם אחר שישאלו' דבגמ' מוכח דההודע' מעצמם דדוקא היא החב' דעל מאי דמסיק לא תימא מן הספק אלא אימא מן הסתם כו' קפריך תלמודא ומאי ק"ל דאהב' וריעות נוהגים היינו רישא פי' מקמ"ל ר"ש במה שאמר נמנעו מן הודאי ולא נמנעו מן הסתם אי לאשמועינן דאהב' וריעות נוהגים ע"ד שלא היו שואלים אלא מן הסתם היו נושאים נשים אלו מאלו היינו רישא דבריש' קתני ללמדך שחיב' וריעות נוהגים והיינו שהיו מודיעים אותם מעצמם ולא נמנעו מן הסתם ואי איתא דגם ההודע' אחרי השאל' אינה אלא משום חבה אבל איסורא ליכא א"כ מאי קושיא הא קמ"ל ר"ש דמרישא משמע שהחיבה והריעות שלמדנו שהיו נוהגים אינה אלא שהיו מודיעים האמת כשהיו נשאלים ואתא ר"ש לטפויי שהיו נוהגים חבה יתיר' והיו מודיעים אותם מעצמם ובכן לא נמנעו מן הסתם אלא ודאי מדפריך היינו רישא נר' דמשמע ליה דאין חבה וריעות אל' כשמודיעים מעצמם כדר"ש ובלאו הכי דינא הוי והיינו דמשני הא קמ"ל דכול' ר"ש היא כלומר דר"ש לפרושי הא הוא דאתא וכול' חדא מלתא היא.

 

עוד מצאתי ראיה בכדומ' לזה בתשו' לכמהר"ר לוי בן חביב ז"ל סי' קכ"א שכתב בעל א"ח בשם הר"אה ב' ת"ח בעלי הורא' שאחד אוסר וא' מתיר והמתיר אוכל לעצמו ומאכיל לחבירו האוסרו אין בזה משום ולפני עור לא תתן מכשול ואע"פי שיודע בחבירו שאסור לו לפי דעתו ודוקא כשהאיסור ניכר לו לאוסר דאי לא ס"ל לא ליכול אבל כשאינו ניכר לו לא כדאמרי' בפ' כ"ה חס ליה לזרע' דאב' בר אבא דלספי לי מדי דלא ס"ל עכ"ל ומהו' לוי הנז' הער' קצת הערות בדברי הרא"ה ובגוף ההלכ' הקש' ותירץ בדרכים ואופנים שונים ולמען תהי' הראי' נכונ' עד לא ישאר מקום לחולק שיחלוק נישא וניתן מעט במה שנרא' שיש להשיב בדברי מהר"ר לוי ז"ל ואופני מרכבות עוז חכמתו אחרי המחיל' ונטיל' הרשות מגדולות וקדושת תורתו יען לקוצר השגתי נר' שיש בהם מהדוחק מה שלא נעלם ולהקל מהטורח אעתיק לשון הגמ' פ' הנז' רבי אלעזר הוה קאים קמי' דמר שמואל אייתו לקמי' דגים שעלו בקער' וקאכיל בכותח יהב ליה ולא אכל אמר ליה לרבך יהבית ואכל ואת לא אכלת אתא לקמי' דרב א"ל הדר ביה מר משמעתיה א"ל חס ליה לזרעא דאבא בר אבא דלספי לי מידי דלא ס"ל ע"כ. והקש' מהר"י לוי על דברי הרא"ה אדיליף מרב לאיסור משום דאסהיד על שמואל דחס ליה כו' נילף מדברי שמואל גופי' ומעשיו להתירא ואע"ג דהכא האיסור ניכר מ"מ ממאי דהו' טרח שמואל להאכיל לרבי אלעזר בטעות שהי' מטעהו ואומר לו לרבך יהבית ואכל דמי לאין האיסור ניכר וה"ה דשרי להטעותו באין האיסור ניכר. ודרך אגב אומר דיש מקום לחל' בזה דדוקא להטעותו בגוף המעש' שיאכלינו דבר שאסור לו לפי דעתו בהעלם ממנו האיסור עצמו יליף הרא"ה דאסור אבל להטעותו שיחזור מסברתו שלדעתו של זה חבירו האוסר טוע' הוא היה אפ"לו שאין זה אסור הואיל וגוף האכילה עתה לדעת ב' בהיתר היא וא"כ שפיר קיליף הרא"ה מדברי רב לאיסורא ועדיין הי' אפ' למיל' לדברי שמואל מעשיו כהיתרא בהטעותו לחזור מטעותו אם היו דברי שמואל כפשטן אלא דדברי שמואל אינן כפשטן מן השקר הבדוי להטעות בהן החכמים מסברת' כי הדבר מעצמו נר' מכוער ומגונה ולא נמצא כן לא' מחכמי התלמוד' גם ההער' הב' מבוארת מאד כי תשו' רב דאמ' חס ליה כו' אינ' מעין השאל' דשאל מיניה ר' אלעזר אי הדר ביה מר משמעתי' ועכ"ל דאחר שהשיבו רב דלא הדר ביה נסתפק לר' אליעזר דילמא האכילו שמואל ורב לא ידע וע"ז באר התשוב' דחס ליה כו' והגמר' לא חש להביא כל הדברים. אמנם מה שהקש' בגוף ההלכ' והי' זו שהזכרנו דא"א דדברי שמואל יהיו כפשטן מן השקר הבדוי להטעות את רבי אלעזר מסברתו עדין צריכה תקון כי מה שהשיב בדרכו הא' דמה שאמר לרבך יהבית ואכל ר"ל מפני שחשב דהדר ביה רב לכן אמר יהבית או שפירושו אילו יהבית הלשון דחוק מאד עד שרבי אלעזר הבין מדבריו דיהיב ממש והי' לו לשמואל ליזהר בלשונו שלא יטעה ויחשוב שרב אכל ויאכל גם הוא ואח"כ ימצא שהטעהו בדברי שקר מה שאינו נאות לאיש כמוהו גם טעמא דכתב דמשום האי מלתא דרב לאו בפי' אתמר אלא מכלל' דההוא סיפא אתמר כדאיתא התם ולהכי חשב שמואל דרב הדר בי' והוה אכיל דשאני סיפא דנפיש מרריה טפי לפי' התו' שפירשו מאי דקאמר בגמרא ולא היא שאני סיפא כו' שהכונ' בו דמכאן אין להוכיח אבל הוא בפי' אמרה כדמוכח בסמוך אין טעמו עומד דכיון דלאו מכללא דסיפא אתמר אלא בפירוש אמר' ממאי אסיק אדעתי' שמואל דרב הדר ביה גם לפי' הר"ן שפירש דלמדחיי' לדרב גופי' הוא דאתמ' איננו מספיק דאע"ג דתלמוד' דחי לדרב דשאני איהו גופי' דלא סבר מבתחל' דשאני סיפ' ממאי דהדר ביה. גם בדרכו הב' באופן הא' דיהב לרב ואכל ממש דגים שעלו בקערה בכותח אלא שלא הי' האיסור ניכר ויהב ליה משום דסבר דהדר ביה ק' טפי הא דאמרן דבמ' סמ' דהדר ביה שהאכילו ותו ראייתו לר"א מדל' דקד' רב דילמא עלו בקער' אינה ראי' דמשום דדינא הוא שעל המאכילו מוטל להודיעו לכך לא דקדק ואם נאמר דלשמואל לא ס"ל הכי א"כ נפלנו במה שברח ממנו בתחל' שכת' דלא ניחא ליה לאפושי פלוגתא בכי האי ותו אפי' נימא דלשמואל על האוכל לדקדק מ"מ משום חיבה וריעו' הי' לו לשמואל להודיעו כההיא דב"ש וב"ה ואע"ג דשמואל משום דסבר דהדר ביה רב סמך ולא הודיעו מ"מ ראייתו אינה ראי' דר' אלעזר יאמר דמשום דסמך על שמואל שינהוג עמו חיבה וריעו' לא דקדק רב וכן נמי באופן הב' אין ראייתו ראי' הא דלא דקדק כדאמרן ע"כ נר' לומר בתקון הלכ' זו דמ"ש שמואל לר' אלעזר לרבך יהבית ואכל לא אמר כדי להטעותו להאכילו מאי דלא ס"ל חליל' אלא מפני שנסתפק על רבי אלעזר בהאי איסורא דאסר על נפשיה אי דידיה אי דרביה וליה לא ס"ל אמר כן לנסותו כי הקפיד שמואל על זה דאי משום יקרא דרב הוא דעבד וליה לא ס"ל לא ה"ל למיעבד הכי דהואיל ולא הי' בפני רב הי' לו לחוש ליקרא דשמואל שהי' בפניו שגם שמואל הי' רבו מדהו' קאי' קמי' ומשמש בסעוד' כדפר"שי וכדי שלא ישנה ר' אלעזר לומר דלדידי' נמי הכי ס"ל אע"ג דלא ס"ל אלא כדי שלא יקפיד עליו שמואל כמו שהקפיד בא אליו לנסותו בחכמה לדעת את אשר בלבבו ואמר לו לרבך שלמדך דין זה יהבית ואכל ועם זה עמד על תוכן אמיתת מה שבלבבו דאי משום יקרא דרב הוה דלא הוה בעי למיכל השתא הוה אכיל וליכא איסור' כלל דאדרבא ליקרא דשמואל שלמד גם לפניו כדאמרן ה"ל למיכל ואי משום דלדידי' נמי ס"ל הכי ודאי לא הוה אכיל דאי הדר ביה רב ואיהו עד השת' ס"ל הכי שויה עליה איסורא והיינו דלא אכל ר' אלעזר עם כל דברי שמוא' שאין לומר שחש' ולא האמינו ואין דוחק לומר דסבר התלמיד מאי דלא ס"ל לרביה דהכי איתא התם דרב הונה ורב חייא בר אשי הוו יתבי אתרי גיסי דמברא כו' ואמר מר לחברי' יתמא עבד רבך הכי כו' והשיבו אנא כפלוני ס"ל ותרוייהו דלא כרבם ואע"ג דהתם כל אחד סומך דעתו על גדול אחר והכא ר' אלעזר דלא כרב ודלא כשמואל הכא לחומרא הוא וש"ד ובה' נסתלקו כל הדוחקים ואין בזה גנאי ולא זרות היכי נפיק שיקרא מפומיה דשמואל הואיל ותכלית השקר אינו אלא לעמוד על האמת כנז' בדרך נסיון להוציא מלבו מאי דקפיד עליה אלא שעדיין יש מקום לחלוק בזה ולומר דמאי דאמר רב חס ליה לזרעא כו' אינו אלא ממאי דהוה קים ליה בגויה דשמואל ממדת חסידות וכדמוכח מההיא דב"ש וב"ה דהא דלא הוו ממנעי מן הסתם לאו מדינא אלא מטעם החיבה שהיו נוהגים זה בזה וכיון שכן מהכא ליכא למילף איסורא נ"ל דהכא אינו אלא דמדינא הי' לו לשמואל להודיעו מעצמו דהואיל והוא הי' מזמין לו לאכול ודאי אם הי' מזמין מן האיסור לא הי' מכשילו בידים ושאני ההיא דב"ש וב"ה דכיון דהאיש חוזר על האשה אליו לחקור על הכשרות ולאו על המתירים להודועי נפשייהו למימר פסילנא לכון תפרשו מנן אלא מפני החבה שהיו נוהגים א"כ שפיר יליף מהכא נמי איסורא הא קמן בראיות ברורות שגם מעצמות הענין בלבד מבלי היות דעת הברורים כנגד' לא עשו כן לבלום פי כל אשר יצטרך להודי' הדבר כמו שאמרנו שאם בעבור שלא יצא לעז כבר השיבו כמה פעמים שכל המכוין להוציא לעז יענש אך לא המכוין לאפרושי מאיסור לכל הנשמע להם ומכיון שמעשיה' כנגד הדין בחזק' נר' דהסתלקות הברורים כדין הוא ואדרבא אם יטפלו בהנהגתם עם כל עשוי להם לא טוב הם עושים עד יותן סדר נכון עפ"י מורי התור' לגדור בפני הפורצים כי הדבר ידוע לכל באי שער עירנו שד' או ה' אנשים הם המסיתים והמדיחים ומחרחרים ריב בין הקהלות יצ"ו ובכן יבושו כל הנחרים בם וצדק ושלום יהי' בשערינו את זה ראה לבי ועשיתי וזה חזיתי ואספרה לבית דינכם הצדק ואם המצא תמצא עול' בשפתי ובדברי אין בם מועיל רוח מבינתכם עליה' יחלוף ישאם אל ארץ לא איש וסערת שיחה קלה היוצאת מפי קדושתכם תפיץ אותם והיו כלא היו ואם דבר הש' בפי אמת ימין עז חכמתכם תסעדם וענותכם תרבם והיו וכסא כבוד מרום קדושת תורתכם ירום ונשא וגבה מאד. מיחל ומצפה גשם נדבות מטרות עז תשובתכם הרמתה משתחו' מרחוק נושק הרצפ' תח' רגלי כסאי שלומכם הצעיר ביוצקי מים על ידיכם משה רושו.

 

אלא דאמינ' דהואיל ואתי לידי האי לישנא בעינ' למימר ביה מלתא גם לע"ד כי הפי' שפי' מורי כמהר"ר לוי בן חביב זצ"ל שר"ל אי יהבי לרבך היה אוכל אינו כ"כ דחוק מ"מ יהיה מה שיהיה נרא' דודאי היותר טוב ליק' הדברים כפשוטן כל האיפשר והטעם כי איפשר שכן היה שנתן שמואל לרב לאכול ואכל ולא הרגיש ושמואל חשב שהרגיש ועכ"ז אכל וכששאל ר' אלעזר לרב אמר חס כו' שכן חשב שלא היו ד"מ ועתה אני בא ליישב דברי הרא"ה ז"ל כי אני אומר כי מצאנו ראינו דברים שמותר להעביר עליהם לשיאוסר עליו אותו דבר גבי נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם והעתקתי לשון זה אלא אפי' ההולך ממקו' שמחמירים למקום שמקלים ואפי' דעתו לחזור יש לנהוג כקולי המקו' שהלך לשם וגדולה מזאת מצאנו בפסחים שלפי דעתי כפף רבי יוסי לרבי יוד' והעבירו על דעתו בדבר שרבי יודה היה סובר שכיון שקדש היום צריך להפסיק מלאכול והכריחו רבי יוסי ולא יכלתי להאריך מכל מקום למדתי שלא כל הדברים שוים ושמואל היה סובר שדבר זה מדגים שעלו בקערה שראוי מן הדין להתיר כמו שכן הוא הדין עתה אעג"ב דק"ל כרב באיסורי וחשב שיהיה בו עון רב בדבר קל כזה כיון שהוא שמואל עושה מעשה כסברתו וכהא דאמרינן מעשה רב עדיף ורב לא הרגיש בדבר ואכל ושמואל חשב אחד משני דברים או שכיון שראה רב ששמואל מחזיק כ"כ בסברתו שחזר בו או שדן דבר זה כאות' הדברי' שאמרו אל ישנה מפני המחלוקת ולכן היה מוכיח לרבי אלעזר למה לא הי' אוכל וכששאל רבי אלעזר מרב הדר ביה מר השיב חס ליה שלפי דעתו להד"מ והשתא ודאי אתי שפיר טובא דמרב ילפי' איסור מק"ו דהשתא באיסור קל כזה אמר רב חס כו' כ"ש וק"ו בשאר איסורין אבל משמואל ליכא ילפותא כלל כי הוא לא חשב שהיה מעשה אלא שודאי הי' שאעפ"י שהרגיש רב אכל לכן נרא' שעול' כהוגן כנ"ל מ"מ תמי' לי כי אין ענין זה לנדון שלפנינו שנ"ד הוי נדון דר' יוסי ורבי יוד' והוא מחזיק עצמו כרבי יוסי או יותר שמחזיק עצמו כר"ג כנגד רבי יהושע ודי למבין. ועל עיקר כונתך אם אתה פטור ומותר מן המנוי נרא' בעיני שלא הוכחנו שמחוייבים הקהלות לקיי' מה שהסכמת' מן הטעמים שכתבתי והם אם לא ישמרו הא ודאי דאדעתא דהכי לא קבלתם אלא אדעתא דנהגתם עד עתה לקיים הסכמת הממונים הנבררים מן הקהלו' ואם אינם מקיימים גם אתם פטורים והייתי יכול להאריך בזה אלא שנראה שאינו צריך וגם באפס פנאי כתבתי וחתמתי זה הצעיר שמואל די מדינה.

 

האמת כי נתעכב הקונדריס פה עוד ונר' בעיני העכב' לטוב' אם יראה בעיני כ"ת כי בא לזכרוני הא דאמרינן בגמרא פ"ק דחולין דרמ' /דר"מ/ מתיר ואכל עלה של ירק מאגוד' ופרש"י דמשנאגד הוקבע למעשר ונאס' באכילת עראי ומעדו' התיר ר' בית שאן ופריך ודלמא לאו אדעתי' ופרש"י דלמא שכח רבי מאיר ולא עשרו ולעולם ס"ל דבעי עישורי ומשני השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקי' עצמן לכ"ש ע"כ. א"כ נוכל לומר שכיון ששמואל ס"ל דדגים שעלו בקער' מותר לאכלן בחלב ונסתפק ברב אם היה מחזיק בסברתו שם לפניו ואמר אם הוא מודה לדברי מוטב ואם לגבי דידיה אסיר ודאי לא יאכל שאין הב"ה מניח לצדיקים לאכול דבר שהוא אסור לדעת' ולהיות שהלכ' כשמואל בזה הניחו י"ת לרב שיאכל ורב לא הרגיש בדבר ואכל ושפיר קאמר שמואל לרבך יהבית ואכל כו' וע"ד זה אתי זה שפיר וק"ל:

 

שו"ת שואל ונשאל חלק ג - יו"ד סימן רו ד"ה ואם כן ואם כן איפה מובן מאליו דשלא כדין עשה המורה החדש שלהם שהשביע השוחטים והטבחים לבלתי הודיע את שואלם דבר אם הבשר ההוא הותר על ידי נפיחה דאם משום לתא דמחלוקת הרי מבואר בדברי הרא"ש בפ' מ"ש דבאיסור דאורייתא לא משגיחנן במחלוקת ע"ש. ועוד דגם באיסור דרבנן נמי כ' הפר"ח ז"ל במנהגים כלל ט"ז דל"א בזה גדול השלום ויתקוטט עמהם אלף פעמים ולא יעבור על דברי סופרים, והרא"ש שכ' היכא שהוא איסור דאורייתא ל"ד עש"ב ואם זה באיסור דרבנן כ"ש באיסור דאורייתא. ועוד גם אם המורה ההוא כפי דעתו כדין הוא עושה (מה שאינו כן, ולאו בר הכי הוא) עכ"פ אם לפי דעת השואל איסורא הוא וחולק על המורה ההוא אם יבוא השואל אל המורה ההוא וישאלהו כך דרכה של תורה להודיעו ולהשיבו דלכ"ע שרי אך לדידך אסור וכדמצינו במס' שבת דף כ"ד ע"ב מרי בר רחל הו"ל וגו' א"ל גלית אדעתך דכאביי ס"ל לכ"ע שרי לדידך אסור ע"ש, וכעין זה איתא במס' ע"ז דכ"ח ע"ב הרי דכשרואה הרב שדעת השואל לשאול כדעת חכם משיבו כדעתו לאסור, וכמו כן מצינו במס' יבמות די"ד ע"א דלכן לא נמנעו ב"ה מלישא נשים מב"ש ומלשאול כליהם אע"ג דלדעת ב"ה יש נשים וכלים של ב"ש שאסורות לדידהו יען דב"ש מודעי להו ופרשי ע"ש ומזה למדו הפוסקים דראובן שפורש ממאכל לפי שנראה לו שאסור ושמעון נראה לו שהוא טעות דיכול לאכול עם ראובן ולא חייש דילמא ספי ליה ממה שאסור לדידיה וכמ"ש מרן בבדק הבית סי' רמ"ב בשם הגהות המרדכי ועיין להפר"ח במנהגים כלל כ"ג בזה ועי' לה' זרע אמת חיו"ד סי' [י"ט] ואם כן כ"ש וק"ו דאם השואל בא מעצמו לשאול דאין להעלים ממנו הדבר. ועוד דלא זו מדת חכמים היא המרבים שלום אהבה וריעות בעולם דהעדר ההודעה מורה ובא דשנאה נקטי בלב המתירים על האוסרים וכמבואר ביבמות שם ע"ב דאמר אלא אימא מן הסתם דמודעי להו ופירש רש"י והא קמ"ל דאהבה וריעות נוהגים זה בזה ע"ש דוק מינה ואוקי באתרין ומכ"ש דהמתירים שלא כדין הוא וכמבואר לעיל בארוכה:

 

ובסוף התשובה הטילו על המורה ההוא להתיר השבועה ולגלות לסוברים שלא כמותם.

 

שו"ת מבי"ט חלק א סימן כא ולענין הנזהרים ואוכלי' פירות שביעית בקדושתן כפי מה שכתבתי אם יוכלו לקנות או למכור פירות שביעית לאותם שאינם אוכלים אותם בקדושת שביעית היה נראה בתחלת המחשבה שהיה אסור למכור ולקנות אבל בדקדוק היפה נראה שמותר לקנות ולמכור להם ולא יחושו לומר שהם מוסרים להם דמי שביעי' ולא יאכלום בקדושתם וכן אם ימכרו להם מעט פירות שביעית שלא במדה לא יחושו עליהם על מה שלא יאכלום בקדושה אעפ"י שהם מצווים לדעתינו האוכלים פירות שביעית בקדושה דהא דאסור למכור לחשוד או לע"ה פירות שביעית היינו משום דהוא מצווה כמונו ויודע שיש בהם איסור לאוכלם שלא בקדושה ואפ"ה אוכלים אותם אסור ג"כ עלינו למוכרם להם כיון שאנו יודעים שהם חשודי' ויהיו חוטאים בנפשותם על ידינו ואנו נותני' מכשול לפניה' אבל כשהדבר להם התר שסומכי' על המורים להם התר בדין תורה לא נדון אותם לדעתינו כעורי' שלא לתת לפניהם מכשול בדבר הנראה לנו איסור ואנו נזהרים ממנו והם נר' להם התר ואינם נזהרים. ויש לי ראיה על זה ממתני' דפ"ק דיבמות גבי צרת ערוה פלוגתא דב"ש וב"ה דלב"ש צרת ערוה מותרת להתיבם לאחיו דלית להו דרשה דלצרור וב"ה אוסרין חלצו ב"ש פוסלין מן הכהונה שחליצת' חליצה וב"ה מכשירים דהויא כחולצת מן הנכרי נתיבמו ב"ש מכשירים וב"ה פוסלין ותנן בסיפא אעפ"י שאלו אוסרים ואלו מתירים אלו פוסלין ואלו מכשירין לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מב"ה ולא ב"ה מב"ש אעפ"י שבני הצרות שנתיבמו כב"ש ממזרים לדעת ב"ה לא היו נמנעי' לישא נשים מב"ש לפי שהיו מודיעין להם אותם הבאים מן הצרות ופורשים וכן כל הטהרות והטומאות שהיו אלו מטהרים ואלו מטמאי' לא נמנעו עושין טהרות אלו על גבי אלו אלו משאילים כליהם לאלו משמע דדוקא אותם שהיו אסורות לב"ה היו מודיעים להם ב"ש כדי שיפרשו מהם אבל האסורות לב"ש ולא לב"ה לא היו נמנעים ב"ה מלישא מהם וב"ש שהיו אסורות להם היו משיאים אותם לב"ה שהיו מותרות להם וכן נמי משמע התם בגמ' דאמרינן התם לעולם עשו דמודעי להו ופרשי והכא נמי מסתברא דקתני סיפא כל הטהרות והטמאות וכו' אי אמרת בשלמא דמודעי להו משום הכי לא נמנעו אלא אי אמרת דלא מודעי להו בשלמא ב"ש מב"ה לא נמנעו דטומאו' דב"ה לב"ש טהורו' נינהו אלא ב"ה מב"ש למה לא נמנעו טהרו' דב"ש לב"ה טמאו' הן משמע בהדיא דטומאות דב"ה מושלי להו לב"ש דלדידהו טהורות נינהו ולגרסא ר"ח דגרי' איפכא איכא לאוכוחי נמי דוק התם ותשכח.

 

ובנדון דידן נמי מה שהוא אסור לנזהרי' ומחמירים בפירות שביעית יכולים למכרו וליתנו לנוהגים התר על פי המורים להם ושמעי' נמי מהכא שיכולי' לסמוך ג"כ המחמירים על המקילים אם יאמרו להם פירות אלו אינם פירות שביעית כדי שיוכלו לאכול אותם אחר הביעור כמו שהיו אומרים ב"ה על ב"ש שיודיעו להם הבאות מן הצרות ויפרשו. אלא שצריך להתישב ולתת טעם לשבח באי זה אופן יוכלו לנהוג במדינה א' אלו איסור ואלו התר בדבר א' ולא יהו עוברים משום לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות דמסקי' פ"ק דיבמות דהיינו בב"ד א' בעיר א' פלג מורין כב"ש ופלג כב"ה דנראה דכל חכמי העיר הזאת הוו כב"ד א' כי היכי דלהוי ב"ד חשוב וא"כ אם כל חכמי העיר הם חלוקי' בענין זה חלקם מורים שאנו חייבי' לנהוג קדושה בפירות שביעית הניקחין מהגוים בשביעית וחלקם מורים להיתר הוו להו כב"ד א' בעי' אחת פלג כב"ש ופלג כב"ה דאסור משום לא תתגודדו כדאמ'.

 

ולכן היה מן הדין שיתקבצו חכמי העיר ויעמדו למנין אחר העיון ומשא ומתן וינהיגו את בני העיר על פי רובם בין להקל בין להחמיר וכל עוד שאין עושים כך נראה אגודות אם מקצתם ינהיגו איסור וקצתם היתר אלא שמצאתי בספר אדם וחוה נתיב ב' שכתב משם הרמ"ה ז"ל שאפי' בית דין א' בעיר א' דוקא כשמורים מקצתם להיתר ומקצתן לאיסור אבל אם אינם מורים מותר מאחר שאינם מורים הוראה להדיא כמו כן אותם המתירים יכולים לנהוג היתר בפני האוסרים ואין זה אגודות אגודות וכן מוכח בכמה דוכתי עכ"ל וא"כ משמע דכל היכא דלא עמדו למנין ואין מורים קצתם להיתר וקצתם לאיסור דיכול כל א' לנהוג כפי סברתו בין לקולא בין לחומרא אבל אם מורים לאחרים אלו להיתר ואלו לאיסור איכא משום אגודות לכ"ע וכתב רבינו ישעיה מטראני ז"ל בפי' ליבמות דכל היכא דאיכא משום לא תתגודדו לא יעשו אלו כדבריהם ואלו כדבריהם אלא ישאו ויתנו אלו עם אלו עד שיושוו לדעת א' או שיעמדו למנין ויגמרו הלכה להקל או להחמיר ולא יהו אלו מקילים ואלו מחמירים ואם לא יוכלו לגמור הלכה לא יוכלו לסמוך על דבריהם אלא יחמירו בדבר עד שיגמרו הלכה ע"כ ואפ"ה נראה דכל שלא הורו אלו להיתר ואלו לאיסור אלא שהיה נוהג כל א' כסברתו ליכא אגודות ואפשר נמי דאפי' רואים אחרים חכם א' מחמיר או מקל ומחמירים או מקילים כמוהו ליכא אגודות כיון דליכא הורא' ברבים בפרהסיא כ"ש אי לא הוו רבים הנמשכים אחר סברת חכם א' דכל שהיו רבים ורבים הוא דנראין כאגודות כמו שכתב רבינו ישעיה ז"ל שם. ועם כל זה אינו עולה בדעתי עדיין שאהיה רשאי לסמוך על עצמי בסברא זו אפילו להחמיר עד שיסכימו רוב חכמי העיר ואחריהם אלך אחר שיעמדו למנין בהסכמת מורינו הרב גדול בדורו כמה"ר יעקב בירב ואני דן לפניו בקרקע א"י להלכה אבל לא למעשה כו' אלהים אמת יוליכנו קוממיות בארצנו בביאת משיחנו במהרה בימינו בקבוץ כל ישראל ונהיה חייבים בכל המצות התלויות בארץ בלי ספק ומחלוקת ויאיר עינינו במאור תורתו אמן. משה בר' יוסף זלה"ה מטראני.

 

ולפי"ז זה תלוי בועדי הכשרות, שאלו המקפידים באמת לגלות כל מה שעושים, ולא להכשיל את הסוברים שלא כמותם, מעיקר הדין היה אפשר לסמוך עליהם,  וכשסיפרתי לא' מגדולי הדור שליט"א על רב מסויים שסומך עליהם מחמת דין זה, גיחך על ההשואה, ואמר שלאחר שהכשילו בעבר, את הנוהגים שלא כשיטתם, הרי דינם כחשודים על השביעית, ותו אינם נאמנים.

 

פרק ב.

 יבאר מעבר לזה המסייע לקניית הירקות דוקא מהערבים, ולא מחו"ל, נותן יד לגורמים מקרב המזרחי אשר עושים פירסום רב סביב זה שמפרנסים את המחבלים, והקימו לזה ארגון שלם בשם תבואת הארץ לספק דוקא סחורה מעבודה יהודית ע"י התרים שונים רח"ל, והציבור אשר יש לו שנאה לאומנית, קונה זאת, וממילא מאכילים את בני ישראל ספיחים מעבודה יהודית ואילו היו מביאים מחו"ל, היינו נגמלים גם מאלו.

 

 

פרק ג.

נושא זה אף יציל את כל היבול והכספים בארץ שלא יהיו בחשש דמי שביעית, כיון שרוב הירקות המשווקים, יהיו מחו"ל.

 

 

פרק ד.

יבאר עוד דרכי הצלה שיש בזה ושכל שמירת השמיטה בארץ ישראל תלוי בזה כיון שברגע שישבר המחירים בשוק מחמת עודפי יבוא, לא יהא משתלם להתעסק בענף זה כלל בשנת השמיטה ויוכרחו כולם לשמור שביעית.

 

 

פרק ה.

מרן הגרי"ז אף החמיר לעצמו שלא להשתמש כלל בפירות עכו"ם, משום דחשש לשי' הרז"ה ועוד שאוסרים משומר ביד גוי, הובא בארוכה בסי' א' וכמ"ש האו"ש והאמרי יושר דלעיל, וכן שמענו מהגר"מ שטרנבוך שליט"א והוסיף שכמדומה ששמע כן מפיו הק' ולא משום שחשש לחרם שכבר נתבאר שלא היה כלל על שומרי שביעית כמשנ"ת לעיל שכל גדולי ירושלים מאז ומעולם לא חששו בזה

 

בשנת שבתון להגאון ר' עקיבא יוסף שלזינגר, ושאלתי איך הגאון מבריסק [המהרי"ל דיסקין] נוהג ואמרו לי שנכרי נותן לו במתנה מוחלטת כל אשר צריך, ושוב הוא נותן ממן במתנה עכ"ל.

 

הרי שהחמיר אף בחומרת השל"ה לגבי סחורה מגוי, כפירוש התוספתא שאין לוקחין מן הגוי מחמת שמוסר לו דמי שביעית.

 

 

סימן ט.

פרק א

 

יבואר בדרך אגב שהנכרים בא"י זורעים לפעמים, תבואה וירקות בין הכרמים, והוי כלאי הכרם שאסור בהנאה, וכדאי שההכשרים יבררו זאת, וכבר התריע ע"ז המבי"ט בזמנו, ובשנה רגילה אין זה כ"כ מצוי כיון שלוקחים מרוב השוק גם מיהודים, אך בשנת השמיטה שלוקחים רק מערביים, ובפרט מסביבות העיר חברון, יש לבדוק הענין טובא, ובפרט אם באים לשדה ולוקטים בין הכרמים שבזה כ' השואל בתשובת מהריט"ץ מעיר חברון, ר' יעקב פירדוניאל. ז"ל העולה מכל זה הוא דלילך לכרם ולקנות קישואים הוא עון פלילי לדעת הרמב"ם ז"ל.

 

והנה ענין זה כבר נדון בספרי הפוסקים מעיר צפת וחברון, כארבע מאות שנה, ולפני שנים יצאה מודעה מטעם "המועצה הדתית הירושלמית ורבניה", בה הם מזהירים את הציבור שאסור לקנות מהערביים ירקות בשוק מחשש כלאי הכרם וכו'., ובספר "תולדות ההשטתחות על מקומות הקדושים וקברי צדיקים" מאת הרב אברהם מרדכי הלוי הורביץ, מתלמידי החכמים של ירושלים תובב"א נדפסה תשובת המחבר "להתיר לקנות מהגויים פירות וירקות שמביאים לשוק בלי שום חשש ופקפוק לערלה ולכלאי הכרם" (נדפסה מתוך כתב העת אוצרות ירושלים). וז"ל: "אין שום יסוד בהלכה לחשוש להפירות והירקות שמביאים הערביים לשוק למכירה, לא משום ערלה ולא משום כלאי הכרם, והם מותרים באכילה בלי שום חשש ופקפוק", והנה כל ההיתר הוא רק משום רובא דפריש, אך ליקח בין הכרמים אסור.

והרינו מביאים בזה שו"ת הקדמונים בענין, וכדי לידע המצב בזמנינו הבאנו בסופו מאמר להתיר לקנות בשוק מרב בזמנינו מעיר חברון ויש להדגיש שבהערותיו כ' עלי לציין שבסיור שערכתי באזור שבין חברון לבית לחם קבלתי את הרושם שרוב הירקות גדלות בתוך הכרמים, ויתכן ששיקול זה של המבי"ט לא יחול במקרה שלנו עכ"ל, וא"כ בשנת השמיטה שצריך ליקח ישירות מהשדה מחמת וגזירת חז"ל שאין לוקחין מן העכו"ם וההשגחה, יש לבדוק טובא.

 

שו"ת הרמב"ם סימן קל השאלה הי"ב שאלה איך דיננו בכלאים אשר יזרעו הגוים, היאסר עלינו לקנות מכרם, שיזרעו תחתיו וסביבותיו ירק, או אין עלינו בזה דבר?

 

התשובה כלאי הכרם (הם) כמו בשר בחלב [עי' הלכות מאכלות אסורות פ"ט ה"א וב', פ"ן] ר"ל בכל אחד מהם יש שני לאוין [שם פ"י ה"ו, פ"ן] איסור העשייה ואיסור אכילת מה שכבר נעשה. וזה שהמבשל בשר בחלב לוקה, ואם אירעה תערובת בשר בחלב בבישול במקרה או שבשלו גוי, זאת התערובת אסורה בעינה והאוכל ממנה כזית לוקה. וכן כלאי הכרם, הזורע אותם לוקה וכלאי הכרם עצמם אסורים בעינם, ואפילו זרעם גוי או הצמיחתם האדמה מעצמה, הם אסורים בכל מקום כמו הערלה [שם /הלכות מאכלות אסורות פ"י/ ה"ט] אלא שאכילת כלאי הכרם בחוצה לארץ אסורה מדבריהם ובארץ ישראל האוכל מהם כזית לוקה. וכבר נתבאר [משנה ערלה פ"ג מ"ט] שספק ערלה וספק כלאי הכרם בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר וכולן ספיקן בחוצה לארץ מותר. ואפילו חזקה ידיעתנו, שהוא כלאים או ערלה, הריהו מותר, עד שנראה זה בעינינו. אבל ודאן אסורין בלא ספק בין בארץ ישראל בין בסוריא בין בחוצה לארץ. ומאמר המשנה בסוף ערלה כרם, שהוא נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו, בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר, בחוצה לארץ יורד ולוקט, ובלבד שלא ילקוט ביד. [והשווה ליברמן, הלכות הירושלמי, עמ' ט'] ומאמו הירושלמי [ערלה פ"ג ה"ח (ס"ג ב) (שלא כהערת פ"ן למקום)] בביאור דברי המשנה ובלבד שלא ילקוט ביד: אמ"ר חונא עוד היא [בקדמיתא] יורד ולוקט ובלבד שלא יראנו לוקט, ירצה באומרו בקדמיתא (שהוא) כמו החלק הראשון מזאת המשנה, והוא אומרם ספק הערלה בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר ובחוצה לארץ יורד ולוקט, ובלבד שלא יראנו לוקט, והודיענו התלמוד, שהדין בערלה ובכלאי הכרם דין אחד (הוא), ר"ל ודאן אסור בכל מקום, אבל ספיקן אסור בארץ ישראל ומותר בסוריא, כמו שהמשיל [ר"ל הנאמר בבתריתא במשנה כרם שהוא נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו הומשל ע"י ר' חונא לנאמר בקדמיתא ספק ערלה ועל כן דין ערלה ודין כלאים אחד הם, והשווה גם את הסיפא של המשנה] לפי שזה הירק הנמכר חוצה לכרם זה הוא ספק, אפשר שהוא ממנו או מזולתי זה המקום. אבל אם נראהו מוציא הירק מזה הכרם ומוכרו או מוציא הפירות מזה הכרם של ערלה ומוכרם, אסור ליקח מהם בסוריא ומותר בחוצה לארץ, אלא אם יראנו בעיניו לוקט אותם. ויהא ההבדל בין סוריא ובין חוצה לארץ בזה, שחוצה לארץ נחשב ספק, אפילו באפשרות היותר רחוקה, ולא יחדל להיות מותר, עד שיראנו בעיניו לוקט מן הירק מן הכרם. אבל בסוריא, מאחר שראה הירק יוצא מן הכרם, נאסר עליו באכילה. ובארץ ישראל, אפילו לא יראהו, אלא היה נמכר חוצה לו, הריהו אסור. ואל יעלה על דעת אדם, שזה הכרם, אשר בו הירק, הוא כרם של ישראל, שהרי אלו היה כרם של ישראל, לא היינו מניחין אותו, לפי שנתדש /נתקדש/ וחייב להשרף, ואיך יקרה לו דין [נ"ל שצריך לתרגם: וכל שכן שיהא, א"ן] ירק הנמכר חוצה לו. הרי כלאי זרעים, שאינן אסורין באכילה [כלאים פ"ח מ"א, ה' כלאים פ"א ה"ז] היו שומרים ומחמירים בהשגחה עליהם, כפי שזה מפורסם [משנה שקלים פ"א מ"א] וזה שבראש חדש אדר משמעין על השקלים ועל הכלאים ומצוים על האנשים לפקוד שדותיהם וכרמיהם לנקותם, ובחמשה עשר בו שלוחי בית דין יוצאין. בראשונה היו עוקרין [שם /שקלים פ"א/ מ"ב] חזרו והתקינו שיהו מפקירין את כל השדה, בכל מקום שימצאו כלאים. ובחולו של מועד חוזרין השלוחין ויוצאין לפקוד כל מה שצמח אחר כך וכלאים שהניצו אין ממתינין להם, אלא יוצאין עליהם מיד ומפקירין את כל השדה. ואחרי אלו ההקדמות כולן איך יניחו כרם הנטוע ירק? (לכן) אין דבר המשנה אלא בכרם גוי בלא ספק [עי' כ"מ ה' מאכלות אסורות פ"י ה"ו שפי' כן ג"כ מבלי הזכיר התשובה, פ"ן.] והראיה היותר ברורה אומרם ובלבד שלא ילקט ביד כאשר בארנו. ואף - על - פי שהענין פשוט וברור, מכ"מ הוספנו לו ביאור וחיזוק. [ועיין ק' כהנא בסי' כ"ב הערה ו' וז'. בתשובות הרמב"ם, במשנה תורה, מהדף פרדס]

 

שו"ת מבי"ט חלק ג סימן קכז שאלה נאספו לי חסידים עושים משמרת למשמר התורה להורות להם איך יתנהגו בענין חומר כלאי הכרם אשר הם אסורים באכילה ובהנאה וראו בגנות הסמוכות לעיר קצת ירקות הנזרעות תחת גפנים ופירשו קצתם מלאכול ירקות מאותן הגינות ומכל הירקות המובאות בעיר משאר גינות שאין ידוע אם יש בהן כלאים.

 

ועל זה ראיתי לכתוב מה שיראה לי. תנן בסוף ערלה ספק ערל' בארץ יש' אסור בסוריא מותר ובחוצה לארץ יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ופי' רבינו שמשון ספק ערלה כגון גוי שיש לו נטיעה של ערלה בגינתו ובידו פירות ולא ידוע אם משל ערלה אם משל זקנה בא"י אסור לחומר' יורד ולוקח יורד בתוך הגנה וקונה מן הגוי מאותם שכבר נלקטו ובלבד שלא יראנו לוקט וכן לענין כלאי' כדפרישי' ע"כ ורש"י בספ"ק דקדושין פירש על מתני' דכלאים דבסיפא דהאי מתני' כרם הנטוע ירק פי' שנזרע ירק בין הגפנים דהוו להו כלאי הכר' וירק נמכר חוצה לו פי' ויש לחוש שמא מירק שגדל בכרם הוא והוה ליה ספק כלאים בארץ אסור ובסוריא מותר ובחוצה לארץ יורד ולוקט פי' יורד הגוי ולוקט מן הכלאי' ממש ומוכר לחבר ובלבד שלא ילקוט ביד פי' שלא ילקוט החבר עצמו ביד ע"כ משמע דבא"י דקתני אסור משו' ספק כלאי' דוקא ספק כי האי דקרוב לודאי שנמכר הירק חוצה לו שנראה שאותו הירק היא מאותה הכרם דמדקאמר חוצה לו ולא קתני חוצה משמע שנמכר אצל הכרם ומכל מקום אפשר שהירק היא מכרם אחר שאינה כלאים והוי ספק אבל אם נמכר ירק בחנות רחוק מאותו כרם אפי' בא"י מותר ולפירוש רבינו שמשון דפירש ספק גוי שיש לו נטיעה של ערלה בגנתו ובידו פירות ולא ידוע אם משל ערלה אם משל זקנה בארץ ישראל אסור לחומרא וכו' וכן לענין כלאים כדפירש' דמשמע דאפילו תוך הכרם הוי מותר בסוריא כיון שיש התר של זקנה בה מדלא קתני גבי ערלה ופירות נמכרים חוצה לה כדקתני גבי כלאים דבסיפא ולפי' רש"י דמשמע דכל הכרם הוא כלאים אתי שפיר דבעינן נמכר חוצה לה דאי בתוך הכרם פשיטא דהוי כלאים ודאי ואפילו בסוריא אסירי ונר' דרבינו שמשון דוקא בערל' הוא דפי' שיש בה היתר של זקנה מדלא קתני נמכר חוצה לה ורש"י נמי הכי פי' גבי ערלה ומ"ש רבינו שמשון וכן לענין כלאי' כדפרישי' ז"ל (כדפי') רש"י ז"ל בקדושין דכל הכרם הוא כלאי' ולהכי קתני חוצה לה וא"כ גבי כלאי' אם נמכר ירק רחוק מן הכרם אפי' בא"י מותר כיון שיש גנות אחרות שאין ידוע אם יש בהם כלאים. ואם כן אלו הירקות שמביאין למכור בשוק מכמה גנות איכא ספקי טובא בכל יום ספק אם הביאו היום ירק מעין זייתון שיש בה גנה שיש בה ירק תחת הגפן או לא הביאו משם אלא ממקומות אחרי' ואת"ל שהביאו מעין זייתון יש גינו' שם שאין בהן שום ירק תחת הגפן ושמא מהן הביאו ואת"ל שלא הביאו מעיין זייתון אותו היום אלא מאותה גנה שיש בה ירק תחת הגפן ולא מגנות אחרות שיש שם או ממקומות אחרי' שאין ידוע שיש בהן כלאי' שמא לא הביאו מן הירק שתחת הגפן אלא ירק שיש בה שאין בה כלאי' אבל לפי הדין כל ירק שנמכר במקום רחוק מאותה גינה מותר דליכא ספקא כיון דיש גנות הרבה שמביאין מהן ירק ואין ידוע שיש בהן כלאים דכל דפריש מרובא פריש ויש ספק אחר אפילו אותן ירקות תחת ענפי הגפן כיון שיש אויר בין הענפי' שמא אותה הירק היתה תחת האויר שבין הענפים והאשכולות שלא נתקדשו כמו שנראה ממשנת המדלה את הגפן על מקצת אפיפירות שאם הביא את הזרע תחת המותר שהוא מה שאין עליו זמורות לא קדש ובירושלמי א"ר יוסי ב"ר חנינא דדוקא תחת האשכולות מקדש ולא תחת העלין שאינו הלכה ואפילו שבכל המקומות שמביאין מהם אפשר שיש בהן כלאים אפילו הכי רובא דרובא אין בהם ואפילו אותם שיש בהם רוב הירק שבכל גנות הוא ידוע שאין בהם כלאים כי אינן כרמים אלא גינות של ירק אלא שבקצת צידי הגנות יש גפנים מודלות על קצת ירקות ואם כן יש רובא שאין בהן גפנים ואותן שיש בהן גפנים היא במיעוט הגן ועל כל ירק המובא לשוק למכור על ידי בעלי הגנות נאמר כל דפריש מרובא פריש אע"ג דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואפי' רוב היתר ומיעוט איסור היינו בשלוקח מן הקבוע ואינו ידוע אם היתר לקח או איסור אבל בנמצא אמרינן הלך אחר הרוב רוב התר מותר והכא בנ"ד הוי כנמצא שהביאו הגוים הירק בחנויות מן הגנות כמו בשר הנמצא ביד גוי שבדין תורה הוא מותר אם רוב מוכרי הבשר ישראלי' אלא שאסרו חכמי' כל בשר שנתעלם מן העין וכמו שכתב הרב פ"ח מהלכות מאכלות אסורות. ואעיקרא דדינא פירכא שנראה לי כי זו הירק שתחת גפני' אלו אינם כלאים מפני שהגפן גבוה הרב' מן הירק ואין סברא שיאסור הגפן באויר לירק של מטה יותר מן השיעור שאוסר הכרם לירק הנטוע בצדו תוך ד' אמות או גפן יחידי תוך ו' טפחים כי יותר יניקה יש לירק הנזרע תוך ששה מצד לחות הארץ ושרשי הגפן והירק ממה שיונק הירק באויר מסיכוך הגפן עליו וכן מוכיח לשון הרמב"ם ז"ל פ"ח /מהלכות כלאים הלכה י"א/ שכתב כבר בארנו שאע"פ שמרחיק בין הזרע ובין הגפן כשיעור צריך ליזהר שלא תסכך הגפן על הירק או יסכך הירק על הגפן ע"כ נראה שעיקר היניקה היא כשנזרעין שניהם זה בצד זה בלי שיעור ההרחקה אלא שצריך ליזהר גם בסיכוך ולא מצאתי שום רמז באיזה שיעור תהיה יניקת הירק מן סיכוך הגפן ואפי' שנאמר שיהיה הרחקת הסיכוך שוה לירק שניטע בצד הגפן היינו ו' טפחים כירק שניטע בצד גפן יחידית וחלו הירקות שתחת הגפן הן גבוהות הרבה מן הירק וכן גפן יחידית ולא כרם שאינן שתים מכאן ושתים מכאן וא' יוצא זנב ואפילו היה כרם אין סברא שתהיה ההרחקה מן הסיכוך ד' אמות אויר והרמב"ם ז"ל פ"ו /מהלכות כלאים/ הביא מן הירושלמי ב' גנות זו על גב זו התחתונה עשויה כרם זורע את העליונה עד שהוא מגיע לאויר עשרה טפחים קרוב לכרם שאויר י' טפחים סמוך לכרם או לגפן יחידית אסור לזרוע בו וכן ר"ש פ"ז משנה ב' הביא הירושלמי כרם יש לה אויר כרם יחידית אין לה אויר מן מה דאמר ר' בון בר חייא בשם ר' שמואל בר יצחק לאויר עשרה הינו הדא אמרה אפי' גפן יחידית יש לה אויר ואפשר דיש לה אויר דקאמר לגפן היה אויר ו' ובמתניתין דבעציץ נקוב נמי כתב הר"ש כולהו מודו שנאסר פי' לאויר י' כלומר אסור להביא לאויר הכרם אבל אינו מקדש באויר כדפי' לעיל. עוד אני אומר דסיכוך ממילא כי האי גפנים שעל גבי ירק אינם מקדשים דיניקת אויר קיל ואינו מקדש תוך שיעור הנז' כי אם כשמסכך לכתחילה כדתנן המסכך גפנו וכו' ותנן המדלה את הגפן וכו' דמשמע דוקא מסכך לכתחילה אבל אם ממילא נסתכך לא קדש אפי' לתנא קמא דיניקת אויר קיל מיניקת גפן בנטיעה וירק הזרוע כדמשמע מלשון הרמב"ם ז"ל שהבאתי למעלה וכן כתב לשון זה סמ"ג ז"ל בהזהרת רע"ט צריך להזהר שלא תסתכך הגפן על הירק או יסכך הירק על הכרם ע"כ דמשמע זהירות לחוד לבעל הכרם שלא יסתכך ממילא דאם הוא מסכך בידים פשיטא שמקדש ואפי' ממילא צריך ליזהר כדי שלא יבא ליד תוספת מאתים אחר שראה שהוא מסוכך ויתקדש שאם לא ראהו אלא שנסתנך /שנסתכך/ ממילא אפי' הוסיף במאתים לא קדש עד שיוסיף אח"כ ובזריע' בין זרע בין ראה זרוע בכרם הכל דין א' כמו שכתב הרב ז"ל א' הנוטע וא' המקיים כיון שראה כלאים צמחו בכרמו והניחם הרי זה קדש ובתוספות כתבו סוף פרק הערל גבי מתני' דהמסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו דה"ה הזורע כההיא עובדא דמייתי רבי יוסי בסיפא בא' שזרע כרמו בשביעית אלא נקט המסכך משום רבותא דר' מאיר דאף במסכך אסור ע"כ משמע דמסכך קיל מנוטע אצל הירק או זורעו אצל הכרם והקולא הוא שמה שמסתכך ממילא אינו אוסר אפי' הוסיף אלא אם הוסיף אח"כ ונוטע ומקיים הנטוע א' הוא כיון שהוא יניקה על ידי הקרקע שהוא תוך שיעור ההרחקה ואלו הירקו' שתח' ענפי הגפן הן רחוקות הרבה משרשי הגפן וכשגדלו הענפי' של גפן נסתבכו על הירק מעצמ' וגם הם גבוהות הרבה מן הירק ופשיט' שירק שהוא תחתם מותר כמו שכתוב לעיל הצעיר המבי"ט.

 

שו"ת מהרשד"ם חלק יו"ד סימן קצג על הפרש שנפל בין חכמי צפת תו"בב על ענין כלאי הכר' כי המנהג שם לאכול הירקות הנמכרות בשוק ואינ' מדקדקין לדרוש ולחקור אם הם ממקום שנזרע תחת הכרם או בכרם עצמו ויש חכמים אנשי מעשה עתה מחדש מחמירי' על עצמ' ואינם קונים ירק אלא אחר החקיר' הנז' וחכמי העיר היושבים שם ראשונה מוחים בידם באומרם שמוציאין לע"ז /לעז/ על הראשונים ועוד שבאים לידי מחלוק' והובא לידי מה שכתבו על ענין זה שני חכמים מן הראשונים ומ"ש החכם הש' המחמיר בענין הנז' ועוד דברים אחרים נמשכו ביניהם לענין תרומו' ומעשרות וענין שנת השמיטה ואמינא הואיל ואתא לידי בעינא למימר בה מילתא וזה החלי בס"ד. ראיתי כתב א' מן החכמים טעם לקיום המנהג וז"ל לא מיקרי כלאי הכרם אלא א"כ זורע שני מיני תבואה או שני מיני זרעים עם חרצן במפולת יד כו' עד והרמ"ה כתב דמודה ר' יאשיהו דזורע אפי' בחד מינא בין הגפנים בארץ ישראל שהוא אסור אבל בח"ל שרי אבל הזורע שני מינין בין הגפנים גזרו בו רבנן אפי' בחוצה לארץ ולא נהירא לא"א הרא"ש אלא אפי' איסור ליכא אלא בזרוע שלשתן ביחד וירא' מדבריו דאף בארץ ישראל קאמר רבי יאשיהו שאינו נקרא כלאי הכרם אלא בזורע שלשתן יחד. והאמת נר' לי דאם אין טענה אחרת אלא זו אינה טענה לסמוך עליה ואפילו שאין ספק שגדול כבוד הרא"ש מ"מ דבר תמוה מאד לסמוך ע"ז במקום שהרמב"ם גדול כבודו ביתר שאת וכ"ש בהיות בא"י אשר שם נוהגים ליסמך על דבריו יותר ממעל /מעל/ דברי הרא"ש ומ"ש הכותב לסייע עצמו בטענה הנז' שהרא"ש הוא רב שלנו האשכנזים האמת שנר' בעיני כפי מה שראיתי מרבותי כי בהיות הרא"ש בכף א' ופוסק אחר כנגדו אנו עושים מעשה כדעת הרא"ש אבל אם יש אחרים כנגדו כמו הרש"בא והרמ"בן אינו כן ולדעתי שטענה זו בטלה מעצמה ואין להעלותה על ספר גם הטעם שכתב החכם השני משום דהוי ספק ספקא שיש גנות שאין בהם כרם ובגנה שיש בה כרם יש ירק מתגדל במקום שאין בו כרם נמצא א"כ שכל ירק שנמכר בשוק ספק מגנה שיש בו כרם ספק מגנה שאין בו כרם ואת"ל שהיא מגנה שיש בה כרם ספק אם הוא ממקום רחוק מן הכרם. גם זה אינו נר' בעיני שיהיה זה טעם מספיק אע"פי שנר' בעיני שיש לזה קצת סמך מדברי הר"ן שכתב בחידושיו על הרי"ף פ"ק דקדושין מתניתין הכי פירושה ספק ערלה בא"י אסור כגון שיש בתוך הגן נטיעות של ערלה ונטיעות מותרות ופירות נמכרו' חוצ' לו בפתח הגן דומי' דסיפ' דמתני' גבי כלאי' כר' הנטו' ירק כו' וקאמר דבארץ ישראל אסו' דכיון שעל פתח הגן הם נמכרי' מוכח' מלת' דפירו' הגן הם וליכ' אלא חד ספקא ע"כ. משמע דמפני שנמכרים בפתח הגן ליכא אלא חד ספק הא אי הוה רחוק איכא תרי ספיקי מ"מ סוף סוף נר' בעיני דלא הוי אלא חד ספק ספק אם אלו הירקות נזרעו בכרם ספק לא נזרעו בכרם ואין אתה יכול להפך ולומר ואת"ל כו' עוד אני אומר שאיני רואה מקום לספ' בדברי הרמב"ם כי הדבר ברור כדבריו שמה שצריך חטה ושעורה וחרצן במפולת יד אינו אלא כדי ללקות מחמת פועל הזריעה וכמו שדרשו לא תזרע כרמך כלאים כו' אבל באכילה אסור מן התורה אפילו מין א' עם חרצן וכבר הוכיח כן מהררי"ק אלא שהניח לשון שכתב בהלכות מאכלות אסורות פ' עשירי ולא כתבו בשלימות וז"ל הרמב"ם שם. כלאי הכרם כיצד מין ממיני תבואה ומיני ירקות שנזרעו עם הגפן בין שנטע הגפן בתוך הירק שניהם אסורים באכילה ובהנייה שנאמר פן תקדש כו' עד והאוכל כזית מכלאי הכרם בין מין הירק בין מין הענבי' לוקה מן התורה ע"כ הרי שהתחיל לפר' כלאי הכרם כיצד וסיים בין שנטע הגפן בתוך הירק ועל הכל חתם ודאוכל כזית כו' לכן איני מצייר שיהיה אפשר להכחיש זה וסמ"ג סי' תר"פ קיים כל מה שאמרנו יעו"ש ע"כ מה שהפכתי בזכות המחמירים ולדון איסור בירק הנמכר בשוק עתה אני אומר הצד והמקום שיש להקל. התוס' כתבו בפ' שני דמנחות וז"ל היינו דלא כרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכמה סתם משניות דלא כותיה אע"ג דקי"ל כותיה כדאיתא בברכות ובחולין פ' ראשית הגז עוד בפ"ק דקדושין כתבו וז"ל ונר' דהלכה כרב יאשיה דאע"ג דאשכחן כמה משניות דלא כותיה מ"מ קי"ל כותיה כדאמרינן בפ' מי שמתו כו' עד מותר לזרוע תחת הכרם וגם מותר לזרוע כלאי זרעים בחוצה לארץ ע"כ ונר' לעניות דעתי שכמו שדברי הרמב"ם ברורים לחומרא כך דברי התוס' ברורים להקל וכמו שבחוצה לארץ כלאי זרעים מותרים לגמרי אליבא דכולי עלמא כך כלאי הכרם מותרים לדעת ר"י בארץ ישראל כל שלא זרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וזה נר' מוכרח שאם לא כן אלא דסבר ר"י שיש איסור במין א' עם חרצן הוה מצי לאוקומי כל הני משניות כרבי יאשיה אלא ודאי דלדעת ר"י רבי יאשיה מתיר אפי' בארץ ישראל לזרוע תחת הכרם וכן נר' בהדיא מס"מג שכתב וז"ל פי' הרב משה וכן הרב רבי אליעזר ממיץ דכי בעי רבי יאשיא ג' מינין זהו לחייב את הזורע מלקות אבל הכרם והמלאה נאסרים בלא זה דמסתמא לא פליג רבי יאשיה על כמה משניות כו' עד ובשם ר"י פ' דכל אלו דלא כרבי יאשיה וא"כ נר' דצדקו דברי הטור שאביו ז"ל סבירא ליא דאפי' בארץ ישראל כל שלא יש חטה ושעורה וחרצן במפולת יד אפי' איסורא ליכא דמסתמא בתר רבותינו בעלי התוס' גריר הרא"ש וכן נר' בעיני מסכים לזה הגהה מימונית ס' י' מהלכות מאכלו' אסורות וז"ל השיב ר"י על ישראל שקנ' כרם וגדל בתוכו כרם ותבואה יחד שהכל מותר באכילה ואפי' לזרוע לכתחלה שאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כרבי יאשיה דנהוג כתלתא סבי וכן מוכח כו' עד עכ"ל יעקב קושן ע"כ הרי שכתב שמותר לכתחלה לזרוע מין אחד בגפנים משום דהלכה כרבי יאשיה ואע"ג שאפשר יאמר האומר דשמא הגהה זו מיירי בחוצה לארץ מ"מ נר' דאינו כן ודאי דאי הכי למה כתב אינו חייב כו' הא בחוצה לארץ ליכא שום חיוב כלל אפי' בשלשתן אלא איסור' דרבנן אלא ודאי דבארץ ישראל מיירי ומעתה מצאנו ספק ספקא כיון שהטור והרא"ש ואחרים ג"כ ס"ל דבא"י ליכא איסור אלא בשלשתן יחד אית לנו לומ' ספק הלכה כהרמ"בם שהחמיר או ספק כדברי הטור והנמשכים לדעתו שמקלים ואם תמצא לומר דהלכה כהרמ"בם ספק זה הירק הוא מגן שנזרע במקום הכרם או שמא ממקום שאין בו כרם וגם הוא מתהפך שאת"ל נזרע ממקום כרם ספק אי הלכה כהרמ"בם או כדברי המקלים: עוד ראיתי בחדושי הרש"בא שלהי פ' אותו ואת בנו וז"ל ואיכא דרמו הא דאמרינן במס' מנחות פ' הקומץ זוטא מעשה באחד שזרע כרמו של חברו סמדר ובא מעשה לפני חכמים ואסרו הזרעים והתירו הגפנים ומפרשי לה משום דלא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף אבל שאר מינים שאינם גדלים ואינם עושים ערבוביא אינם אוסרים בזרוע ובא ובתוס' מדאורייתא אלא מדרבנן ע"כ ואחרים תירצו דהתם שאר מינים קאמר כגון מיני זרעים שאינם נאכלים דומיא דקנבוס ולוף אבל תבואה וחמשה מינים ודאי דבר תורה הם בין בזרוע מעיקרו ובין בזרוע ובא כו' עד מה שאין כן בזרעוני גנה דבין הגפנים אינם עושים ערבוביא וכלאים כלל ע"כ עוד הביא סברת הראב"ד דלענין איסור כלאי הכרם וקנבוס ולוף וחרצן אע"פ שלא נזרעו במפולת יד אסורים אבל לענין מלקות בעינן תרי מיני בכרם הא קמן דבנ"ד ודאי זרוע ובא הוי לכל אלו הפרושים ליכא איסור אלא דרבנן דמדאורייתא בזרוע ובא ליכא איסורא אלא בקנבוס ולוף נמצא דלדעת כל הני רבוותא הירקות הנמכרות בשוק אפי' הוו ודאי שנזרע בכרם אינם אסורים אלא דרבנן והוי ספק דרבנן וספק דרבנן לקולא. עוד לרווחא דמלתא אני אומר זכות על המקלי' שהרי כת' הרמ"בם בהלכות תרומות סוף פ' א' וז"ל התרומה בזמן הזה אפי' במקו' שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריה' כו' עד וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה ע"כ ולפום ריהטא היה קשה תרומה ומעשרות תלויים בארץ כלאי הכרם תלוים בארץ דכתיב לא תזרע כרמך א"כ מאי שנא כלאים מתרומ' שתרו' אינה נוהגת מן התורה בא"י אלא דרבנן וכלאי הכרם מדאורייתא ולדעת הרמב"ם ז"ל קל להבין התירוץ משום דתרומה ומעשרות לדעתו הוא כמו חלה שתלויה בביאת גבולכם /כולכם/ אבל כלאים אינו כן אך אמנם הריב"ה ז"ל בי"ד סי' של"ב על דין תרומה כתב וז"ל כתב הרמב"ם שאינו אלא מדרבנן שאפי' בימי עזרא לא היה מדאורייתא כו' עד ומ"מ איכא מאן דאמר דהאידנא אינו אלא מדרבנן שבטלה קדושת הארץ ע"כ נמצא כפי טעם זה שכלאי הכר' וכלאי זרעים שוו לתרומה ומעשר שאינ' נוהגי' אלא מדרבנן. הרי לך ספק ספק' אחרת ספק אלו הירקו' נזרעו בכרם ספק לא ואת"ל נזרעו בכר' ספק בטלה קדושת הארץ ספק לא בטלה ואת"ל לא בטלה ספ' לא נזרעו בכרם מ"מ על הרוב הוי ספק' דרבנן לדעת האומר שבטלה קדוש' הארץ. והתוס' בפ' הערל כתב ר"י שמה שלא בטלה קדושת האר' דוקא קדוש' מחיצת אבל קדושת הארץ לענין תרומה ומעשר בטלה גם בפ' ב' דמסכת שבועות כתבו התו' וז"ל וי"ל דקדושת הארץ לגבי תרומה ומעשר בטלה והכא מיירי בקדוש' מחיצה דאיפשר דלא בטלה א"כ מצאנו פעם ופעמים כדאים לסמוך עליהם המקלים. כ"ז כתבתי וטרחתי למצא זכות למנהג שנוהגים להקל והוצרכתי לכך בהנחה שרוב הירקות נזרעות במקום שיש כרם אך אמנם בעיני דבר קשה לפי שבמקומנו לא ראינו כך אלא שרוב הירקות רובא דרובא אינם נזרעים במקום שיש כרם ואם היה כן שם כמו במקומנו לא היינו צריכים לבקש טעם למקלים יותר מזה שהדין פשוט שאעפ"י שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כיון שאין הישראל לוקח הירק ממקום קביעותו אלא חוצה לו מותר ואעפ"י שאפשר לומר שגם בזה מחמיר הרמב"ם ז"ל עתה כמ"ש פ"ח מה' איסורי מאכלות שזה דין תורה אבל עתה כבר אסרו חכמים כל הבשר הנמצא בין בשוק כו' מ"מ הריב"ה בי"ד כתב וז"ל תשעה חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ולקח ואינו יודע מאי זה מהם לקח אסור כו' עד וכתב הרשב"א מצא בשר ביד גוי אעפ"י שהדבר ידוע שאין לוקחין בשר אלא מאותן מקולין והוא אינו יודע מאי זה לקח מות' דלאחר שפירש נולד הספק ורוב המפרשי' כן דעתם כמ"ש הרב המ"מ ז"ל ואפשר שהרמב"ם ג"כ יודה בנ"ד דיש לחלק בין בשר לשאר איסורין ואעפ"י שנר' שאם היה הדבר כמו שאני אומר לא היו צריכים החכמים לבקש טענות מ"מ כתבתי זה לפי שעינינו רואו' במקום הזה שאינו נמצא זריעת ירקות לא תחת הגפן ולא בתוך הכרם ולא אפי' סמוך ע"כ מלאני לבי לכתוב אלו השתי שורות ע"כ מה שראיתי לכתוב בענין הדין ועתה אני בא להשיב על מ"ש הח' הש' ז"ל שאין לחוש על מנהג כזה שהוא נגד הדין נר' בעיני שלא צדק בזה שאין להרהר אחר המנהג כי גדול כחו שהרי מהרר"י קולון שרש ט' כתב ואין לנו לשנות המנהגות שנהגו אבותינו הקדמונים חסידים ואנשי מעשה ועל כיוצא בזה אמרו הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם ועוד הוכיח שם שאפי' מנהג שהוא נגד התורה אין דוחין אותו כמו שמעשי' בכל יום שדוחין כבוד הכהנים כדי לקיים מנהג שהיו נוהגים כשהיו מתענים והכהן לא היה מתענה יצא כהן מבית הכנסת יע"ש ועוד הביא ראיה בשרש נ"ד ואמר הרי דאפי' יבא אליהו ז"ל אין שומעין לשנות המנהג שנהגו העם מפורסם כו' עד שכתב ואיך יתכן מנהג קבוע תדיר כזה שיפול הטעות לעשות נגד כל חכמי הדור אלא שודאי שגם בימי בעל העיטור היו חכמי הדור חולקים עליו ע"כ הנה עינינו רואות שמ"ש כן עצמו מהררי"ק לומר דבר שלא ראה בחוש הראות מכח המנהג עוד יש לי ראיה שיש לחפש ולבקש טעם לקיים המנהג שהרי כתבו התוס' ריש פ' במה טומנין וז"ל יש תימא איך אנו מטמינין על כירו' שלנו שקורין אשטרא ואע"פי שגורפין אותו הוא מוציא הבל כמו גפת של זתים ובקשו טעמים שונים לקיים המנהג י"ש: עוד ראה מ"ש המרדכי ריש פ' קמא דגיטין וז"ל פסק בספר התרומה דאין לזיין בגט אותיות של שטענז גץ כמו שעושים בספר כי אין לשנות המנהג פן יוציאו לעז על גיטין הראשונים הרי לך כמה ראיות שאין ראוי להרהר על המנהג בשום צד אפי' שנר' שהוא כנגד הדין שהרי מן הדין היה ראוי לזיין הגט כמו ס"ת וכמו שאנו נזהרים שיהיה מוקף גויל ושאר דקדוקים ועכ"ז אין אנו חוששין לזיין כדי שלא להוציא לעז על הראשונים ע"כ גם על מה שעשו החכמים י"צו שהכריזו בנדוי וחרם לאותם המחמירים על עצמם ואינם רוצים לאכול ירקות אלא אחר החקירה מאיזה מקום הם לא ישרה נפשי בזה ובודאי בעיני נרא' שעשו שלא כהוגן והפריזו על המדה וכי מפני שדבר פלוני מותר וירצה א' או רבים להחמיר על עצמם יכופו אותם או יגנו אותם על כך הא ודאי דבר כזה אין לו שחד /שחר/ שהרי אמרו בברכות פ' היה קורא חתן פטור מקריאת שמע ורש"בג היה קורא וגם אמרו חתן הרוצה לקרות קורא וכן הלכה אע"ג דרש"בג פליג ע"ז מ"מ לדעת אלו החכמים היה ראוי למחות בחתן שרוצה לקרות ק"ש עוד כתב הרמ"בם הלכות ט"ב וז"ל בט' באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו אפי' כסעודת שלמה אבל חסידים הראשונים כו' עד ומימינו לא אכלנו בט"ב תבשיל אפי' של עדשים אלא א"כ היה בשבת וכפי דברי חכמי צפת י"א היה ראוי לגעור בנוהגים זה כיון שכל העולם יודעים שאין הדין כן עוד בהלכות י"ה כתב הטור כי חסידי' ואנשי מעשה באשכנז יראי אלהים נוהגים לעשות שני ימי' ולפעמים היו מהם עשרה והיו מתפללים ככל סדר י"ה הרי שאפילו שדבר זה הפך מה שנהגו כל ישראל שכל ישראל אוכלים ושותים ואלו מתענים ולא עוד אלא שהם מתפללים תפלת כפור וא"עפ שהרא"ש מוחה בענין התפלה היינו לפי עאין /שאין/ היחידים רשאים לקבוע ברכה וכמו שמצינו בענין תענית על צרה שלא תבו' של הצבור שכתב אבי העזרי בשם אביו ובשם רבנו שמעון שהיו תמהים על מה סמכו הראשונים שמתפלל ש"צ ענינו בין גואל לרופא כשמתפללין על גזרה או צרה שלא תבא על הצבור וכן למה קורין ויחל דכיחידים דמו כדחזינן אפי' באנשי ננוה דחשיבי כיחידים לשאלת מטר והשתא ומה ברכה א' לצורך גדול כתבו אלו גאוני עול' שאין ראוי לעשות כן על א' כמה וכמה לשנות ולומר תפלת י"ה בימים שהם חול לכל ישראל ואע"ג שכתב הטור בענין עננו בין גואל לרופא שדעת אביו שיכולין לקבוע ברכה שרבים הם נוכל לומר דנ"ד דמי כמו שאלת מטר שמשנה ממטבע שטבעו חכמים שהם סדרו י"ח ברכות בכל השנה והם היו משני' ואומרים תפלת כפור גם תפלת מוסף היה שנוי גדול נגד תקנת חכמים ולכן היה מוחה הרא"ש בזה אבל בתענית באיסור כל מלאכה וסליחות ווידויים שזה מצד החומרא לא היה מוחה בזה בידם כ"ש שאין ראוי למחות במי שמחמיר על עצמו ולאסור לעצמו מה שמותר לאחרים וכ"ש וק"ו בדבר שהרמב"ם וחכמי' אחרים אוסרים באכילה ובהנייה ועוד תימה על עצמך כל מקום שאמרו חכמים המחמיר תבא עליו ברכה כפי דעתם היה ראוי לדעתם לומר להפך ח"ו וכי תימא א"כ מאי האי דאמרו חז"ל בפ' מקום שנהגו אל ישנה אדם מפני המחלוקת כבר כתב הרא"ש והביא לשונו ב"י בהלכות פסח בסי' תס"ח וז"ל משמע הא לא איפש' בלי מחלוקת היה לו לעשות מלאכה דגדול השלום ויש לו לעבור על מנהג מקומו כיון דלית ביה איסורא דאורייתא אלא שנהגו בו איסור להחמיר עליהם עכ"ל הרי שהטיל שני תנאים א' שאין בו איסור רק מנהג להחמיר לבד שנית שאי אפשר בלי מחלוקת הא חסר אחד מאלו לא אמרי' בזה לא ישנה בנ"ד כיון דאליב' דהרמב"ם ואחרי' איכא איסור איסור תורה מיקרי ואפי' על הספק וא"כ מי שירצה להחמיר על עצמו תבוא עליו ברכה ועוד אני אומר דלע"ד איפשר לומר שלא אמרו ישנה כן אלא על ההולך ממקום למקום ואפי' שדעתו להשתקע שם מ"מ בני העיר שהולך זה לשם מחדש מקפידים שנוהג הפך מנהגם אבל בן עיר שרוצה להחמיר על עצמו אין מקפידים בני עיר' במה שרואי' אותו מחמיר על עצמו בדברים שהם מקילים. וקצת נר' כן מן הלשון שאמרו ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושים ולא אמרו מקום שעושים אל ישנה אחד מבני העיר. כלל הדברים שאלו ואלו דברי אלוהים חיים וה' ישפות שלום להם ולנו הצעיר שמואל די מדינא:

 

שו"ת מהריט"ץ החדשות סימן לא תשובה זו היא מרבי יעקב פירדוניאל מחברון, ותשובת רבינו על דבריו להלן] על דבר הקשואין שזורעין אותם הגוים בכרמים שלהם פה חברון תוב"ב בצד הגפנים כשהן עדין ילדות שלא עשו פירות. והיהודים לוקחים מהם כשמביאין אותן הגוים לשוק או לחצר היהודים. ואין הרוב מן ההיתר, אדרבה יש לנו ספק אם הרוב מן האיסור. ויש נכשלין שהולכים הם עצמן לכרמים ולוקטים להם. ולפי זה יש חשש, הגם כשימצא איזה צד היתר למה שנמצא ביד גוי למכור בשוק או בחצר, שמא יקחו להם מן הקבוע של איסור. על כן הוזקקתי אני הכותב לעיין בדבר אם ימצא צד היתר כפי הדין. ע"כ.

 

דין כלאי הכרם מבואר הוא בדברי הפוסקים, בפרט בדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ו) [פ"ה] מה' כלאים ה"ז ז"ל: אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים או ליטע גפן בצד הירק או תבואה. ואם עשה כן אעפ"י שאינו לוקה הרי זה קדש ושניהם נאסרו בהנאה הירק או התבואה והגפנים. ושורפין את שניהם שנאמר פן וכו'. ובהלכות מ"א [מאכלות אסורות פ"י הלכה ו ז ח] ז"ל: כלאי הכרם כיצד מין ממיני התבואה או מיני ירקות שנזרעו עם הגפן, בין שזרע יש' בין שזרע גוי בין שעלו מאליהן בין שנטע הגפן בתוך הירק, שניהם אסורים באכילה ובהניה שנאמר פן תקדש וכו'. ואוכל כזית מכלאי הכרם בין מן הירק בין מן הענבים לוקה וכו' בד"א שנזרעו בארץ ישראל אבל בח"ל הכלאים מד"ס ע"כ.

 

ופי' הרי"ק ז"ל [בכס"מ הל' כלאים שם, ובב"י יו"ד סי' רצו עיי"ש, וסוף הדברים בענין א"י וחו"ל נמצא בכ"מ פ"ח מכלאים הל' יד, ובב"י שם] טעמא דהרמב"ם שאוסר הנטוע בצד הגפנים, משום דהא דבעי ר' יאשיה ג' מינין בבת אחת היינו לחייב הזורע מלקות, אבל הכרם והמלאה נאסרים בלא זה. דמסתמא לא פליג ר' יאשיה על כל הנך משניות דאסרי בזורע ירק בכרם. והשתא כיון דבא"י ליכא מלקות בזריעה, בח"ל מותר בזריעה. והיכא שזרע כיון דבא"י אסור בהנאה בח"ל אסור באכילה. ופי' זה הביאו בטור י"ד הלכות כלאי הכרם [סי' רצו.] שם פי' ר"י בעל הטורים מ"ש הרמב"ם ז"ל אסור לזרוע ירקות וכו', דלענין איסור פירות בא"י אפי' מין אחד אסור באכילה ובהנאה אבל לענין מלקות ק"ל כר' יאשיה דאמר לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. ופי' הרי"ק ז"ל [בבית יוסף שם ד"ה ודברי הרמב"ם] שיש סמך לפירושו ממה שכתב בהמ"א כלאי הכרם כיצד מין ממיני תבואה וירקות. דאפי' מין א' ירק או תבואה במשמע. וגם הר"ן ז"ל [חולין דף קלו הובא בכ"מ פ"ה כלאים הנ"ל] סובר כן בדברי הרמב"ם ז"ל.

 

ומ"מ לא נתיישב בדעת הרי"ק ז"ל שהרי בביאורו שכתב בטור י"ד תמה על רבי' ואמר מנין לו כן. וגם על דברי הר"ן ז"ל כתב מנ"ל לפרש כן לדעת רבי' לומר דאפי' מין א' ירק בצד הגפנים אסור באכילה ובהנייה. ואעפ"י שמצינו שהרי"ק ז"ל עצמו פי' כן דברי הרמב"ם ז"ל כמו שזכרנו לעיל, אין בזה סתירה מדבריו אלו לדבריו הנז' לעיל. שהרי לא אמר בפירוש שהמלאה והכרם נאסרים במין א' דוקא אלא כך כתב אבל הכרם והמלאה נאסרים בלאו זה, משמע או שני מינין בצד הגפנים או מין אחד. וכפי זה תימה שתמה על הר"ן ז"ל ואמר מנין לו עדיין הוא עומד במקומו. ולפי שהרי"ק ז"ל [בכסף משנה] אין לו הכרע בפירוש דברי הרמב"ם ז"ל, לכן בשולחן ערוך [יו"ד סי' רצו סעיף ג] לא כתב כי אם דברי הרמב"ם ז"ל עצמן אסור לזרוע וכו' ולא פירש אם מין א' נאסר או שנים [ועי' בסמוך תשובת רבינו על דברים אלו.]

 

אמנם הרא"ש ז"ל סובר לדעת הרמב"ם ז"ל שדברי ר' יאשיה אף בא"י אינו חייב מלקות אלא על ג' במפולת יד וכל שלא נזרע במפולת יד כגון ירק בצד הגפנים אינו אסור מן התורה. ודברי הרא"ש ז"ל כתבם הר"י בטור י"ד הלכות כלאי הכרם [סי' רצו והוא מדברי הרא"ש בהלכות קטנות הל' כלאים סי' ד] וז"ל ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל אלא אפי' איסורא ליכא אלא בזורע ג'. ונראה מדבריו דאף בא"י קאמר ר' יאשיה דאינו נקרא כלאי הכרם אלא בזורע שלשתן. ושם הביא הרי"ק ז"ל דברי הרא"ש ז"ל באורך לדעת הרמב"ם ז"ל ודחה אותם מצד הקושיות שהקשה הרי"ק ז"ל עליו. וכדי לסלקם מעל הרא"ש ז"ל לפי הנראה לקוצר דעתי צריכין אנו לכתוב דברי הרא"ש ז"ל כמו שהביאם הרי"ק ז"ל על דברי הרמב"ם ז"ל כתב פ"ח מהלכות כלאים [הל' י"ג] וז"ל כל השיעורין האלו אינן אלא בא"י או בסוריא, אבל בחוצה לארץ מותר לזרוע בצד הגפן בתוך הכרם לכתחלה ולא אסרו בח"ל אלא לזרוע שני מיני ירק או תבואה עם החרצן במפולת יד וכו'. ואעפ"י שמותר לזרוע הירק בצד הכרם, הרי אותו הירק הזרוע שם אסור באכילה ואפי' בח"ל והוא שיראה אותו לוקט ומוכר אבל ספקו מותר כמו שביארנו בהמ"א עכ"ל.

 

דברי הרא"ש ז"ל בקוצר כפי מה שהבנתי אני המעיין בהם הוא שסובר הרא"ש ז"ל בדברי הרמב"ם ז"ל /פ"ח מהל' כלאים הל' י"ג/ הנזכרים שמותר לזרוע לכתחלה שני מינין בצד הגפנים בחוצה לארץ מדקאמר ולא אסרו בח"ל אלא לזרוע שני מיני ירק עם חרצן במפולת יד משמע דשני מינין בין הגפנים מותר לכתחלה. ומ"ש ואעפ"י שמותר וכו' הרי אותו הירק וכו', ר"ל אעפ"י שמותר לזרוע ירק בצד הכרם ומותר גם לאוכלו, הרי אותו הירק הנמצא זרוע אצל הכרם אין ידוע אם נזרע במפולת יד או נזרע בצד הגפנים אסור באכילה אפי' בח"ל כשיראה היהודי את הגוי לוקט ומוכר. והאי לישנא דאותו הירק לא קאי אל הירק הנזרע בצד הגפנים, דא"כ למה ליה לארוכי מילתא כולי האי היה לו לכתוב ואעפ"י שמותר לזרוע הירק בצד הכרם הרי הוא אסור באכילה מדלא כתב כן משמע דלא איירי אלא בירק אחר הוא הנמצא זרוע שם שלא נודע אם במפולת יד או לאו, והיינו ספק כלאים דאורייתא כההיא דתנן בפ' בתרא דערלה [פ"ג מ"ט] כרם שהוא נטוע ירק וכו' היינו ודאי כלאים וירק נמכר חוצה לו ואין ידוע אם מזה הכרם או מאחר, הרי זה ספק כלאים דאורייתא, וקתני דבח"ל מותר באכילה, אבל אם לקטן ישראל בידו אסורין באכילה. וכן מוכח מדכתב אבל ספיקו מותר כמו שביארנו בהמ"א. ביאור דברי הרא"ש ז"ל לעניות דעתי הוא מדכתב אבל ספיקו ולא כתב אבל ספק מותר, משמע דבספיקו של אותו הירק הזרוע שם שלא נודע אם נזרע במפולת יד או לאו, היינו ספק כלאים דאורייתא קמיירי, וקאמר דמותר כלומר על פי התנאי שזכר לעיל והוא כשלא יראה את הגוי לוקט ומוכר. ומ"ש כמו שביארנו בהמ"א קאי על מה שכתב שם כרם שהוא ספק ערלה או ספק כלאי הכרם בא"י אסור ובסוריה מותר ואצ"ל בח"ל, וספק כלאים זה היינו שלא נודע אם נזרע הכרם ג' במפולת יד או לאו ובסוריא מותר ואצ"ל בח"ל ולית לך למימר דמותר לגמרי ואפי' שלא יראנו בוצר קאמר, אלא כמו אבל ספיקו מותר שכתב פ"ח דכלאים שפירושו דקאי על והוא שיראה אותו לוקט ומוכר כלומר אבל ספיקו מותר כשלא יראה אותו וכו' הכא נמי האי דקאמר ואצ"ל בח"ל לאו מותר לגמרי אלא על הדרך שכתב לעיל מיניה ובלבד שלא יראנו בוצר ומשמע (הוא) דכל שאינו ספק כלאים בח"ל כה"ג הוא מותר לגמרי כגון אם ידוע לו שנזרע בצד הגפנים ולא במפולת יד מותר ליש' ללקוט ולאכול.

 

ונראה לדעת הרא"ש ז"ל שהוא מבאר דברי הרמב"ם האלו דפ"י דמאכלות אסורות [בכת"י העתיק בזה בצד לשון הרמב"ם שם פ"י הל' יא יב, וז"ל ספק ערלה וכלאי הכרם בא"י אסור ובסוריא מותר, כיצד היה כרם ערלה וענבים נמכרות חוצה לו, היה ירק זרוע בתוכו וירק נמכר חוצה לו ספק שמא ממנו הוא זה שמא מאחר, בסוריא מותר, ובחו"ל אפילו ראה ענבים יוצאות מכרם ערלה או ירק יוצא מן הכרם לוקח מהם ובלבד שלא יראנו בוצר, כרם שהוא ספק ערלה או ספק כלאים וכו'] כך דתרתי גווני ספק קאמר, האי כרם שהוא נטוע ירק ודאי ערלה או כלאי הכרם, ויש ספק שמא (מכרם זה) או מאחר, היינו ספיקא דאורייתא בסוריא מותר, ובח"ל אעפ"י שיראה ענבים יוצאות מן הכרם דהיינו ודאי ערלה ולא נשאר לישראל הרואה כי אם קצת ספק שלא ראהו כשהוא בוצר ושמא הוא מענבים של כרם אחר דגנבי גנבי וצנעום שם, כההיא חצבא דחמרא דאשתכח בפרדסא דערלה וכו', דאיתא התם פ' לא יחפור [ב"ב כ"ד ע"א] והני מילי חמרא אבל ענבי אימור דאצנעו להו גנבי עכ"ל. ולא גרע האי ספיקא מההיא [קדושין לט ע"א] דא"ל לוי לשמואל ספק לי ואנא איכול, שאני אומר דהאי גרע טפי, שישראל חבירו הוא מלקט לו ערלה ודאי שלא בפניו והוא מאכילה לו משום שהיא ספק אצלו אם ערלה והקילו בכה"ג בח"ל אע"ג דעבר חבירו על לאו דלפני עור וכו' [יש להעיר שאם לוי אמר לשמואל לעשות כך - ודאי שאין איסור של לפני עור ולעצם הענין הסברא פשוטה שאם השני לא עובר שום איסור ממילא אין לפני עור על הנותן, ודברי המחבר לכאורה צ"ע, ועיין היטב בר"ן בקדושין שם.] והמין הספק השני הוא מה שבכרם עצמו שלא אם במפולת יד נזרע.

 

מהשתא לפי מה שביארנו דברי הרא"ש לדעת הרמב"ם ז"ל דרך קצרה נסתלקו מעל הרא"ש ז"ל כל הקושיות שהקשה מהרי"ק ז"ל לדבריו. האחת שאמר דלישנא דאותו הירק תהוי תיובתיה, אדרבה אריכותא דמילתא כולי האי כמו שפירשנו תהוי סייעתיה דהרא"ש, ולישנא דאותו לא דק.

 

עוד מה שהקשה על דברי הרא"ש ז"ל במ"ש וכן מוכח דבהכי מיירי מדכתב אבל ספיקו מותר וזה לשון הרי"ק ז"ל אלמא דמיירי בספק כלאים דאורייתא. נראה מדבריו שהוא סובר דלהרמב"ם ירק הנטוע בצד הגפנים אינו אסור מן התורה כיון שידוע שלא נזרע במפולת יד, וקשה דממקום שבא יש להביא ראיה להפך שהרי כתב אבל ספיקו מותר כמו שהביא בהמ"א והדבר ידוע דבהמ"א בודאי כלאים דאורייתא מיירי דומיא דערלה דנקט בהדי כלאי הכרם שהוא ודאי ערלה דאורייתא ואפי' הכי בח"ל אפי' ראה ענבים יוצאים מהכרם ערלה או ירק יוצא מאותו כרם שהוא כלאי הכרם מותר ע"כ לקושייתו השנית.

 

ואני אומר כנגד מ"ש הרי"ק ז"ל דיש להביא ראיה בהפך דהאי אבל ספיקו מותר לאו בספק כלאים דאורייתא שהרי בה' מ"א בודאי ערלה וכלאים מיירי וכו', כבר פי' ויישבנו דברי הרא"ש ז"ל לקוצר דעתנו דהאי אבל ספיקו מותר היינו מה שכתב הרמב"ם ז"ל שם הלכות מ"א [פרק י' הל' י"א י"ב] כרם שהוא ספק ערלה או ספק כלאים וכו', ועלה קאי מה שכתב הרמב"ם ז"ל כמו שביארנו בה' מ"א.

 

ועל מה שסובר הרי"ק בדברי הרמב"ם במ"ש ובח"ל אפי' ראה ענבים יוצאות וכו' דבודאי בכלאים מיירי לגמרי קאמר, איני מבין דבריו דהאי ודאי כלאים לגמרי נאמרה הלכה למשה מסיני דאסור וספיקה מותר, ועל כרחין אית לן למימר דאפי' ראה ענבים יוצאות מכרם ערלה, מכיון שלא ראה את הגוי כשהוא בוצר יש ספק בדבר דבכה"ג אמר לוי לשמואל ספק לי ר"ל לקוט לי אתה כדי שיהיו ספק אצלי ואנא איכול, דאי לא תימא הכי דבכה"ג נקרא ספק ערלה למאי אצטריכא הילכתא למשה מסיני להתיר ספיקא הרי ודאה גופיה מותר.

 

וכנגד הקושיא השלישית שהקשה הרי"ק ז"ל וז"ל ועוד שאין הדבר כמו שסובר הרב ז"ל בדברי הרמב"ם ז"ל דכל שידוע שלא נזרע במפולת יד אינו אסור מן התורה שהרי כתב פרק ה' מה' כלאים אסור לזרוע וכו' שנאמ' פן תקדש וכו', הרי בהדיא שאע"פ שלא נזרע במפולת יד אסור מן התורה לזורעו ואם זרעו אסור בהנאה וכן מבואר בדבריו בה' מ"א שאסור מן התורה ע"כ. ראוי לכל מעיין שלא להאמין על עמוד האורה כמו הרא"ש ז"ל שיסבור בדברי הרמב"ם ז"ל הפך מה שהוא פשוט וגלוי ממש לעיני כל קוראם דלאו קטיל קני באגמא וכו'. ואיסור מן התורה לא ראינו כתוב בספרים שבידינו עתה לא בה' כלאים ולא בהמ"א וכך היא הגירסא כמו שכתבתי לעיל ושניהם נאסרו בהנאה וכו', ואפשר לומר דסובר הרא"ש ז"ל דאיסור זה אינו אלא מדרבנן, ועשו דין הירק או התבואה שבצד הגפנים כמו הזרוע במפולת יד שכתב לעיל בראש הפרק דלוקה עליו ולא פירש מהו דין הזרוע, וכאן פירש שדין כלאי הכרם כמו אלו אעפ"י שאין לוקין עליהם שאין איסורן מן התורה דלאו במפולת יד נזרעו, אפי' הכי אסורים בהנאה וטעונין שריפה, ומ"ש שנאמר פן תקדש וכו' רצה לבאר היכן איסור הנאה והשריפה כתובה בתורה הוא מה שנאמר פן תקדש וכו', ואין הפי' הזה כל כך דחוק דלא פירש הרמב"ם ז"ל בהו בהדיא אסורין מן התורה. אי נמי י"ל דלא גריס הרא"ש ז"ל בדברי הרמב"ם ז"ל שנאמר פן תקדש וכו'.

 

הרי משמע לך בהדיא דסברת הרא"ש אפי' בדברי הרמב"ם ז"ל שהירקות או התבואה הזרועים בצד הגפנים איך שיהיה אם מין א' או שני מינין, אינן אסורים אלא מדרבנן דמן התורה אינו אסור אלא שני מינין עם חרצן במפולת יד. ואל תתמה על מה שדקדקנו בדברי המרב"ם ז"ל שאמר ושניהם אסורים בהנאה ולא כתב מן התורה דבכה"ג מצינו שדקדק הרמ"ה ז"ל [הובא ברא"ש בהלכות כלאים, ובב"י יו"ד סי' רצו] בלשון הגמ' דקאמר בסוף פ"ק דקידושין כלאי הכרם שבארץ אסורים בהנאה, בח"ל נמי גזרו בהו רבנן. זה לשונו דהא טעמיה דרב יוסף בכלאי הכרם לאו משום דאסור בהנאה מדאורייתא קאמר אלא סתמא קאמר משום דבא"י אסור בהנאה ומשמע אפי' (בדרבנן) [מדרבנן].

 

אמנם סברת הרמ"ה היא דמודה ר' יאשיה דאם זרע ביני גופני בא"י אסיר אפי' חד מינא דזרעים מדרבנן. ובח"ל גזרו בשני מיני זרעים בכרם, דסוף סוף לכי צמחי דמי לאיסורא דאורייתא דלא מוכחא מילתא אם נזרעו במפולת יד או לאו. ע"כ.

 

וכתב הר' ירוחם ז"ל [נתיב אחד ועשרים חלק א] זה לשונו, ומהרמב"ם נראה דלא אסרו שני זרעים אלא במפולת יד כמו שאכתוב, ואם זרע מין א' בין הגפנים או שזרעו עם חרצן ביחד אסור מדרבנן, ואפי' מעביר עציץ נקוב אסור לחרוש ולזרוע. ודווקא בארץ אבל בחו"ל מותר לחרוש ולזרוע לכתחלה, בין שזרעו בין הגפנים העומדים, בין שזרעו במפולת יד עם חרצן ואפי' בארץ מותר באכילה [הגה"ה נראה לי לגרוס בהנאה] דלא כתיב ביה פן תקדש ע"כ. ואע"ג דמדברי ה"ר ירוחם לדעת הרמב"ם ז"ל משמע דמין א' לבד עם חרצן או בצד הגפנים הוא דמותר בא"י משום דלא כתיב ביה פן תקדש. בשני מינין בצד הגפנים מיהא סובר דאסורין מדרבנן כמו שכתב לעיל בסמוך, זה לשונו, אם זרע שני מיני זרעים עם חרצן שלא ביחד, ואפי' זרע השני מינין בין הגפנים העומדים כלומר שלקח חטה ושעורה וכיוצא בהן וזרען בין גפני הכרם אפי' בארץ אינו לוקה מן התורה אלא מדרבנן וכו' כך מוכח בפ"ק דקידושין. וכן כתב הראב"ד והרמ"ה והרא"ש עכ"ל. מכל מקום משמע מיהא דבמין א' עם חרצן או בצד הגפנים לא כתי' בהו פן תקדש ומינה שמעת לדעת הרא"ש שגם שני מינין בצד הגפנים לא כתי' בהו פן תקדש וכל שלא נזרעו במפולת יד בארץ ישראל אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן. וכן כתב הראב"ד [הובא ברא"ש בהלכות כלאים, ובב"י יו"ד סי' רצו] בפירוש דשלא במפולת יד אסור מדרבנן ואינו לוקה. וכן דעת הר"ן ז"ל זה לשונו, האי דבעי ר' יאשיה ג' במפולת יד הני מילי לענין מלקות, אבל לענין איסור פירות כל היכא דאית תרי מיני לבד מכרם נאסרין הפירות דהא קיימא לן זרוע מעיקרו בהשרשה וזרוע ובא בתוספת, ובמקומות הרבה שנינו עציץ נקוב לענין קדוש כדתנן המעביר בכרם הרי זה קדש. ולא מסתבר לאוקמינהו דלא כר' יאשיה הילכך משכחת להו לר' יאשיה בעציץ של שני מינין ולרבנן במין א' עכ"ל. ור"י ב"ה [ר"י בעל התוספות הובא ברא"ש בהלכות כלאים שם] סובר ההיא דמסכך גפנו ודעציץ נקוב סתמן דלא כר' יאשיה כל זה בדורות הראשונים, אבל בדורות אחרונים עד שיזרע שלשתן במפולת יד, ואפי' איסורא מדרבנן ליכא אלא בשזרען במפולת יד.

 

הרי לך מבואר דלדעת הראב"ד והרא"ש והרמ"ה והר"ן ורבינו ירוחם ור"י בעל התוספות הצד השוה לכולן, דשני מינין בצד הגפנים אין איסורן אלא מדרבנן מכל שכן במין א', ואפי' לדעת הרמב"ם ז"ל לפי מה שפירש הרא"ש ז"ל בדבריו סובר כן לבד הר"י בעל הטורים והר"ן סוברים בדברי הרמב"ם ז"ל ומפרשים דאפי' במין אחד בצד הגפנים אסור מן התורה וכתב רבינו ירוחם [נתיב אחד ועשרים חלק א] סוף כל דבריו זה לשונו ומכל מקום דברי הרמב"ם סתומים עכ"ל. משמע מיהא שאין לשון הרמב"ם ז"ל מוכרח לפרש בו כן.

 

לענין נדון דידן נ"ל שיש להקל לדעת כל הני רבוותא, ואפי' לדעת הרמב"ם ז"ל לפי פירוש הר"י והר"ן אין מין א' אסור בצד הגפנים, אלא כשישאר זרוע עד שיהיו הענבים כפול הלבן, כתב שם פרק (ו') דכלאים [פ"ה הי"ג, יד, טו] אימתי תבואה או ירק משישרישו, וענבים משיעשו כפול הלבן, שנאמר המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם עד שיזרע זה ויהיה זה תבואה. אבל התבואה שיבשה כל צורכה וענבים שבשלו כל צורכן אינן מתקדשות. כרם שלא הגיעו ענביו להיות כפול הלבן, אלא עדיין הם בוסר, וזרע בתוכו ירק או תבואה והשרישו הרי זה לא קדש, ואעפ"י כן קונסין אותו ואוסרין הזרע אבל הבוסר מותר. כתב הראב"ד מותר בהנאה, ואם עקר הזרע קודם שיעשו הענבים כפול הלבן הרי זה מותר בהנאה. נעשו מקצתן כפול הלבן ומקצתן לא נעשו, את שנעשו נתקדשו ואת שלא נעשו מותרין. ענבים שנעשו כפול הלבן וזרע בצדן תבואה או מיני ירקות, ולקט הזרע קודם שישריש הרי זה מותר בהנאה. כתב הראב"ד אפי' באכילה, ואם השריש אסור. פירש הרי"ק ז"ל כרם שלא הגיעו וכו', תוספתא סוף פרק ג' גפנים שהשרישו הרי אלו אסורין ומקדשין, אבל אין מתקדשין עד שיעשו כפול הלבן ע"כ. ומה שכתב ואם עקר הזרע וכו', יש לדקדק שהרי כתב קונסין אותו ואוסרין את הזרע ומדסתם וכתב אוסרין משמע דאוסרין בהנאה קאמר והיינו בשלא הגיע לפול הלבן שאם הגיעו [מדינא] (מדינה) הם אסורים ולא משום קנסא ואם כן היאך כתב שאם עקר הזרע מותר וכו', ויש לדחוק ולומר דאסורין בהנאה אעפ"י שעדיין לא הגיעו לכפול הלבן והיינו בשלא עקרן משם שעתידין להיות כפול הלבן, אבל אם עקרן נחתינן להו דרגא ולא אסרינן להו אלא באכילה, ע"כ לפירוש הרי"ק ז"ל.

 

ודברי הרא"ש [נראה שצ"ל הר"ש] משנה פרק ז' דכלאים גם בספרי פ' כי תצא המלאה הזרע מאימתי המלאה מתקדשת משתשריש, ענבים משיעשו כפול הלבן. מביאור הר"ש ז"ל על ההיא מתניתין דכלאים משמע דבזורע בין הגפנים קמיירי, שהכרם כבר נטוע ולפיכך התבואה נאסרת בהשרשה, ודריש לה מהזרע, וענבי הכרם לא מיתסרי עד שיהיו כפול הלבן דאז חשיבי פירי ותבואת הכרם איקרי, וקתני התם בספרי אין לי אלא כרם עושה פירות, שאינו נעשה פירות מנין ת"ל כרם מכל מקום. דמשמע דנאסר קודם שיעשה פרי אפשר לאוקומה לאסור את הזרעים, פירוש דמשעה ראשונה שהוא כרם בלי פירות יאסור הזרעים. אי נמי בזרוע מעיקרו חטה ושעורה וחרצן. פירוש דבכה"ג משעת השרשה נאסר הכל עץ וקשין. אבל בזורע ובא כבר כגון המעביר עציץ (נקובה) [נקוב] וכגון הזורע בין הגפנים שהכרם כבר היה נטוע התבואה נאסרת בהשרשה או בהשלשה למאן דתני משתשליש וענבים לא מיתסרי עד שיהיו כפול הלבן ע"כ.

 

מעתה נבא לפרש דברי הרמב"ם ז"ל הנזכרים, יש לדקדק במה שכתב כרם שלא הגיעו ענביו וכו' הרי זה לא קדש, למה לא יקדש התבואה או הירק מכיון שהשרישו, הרי כרם מכל מקום אמר רחמנא. ובהא יש לתרץ כלישנא בתראה דהר"ש ז"ל שהרי אמרה התוספתא הגפנים משהשרישו אסורין ומקדישין. ועוד לכאורה נראה שדברי הרמב"ם ז"ל שאמר כרם שלא הגיעו ענביו וכו' הרי זה לא קדש, הם סותרים דבריו הראשונים שאמר תבואה משתשריש ומשמע אפילו שיהיו ענבים פחות מפול הלבן או לא יהיו בו כלל, דבשלמא בענין הענבים שאמר שאינן מתקדשות אלא משיעשו כפול הלבן לית לן למשמע מינה שהזרעים מקדישין אותם אפי' קודם השרשה אי אפשר לומר כן דכמונחים בכדא דמו כמו שפי' רש"י ז"ל על ההיא דרשה דרבא דפרק כל שעה [פסחים כה ע"א.] אבל בענין הזרעים אפשר לפרש שהזרעים (מתקדישין) [מתקדשין] משישרישו, מפני שהגפנים מקדישין אותם אפי' קודם הפרי, והתוספתא מסייע ליה דקתני גפנים שהשרישו הרי אלו אוסרין ומקדישין. וי"ל שהרמב"ם ז"ל מפרש מתניתין כך שהתבואה או הירק אינם מתקדשין אלא כשישרישו ויהיו ענבים כפול הלבן דהיינו הזרע ותבואת כרם שניהן באים כאחת. וזהו מה שדקדק בפירוש הכתוב המלאה הזרע עד שיזרע זה ויהיה זה תבואה ולא אמר עד שזה יזרע וזה יהיה תבואה משמע שפיר עד שיהיו שניהם זה מלאת הזרע וזה כפול הלבן, אבל אם ירק או תבואה השרישו, והכרם עדיין לא הגיעו ענביו להיות וכו' הרי זה לא קדש פירוש לא נאסר לא הירק ולא הכרם, ומלת לא קדש הוא כמו הרי זה קדש ושניהם נאסרו וכו' שכתב הרמב"ם לעיל. /פ"ה דכלאים ה' י"ג יד ט"ו/.

 

וכן פירש הרמב"ם בביאור המשנה הנוטע ירק וכו' [כלאים פרק ד מ"ה, וצריך למחוק את המלה ירק] זה לשונו, ואמר הכתוב אשר תזרע וכו' ר"ל שאסור ליהנות בשתי התבואות וכל מה שתמצא בזו המסכתא המקדש וקדש, זה עניינו. ופירש הרמב"ם ז"ל במשנה בההיא דמאימתי התבואה מתקדשת [פ"ז מ"ז, ועיין היטב ברדב"ז על הרמב"ם בהל' כלאים שם] זה לשונו, וכן כשיזרע בכרם והענבים דקים מאד שהם בוסר בטרם יהיו כפול הלבן אינו מתקדש כמו כן, והטעם בכל זה הוא מה שאמר הכתוב פן תקדש וכו' וצריך שיהיה שם תבואת הכרם ומלאת זרע ושתהיה כמו כן בענין גדול ותוספת ע"כ. מפירוש זה למדנו שני דברים, הא' דמתני' מיירי בזורע בין הגפנים כמו שפירש הר"ש ז"ל, וזהו מה שכתב וכן כשיזרע הכרם וכו'. והשני שצריך שיהיו תבואת הכרם ומלאת הזרע שניהם ואז יאסרו הזרעים וגם הכרם, וזהו מה שפירשנו בדברי הרמב"ם ז"ל.

 

ומה שכתב הרמב"ם ז"ל אבל תבואה שיבשה כל צורכה, לכאורה נראה דאין זה מקומו, שאין חלוקה זו מקבלת לראשונה דמאימתי וכו' דהיה לו לסמוך מיד אבל כרם שלא הגיעו ענביו שהוא הפך הראשונה שאין כאן תבואת כרם ומלאת זרע כאחת. ואחר כך יביא דין התבואה שיבשה וכו' וי"ל דלישנא דמאימתי וכו' בא למעט שני זמנים, שקודם לתבואת הכרם ומלאת זרע, ומה שאחר זה דהיינו תבואה שיבשה כל צורכה וענבים שבשלו כל צרכן, דבהא אשמועינן חידוש דאין לומר אף כשהענבים [בשלו] כל צרכן הם מתקדשין לכך אתא קרא למימר ותבואת הכרם דוקא ולא לאחר שנגמרו דאז אין נאסרין, אבל אוסרין ומקדישין אחרים, כגון סכך גפנו על גבי תבואה, דחד נגמר כל צרכו וחד לא נגמר כל צרכו, שהנגמר אוסר את שלא נגמר אם הוסיף במאתים, ומאי דחביב ליה לרבי' דאית ליה חידושא תנא ליה ברישא דהיינו אבל תבואה שיבשה כל צורכה. ואחר כך כתב דין כרם שלא הגיעו ענביו וכו' הרי זה לא קידש, ומשמע שלא קדש מן התורה שצריך תבואת הכרם ומלאת זרע שניהם כדפירשנו. אבל מדין קנסא אסרו חז"ל הזרעים, ומ"ש התוספתא גפנים שהשרישו וכו', י"ל דמדין קנסא הוא שאוסרין ומקדשין כשהשרישו, ופירוש אוסרין אוסרין המקום ההוא מן הארץ לזרוע בו. ומקדשין הוא שישרוף כל הנזרע, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בביאורו על ההיא מתני' /כלאים/ דפרק (י') [ז'] (הלכה) [משנה] ג' אלו אוסרין ולא מקדשין, וכן (בהלכה) [במשנה] ח' עציץ נקוב מקדש בכרם ר' שמעון אומר זה וזה אוסרין ולא מקדשין כלומר לא יביא זרע לתוכן, ואם הביא לא קדש.

 

ויש לשאול למה קנסו בזרעים ולא בבוסר - שהרי כתב אבל הבוסר מותר. וי"ל דהאי דעבד איסורא הוא שקנסוה שהרי הגפנים כבר היו נטועים בהיתר. וזה שזרע הוא דעבד איסורא [ועי' ברדב"ז שם יעו"ש.] הגם שהרי"ק ז"ל לא ביאר בזה כלום, לא נחדל מלבקש איזה ראיה מהתלמוד בזה.

 

וי"ל דבכה"ג מצינו במנחות פרק הקומץ זוטא [דף ט"ו ע"א] זה לשונו, ומי אמרינן ק"ו כה"ג, והתניא מעשה באחד שזרע כרמו של חבירו סמדר ובא מעשה לפני חכמים ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים, ואמאי, לימא ק"ו ומה האוסר אינו נאסר, הבא לאסור ולא אסר אינו דין שלא יתאסר, הכי השתא התם קונבוס או לוף (אמרה) [אסרה] תורה דתנן היתה שדהו זרועה קנבוס או לוף לא יהא זורע ובא על גביהן שהן עושות לשלש שנים. זרעים מדרבנן הוא דאסרי האי דעביד איסורא קנסוה רבנן האי דלא עביד איסורא לא קנסוה ע"כ. פירש רש"י ז"ל שזרע משלו. סמדר דבר שחנטו ענבים וכך היה מעשה, ואסרו את הזרעים טעמא מפרש לקמן. האוסר. גפנים האוסרים את הזרעים. הכא לאסור זרעים. קנבוס קנבא. לוף מיני קיטנית. אסרה תורה בכרם. וכן מצאתי אחר כך בביאור הר"ש על מתני' דמסכך את גפנו [כלאים פ"ז מ"ד] כתב על ההיא דהקומץ זוטא ז"ל דמשמע התם לר' אליעזר דקנסא הוא דעבד איסורא אפי' בשאר זרעים כל שכן בתבואה דמדאורייתא. ע"כ. הרי לך מבואר היכא דעבר על איסורא דרבנן קנסוה לזה הזורע ולא לבעל הגפנים, דאילו בקנבוס או לוף היו אוסרין אפי' הגפנים, ואתיא כההיא דספרי לא תזרע כרמך אין לי אלא כרמך כרם אחר מנין ת"ל כלאים, וגם כן הכא נמי לא קנסו רבנן אלא בזרעים שתחלת זריעתן קאי באיסור דרבנן אעפ"י שעדיין לא באו לכלל איסורא דאורייתא דהיינו כפול הלבן, אבל לא בגפנים שתחלתן בהיתר, ולכך הבוסר מותר, ומשמע דמותר לגמרי דמסתמא קאמר הא כדברי התוספתא שזכרנו לעיל, ומשמע ליה להרמב"ם ז"ל דאין בבוסר דין קדוש כלל לא אכילה ולא איסור הנאה. אבל הראב"ד ז"ל כתב מותר בהנייה. משמע לא באכילה, וי"ל שסובר שאסרו ג"כ הבוסר באכילה מטעם קנסא [ועי' ברדב"ז שם יעו"ש.]

 

אבל במה שכתב הרמב"ם לקמן בסמוך, ענבים שנעשו כפול הלבן וזרע בצדן וכו' וליקט הזרע קודם שישריש הרי זה מותר בהנייה. כתב הראב"ד אפי' באכילה. וטעמיה דהראב"ד ז"ל פשוט הוא, שסובר כפי' רש"י ז"ל שכתב בההיא דפרק כל שעה [פסחים כ"ה ע"א] הזרע כשלא השריש כמונח בכדא דמי, אם כן צריך לתת טוב טעם לדבריו שכתב הרי זה מותר בהנאה לא באכילה, וי"ל דהיינו טעמא כיון דמדאורייתא אין הזרעים נאסרין אלא משיהיו כפול הלבן הענבים, ומדרבנן הוא דקנסו לאסור הזרעים משהשרישו אעפ"י שלא הגיעו הענבים לפול הלבן, הכא נמי דשלא השרישו והגיעו הענבים כפול הלבן יש לקנוס לכל הפחות בהא לאוסרן באכילה ולא בהנאה [ועי' ברדב"ז שם יעו"ש] נמצא שיש חילוק בין השרישו הזרעים לשלא השרישו, דכשהשרישו אעפ"י שלא הגיעו הענבים וכו' אסרו אותם חז"ל באכילה ובהנאה מדין קנסא, אבל כשהגיעו הענבים לפול הלבן ועדיין הזרעים לא השרישו לא אסרו אותם כי אם באכילה ולא בהנאה, אע"ג דאפשר לומר דמותרים גם באכילה לדעת הרמב"ם ז"ל והאי דקאמר הרי זה מותר בהנאה משום דזרעים קודם שהשרישו אינן ראויים לאכילה. מ"מ כיון שהשיג הראב"ד ואמר אפילו באכילה שפיר משמע ליה דעת הרמב"ם ז"ל מינן שדעתו ז"ל רחבה מני ים.

 

העולה מכאן דכשהשרישו הזרעים ולא הגיעו הענבים לפול הלבן ועקר הזרעי' אסורים באכילה ומותרים בהנאה. וכן פירש ה"ר עובדיה במתני' דידן, זה לשונו, וענבים משיעשו כפול הלבן שאם זרע תבואה או ירק בכרם שלא הגיעו ענביו להיות כפול הלבן, ועקר הזרע קודם שהגיעו הענבים להיות כפול הלבן הרי זה לא קדש, וכן ענבים שנעשו כפול הלבן וזרע בצדן תבואה או ירק ונלקט הזרע קודם שישריש או קודם שיביא שליש הרי זה לא קדש ע"כ.

 

ואפשר לומר דהטעם בכל זה [הוא], שאיסור כלאים הוא תלוי במחשבה בניחותא דבעלים, כדתנן /כלאים/ (ב"ה) [בפ"ה מ"ו] גבי רואה ירק בכרם דמחלק בין אומר לכשאגיע לו אלקטנו לאומר לכשאחזור אלקטנו דכשאומר לכשאגיע אינו מתעצל בכלאים ולא ניחא ליה בהו כלל אבל באומר לכשאחזור כבר נתייאש ונכר הוא דניחא ליה. ומהאי טעמא דניחא ליה אפי' המקיים כלאים בכרם הוא עובר על לאו לכך סובר הרמב"ם לאסור הזרעים קודם השרשה משיגיעו הענבים וכו', לכל הפחות באכילה משום דניחא ליה ביה, וזהו מדין קנסא דרבנן, ומזה הטעם עצמו כתב הרמב"ם ז"ל שאם עקר הזרעים שהשרישו קודם שנעשו הענבים כפול הלבן הרי זה מותר בהנאה כיון דאינו מתעצל בכלאים ולא ניחא ליה בהו ועקרן לכך לא אסרום אלא באכילה.

 

ויש ללמוד מזה דכשזרעם גוי דלאו בר מצוה הוא ולא שייך ביה איסור מחשבה ולא קנסא כיון שעקרן קודם שנעשו הענבים כפול הלבן היה לי לומר דמותרים באכילה. דאע"ג דאית לן דכלאים שנעשו אפי' ע"י גוי הן אסורין בהנאה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פרק י' דמ"א [הל' ו'] כלאי הכרם כיצד בין שזרע גוי בין שעלו מאליהן וכו' שניהן אסורין. י"ל הני מילי כשבאו כלאי הכרם לכלל איסור דהיינו מלאת הזרע ותבואת הכרם, אבל קודם לכן אפשר היה לומר דבעקרן הגוי קודם שיעשו הענבים כפול הלבן לית בהו איסורא כלל ולכל הפחות בשהזרוע בצד הגפנים אינה אלא מין א' של ירק שהתירו אותו כל הני רבוותא שזכרנו. וגם במין הירק הזרוע בצד הגפנים, אינו כל כך חמור לקצת מהחכמים שסוברים דאין איסור מן התורה אלא קנבוס או לוף או תבואה דחמשת המינין, אבל שאר זרעים אפי' ירק אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן. וזה לשון ריא"ז בהגה"ה [הובא בשלטי הגבורים סוף] דכלאי הכרם אסורים בח"ל מד"ס הואיל ובארץ אסורין איסור הנאה גזרו בהם חז"ל אפי' בח"ל ואינו אסור עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. ויש מגדולי החכמים שאומרים שחמשת מיני תבואה אינם אסורים עם החרצן משום כלאי הכרם אלא מד"ס ואפי' בארץ וקנבוס או לוף אסורין עם חרצן מן התורה כמו מחמשת מיני תבואה. אבל מהרי"ק כתב פרק ה' דכלאים [הל' ג'] שכן היא דעת התוספות והר"ן ז"ל בירקות שאסורין מדרבנן. וכן משמע מדברי הר"ש ז"ל שהבאתי למעלה. מ"מ כיון שהרמב"ם ז"ל סובר שהירק והתבואה דין א' להם ומצינו שיש מי שסובר לדעת הרמב"ם ז"ל דאפי' מין ירק בצד הגפנים אסור מן התורה אעפ"י שהמתירים הם רבים הראב"ד והרמ"ה והר"ן ור"י בעל התוספות ורבינו ירוחם והרא"ש ז"ל גם הוא הכריע סברת הרמב"ם ז"ל לומר שבצד הגפנים אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן. ודוקא משמע כשיגיעו הענבים לפול, בנדון דידן מיהא שהגוי זורע מין קשואים לבד ועוקרן קודם שיבואו לכלל תבואת כרם כלל, דהיינו קודם הבוסר דבודאן עצמו אינן אסורים אלא מדרבנן באכילה לדעת הרמב"ם ז"ל אבל לדעת שאר הפוסקים שזכרנו מותרים אפי' כשהגיעו הענבי' לפול הלבן לכל הפחות בספקן מיהא, כלומר שהם ספק אצלו אם מן הכרם או לאו אית לן למימר כשעקרן הגוי קודם שהגיעו הענבים וכו' ולא ראהו ישראל כשהיה לוקט שמותר לאוכלן דלא חמיר כלאי הכרם מערלה דספיקה בח"ל הלכה למשה מסיני ומצינו דרבנן הוו מספקי להדדי [קדושין לט.

 

אבל מאחר שהרי"ק ז"ל כתב [בכסף משנה פ"י מאכלות אסורות הל' יא בסוף דבריו] ואמר שחכמים שהיו עושים כך סבירא להו דספק ערלה הלכת מדינה ואין לסמוך על האי קולא [מ"מ] בנדון דידן יש להורות היתר לעניות דעתי בנמצא ביד גוי למכור בין בשוק בין בחצר מטעם ספק אעפ"י שהרוב מן האיסור הוא, מ"מ ספק יקרא הנמצא ביד גוי שמא הוא מן המיעוט של היתר, דאילו היה הרוב מן ההיתר הא קיימא לן כל דפריש וכו' [כתובות טו ע"א] ואין שם ספק כלל, אלא כגון תשעה חנויות דנבלה וא' דשחוטה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מהיכן לקח הוא הנקרא ספק. גם כן הנמצא ביד הגוי ואין אנו יודעים אם מן ההיתר המועט הביאו או מן הרוב של איסור שפיר נקרא ספק ממש ומותר לאוכלן מן הדין אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל שאסרן מדין קנסא אפשר שאפי' ודאן יהיה מותר דבגוי לא קנסו רבנן כל שכן בספקן דכה"ג בנמצא ביד גוי שמותר לגמרי לאוכלן.

 

ואני אומר דמי שדעתו נוטה להחמיר בקישואין הנמצאים ביד הגוי למכור מפני שידוע אצלו שיש בכרם שלו קישואים, המחמיר תבא עליו ברכה, ובכי האי גוונא אחז"ל [קידושין ל"ט] סתום ספיקן ואבד ודאן גבי ערלה ואין ראוי לדרוש ברבים להורות היתר בדבר זה. ואם יבא הגוי למכור קישואין ויאמר שהם מן הכרם יש לסמוך שפיר על מה שכתב רבינו ירוחם נתיב כ"א ח"ב, גוי שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן של נטע רבעי הן אינו נאמן דלהשביח הוא אומר כן, ואפי' אומר מאיש פלוני לקחתים. כך פשוט במסכת יבמות [דף קכב ע"א והוא תוספתא דמאי פ"ה הל' ה', ועי' באור הגר"א יו"ד סי' רצד ס"ק סז בבאור טעמו של רבינו ירוחם] (ובמסכת ערלה).

 

העולה מכל זה הוא דלילך לכרם ולקנות קישואים הוא עון פלילי לדעת הרמב"ם ז"ל, דאית לן לספוקי בדבריו שמא סובר הוא לאסור מדרבנן אפי' בירק הנטוע על ידי גוי כי האי גוונא, כמו שפירשנו לעיל, אבל בנמצא ביד גוי למכור אפי' בעיר שרוב מן האיסור יש להתיר דפשוט הוא שבדרבנן הלך אחר המיקל וספיקא דרבנן לקולא, ואין לאסור הנמצא ביד גוי גזרה שמא ילך לכרם הגוי ויקח. דק"ל היכא דהאיסור ידוע וניכר במקומו לא גזרינן שמא יקח מן קבוע דמידע ידעי וכו' וכל אדם נזהר ליקח משם. וענין זה מצינו שהביא מהרי"ק בטור י"ד סי' נ"ז [בסוף הסימן בבית יוסף ומקור הדברים בתוס' חולין דף צה ע"א ד"ה הכא.] זהו הנראה לקוצר שכלי ואני מחלה פני כל חכם העומד על כתבא דנא לעיין ולכתוב סברתו להאיר לרבים. ובשכר זו השי"ת ישכן אור עולם באהלו ועליו נאמר הרימו מכשול מדרך עמי. כה דברי הצעיר חותם בחברון תוב"ב יעקב פירדוניאל.

 

תשובה. ראיתי החכם השלם המורה כתב כמה הלכות בנטיעת קישואין שבכרמי חברון וגם ראיתיו והנה בא עד הראש לפרש דבריו והאריך הרבה בהם. והנני בא בחמלת ה' עלי לבאר על הלוחות להשיב על דבריו. ואומר כי באמת שמא גרים נטיעת קישואין האוחז את העינים [עי' סנהדרין סח ע"א ותבין כוונת רבינו] כך אחז שמורות עיני עצמו וכיסה השמש בכברה והעלים ממנו בחפצו וחשקו להשיג להציל, ראשונה כתב וזה לשונו בטור יורה דעה הלכות כלאי הכרם שם /סי' רצ"ו/ פירש ר"י בעל הטורים מה שאמר הרמב"ם ז"ל אסור לזרוע ירקות וכו' דלענין איסור פירות בארץ ישראל אפי' מין א' ירק בצד הכרם אסור באכילה ובהנאה, אבל לענין מלקות קיימא לן כר' יאשיה דאמר בעינן עד שיזרע שלשתן במפולת יד, ופירש הרי"ק שיש סמך לפירוש זה ממה שכתב בהלכות מאכלות אסורות כלאי הכרם כיצד מין ממיני ירקות או תבואה וכו' דאפי' מין א' ירק או תבואה במשמע וגם הר"ן סובר כן כדברי הרמב"ם, ומ"מ פי' זה לא נתיישב בדעת הרי"ק ז"ל שהרי בביאורו שכתב בטור י"ד כתב ותמה על רבינו ואמר מנין לו כן. וגם על דברי הר"ן כתב מנין לו לפרש כן לדעת רבינו, אעפ"י שמצינו שהרי"ק עצמו פי' כן דברי הרמב"ם אין בזה סתירה מדבריו אלו לדבריו הנז' לעיל שהרי לא אמר בפירוש שהמלאה שבכרם נאסרים במין א' אלא כך כתב, אבל הכרם והמלאה נאסרים בלא זה משמע או שני מינין בצד הגפנים או מין א'. וכפי זה התימה שתמה על הר"ן במקומו עומד, ולפי שהרי"ק עצמו אין לו הכרע בפירוש דברי הרמב"ם ז"ל לכן בשולחן ערוך לא כתב כי אם דברי הרמב"ם ז"ל אסור לזרוע וכו' ולא פירש אם מין א' או שנים עכ"ל.

 

ובאמת דבריו תמוהים חדא שכתב בביאורו ליורה דעה תמה הרב מהר"י קארו על הטור מנין לו לפרש כן, וגם תמה על הר"ן, וזה במחילה מכבודו החכם טמטם עיניו ואחז עיני שומעיו שהרי בפירושו לטור לא תמה, ואדרבה שם הביא הכריח לפירושו, ששם כתב וז"ל על הטור י"ד סי' רצ"ו ומה שאמר רבי' שהוא סובר דאפי' זרע מין א' עם הגפן בא"י אסור בהנאה, היינו מדנקט בהלכות מאכלות אסורות מין ממיני תבואה או מיני ירקות משמע דבמין א' מיירי, אעפ"י שאפשר לדחות ולומר דמין דקאמר לאו דוקא דשני מינין בעינן כדמסיים בה שזרעו לשון רבים ממ"ש בפ"ה מהלכות כלאים אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד גפנים או ליטע הגפן בצד הירק או תבואה. וירק לשון יחיד הוא וכן תבואה עכ"ל בטור יורה דעה /סי' רצ"ו/. הרי שהביא הכרח לפירוש הטור ממאכלות אסורות ואמר אעפ"י שיש לבעל הדין לחלוק [על] הכרח זה, מ"מ ממה שכתב בהלכות כלאים הוא הכרח עצום דמשמע ירק לשון יחיד וסמך על הכרח זה כך נראה לכל מבין ספר דברי הרב מהר"י קארו זלה"ה. ומעתה דברי החכם טעות גמורה אשר כתב על דבריו דברים אשר לו הן נפלאו ממני.

 

גם על מה שכתב, לפי שלא היה לו הכרח בדברי הרמב"ם כתב בשולחן ערוך דברי הרמב"ם ז"ל אסור לזרוע וכו' ולא פירש אם מין א' אם שני מינין, דברים הללו אין להם שחר שהרי הביא בשולחן ערוך /יו"ד סי' רצ"ו/ הלשון של הלכות כלאים שעליו סמך הרב והכריח פירוש הטור כמו שכתבנו [וכן דעת הט"ז בסי' רצו ס"ק ב יעו"ש] גם מה שכתב שהביא דברי הר"ן ותמה עליו גם זה אינו כן, שבטור י"ד לא הביא דברי הר"ן, אלא בהלכות כלאים הביאו, ותמה עליו וכבר נסתלקה תמיהתו ממה שכתב בטור י"ד, והכריח משני מקומות, והאחרון הכביד והכריח [כוונת רבינו דחבור הב"י כתבו לאחר חבור הכ"מ על הרמב"ם, ולכך יש לסמוך יותר על דבריו האחרונים והיינו בבית יוסף, וראה בשם הגדולים מערכת ספרים בערך כסף משנה בזה ודו"ק.]

 

ואני אומר דגם מהלכות מאכלות אסורות הוא הכרח עצום, מדנקט מין ממיני תבואה משמע מין א' אע"ג דקאמר או מיני ירקות, אינו רוצה לומר שזרע מיני ירקות דמשמע שני מינין, זה אינו, אלא קאי אמין דאמר ברישא והכי קאמר מין ממיני תבואה או מין ממיני ירקות. וגם מה שנכאב הרב מלשון שנזרעו בלשון רבים, לאו מילתא היא דרבים נקט על התבואה ועל הירק רוצה לומר שנזרעו זה או זה עם הגפנים. תדע דהא קאמר בתר הכי, בין שנטע הגפן בתוך הירק משמע ירק אחד בלבד אלא ודאי גם מכאן הכרח עצום לפירוש הטור. וגם ההכרח דהלכות כלאים הוא הכרח גמור כמו שכתב הרב מהר"י קארו זלה"ה, ומעתה דברי החכם המורה כדברי הספר החתום.

 

גם מה שביאר דברי הרא"ש ז"ל ורצה לבאר מה שכתב הרא"ש מדקאמר ספקו שרוצה לומר מדקאמר ספקו ולא קאמר ספק, רוצה לומר ספק של אותו הירק הזרוע שם שלא נודע אם נזרע במפולת יד או לא דהיינו ספק כלאים דאורייתא וכו' עכ"ל, באמת דברים הללו איני מכיר ואיני מבין מאי קאמר דמשמע ספקו של אותו הירק פשיטא דמלת בכנוי קאי לאותו הירק, אבל ספקו אינו שהוא ספק אם נזרע במפולת יד או לא - דהא קאמר והוא שיראה אותו לוקט, אבל ספקו משמע שהספק הוא שלא ראה אותו לוקט, אבל לא ספק אם נזרע במפולת יד שזה לא יתכן לומר אבל ספק אם נזרע במפולת יד או לא מותר. זה אין לו שחר, ומה שהכריח ממלת ספקו לאו מלתא היא דספקו בכנוי רוצה לומר ספקו של אותו הירק הנמכר חוצה לו שאינו ידוע אם מתוך הכרם אם ממקום אחר כיון שלא ראה אותו לוקט אפי' ראה אותו יוצא מהכרם מותר, לכך אמר כמו שביארנו בהלכות מאכלות אסורות, כיון שהוא על מה שכתב (פירוש') [פ"י] ממאכלות אסורות וז"ל ספק ערלה וכלאי הכרם בארץ ישראל אסור בסוריא מותר כיצד כרם ערלה וענבים נמכרות חוצה לה היה ירק זרוע בתוכו וירק נמכר חוצה לו שמא ממנו הוא שמא מאחר בסוריא מוכר ובחוצה לארץ אפי' ראה ענבים יוצאות מכרם ערלה או ירק יוצא מן הכרם לוקח מהם והוא שלא יראה אותו בוצר מערלה או לוקט הירק בידו.

 

ומה שכתב הרב בפ"ח מכלאים על לשון זה של הרמב"ם וז"ל ומה שכתב כמו שביארנו בהלכות מאכלות אסורות הוא בפירוש וז"ל, כלאי הכרם כיצד מין ממיני תבואה וכו' ושניהם מצטרפים זה עם זה עכ"ל. באמת דבריו תמוהים ולא ירדתי לסוף דעתו מאי שייך זה למה שאמר כמו שביארנו דמיירי בענין לוקט בידו או ספק לקט משם או לא, והדברים פשוטים דקאי למאי דאמר התם והוא שלא יראנו לוקט וכו' כמו שביארנו והוא פשוט ומבואר.

 

גם מה שביאר החכם המורה דמאי דקאמר כמו שביארנו בהלכות מאכלות אסורות הוא על חלוקת כרם שהוא ספק ערלה או ספק כלאים בארץ ישראל אסור בסוריא מותר ואין צריך לומר בחוצה לארץ, וספק כלאים זה הוא שלא נודע אם נזרע במפולת יד או לא, ובסוריא מותר ואין צריך לומר בח"ל על הדרך שכתב לעיל מיניה, ובלבד שלא יראנו לוקט וכו' עכ"ל, דברים אלו אין להם שחר, ואין לפרש פירוש זה משום דמאי דקאמר כרם שהוא ספק כלאים מותר אינו על דרך שביאר לעיל בלבד שלא יראנו לוקט חלילה, אלא אפילו רואה אותו לוקט משם מותר ליקח ממנו, כיון שהכרם עצמו הוא ספק אם הוא כלאים או לאו, דדוקא מה שהצריך לעיל שלא יראנו לוקט היינו דוקא בכרם שהוא ודאי כלאים ואינו ספק אלא אם הענבים הם מכרם זה או מכרם אחר, הילכך בעינן שלא יראנו לוקט משום דהוי ספק אם הוא מכרם זו או מכרם אחר אבל כשהכרם עצמו הוא ספק, מותר אפי' לקחת ממנו ממש מפני שהוא ספק. וספק בח"ל מותר, וזהו הפירוש הנכון אמיתי בדברי הרמב"ם ז"ל ומה שהחכם המורה פירש אין לו שחר מכמה פנים, חדא דבשלמא כשהכרם הוא ודאי כלאים צריך שלא יראנו לוקט, אבל כשהכרם הוא ספק כלאים אמאי צריך שלא יראנו לוקט. ומה הפרש יש בין ספק כלאים לכלאים ודאי זה לא יעלה על הדעת שיהיה דין שניהם שוה.

 

גם מה שהקשה הרב מהר"י קארו זלה"ה על פירוש הרא"ש דאדרבה משם יש להביא ראיה להפך וכו', דבריו אינם מובנים אצלי ולא ירדתי לסוף דעתו והם אצלי כדברי הספר החתום.

 

עוד כתב החכם המורה וז"ל שהקושיא השלישית שהקשה הרי"ק ז"ל וז"ל ועוד שאין הדבר כמו שסובר הרב בדברי הרמב"ם ז"ל דכל שידוע שלא נזרע במפולת יד אינו אסור מן התורה. שהרי כתב בפרק ה' מכלאים אסור לזרוע שנאמר פן תקדש הרי בהדיא שאעפ"י שלא נזרע במפולת יד אסור מן התורה לזורעו ואם זרעו אסור בהנאה, וכך מבואר בדבריו בה' מאכלות אסורות שאסור מן התורה ע"כ. ראוי לכל מעיין שלא להאמין על עמוד האורה כמו הרא"ש ז"ל שיסבור בדברי הרמב"ם הפך מה שהוא פשוט וגלוי לעיני כל קוראם דלאו קטיל קני וכו', ואסור מן התורה לא ראינו כתוב בספרים שבידינו עתה לא בהלכות מאכלות אסורות ולא בהלכות כלאים וכך היא הגירסא ושניהם נאסרו בהנאה, ואפשר לומר דסבר הרא"ש דאיסור זה אינו אלא מדרבנן וכו' עכ"ל.

 

באמת תמהני על דברים הללו כיצד יצאו מפי חכם, והרי הדבר מפורש בדברי הרמב"ם שאיסורם מן התורה שהרי כתב ריש פרק י' ממאכלות אסורות וז"ל כל איסורין שאמרנו וכו', ויש איסורין אחרים של תורה דזרע הארץ וכן החדש וכלאי הכרם וכו'. וכתב אחר כך וז"ל כלאי הכרם כיצד, מין ממיני תבואה וכו' שנזרעו עם הגפן וכו' אסורים באכילה ובהנאה, שנאמר פן תקדש המלאה וכו' הרי הדבר מפורש שאמר בפירוש אסורים מן התורה. ועוד כתב וז"ל והאוכל כזית מכלאי הכרם בין מן הירק בין מן הענבים לוקה מן התורה הרי הדבר מפורש מכאן גם כן שהוא מן התורה, דמלקות מדברי סופרים ליכא.

 

ואין לומר דמאי דכתב הרמב"ם ז"ל והאוכל כזית מכלאי הכרם לוקה שרוצה לומר לוקה מכלאי הכרם דאורייתא שזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, אבל האוכל משאר כלאי הכרם שנזרעו שלא שלשתן במפולת יד אינו לוקה, הא ליתא משום דמדחזינן דסמך ענין לו ודאי עליה הדר, כיון שכתב שהוא אסור מן התורה אפי' מין א' אצל הכרם, הוא הדין נמי דלוקה באכילתן, כיון דסבר שהוא מן התורה, כמו שהתחיל בתחלת הפרק והביא ראיה מקרא דפן תקדש המלאה ודאי שהאוכל מהם לוקה. ומעתה דברי החכם המורה לא נתחוורו.

 

ובאמת שדברי הרא"ש שפירש על הרמב"ם דמאי דכתב הרי אותו הירק הזרוע שם אסור באכילה, רוצה לומר הירק הנמצא זרוע ולא נודע אם הוא שלשתן במפולת יד, תיבת אותו קשיא ליה, אע"ג דתיבת הנמצא שם מסייעתו דאם לא כפירוש הרא"ש הוא מיותר, לאו מילתא היא דכוונת אומרו הזרוע שם, רוצה לומר בעודו זרוע שאנו רואים אותו זרוע שם ואנו רואים אותו לוקט ביד, אבל אם אין אנו רואים אותו זרוע שם ועוקר ממנו, אלא שראינו אותו יוצא מהכרם הירק מותר כמו שביאר בהלכות מאכלות אסורות בפירוש עמוק אמת ויציב בדברי הרמב"ם ז"ל. ומעתה דברי הרא"ש צריכין עיון דאין הבנת הרמב"ם כמו שהוא רצה לפרש.

 

ולכל הפירושים קשיא טובא מה שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות מאכלות אסורות [הי"ב, ועיין בפירוש הרדב"ז על הרמב"ם שם, ובכס"מ שם, ועי' ש"ך וט"ז יו"ד סי' רצד סעיף ט מ"ש על דברי הרמ"א שם בזה ודו"ק] וז"ל כרם שהוא ספק ערלה או ספק כלאים בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר ואצ"ל בח"ל. והשתא ניחזי אנן אם פירוש כרם שהיא ספק רוצה לומר שהוא ספק אם נזרעו במפולת יד, או לא נזרע אלא אחר כך, אם כן הוא הפירוש הויא מכאן סיעתא לפירו' הרא"ש דפריש דלהרמב"ם אם ידוע שנזרע שלא במפולת מותרים באכילה ולא אסר לעיל אלא הנמצא זרוע שאין ידוע אם נזרע במפולת יד, אבל לפירושו שגם הירק הזרוע שנזרע שלא במפולת יד אסור באכילה בח"ל, א"כ האי כרם שהוא ספק כלאים מאי ספיקא הרי אפי' יהיה ירק שנזרע שלא במפולת אסור לאוכלו בחוצה לארץ. ואם נפרש שמה שאמר בסוריא מותר רוצה לומר על הדרך שפירשנו לעיל ובלבד שלא יראנו לוקט, כבר ביארנו שאין פירוש זה מתיישב ואין לו רגלים, והיה מקום לומר דמה שאמר כרם שהוא ספק כלאים הכי פירושו, הוא ספק אם התבואה והירקות נזרעו סמוך לגפנים בתוך ד' אמות שאז הן מקדשין או רחוק לד' אמות דאינן מקדשין ואינן כלאי הכרם אלא כל זה קשה קצת דזה יכולין להבחינו ולמודדו דלא דמי לספק נזרע במפולת שלשתן או לא דזה ודאי יקרא ספק שאין יכולין עתה לדע ולהבחין והדבר צריך עיון.

 

ועל מה שכתב עוד הרמב"ם וז"ל כרם שלא הגיעו ענביו להיות כפול הלבן וזרע בתוכו ירק או תבואה, הרי זה לא קדש ואעפ"י כן קונסין אותו ואוסרין הזרע, ואם עקר הזרע קודם שיעשו הענבים כפול הלבן הרי זה מותר בהנאה עכ"ל. קשה מה שהקשה הרב מהר"י קארו זלה"ה היכי קאמר דאם עקר קודם שנעשו כפול הלבן מותרים בהנאה הרי זה סותר למה שכתב למעלה דקונסים אותו ומשמע דקונסין אותו בכל ענין אפי' קודם שיעשו כפול הלבן. והרב מהר"י קארו זלה"ה תירץ בדוחק, והיה אפשר לפרש דמאי דקאמר עקר הזרע (הוא עיקר הזרע) הוא קודם שהשרישו ולכך מותרים, דמאי דאסר וקנס לעיל, הוא אחר שהשרישו, והכא מיירי קודם השרשה, כך היה נראה לפרש.

 

אלא דזה אין לפרש חדא מדקאמר ועקר הזרע ואי מיירי דלא השרישו מאי עקר עדיין לא השרישו ולא שייך עקירה ולא הוה ליה למימר אלא לקט הזרע, כמו שאומר אח"כ וז"ל ענבים שנעשו כפול הלבן וזרע בצדן תבואה ולקט הזרע קודם שהשרישו הרי זה מותר בהנאה וכו', הרי דנקט לקיטה בזרע קודם השרשה, אבל עקירה לא שייך אם לא השרישו. ועוד דאי מיירי דעקרן קודם השרשה, אם כן אמאי קאמר קודם שיעשו כפול הלבן, אפי' אחר שנעשו כפול הלבן אם עקר קודם שהשרישו כמו שאומר אחר כך בפירוש שאם לקט הזרע קודם השרשה מותר אעפ"י שנעשו ענבים כפול הלבן, אלא ודאי מיירי אחר השרשה.

 

ומה שיש לתרץ לזה הוא, דכיון דמה שאסרו הזרע אינו אלא משום קנסא, הילכך כיון שאנו רואים שעקר הזרע ושב בתשובה חזר הדבר לדין התורה ולא לקנסא, וכיון ששב בתשובה ועקר הזרע אין לקונסו כך נראה לע"ד פשוט ומבואר.

 

והשתא לענין הדין בנדון דידן יש בדבר להקל ולהחמיר. תנן התם [ערלה פ"ג מ"ט] והביאה הרמב"ם ז"ל בהלכות מאכלות אסורות פרק עשירי, ספק ערלה בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר וכו' כיצד היה כרם ערלה וענבים נמכרות חוצה לה היה ירק זרוע בתוכו וירק נמכר חוצה לו שמא ממנו הוא שמא מאחר בסוריא מותר וכו' עכ"ל. והנה בהבנת חוצה לו יש [ב'] פירושים, או שנאמר חוצה לו בסמוך לו, או שנאמר בכל העיר הוא נקרא חוצה לו, כיון שאינו תוך הכרם, אם נפרש חוצה לו בכל (בכל) העיר אם כן יצא לנו שהקישואין הללו שנמכרים בחברון אפי' אינם בסמוך לכרם, בארץ ישראל אסור, אמנם אם נפרש חוצה לו סמוך, יש להקל, דדוקא חוצה לו בסמוך [אסור] בארץ ישראל משום דיש לתלות דמכרם סמוכה יצאו. אבל בתוך העיר שהוא רחוק מהכרם אינו נכנס בספק זה שאמרה המשנה [בר"ן קדושין לט, מבואר להדיא דחוצה לו היינו רק בפתח הגן דמוכחא מילתא דמפירות הגן הם, וכ"כ בשו"ת המבי"ט ח"ב סי' קכז עיי"ש. ועי' בזה בכנה"ג יו"ד סי' קי הגה"ט ס"ק לא.]

 

אלא שעדיין יש להבין אם (על) [בעל] הכרם הזה הוא המוכר אפי' היה רחוק מהכרם כיון דבעליו עמו מוכרין פירותי' נכנס בספק כמו חוצה לו ממש יהיה אסור בארץ ישראל. גם אם רוב העיר מוכרים איסור כמו שבא בשאלה בודאי דאסור, דאזלינן בתר רובא כמו בשר הנמצא ביד גוי שכתב הרמב"ם אם רוב המוכרים גוים אסור [פ"ח מאכלות אסורות הל' יא] וכן הדין בכאן פשוט. אלא שיש להשקיף אם הקישואים הללו נזרעו ונעקרו קודם הגעת ענבים לפול הלבן, שאם ידוע שהוא כן בבירור היה מקום להקל שהרי כתב הרמב"ם שאינן מקדישין אעפ"י שכתב שאעפ"י כן קנסו אותו ואסרו הזרע זהו דווקא בישראל שעשה באיסור קנסו אותו, אבל בגוי לאו בר קנסא הוא הדרא מילתא לדינא שאינן מקדשין כיון שעקרן קודם שנעשו הענבים כפול הלבן כך נרלע"ד אם ידוע בבירור שנתבשלו הקשואין ונעקרו קודם שנעשו הענבים כפול הלבן.

 

ואם אין הדבר ידוע הוה ליה כרם שהוא ספק כלאי הכרם. וזהו לכאורה פירוש נכון בדברי הרמב"ם שכתב כרם שהוא ספק כלאי הכרם רוצה לומר שאין אנו יודעים אם נעקרו קודם הגעת הענבים לפול הלבן או אחר כן, אלא שמלת כרם שהוא ספק כלאי הכרם לא יתיישב לפירוש זה שאין הספק בכרם אלא בעקירת הזרע וזה לא יצדק בעצם לומר כרם שהוא ספק, ואפי' לא נפרש דברי הרמב"ם כן מכל מקום הוא ספק ספקא, ספק אם הקשואים מזה הכרם או מאחרת ואפי' אם תאמר שהם מזה הכרם שמא בתוך ד' אמות לגפן או רחוק ואפי' נאמר שהוא בתוך ד' אמות שמא נעקרו קודם הגעת ענבים לפול הלבן ואינן אסורות מפני שהגוי אינו בר קנס, וכיון דהוי ספק ספקא בדרבנן יש להקל, דהא אליבא דכולי עלמא ליכא איסורא דאורייתא דמדאורייתא אינו אסור אלא קנבוס או לוף אבל שאר ירקות אינם אסורים אלא מדרבנן. כמו שכתב הרמב"ם זלה"ה פרק ד' מכלאים [הל' ג'].

 

וראיתי להרב מהר"י קארו זלה"ה [בכ"מ פ"ה מכלאים הל' ג] שכתב וז"ל ומשמע לי דהיינו דווקא במיני זרעים שאינם נאכלים, אבל תבואה וקטנית וירקות אסורים מן התורה שהרי כתב בסמוך על תבואה וירק לוקה ומשמע לוקה מן התורה, וכן כתבו התוספות דתבואה של חמשת המינין הוי דאורייתא, וכן כתב הר"ן בפ' ראשית הגז דכי אמרו קנבוס ולוף לאו לאפוקי חטה ושעורה דכל חמשת המינין ודאי כלאים מן התורה, אלא לאפוקי שאר מיני זרעוני גינה שאינם נאכלים דומיא דקנבוס ולוף שאינם כלאים בכרם וכו'. ומכל מקום נראה שהתוס' והר"ן חלוקים על רבינו בירק עכ"ל. ובאמת דברי הרב איני מבין מאי קאמר, ומשמע לי דהיינו דוקא במיני זרעים שאינם נאכלים, אבל תבואה וקטנית וירקות אסורים מן התורה שהרי כתב בסמוך דעל תבואה וירק לוקה ומשמע לוקה מן התורה עכ"ל. דברים אלו תמוהים הם כיצד יאמר דסבר הרמב"ם דעל שאר ירקות נמי לוקה וזה לא יתכן שהרי כתב דדוקא קנבוס ולוף [צ"ע דלפנינו מפורש ברמב"ם קנבוס ולוף וכיוצא בהן וכו', ולפיכך כתב הכ"מ שירקות ג"כ בכלל איסור תורה, ומ"ש בגמ' דשאר מיני זרעים רק מדרבנן פירש הכ"מ זרעוני גינה שאינם נאכלים וכיוצא כאותה ששנינו דהיינו בזרעים שאינם נאכלים כל זה מתבאר יפה בדברי הרדב"ז והכ"מ, וצ"ע בדברי רבינו] אבל שאר זרעים אינם אסורים אלא מדברי סופרים, ובודאי דתבואה וקטנית ודאי הם מן התורה, אבל שאר מיני זרעים כל שאינו קנבוס או לוף סובר הרמב"ם ז"ל דאינן אסורים אלא מדבריהם, ולא מבעיא שאין בהם מלקות אפילו זרען במפולת יד עם החרצן, אלא אפי' איסורא דאורייתא ליכא אלא מדברי סופרים.

 

ומה שהכריח הרב מהר"י קארו זלה"ה דלמה שכתב הרמב"ם דלוקה על התבואה וירק. הא לא איריא דירק זה דקאמר, הוא קונבוס ולוף דירק הם נמי, ועליהם קאמר שאם זרע זרע אחד ירק פירוש מקונבוס או לוף וזרע אחד מין תבואה וחרצן במפולת יד לוקה מן התורה, אבל שאר ירקות שאינן תבואה ולא קנבוס או לוף אינן אסורים (אפי') מן התורה אלא מדברי סופרים, ומכל שכן שאינו לוקה.

 

וכן מה שכתב לקמן הרמב"ם זלה"ה וז"ל אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים או ליטע גפן בצד הירק או תבואה ואם עשה כן אעפ"י שאינו לוקה הרי זה קדש ונאסרו שניהם בהנאה וכו' שנאמר פן תקדש המלאה וכו' עכ"ל. צריך לפרש שהירק הזה שכתב כאן הוא קונבוס או לוף, שאם הוא שאר ירקות הרי כתב לעיל שאינו (אפי') אסור מן התורה אלא מדברי סופרים, וכיצד כתב כאן אעפ"י שאינו לוקה מאי איריא מלקות אפי' איסורא מן התורה ליכא, אלא ודאי האי ירק מיירי בירק קנבוס או לוף דירק מיקרו. ואין לומר כמו שסובר הרב מהר"י קארו ז"ל דכל שאר ירקות הם מן התורה, ולא שלל אלא מיני זרעים שאינם נאכלים חלילה, דשלשה חלוקות הם כל מיני תבואה וקונבוס ולוף הם מן התורה ושאר ירקות הם מדברי סופרים, שאר זרעונים שאינם נאכלים מותרים לגמרי ואין בהם איסור אפי' מדברי סופרי' כמו שכתב בפירוש וז"ל אין אסור משום כלאי הכרם אלא מיני תבואה ומיני ירקות אבל שאר מיני זרעים מותר לזורען בכרם עכ"ל. הרי כתב בפירוש דשאר ירקות אסורים, הא כדאיתה והא כדאיתיה, תבואה וירק כקנבוס ולוף מן התורה ושאר ירקות כמו קשואים ודלועין וכיוצא מדברי סופרים, אבל זרעים כגון האירוס והקסום ושושנת המלך שהם זרעונים שאינן נאכלים מותר גמור אפי' איסורא דרבנן ליכא.

 

והשתא כפי מה שביארנו התוספות והר"ן אינן חלוקין על הרמב"ם בירק כמו שכתב הרב מהר"י קארו ז"ל דהם לא דברו אלא באיסור תורה אבל באיסור דבריהם לא אמרו. ואפשר שיסברו כהרמב"ם דמדרבנן אסורים שאר ירקות של זרעים הנאכלים, לאפוקי זרעוני גינה שאינן נאכלים כמו האירוס והקיסוס וכו'. כך נרלע"ד פשוט ומבואר נמצא דשאר ירקות כמו קישואים אינם אסורים אלא מדברי סופרים.

 

נמצא הכלל העולה מדברינו לענין הדין בנדון ששאל השואל בודאי שאינן יוצאין מידי ספקן וספק כלאים בארץ ישראל אסור, ואפי' בשאר איסורין כבר כתבנו שבשר הנמצא ביד גוי אם רוב העיר מוכרים נבלה אסור, ואם רוב מוכרים שחוטה מותר, דבנמצא הלך אחר הרוב וזה הגוי המוכר לא ימנע אם אתה דן אותו כנמצא [משמע דרבינו מספק"ל אי הכא מיקרי קבוע או נמצא, אולם בשו"ת המבי"ט ח"ב סי' קכז פשיטא ליה דהוי נמצא ולדינא לא הסכים להתיר אלא כשיש רוב היתר וכ"כ המהרשד"ם יו"ד סי' קסג דלא מיקרי קבוע] הרי כתב הרמב"ם ז"ל פרק ח' מהל' מאכלות אסורות [הל' י"א] דבנמצא הלך אחר הרוב, וכאן כפי מה שבא בשאלה רוב מוכרי העיר הוא איסור כלאי הכרם אם כן בודאי אסור. ואם לא נדון אותו כנמצא אלא כחנות פשיטא שאם יש רוב העיר מוכרים נבילה ומיעוט מוכרים שחוטה אפי' תעשה (אל) [את] המוכרת שחוטה קבוע הרי אמרו כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי ואסור. אם כן לכל הפירושים הוי אסור ושלא כמו שכתב החכם המורה בסוף דבריו דהוי ספק ומותר דבריו אין להם על מה שיסמוכו שאם הוא בכלאים הרי אמרו ספק כלאים בארץ ישראל אסור ואם בשאר איסורין נמי כיון דאיכא רוב מוכרי איסור אסור אליבא דכולי עלמא בין נדון אותו בנמצא, או נידון אותו בקבוע כמחצה על מחצה ואסור.

 

אמנם מה שיש להקל הוא מטעמא דהם שלשה ספיקות והוי ספק ספקא דספיקא באיסורא דרבנן. שמא אלו הקשואים הם מכרם זה הזרוע כלאים, או מאחרת. ואפי' תאמר שהם מכרם זה, שמא הם זרועי' ברחוק ארבע אמות מן הגפנים שאינם מקדשין. ואפי' תאמר שהם בתוך ארבע אמות שמא נעקרו קודם הגעת הענבים לפול הלבן, נמצא שהוא ספק ספק ספקא באיסורא דרבנן [ועי' בזה עוד בשו"ת המבי"ט /ח"ב סי' קכ"ז/ ומהרשד"ם /יו"ד סי' קס"ג/ ובכנה"ג יו"ד סי' קי הגה"ט ס"ק לא בשם הרדב"ז, ובכנה"ג יו"ד סי' רצד הגה"ט ס"ק ב, ועי' ברכי יוסף יו"ד סי' רצו שהביא מזקנו בעל חסד לאברהם בהגהותיו בכת"י להתיר הקשואים הנמכרים בעיה"ק חברון יעו"ש, אלא שכתב דאם העכו"ם יאמר במסל"ת שהם מהכרם אסורים ולא אמרינן להשביח מקחו אמר כן כיון שהוא מסל"ת, ורבינו שלא חשש לזה הוא לשיטתו דס"ל דאין הגוי נאמן במסיח לפי תומו בשאר איסורין אפילו להחמיר כדכתב בתשובות הנדפסות סי' רכו, ולקמן סי' קעד, משמיה דהרשב"א בתשובותיו ח"א סי' קיח יעו"ש ודו"ק]

 

הילכך המחמיר תבא עליו ברכה והמקל לא הפסיד והנראה לע"ד כתבתי וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אמן. כה מעתיר הצעיר.

 

הרב גדעון פרל / כלאים בכרמי נוכרים

 

-94-

הרב גדעון פרל

כלאים בכרמי נוכרים

ראשי פרקים

א. הצגת השאלה

ב. דעת הרמב"ם: ירקות בכרם צעיר אסורים מררבנן

ג. דעת הר"ש: ירקות בכרם צעיר אסורים מדאורייתא

ד. הלכה כרמב"ם, ונפקא מינה לכרמי נוכרים

ה. החיד"א התיר קישואים שצמחו בכרמי חברון

ו. דעת הגר"א: אף לרמב"ם הירקות אסורים באכילה מדאורייתא

ז. מנהג ישראל להתיר את הפירות הנקנים מהערבים

ח. מסקנה: דין הירקות ודין הענבים

* * *

א. הצגת השאלה

בשנים האחרונות מוצעים למכירה ע"י רוכלים ורוכלות שאינם יהודים בשולי הדרכים קישואים ועגבניות ושאר ירקות וענבים. בסביבתנו (אזור חברון וגוש עציון) רבים מאד הכרמים, ובמיוחד צעירים שנתחדשו לא מכבר, ובתוכם זורעים שכנינו הנוכרים את הירקות הנ"ל. השאלה היא, האם ירקות אלו נאסרים באסור כלאים. כידוע נוהג איסור כלאים גם בשל נוכרים בארץ ישראל.

 

ב. דעת הרמב"ם: ירקות בכרם צעיר אסורים מדרבנן

יסוד דין זה של זריעת תבואה בכרם נטוע נדון במשנה בכלאים פ"ז מ"ז:"מאימתי תבואה מתקדשת? משתשריש. וענבים - משיעשו כפול הלבן." ופירש הרמב"ם: "וכן כשיזרע בכרם והענבים דקים מאוד שהם בוסר בטרם שיהיו כפול הלבן - אינה מתקדשת. והטעם בכל זה הוא מה שאמר הכתוב (דברים כב): 'פן תקדש המלאה, הזרע אשר תזרע וחבואת הכרם'. וצריך שיהיה שם תבואת הכרם ומלאת הזרע ושתהיה כמו כן בענין גדול ותוספת וכו' ". כלומר שכדי לאסור צריך שבשעת הזריעה תהיה בכרם תבואת כרם, דהיינו ענבים בגודל פול הלבן שהם ראשית בשולן, ומאז הם נקראים "תבואת הכרם". לפני כן הם בוסר ואינם נאסרים. גם התבואה אינה נאסרת בהשרשה כל עוד הענבים לא הגיעו לגודל פול.

 

בתוספתא כלאים ד,י שנינו: "התבואה שהשרישה (בכרם שיש בו ענבים) הרי זו אסורה

-95-

ומקדשת ומתקדשת (הכל נאסר בהנאה). גפנים שהשרישו (בין התבואה) הרי אלו אסורים ומקדשים, אבל אין מתקדשין עד שיעשו כפול הלבן." הסיפא מלמדת שהגפנים מקדשים את התבואה מיד, ורק הענבים אינם נאסרים עד שיעשו כפול הלבן. דין זה נוגד את המשנה, דמשמע ממנה שהתבואה אינה נאסרת כל עוד לא הגיעו הענבים לפול הלבן.

 

סתירה זו עמדה כנראה נגד עיניו של הרמב"ם, ולכן פסק בידו החזקה בהל' כלאים ה,יד שהתבואה שנזרעה בכרם, שענביו עדיין לא הגיעו לפול הלבן אסורה, אך לא מהתורה, אלא משום קנס דרבנן. *1 ובך מיושבת הסתירה: המשנה עוסקת בעיקר דין התורה, ואזי התבואה שהשרישה לא נאסרת כיון שאין כאן עדיין "תבואת כרם". אבל התוספתא משמיעה לנו שרבנן קנסו מי שנוהג כן. מסתבר שהטעם הוא שלא יבא לידי איסור תורה אם ישהה את התבואה עד שהענבים יגיעו לפול הלבן; או משום שזריעת חטה ושעורה וחרצן במפולת יד אסורה מהתורה משעת השרשה, לכן ראו לקנוס את הזורע גם בנדון הנ"ל משעת השרשה.

 

ג. דעת הר"ש: ירקות בכרם צעיר אסורים מדאורייתא

הר"ש (ור' עוד סיכום דבריו בתוס' רעק"א שעל המשנה) גורס במתניתין דכלאים הנ"ל: "מאימתי התבואה מתקדשת? משתשליש. וענבים -- משיעשו כפול הלבן". והסביר: משתשליש היינו משתביא שליש. וכתב שזו אכן גירסתו של רבי יוחנן בירושלמי על המשנה. ולכן תבואה שנזרעה והשרישה, כל עוד לא הגיעה לשליש גידולה אינה נאסרת, וכן החרצנים עד שיגיעו לפול הלבן. משמע שהאיסור נוצר בגידול ולא בהשרשה. והקשה הר"ש מגמ' בפסחים כה,א שידרש שם רבא: "כתיב המלאה וכתיב הזרע - הא כיצד? זרוע מעיקרו - בהשרשה. זרוע ובא: הוסיף (במאתיים) - אין (כלו' אסור); לא הוסיף - לא." משמע שהזורע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד - דהיינו זרוע מעיקרו - הכל נאסר: הפרי (ענבים) העץ (הגפן) והקש (תבואה), משעת ההשרשה, ולא משעת הגידול כבמתניתין? על כן מסביר הר"ש שהמשנה עוסקת לא בזרוע מעיקרו, אלא בכרם שמעביר לתוכו עציץ נקוב של תבואה. אם התבואה שבעציץ הגיעה לשליש גידולה והענבים נעשו כפול הלבן, מתקיים תנאי התורה לאיסור (התבואה היא "המלאה", והענבים הם "תבואת הכרם") ונאסרים (כשהוסיפו מאתים), אבל קודם לכן לא נאסרים.

 

ועוד מקשה שם מספרי בפרשת כי תצא: "מאימתי המלאה מתקדשת? משתשריש. וענבים - משיעשו כפול הלבן." משמע שהתבואה נאסרת משעת השרשה אפילו בזריעתה ללא זריעת חרצן עמה (ועוד מין של תבואה). א"כ אין כאן זרוע מעיקרו כנ"ל, ומדוע חל איסור בהשרשה?

הר"ש מיישב דהספרי דריש מהמלה "הזרע" ריבוי מיוחד לזורע תבואה בכרם שנטוע מכבר, שמשעת השרשת הזרע נאסרת התבואה מהתורה. והענבים אמנם לא נאסרים בהשרשת התבואה אלא אם כן נעשו כפול הלבן, שאן נחשבים ל"תבואת הכרם". 2

-96-

מדברי הר"ש מסיק רעק"א בתוספותיו למשנה ששתי הגירסאות אינן חולקות להלכה ולמעשה, אלא יש כאן שתי אוקימתות במשנה. לכו"ע להלכה הזורע תבואה בכרם שנטוע מכבר, התבואה נאסרת משעת השרשה מדין התורה. מסקנה זו של הר"ש אכן תואמת את דברי התוספתא הנ"ל שגפנים שהשרישו הרי אלו אסורים ומקדשין (את התבואה מיד) אבל אין מתקדשין עד שיעשו הפול הלבן. משמע שהתבואה מתקדשת אעפ"י שהענבים לא הגיעו עדיין לפול הלבן (וכ"כ במלאכת שלמה).

 

הר"ש חולק איפוא על הרמב"ם שפסק (כלאים ה,יג-יד) שהתנאי בענבים שיהיו כפול הלבן הוא בין להתקדש ובין לקדש את התבואה. לדעת הר"ש לעולם אין כלאי הכרם נאסרים בהנאה אלא אם יש כאן תבואת הכרם, דהיינו ענבים שהגיעו לכפול הלבן. אבל החיטים שנזרעו בכרם נאסרים מיד בהשרשה אעפ"י שלא הגיעו הענבים לפול הלבן משום קנס. והטעם, כתב בחזון איש, (כלאים ג,כא) כיון שהזרעים המעורבים כלאים (חטה, שעורה וחרצן) נאסרים מהתורה בהשרשתם, קנסו חכמים לאסרן אם זרען לבדן בכרם.

 

ד. הלכה כרמב"ם, ונפקא מינה לכרמי נוכרים

נמצא איפוא שהזורע תבואה בכרם והשרישה, לרעת הר"ש התבואה נאסרת מן התורה (עפ"י דרשת הספרי), ולדעת הרמב"ם נאסרת משום קנס מדרבנן.

 

השו"ע (יו"ד רצו,ט) ובעל חכמת אדם (בספרו שערי צדק, בשער משפטי ארץ ד,יד) פסקו כהרמב"ם.

 

החזו"א (כלאיים ג,כה) כתב שלהלכה נראה שיש להקל כדעת הרמב"ם, שהאיסור אינו אלא מדרבנן. דהרי קיימא לן להלכה כר' יאשיה דזריעת כלאים האסורה מהתורה היא בחטה ושעורה וחרצן במפולת יד בלבד, וא"כ זריעת תבואה בכרם אפילו שאינו עושה פירות אין איסורו אלא מדרבנן, ולכן יש לצדד לקולא.

 

כשנכרי זרע כרמו בתבואה או ירקות וקצר אותם לפני שהגיעו הענבים לכפול הלבן או שאין ענבים כלל - לפי דעת הרמב"ם דהאיסור הוא משום קנס, אין לקנוס בזה, דהנכרי זרע בהיתר, והכל מותר. ולפי דעת הר"ש כיון שהתבואה והירק הושרשו בכרם, נאסרו אף שנעשה ע"י נכרי, דהאיסור תלוי בהשרשתם בכרם אפילו מעצמם. וכיון שכתב בחזו"א הנ"ל דיש לצדד לקולא, נראה שיש להתיר תבואה, עגבניות וקשואים ושאר ירקות שנזרעו ע"י נכרים בין הגפנים הצעירים שאינם מגדלים עדיין ענבים, והוא שנלקטו לפני שענבים באו לעולם.

 

ה. החיד"א התיר קישואים שצמחו בכרמי חברון

ואכן, ראיתי בברכי יוסף יו"ד רצו סעיף ה' שהביא בשם זקינו הרב החסיד מהר"ר אברהם אזולאי שכתב: "אין חוששין לסתם ירק הנמכר בשוק בארץ ישראל שמא מכלאי הכרם הוא דאחזוקי אסורא לא מחזקינן, ובפרט במידי דלא שכיח. וע"י מהרשד"ם סי' קצג. ולי נראה אף במקום דשכיח, כמו בעירנו עה"ק חברון ת"ו שבכל שנה נוטעים קישואים בכרם, כי כן דרכם. עם כל זה נראה להתיר הקשואים הנמכרים בשוק, לפי דאזלינן בתר רובא, ורוב הקישואין באין מחוץ לעיר שאין בהם חשש כלאים. אבל אם עובד כוכבים מסיח לפי תומו שהם מהכרם בודאי אסורים ! ועוד יש

-97-

להתיר, כל הכרמים שזורעים בהם הקישואים הם ילדות (צעירים) ואינם עושים פירות, ועיין בשו"ע סעיפים ט, י, יב."

הנה כי כן, כבר היו דברים מעולם באזורנו. אמנם יתכן שהמצב כיום שונה במידה מסוימת: מי שיוצא וסובב לו בין כרמי הנכרים מוצא שטחים נרחבים מאד זרועים בירקות, עד שיש לחשוש שמא רוב קישואין ועגבניות באזורנו זרועים בין הכרמים. אולם החיד"א בברכי יוסף שם התיר גם על סמך שהגפנים צעירים עדיין, ואינם עושים פירות. זה נחשב כזרעים שעקרן לפני שהגיעו הענבים לפול הלבן שהם מותרים, וק"ו שמותר בכרם צעיר שאינו עושה עדיין פרות כלל. אם כן מי שקונה עגבניות מנכרים שזרעו אותן בכרמיהם הצעירים שאינם עושים פירות יש לו על מי לסמוך לאכלם בהיתר. ועוד יש לצדד להיתר, שיש גם שטחים מחוץ לכרמים הזרועים בעגבניות. זה מגדיל את הספק, ולמקילים יש על מי לסמוך. *3

 

ו. דעת הגר"א: אף לרמב"ם הירקות אסורים באכילה מדאורייתא

ברם, החזו"א (שם אות כו) מביא את דעת הגר"א בבאורו על יו"ד סי' רצו ס"ק כא דפירש שם בשיטת הרמב"ם ושו"ע שבנדון דידן הזורע ירקות בכרם ועקרן לפני שהגיעו הענבים לפול הלבן אזי הענבים לכשיבשילו יהיו אסורים באכילה ומותרים בהנאה בלבד. *4 וכן דקדק בלשון הרמב"ם שכתב שם "ואם עקר הזרע קודם שיעשו הענבים כפול הלבן הרי זה מותר בהנאה". משמע שהענבים מותרים בהנאה, אבל באכילה מ"מ אסורים (בניגוד לכס"מ שם שכתב שמותרים אף באכילה!). פשוט הוא לפי הגר"א שהזרעים שעקרן מהכרם גם הם אסורים באכילה מדינא גם ללא קנס (מה שקונסים אותו הוא לאסרן אף בהנאה) דהם לא עדיפים מהענבים. מהחזו"א (שם אות כד) נראה שדחה את חדושו של הגר"א מכמה קושיות, עיי"ש. אולם דעת הגר"א בשו"ע וברמב"ם היא שנכרי שזרע כרמו, אף שאינו עושה פירות, הזרעים אסורים באכילה מדינא ולא מקנסא.

 

אם נצרף לכאן את דעת הר"ש דלעיל דהזרעים אסורים אף בהנאה, ראוי אם כן לכתחילה להחמיר, ולא לקנות מהנכרים ירקות שנזרעו בכרמיהם.

 

ועוד, הראשל"צ, הרה"ג מרדכי אליהו שליט"א, אמר לי שכרמים צעירים הואיל ועושים פירות צעירים, אף שאינם ראויים לאכילה מצד עצמם (וכן מצד שהן פירות ערלה), מ"מ זהו פרים של הגפנים הצעירים הללו, וזהו שיא בשולן של פירות אלו. לכן אם נזרעו שם ירקות יש לחשוש לאיסור כלאים, דפירות אלו נחשבים לגמורים כמו שיעור בפול הלבן בגפן בכירה.

 

ז. מנהג ישראל להתיר את הפירות הנקנים מהערבים

המבי"ט (שו"ת ח"ג שאלה קכז) דן בירקות הנמכרים בשווקים שבעיר אם יש לחוש בהם לאיסור

-98-

כלאי-הכרם. מסקנתו שלפי הדין כל ירק הנמכר במקום רחוק מגינה שיש בה כלאים, כיון שיש גינות הרבה שמביאין מהם ירק, ואין ידוע שיש בהם כלאים, וכל דפריש מרובא פריש 5.

 

גם המהרשד"ם (יו"ד סי' קצג) נדרש להכריע בנדון הירקות הנ"ל, לאחר שנתגלעה בזה מחלוקת בין חכמי צפת. הוא מכריע להיתר, משתי סיבות:

1. נפסקה הלכה כר' יאשיה (קדושין לט,א) בהגדרת אסור כלאי הכרם מהתורה, דהיינו חטה ושעורה וחרצן במפולת-יד, ועל זה חייבים מלקות. אמנם שיטת הרמב"ם (מאכלות אסורות י,ו) היא שבאכילה ובהנאה אסורים מהתורה גם כשזורעים מין אחר עם החרצן, אף שאין על זה חיוב מלקות. וכן היא דעת הראב"ד, כמובא בטור יו"ד סי' רצו. אולם חבל גדול של ראשונים פסקו שכל שלא זרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד - מותר אף בא"י. לשיטה זו יוצא שמותר לזרוע ירק אחד בכרם.

 

לפיכך פוסק המהרשד"ם שיש להתיר לקנות בשווקים ירקות ללא כל חשש, שהרי יש כאן ספק ספיקא: ספק אם הלכה כהרמב"ם שהחמיר, או כהטור שהקיל; ואת"ל הלכה כהרמב"ם: ספק אם הירק הנקנה בשוק הוא מהנזרע בכרם, שהוא כלאים, או בגינה ומותר.

 

2. זהו ספיקא דרבנן. הרשב"א חידש בשלהי אותו ואת בנו שבזרוע ובא (שזרעו ירקות בתוך כרם שהיה נטוע מכבר) בכרם לא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף בלבד, ושאר מינים אסורים מדרבנן. וי"א שגם חמשת מיני דגן אסורים מהתורה, אבל שאר ירקות אסורים מדרבנן. בירקות הנמכרים בשוק הספק הוא ספיקא דרבנן, ואזלינן ביה לקולא.

 

לפי שתי תשובות אלו אם מוכרים את הירקות בסמוך לכרם, שבו נזרעו, יש לאוסרן. לפי המבי"ט אין כאן כל דפריש מרובא פריש - שהרי הירקות הם מהכרם הסמוך; ולפי המהרשד"ם יש כאן רק ספק אחד אם הם אסורים משום כלאים כהרמב"ם, או מותרים כהטור. בזה פוסק המהרשד"ם שיש להחמיר כהרמב"ם. לפי הרשב"א הם אסורים מ"מ מדרבנן.

 

בספר "תולדות ההשטתחות על מקומות הקדושים וקברי צדיקים" מאת הרב אברהם מרדכי הלוי הורביץ, מתלמידי החכמים של ירושלים תובב"א נדפסה תשובת המחבר "להתיר לקנות מהגויים פירות וירקות שמביאים לשוק בלי שום חשש ופקפוק לערלה ולכלאי הכרם" (נדפסה מתוך כתב העת אוצרות ירושלים). וז"ל: "אין שום יסוד בהלכה לחשוש להפירות והירקות שמביאים הערביים לשוק למכירה, לא משום ערלה ולא משום כלאי הכרם, והם מותרים באכילה בלי שום חשש ופקפוק". בפס"ד זה יצא הרב הנ"ל נגד מודעה שפרסמה "המועצה הדתית הירושלמית ורבניה", בה הם מזהירים את הציבור שאסור לקנות מהערביים ירקות בשוק מחשש כלאי הכרם וכו'. השואל שם תמה על כך, שהרי ידוע שהמנהג בא"י מדורות קדמונים שהיהודים קונים מהגויים פירות וירקות ואין פוצה פה שיש בהם חשש ערלה או כלאי הכרם (נוהג זה קיים מזה ארבע מאות שנה לפחות!).

 

-99-

ח. מסקנה: דין הירקות ודין הענבים

אי לזאת נראה לענ"ד שהרוצה להקל ולקנות עגבניות וקישואים וכדו' מנכרים, אף שיש חשש שמא נלקטו מתוך כרמיהם, יש להם על מי לסמוך, ובמיוחד בספיקא דרבנן ובשעת היוקר והאמרת המחירים. אולם יש מקום להחמיר בזה לכתחילה ולחוש לדעת הר"ש והגר"א. וכן כתב החזו"א (שם אות כו) דבעל נפש יחמיר לעצמו. זה באשר לירקות.

 

הענבים שיגדלו בעתיד באותו הכרם (או שהיו בוסר, לפני שהגיעו לפול הלבן, בשעה שלקטו מהם את הירקות), הרי הם מותרים באכילה (דלא כהגר"א), שהרי גם הר"ש, שאסר הזרעים מן התורה, התיר הענבים לאכילה. ואף הכס"מ (כלאים ה,יד) התירם לאכילה אף לדעת הרמב"ם. העץ והזמורות של הכרם אינם נאסרים בנדוננו משום שלא חל עליהם עדיין אסור כלאים מהתורה, כי הענבים לא הגיעו עדיין לשיעור פול הלבן. *6 הם אינם נאסרים אלא אם נזרעו חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, או כאשר התבואה נשרשה בכרם שהגיעו ענביו לפול הלבן והוסיפו בגידולם יחד יותר ממאתיים - דאז הכל נאסר וטעון שרפה.

 

*1 וכן כתב ר"ת בספר הישר (מהדו' שלזינגר סי' תקיט). - הע' עורך ((א.ד.)

2 עוד מיישב שם הר"ש שהברייתא בספרי עוסקת בזורע חטה ושעורה וחרצן שנאסרים בהשרשתן כדברי רבא בפסחים. אולם זה נראה דוחק שהרי לשון הברייתא "מאימתי המלאה מתקדשת"- והמלאה משמע תבואה לחוד ללא חרצן, ובמקביל לכך "וענבים משיעשו כפול הלבן" משמע מאימתי הכרם נאסר כתוצאה מזריעת "המלאה" בו - משיעשה כפול הלבן. לכן נראה לי שהתרוץ הראשון עיקר בדברי הר"ש.

*3 לגבי ירקות הגדלים בכרמים בחורף לאחר שהשילו הגפנים את עליהם יש מקום נוסף להתיר מה שפסק הרמב"ם (הל' כלאים ה,טז ונפסק בשו"ע רצו,יב): "גפן שיבשו העלין שלה ונפלו בדרך שתיבש הגפן בימי הקור אסור לזרןע בצדה ירק או תבואה ואם זרע לא קדשו". ממפרשי המשנה (כלאים ז,ב) מבואר שאיסור הזריעה הוא משום מראית העין, ואיסור זה שהיא מדרבנן בודאי אינו חל על נוכרים. - הע' עורך (א.ד.)

*4 וכן היא דעת הראב"ן בסי' נג. - הע' עורך (א.ד.)

.5 עלי לציין שבסיור שערכתי באזור שבין חברון לבית לחם קבלתי את הרושם שרוב הירקות גדלות בתוך הכרמים, ויתכן ששיקול זה של המבי"ט לא יחול במקרה שלנו.

*6 בענין איסור העץ והזמורות בכלל נחלקו הראשונים, עי' ר"ש כלאים פ"ז מ"ז ורמב"ם הל' כלאים ה,ז, ובראשונים לפסחים כה,א כתובות פ,א וב"ב לו,א; הגר"א בביאורו ליו"ד סי' רצו ס"ק י הכריע שאין עץ הגפן נאסר. - הע' עורך (א.ד.)

 

 

 

 

 

סימן י.

הקונה מיד גוי לענין גידולי טבל

 

שנינו בתרומות פ"ט דגידולי טבל טבל בדבר שאין זרעו כלה, והוקשה לר"ש דלמאי נפ"מ הלא ממילא כל הגידולין טבל, וכ' שנפ"מ דאסור לאכלן אף לפני מירוח אכילת עראי, כיון שכבר חייבין מפעם הקודמת.

 

וצ"ע אמאי לא כ' שנפ"מ בזורע טבל בחו"ל, ובנכרי, ובעציץ שאינו נקוב בבית, וכדו' דפטורין מחמת זריעתן השני' ואמנם אם גדולי טבל הוי טבל חייבין מחמת גידולן הראשון.

 

והנה נפ"מ בזה לדידן שאנו קונים מהנכרי ירקות וכאן המנהג בא"י, שאין מעשרין מירוח עכו"ם, כחרמו של הב"י, ואי נימא שהגידולין טבל, א"כ הוא חייב מחמת פעם הקודמת, אם קנאן ממשתלה הישראלית כמו שמצוי שקונים ממשתלת שתיל חי.

 

והנה במתני' שנינו המנכש עם הנכרי ה"ז אוכל אכילת עראי, והוא לכאורה המשך של מתני' הקודם דאיירי בגידולי טבל, וקמ"ל שאפי' שבישראל אסור לאכלו עראי, בנכרי שרי, וברמב"ם כ' שמתני' לפי מ"ד אין קנין, והכונה דלמ"ד יש קנין הרי הגידולין לא היו טבל כלל בפעם הקודמת, וצ"ע אמאי לא בי' הרמב"ם אף למ"ד יש קנין ובלקח הזרעים מישראל שחייבין מחמת פעם הקודמת הרי נתבאר בדברי הרמב"ם, דבכה"ג באמת אסור לאכלן עראי דהוה גידולי טבל, ולכך הוצרך לבאר דוקא למ"ד אין קנין, ואיירי שגם השתילים היו משל עכו"ם וחייבין בתרו"מ אלא שלא גזרו גידולין על עכו"ם (אם גם השתילים הראשונים והשנים היו של גוי).

 

ואמנם צ"ע דבאין זרעו כלה אינו מדין גזירה אלא מעיקר הדין כמו שמוכח  מדכתבה הרמב"ם לענין מיתה וחומש, וא"א לפרש כר"ש שאיירי במירוח עכו"ם שא"כ אינו גידולי טבל אלא גידולי חולין, שהרי הרמב"ם לא ס"ל גזירת בעלי כיסין בנתמרח ביד גוי.

 

ואמנם בר"ש כ' דאירי למ"ד מירוח עכו"ם פוטר ולכך פטור מחמת פעם הקודמת אמנם למ"ד מירוח עכו"ם חייב, באמת יתחייב אף אצל נכרי מדין גידולי טבל, ואמנם הא קמ"ל מתני' דלא מיקרי גידולי טבל מחמת גזירת בעלי כיסין, למ"ד מירוח עכו"ם פוטר, דאף שהיו צריכים לעשר הזרעים הקודמים אך עד כדי כך לא גזרו שיהו גם הגידולין שלהן אסורין באופן זה דבעלי כיסין.

 

ואף בזה יל"ד דכל עוד שלא קנאה הישראל מי אמר שיש בכלל גזירה דבעלי כיסין והנה נדייק מזה שנינו שזה רק בלא רבו גידולי התר על האיסור, אך ברבו בטילי אמנם נחלקו בזה הרא"ש והר"ן, עם הרמב"ם ולרמב"ם אף ברבו אסורין, וא"כ יוצא לכאורה שקונה בצלים מהנכרי בא"י והנכרי קנאן מיד ישראל, שצריך לעשרן מעיקר הדין מחמת גידולי טבל.

 

ובאמת מרן החזו"א זלל"ה במעשרות סי' ז' סקי"ב כ' דאם נוטל ירקות מפירות של חשוד צריך לחקור דאם נוטעין בצלים עצמן וכיו"ב אם כבר נגמרה מלאכתן קודם זריעה הוי גידולי טבל, וכו' ועוד נראה שכל שהעמיד ערימה משמרן בזריעה הוי גורן וא"כ לעולם חשוב זורע טבל, ע"כ.

 

וא"כ בנידו"ד שקונים הנכרים מהישראלי לא רק זרעים אלא שתילים מוכנים ממשתלת שתיל חי לכאורה הוי גידולי טבל ויש לעשרן.

 

ובאמת בדרך אמונה כ' אבל אצל הגוי בא"י מותר לאכול עראי דאם זרען אחר גמר מלאכה הרי מירוח הגוי פוטר, ומבואר שאם קנאן מהישראל לאחר מירוח שכבר נתחייב, פשיטא שהגידולין ביד עכו"ם טבל וחייב לעשרן, ואסור אף באכילת עראי.

 

וכהיום שזה הרוב בא"י וא"כ כשם שפסק מרן שהלוקח מהחשוד צריך לחקור ה"ה הלוקח מעכו"ם צריך לחקור.

 

וא"כ בשביעית אלו שקונים מהנכרים מלבד כל החששות שיש סביב גידולי ספיחין וכו' עוד יש לחוש כאן לאיסור טבל כיון שאין ההכשר מעשר פירות הנכרים משום חרם הב"י, ולא עולה על דעתם שלמעשה איירי כאן בגידולי טבל החייבים במעשרות.

 

אנציקלופדיה תלמודית כרך ה, [גדולין] טור רא בדבר שאין זרעו כלה, אף גידולי גידולין אסורים¹¹⁹, היינו שאסור לאכול מהם עראי אפילו קודם מירוחם, מפני הטבל שנתמרח בכרי המעורב בהם¹²⁰. ויש מהראשונים שכתבו מפני מה הגידולין אסורים מפני תרומת מעשר ותרומה גדולה שבו¹²¹, כלומר למה לא יהיו הגידולין טבל ויתקן אותם ויהיו מותרים לזרים מפני תרו"מ ותרומה גדולה שבו¹²². עד היכן אסורים גידולי הגידולין, עד שלש גרנות, והגורן הרביעי מותר¹²³. אפילו כשרבו הגידולין על העיקר אינם מעלים את העיקר ואסורים עד שלש גרנות, ואינו דומה לתרומה שגידולי גידולין מותרים כשרבו על העיקר¹²⁴, לפי שהטבל דבר- שיש-לו-מתירין* הוא¹²⁵. וי"א שאף בטבל אם רבו הגידולין על העיקר מותרים גידולי הגידולין¹²⁶.

 

119. תרומות שם; רמב"ם שם.

120. ר"ן נדרים נט ב. ועי' ר"ש ורע"ב תרומות שם.

121. רמב"ם שם.

122. רדב"ז שם. ומדברי הר"ן ור"ש ורע"ב הנ"ל נראה שאחר שיתקנם מותרים גם לזרים שאין האיסור אלא משום טבל.

123. ירושלמי שם, והובא בריבמ"ץ ור"ש שם; רמב"ם שם. ועי' רדב"ז שם שאפשר שהטעם הוא שעד שלש גרנות כלה כח הזרע הראשון.

124. עי' לעיל.

125. מרכה"מ תרומות פי"א הכ"א, עי"ש שמוכיח כן בד' הרמב"ם. ועי' תוס' אנשי שם תרומות שם מ"ו.

126. מלאכת שלמה תרומות שם, ע"פ סוגיית נדרים ס א ומפרש מה שאמרו שם ריבויא כו' שמוסב גם על הטבל.

 

 

סימן יא

 

גידולי ספיחין מותרין, ומבואר שבזרע בהתר כגון שמינית הגידולין מותרין. והרמב"ם בפ"ד משמו"י ה"ו כ' והזורע ספיחי שביעית אחר שביעית הגידולין מותרין, ויעוי' ברדב"ז שבי' משום שזה וזה גורם מצד א' הזרעים דספיחין ומצד שני הקרקע של התר.

 

ומדוייק מזה דבזורע בשביעית עצמה אף בשדה של גוי כיון שאין נקין ואין שדה עכו"ם מתיר ספיחין, ממילא י"ל שהגידולין אסורין דרק על נכרי לגמרי לא גזרו אך כל שזה וזה גורם אף הישראל הרי הוא כשותף מחמת דזרעיו השביחו, וממילא הוי בכלל גזירת ספיחין.

 

ואמנם בלוקחן וזורען בחו"ל שם הוי כשמינית דהקרקע היתר ולא שייך בו גזירת ספיחין כלל.

 

וכשם שפסק הרמב"ם בהלכה ז' בצלים שיצאו למוצאי שביעית אם רבו גידולי היתר על האיסור הרי הן מבלטין אותן מצד ביטול ברוב וכמבואר בגמ' דשביעית איסורה ע"י קרקע בטילתה ע"י קרקע אך בשביעית עצמה שם שפיר הוי איסורה ע"י קרקע ואף בזרע נכרי גידולי ספיחין מסתבר דלא פקע האיסור בשביעית עצמה ושפיר גם הגידולין יש מקום לגזור ודלא כמו שדימה במנחת יצחק לשמינית. ודו"ק.

 

 

 

סימן יב.

 

חלק מהבעיות הטכניות.

 

א.    בעית הדלת המסתובבת.

היות וכיום לא ניתן להכנס לתוך שטחי יו"ש ועזה מחמת פיקוח נפש, ומפקחים רק במחסום, והסחורה היוצאת מתוך שטח פלסטין, מקבלת הכשר במחסום, הרי נפרצה דרך שהם מכניסים סחורה ישראלית במשאיות ישראליות, ומעבירים, למשאית פלסטינית, וכן את הניירת, ומקבלים הכשר במחסום, הרבנות הראשית כבר התריעה על זה לפני שמיטה זו, בעקבות השמיטה הקודמת, וכך באמת התגלה בערב חג הסוכות השנה, כאשר נהג המשאית התבלבל והוציא בטעות את הניירות הישראליות, במקום הפלסטיניות, והתגלה שהסחורה היתה מיהודים מחבל הבשור, וכן העיד קצין ביטחון שעובד במחסום, בעקבות זה יצא כרוז מהכשרו של הגר"י אפרתי, מטעם מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א שאין לקנות יותר סחורה מהשטחים, ומצו"ב.

 

ב.     בעיות שונות שהופיעו במדריכי הכשרות השונים.

 

ג.       חלק גדול מהמשקיעים בשדות הנכרים, הם שותפים יהודים ובמקרה כזה הדבר אסור משום ספיחים.

 

ד.     גם אם לוקחים הלואות מהבנקים היהודים הרי הם נחשבים כשותפים עפ"י הלכה, מחמת ההיתר עיסקה, ויש בזה גם בעיה הנ"ל.

 

 

 

 

 

נספחים:

 

תוכן ההתכתבות עם חברי בהמ"ד.

 

הדו"ד בינינו מס' 1

 

בגופו הישראל נהנה לא אמרינן אדעתיה דנפשיה בכל האיסורין נתבאר במכתב מס' 2

 

מיצוי שיטתי במס' 3

 

שהלכה כר"י נתבאר במס' 5

 

ההוכחות שאין חילוק בין שבת לשאר איסורים בין לענין אמירה להדיא או שעושה עבור ישראל, ובין לענין איסור הנאה. נתבאר במס' 6

 

סוגיא דכלאים בשו"ע נתבאר במס' 7 שהגר"א ש"ך ומ"ב פסקו כר"י בחד צד, וע"כ שלצורך כחרוש מיקרי חד צד.

 

את והב בסופה, מסקנת הדברים.

 

 

השאלה רק אם זה על הבעלות הממונית או על הגורם לחללה נתבאר במכתב התשובה לכ"ת.

 

ביאור הגמ' בע"ז שלכו"ע יש שביתת הארץ ולרוב הראשונים והאחרונים הוא על הבעלים, אף אם לא גרם לעבודה, כיון שהתורה הטילה על מי שאחראי ויכול למנוע את העבודה, אך בכ"ש הוא שאסור לגרום בידים חילול בשדה אחר,  וכשם שמצווה שלא לגרום לעבודה בשדה הפקר, אלא שבשדה ישראל אחר אינו מצווה כיון שיש מישהוא אחר שאחראי ע"ז [ואילו לא נאמר כן יהיה מותר לכל א' מישראל לעבוד בגרמא בשדה ישראל אחר, והיום רוב המלאכות ע"י גרמא ואסרום הפוסקים] - והוא מפורש בחזו"א כיון שלאחר שכ' שהבעלות הממונית אינה עוברת, כ' בסימן כא' שהמביא פועלים עובר גם הפועל וגם הבעלים על שביתת הארץ, ואינו משום יד פועל כיד בעה"ב שלזה אין צריך שביתת הארץ, ובע"כ שס"ל שהגורם לחללה עובר בשביתה, וכ"כ הגרנ"ק בחוט השני.

 

למע"כ הרה"ג... שליט"א

הריני למצות את שיטתי ואם כ"ת יוכל למצות את שיטתו כדי שנוכל להציגם.

 

תוס' ב"מ צ' כ' שיש אמירה לעכו"ם בשביעית גם בשדה גוי, כמבואר ממה שהקשו מחרוש בה טבאות בתוס' הראשון.

 

בתוס' השני, שכ' שבשביעית יותר חמור ואף לא מבעיא בגמ', ישנם שני דרכים ללימוד התוס', או כמהרש"ל שמוחקים תיבת שביעית דבשביעית הוא איסור דאוריתא משום שביתת הארץ, וצריך לפרש בשדה גוי, א.  שאל"כ לא הקשו מידי, וכן מהתוס' הקודם שמדובר גם על שדה גוי ג. שבשדה ישראל אסור אף בלא אמירה, משום שביתת הארץ.

 

והנה לגרוס שבת בתוס' קשה מאוד שא"כ מה הקשו התוס' כלל הלא בשבת לא מבעיא, והאיך נוכיח מזה לשאר איסורים, ולכך עדיף לומר שגרסי' שביעית, אם נמצא מקור לזה במו"ק.

 

שיטה שניה של המהר"ם וחת"ס שגורסים כמש"כ בתוס' וביארו דשביעית בכלל שבת, והחת"ס מצא גמרא כזו כמו שהוא מציין לנו שזה כ' במו"ק בפרק מי שהפך.

 

כמו"כ רעק"א בגלהש"ס מו"ק יב' על מש"כ בגמ' זה הכלל כל שהוא אסור לעשות אינו אומר לגוי לעשות. – ציין לדברי התוס' ב"מ צ'. – וברור שאין כונתו לחוה"מ בלבד שהרי זה גמ' ערוכה לפני זה ולמה לו לציין דוקא לכלל זה אלא נתכוין לכאורה להוציא מזה מקור תוס' לשביעית.

 

מבואר להדיא שאיך שלא נלמד את התוס' שביעית חמירא משאר איסורים, ויש בה אמירה לעכו"ם.

 

וברור דבין אם מצד שביתת הארץ בין אם מצד שכלול בשבת, אינו דין באמירה להדיא דוקא,  אם מדין שבת הרי אי' להדיא לגבי שבת שאף בלא אמירה אסור לצורך ישראל, ואם מדין שביתת הארץ ברור שאין ענינו דין אמירה דוקא אלא לגרמא ע"י ישראל.

 

מתני' דחוכרין נירין לא רק שאין משם קושיא כלל אצ"ל אם נאמר שמדובר אחר שכבר חרש, אלא אף אם מדובר קודם שחרש והוא גורם לו לחרוש, כבר הקשה זאת הרא"ש וכ' שהגוי עושה אדעתיה דנפשיה להרבות דמי חכירותו, בפי' הרא"ש ישנם שלשה גירסאות והמכנה המשותף שבשלשתם שלצורך ישראל ודאי אסור ולכך הוקשה לרא"ש ותי' שכאן זה לשבח את שדה הפרטית של עצמו כדי להרבות דמי חכירותו, וא"כ אין ענינו כלל למקום שמייצר דבר עבור הישראל, ואדרבה יש ראיה מכאן לאסור.

 

נוסף לזה כבר כ' במכתב לעיל החילוק בין זריעת ירקות שגוף ישראל נהנה.

 

מעבר לזה יש לנו את השער המלך שמבאר שזה פיטומי מילי בעלמא, וע"כ כן הוא מתוס' הקודם שלמדו שאין הישראל מחוייב לקחת דוקא שדה זו אלא אומר לו זאת משום דרכי שלום.

 

בכל מקרה כ' בתוס' הקודם שקודם שהתחיל לחרוש אסור לומר לו חרוש אף למ"ד שמתיר חרוש בה טבאות, וגם אחר שהתחיל לחרוש הוצרכו להתר של דרכי שלום.

 

[וא"כ ללכת לגוי שלא פוגשים אותו במקרה משום דרכי שלום, ולסכם איתו זרע ירקות בשבילי ליכא מאן דפליג דאסור]

 

דברי הרדב"ז בכלאים אינו ענין כלל לשביעית בין לדברי המהר"ם והחת"ס ששביעית בכלל שבת בין לדברי המהרש"ל שבכלל שביתת הארץ ושיטה שלישית לא מצאנו בביאור התוס' ב"מ צ'.

 

מ"מ אף בשאר איסורים אסור אמירה או דבר הדומה לו כפי שנפסק בשו"ע שלח' ואף באיסור דרבנן כמש"כ בביאור הגר"א בערב פסח שבדבר שעיקרו דאורי' או דבר שענינו מעין מלאכה בכל מקרה יש איסור אמירה לעכו"ם.

 

הנעשה מאיליו ע"י הנכרי וגוף ישראל נהנה ממנו אסור אף בשאר איסורין מפני שזה מוריד את הסברא של אדעתיה דנפשיה וממילא עשה עבור הישראל כמבואר במכתב הקודם וכמבואר בפתחי תשובה ביו"ד לגבי כלאים של שור וסוס שכ' הסברא שאין גוף הישראל נהנה ואין ענינו כלל לשבת.

 

ענין התוספתא שמדובר בשדה עכו"ם ממש, וזורע לצורך עצמו, אף לו יהא כדבריכם בפי' התוספתא שנותן גם חלק לישראל, הלכה פסוקה היא ברמב"ם שאריס אין לו בשדה כלום, וממילא הגוי עושה לעצמו, אף לפי הבנתכם שמשלם שכירות לישראל על כליו וזרעיו למה"ד לגוי ששוכר דירה ומשלם לישראל מכסף שהרויח מקרקעו בשמיטה.

מעבר לזה בשבות דרבנן כ' עמוד פא' טור א' ד"ה במה שנסתייע שבאמת הדין אם החכם ההיא ויפה הורה

 

מעבר לזה סתי' המהריט"ץ וסיום דבריו בתשובה הראשונה שאין להסיק מסקנות מתוספתא זו מעבר לנידון שלו על הזרעים.

 

ועוד יתכן שהתוספתא כמ"ד יש קנין.

 

לביאור  החזו"א שהדין שביתת שדהו הוא על העובד ולא הבעלים הממוני, פירוש דבריו שיש איסור חפצא של שנת שבתון יהיה לארץ, אלא שהרי ידוע שכל חפצא צריך להיות גברא שמתיחס אליו, וממילא נצטוה בו מי שגורם לחילול, ולא מי שהבעלים הממוני, א"כ בנדו"ד שכל שגורם הישראל שיחולל השדה בארץ ישראל הרי הוא בכלל הציווי שלו שלא יגרום לחילול הארץ, ואדרבה כיון שלא תליא בבעלות הממונית א"כ אף שאין השדה שלו אסור לו לגרום שיחולל, ואין הבדל בזה בין קרקע של ישראל לשל גוי למאי דפסקינן אין קנין לכה"פ לגבי הקרקע.

 

מה שהקשה כ"ת מכבש, לא הבנתי הקושיא כלל הלא מייצר את הכבש עבור הישראל ואילו את חרישת השדה הרי הוא מייצר עבור עצמו כל עוד שהקרקע שלו להגדיל דמי שכירותו.

 

מענין הקנס בתורין יש להוכיח בק"ו שאם שם קנסו אף  השור, אף שאינו ממש התוצאה של האיסור כ"ש שיקנסו את התוצאה של האיסור ממש, ועוד ששם אין גוף ישראל נהנה, וכ"ש שיש לאסור במקום שגוף ישראל נהנה כנידו"ד.

 

במשנה ברורה שז מבואר להדיא שאם מוכרח לעשות בשבת כגון שאומר לו שיהיה מוכן למוצ"ש אסור מדין אמירה ואף שמדובר שם בקצץ.

 

בענין שאומרים לגוי שיכול להביא ממקום אחר הלא גלוי וידוע שזו אינו כלום שהרי אין ביכלתו להביא מאף מקום, ואילו היה ביכולת כבר אנו היינו מביאים משם, ולהדיא במ"ב ס"ק טו' שצריך שיהא מצוי קצת גם בשאר ימים וכו'

 

רשימת כל האחרונים שפסקו כמ"ד חרוש בה כמבואר בר"ש מהר"י קורקוס בדעת הרמב"ם הגר"א בשנות אליהו ועוד רבים זועקת לעצמה שנידו"ד אצ"ל שאסור.

סו"ד לא מצאתי שום סניף להיתר ואדרבה יערוך כ"ת את דבריו בכתב.

 

שנזכה לכוין לאמיתה של תורה ושלא יצא מכשול מתחת ידינו למעשה.

...

 

 

למע"כ הרב .... החברותא של הרב .... שליט"א

 

בחילוק שחילקו הראשונים שאף אם הגוי מקבל שכר אין אנו אומרים שהגוי עושה על דעת עצמו במקום שגוף ישראל נהנה, ומבואר בדבריהם שהוא סברא בדינא דאדעתיה דנפשיה עביד ולכאורה הביאור הפשוט שכיון שהגוף ישראל נהנה והגוי עשאו עבור זה א"כ גם אם עשה לעצמו הרי עשה לשניהם יחד וזה ג"כ אסור, וכיון שזהו סברא בדין אדעתא דנפשיה, א"כ הוא בכל האיסורין ולאו דוקא בשבת.

 

ולפי"ז חוכרין נירין וחרוש בה טבאות אף אם נימא כדבריכם בדעת הרא"ש שעושה עבור שירויח יותר ממון בחכירותו, מיקרי אדעתיה דנפשיה, מ"מ אין  גוף הישראל נהנה שם, משא"כ באומר לו זרע ירקות בשבילי שאף אם מרויח כיון שגוף הישראל נהנה אסור.

 

העתקת לשונות הראשונים לגבי גוף ישראל נהנה הובא לעיל עמוד נז'.

 

הרי מבואר בתוס' הגהות אשרי וסה"ת והובא בב"י ושו"ע שבמקום דגוף הישראל נהנה וכגון בנידו"ד שאוכלין הירקות, לא אמרינן דגוי אדעתיה דנפשיה עביד אפי' כשעושה זאת משום שמרויח ממון, וסברא זו היא סברא באדעתיה דנפשיה כמו שביארו התוס' הואיל והגוי עושה להנאת הישראל, וממילא אינו חלוק בזה שביעית משבת, וכדמצינו שהזכירו הפתחי תשובה אפי' לענין כלאים.

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן שלד סעיף כה כז א"י שבא לכבות אין צריך למחות בידו, אבל קטן שבא לכבות צריך למחות בידו.

 

משנה ברורה סימן שלד ס"ק סא א"י וכו' - דא"י אדעתא דנפשיה קעביד ואפילו יודע שנוח לו לישראל הוא להנאת עצמו מתכוין שיודע שלא יפסיד אבל בסימן רע"ו בהדלקת נר כשהדליק בשביל ישראל שגוף הישראל נהנה ממנו לא אמרינן אדעתיה דנפשיה קעביד ואסור להשתמש לאורה:

 

 

 

 

מס' 5

למע"כ הרב .... חברותא של הרב .... שליט"א

 

בתוך כדי הדברים אמרתם שהתוס' כ' תי' דהירושלמי שהתחיל לחרוש לפי ר"י אך אין הלכה כר"י, והוא מהקונטרס של הר' ..., ואני לתומי רואה בשו"ע ש"ך ביאור הגר"א ומ"ב שפסקו להדיא כר"י.

 

ונסדר הדברים מתחילתם ממקורם מילה במילה שכ' השו"ע הש"ך והמ"ב והביאור הלכה, בדיוק לשון ר"י, אלא שביארו דבריו רק בחד צד דישראל.

 

כ' התוספות מסכת בבא מציעא דף צ עמוד א חסום פרתי ודוש בה - פירוש ודוש בתבואתי דמרויח באמירה לנכרי דבתבואת נכרי פשיטא דשרי כיון שאין ישראל נשכר בחסימה אלא אדרבה מפסיד כמו שפשיטא שמותר לומר לנכרי אכול נבלה ומהאי טעמא נמי מותר לומר לנכרי בשבת הילך בשר ובשל לצרכך כשאין מוטל עליו לזונו דאין מרויח באותה אמירה כלום ומיהו אמר ר"י דלא דמי לאומר לנכרי אכול נבלה דלא שייך התם אמירה לנכרי שהישראל עצמו יכול ליתן נבלה בפיו אבל הכא אותו דבר שאומר לנכרי לעשות הוא אינו יכול לעשות כמו לבשל או לחסום ומירושלמי דהנזקין גבי מחזיקין ידי נכרים בשביעית דקאמר א"ל חרוש בה טבאות ואנא נסיבנא לה מינך בתר שביעית אומר ר"י דאין ראיה דהתם לפי שהתחיל כבר לחרוש מפני דרכי שלום.

 

הרי מבואר בתוס' ג' דרגות א. לרישא דתוס' ישראל מרויח או נשכר ב. לר"י כל שלישראל אסור לעשות אסור לו לומר לגוי, אך לא נתבאר אם דוקא בדאיירי, כשזה חד צד של ישראל, והש"ך והמ"ב ביארו דאף ר"י אוסר רק בחד צד דישראל, וכגון שהיה הנבילה או הפרה של ישראל. ג. האופן דחרוש בה ואקנה ממך, ובזה יל"ד דאם מיקרי לצורך ישראל הרי לנו דרגה שלישית.

והש"ך והמ"ב הבינו שאיירי לצורך ישראל כגון בחרוש בה, שבזה מודה ר"י, אך לא הדיעה הראשונה כי אינו מרויח, כמו שביאר הש"ך שאפשר לכוין דבריהם.

 

והנה לולי דברי הש"ך היה אפשר לבאר דברי ר"י אפי' בכולו של עכו"ם שאסור וזהו שהוכיח מהנזקין אף שלא מיקרי צורך ישראל, אך מזה שבי' הש"ך והמ"ב דברי ר"י בחד צד מבואר להדיא שביארו שהירושלמי דהנזקין איירי בצורך ישראל.

 

 

והנה זה לשון השולחן ערוך אורח חיים סימן שז סעיף כא אסור לומר לאינו יהודי בשבת הילך בשר זה ובשל אותו לצרכך, ואפילו אין מזונותיו עליו. הגה: אבל מותר לומר לו לעשות מלאכה לעצמו (הגהות מרדכי פ"ה ורמב"ן פרשת בא אל פרעה).

 

הנה לשון השו"ע הוא בדיוק לשון ר"י, והאיך אמרתם שלא פסק כר"י?

 

משנה ברורה סימן שז ס"ק עג אסור לומר לא"י וכו' - דכיון שאותו דבר שאומר לא"י לעשות בשביל עצמו הוא אינו יכול בעצמו לעשות הוא בכלל אמירה לא"י שבות ואסור אף על פי שאינו מתהנה הישראל כלל במלאכה זו ואעפ"כ מותר לומר לו לעשות מלאכה לעצמו כגון שיאמר לו קח בשר שלך ובשל אותו לצרכך וכה"ג דכיון שלא היה הדבר מעולם של ישראל כלל והא"י עושה אותה ג"כ רק בשביל עצמו לא גזרו עליו איסור דאמירה לא"י:

 

הרי שכ' המ"ב להדיא שהרמ"א לא פליג על השו"ע, ורק בשל גוי ולצורך הגוי מותר, אך אם הוא של ישראל, או לצורך ישראל אסור.

 

וכן בי' המ"ב שכ' להדיא את פי' ר"י בשם הש"ך, לבאר שי' השו"ע.

וחזר על הדברים בביאור הלכה, אלא שהם ביארו דברי ר"י בחד צד דישראל, ואילו הרמ"א איירי אף בלא חד צד וזה אפי' לפי' ר"י.

 

ביאור הלכה סימן שז ד"ה  הילך בשר הילך בשר זה וכו' - עיין במ"ב דכיון שאותו דבר וכו' ומותר ליתן לא"י נבלה בחול לבשל ולאכול דהתם לא שייך טעם זה דהא מותר גם בעצמו ליתן לפיו של א"י [תוס' ב"מ וכן מסיק המ"א וא"ר] ועיין בפמ"ג דאסור ליתן לא"י בשר וחלב בחול ולומר לו בשל לך כיון שאינו יכול לבשלם יחד בעצמו הוא בכלל אמירה לא"י שבות [והוא פשוט עיין ביו"ד סימן רצ"ז ס"ד במסקנת הש"ך שם וכ"כ הגר"א שם] ועי"ש עוד שמצדד דה"ה דאסור ליתן לו בשר שיבשל בכלי חולבת ב"י [ולא יצוייר דינו רק אם מצוהו שיבשל בכלי זה דוקא דאל"ה א"י כי קעביד אדעתא דנפשיה קעביד]

 

והוא בש"ך יורה דעה סימן רצז ס"ק ד אם לא שהעובד כוכבים עושה כו' - משמע דכשהעובד כוכבים עושה להנאת עצמו מותר באיסור לאו אפי' הוא של ישראל וכ"כ בהגהת אשר"י פרק הפועלים דדבר שאין העובד כובים מוזהר כמו על חסימה שרי למימר לעובד כוכבים חסום פרתי ודוש בה דישה שלך אבל לדוש בה תבואה שלו לא עכ"ל וכ"כ הרב המגיד בסוף הלכות שכירות שאין איסור אמירה לעובד כוכבים אלא במלאכת ישראל אבל במלאכת עובד כוכבים מותר דומיא דשבת דאפי' בשבת מותר לישראל לומ' לעובד כוכבים לעשות מלאכת העובד כוכבים עצמו (ועיין בא"ח ר"ס ש"ז) אבל רש"י פרק הפועלים דף צ' סוף ע"א והטור ח"מ סי' של"ח כתבו דאפי' לדוש תבואה של עובד כוכבים אבעיא ולא איפשטא ולחומרא וכן דעת הרא"ש שם וכן מסקנת התוס' והאגודה שם בשם ר"י וכ' הרא"ש שם וכן נמי אסור בשבת לומר לעובד כוכבים שאין מזונותיו עליך הילך בשר זה ובשל אותו לצרכך מיהו כתבו שם אע"פ שמותר לומר לעובד כוכבים אכול נבילה זו שאני התם שאם היה הישראל עושה בידים מה שהעובד כוכבים עושה במאמרו דהיינו שנותן נבלה לתוך פיו היה מותר דישראל יכול ליתן נבלה לתוך פיו אבל בחסימה אסור לעשות מה שהעובד כוכבים עושה במאמרו עכ"ל (ור' ירוחם כ' בני"ז ריש ח"ו אסור לומ' לעובד כוכבים שאין מזונותיו עליך הילך בשר זה של נבילה ובשל אותו לצרכך אבל מותר לומ' לו אכול נבילה זו וכן פשוט בתוס' עכ"ל ולא הזכיר שבת והוא טעות דפשיטא דאע"פ שהוא נבלה אין בו איסור בישול) ומשמע לכאורה מדבריהם דה"ה בפרתו של עובד כוכבים אסור כיון שהישראל היה אסור לעשות בכה"ג מיהו הנ"י כ' בפרק הפועלים ישראל האומר לעובד כוכבים חסום פי פרתי ודוש בה דישה שלך או חסום פרתך ודוש בה דישה שלי אסור משום אמירה לעובד כוכבים שהרי עשה מלאכת איסור בדבר של ישראל ול"ד להא דתניא במכילתא דבמלאכת העובד כוכבים ליכא משום אמירה לעובד כוכבים דשאני התם שאינו עושה בשל ישראל עכ"ל ואפשר לכוון גם דבריהם כן ומ"מ נתבאר לך מדברי התוס' והאגודה והרא"ש והנ"י דאפילו העובד כוכבים עשה להנאת עצמו אסור בדבר של ישראל ודלא כהגהת מרדכי שכתב הרב וכן משמע ממ"ש הרמב"ם ס"פ י"ז מהלכות איסורי ביאה והמחבר בא"ע ס"ס ה' אסור לומר לעובד כוכבים לסרס בהמה שלנו כו' משמע אפי' אין לו הנאה בזה אסור כיון שהיא בהמה של ישראל.

 

הרי שהשו"ע ש"ך ומ"ב פסקו להדיא כר"י אלא שביארו את דבריו שרק בחד צד, דישראל, או לצורך ישראל, וסוגיא דהנזקין הוא לצורך ישראל כיון שאומר לו חרוש ואקנה ממך, אך מ"מ לדיעה הראשונה לא קשה משם, כיון שאינו מרויח, שהרי מוכרן לו.

 

ויתכן שהסיבה שביארו כן דברי ר"י שהוקשה להם קושיתכם שהרי חרוש בה הוא לצורך ישראל ואמאי קשיא רק על שי' ר"י ולכך הוכרחו לומר שגם ר"י מודה שצריך שייכות לישראל או חד צד או לצורכו, וחרוש הוא לצורכו, אך לשי' הראשונה צריך יותר מזה שירויח וזה אין בחרוש בה כיון שמוכרן לו בדמיה.

 

הריני דן אותכם לכף זכות שהוטעתם ע"י הר' ... בקונטרסו שכ' שם שאין הלכה כר"י, וממילא פי' את דברי התוס' בפי' חרוש בה שאינם אליבא דהילכתא.

 

אך המבקש האמת יודה כי מפורש כאן שפסקו כר"י לפי פירושם וממילא הדר דינא שחרוש בה טבאות אסור אם לא התחיל לחרוש, ושהתוס' לאח"כ קאי על התוס' הקודם שאפי' בשדה גוי אסור, ומ"מ מוכרחים לפרש כן למש"כ התוס' דשביעית בכלל שבת ובשבת גם הנכם מודים שלצורך ישראל אסור.

 

שערי תשובה סימן שז ס"ק יז אסור לומר כו' - ועיין בשו"ת ב"ח החדשות סי' ב' ברופאים ההולכים לחולי עכו"ם אם אינו עושה ביד לעשות פיקטוזין באצבעו או לסוך וכיוצא רק מצוהו לעשות לעצמו שמן ומרקחת או סעלתא מותר אך דוקא אם מצוהו לעשות בשלו אבל אם הישראל צריך ליתן לו ימכור לו קודם שבת במכירה גמורה השמן כו' ואח"כ יצוה לעשות לעצמו או ע"י עבדו ע"ש, ועיין בק"א שם שכ"כ בשם הריטב"א בשם הרמב"ן.

 

משנה ברורה סימן שז ס"ק עד בשבת - עיין בא"ר שהוכיח מתוספות והרא"ש דאף בע"ש אסור ליתן לא"י ולומר לו שיבשל בשבת לעצמו:

 

 

 

מס 6

למע"כ הרה"ג הרב .... שליט"א

 

במה שנסתפקתם שאולי הנעשה לצורך ישראל בלא אמירה לא נאסר אלא בשבת ולא בשאר איסורין וחיפשתם מקור לזה.

מפורש בפסקי הרי"ד ותלמיד הרשב"א בסוגיא דב"מ צ' שהשוו הקנס בשורים לדינא דמעשה שבת שאסור בהנאה אף בלא אמירה.

 

למש"כ הריטב"א בשבת בטעמא שאסרו אף בלא אמירה דאי לא הא לא קיימא הא וכולא חדא גזירה, ואינו דין נוסף של איסור הנאה כפי שהבנתם.

 

חידושי הריטב"א מסכת שבת דף קכב עמוד א ואע"ג דאמירה לגוי שבות דרבנן, עשו חכמים חיזוק לאסור אף מה שעשה הגוי מעצמו לצורך ישראל, דאי לאו הא לא קיימא הא, וכולה חדא גזירה היא כדי שלא יעשה אדם מלאכתו בשבת על ידי גוי ונעשה השבת חול.

 

ויש להוסיף ע"ז מש"כ הרמב"ן בטעמא, שהוא שמא יאמר לו עשה שזהו טעמא דאיסור שבות בכל האיסורין ואין ענינו לשבת דוקא.

 

חידושי הרמב"ן מסכת שבת דף קכב עמוד א וראיתי בספר התרומה בלבול גדול בגוי שבישל בשבת לצורך עצמו, משום דקשיא ליה תרתי, בשביל ישראל למה אסור הא קיי"ל המבשל בשבת בשוגג יאכל, ולצורך גוי למה מותר מ"ש ממשקין שזבו ופירות הנושרין דגזרינן שמא יסחוט ושמא יעלה ויתלוש, ולפי דעתי שהקושיות הללו אין בהן ממש דמה ענין מעשה ע"י ישראל למעשה שבת דגוי, בישראל גזרו לר"מ במזיד ולר"י נמי שוגג אטו מזיד, אבל בגוי אם לצורך עצמו דברי הכל מותר ואם לצורך ישראל דברי הכל אסור, שאפילו לר"מ גזרו בו שמא יאמר לו עשה דכיון דלדעת ישראל קעביד ואתי לאיערומי החמירו בו יותר משוגג ובעינן כדי שיעשו, וזה דבר פשוט הוא

 

ואף הרדב"ז שהבאתם בתשובה לא כ' אלא שכיון שזה בעיא דלא איפשטא דיינו לאסור מה שנתפרש בהדיא, ומשמע ממנו שאילו היה פשיטותא לא היה נחית לחלק בין אמירה בהדיא למה שעשה מעצמו.

 

ולדידן הלא פסקי' בשו"ע שאי' פשיטותא לאיסור בכל האיסורין. ואף לשיטתו, בשביעית שהוא לא בכלל הבעיא כמש"כ התוס' [אבע"א למהר"ם אבע"א למהרש"ל], א"כ אפי' לרדב"ז ודאי דינו כשבת אף בעשה העכו"ם מעצמו לצורך ישראל אסור.

 

וכן יוצא משו"ע שז' סעי' כא' למה שבי' הש"ך והמ"ב שאף לפי ר"י לא אסר אלא בפרת ישראל או בבשר שהיה של ישראל, והאיך יכלו לפרש כן והלא תוס' הקשו מחרוש בה ומבואר שכיון שהוא שם לצורך ישראל, הרי הוא שוה לחד צד דישראל.

 

וכן משמע דעת הריטב"א ממש"כ בסוף הסוגיא שכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה לצורך ישראל, הרי שכ' כר"י ומ"מ כ' לצורך ישראל, ולא בשל ישראל.

 

חידושי הריטב"א מסכת בבא מציעא דף צ עמוד ב ולענין בעיין דהאומר לגוי חסום פרתי ודוש מסתברא דאפשיטא בעיין מההיא דבני מערבא ומשקלא וטריא דעלה דכיון דלית הלכתא כר' חדקא לית לן לאוקומי כל הסוגיין דלא כהלכתא, הלכך אמירה לגוי שבות ואפי' באיסור לאו [כל] שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה לצורך ישראל, וכן פסקו הגאונים ז"ל.

 

ולהוסיף ע"ז דבריו בעירובין, שחייבים לאסור אף הנעשה מאילו שאל"כ יבא לומר לו עשה.

 

חידושי הריטב"א מסכת עירובין דף מ עמוד א והנכון בעיני יותר דכל שנעשה בו לצורך ישראל שום מלאכת איסור שאי אפשר ליהנות בו זולתה אסרו כל הנאת אותו דבר לגמרי ואפילו מה שלא הועיל בו מעשה גוי, שאם לא כן אף אתה נהנה ממעשיו שנתכוון לדבר האסור ויבא לומר לו עשה,

 

ולמעשה הדבר מפורש בתלמיד הרשב"א ובפסקי רי"ד על הגמ' בב"מ צ' שכ' להשוות דין השבת לדין סירוס שאסור בדיעבד אף בלא אמר לו כל שעושה אדעתא דישראל.

 

וכן הוא מפורש שלא שנא שאר איסורין שאף בלא אמירה אסור הדבר בדיעבד בשו"ת בית יהודה חלק יו"ד סימן נה ד"ה ומעתה עלה

 

ומעתה עלה בידינו הלכה למעשה דאיסור אמירה לעכו"ם שייך בכל איסורין שבתורה כסברת רוב הפוסקים ולענין אם עבר ואמ' אי קנסי' לי' נר' פשוט דדינו כסירו' דקאמרי' דאם אמ' (לעכו"ם) קונסין למכרו לאחר והתם ודאי לא שנא עכו"ם (מדעתו שמכירו) לא שנא אמר (לו) בפי' דאע"ג דקי"ל דהחמיר' במערים טפי מבמזיד בגמר' מוכח גבי סרוס דלא שנא ומינה נילף לכל האיסורין דהא מדמי להו הש"ס להדדי ודלא כהט"ז ריש סי' רצ"ז דכתב דבאומר לעכו"ם להרביע בהמתו לא קנסוהו למוכרה יע"ש דליתא לענ"ד ואם כן בנ"ד שהישראל נותן הסוס להעכו"ם וחורש בו עם השור אע"פי שאינו אומר לו בפירוש לחרוש עם השור כיון שיודע שודאי חורש בשתיהן הויא אמירה לעכו"ם שבות ואם עבר ואמר קנסינן ליה למכור הסוס ולא יהנה ממלאכת האיסור כלל וזה פשוט. ועיין בחידושין שלי בה' חש"מ סי' תקל"ח ס"ו ולא דמי למ"ש הג"ה טא"ה ס"ס ה' וז"ל ומותר לומר לעכו"ם למחצית שכר אף על פי שהעכו"ם בודאי יסרסנו דעכו"ם אדעתא דנפשיה עביד ע"כ ה"נ נימא כיון שהעכו"ם שותף בדידיה קטרח הא ליתא דהתם אין עיקר השותפות בא על הנאת הסירוס אלא על שאר דברי' מלאכה וולדות וכיוצא והסירוס ממילא קאתי אבל בנ"ד דעיקר השותפות הוא על מלאכת החרישה דזה בא בסוסו וזה בא בשורו והוי עיקר השותפות על האיסור דלא לחרוש בשור ובחמור ואם כן לא שייך בכה"ג לומר בדידיה קטרח כנלע"ד וה' ינחנו במעגלי צדק לירד לעומקה של הלכה ולעמוד על אמתתה של תורה כי"ר ועיין בטח"מ סי' של"ח ושם בסמ"ע.

 

הרי מפורש בדבריו שאף בלא אמירה קונסים התוצאות, והחמיר אף לקנוס במקום שאין תוצאה, את השור עצמו, וכהרבעה שאסר אפי' במכירה ודלא כדברי הט"ז שם שכ' .. אלא השוה זאת לסירוס, עכ"פ פשוט דבמקום שיש תוצאה כנידו"ד דזרע בשבילי ירקות, שלכאורה הירקות אסורות כשבת.

 

וכידוע שהדבר מפורש לענין חוה"מ הן בסוגיא דגוי שהביא דורון לישראל שאף שהביא מעצמו אסור ונפסק בשו"ע.

 

ואף כ' הרא"ש טעמא כנ"ל שאיסור הנאה הוא כדי לשמר את איסור אמירה, כדי שלא יאמר לעכו"ם לתולשם לכך צריך להמתין בערב וכו'.

 

רא"ש מסכת חולין פרק א סימן יט על כן נראה דטעמא דעובד כוכבים שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר שאסור לערב בכדי שיעשו משום שלא יאמר לעובד כוכבים לתולשם ולהביאם הילכך צריך להמתין לערב בכדי שיעשו משום שלא יאמר לעובד כוכבים להביאם לאוכלן בלילה מיד.

 

וזה הלום ראיתי בספר שנתחבר על ידי בית מדרשיכם וכ' שם בהקדמה שנערך גם על ידכם שכ' שם להדיא בחלק גדול כדברינו, ובפרט על מש"כ בדעת השו"ע בפי' ר"י לדעת המ"ב והש"ך, שזה רק בפרתי ובשר של ישראל, ושחרוש הוי בדומה לזה כיון שהוא צורך ישראל, יעוי' שם על פירוש מתני' דחוכרין נירין, אנא ציין לי אם חברי בית מדרשיכם חזרו עתה מכל מש"כ שם בעקבות מש"כ הרב ....

 

 

 

 

חידושי הריטב"א מסכת שבת דף קכב עמוד ב ונראים הדברים הללו בעיני בדבר שאינו מקבל תוספת כגון נר וכבש וכענין שאמרו למעלה גבי מכירו, דהא דוקיא דירושלמי מעובדא דנר הוה, אבל בדבר שמקבל תוספת אע"פ שעושה לעצמו אם עושה גם לצורך ישראל אסור, והכין מוכח מהא דפרכינן לעיל והא רבן גמליאל מכירו הוה ולא שרינן אלא משום דנר לאחד נר למאה, והתם ודאי אע"פ דרבן גמליאל מכירו הוה, הגוי גם לעצמו עשה, כדמייתי לה במתני' גבי עשה גוי כבש לירד בו, והוה ליה כעושה ל[צורך עצמו] ולצורך ישראל ואפ"ה אי לאו דנר לאחד נר למאה היה אסור לרבן גמליאל

 

תוספות מסכת יבמות דף מח עמוד ב ונראה דהכא בעושה מלאכה לצורך ישראל דומיא דוינפש בן אמתך.

 

ספר הישר לר"ת (חלק החידושים) סימן רצא פסק. כן הורה ר' יצחק. מלאכה הנעשית לישראל על ידי גוי משלו בשבת כגון שנתן לו עצים ועשה בהן כלים מטוה ועשה יריעה אבנים ועצים ועשה בית כגון אילו אם עשאן הגוי בתוך התחום בשבת אסורין לעולם מההוא מעשה דאפדנא במועד קטן. ומההוא דעשה לו ארון וחפר לו קבר אם בשביל ישראל לא יקבר עולמית. אבל עורות לעבדן כלים לכובס אינן עשיית דבר מעיקרו אלא תיקונו מותר בכדי שיעשו. וכן מלאכה כגון בתים או כלים שעשה גוי לישראל הכל משל גוי ואין ישראל מסייע עמו בכלום. כגון [שקצץ] עמו לעשותו בכך וכך ימים אע"פ שהיא מלאכה שלימה מותר לפי שאינה נקראת על שם ישראל שאם ירצה הנכרי יעכבנה לעצמו ויעשה לו אחרת מה שאין כן כשישראל נותן העצים והברזל והסיד.

 

ורבינו יעקב זצ"ל אומר שאפי' כלי העשוי לצורך ישראל מותר. וארון וקבר היינו טעמא שלא יאמרו קבר זה באיסור נעשית בשבילו בשבת אבל (לאחר) [דבר אחר] היה מותר שהרי כבש העשוי לישראל אינו אסור עולמית אפי' (לעצמן) [לעצמו] מדלא קתני אם בשביל [ישראל] לא ירד בו עולמית. והאי (אופדנא) [דאפדנא] אינו קשה כלום כי אותו סייע(ו) לו עבדו של מר זוטרא כי מצאתי ספר דגרסי' הכי עבדיה סייע בהדייהו. ועוד דמפרשינ' ליה שפיר בתשובותי לר' שמואל (מכר) [מכבר].

 

והנה היסוד שרצה לחלק בין בפניו לשלא בפניו מפורש בראבי"ה שלא אמרינן.

 

ראבי"ה ח"א - מסכת שבת סימן רנז השיב ר' שלום נ"ע. ודאי אם אין הוכחה שריבה בשביל ישראל אפילו בפניו מותר הישראל להנות, ואם אינו מכירו ואמר הגוי בפירוש שלצורך ישראל עושה או אם מתקן לו הגוי [אש] לישראל והולך לו הגוי אסור להנות ממנו, שבכל אלו נאמר ויראת מאלהיך, ואין מערימין בכך.

 

שו"ת חתם סופר חלק א (או"ח) סימן סג והגע עצמך אם ישכור ישראל פועלים ללקט לו מציאות ממקום המופקר היש מי שיתיר, ואע"פ שאין הגוי זוכה בשביל ישראל אלא מלקט המציאה במלאכה דאורייתא ושוב יזכה הישראל בהם אחר השבת או יצוד דגים וכדומה לטובת ישראל, עיין תשו' תשב"ץ ח"ב סי' נ"ד, ואע"ג דמותר לומר לו לגוי עשה מלאכה בשלך בשבת ואם אצטרכך אקנה ממך אחר השבת עיין סי' ש"ז ובמג"א סק"ג, מ"מ היינו בשל גוי ממש אבל לעשות בהפקר לצורך ישראל אסור, ואע"פ שהדבר פשוט ומבואר אביא ראי' לדבר

 

למע"כ הרב .... שליט"א

הריני למצות את הדו"ד בינינו ואקדים לשנות דברי רבותי, באם הבנתים נכון.

מע"כ הפנה אותנו לדברי הרדב"ז בתשובתו נצטט רק סו"ד.

 

שו"ת רדב"ז חלק ה סימן ר ואסור לומר לנכרי דבכלל הבעיא של חסימה היא ולא איפשיטא ואזיל הרב בהם לחומרא ונ"ל בטעמו של הרב ז"ל דאע"ג דאמירה לנכרי שבות מדרבנן היא לא כל השבות שוה דשבות דאמירה לנכרי כיון דשייכ' בכל איסורין שבתורה חמיר טפי ואית לן למיזל לחומרא כאלו הוי איסור תורה ואם הנכרי עושה מעצמו אם בפני ישראל אסור להניחו לעשות ולפיכך כתב הרב ז"ל אסור לישראל להניח לנכרי שירכיב לו אילנות וטעמא דכיון דעומד ורואה הוי כאלו אומר לו לעשות אבל אם אין ישראל עושה רמז וגילוי דעת מותר הוא דכיון דבעיא היא ולא איפשיטא דיינו לאסור אמירה בהדיא או דבר הדומה לאמירה. וכן ראיתי בתשובה לריצב"א ז"ל וז"ל אשר שאל אדוני אם מותר ליתנו לנכרי למחצית שכר אע"פ שודאי יסרסנו דלפני עור לא תתן מכשול לא שייך כאן דלא ס"ל כר' חידקא ואמירה לנכרי שבות לא שייך כאן דלא עביד רמז וגילוי דעת לסרסו שהרי נכרי שבא לכבות אין צריך לומר לו כבה ואל תכבה ושלום וכו' ואם יש לנכרי שותפות מסתברא לי דאפי' עומד ורואה מותר ובלבד שלא יאמר לנכרי לעשות דשדך בהמתך כתיב וממעטינן אם יש לנכרי בה שותפות ואפי' הכי אמירה ממש אסורה דאתי לאחלופי בשלו וכולה חדא גזירה היא:

 

ועפי"ז אמר כ"ת שבכל האיסורים אסור רק אמירה או דבר הדומה לאמירה, ולא הנעשה מאילו ע"י הנכרי, וממילא ה"ה שביעית, אם לא יאמר זרע בשבילי.

 

ואף שבתוס' ב"מ צ' כתבו דהגמ' לא הוכיחה משביעית וחוה"מ כיון דבכלל שבת ויו"ט נינהו, לפי' המהר"ם,  והחת"ס הביא דברי התוס' בתשובה, מ"מ אומר כ"ת שלמאי דמחק המהרש"ל התיבה דשביעית, אעפ"י שכ' בלשונו משום דס"ל שהוא איסור דאוריתא, מ"מ אם לא נקבל את דברי המהרש"ל לגבי שביתת הארץ, ממילא אף אין לנו מקור ששביעית בכלל שבת.

 

ודין הנעשה בשביל ישראל שאסור להנות ממנו הנאמר בשבת אמר כ"ת שהוא רק בשבת ולא מצינו באיסורים אחרים.

 

עוד אמר כ"ת שלמאי שפי' הר"ש והרא"ש דברי המשנה בחוכרין נירין מן הנכרים שמותר אעפ"י שגורם לנכרי לחרוש בשביעית, מבואר שמותר, ואעפ"י שהתוס' כתבו זאת תוך כדי דיבור עם מש"כ שהלכה כמ"ד שאסור לומר חרוש בה טבאות, מ"מ כ"ת מבאר שהאיסור לומר חרוש בה טבאות הוא איסור חדש מדין מסייע כשהוא עומד שם.

 

עוד אמר כ"ת שבתוס' בע"ז מבואר שאין דין שביתת שדהו בשדה אחר, והנה החזו"א כ' שהדין שביתת שדהו הוא על העובד ולא הבעלים הממוני, פירוש דבריו שיש איסור חפצא של שנת שבתון יהיה לארץ, אלא שהרי ידוע שכל חפצא צריך להיות גברא שמתיחס אליו, וממילא נצטוה בו מי שגורם לחילול, ולא מי שהבעלים הממוני, אמנם זה לא יועיל לנידו"ד שכל שגורם הישראל שיחולל השדה בארץ ישראל הרי הוא בכלל הציווי שלו שלא יגרום לחילול הארץ, ואדרבה כיון שלא תליא בבעלות הממונית א"כ אף שאין השדה שלו אסור לו לגרום שיחולל, ואין הבדל בזה בין קרקע של ישראל לשל גוי למאי דפסקינן אין קנין לכה"פ לגבי הקרקע.

 

וא"כ אם הבנתי נכון לנידו"ד כל שיאמר מפורש או דבר הדומה, זרע בשבילי הרי אסור גם לדעת כ"ת, אלא שרק באם הגוי יעשה מעצמו והישראל יקח ממנו אז אין איסור.

 

אלא שכאן נשאר הנידון מה הדין אם עושה לישראל אך מקבל ממון, אם מיקרי אדעתיה דנפשיה.

 

והנה דבר זה מוזכר בהרבה מקומות בשו"ע דלא מיקרי אדעתיה דנפשיה בנידון דהרא"ש שכ' שחוכרין כיון שהנכרי אדעתא דנפשיה עביד להגדיל דמי חכירותו, ולא הבנתי עדיין למה הוצרך הרא"ש לזה ולא כ' בפשיטות שכיון שהשדה של הגוי אין שום איסור לומר לו לעשות אף לצורך ישראל, ומבואר שלצורך ישראל ודאי אסור וכל מה שהותר רק אם הוא עושה אדעתיה דנפשיה דנפשיה להגדיל דמי חכירותו.

 

והנה כ"ת השוה זאת לכבש שאסור בשבת ולתורין שמבואר בתוס', והנה חילוק גדול יש בין מקום שיש תוצרת עבור הישראל שאנו דנים למי נעשה התוצרת ואסור לישראל להשתמש בו, לבין מקום שאין תוצרת האסורה, ובלשון התוס' אין גוף הישראל נהנה מזה, אלא שאעפ"כ מצינו שיש קנס נוסף למשל בשוורים שאסרו אף את השור עצמו, אך זה לא האיסור הידוע של בכדי שיעשה שהרי לא אסרו את הסירוס אלא את השור עצמו.

אך במקום שיצר את הדבר עצמו לצורך ישראל לכאורה אסור.

 

עוד נדברנו בגרסת התוספתא תוספתא מסכת שביעית (ליברמן) פרק ג הלכה יא אין חוכרין נירין מישראל החשוד על השביעית אבל לוקחין הימנו שדה זרועה שלא גזרו אלא עד מקום שהן יכולין לזרוע

 

הלכה יב המקבל שדה מן הגוי פוסק עמו על מנת שהגוי זורעה

 

והנה בפשטות המילים איירי כאן בשדה נכרי שהישראל נכנס לאריסות ומתנה עמו ששנה השביעית לא הישראל יגדל אלא הנכרי, אך השדה הוא של הגוי, וא"כ פירוש ההלכה שאסור לו להיות אריס בשנה השביעית ולכן צריך לומר לגוי שהוא יזרע.  ולא הבנתי דרך אחרת לפרש שהרי השדה של הנכרי והדרך שהאריס תמיד זורע ולכך הוא מקבל חלק ולא הבעה"ב, ומדוע שאם הנכרי יזרע, הוא עוד יתן חלקים ליהודי וכי לא מספיק שגם השדה שלו וגם הוא זורע.

 

וכן שמעתי מכמה ת"ח שהבינו כן בפשטות דברי התוספתא וא"כ לא זכיתי להבין מה הוכחתם מכאן, הלא אדרבה מוכח להיפך, שהישראל מחוייב להתנות עמו שבשנה השביעית ישאר אצל הגוי ולא אצל הישראל.

 

אפשרות נוספת ללמוד את התוספתא שקאי אמתני' והוא אותו דין של המשנה ושל הרישא של התוספתא שחוכרין נירין אלא שכאן לא מובן המילים שהנכרי זורעה, כיון שהוא רק חוכר שדה חרושה בשביל מוצאי שביעית, שהרי המילה ניר כונתה חרושה, ולכן מחק החסדי דוד את התיבה זורעה וכ' חרושה כמתני'.

 

ועכ"פ אין זו פשטות התוספתא שהרי מקבל הכונה שהישראל מקבל באריסות שדה גוי, ולא שחוכר את שדה הגוי לעצמו, וכמו שמתפרש בכל מקום בתוספתא ולשם הדגמה נביא כאן לשונות דומים אך כדאי להקדים דברי הרמב"ם

 

פרק ו' ממעשר [הלכה יג] וז"ל איזהו חוכר ואיזהו מקבל, חוכר שחוכר הקרקע בדבר קצוב בין עשתה הרבה בין עשתה מעט, מקבל הוא שיקבל אותה בחלק ממה שתעשה או חציו או שלישו או מה שיתנו ביניהם, עכ"ל.

 

תוספתא מסכת דמאי (ליברמן) פרק א הלכה כא משכיר ישראל בהמתו לגוי ופוסק עמו על מנת שהגוי זנה ובלבד שלא יאמר לו כך וכך שעורין תהא מטיל לפניה כך וכך עמיר תהא מטיל

 

תוספתא מסכת דמאי (ליברמן) פרק ו הלכה א המקבל שדה מן הגוי מעשר ונותן לו אמ' רבן שמעון בן גמליא' מה אם ירצה הגוי שלא לעשר פירותיו אלא חולק ונותן לו בפניו

 

ועוד יתכן שהתוספתא כמ"ד יש קנין.

 

משנה ברורה שז ס"ק טו ובמקום שמצוי קצת גם בשאר ימים אין וכו' וברור שלא הערבה ולא חו"ל מצוי קצת לערבי

 

טור יורה דעה סימן שלא המקבל שדה מן הנכרי בא"י למ"ד יש קנין לנכרי א"צ לעשר אבל החוכר ממנו בדבר ידוע צריך לעשר והרמב"ם כתב שאין קנין לנכרי בא"י:

 

הרי שבמקבל זה נשאר של הנכרי, וא"כ אינו גורם לנכרי לחרוש לצורך ישראל, אלא הנכרי זורע לצורך עצמו בשדה של עצמו.

 

תוספתא מסכת כתובות (ליברמן) פרק ח הלכה ז המקבל שדה מחבירו והגיע שנת השמטה אם יש שם מחוברין בקרקע שמין לו [המקבל שדה מחבירו והגיע זמנו לצאת אם יש שם מחוברין לקרקע שמין לו] וכולן שמין להן כאריס.

 

תוספתא מסכת בבא מציעא (ליברמן) פרק ט הלכה כט  המקבל שדה מחבירו נרה ולא זרעה נותן לו חכירו אע"פ כן שמין לו שאינו דומה מניחה נירה למניחה שלף

 

והנה מע"כ הוכיח מדברי שו"ת מהריט"ץ (ישנות) סימן מז ד"ה תדע דהא תדע דהא בשבת גופיה שרי להשכיר שדה לגוי לפי שכן דרך לקבל שדה באריסות ואעפ"י שיודעי' שהיא של ישראל אומרים הגוי לקחה באריסות ולעצמו הוא עובד. אעפ"י שתנור אסור להשכיר לגוי בשבת התם דוקא הוי טעמא מפני הרואים שיאמרו שלא השכירה אלא שהגוי עושה מלאכה לישראל אם כן הכא הכל יודעים שהשדה היא לגוי ואלו הפרות לוקחם מהישראל בשכירות לתת לו כך כורין חטים לשנה והכל יודעים שהוא הגוי עושה לדעת עצמו ובקרקע שלו הילכך מותר כיון שאין הישראל מטפל בעבוד' הקרקע ואין הקרקע שלו.

 

גדולה מזו שנינו בתוספתא דשביעית פ"ב המקבל שדה מן הגוי פוסק עמו על מנת שהגוי זורעה ע"כ והרי הדברים ק"ו שהרי התירו לקבל שדה מן הגוי בלבד שלא יזרענה הישראל אלא הגוי זורעה כ"ש וק"ו בנ"ד דאין לו מגע יד בשדה כלל דודאי שרי.

 

ואין לומר כמו שתירץ חכם א' מבעלי הוראה וכתב ז"ל דהתם יכול לפסוק עמו קודם שביעית שאותה שנה יהיה הטורח על הגוי ולישראל אין לו מגע יד אעפ"י שיש לו הנאה בחלק הפירות אין חשש כי הגוי אדעתא דנפשיה קא עביד עכ"ל.

 

ובסו"ד כ' ובאמת חלוקה זו שכתוב בתוספתא קולא יתירה היא ויש לי להשיב על תוספתא זו מכמה משניות מ"מ לא הבאתיה כי אם ללמוד מינה לנ"ד דבהא ליכא מאן דפליג. וצור ישראל יצילנו משגיאו' ויראנו מתורתו נפלאות אמן. כה מעתיר הצעיר יום טוב צהלון.

 

אך כ"ת בודאי ראה את הסתירה במהריט"ץ שהרי הוא כותב בתשובתו בחדשות שבתשובה הישנה הוא אסר ולא התיר, וא"כ האיך אפשר להוכיח מזה?

 

דרך אגב התוספתא זו הקשה ממנה המביט לב"י שרואים שיש קדושת שביעית בפירות נכרים, והב"י תירץ לו שהכל שמא הביא משל ישראל.

 

והמהר"י קורקוס (פ"א מהל' שמו"י הל' יג-יד) מביא לשון הרא"ש (יש בו תוספת יותר ממה שנדפס בדפו"ח) וז"ל, והרא"ש פי' חוכרין נירין שהחוכר שדה מן הגוי ומתנה עמו שימצאנה חרושה למוצאי שביעית אעפ"י שהישראל הוא סיבה שיהי' הגוי חורש בשביעית לא שליח הישראל הוא דלהנאת עצמו חרשה כו' ע"כ והוא על דרך פי' רבינו שמשון ז"ל עכ"ל.

חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף טו עמוד ב אמר ליה אביי וכל היכא דאדם מצווה מי אסור והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית ותנן בית שמאי אומרים לא ימכור לו. כלומר לישראל חשוד, שדה נירה בשביעית, וב"ה מתירין מפני שיכול להובירה. פירוש והא הכא דאיתא תרתי איסורא דלפני עור ואיסורא דשדהו שהוא מצווה על שביתתה, ואפילו הכי תלו ב"ה לקולא.

 

בחזו"א כ' שאפי' אם אני מביא גוי אני עובר הלאו של תקצור בשביעית.

 

מס' 7

למע"כ הרב ר' .... שליט"א

 

הריני מצרף לך את כל המראי מקומות מהשו"ע בכלאים, ויתבאר שגם דעת הגר"א ברמ"א הוא כמש"כ המ"ב בשם הש"ך, שפסקי' כר"י בתוס' שהילך בשר זה ובשל לצרכך אסור, ולא ככמו שכ' הרב ... שפסקי' כרישא דתוס' שכ' להדיא שהילך בשר זה ובשל לצרכך מותר, אלא שאף ר"י סובר שצריך חד צד דישראל, וממילא הדר דינא דראי' דחרוש בה טבאות שאיירי דוקא לאחר שהתחיל לחרוש.

 

שולחן ערוך יורה דעה סימן רצז סעיף ב. אסור לזרוע כלאים לעובד כוכבים, ומותר לומר לעובד כוכבים לזרוע לו כלאי זרעים, ואסור לקיים בשדהו, אלא עוקרן. ואם קיימן, אינו לוקה. ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים, בידו, בח"ל, ואפילו לערב הזרעים לכתחלה ולזרעם בח"ל, מותר. ודברים אלו דברי קבלה.

 

ונחלקו המפרשים בבי' תיבת לו האם הכונה לגוי או לישראל, דלדעת הכ"מ מהר"י קורקוס ורדב"ז כמש"כ בדעת הרמב"ם הכונה לגוי.

 

ובבי' הגר"א ס"ק ז ומותר לומר כו'. מ"ש הכ"מ בשם הרי"ק לו היינו לצורך עובד כוכבים אין הלשון משמע כן ועבסי' שקדם סעיף ס"ט ואם אמר כו' אלא דס"ל שאין איסור אמירה לעובד כוכבים אלא בשדהו של ישראל וכמ"ש בסירוס בפי"ו מהא"ב דוקא בהמתו אבל לזרוע בשדהו של עובד כוכבים אף לצורך ישראל מותר וז"ש ואסור לקיים בשדהו אבל בשדה ישראל אפי' לקיים אסור וכ"ש לזרוע דאמירה לזרוע לא גרע מקיום ולמד ממ"ש בב"מ צ' א' חסום פרתי ומשמע בתבואה של ישראל כמש"ש בתוס' ד"ה חסום ואפ"ה דוקא פרתי וה"ה כאן אפי' לצורך ישראל: (ליקוט)

 

ומותר לומר לעובד כוכבים כו'. עסי' רצ"ז ס"ד ובא"ח סי' ש"ז סכ"א (ע"כ):

 

וצ"ב מדידיה אדידיה דבקטע הראשון שהוא מליקוט כ' דרק כשתרתי של הישראל גם הפרה וגם הדישה אסור, ושי' כזו לא מצאנו בבי' הסוגיא בב"מ,  ואילו במה שציין לסי' רצז' השני ס"ד ושו"ע או"ח שז' סכ"א שם כ' בס"ק ט' [הבאנו לקמן] שבחד צד גם אסור ואין צריך שגם הפרה וגם הדישה יהא של ישראל, אלא סגי בחד מהם כמש"כ שם הנמוק"י והרמב"ן, וכ' זה כדעת ר"י כמסקנת התוס' שאסור לומר הילך בשר זה ובשל לצרכך, והביאור הפשוט שהקטע הראשון הוא בדעת הרמב"ם ואילו הקטע השני מציין לדעת הרמ"א בשו"ע שכ' לחלק בין גוי בשל גוי, לגוי בשל ישראל, שאף לדעת ר"י הוא דוקא בחסום פרתי, ולמעשה כך קי"ל להלכה בשו"ע שז' סכ"א, ובש"ך ומ"ב.

 

שולחן ערוך יורה דעה סימן רצז סעיף ד השני אסור לישראל ליתן בהמתו לעובד כוכבים להרביעה. וכן כל אמירה לעובד כוכבים, אפילו באיסור לאו, אסורה (שם), אם לא שהעובד כוכבים עושה להנאת עצמו) (הגהות מרדכי דשבת).

 

ובש"ך יורה דעה סימן רצז ס"ק ג אסור לישראל כו' - בב"י ובעט"ז ובב"ח כתבו הטעם משום אמירה לעובד כוכבי' שבות וכן עיקר וכמו שיתבאר אבל בדרישה כתב ואני אומר כו' והטעם משום דבני נח מצווין על הרכבת אילן והרבעת בהמה וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפ"ו מהל' מלכים כו' אין שם לא רמז ורמיזה ואדרבה מדברי הרמב"ם פ"ט מהל' מלכים מבואר להדיא דלא נצטוו אלא בז' מצות עבודת כוכבי' וג"ע וש"ד וגזל ודינין וברכת השם ואבר מן החי והוא פשוט:

 

ובביאור הגר"א יורה דעה סימן רצז ס"ק ח השני וכן כל כו'. ר"ל לא מיבעיא בהרבעה דב"נ מצווה עליה כמ"ש הרמב"ם פ"י מה' מלכים הלכה ו' וכ"כ בדרישה. וש"ך שגה בזה וטעמו של הרמב"ם משום דשמואל ס"ל כוותיה ועכ"מ שם שכ' דמ"ש ז' מצות היינו שב"נ נהרג עליה ע"ש (וע"ל סי' רצ"ה ס"ק ד').

 

הרי שחלק על הש"ך וכ' דתרתי אתנייהו ביה לא מבעיא איסור ב"נ בהרבעה, אלא אף בשאר איסורים יש איסור אמירה לגוי.

 

ביאור הגר"א יורה דעה סימן רצז ס"ק ט השני אם לא כו'. בשל עובד כוכבים דוקא כמ"ש תוס' שם ד"ה חסום במסקנא דאסור לומר הילך כו' וכ"פ הרא"ש שם וכמ"ש בא"ח בסי' ש"ז סכ"א וכ"ב נ"י שם דחסום פרתי ודוש תבואתך וחסום פרתך ודוש תבואתי אסור וכתב לא דמי להא דתניא במכילתא דבמלאכת עובד כוכבים ליכא משום אמירה לעובד כוכבים שבות דאינו עושה בשל ישראל וכמ"ש בא"ח שם ולא קאי אמ"ש בש"ע אסור כו' דשם בלא"ה אפי' בשל עובד כוכבים אסור כנ"ל דב"נ מצווה עליו:

 

והנה למה שנתבאר כאן בביאור הגר"א בפירוש הרמ"א כאן וסי' שז' סכ"א, א"כ האיסור או בפרת ישראל ואף אם התבואה של העכו"ם כפי' ר"י בתוס' וכמו שבי' הש"ך והמ"ב. או בפרת העכו"ם והתבואה של הישראל, ולפי"ז מה שהקשו התוס' מחרוש בה טבאות הוא משום שזה לצורך ישראל וחשיב כחד צד.

 

וכמש"כ בש"ך יורה דעה סימן רצז ס"ק ד אם לא שהעובד כוכבים עושה כו' - משמע דכשהעובד כוכבים עושה להנאת עצמו מותר באיסור לאו אפי' הוא של ישראל וכ"כ בהגהת אשר"י פרק הפועלים דדבר שאין העובד כובים מוזהר כמו על חסימה שרי למימר לעובד כוכבים חסום פרתי ודוש בה דישה שלך אבל לדוש בה תבואה שלו לא עכ"ל וכ"כ הרב המגיד בסוף הלכות שכירות שאין איסור אמירה לעובד כוכבים אלא במלאכת ישראל אבל במלאכת עובד כוכבים מותר דומיא דשבת דאפי' בשבת מותר לישראל לומ' לעובד כוכבים לעשות מלאכת העובד כוכבים עצמו (ועיין בא"ח ר"ס ש"ז) אבל רש"י פרק הפועלים דף צ' סוף ע"א והטור ח"מ סי' של"ח כתבו דאפי' לדוש תבואה של עובד כוכבים אבעיא ולא איפשטא ולחומרא וכן דעת הרא"ש שם וכן מסקנת התוס' והאגודה שם בשם ר"י וכ' הרא"ש שם וכן נמי אסור בשבת לומר לעובד כוכבים שאין מזונותיו עליך הילך בשר זה ובשל אותו לצרכך מיהו כתבו שם אע"פ שמותר לומר לעובד כוכבים אכול נבילה זו שאני התם שאם היה הישראל עושה בידים מה שהעובד כוכבים עושה במאמרו דהיינו שנותן נבלה לתוך פיו היה מותר דישראל יכול ליתן נבלה לתוך פיו אבל בחסימה אסור לעשות מה שהעובד כוכבים עושה במאמרו עכ"ל (ור' ירוחם כ' בני"ז ריש ח"ו אסור לומ' לעובד כוכבים שאין מזונותיו עליך הילך בשר זה של נבילה ובשל אותו לצרכך אבל מותר לומ' לו אכול נבילה זו וכן פשוט בתוס' עכ"ל ולא הזכיר שבת והוא טעות דפשיטא דאע"פ שהוא נבלה אין בו איסור בישול) ומשמע לכאורה מדבריהם דה"ה בפרתו של עובד כוכבים אסור כיון שהישראל היה אסור לעשות בכה"ג מיהו הנ"י כ' בפרק הפועלים ישראל האומר לעובד כוכבים חסום פי פרתי ודוש בה דישה שלך או חסום פרתך ודוש בה דישה שלי אסור משום אמירה לעובד כוכבים שהרי עשה מלאכת איסור בדבר של ישראל ול"ד להא דתניא במכילתא דבמלאכת העובד כוכבים ליכא משום אמירה לעובד כוכבים דשאני התם שאינו עושה בשל ישראל עכ"ל ואפשר לכוון גם דבריהם כן ומ"מ נתבאר לך מדברי התוס' והאגודה והרא"ש והנ"י דאפילו העובד כוכבים עשה להנאת עצמו אסור בדבר של ישראל ודלא כהגהת מרדכי שכתב הרב וכן משמע ממ"ש הרמב"ם ס"פ י"ז מהלכות איסורי ביאה והמחבר בא"ע ס"ס ה' אסור לומר לעובד כוכבים לסרס בהמה שלנו כו' משמע אפי' אין לו הנאה בזה אסור כיון שהיא בהמה של ישראל:

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן שז סעיף כא אסור לומר לאינו יהודי בשבת הילך בשר זה ובשל אותו לצרכך, ואפילו אין מזונותיו עליו. הגה: אבל מותר לומר לו לעשות מלאכה לעצמו (הגהות מרדכי פ"ה ורמב"ן פרשת בא אל פרעה).

 

ובהגר"א [יש לצטט] שהשו"ע קאי כרש"י דלא כתוס'

 

משנה ברורה סימן שז ס"ק עג אסור לומר לא"י וכו' - דכיון שאותו דבר שאומר לא"י לעשות בשביל עצמו הוא אינו יכול בעצמו לעשות הוא בכלל אמירה לא"י שבות ואסור אף על פי שאינו מתהנה הישראל כלל במלאכה זו ואעפ"כ מותר לומר לו לעשות מלאכה לעצמו כגון שיאמר לו קח בשר שלך ובשל אותו לצרכך וכה"ג דכיון שלא היה הדבר מעולם של ישראל כלל והא"י עושה אותה ג"כ רק בשביל עצמו לא גזרו עליו איסור דאמירה לא"י:

 

ועי' בשעה"צ שמסקנת הש"ך והגר"א דרק בשל ישראל אך בעכו"ם לעכו"ם שרי.

 

ביאור הלכה סימן שז ד"ה הילך בשר- עיין במ"ב דכיון שאותו דבר וכו' ומותר ליתן לא"י נבלה בחול לבשל ולאכול דהתם לא שייך טעם זה דהא מותר גם בעצמו ליתן לפיו של א"י [תוס' ב"מ וכן מסיק המ"א וא"ר] ועיין בפמ"ג דאסור ליתן לא"י בשר וחלב בחול ולומר לו בשל לך כיון שאינו יכול לבשלם יחד בעצמו הוא בכלל אמירה לא"י שבות [והוא פשוט עיין ביו"ד סימן רצ"ז ס"ד במסקנת הש"ך שם וכ"כ הגר"א שם] ועי"ש עוד שמצדד דה"ה דאסור ליתן לו בשר שיבשל בכלי חולבת ב"י [ולא יצוייר דינו רק אם מצוהו שיבשל בכלי זה דוקא דאל"ה א"י כי קעביד אדעתא דנפשיה קעביד]:

 

וא"כ למדנו דדעת הגר"א בביאורו ס"ק ט' ובאו"ח שז' בדעת הרמ"א שוה לדעת הש"ך והמ"ב שהלכה כר"י בתוס' ומש"כ שם הוא בדעת הרמב"ם וממילא להלכה כיון שקי"ל כר"י הדר דינא דראית התוס' מחרוש בה טבאות וכתירוצם שהוא רק לאחר שהתחיל לחרוש.

 

[ובדרך אגב יל"ע לפי"ז מה הדין בנותן הזרעים לגוי בשביעית, אף אם הגוי מגדל לצורך עצמו, אם חשיב חד צד דישראל ויל"ע אם חלוק אם נתן לו בחינם או בכסף.]

 

והנה במגן אברהם סימן שז ס"ק כט כ' והא דאסור לומ' לו חסום פרתי ודוש בה אפי' הדישה של עכו"ם דהתם נהנה בו שמרבה לו שכר במה שחוסמו אבל חסום פרתך ודוש בה שרי.

 

והנה הקושיא על השי' שביארו דבשל גוי שרי ממה דמבואר בהל' שבת שאסור לקנות מגוי שעשה לצורך ישראל, אף שכשעשה היה הכל של הגוי, וכמבואר בגמ' במרחץ ובמסיבה, ובחלילים למת, ובגוי שעשה מנעלים שמבואר שלצורך ישראל אסור, והנמוק"י הלא הקשה משבת שבמכילתא מבואר שאסור לומר לגוי, ותירץ ששם לצורך ישראל.

 

וכיון שכבר נתבאר במכתב הקודם בראיות ברורות שאין  הבדל בין שבת לשאר איסורים, מבואר שלצורך ישראל ודאי אסיר אף אם מקבל ממון.

 

ועכ"פ בודאי לענין שביעית דיש לחלק בין חפצא לגברא וממילא בשביעית יש דין שליחות לעכו"ם לחומרא, וכן מדין המהרש"ל מדין שביתת הארץ.

 

ובפתחי תשובה יורה דעה סימן רצז ס"ק ב אסור לישראל - עש"ך ועיין בליקוטי פר"ח לי"ד שהשיג עליו [עיין בדגמ"ר ובתשובת חתם סופר סימן רפ"ח מ"ש בזה].

 

שו"ת חתם סופר חלק ב (יו"ד) סימן רפח והנה בטי"ד סי' רצ"ז הקשה אהרמב"ם דכ' בכלאי זרעים מותר לומר לגוי לזרוע לו והקשה והא אסורים לקיימם ותי' ט"ז שם דלזרוע לו לאו לזרוע לישראל אלא לזרוע לו לגוי לעצמו ע"ש והנה פ"א מכלאים הל' וי"ו /ו'/ כ' רמב"ם וז"ל ואסור לישראל להניח לגוי להרכיב לו אילנות כלאים וכ' כ"מ הטעם דאמירה לגוי לצורך ישראל אסור דהוה שבות ומ"ל כ' רמב"ם לטעמי' דס"ל פ"י ממלכי' דב"נ מצווה על הרכבת אילן א"כ ה"ל לפני עור וכו' ע"ש והשתא הך בבא ע"כ מיירי נכרי בשל ישראל דאי בשל עצמו ליכא שבות וליכא לפני עור והשתא הדר ק' הטור לדוכתא מאי קמ"ל דלא יניח מה"ת יניח הגוי להרכיב הא אסור לקיימו אפי' בלי מעשה להרמב"ם וצע"ג לכאורה.

 

פתחי תשובה יורה דעה סימן רצז ס"ק ד אם לא שהעובד כוכבים עושה להנ"ע - עי' ש"ך סק"ד ועי' בתשו' חות יאיר סוס"י ק"נ שכתב דישראל שיש לו עץ מונח על שפת הנהר נראה דמותר לומר לעובד כוכבים ליקח בהמותיו להביא לו עצו לביתו אע"פ שיודע שאין לו רק סוס ושור ויקח שניהם כי אין היהודי נהנה מגוף האיסור והעובד כוכבים בעבידתיה טריד לצורך עצמו ואפילו אומר לו בפירוש קח סוסך ושורך והבא לי עץ או סחורה ממקום פלוני ואף שכתב הש"ך דאם גוף הדבר של ישראל אע"פ שהוא לצורך עצמו עושה אסור לא דמי דשם הישראל מקבל הנאה בדידיה מגוף האיסור דבהמתו נסתרסה או נרבעת או נחסמת ודשה תבואתו משא"כ הכא דהנאתו הוא הבאת מטלטליו הן שיהיה ע"י פרות או סוסים או כלאים ואע"פ שמצוה שיקח סוס ושור שלו מפני שיודע שאין לו זולתם לא מקרי נהנה מן האיסור עכ"ד ולע"ד דבריו צ"ע.

 

והנה בשו"ת בית יהודה חלק יו"ד סימן נה ד"ה ומעתה עלה לאחר שהאריך לחלק בין דינא דכלאים שהיא מצוות התלויות בארץ, ולכך לצורך הגוי מותר, כ' דלצורך ישראל אסור ואף בשאר איסורין קנסינן ליה ז"ל [התשובה במילואה תבוא בנספחים].

 

ומעתה עלה בידינו הלכה למעשה דאיסור אמירה לעכו"ם שייך בכל איסורין שבתורה כסברת רוב הפוסקים ולענין אם עבר ואמ' אי קנסי' לי' נר' פשוט דדינו כסירו' דקאמרי' דאם אמ' (לעכו"ם) קונסין למכרו לאחר והתם ודאי לא שנא עכו"ם (מדעתו שמכירו) לא שנא אמר (לו) בפי' דאע"ג דקי"ל דהחמיר' במערים טפי מבמזיד בגמר' מוכח גבי סרוס דלא שנא ומינה נילף לכל האיסורין דהא מדמי להו הש"ס להדדי ודלא כהט"ז ריש סי' רצ"ז דכתב דבאומר לעכו"ם להרביע בהמתו לא קנסוהו למוכרה יע"ש דליתא לענ"ד ואם כן בנ"ד שהישראל נותן הסוס להעכו"ם וחורש בו עם השור אע"פי שאינו אומר לו בפירוש לחרוש עם השור כיון שיודע שודאי חורש בשתיהן הויא אמירה לעכו"ם שבות ואם עבר ואמר קנסינן ליה למכור הסוס ולא יהנה ממלאכת האיסור כלל וזה פשוט. ועיין בחידושין שלי בה' חש"מ סי' תקל"ח ס"ו ולא דמי למ"ש הג"ה טא"ה ס"ס ה' וז"ל ומותר לומר לעכו"ם למחצית שכר אף על פי שהעכו"ם בודאי יסרסנו דעכו"ם אדעתא דנפשיה עביד ע"כ ה"נ נימא כיון שהעכו"ם שותף בדידיה קטרח הא ליתא דהתם אין עיקר השותפות בא על הנאת הסירוס אלא על שאר דברי' מלאכה וולדות וכיוצא והסירוס ממילא קאתי אבל בנ"ד דעיקר השותפות הוא על מלאכת החרישה דזה בא בסוסו וזה בא בשורו והוי עיקר השותפות על האיסור דלא לחרוש בשור ובחמור ואם כן לא שייך בכה"ג לומר בדידיה קטרח כנלע"ד וה' ינחנו במעגלי צדק לירד לעומקה של הלכה ולעמוד על אמתתה של תורה כי"ר ועיין בטח"מ סי' של"ח ושם בסמ"ע.

 

והנה נתבאר בכל סימן זה שלדעת הגר"א ש"ך ומ"ב, אף לדעת ר"י רק חד צד אסור, מ"מ חרוש לצורך ישראל הוי כחד צד ולכך הקשו התוס' משם על ר"י.

 

והנה כל מה שנתבאר אף למש"כ הגר"א שדוקא בשל ישראל אסור, לכאורה הוא רק בשאר איסורים אך בשביעית הלא כ' הגר"א בירושלמי דפסקי' כמ"ד איישר ודלא כמ"ד חרוש בה ועכצ"ל כנ"ל שחרוש הוא לצורך ישראל וחשיב כחד צד, או שחלוק שביעית או משום שביתת שדהו דשנת שבתון יהיה לארץ, או משום שבכלאים אי' מיעוט מיוחד דשדך וכרמך, שאין אנו מצווין על שדה גוי, משא"כ בשביעית שכל ישראל מצווה שלא לגרום שתעבד ארץ ישראל בגרמתו, ושוב הוי גם כעין שליחות עכו"ם לחומרא, ולכך אף בלא חד צד אסור.

 

 

 

 

 

 

 

למע"כ הרה"ג ר' ... שליט"א

ראשית רציתי להודות לכם ולבית מדרשיכם על ליבון הענינים יחדיו, שהיה לי לתועלת גדולה.

רצוני לסכם את הנידונים.

א.    האם יש איסור אף ללא אמירה בשאר איסורין ואם נאסר הדבר בדיעבד.

פשטות הגמ' נסתפקו שאותו דין שיש בשבת יהא בכל האיסורין, והראיה מכיון שהגמ' הוכיחה ממעשה דסירוס שהיה ללא אמירה, וקנסו בדיעבד, שאי' דין אמירה בשאר איסורין, ע"כ שהוא דין אחד ואין זה קנס מיוחד בסירוס, שאם חמירא איסור סירוס לקנוס בדיעבד השור, א"כ אי אפשר ללמוד מינה לאיסור אמירה בשאר איסורין, ובע"כ שאף בשאר איסורין אף בלא אמירה קנסו בדיעבד והטעם כמבואר בגמ' משום שהערמה אתעביד בהו, ומצינו להדיא לשון הרמב"ן בהל' שבת שהטעם שאסור אף בלא אמירה הוא משום הערמה, ואף שאר הראשונים כולם כ' משום שיבוא לומר, וכמו שהבאנו מהריטב"א דגוי שעשה לצורך ישראל אסור, דאי לא הא לא קימא הא וכולא חדא גזירה, וכנפסק בשו"ע בין בענין סירוס [בא"ע סי' ה' סעי' יד'] בין בענין בכור שאף בלא אמירה אם הגוי מכירו ומתכוין לטובתו קנסוהו, וכן מבואר בפרישה והט"ז שלמדו מסירוס שנאסר אף בדיעבד בשאר איסורין שהרי הקשו על הרבעה ותי' דכיון שזה מעשה דלא שכיח לא גזרו רבנן, וכמו שהבאתי לך מהבית יהודה שכ' שלמדין מסירוס לשאר איסורין, שאף בלא אמירה, נאסר בדיעבד, וממילא הבא לחדש שחלוק ולהקל עליו להביא ראיה, מעבר לזה שכמבואר בתוס' שביעית בכלל שבת. – כמו"כ אפשר להוכיח דבר זה מכמה מקומות למשל ההלכה [שז' ג'] שמותר לומר לגוי קנה לעצמך ואם אצטרך אקנה ממך, מקורו בהל' פסח שמותר לומר לגוי בשעה שישית קנה חמץ לעצמך ואם אצטרך אקנה ממך אחר הפסח כיון שהשתא קונה לעצמו, ואם חלוק שבת משאר איסורין בזה, האיך למדו מפסח לשבת.

 

ב.     האם הלכה כר"י שאסור לומר הילך בשר ובשל לצרכך, וכן לצורך ישראל כחרוש.

בהו"א התוס' ס"ל שצריך ריוח ישראל, ואפשר לפרשה כשיטת הרמב"ן שצריך תרי צד דישראל גם הפרה וגם התבואה וכן הוא שי' הרמב"ם בכלאי זרעים לפי ביאור הגר"א[17]. [ויל"ע האיך ס"ל לגבי שבת, וממרחץ ונר אין להביא ראיה דהתם גוף ישראל נהנה.] – מסקנת התוס' כשי' ר"י שכל דבר שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה ואפ"ל או בכולו דגוי, או בחד צד דישראל כפרתי, וכן פסקו השו"ע והרמ"א כדבי' הגר"א ש"ך ומ"ב. - ומ"מ כיון שהקשו התוס' מחרוש ע"כ או משום שזה לצורך ישראל, ושוה לחד צד, או משום שנהנה קצת, כהגה"מ ומג"א. – וממילא בנידו"ד שגם הוא לצורך ישראל, וגם נהנה בודאי אסור - .

 

ג.      הקושיא מכלאים לשביעית.

הקושיא מכלאים הקשוהו האחרונים ולא כ' לחדש משום זה, שבכל האיסורין הותר אמירה לנכרי לצורך ישראל, אלא חילקו בין כלאים לשביעית, והדבר מוכרח מעצמו שהרי הרמב"ם סתר עצמו בכלאים עצמו וכמבואר להדיא בכ"מ שחילק בין כלאי זרעים להרכבת אילן וכלאי הכרם, אעפ"י שהלשון לו שווה בהרכבת אילן. ועוד אי' שם אף בלא אמירה, שאסור להניח לגוי להרכיב לו, וביאר  הכ"מ שהוא משום שנפשט האבעיא של אמירה בשאר איסורין לאיסור, הרי שאף בלא אמירה אסור, [והגר"א בביאורו באמת הקשה על הכ"מ שאם הוא מטעם איסור אמירה היה צריך לכתוב שאסור לומר לו, וכונתו שאילו איסור הנאה אין בזה שום איסור, אלא שהתוצאה אסורה בהנאה] ולא חילק שם בין חד צד ללצורך ישראל, אלא כמבואר בט"ז ובביאור הגר"א בשם הכ"מ שהחילוק בין עושה לעכו"ם או עושה לישראל, ואף שאין כן הגירסא בכ"מ ובמהרי"ק לפנינו. ומ"מ אף אם יש קושיא ממקום אחר, הכללים בהלכה שאין מוחקים דברי הראשונים בהאי סוגיא שנתפרשו להדיא[18], ובפרט שתיכף בג' הלכות אח"כ כ' לשון יותר חמור מזה לאיסור, ולא חילק בתיבת לו, וכן בכלאי הכרם בי' להדיא שרק בחו"ל וע"י קטן, והראב"ד לא הקשה מזה דפשיטא להם החילוק בין כלאי זרעים לכלאי הכרם והרכבה אף שכ' שם הכ"מ שהוא מדין אמירה לעכו"ם וע"כ דיש ליישב את הקושיא מהסתירה בכלאים עצמה שכלאי זרעים חלוק, וכמבואר בראשונים שהוא קל הרבה מכלאי הכרם והרכבה, שאין שם איסור בעצם, שהרי מותר לזרוע כלאים אם אינו ניכר התערובת, כמפורש במשניות, כנוטה לצד זה וכראש תור, שאיסורו הוא רק במראית עין, ועוד דלא מבעיא לדעת הכ"מ שגם בכלאי זרעים בעינן דוקא במפולת יד ואם לא אין איסור תורה, [ועוד בדעת הרמ"א הלא לדידן פסק הרמ"א כרא"ש שפסק כר' יאשיה שלא נאסר אלא ג' מינים יחדיו כמו שבכלאי הכרם לא נאסר אלא חרצן חיטה ושעורה יחדיו] ועוד שכלאים חלוק משביעית  וכפי שנתפרש כבר ד' תירוצים בזה, או משום שאי' שדך וכפי שכ' הרדב"ז ואין סתירה בין פירושו לתשובתו, שהרי חזר ע"ז בתשובה שאי' שדך, או כט"ז וגר"א בדעת הכ"מ, שלו הכונה לגוי, או משום שגורם לחילול שביתת הארץ, או משום איסור מסייע המפורש במתני' שלא התירו אלא משום דרכי  שלום באופן המבואר בגמ' ולא יותר וכמש"כ - ומה שהבאתם מהרדב"ז הלא כ' שם דכיון דבעיא היא ולא איפשיטא דיינו לאסור אמירה בהדיא או דבר הדומה לאמירה. ועומק כונתו שאם לא נפשט הבעיא מסירוס אין ראיה שאף בלא אמירה קנסו בדיעבד, אך לדידן הלא נפשט הבעיא כיון שלא ס"ל כר' חידקא וממילא נפשט מסירוס ששבת שוה לשאר איסורין, שאף בלא אמירה נאסר בדיעבד, ומתשו' הריצב"א שהביא שם הלא השוה לשבת שאין אומרים לו אל תכבה, וכבר חילקו הראשונים שם בין גוף ישראל נהנה.

 

ד.     חוכרין נירין.

ציור זה למה שבי' הרא"ש לכאורה מותר אף בשבת, ואף אם הציור של התוספתא כפי שביארתם, מבואר להדיא בשו"ע שאריס למחצה שליש ורביע מותר בשבת כיון שאדעתיה דנפשיה עביד, ואעפ"כ אי' בשו"ע שבעושה למכור כולו עבור הישראל אסור.

אין לדמות חרישה בשלו להרבות דמי חכירותו, לזריעה עבור ישראל, א. משום שחרישה עצמה מבואר בגמ' דאין לוקין עליה ואינה מד' העבודות, ב. חרישה לצורך שמינית מבואר במהרי"ק שהוא רק דרבנן ג. כל היתר הרא"ש הוא משום דאדעתיה דנפשיה עביד להרבות דמי חכירותו, ודבר זה מבואר אף בהל' שבת, ומ"מ מבואר שבדבר שגוף ישראל נהנה אסור אפי' בקצב ממון דלא אמרינן אדעתיה דנפשיה הואיל ומתכוין להנאת ישראל. [כמבואר בתוס' שבת קכב'. בהגהו' אשר"י, בספר התרומה, בב"י ובשו"ע] ד. מבואר להדיא בהלכות שבת והוא מפ"ה מהגהו' מרדכי בשבת, שמותר לומר לגוי קנה לצרכך ואם אצטרך אקנה ממך, ובמ"ב הביא שאף אם אומר להדיא שיקנה ממנו, והטעם שחלוק מהעושה לצורך ישראל, כיון שעתה קונה לצורכו, ואדעתיה דנפשיה עביד.

אי' במ"ב דבאומר לו קנה היום ויום השוק רק בשבת אסור, וא"כ בנידו"ד שכל שהאפשרות היחידה שלו לספק סחורה היא מזריעת שביעית עבור ישראל אסור, ואף אם יאמרו לו שיכול להביא גם ממקום אחר, מבואר במ"ב שצריך שיהא מצוי קצת, וכיום אין זה מצוי לו, שאל"כ אנו נביא משם.

 

ברכת מרן החזו"א זלל"ה, ואם אפשר להם להמציא פירות וירקות מחו"ל יזכו לעצמם ויזכו את הרבים, ושכרם כפול מן השמים.

תלווה את כל המסייעים בדבר גדול זה.

הדושטו"ת

 

נ.ב.

בשו"ע שכה' סעי' ד'

פת שאפה א"י לעצמו בשבת, יש אוסרים ויש מתירים ובשעת הדחק או לצורך מצוה, כגון סעודת ברית מילה או לצורך ברכת המוציא, יש לסמוך על המתירים. הגה: אבל אסור ליתן לו מעות מערב שבת, ושיתן לו הפת בשבת, דאז אדעתא דישראל קא עביד (רבינו ירוחם ח"א).

 

משנה ברורה סימן שכה ס"ק טז ויש שאוסרין מטעם אחר שמא יאמר לא"י לבשל ואע"ג דא"י שהדליק נר לעצמו לא גזרינן כמ"ש סימן רע"ו במידי דאכילה דלהוט ביותר גזרינן טפי וכתב המ"א בסימן תקי"ז דמדברי המחבר שם משמע דס"ל כטעם הזה:

 

וע"ש סימן תק"ז ס"ב ועמ"ש סי' תמ"ו:

 

הרי למדנו לנידו"ד א. דמידי דאכילה חמירא טפי. ב. מהרמ"א דליתן לו מעות מער"ש שיתן פת בשבת אסור משום דאדעתא דישראל עביד.

 

עוד חילוק מצינו בין מאכילו בידים.

משנה ברורה סימן שכה א"צ למחות בידו - מללקט ולהאכיל לבהמתו כיון שאינו עושה זה בצווי ישראל אלא מעצמו ואמרינן דלאו להנאת ישראל מכוין אלא אדעתא דנפשיה עושה כדי להרויח ולכן א"צ למחות בו וכדלקמן בסימן של"ד סכ"ה לענין דליקה שא"צ למחות בא"י כשבא מעצמו לכבות משא"כ בסי"א שהישראל בעצמו מאכיל אסור כיון שנהנה בידים וה"ה כשהא"י מאכיל בצוויו ג"כ אסור אף שליקט מעצמו מתחלה:

 

 

מס' 12

למע"כ היקר כמה"ר ר' יצחק .... שליט"א.

קיבלתי תשובתך, והנני להשיבך, הנני תקוה כי קבלתם מכתבי מיום אתמול, כי לפי תשובתכם נראה שעדיין לא קיבלתם, ואעפ"י שהדברים חוזרים ע"ע אכפול תשובתי.

א.    חוכרין נירין.

ציור זה מותר אף בשבת, ומה שהקשת משו"ע הרב רמג' ז' אדרבה ממקום שבאת אי' שם שמותר, אלא שהוסיף שם שאמירה להדיא אסור, וכן הוא בחוכרין נירין שהוא בלא אמירה, שהלא תוך כדי דיבור כ' הר"ש שאמירת חרוש אסור, וחוכרין נירין רק קונה שדה חרושה, אלא שזה גורם לגוי לחרוש, וכיון שחורש בשל עצמו ואדעתיה דנפשיה עביד להרבות דמי חכירותו מותר אף בשבת.

 

הריני לצטט לשונו שם שכ' כן להדיא.

שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן רמג סעיף ז אבל מותר להשכיר שדה לנכרי שיעבוד עבודתה כל אימת שירצה ולא יהיה מוכרח בעבודתו ויטול כל הפירות לעצמו רק שיתן להישראל דבר קצוב בכל שנה בין שיתן לו מעות בין שיתן לו מפירות שדה זו והנכרי עובד אפילו בשבת ואין לחוש למראית העין שיאמרו שהנכרי שכיר יום הוא אצל הישראל או ששכרו לעבוד אדמתו בשבת לפי שדרך רוב העולם הוא ליתן השדה באריסות לאריס דהיינו אדם המקבל השדות לחורשן ולזורען ולעבוד כל עבודתן ונוטל בשכר עבודתו מחצה או שליש או רביע הפירות והשאר לבעל השדה לכן מן הסתם כשיראו נכרי עובד בשבת בשדה של ישראל יאמרו שזהו אריסו של הישראל וליתן השדה באריסות לנכרי אין בו שום איסור כלל אע"פ שיש להישראל הנאה במלאכה שהאריס עושה בשדהו בשבת שהרי רוב הפירות של השדה הם של הישראל מכל מקום כיון שהנכרי אינו מתכוין במלאכתו בשביל טובת הישראל אלא בשביל טובת עצמו שיטול חלק המגיע לו מפירות השדה אע"פ שמאיליו נהנה הישראל אין בכך כלום רק שיזהר שלא יאמר לו שיעשה בשבת: עכ"ל

 

ומהתוספתא שהמקבל שדה מהנכרי מתנה עמו ע"מ שיזרע בשביעית, לא קשיא מידי ששם גם השדה וגם העובד בשנה שביעית הוא הגוי, ומה"ת שיהא אסור, הלא הסתלק האריס מעבודה בשדה בשנה השביעית, וזה שמשלם לו שכירות על הזרעים והמחרישה, דומה לגוי ששוכר דירה ומשלם מכסף שהרויח בשמיטה.

 

וממילא מה שהק' מהרא"ש ב"מ שחד צד אסור והאיך התיר בחוכרין נירין, חוכרין נירין אינו חורש לצורך ישראל, אלא לצורכו וכנ"ל, משא"כ במייצר למכור לישראל מפורש שאסור דמיקרי לצורך ישראל כנ"ל בהמשך או' ד'.

 

מעבר לזה כבר ציינתי לך (מכתב מס' 6) את הרא"ש בחולין שפי' שלצורך ישראל אסור משום שלא יאמר.

 

מה שציינת מהחת"ס ליקוטים כו' בדקתי  שם וליתא, ואדרבה משמע להיפך.

 

ב.    גוף ישראל נהנה.

 

מש"כ שגוף ישראל נהנה הוא לא סברא באדעתיה דנפשיה הדבר מפורש בלשונם, ומסברא הוא פשוט שכיון שעושה את כל היצירה עבור הישראל במיוחד, לא שייך לומר שעשאה עבור עצמו בלבד מלה"ד לטקסי שלוקח אותך לכולל שלא נאמר שנסע  עבורו בלבד משום שהרויח כסף, כיון שאין לו שום ענין בנסיעה זו דוקא, והלא על כל דבר מרויחים ממון, אלא נסע עבורך.

 

ג.     איסור הנאה בדיעבד בכל האיסורים.

 

לאחר שהראיתיך מפורש במכתב הקודם שמה שמפורש בגמ' ובשו"ע בסירוס ובבכור לאסור הנאה בכל האיסורים אף בלא אמירה[19] מפורש בפרישה ובט"ז ובבית יהודה, [ואף בדברי הרדב"ז שכ' רק משום שזה בעיא דלא איפשטא, וכונתו כיון שדחו את הראיה מסירוס משום דר' חידקא וכיון שהב"י כ' שנפשטא הבעיה מסירוס דלא קיי"ל כר' חידקא ע"כ שאף בלא אמירה נאסר בהנאה] והראיתיך מדברי הראשונים שאף בשבת הוא משום הערמה, ואינני מבין  עדין את הויכוח ע"ז, כשלא נמצא שום מקור לדברים להיפך בגמ'.

 

מה שציינת מדברי השע"מ ומלבושי יו"ט שבי' את ר"י כפשוטו [לא עינתי שם] ובודאי שאפשר לפרש כן, אך להלכה השו"ע ש"ך ביאור הגר"א מ"ב לא פירשו כן וממילא אינני מבין למה ציינת זאת לענין הלכה

 

קנה לעצמך, כל ההיתר רק משום שקונה לעצמו, ומשם הראיה הכי גדולה שאסור לומר לו קנה לישראל, והלא הראיתיך מפורש שלעשות למכור לישראל אסור בשבת, וא"כ מה ראיה הבאת משם.

 

דברי הרמב"ם בכלאי זרעים נסתרים מב' מקומות בהלכות כלאים ומג' מקומות שלא בהל' כלאים, והאיך הנך יכול לבנות עפי"ז הלכה להקל, ואף אם נימא כמש"כ לגבי כלאים, שבשדה עכו"ם שרי לומר לו זרע לישראל, הלא בכלאים האיסור הוא המראית עין של התערובת, ועדין חלוק טובא מזרע ירקות בשבילי ששם ישראל נהנה מגוף האיסור, ועכ"פ לגבי שביעית נתפרש להדיא להלכה שחרוש בה טבאות אסור, וחלוק מכלאים כמש"כ במכתב הקודם.

 

מש"כ מדרך אמונה לא ציינת מראה מקום, ומה שכ' מהרכבת כלאים רצה' ב' שא"צ למחות, ברמב"ם ושו"ע מפורש שם להיפך, אסור להניח לגוי שירכיב לו אילנו כלאים. הרי להדיא שאף בלא אמירה ולא כ' שדוקא בפניו, ולא ידעתי לאיזה אחרונים נתכונת.

 

מש"כ מסיים בחוה"מ פשוט שמותר שאיירי שם בקבלנות.

 

מש"כ בסירוס שדוקא משום שזה בהמת ישראל, ואין ראיה לצורך ישראל בשל נכרי,

 

ד.    בביאור השו"ע, ושו"ע הרב דגבינות.

 

בדבר מה שניסו להוכיח משו"ע הרב, הנני מתפלא שהלא ג"כ אתם מודים שבשבת יש איסור הנאה בנעשה לצורך ישראל, אף בשל גוי ואף במכירה כמפורש בגמ' ונפסק בשו"ע הרב עצמו, והאיך התיר הגבינות אם מדובר שעשאן לצורך ישראל, ועוד התיר אמירה מפורשת, וע"כ אמרתי שעלינו לפרש שבגבינות אינו מחויב הגוי למוכרו דוקא לישראל, אלא למי שירצה, והדבר מפורש להדיא בשו"ע הרב במקום אחר[20]

סימן רנב סעיף ט וכל זה כשהמלאכה נעשית בחפצים של ישראל כגון כלים של ישראל שביד הכובס ועורות לעבדן או לרצען לתפור מהם מנעלים וחוטין לארוג מהם בגד אבל אם הישראל לא נתן לו כלום אלא הנכרי תופר מנעלים מעורות שלו ואורג בגד מחוטין שלו בבית שלו אף על פי שרואהו עושה אותה בשבת אינו צריך לומר לו כלום אע"פ שלא קצץ לו שכר אם^ח אינו עושה בפרהסיא או שאין מפורסם לרבים שעושה בשביל הישראל לפי שעדיין לא נקרא שמו עליהם שאם ירצה הנכרי ימכור אותם לאחר ויעשה לו אחרים. ואף לכתחלה מותר לצוות את הנכרי לעשותם אפילו בערב שבת סמוך לחשכה רק שלא יאמרו לו שיעשה בשבת:

א"כ ברור שהסיבה שהתיר הוא רק משום שבעושה בשלו יכול למוכרו לגוי, ולא מתחייב לישראל אלא שהישראל משגיח כשרות, שאם ירצה למוכרו לו יהא כשר. – ויעוי"ש בהמשך דבריו שכ' החילוק בין עושה בשל ישראל או בשל גוי משום שהוא מוכח שעשאן לצורך ישראל וד"ל.

 

ועוד הוסיף שם בסו"ד.

ואפילו אם מבעיר מעצים שלו ומדליק מנר שלו שאין צריך למחות בידו מכל מקום אסור לו ליהנות בשבת מהנר והמדורה שהבעיר בשבילו לפי שאם יהנה גופו ממנה בשבת נמצא שעיקר המלאכה נעשית בשבילו בשבת שאף שהנכרי מתכוין לטובת עצמו מכל מקום עיקר עשיית מלאכתו היא שיהנה גוף הישראל ממנה בשבת שאם לא הנאת גוף הישראל ממנה בשבת לא היה עושה אותה כלל בשבת וכיון שעיקר עשיית המלאכה היא בשבילו יש לגזור גזרה שמא יאמר לו לעשות לו בשבת אם יהיה מותר לו ליהנות ממנה כשנעשית בשבילו:

הרי שאף כשעושה הגוי בשלו אסור להנות ממנו באותו שבת.

 

עוד כ' בסימן תקטו סעיף כא

ישראל שקצץ דמים לנכרי שיביא לו דגים בערב יו"ט בעד סכום דמים אלו שקצץ לו ונשתהה הנכרי והביאן ביו"ט אם הוא בענין שיש להסתפק שמא ניצודו ביום טוב הרי אלו אסורין באכילה ובטלטול עד הערב כמ"ש למעלה.

אבל בערב יש להסתפק אם צריך להמתין בכדי שיעשו לפי שיש לומר שלא הצריכו חכמים להמתין בכדי שיעשו במלאכה הנעשית ביו"ט בשביל ישראל אלא אם הוא בענין שאם נאסור [ל]הישראל ליהנות ממלאכה זו עד לאחר שימתין בערב בכדי שיעשו אזי לא יעשה הנכרי המלאכה ביום טוב עד הערב בשעה שהישראל רשאי ליהנות ממנה כגון שהישראל לא קצץ עם הנכרי שיעשה מלאכה זו בשבילו אלא הנכרי מדעת עצמו הוא עושה כן לצורך הישראל ואילו היה יודע הנכרי שהישראל לא יהנה ממנה ביום טוב בודאי לא היה מזרז את עצמו לעשותה ביום טוב ונמצא כשהנכרי עושה אותה ביו"ט בודאי עושה אותה לדעת כן שיהנה ממנה הישראל ביו"ט לפיכך קנסוהו חכמים שלא יהנה ממנה ביו"ט עצמו וגם לערב עד לאחר שימתין בכדי שיעשו אבל כשהישראל קצץ עם הנכרי מערב יו"ט שיעשה לו מלאכה זו ואף אם נאסור להישראל ליהנות ממלאכה זו אעפ"כ יעשנה הנכרי להשלים קציצתו וליטול דמיו מהישראל נמצא כשהנכרי עושה המלאכה ביו"ט אינו עושה אותה בשביל שיהנה ממנה הישראל ביום טוב עצמו אלא בשביל עצמו הוא מזרז את עצמו למהר מלאכתו לפיכך אפשר שזהו דומה לקצץ עם הנכרי מערב שבת שיעשה לו מנעלים והביאן לו הנכרי בשבת שהן מותרים להישראל בו ביום כמ"ש בסי' רנ"ב ע"ש.

וכבר נתבאר שם דיש אוסרין ללבוש המנעלים עד שימתין במוצאי שבת בכדי שיעשו ולדבריהם אף דגים אלו אסורין עד מוצאי יו"ט בכדי שיעשו.

אבל לאחר כדי שיעשו אפשר שהן מותרים אף אם הוא יו"ט שני של גליות כמו שנתבאר לענין המנעלים.

 

הרי להדיא שלא התיר בנעשה עבור ישראל, ובעינן בכדי שיעשו.

עוד כ' בקונטרס אחרון.

 

שולחן ערוך הרב אורח חיים קונטרס אחרון סימן רנב הערה ז

וחילוק זה שבין משלים קבלנות לאינו משלים הוא מוכח בהדיא מדין מוכר מנעלים בשבת בעיר שרובה ישראל שכתב המג"א בס"ק ט"ו, או מיני מאכלים ביו"ט, שאסור אפילו על דרך היתר מכירה בשבת, ואפילו שנותן לו משכון דודאי עבד אדעתא דנפשיה לקבל המשכון מיד והמעות למחר ואפ"ה אסור, ואילו בקצץ מותר גבי מנעלים, או גבי מאכלים אם דמו למנעלים כמ"ש המג"א ריש סי' תקט"ו, ואף דבתרווייהו אדעתא דנפשיה קעביד, ע"כ צריך לומר שהחילוק ביניהם הוא משום שזה עושה להשלים קבלנותו וזה עושה מאליו בלא קבלנות. ולא דמי כלל למ"ש מהר"ם דקבולת גרע מעושה מאליו כמ"ש לעיל, משום דכשעושה מאליו עביד לגמרי אדעתא דנפשיה. וכן משמע בסי' שכ"ה במג"א ס"ק ל"א ע"ש ודו"ק:

שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תקטו סעיף כא

 

ישראל שקצץ דמים לנכרי שיביא לו דגים בערב יו"ט בעד סכום דמים אלו שקצץ לו ונשתהה הנכרי והביאן ביו"ט אם הוא בענין שיש להסתפק שמא ניצודו ביום טוב הרי אלו אסורין באכילה ובטלטול עד הערב כמ"ש למעלה.

 

שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תקיז סעיף ב

ואם החנוני הוא נכרי אסור ליקח ממנו דבר שיש באותו המין במחובר או מחוסר צידה כגון פירות רטובים או דגים אלא אם כן ניכר בהם שלא נלקטו ושלא ניצודו היום כמ"ש בסי' תקט"ו עיין שם כל פרטי דין זה וכן אסור ליקח ממנו ביצים שמא נולדו היום אבל דבר שאין במינו במחובר ולא מחוסר צידה כגון פירות יבשים ואווזים ותרנגולים מותר ליקח ממנו (על דרך שנתבאר בסי' שכ"ג) אפילו הובאו היום מחוץ לתחום אם היא עיר שרובה נכרים כמ"ש בסי' תקט"ו ע"ש:

בברכת התורה

...

רצ"ב ממ"ב שאף במכירה לצורך ישראל אסור,  עכ"פ בשבת, וע"כ לפרש כנ"ל בגבינות.

 

מג"א רנב' ט' וכן במ"ב.

אבל בעכו"ם שעושה על המקח אם הביא שרי ליהנות דהא לא עשאו אדעתא דישראל ואם עשאו בשבת בעיר שרוב' ישראל אסור כמ"ש סי' תקט"ו ס"ו

מ"ב סי' תקטו' ס"ק נט'

ומ"מ עכו"ם המביא דגים למכור בעיר שרובה עכו"ם אף בסתם יש לחוש שירבה להביא בשביל ישראל אם נתיר ליקח ממנו כיון שדרך ישראל לקנות דגים לכבוד יו"ט וזה תלוי לפי הענין לפי ראות עיני המורה דאם העיר כולה עכו"ם רק אנשים יחידים ישראלים נמצאים שם אין לחוש לזה:

ביאור הלכה סי' תקטו'

ולפ"ז בענין דגים שמצוי להיות רוב הקונים על שבת ויו"ט ישראלים הרבה שדרין שם וכמו שכתב המחה"ש אף אם הם מיעוט נגד העכו"ם אסור מדינא לקנות שם דגים ביו"ט מן העכו"ם אף אם יודע שלא ניצודו היום משום דבודאי אדעתם הביא מחוץ לתחום דחשיב לענין זה כעיר שרובה ישראל

ובסו"ד ואפילו ברוב עכו"ם יש לכתחלה ליזהר לקנות מהם מפני סברת המ"א שאם יקנו ישראלים ביו"ט שמא ירבה להביא בשבילם:

 

 

מצינו בשו"ת חדות יעקב חלק או"ח סימן ג שנתקשה מ"ש מממלא מים והרי אנו מצטטין תשובתו.

 

בענין נכרי העושה מלאכה בשביל ישראל בשבת

 

א

א. ה. ענין זה מהרב יוסף אלישר זצוק"ל נדפס בירחון שערי ציון בשנת תרצ"ח חוברת ח', ואליו נשלחה תשובת רבנו זצוק"ל, דברי רבנו נדפסו בירחון הנ"ל בקצרה, וכאן באו בארוכה.] בגמ' בשבת דף קכ"ב ע"א בתוס' ד"ה ואם בשביל ישראל אסור וכו', ולא דמי להא דאמר לעיל וכו' והכא אסור כשעושה בשביל ישראל, דכי אמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד, הני מילי בכבוי וכו' שאין ישראל נהנה במעשה של נכרי, וכו' ע"כ. ולא זכיתי להבין תירוצם דאם כן תקשיה ליה ההיא דמילא מים להשקות בהמתו וכו' דאם בשביל ישראל אסור, והתם אין גוף ישראל נהנה ממעשה הנכרי רק בהמתו, ועכ"ז קתני דאסור אם עשה בשביל ישראל, גם אעיקרא לא ידעתי מאי ק"ל מההיא דכבוי דהתם אינו מוכח שעושה בשביל ישראל רק מכבה בסתם, ולזה שפיר אמרינן דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד, מה שאין כן כאן בנר שמוכח שמדליק בשביל ישראל ודאי דחמיר טפי, דל"ש לומר ביה אדעתא דנפשיה קא עביד, דהוי כאומר בשביל ישראל אני עושה.

 

והנה בההיא דמילא מים יש ליישב דע"כ ל"ק להתיר במקום שאין גוף ישראל נהנה, אלא היכא שההנאה באה מאליה כההיא דכבוי, מה שאין כן בהשקאת הבהמה כיון דהישראל עצמו מוליך הבהמה להשקותה ומקרב לה ההנאה, הו"ל כאילו הישראל עצמו משתמש בגוף המלאכה של הגוי ומקרבה לבהמתו. אמנם בעיקר הקו' אכתי ק"ל דהרי שפיר יש לחלק בין ההיא דכבוי שאינו מוכח בשביל הישראל, לההיא דנר שמוכח בפי' בשביל הישראל כאמור. ואי לאו דמסתפינא אמינא, דעיקר קושית התוס' אההיא דנר היא רק אההיא דנר שהוזכר בברייתא, דקתני נר הדלוק במסיבה וכו' מחצה על מחצה אסור, דהתם לא מוכח בפי' שעושה בשביל ישראל, ועם שעיקר דבריהם קבועים על המשנה אך עיקר קושייתם היא מכח הברייתא, דמשוה נר הדלוק במסיבה ברוב ישראל או במחצה על מחצה, כעושה בשביל ישראל, דדומה טפי לההיא דכבוי.

 

והרב הגאון כמוהר"ר חזקיה שבתי שליט"א, (ראש אבות ב"ד לעדת הספרדים בירושת"ו) הראה לי מה שהוקשה לו בענין זה בדברי הק"נ שעל הרא"ש אות ק' שכתב ודברי המרדכי תמוהים שכתב אם ליקט נכרי והאכיל לבהמת ישראל אין צריך למחות, ואע"ג דנר הדלוק אם רוב ישראל אסור אע"פ שלא אמר שעושה בשביל ישראל התם שאני לפי שהגוף נהנה מן האסור אבל בהמתו שרי ע"כ, וכ"כ מ"א וכו' ודבריהם תמוהים, דאם כן הקושיא במקומה עומדת מהך בבא דמילא מים וכו' ואם בשביל ישראל אסור, הא אין הגוף נהנה ממנו וכו' ע"כ, והוקשה לו דמאי קמתמה ק"נ על המרדכי, דהלא המרדכי מדבר באופן שהגוי לא אמר שעושה בשביל ישראל, כמ"ש אע"פ שלא אמר וכו', שהוא דומה בדומה ממש לההיא שליקט והאכיל לבהמת ישראל, משא"כ ההיא דמילא מים הרי הוא אומר דעושה בשביל ישראל, ולכך אסרה הברייתא, דומיא מאי דאמרינן בליקוט עשבים גופיה דאם ליקט בשביל ישראל אסור, ועוד לא ידעתי מדוע הרחיק עדיו, דתק"ל מדין העשבים גופיה, דקתני הברייתא שאם ליקט בשביל ישראל אסור, כיון דהישראל אינו נהנה מגוף האסור, ומדוע הרחיק עידיו להק' מההיא דמילא מים וכו', ועוד דאם כן גם לדידיה דנחית לחלק משום דבעשבים ובדליקה י"ל הנאה לנכרי וכו' תק"ל דמדוע אם עושה בשביל ישראל אסור, והלא כיון דיש לו הנאה מזה, ודאי דכל עיקר כוונתו רק בשביל הנאתו, גם שאומר שעושה בשביל ישראל ע"כ תוד"ק, ובאמת שדברי הק"נ תמוהים ומצוה ליישבם.

 

ובהיותי בזה, ותבט עיני בספר משפטי עוזיאל ח"א ע' רכ"ז ס"ד, שהביא מתניתין דשבת קכ"א, נכרי שבא לכבות וכו' וכ' דמזה למד הרמב"ם (בהל' שבת פ"ו הי"ב) שגם השוכר לימים רבים וכו' דמותר, והראב"ד השיג עליו וכו' ולעד"נ דאין זו השגה, דאע"ג דנהנה היהודי בזמן אין זה אסור שהרי בנכרי שבא לכבות ודאי שישראל נהנה מכבוי זה, ובכל זאת מותר משום דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד, וכ"ש הוא כשההנאה היא רק בהרוחת זמן עכ"ל, ותמהתי מראות: א) בעיקר המקור שהמציא לדברי הרמב"ם ז"ל, ודאי הרואה בדברי הרמב"ם ז"ל שם במקומו עיניו יחזו, דאין זה מקורו של הרמב"ם ז"ל, אלא דהוא מפ' מי שהפך (מו"ק די"ב) היה שכיר שבת וכו' וסובר הרב ז"ל לפי שהן כקבלנים ע"ש, ב) לא ידעתי איך אפשר לומר דזהו מקורו של הרמב"ם ז"ל, שעל יסוד זה דחה כלאחר יד השגת הראב"ד ז"ל, דהרי ההיא דנכרי שבא לכבות וכו' הנכרי עושה מעצמו, ולא הישראל אמר לו לכבות, משא"כ ההיא דהרמב"ם ז"ל הישראל עצמו שכרו לימים, ושפיר יש מקום לחלק ולומר דכיון דהישראל שכרו אסור אפילו דהגוי אדעתא דנפשיה קא עביד, אם לא דהטעם הוא משום דגוי כקבלנות דמצינו דהתירו בכיוצא בזה אף שהישראל שכרו בפירוש, וע"ז השיג הראב"ד דאין זה דומה לקבלנות.

 

עוד ראיתי לו שם שהוקשה לו על ד"ע ממתני' דנכרי שהדליק את הנר וכו' דאם בשביל ישראל אסור, דהלא נכרי אדעתא דנפשיה קא עביד, וכתב דכן הקשו התוס', ותירץ הני מילי בכיבוי וכו' ודבריהם צריכים ביאור, דהא במילא מים שנינו ואם בשביל ישראל אסור, ושם אין הישראל נהנה מגוף האיסור, וכתב דצ"ל לדעתם דמילא מים נהנה ישראל בגופו שהוא אין צריך למלאות מים מבור הסמוך לו, דהכי משמע מסתמא דמתני' דאע"ג שיש בור ברה"י סמוך לו אסור, והיינו משום דנהנה ישראל בגופו ממלאכת הנכרי וכו' עכ"ל, הנה קושייתו הנ"ל היא ממש קושית הק"נ הנ"ל שהקשה כן על המרדכי והמ"א שפירש כדברי התוס' ולפלא שלא זכר שר מדברי הק"נ הנ"ל.

 

ובעיקר תירוץ הנ"ל אני תמה דאם באמת כנים הדברים כדבריו, דדינא קאי דאפילו שיש בור ברה"י א"י להשקות בהמתו מהמים שמילא הנכרי, איך עלה ע"ד ר"ת לחלק מדנקט בהמתו דדוקא בהמתו הוא דאסור משום דלא היה יכול להשקותה בבור, אבל מילא בשביל שישתה ישראל שרי, משום שיכול לירד לבור ולשתות וכו' דהלא גם הבהמה מיירי באופן שהיה יכול להשקותה מבור שיש לו ברה"י דלא אהנו מעשיו, ועכ"ז קתני דאסור, וגם הרא"ש שדחה סברת ר"ת מצד הסברא מנר הדלוק במסיבה, דאטו אם היה נר דלוק במק"א וכו' תיק"ל מגוף המשנה עצמה, דע"כ דמיירי באופן שהיה יכול להשקותה מבור אחר שי"ל ברה"י, ועכ"ז קתני דאסור, גם עינינו הרואות להמ"א ז"ל בסי' שכ"ה סקכ"ד שכ' מע"ש דלר"ת אם היה נהר תוך התחום אף אם הביא הגוי וכו' מותר להשקות בהמתו וכו' והמ"א שם דחה דבריו ע"ש, ומעתה א"א דתי' זה הוא מוכרח ליישב סתירת המשניות איך עלה ע"ד ע"ש לומר סברא זו לר"ת וגם המ"א עצמו מדוע לא דחה דבריו מטעם הנ"ל ואם כן מכ"ז דחי' זה לא ניתן להאמר.

 

הן אמת דמדברי הק"נ אות ע' שחילק לדעת ר"ת בין אם היה יכול לשתות מבור זה עצמו שמילא הגוי, לנר אחר וכו' מבואר דהוא הדבר בבור אחר דלא סמכינן להתיר כיון שסו"ס באותו הבור עצמו שמילא הגוי לא היה יכול להשקותה, ופלא של"ז שר דברי הק"נ הנ"ל, אבל הרא"ש ז"ל דלא נחית לחילוק זה קשה כמ"ש. ועוד מה יענה לישב הברייתא בגוי שליקט עשבים וכו' ואם בשביל ישראל אסור דהוי דומה ממש לדין גוי שבא לכבות וכו' ואין גופו נהנה, אלא פשוט כמ"ש דאם הישראל עוזר בגופו לקרב ההנאה אף לבהמתו אסור, וחילוק זה נלמד מדברי המרדכי והרא"ש ז"ל במה שפסקו שאם הישראל לא נטפל להאכיל בהמתו אלא הגוי עשה זה מעצמו אמרינן אדעתא דנפשיה קא עביד וכו', וזה ברור ופלא גדול על הק"נ שלא הרגיש בזה והניח בתימה. וכבוד רא"ג כמוהר"ר יעקב עדס שליט"א אמר לי שהרב יד דוד והרב קרית מלך רב חילקו כנז' ושמחתי שזכיתי לדעת עליונים.

 

יוסף שאול אלישר בהגאון מוה"ר חיים אלישר זצ"ל

 

ב. אחדשו"ט

כתבו התוס' שבת דף קכ"ב ע"א ד"ה ואם בשביל ישראל וכו' וז"ל ולא דמי להא דאמר לעיל נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה והכא אסור כשעושה בשביל ישראל דכי אמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד הנ"מ בכיבוי וכיוצא בו שאין ישראל נהנה במעשה הנכרי אבל הכא שגוף ישראל נהנה במעשה של נכרי לא אמרינן אדעתא דנפשיה קעביד הואיל והנכרי מתכוין להנאתו כך פירש רבנו שמשון הזקן עכ"ל.

 

והקשה מעכ"ת דמה יענו לדין מילא מים דאם בשביל ישראל אסור דהלא אין גוף הישראל נהנה כי אם בהמתו, וכתב לחלק בין אם ההנאה באה מאליה בין אם הישראל עושה מעשה שמוביל את הבהמה להשקותה ע"כ דברי מעכ"ת.

 

הנני להודיעו שכבר עמדו על דברי התוס' הללו ועיין בספר קרית מלך רב שתירץ כמ"ש כת"ר לחלק בין עושה מעשה לאינו עושה מעשה, ונדמה לי שספר זה נמצא במח"ק לא העתקתי דבריו עיי"ש בח"א דף כ' ע"ד בסוף העמוד והנמשך, וגם בספר קהלת יעקב אלבעלי בדף ז' עמד וישב באופן אחר ודבריו לענ"ד דחוקים ואינם במשמעות דברי התוס' כמו שיראה המעיין.

 

עוד כתב כת"ר אבל בעיקר קושייתם קשה טובא וכו' נ"ל לומר דהתוס' עיקר קושייתם היא על דין הברייתא נר הדלוק במסיבה וכו' ע"כ, ואני בעניי אומר דגם המשנה דאמרה ואם בשביל ישראל וכו' אין הפירוש דוקא שאומר כך הנכרי בפירוש אלא דכל שניכר שעושה בשביל ישראל אסור גם כן וכדמוכחא כולה סוגיא הן מההיא דמסיבה והן מההיא דברייתא דעשבים ומים דאם היה מכירו אסור אפילו בליקט ומילא לעצמו שמא ירבה וכן כתוב בשו"ע סימן שכ"ה יעו"ש, וכן מוכרחים לומר כן דאל"כ אלא פירוש בשביל ישראל היינו שאומר כן בפירוש אם כן תקשה מתניתין אברייתא דמסיבה וברייתא דעשבים ומים דבמכירו אסור אע"פ שליקט לעצמו דמוכח דאפילו אם לא אמר בפירוש בשביל ישראל גם כן אסור ואם כן דברי התוס' אתו בפשיטות גם על המשנה גופה כמו שהוכחנו דהמשנה איירי גם בסתם רק שניכר שעושה בשביל ישראל וזה ברור, ולפי"ז גם בבא דמילא מים איירי נמי בהכי ר"ל דלא אמר בפירוש רק שניכר שעושה בשביל ישראל, ועפ"ז מתיישב מה שהוקשה להרה"ג הראב"ד וכו' כמה"ר חזקיה שבתאי שליט"א על קושית הקרבן נתנאל בשבת פרק ששה עשר אות ק' על המרדכי ממילא מים שהוקשה לו להנז"ל דמה מקשה על המרדכי דהא מתני' איירי באומר בפירוש בשביל ישראל כנז' בדב"ק.

 

ואני בעניי רואה דשפיר קא מותיב על המרדכי דכיון דהמרדכי כתב בפירוש ההיא דנר דולק במסיבה דמוכח מיניה דאפילו בסתם נמי אם אדעתא דישראל הדליק אסור אם כן ע"כ דמתני' בהכי נמי איירי ודכותה ההיא בבא דמילא מים נמי איירי בסתם נמי, וכן מוכח בברייתא בההיא דליקט עשבים ומילא מים כמו שיראה המעיין אם כן שפיר קא מותיב עליה הקרבן נתנאל.

 

ומ"ש ידידנו הרה"ג וכו' כמוהר"ר עובדיה הדאיה שליט"א להגיה בדברי הקרבן נתנאל נלע"ד שזה לא יתכן להגיה שתי שורות שלימות וכן יראה הרואה שבהגהות נתיב חיים שהם להמחבר קרבן נתנאל על שו"ע על דברי המ"א סימן של"ד הקשה כן גם כן שהעתיק לשון המרדכי הזה והקשה כמו שהקשה בקרבן נתנאל האם נאמר גם שם נפל ט"ס ונגיה שורות שלימות לדעתי זה לא יתכן. (אמנם הן שם בנתיב חיים חסר תיבת "המרדכי" וכתוב וז"ל וכ"כ דאם ליקט עשבים ובדפוס אחר כתוב וכ"ש דאם ליקט וכו' ע"ש ואיך שיהיה הנה הוא העתיק ההיא דאם ליקט עשבים שזה מדברי המרדכי ואינו בתוספות אלא ודאי כדכתיבנא).

 

הן אמת שדברי הקרבן נתנאל בעצמו תמוהים וכמו שתמה כת"ר שאר תמיהות דלפי דבריו תקשה טובא ההיא דאם בשביל ישראל אסור גבי עשבים דכיון דע"כ לומר דאפילו אם אינו אומר בפירוש בשביל ישראל גם כן אסור כדכתיבנא אם כן לפי דברי הק"נ דעיקר ההיתר הוא בשביל שלוקח שכרו אם כן גם בשביל ישראל יהי' מותר והדברים צ"ע.

 

ובחפשי ראיתי להרב יד דוד על הש"ס שכתב וז"ל כתב המרדכי דנכרי שלקט עשבים וכו' והוא מדברי ספר התרומות ובס' קרבן נתנאל כתב והדברים תמוהין וכו' ותמהני מהקרבן נתנאל איך חשד לשני גדולי ישראל מן הקדמונים וכו' שטעו בדבר פשוט, והדבר מבואר שעד כאן לא התירו בעה"ת והמרדכי אלא היכא שהגוי עושה כן שהוא מאכיל והוא משקה וכיון שאין גוף של ישראל נהנה מותר אבל היכא שישראל עצמו מאכיל ומשקה פשיטא דאסור וה"ה משנתנו ושל הברייתא מילא מים לבהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור כלומר אסור לישראל כמו ברישא משקה אחריו שישראל בעצמו משקה אחריו אבל נכרי להשקות בהמתו של ישראל זה מותר אפילו בסיפא וזה פשוט עכ"ל הרב יד דוד.

 

והנה מוכח גם כן מזה שהנוסחא היא נכונה שהקושיא היא על המרדכי אלא שהוא תירץ כאמור אלא שלא העיר עליו כלום, ובאמת צריך ביאור וישוב לקושית כת"ר עליו מיניה וביה דמה יענה לפי שיטתו לההיא דעשבים גופה דבשביל ישראל אסור דלמה אסור, ואולי סובר הקרבן נתנאל דדוקא אם ליקט הנכרי והאכיל הוא בעצמו אז יתן לו הישראל שכר אבל בליקט בשביל ישראל אין דרך ליתן לו שכר וזה דוחק.

 

והנה צריך אני לבאר דלדעת המרדכי צ"ל לפי תירוץ הרב יד דוד שבהדליק את הנר חשיב אין הישראל עושה מעשה כיון שהוא לא עשה כלום מה שאין כן במים שמשקה לבהמתו או מאכיל עשבים חשיב עושה מעשה, וכן צריך לומר להתוס' שהקשו מנר לנכרי שבא לכבות דס"ל דנר לא חשיב עושה מעשה הישראל ולכן דימו אותם להדדי אבל במילא מים לא הוצרכו לתרץ כלום מפני שאין שום קושיא כיון דעושה מעשה.

 

הצעיר יעקב עדס ס"ט, פיעה"ק ירושלים ת"ו

 

להשלמה משו"ת הקשורים לענין.

 

שו"ת שבט הלוי חלק י סימן ר ב"ה, ירושלים עיה"ק כ"ג מנ"א תש"ס לפ"ק. כבוד ידידינו ומכובדינו הרב הגאון הג' מופלא בתורה ומזכה רבים כש"ת מוה"ר שמואל אליעזר שטערן שליט"א. אחדשה"ט וש"ת באהבה.

 

יקרתו קבלתי וכב' הציע לפני כו"כ ספיקות להלכה, והיותי פה גורם שאשיב על חלקם ובקיצור: א. הנה כב' עמד על דין אמירה לעכו"ם בשביעית, האם דומה לגדרי אמירה לעכו"ם בשבת או לא ונפ"מ לרמז בלא אמירה מפורשת, ולענין אמירה בשביעית שיעשה מלאכה לאחר השביעית וכן אמירה בע"ש שיעשה בשביעית.

 

הנה כב' נגע בענינים שכבר דשום גדולים וטובים, ומה אכתוב מה שכתבו הם, ובכ"ז ארמוז דעתי העני' בקיצור. דע דלענין אמירה לגוי בשבת מבואר במכילתא פר' בא דדרשינן לה מקרא דלא יעשה בין בשבת בין ביו"ט והארכתי בעניי בזה בשו"ת שבט הלוי ח"ג סי' כ"ב, ותמצית הדברים, דפליגי רבותינו הראשנים אם דרשא זו מה"ת ואמירה לגוי אסור מה"ת, דדעת הרמב"ן פר' בא דודאי היא אסמכתא בעלמא ואמירה רק מדרבנן, איברא דעת הסמ"ג לאוין ע' והובא גם ביתה יוסף סוס"י רמ"ד דלדעת הסמ"ג אסור מה"ת, וכן מפורש ביראים סדר זמנים סי' קי"ג דלאו אסמכתא היא, וי"א דהיראים חזר, איברא בא"ר סי' רמ"ג כ' בפשיטות דלהיראים אסור מה"ת ובפמ"ג סי' רמ"ג מחלק לדעתו בין שאר מלאכות למלאכת הוצאה כיון דהוצאה מלאכה גרועה, והגאון יעב"ץ במו"ק סי' רמ"ג הפריז על המדה להכריע למעשה דהוא איסור תורה, אבל לא כן מסקנת הפוסקים להלכה, וכבר נתעורר בדבריו הגאון חיד"א במחזיק ברכה סי' רמ"ד, ותמה הרבה בזה.

 

ובטעם האיסור מדרבנן איכא כידוע ג' דברות, דעת רש"י בע"ז ט"ו ע"א משום ממצא חפצך ודבר דבר דבור איסור, ואמירה לגוי לא גרע מדבור חול בשבת, טעם השני, סברת הרמב"ם פ"ו משבת ה"א דדעת זה אסור מדברי סופרים שלא יקל בענין שבת ויבא לעשות בעצמם, וטעם ג', משום שליחות עכו"ם לחומרא כשיטת רש"י ב"מ ע"א ע"ב, ועיין תשובת פ"י יו"ד סי' ג'.

 

ובבית מאיר אה"ע סי' ה' כתב כן למעשה ולמד כן מדברי רש"י שבת קנ"ג ע"א ד"ה מ"ט, - וכבר מאז מצאתי דבר זה בהג"ה מי' פ"ו משבת שם, - ובלבוש או"ח סי' רע"ו וכן בסי' ש"ז, וסי' של"ד נקט כן בפשיטות דהטעם הוא משום שליחות, ועיין מש"כ מרן הח"ס או"ח סי' כ"ד דא"א לומר משום שליחות כיון דיסוד איסורי שבת משום בטול מנוחת הגוף, וזה לא ניתן לשליחות, איברא לא הרגיש מרן בדברי הג"ה מיי' הנ"ל, ועיין בבית מאיר שם, אמנם הדמיון למש"כ רש"י ב"מ ע"א ע"ב הנ"ל דיש שליחות לגוי לחומרא עיין בשטמ"ק ב"מ שם בשם הריטב"א דזה חומרא מיוחדת ברבית.

 

והשתא לפי פשוטם של דברים, אם טעם משום ממצוא חפצך ודבר דבר, לכאורה לא שייך בשביעית דלא מצינו דברי חול וכה"ג אסורים בשביעית, אבל לטעם שהרמב"ם שיבא לעשות בעצמו פשיטא דשייך גם בשביעית, וכן טעם שליחות לנכרי לחומרא.

 

והנה כל זה אם דמיון שביעית לשבת הוא דמיון אמת, וגם ננקוט לחומרא הספק של הש"ס ב"מ צ' ע"א אם גם באיסור לאו יש אמירה לעכו"ם לאיסור כאשר כן קיי"ל, ועיין ב' גירסות בתוס' ב"מ שם ד"ה אבל הכא איסור לאו, כתבו בא"ד דבמס' מו"ק י"ב אמרינן דבשביעית וחוה"מ אסור אמירה לגוי, וכ' דה"ט משום דשבת ויו"ט חדא הוא ור"ל גם שביעית כעין שבת, איברא עיין במהרש"ל בח"ש שם דהעיר דלא נמצא כן בכל הש"ס לענין אמירה לגוי בשביעית, אבל כ' זה רק דרך השגה על דהתוס', אבל למעשה דעת המהרש"ל בעצמו שם דשביעית חמור מכולם כיון דתלי תוה"ק איסור שביעית בבטול שבת שבתון יהי' לארץ, פי' דהאיסור מצד שהארץ אינה שובתת, ולפ"ז יתכן שאמירה לגוי בשביעית אסור מה"ת, דגורם לבטול שבת הארץ והוי כעין שביתת בהמה בשבת, וכבר ידוע דפליגי בזה ראשנים הריטב"א ותוס' רי"ד מס' ע"ז ט"ו ע"ב אם שביעית מצד איסור גברא עבודתו בשביעית, כדמשמע דאמת לשון הרמב"ם פ"א ה"א משמיטה, או איסור שביעית מצד בטול שביתת הארץ, ועיין ג"כ במנ"ח בזה, והדברים ידועים ומפורשים. ובודאי עלינו להחמיר, ולפ"ז נלענ"ד דגם רמז לגוי אסור מעיקר הדין, ואפילו בשבת מחמירים כמבואר ברמ"א או"ח סי' ש"ז סכ"ב בשם או"ז.

 

ולענין אמירה בשביעית על אחר שביעית בפשיטות מותר, ואמירה מערב שביעית ושביעית צריך להחמיר ע"פ הנ"ל, וכן יראה לענין הפעלת ממטרה להשקות גינה שהעמידה בע"ש שתפעול בשביעית שאסור.

 

ולענין עשית פרוזבול בר"ה של ע"ש כדעת הרא"ש, יש מחמירים כן כידוע, וסוגיא דעלמא רק סוף שביעית כדעת רוב הראשנים, ואם להשאיר הלואה אחת בלי פרוזבול לקיים משמט אני משנת חסידים היא ואין לדרוש כן ברבים מטעם ידוע.

הרני דוש"ת בלונ"ח, מצפה לרחמי ה'.

 

שו"ת הר צבי או"ח א סימן קכ ד"ה גם בעקרון גם בעקרון זה שבנ"ד יהא נקרא מקום הפסד כדי לדחות איסור אמירה לעכו"ם ואיסור להניח לעכו"ם שיעשה בשביל ישראל, העיר ח"ב דיש לדון ולומר דאפילו אם נדחו איסורים אלה מפני הפסד גדול, מ"מ מי התיר לו לעשות לכתחילה לבנים ביום ששי ולהכניס עצמו בדבר שידוע בתחילתו שיבוא אח"כ לידי איסורי שבת משום הפסד, לא יעשה לבנים ביום ששי, ולא יהא הפסד, שיצטרך משום זה לדחות איסורים בשבת. וכיוצא בזה נחלקו הרמב"ן והרז"ה באשתפיך חמימי דבתר מילה, שדעת הרמב"ן הוא דשרי למימהליה ואין דוחין את המילה מפני שנצטרך אח"כ לדחות את השבת מפני פיק"נ, ודעת הרז"ה שנדחה המילה, שאסור להכניס עצמו בדבר שידוע בתחילתו שיבוא אח"כ לידי איסור מלאכה משום פק"נ. אמנם יש לחלק בין נידון דידן שמכניס עצמו לדבר בזמן היתרא, לנידון של הרז"ה שמכניס עצמו בזמן איסורא.

 

שו"ת שואל ומשיב מהדורה א ח"ב סימן סט בעש"ק תרט"ו הגיעני תשובה מהחריף המופלג מוה' צבי הירש העלליר ני' נכד הגאון בעהמ"ח גאון צבי ז"ל על חו"מ ע"ד אנשים אשר יש להם בביתם גראלניס לשרוף יי"ש אם יש להם היתר לשרוף יי"ש ביום השבת על ידי שימכרו לנכרי אה הכל שייך לגראלני והנכרי יעשה יי"ש כדרך שמוכרין חמץ ועל זה כתב דמצד מראית עין אין לחוש ויבואר אחר כך אך יש לחוש מדינא והנה מה שתמה על המחצית השקל סי' תמ"ח שכתב דבקנין דאורייתא אף בלא ניח' ליה דלקנות קונה והביא כן בשם שטה מקובצת ב"מ דף יו"ד /י'/ גבי בנפילה ניח' ליה דלקני ועל זה כתב מעלתו דזה לא מסתבר דכל שלא רצה לקנות בודאי לא קנה אף בקנין דאורייתא רק דשם שאני דרצה לקנות רק שלא רצה לקנות בד"א =בד' אמות= רק על ידי נפילה אם כן כל שהוא קנין תורה כיון שרצה לקנות אף שלא כוון לקנות בקנין זה מכל מקום קנה אבל בלא כוון לקנות כלל ודאי לא קנה יפה תמה בזה וכן מבואר בחו"מ סי' רמ"ח ס"א ואף בזה לא קי"ל דלא קנה ואף בקנין דרבנן מכ"ש בקנין תורה אבל דוקא כשרוצה לקנות רק דנפל וגלי דעתיה דבנפילה רצה לקנות אבל בלא רצה לקנות כלל אי אפשר לומר כלל דיקנה ועי' מלמ"ל פ"ב מזכייה הלכה ט' וז"פ אך מ"ש מעלתו דלכך מהני בחמץ המכירה אף דאין הנכרי רוצה לקנות הוא משום דעכ"פ ביטול מהני מה"ת רק דחיישינן לרמאים שמא לא יבטל בלב שלם לכך כל שמכרו עכ"פ הפקירו והפקיעו מרשותו ומועיל אף שלא רצה העכו"ם לקנותו במח"כ זה שטות דהרי הפקר צריך שיהיה הפקר לכל וכל שמכרו לא הפקירו לכל דאחר לא יוכל לקחתו דהרי מכר לזה וכל שזה לא רצה לקנות אין כאן לא הפקר ולא מכירה ומ"ש בזה לבאר דברי הט"ז סי' רמ"ו שמחלק דהפקר לזמן מועיל ומכירה כל שצריך להחזיר אינו מקרי מכירה ועל זה תמה דמה נ"מ וכתב הוא דמכירה במטלטלין כל שאינו רק לזמן לא יצאו מרשות המוכר ואין ביד הלוקח לשנותו לכך לא מקרי מכירה ודוקא בקרקע דכל משך זמן מכירתו יכול לחפור בו בורות שיחין ומערות כמ"ש הרמב"ם ובטוש"ע סי' רי"ב ולכך לא מקרי מכירה לזמן במטלטלי משא"כ הפקר דלא בעי שיבא לרשות אחר הנה כל דבריו דברי ילדות ודברי הט"ז אינן ענין לכאן דשם כל שהוא נתנו בתורת משכון לא מקרי מכירה כל שצריך להחזירו כיון שא"י להקדישו כמ"ש הט"ז שם דדמי למתנת ב"ח אבל בהפקר לזמן ודאי מועיל וז"ב ופשוט. ומה שהביא דברי התב"ש שאוסר בבכור שור למכור בהמות משום דהוה הערמה בדאורייתא ובמקור חיים השיג עליו ועל זה כתב ליישב דכל דעל ידי הערמה שעושה נסתלק האיסור לגמרי שרי אף בדאורייתא ולכך ל"ק ומע"ש דשם ע"י הערמה שנותן מעות לפדות נסתלק האיסור לגמרו והתב"ש לא הקשה רק ממה שנותן לבניו הקטנים דיש איסור דאינו יכול לפדות הוא תמוה דהא כל שמזכה לו על ידי אחר קונה כמבואר שם בסוגיא וא"כ ליכא איסור כלל אבל כבר ביארתי בחיבורי יד שאול סי' רכ"ב ליישב דברי התב"ש ע"ש אבל באמת דברי התב"ש תמוהים דגם בחמץ כל שמכר שוב לא שייך ביטול ואם כן הוה הערמה דאורייתא וכמ"ש דו"ז הגאון בישועת יעקב ומ"ש מעלתו לתמוה עליו דהוא מבטל כל החמץ שיש לו בביתו דבריו תמוהים דמ"מ כל ענין ביטול הוא מתורת הפקר וכל שמוכר ואינו מפקירו לכל ל"מ וכמ"ש למעלה וז"פ וברור ומ"ש מעלתו דגם כאן הוה הערמה בדאורייתא כמ"ש הסמ"ג הובא בב"י וט"ז סימן רמ"ג ס"ק ג' הנה מלבד שאנן לא קיי"ל כהסמ"ג ואמירה לעכו"ם אינו רק שבות אף גם דהמעיין בסמ"ג סימן ה' יראה דלא ברור לו הדברים ואין ולאו ורפיא בידיה ואף דבלאוין סימן קפ"ד גבי לא תחסום כתב דאבעיא לא איפשיטא ואינו לוקה משמע דס"ל דאסור מה"ת באמת דבריו תמוהים דהא בש"ס מבואר בב"מ דף צ' דעיקר האיבעיא הוא רק אם אמירה לעכו"ם שבות הוא בשבת דוקא או אף בשאר איסורים אבל להלקות אי אפשר דאינו רק מדרבנן וכבר תמה בזה במלמ"ל פי"ג משכירות ה"ג יעו"ש ובאמת שדברי הסמ"ג בסימן ע"ה תמוהין במה שדחה דאי אפשר לומר שהוא מה"ת דא"כ למה מותר בביתו של נכרי כשנותן לו וע"ש הנה ביריאים מצוה קי"ג כתב בזה דיש לומר דאם נותנו בביתו של גוי קנאו גוי ומקרי מלאכת עכו"ם ובאמת תמיד דברי היריאים על שפתי הסמ"ג וכאן לא הזכירו וגם ביריאים מבואר דמה דאיבעיא אי אמירה לעכו"ם שבות היינו כשאינו מלאכת ישראל כגון שאומר לגוי בשל לך לצורכך אבל לצורך ישראל הוא מה"ת ומ"ש ביראים שם דהא דתנן נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה היינו משום דכיבוי הוה מלאכה שאין צריך לגופה דאף דקיי"ל כר"י דמלאכה שאין צריך לגופה חייב עלי' כיבוי זה שאינו ראוי לשימוש כדליקת בגדים או כלים אותן גחלים אינן ראוי' לשימוש הנה מלבד שזה דבר חדש אף גם צ"ע דבש"ס דף קכ"א שם מבואר דמיירי בכיבוי האסור מה"ת דאל"כ קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו ועיין תוס' ד"ה ש"מ ומיהו גם ביריאים מסיק דיש לומר דאינו רק אסמכתא ומ"ש מעלתו דאם נימא דיש שליחות לעכו"ם לחומרא שוב אסור מה"ת והעיר בזה בישועת יעקב ומעלתו הוסיף דבפועל ודאי יש שליחות כמ"ש המחנה אפרים בהלכות מכירה סימן ט"ו ואם כן אסור מה"ת הנה בגוף הענין יש שליחות לעכו"ם העיר בזה בשאלות תשובות פ"י סימן ג' ומדברי המחנה אפרים העירו בספרי האחרונים ודחו המחנה אפרים וגם אני הארכתי בזה בתשובה לדחות דברי המחנה אפרים אמנם מ"ש הפ"י משליחות לעכו"ם לחומרא כבר כתב הבית מאיר סי' ה' לחלק דבשבת ל"ש זאת דמ"מ גופו נח והארכתי בזה ביד שאול סי' רס"ו ואף שכתבתי לדחו' דמש"ס חולין קט"ו נראה דמעשה שבת מקרי תועבה אלמא דגוף הדבר מקרי תועבה כעת נראה דהדבר ברור דלא שייך שליחות בזה וראיה ברורה מדברי היריאים והסמ"ג שרצו לפרש דלא יעשה מלאכה היינו גם על ידי עכו"ם והוא מהמכילתא וע' רש"י ורמב"ן פרשה בא ובמזרחי שם ובזית רענן ועכ"פ יקשה כיון דזה דוקא במלאכת ישראל דבמלאכת העכו"ם ודאי אינו אסור מה"ת כמ"ש כל הפוסקים וביראים שם בעצמו ועיין בסוף סי' ש"ז במ"א ואם כן יקשה למה לי קרא תיפוק לי' מטעם שליחות ואף דאין שליח לדבר עבירה כבר ביאר שם הפ"י דבנכרי דאינו מוזהר יש שליח לדבר עבירה ואף אם נימא דהיריאים והסמ"ג ס"ל דאין שליחות לעכו"ם כלל אף לחומרא מכל מקום יקשה מהא דאמר ביבמות דף מ"ז דוינפש בן אמתך והגר דאסור לעשות מלאכת ישראל דאלו מלאכת עצמן שרי כמבואר בכריתות ט' ולשיטת רש"י קשה קרא למה לי והא אף עכו"ם אסור דיש שליחות לחומרא ועיין בב"י סי' ש"ד וע"כ דלא שייך שליחות בזה וכמ"ש בב"מ שם אברא דלפי זה צריך לומר הא דאיבעיא בחסום פרתי ודוש בה הוא דוקא בדישה שלו דאם לא כן שייך שליח לדבר עבירה לרש"י וכך כתב בישועת יעקב סי' ה' שם ובזה מיושב מה שהקשיתי בחבורי יד שאול דלפמ"ש רש"י בע"ז דף ט"ו דאיסור אמיר' לעכו"ם הוא משום ממצוא חפצך א"כ מה ענינו בשאר איסורים ולפמ"ש יש לומר דדוקא בשבת דמכל מקום גופו נח הוא דלא שייך שליחות ולכך הוכרח לאסור משום ממצוא חפצך אבל בשאר אסורים כיון דלעשות בשבילו שייך שליחות אם כן גם בדישה של עצמו אסור מדרבנן דמחלף במלאכה בשביל ישראל ודו"ק.

 

והנה הבית מאיר תמה שם על רש"י ריש פרק מי שהחשיך דכתב מאי טעמא שרי לי' למיתב לעובד כוכבים והוא שליחו לישאנו בשבת ועל זה תמה דהא ע"כ דלא שייך שליחות באיסור שבת דמכל מקום גופו נח וע"כ דחה בנינו ולפע"ד נראה דהנה באמת מ"ש דגופו נח הוא תמוה דהתורה אמרה שלא יעשה מלאכה וגם ינוח ואיך אפשר דמלאכה לא אסור רק בשביל דמצווה על שביתה והרי השביתה אינו רק עשה והמלאכה הוא אסור בכרת ומיתת ב"ד וצריך לומר דמכל מקום תכלית המלאכה הוא רק בשביל שאינו נח ושובת ולכך כל שעשה מלאכה הוא מבטל השביתה ביותר ואסור ולפ"ז זהו כל המלאכות אבל הוצאה דהוא מלאכה גרועה ואינו שייך לומר דאינו נח דאינו מלאכה כל כך ואפ"ה נאסרה בזה שוב שייך שלד"ע =שליח לדבר עבירה= ודו"ק גם מה שהאריך במכירת בכור דהוא הערמה בדאורייתא אינו נכון כלל ואכ"מ ובאמת גם בדאורייתא שרי כמ"ש המקור חיים דלא כתב"ש וגם לפמ"ש ליישב דברי התב"ש בסי' רכ"ב גם בזה ל"ק ודו"ק היטב אמנם משום מראית עין שייך גם בזה ומ"ש מעלתו לדחות דברי המ"א סוף סי' רמ"ג באמת אין בדבריו הכרע לדחות דברי המ"א מיהו לזה נראה דאם יעשה קאנטראקט /הסכם, חוזה/ שמוכר להעכו"ם הגראלניא והכלים ודאי הי' שרי מה גם שאם יעשה עמו שותפות דהיינו שכר הפעולה יוכל לחשב כמה עולה וכך וכך יש לו חלק בהגראלניע ויכתוב בערכאות כן ואז שרי אך מפני שכתב מעלתו כי בעיר פמארין נהגו הרבנים שהיו שם מלפנים לאסור פשיטא דאין להתיר ועל כן לא כתבתי להתיר רק רשמתי לעצמי ודו"ק היטב. והנה לכאורה רציתי לומר דבר חדש דלפמ"ש היראים דלכך במסרו לו מבעוד יום מותר משום דנקנית להגוי ואם כן אם נימא דאומן קונה בשבח כלי והיינו דקונה גוף הכלי על ידי שהשביחו וכמ"ש בתה"ד ובשו"ת מהר"ש הלוי ועיין קצה"ח סי' ש"ו ולפ"ז כיון דמלאכת הגוי ודאי שרי אם כן כל שעשה איזה מלאכה והשביחו הרי קנה אותה המלאכה ושוב הוה לי' מלאכה שלו ואינו אסור ובזה מיושב היטב מה דק"ל להפ"י והב"מ דנימא דיש שליחות לחומרא ולפי מ"ש א"ש דזה ודאי דאם עושה מלאכה שלו אינו עובר ולפ"ז כל שהשביח המלאכה לא שייך שליחות דהנה זה ודאי דאף דנימא יש שליחות והו"ל כאלו עשה המשלח אבל מכל מקום האומן קונה בשבח כלי ועכ"פ הנכרי עשה המלאכה וקנה הכלי דבזה לא שייך שליחות דהוא מידי דממילא דעכ"פ ידיו עשהו ואם כן שוב הוה ליה מלאכת העכו"ם ואף אם נימא דאינו קונה רק השבח מכל מקום הא הוה לי' שותפים והגוי אדעתא דנפשי' קא עביד ושרי ובזה מיושב מה דקשה לי טובא לפמ"ש הב"י לישב דלכך לא שייך שליחות בשבת דעכ"פ גופו נח וק"ל אם כן בחסימה מה מבעי' לי' אי שייך שבות ות"ל דשייך שליחות וכבר כתבתי לעיל דע"כ האבעיא הוא בדישה של עכו"ם ולפמ"ש א"צ לזה דגם בדישה של ישראל כיון שהשביח בעת הדישה שוב הו"ל מלאכת העכו"ם וקונה ול"ש שליחות והו"ל דישה של עכו"ם ולפי"ז לדידן דקי"ל דאומן קונה בשבח כלי הו"ל ספק הי' מקום לאסור אבל זה אינו דאנן לא קי"ל כשיטת רש"י דאף לחומרא אין שליחות להמשלח בזה ודו"ק ובזה מיושב מה שהקשה הב"מ מדברי רש"י ריש פ' מי שהחשיך ולפמ"ש שם בהוצאה דלא עשה הגוי שום שבח והוה כמו אגרא לביטשא דאין בו שבח שוב אסור מתורת שליחות לרש"י ולפ"ז לענין כיבוי דלא עשה שום שבח רק כיבוי בלבד שוב היה אסור מה"ת וע"כ צ"ל כמ"ש היראים דכיבוי כה"ג לא הוה רק דרבנן דאינו עושה שימוש בגחלים.

 

 

שו"ת בית יהודה חלק יו"ד סימן נה נשאלתי שנת תפ"ו בס"ד יום ד' וה' לסדר כי תצא על ישראל שיש לו סוס ונותנו לעכו"ם בשותפות לחרוש בו ויודע בעכו"ם בודאי שהוא חורש עם שורו שאין לו אלא שור ונמצא חורש בשור ובחמור בשל הישראל שהוא שותף עמו אם מותר או לא.

 

תשובה איתא בב"מ בפרק השוכר את הפועלים דף צ' איבעיא להו מהו שיאמר אדם לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה מי אמרי' כי אמרי' אמירה לעכו"ם שבות ה"מ לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא לא שנא ת"ש דשלחו ליה לאבוה דשמואל הלין תורי דגנבין ארמאי ומסרסין יתהון מהו שלח להו הערמה איתעביד בהו איערימו עלייהו ויזדבנו' א"ר פפא בני מערבא ס"ל כרבי חדקא דאמרי /דאמר/ בני נח מצווין על הסירוס וקעברי משום ולפני עור לא תתן מכשול סבר רבא למימר ימכרו לשחיטה א"ל אביי דיין שקנסת עליהם מכירה וכו' ע"כ והנה לענין דינא בהך בעיא יש מחלוקת בין הפוסקי' והוא דהרא"ש כתב בשם הראב"ד דהך בעיא דחסימה לא איפשיטא ואזלינן לקולא וטעם סברא זו כתב הרב המגיד בפי"ג מה' שכירות לפי שאיסור אמירה לעכו"ם בשבת אינה אלא מדבריהם והו"ל ספיקא בדרבנן ולקולא ולפי זה צ"ל דהא דאימוראי בתראי דאסרי בסירוס יש לומ' חדא מתרתי או דהנך אימוראי לדבריהם דבני מערב' קאמרי דס"ל כר' חדקא אבל לדידהו מותר אמירה לעכו"ם אפי' בסירוס דלא קי"ל כוותיה דר' חדקא או י"ל דהראב"ד ס"ל כסברת הסמ"ג לאוין ס"ס ק"ך וז"ל אסור לומר לעכו"ם לסרס בהמה שלנו כדמוכח בפרק השוכר את הפועלים דסבירא לן כר' חדקא שאומר בני נח מצווין על הסירוס ועובר משום לפני עור ע"כ וכמ"ש הרב בעל תרומת הדשן סי' רצ"ט דהסמ"ג פסק כר' חדקא וכן יש לנו לומר דהראב"ד ס"ל כהסמ"ג ולפ"ז מותר לו' לעכו"ם לחסום פי פרה ולדוש בה דבשאר איסורין לא אמרי' אמירה לעכו"ם שבות ושאני סירוס דהעכו"ם עצמו מוזהר עליו וכמ"ש בהגהות אשירי וז"ל אבל בדבר שאין העכו"ם מוזהר עליו כגון על חסימה שרי למימר לעכו"ם חסום פי פרתי ודוש בה כו' אבל מצוה שהעכו"ם מוזהר אסור לומר לעכו"ם לעשות משום לפני עור.

 

ומעתה תימ' לי טובא על הסמ"ג דדבריו סתרן אהדדי דבס"ס קפ"ד כתב אמר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה היא בעיא שם ולא אפשיט' הילכך אסו' ואינו לוקה עכ"ל ולפי סברתו דפסק כר' חדקא א"כ אמירה לעכו"ם בשאר איסורין מותר כהראב"ד וע"ק דכיון דלסברתו הבעיא לא איפשיט' היכי קאמר אסור והא בספיק' דרבנן אזלינן לקולא דלשאר הפוסקים דאוסרין לאו משום דס"ל דאזלינן לחומרא אלא דס"ל דאיפשיטא לאיסור כמ"ש הרא"ש זלה"ה יע"ש ועוד תימה דכיון דפסק כר' חדקא דב"נ נצטוו בסירוס א"כ הוו ח' מצות בני נח ובסמ"ג עשין סי' קכ"ב לא כתב אלא ז' מצות בני נח ולא הזכיר הסירוס כלל ואפי' לתנא דבי מנשה דהתם בפ' ד' מיתות דלא חשיב אלא ז' הא מפיק ד"ך ומעייל ס"ך והסמ"ג לא הזכי' אלא ד"ך וקושיות אלו מרפסן איגרי. ועוד ק' לי על הראב"ד ז"ל דלא השיג על הרמב"ם בפי"ג מה' שכירות דהרמב"ם אוסר אמירה לעכו"ם בכל האיסורין כמו שהוכיח ה"ה שם והראב"ד מתיר וא"כ הי"ל להשיג עליו כדרכו ועוד תימה רבתי על הראב"ד דגם דבריו סותרין זה את זה דבהשגותיו בפ"ה מה' כלאים כתב וז"ל ואם אמרו בח"ל כו' ועוד אמירה לעכו"ם באיסור לאו בעיא ולא אפשיטא ולחומרא בב"מ עכ"ל והוא ז"ל כתב הרא"ש משמו דאזלינן לקולא.

 

ואחר ההשקפה והעיון נלע"ד לומר דגם הסמ"ג ס"ל כשיטת רוב הפוסקים דלא קי"ל כר' חדקא ודלא כמו שהבין בעל ת"הד והוא דהסמ"ג רצה להשמיענו דין מחודש דאין איסור אמירה לעכו"ם אלא בשלנו אבל מותר לומר לעכו"ם לסרס בהמה שלו כמו שרצו התוס' לומר מתחלה דמותר לומר לעכו"ם חסום פרה ודוש בה תבואתך כמו שמותר לו' לעכו"ם אכול נבילה כו' ואף על פי שהרא"ש אוסר בדבר שהישראל אינו יכול לעשותו הסמ"ג פליג והיי' דנקט לסרס בהמה שלנו דייקא משמע אבל בשלו מותרת האמירה ומביא הוכחה גמורה לזו ממאי דאסר הסירוס מטעמא דס"ל כר' חדקא דאמ' משו' לפני עור דהתם בשלו ליכא משו' לפני עור כדמוכח בפ"ק דע"ז דף ו' דאי אית ליה בהמה לדידיה דבלא"ה פלח לעכו"ם ליכא משום לפני עור וכן אמ"ה לבני החי (נח צ"ל) אינו אסור להושיטו לו אלא בדקאי בתרי עברי דנהרא דלא מצי שקיל ליה כדמסיק התם הכי נמי בסירוס בהמת העכו"ם דבלאו אמירת הישראל הוא יכול לסרסה ליכא משום עור ודון מינה ואוקי באתרין דלדידן נמי דאזלינן לחומרא וטעם איסור הסירוס הוא משום דאמירה לעכו"ם שבות בכל איסורין שבתורה אין לאסור אלא בבהמת הישראל אבל בשל עכו"ם מותר דהא משמע דלענין הסירוס אין חילוק לענין דינא בין שתי הטעמים ואף על גב דאיכא נפקותא בינייהו לענין למכור בהמתו לעכו"ם ויודע בו שבודאי מסרסה כמ"ש בת"הד שם היינו דאיכא חומרא לטעמא דלפני עור וקולא לאידך טעמא דבלא"ה איכא חומרא דלטעמא דלפני עור איכא איסורא דאורייתא דמשא"כ לאידך טעמא ליכא אלא איסורא דרבנן דומיא דאיסורי שבת וא"כ שפיר מייתו ראיה במכ"ש דאי לאיסור תורה ליכא איסור בשל עכו"ם כ"ש באיסור דרבנן ודוק יפה. והא דקאמר הסמ"ג דבחסימה לא נפשטה הילכך אסור אע"ג דבעלמא קי"ל בספיק' דרבנן לקולא הכא שאני כיון דחזי' להאמוראי בתראי דאסרי בסירוס וע"כ לאו משום דס"ל כר' (חדקא) דקי"ל כוותייהו דרבנן אלא משום דאזלי לחומרא ולא תימא כיון דאסרי איפשיטא בעיין כדכתב הרא"ש כיון דלא פשטי לה בהדיא אלמא דאכתי קיימא בתיקו ואף על פי כן החמירו דנראה להם להחמיר בזה דלא ככל האיסורין. ומ"ש הילכך אסור ואינו לוקה לא תידוק טעמא דלא אפשיטא הא אי אפשיט' לאיסור היה לוקה ליתא דאין זה אלא איסור דרבנן ולאו דוקא דלישנא קלילה הוא.

 

ולבוא אל כונת הראב"ד נקדים לשון הרמב"ם בפ"א מהלכות כלאים וז"ל אסור לזרוע כלאים לעכו"ם ומותר לומר לעכו"ם לזרוע לו כלאי זרעים ע"כ והשיג עליו הראב"ד וז"ל ואם אמרו בח"ל יאמרו בארץ והלא אף המקיים לוקה ואיך איפשר שלא ינכש אותם ולא ישקה אותם והלא הוא מקיים בידיו ועוד אמירה לעכו"ם באיסור לאו בעיא ולא איפשיטא לחומרא בב"מ עכ"ל ולכאורה נראין דבריו תמוהים במ"ש אם אמרו בח"ל וכו' דמשמע דבח"ל התירו אמירה לעכו"ם והא ליתא דבכלאי זרעים מות' בח"ל אפילו להישראל עצמו כמ"ש הרמב"ם בסמוך וז"ל מותר להישראל לזרוע כלאי זרעים בידו בח"ל כו' וכ"כ בפ"ה שם וע"ק במ"ש והלא אף המקיים לוקה והרמב"ם כתב בסמוך שם ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקרן ואם קיימן אינו לוקה ע"כ ואיך כתב הראב"ד במונח דלוקה אבל לאחר העיון נראה כוונתו הוא דאיתא בפרק חולין דף קל"ט כשותא בכרמא עירובא ולישלח להו כדר"ט דתנא בישותא רט"א אין כלאים בכרם וקי"ל כל המקיל בארץ הלכה כמותו בח"ל ומשני לפי שאינן בני תורה כו' רב משרשי' יהיב ליה פרוט' לתינוק עכו"ם וזרע ליה כו' ופריך וליתן ליה לגדול עכו"ם אתי לאחלופי בישראל ע"כ והבין הראב"ד בדעת הרמב"ם דמה שהתיר אמירה לעכו"ם בכלאי זרעי' יליף לה מהך דר' משרשיא גבי כלאי הכר' דכי היכי דבכלאי הכר' בח"ל התירו אמירה לעכו"ם ה"נ בכלאי זרעים בא"י וע"ז השיג הראב"ד אם אמרו בח"ל שאין איסור אפילו להישראל עצמו אלא מדרבנן יאמרו בארץ דאיכא איסורא דאורייתא ועוד הקשה והלא אף המקיים לוקה ר"ל אם עשה כגון השקה וכיוצא ומ"ש הרמב"ם דבמקיי' אינו לוקה היינו בלא עשה מעשה ועיין בע"ז דף ס"ד ושם בתוס' ד"ה אין עודרין כו' הביאו ר' שמשון ז"ל בפר"ח דמס' כלאים וכוונתו להקשו' דכיון דאסור לקיים הכלאים איך התירו אמירה לעכו"ם וכמו שהקשה הטור בי"ד ס"ס רצ"ו וז"ל ואיני יודע למה כיון שאסו' לקיימו היאך יהא מותר לעכו"ם לזורעם ע"כ והשיג עוד הראב"ד דאמירה דעכו"ם באיסור לאו בעיא כו' ר"ל לדבריו דהרמב"ם דקאמ' דס"ל דאזלינן לחומרא כמ"ש ה"ה בפי"ג מהלכו' שכירות א"כ איך התיר הכא אמירה לעכו"ם באיסור לאו דכלאי זרעים בארץ דוק. וקושיות אלו ממש הקשה אותם הר"ן ז"ל בפרק חולין וז"ל ומדאמר יהיב פרוטה לעכו"ם וזרע ליה יש ללמוד שמותר לומר לעכו"ם לזרוע לו כלאים והרמב"ם כתב ומותר לו' לעכו"ם לזרוע לו כלאי זרעים ולא נהירא דהא אפי' מקיים אסור וכ"ש לו' לו לזרוע ועוד אמירה לעכו"ם בכל איסורין שבתורה בעיא ולא איפשיטא ונקטינ' לה לחומרא אלא ודאי רב משרשיא כר"ט ס"ל ומדינא אפי' על ידי ישראל שרי אלא שהיה מחמיר ע"כ כי היכי דלא ליתי לאחלופי במין אחר ולפיכך היה זורע אותו ע"י עכו"ם עכ"ל ועוד תימה לי על הרמב"ם אם מהך דרב משרשיא יליף לה הו"ל לפלוגי בין גדול לקטן ומדסתם משמע דבכלאי זרעים מותרת האמירה אפילו לעכו"ם גדול וע"ק לסברתו ז"ל דהך דרב משרשיא לא קאי אכשותא דהא כתב בספ"ח וז"ל ואם אמר לתינוק עכו"ם לזרוע לו בח"ל מותר אבל אם אמר לעכו"ם גדול אסור שיתחלף בישראל ע"כ משמע דבכלאי הכרם דאסור מדינא מותר ע"י עכו"ם וע"ק התם גופה מ"ט חילקו בין קטן לגדול דהא ודאי בכל שאר איסורי שבת דאסור אמירה לעכו"ם אין חילוק בין קטן לגדול דבכלם האמירה אסורה. וע"ק באותו טעם דאמרו בגמ' דאתי לאחלופי בישראל ואמאי לא כתבו הטעם כדקי"ל בעלמא שמא יבוא הישראל האומר לעשות הוא בעצמו כמ"ש הרמב"ם רפ"ו מה' שבת.

 

לכן נלע"ד לומר דהרמב"ם ס"ל דאין איסור אמירה לעכו"ם נוהג אלא בדבר דשייך בכל מקום כגון סירוס וחסימת פי פרה וכיוצא דהוא איסור התלוי בגוף בין בארץ בין בח"ל וכיון דאלים איסורא בכל מקום גזרינן ביה אמירה לעכו"ם אבל בכלאים התלויים בארץ דאינן נוהגין בח"ל לא רצו להחמיר ולגזור בהם אמירה לעכו"ם ובכלאי זרעים המותרים בח"ל ולא גזרו ח"ל אטו הארץ ה"נ בארץ גופה לא גזרו עכו"ם אטו ישראל ובכלאי הכרם דגזרו ח"ל אטו ארץ משום דבארץ אסורין בהנאה גזרו נמי בארץ עכו"ם אטו ישראל כשאר האיסורין דעלמא אבל בח"ל דליתיה אלא מדרבנן לא גזרו כולי האי באמירה לעכו"ם ומה שאסרו לומר לעכו"ם גדול היינו מט"א שלא יתחלף בישראל דקים להו דבכה"ג שייך איחלופי ואין ללמוד מכאן לכל איסורין דרבנן להתיר אמירה לעכו"ם דהוי שבות דשבות דשאני הכא דגריע טפי דאינו חובת הגוף ועיין בתוס' דפ"ב דר"ה ע"ב ד"ה שאני ר"ג כו' ובס' הליכות אלי' כלל נ"ד ועיין בט"ז שם. אבל עדין קושית הטור ודעמיה במקומה עומדת. וכתבו האחרונים דהכ"מ תרץ בשם הר"י קרקוס דפי' ומותר לו' לעכו"ם היי' בכלאי זרעים דעכו"ם שמות' לו לזרוע לצורך עצמו אבל לא לצורך ישראל יע"ש ובזה ניח' קושי' הטו' ולפ"ז משמע דהרמב"ם ס"ל כסברת הפוסקי' שמתירין לו' לעכו"ם לחסום פרה ולדוש בה תבואתו שאין הישראל נהנה במלאכ' העכו"ם וכן מותר לו' לעכו"ם הילך ובשל לצורכך דאינו מרויח באותה אמיר' כלום וכמ"ש התוספו' וא"כ השמיענו הרמב"ם חדוש גדול דאע"ג דאין עודרין עם הגוי בכלאים היינו במעשה בידים אין לעשו' דבר איסור אפילו בשל עכו"ם אבל באמירה אין בזה חשש שמא יעשה בידים כיון דאין לו הנאה שאינו שלו לא אתי לידי עשיה ולפי זה ישראל הדש בפרתו של נכרי בין תבואת הישראל בין תבוא' העכו"ם עובר משום לא תחסום דומיא דאין עודרין עם העכו"ם בכלאי' ומוכח התם בפרק בתרא דע"ז דאין חילוק בין שדה עכו"ם לשדה הישראל דאע"פי שאינו נהנה הא קעביד איסורא בידים וכן כתב הטור בח"מ סימן של"ח וז"ל ישראל הדש בפרתו של עכו"ם אפילו אם הדישה של עכו"ם עובר משום לא תחסום ע"כ וכ"כ המ"מ שם בהלכות שכירות שאין אמירה לעכו"ם אלא במלאכת ישראל אבל במלאכת העכו"ם מותר דומיא דשבת שאפי' בשבת מותר לישראל לומר לעכו"ם לעשות מלאכת העכו"ם עצמו ע"כ.

 

והרב בעל ט"ז כתב אהך דהכ"מ דכתיבנא וז"ל ואין להקשות פשיטא י"ל דעיקר הטעם דאסור לזרוע לעכו"ם הוא משום דאין קנין לעכו"ם בא"י א"כ ה"א דאף אמירה לעכו"ם בשלו אסור כיון דהקרקע הוא של א"י הו"ל כאלו אומר לעכו"ם לזרוע כלאים בשל ישראל קמ"ל דמותר עכ"ל ולא דק לענ"ד דאין הטעם דאין עודרין עם העכו"ם בכלאים הוא משום דאין קנין כדמוכח מלשון הרמב"ם בפ"ה מהלכו' כלאים דהך דאין עודרין ר"ל אפילו בכלאי הכרם בח"ל בתוס' ד"ה אין עודרין כו' והעיקר כדכתיבנ'. ודע דמוכח מדברי הנימוקי בב"מ דבצד א' שיהי' של ישראל איכא איסו' אמירה דהיינו בין חסום פרתך ודוש בה דישה שלי בין פרתי ודיש' שלך אבל פרתך ודישה שלך ליכא משום שבות דאמירה דבמלאכת העכו"ם שאינו עושה בשל ישראל ליכא שבות דאמירה אבל מלשון הרא"ש ז"ל דכתב דכל שהישראל אסור לעשות אותו המאמר איכא שבות דאמירה משמע דאפי' הכל של עכו"ם אסור ועיין בש"ך סי' רצ"ה שכתב דגם הרא"ש מודה להנ"י ולפי זה מה שדקדקתי לעיל לדעת הרמב"ם אינו מוכרח די"ל דהא דמותר לומר בכלאי זרעים דעכו"ם היינו בהכל שלו ובכה"ג לכ"ע ליכא שבות דאמירה כן יש לפרש כוונת ההג"ה סי' רצ"ו שכתב וז"ל וכן כל אמירה לעכו"ם באיסור לאו אסורה אם לא שהעכו"ם עצמו עושה להנאת עצמו ע"כ דר"ל בשהיה הכל של עכו"ם דאליבא דכ"ע מותר.

 

ומעתה עלה בידינו הלכה למעשה דאיסור אמירה לעכו"ם שייך בכל איסורין שבתורה כסברת רוב הפוסקים ולענין אם עבר ואמ' אי קנסי' לי' נר' פשוט דדינו כסירו' דקאמרי' דאם אמ' (לעכו"ם) קונסין למכרו לאחר והתם ודאי לא שנא עכו"ם (מדעתו שמכירו) לא שנא אמר (לו) בפי' דאע"ג דקי"ל דהחמיר' במערים טפי מבמזיד בגמר' מוכח גבי סרוס דלא שנא ומינה נילף לכל האיסורין דהא מדמי להו הש"ס להדדי ודלא כהט"ז ריש סי' רצ"ז דכתב דבאומר לעכו"ם להרביע בהמתו לא קנסוהו למוכרה יע"ש דליתא לענ"ד ואם כן בנ"ד שהישראל נותן הסוס להעכו"ם וחורש בו עם השור אע"פי שאינו אומר לו בפירוש לחרוש עם השור כיון שיודע שודאי חורש בשתיהן הויא אמירה לעכו"ם שבות ואם עבר ואמר קנסינן ליה למכור הסוס ולא יהנה ממלאכת האיסור כלל וזה פשוט. ועיין בחידושין שלי בה' חש"מ סי' תקל"ח ס"ו ולא דמי למ"ש הג"ה טא"ה ס"ס ה' וז"ל ומותר לומר לעכו"ם למחצית שכר אף על פי שהעכו"ם בודאי יסרסנו דעכו"ם אדעתא דנפשיה עביד ע"כ ה"נ נימא כיון שהעכו"ם שותף בדידיה קטרח הא ליתא דהתם אין עיקר השותפות בא על הנאת הסירוס אלא על שאר דברי' מלאכה וולדות וכיוצא והסירוס ממילא קאתי אבל בנ"ד דעיקר השותפות הוא על מלאכת החרישה דזה בא בסוסו וזה בא בשורו והוי עיקר השותפות על האיסור דלא לחרוש בשור ובחמור ואם כן לא שייך בכה"ג לומר בדידיה קטרח כנלע"ד וה' ינחנו במעגלי צדק לירד לעומקה של הלכה ולעמוד על אמתתה של תורה כי"ר ועיין בטח"מ סי' של"ח ושם בסמ"ע.

 

שו"ת בצל החכמה חלק ד סימן עט

 

דין אמירה לעכו"ם לעשות מלאכה בשעה שהוא שבת במקומו של הישראל וחול במקום העכו"ם או להיפך. - דין אמירה לעכו"ם דרך הרכנה או בכתב.

 

א) ואשר מעיר כהדר"ג שליט"א על הכתוב בספרי שו"ת בצל החכמה ח"ג סי' קכ"ה אות א' ב' להתיר לישראל שבמקומו כבר מוצש"ק לצלצל אל עכו"ם שבמקומו עדיין ש"ק שהלה יעשה שם מלאכה עבורו, ומעכ"ת כ' להוכיח לאסור את זה מהמבואר ברמב"ם פ"ו דשבת ה"א ובשו"ע סי' ש"ז סעי' ב', אסור לומר לעכו"ם לעשות לנו מלאכה בשבת וכו' ואעפ"י שאמר לו מקודם שבת וכו' ע"כ. וכ' מעכ"ת דנד"ד ג"כ הכי הוי, שאומר לנכרי בחול, כיון דלגבי ישראל הוא יום חול, שהעכו"ם יעשה לו מלאכה בשבת, כיון שבמקומו של העכו"ם העושה המלאכה הוא שבת באותה שעה עכת"ד. - טרחתי הרבה להבין דברי כהדר"ג שליט"א ולא עלתה בידי, כי לענ"ד פשוט וברור שאיסור אמירה לעכו"ם אינו תלוי בשבתו של העכו"ם כי אין שבת לעכו"ם לשבות ממלאכה אדרבה עכו"ם ששבת חייב מיתה, ורק בשביל שביתתו של ישראל אסרו לו אמירה לעכו"ם וא"כ לא שייך זה רק בשבתו של הישראל, אבל בשעה שהוא חול לישראל ומותר בעשית מלאכה, איך תהי' אמירתו לעכו"ם אסורה באותה שעה כאשר ביארתי הדברים בספרי שם ומש"כ הרמב"ם והשו"ע שאפי' קודם השבת אסור לומר לעכו"ם לעשות מלאכה בשבת, פשוט וברור דהיינו בשבת שהיא שבת לישראל ולא כשהיא שבת לעכו"ם דל"ש גבי' שבת לענין איסור מלאכה כלל וכמש"כ.

 

ב) עוד כ' כהדר"ג שליט"א שמותר לישראל לומר לעכו"ם בע"ש שיעשה מלאכה עבורו בשעה שהוא שבת במקומו של ישראל וחול במקומו של העכו"ם, דהוי כמי שמצוה לעכו"ם ביום חול דהיינו בע"ש לעשות מלאכה בזמן שהוא חול דהיינו במקום שהעכו"ם עושה המלאכה ע"כ. לענ"ד אין הדמיון עולה יפה כי אין לדון בעכו"ם בין חול ובין שבת לענין איסור מלאכה אלא הכל תלוי בישראל. ומ"מ בפרט זה כתבתי גם אני בספרי (שם אות ד - ז) צדדים להתיר מטעמים אחרים. וכן התרתי (שם אות ז') הלכה למעשה כשאין העכו"ם עושה מלאכה בחפציו של הישראל, אלא שהישראל מצלצל אל הנכרי בע"ש שיקנה עבורו דבר בשעה שכבר יהי' שבת במקומו של הישראל ועדיין חול במקומו של העכו"ם כשלא נתן הישראל מעות לעכו"ם קודם השבת לצורך קני' זו. ובספרי שם בסוף הסימן בהעולה להלכה (אות ג') יש חסרון ניכר של שורה שלימה וכך צ"ל, וראוי לאסור גם אם יהי' שבת רק במקומו של הישראל וחול במקומו של העכו"ם (אות ה') אם לא כשאינו נותן מעות להעכו"ם קודם השבת כי אז יש להתיר (אות ז').

 

ג) ועכ"פ כשהעכו"ם עובד בעסקו של הישראל וכל כה"ג שהעכו"ם עושה מלאכה בחפציו של הישראל ראוי לענ"ד לאסור גם אם הוא חול במקומו של העכו"ם כיון שהוא שבת במקומו של הישראל, כיון שלדעת הספר יראים והסמ"ג אמירה לעכו"ם לעשות מלאכה בחפציו של ישראל אסורה מה"ת, ע"כ ראוי להזהר בזה אם לא ע"י א' מדרכי ההתירים המבוארים בשו"ע או"ח סי' רמ"ה ובאחרונים אלא שאין צורך להחמיר בזה וכמש"כ בספרי הנ"ל (אות ה' ח' י') ע"ש.

 

ד) ואשר כ' מעכ"ת עוד כי אמירה לעכו"ם דרך רמז דהרכנת הראש אינה אסורה רק משום שבות ולא מקרא דממצא חפצך ודבר דבר, דרק לגבי שבועה וכדומה דלא בעינן דיבור ממש חשיבא הרכנת הראש כדיבור, אבל לענין אמירה בשבת דכתי' בי' ודבר דבר, לא הוי רמז בכלל דיבור, והאריך ליישב בזה קושיית ס' חקר הלכה על הפרמ"ג. - לענ"ד בס"ד לא כן הוא, שהרי בשבועה כתי' לבטא בשפתים ומה"ט ס"ל להמבי"ט והרא"מ דלא מהני שבועה בכתב מביאם בתשו' ח"ס (חיו"ד סי' רכ"ז ד"ה אמנם) וכ' שהרבה אחרונים נגררו אחריהם בזה ועיי' עוד בח"ס שם (ד"ה אחר) בשם התומים שכ' ג"כ הכי. אמנם דעת הרשב"א העתיקו הב"י (אה"ע סי' צ"ו) והרמ"א (שם סעי' א') דמהני הרכנת הראש בשבועה אעפ"י שאינה בשפתים היכי שההרכנה היא בודאי לאמת הדברים ואין להסתפק בהיפך כאשר ביאר הדברים בקצוה"ח (סי' צ"ו סק"ג) ע"ש.

 

ה) והנה מבואר בתוס' גיטין (ע"א א ד"ה והא) דהיכא דכתיב בקרא לשון הגדה גם כתיבה בכלל דכתיבה חשיבה הגדה. והיכא דכתיב לשון אמירה, מבואר בתוס' שם שאין כתיבה בכלל לתי' הראשון בתוס' שם, אבל לתי' השני שפיר י"ל דגם כתיבה בכלל. ועיי' חי' ח"ס (שם ד"ה אם) דלפי"מ שפי' הרמב"ן המקרא, ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך וגו' שכך כתב לו יתרו במכתב, מבואר כי גם כתיבה חשיבה אמירה וצ"ל דס"ל כתי' הב' שבתוס' הנ"ל. ועיי גם שו"ת ח"ס (הנ"ל ד"ה ומ"ש) והארכתי בזה במקו"א ואכ"מ. היכא דכתי' לשון דיבור נראה דכתיבה בכלל, שהרי קיי"ל (או"ח סי' מ"ז סעי' ג') הכותב דברי תורה אעפ"י שאינו קורא צריך לברך ע"כ. והיא ברכה על קיום מצות ודברת בם עיי' תשו' ח"ס (שם ד"ה וטעם).

 

ו) ועיי' ב"ש (אה"ע סי' ק"כ סק"ח) דלשיטת הרמב"ם כתב והרכין שוין ולשיטת התוס' הרא"ש הרשב"א ושאר פוסקים הרכין עדיף מכתב משום דמעשה בגוף הוא כמו קול ע"ש. וכן סתם בשו"ע (סי' ק"כ סעי' ה') שכ', אפי' כתב בכתב ידו לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו לא יכתבו ולא יחתמו עד שישמעו מפיו בין שהוא פקח ובין שנשתתק וכו' ויש מכשירין במי שנשתתק וכו' ע"כ, ואילו לגבי הרכנה כ' (סי' קכ"א סעי' ה') מי שנשתתק ושאלוהו אם רוצה שיכתבו גט לאשתו והרכין בראשו לומר הן וכו' הרי אלו יכתבו ויתנו ע"כ הרי דהרכנה עדיפא מכתיבה.

 

מעתה אם במקום דכתי' הגדה ודיבור, הוי כתיבה בכלל כי גם היא חשיבא הגדה ודיבור כמש"כ (אות ה') א"כ מכש"כ הרכנה דעדיפא הוי בודאי בכלל הגדה ודיבור. וא"כ כדכתיב ממצא חפצך ודבר דבר ודאי דגם אמירה דרך הרכנה הוי בכלל ודבר דבר.

 

ז) וכן נלענ"ד לקושטא דמילתא דאמירה לעכו"ם ע"י הרכנה לעשות מלאכה בשבת אסורה מקרא דודבר דבר וגם הפרמ"ג מודה לזה. דז"ל הפרמ"ג (סי' ש"ז מבשצ"ז סק"ד), אין להקשות א"כ דאמירה לעכו"ם אין איסור כ"א ברשות (ר"ל אבל לדבר מצוה מותר אפי' במלאכה דאוריי') תפק"ל ממצא חפצך ודבר דבר וכו' י"ל דנפק"מ לרמוז ג"כ אסור כמש"כ הר"ב בסעי' כ"ב וכו' משא"כ ודבר דבר הרהור ורמיזה מותר כבס"ז וסכ"ב וכו' עכ"ל. מבואר דלהסוברים דלא הותרה אמירה לעכו"ם במלאכה דאורייתא אפי' לדבר מצוה, שפיר י"ל דרמז לעכו"ם לדבר רשות אסור משום ודבר דבר, ורבנן הוצרכו לאסור אמירה לעכו"ם משום שבות באמירה לדבר מצוה במלאכה דאורייתא שאינה אסורה משום ודבר דבר כיון דהוי חפצי שמים.

 

ח) והנה בס' חקר הלכה (מערכת הא' ערך אמירה לעכו"ם אות ב') מתמה על דברי פרמ"ג הנ"ל, מהמבואר בשו"ע אה"ע (סי' צ"ו סעי' א') דאשה שרמזה קודם מיתה על השבועה מפי אחרים שלא נטלה מכתובתה כלום מהני דהרכנת הרא"ש הוי כדבור והוא מתשו' הרשב"א והביאו הרמ"א בלי חולק, הרי דרמז הוי כדבור, וא"כ מדוע לא יאסר גם כאן משום ודבר דבר ע"כ ע"ש. - ולפ"מ שכתבתי הרי דעת הרמ"א (סי' רע"ו סעי' ב) לאסור אמירה לעכו"ם במלאכה דאורייתא אפי' לצורך מצוה, והיינו ע"כ משום שבות דאילו מקרא דודבר דבר חפצי שמים מותרים, וא"כ שפיר י"ל דלדבר רשות אמירה דרך רמז אסורה משום ודבר דבר. ומכש"כ שכן הוא להרשב"א דמחמיר טפי עיי' מג"א (סי' ש"ז סק"ח).

 

ט) ואולם לענ"ד קושית החקר הלכה בלא"ה לק"מ, דהנה הב"י (אה"ע סי' צ"ו דף קמ"ג ב) מעתיק תשו' הרשב"א באלמנה שנשתתקה ובאת לגבות כתובתה וצריכה שבועה ונבדקה ומכירין ברמיזותי' שלא נטלה כלום משל בעלה אם יש לסמוך ע"ז, והשיב שאם היא שומעת אעפ"י שאינה מדברת הרי היא כפקחת דלא גרע פקח ונשתתק מאלם ובלבד אחר בדיקה ונתברר דלאו דעתא שגישתא "ולא שנלך אחר רמיזותיו אלא הרכנת הראש דהרכנת הראש כדיבור" וכדגרסינן בירושלמי עד שישמעו את קולו אר"מ היא שמיעת הקול היא הרכנת הראש וכו' עכ"ל. מבואר כי הרכנת הראש הבאה לאשר ולקיים או להכחיש דברים שנאמרו או שנקראו לפניו בפירוש ובביאור עדיפה וראוי' להחשיבה דיבור יותר משאר רמזים וכמש"כ הרשב"א בהדיא, "ולא שנלך אחר רמיזותיו אלא דהרכנת הראש כדיבור" לפי שבאמת נאמרו הדברים בדיבור ע"י מי שאמר או קרא הדברים לפניו. והוא בהרכנת ראשו מאשר או מכחיש אותם, שפיר הו"ל כדיבור. ועיי' חי' ח"ס גיטין (ע"א א ד"ה אמר) שהוא מדין שומע כעונה ע"ש. - וע' שו"ע (אה"ע סי' קכ"א סעי' ו' דנשתתק או אלם סומכין על רמיזתו להוציא, ומבואר בב"ש שם (סק"ט) דהאי רמיזא היינו בראשו ובידיו אבל קפיצה בפיו לא מהני.

 

י) והנה להפוסקים דשבועה בכתב מהני וכבר כתבתי מזה בספרי שו"ת בצל החכמה (ח"ב סי' נ"ז אות ג'), נראה פשוט דמכש"כ דמהני בהרכנה דעדיפא מכתב. ועיי' ירושלמי (פ"ז דגיטין ה"א) שציין עליו בתשו' רשב"א הנ"ל (אות ט') שם מבואר, כי גם לענין עדות וכן לענין קבלת נדר מהני הרכנת הראש עיי' בקרבה"ע שם. ובשיורי קרבן (שם) כ' דכיון דהרכנת ראשו זו שמיעת קולו, שייך בי' נמי קרא דלבטא בשפתים ע"ש. ועיי' שו"ת הרי"ם (חיו"ד סי' י"ד ד"ה וגם) שמביא מירושלמי הנ"ל דהרכנה ורמיזה מהני בנדרים אלא שכ' כי הפוסקים לא הביאוהו. ואמנם בשו"ת חלקת יואב (תניינא סי' י"ט ד"ה וגם) כ' על יסוד דברי ירושלמי הנ"ל דלענין נדרים ושבועות הרכנת הראש כדיבור.

 

ובאמת כבר קדמם בגוף הדין בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קנ"ו) דאע"ג דגבי נדרים ושבועות כתבה תורה מוציא "שפתיך" תשמור וכן לבטא "בשפתים", לא אתי לאפוקי כל מה שאינו בשפתים, כי ממעטינן רק בשפתיו ולא בלב, אבל עבד מעשה בגופו ע"י הרכנה או ע"י כתב ודאי הוי שבועה גמורה דמה לי עקימת שפתיו דהוי מעשה או הרכנה ומעשה בשאר גופו וכן לענין נדרים ע"ש. וכ"כ גם בשו"ת שמחת יו"ט לרבינו מהרי"ט אלגזי (סי' נ"ח) דבאלם שאינו מדבר הוי הרכנה כדיבור לענין שבועה שהרכנה דיבוד שלהם, אבל בפקח י"ל כיון שיכול לדבר ואינו מדבר מודה בעצמו שלא גמר בלבו לגמרי על קבלת השבועה ע"ש. ועיי' שו"ת בית יצחק (חיו"ד ח"א סי' ב' אות ג' ד') סברא להיפך דפקח עדיף דראוי לבילה שיכול להגיד בפה וע"ש גם בבי"צ (סי' קנ"ב אות ב') שמביא משו"ת שבות יעקב (ומש"כ שם חו"י ט"ס הוא) דהרכנת הראש בשבועה כדיבור ועל כן משביעין את האלם ע"י הרכנה והבי"צ מביא ראי' לדבריו מירושלמי (גיטין פ"ז ה"א) הנ"ל.

 

ועיי' שו"ת מהרי"א (חיו"ד סי' שכ"א) דן לענין הפרת בעל והתרת חכם אם מהני בכתב או בהרכנה ומסקנתו דאם א' מתיר וחכם או ג' הדיוטות מרכינים מהני וכן בהפרה דבעל ע"ש. ועיי' שו"ת מהרש"ם (ח"ב סוף הספר בהשמטות, השמטה לסי' קס"א בחאה"ע) דהרכנה מהני בכל מקום ומביא ראי' מגמ' (הוריות ג' ב) דמשני, כגון שהרכין א' מהם בראשו ואפי' בעדות שמקילין בה כעדות החודש מהני בה הרכנה.

 

יא) עפי"ז נלענ"ד בס"ד בדין המבואר ברמ"א (סי' ש"ז סעי' כ"ב) וז"ל, כל דבר שאסור לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת אסור לרמוז לו לעשותו אבל מותר לרמוז לעשות מלאכה אחר שבת ע"כ, דהיינו דוקא כשאין כאן אלא רמז בלבד שלא נזכר ענין עשיית המלאכה בפירוש בדיבור לא ע"י הישראל ולא ע"י העכו"ם, בזה כ' הרמ"א להתיר לרמוז לעכו"ם בשבת שיעשה אחר השבת, אבל לרמוז דרך הרכנה וכגון שהעכו"ם אומר לו בשבת, רצוני לעשות עבורך מלאכה פלונית אחר השבת או שהעכו"ם שואלו בשבת, האעשה עבורך מלאכה פלונית אחר השבת, אסור לו להרכין בראשו לרמז לו שכן יעשה, דהרכנה הוי כדיבור ממש בזה, שהרי הוזכרה עשיית המלאכה בדיבור. והרי זה כמי ששואלו העכו"ם בשבת, האעשה בשבילך מלאכה פלונית אחר השבת, שבודאי שאסור לו להשיב הן או כן, אעפ"י שאינו אומר לו בפירוש שיעשה אותה מלאכה וכן הוא ממש בהרכנת הראש דהוי כדיבור כלעיל (אות ט' י').

 

יב) מובן כי להמבואר כן הדין גם במש"כ בשו"ע (סי' ש"ז סעי' ב'), אבל מותר לומר לו אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעבר אעפ"י שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשנה בשבת הבאה ע"כ, וטעמו ג"כ משום שאין זה רק דרך רמז ומותר, ולהנ"ל דוקא רמז כזה מותר, אבל אומר לו עכו"ם קודם השבת רצוני לעשות עבורך מלאכה פלונית בשבת הבאה או ששואלו, האעשה עבורך מלאכה פלונית בשבת הבאה, אסור להישראל להרכין ראשו לרמז לו שכן יעשה, כי זה נחשב דיבור גמור והרי אסור לומר לעכו"ם לפני השבת שיעשה עבורו מלאכה בשבת.

 

יג) וכן הוא גם במש"כ בשו"ע (שם סעי' ז'), מותר לומר לחבירו הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב וכו' אבל לא יאמר לו הי' נכון עמי לערב ע"כ. ועיי' במג"א (שם סק"י) ובמ"ב (שם סקכ"ח) דה"ה לעכו"ם. ונראה דה"ה אם יאמר לו העכו"ם אני אהי' נכון עמך לערב או ששואלו האהי' נכון עמך לערב, אסור לו להישראל להשיב לו הן או להרכין בראשו לרמז לו הן, דהו"ל כדיבור.

 

יד) מעתה קושית החקר הלכה לא קשה מידי, דעד כאן לא כ' הפרמ"ג דאמירה לעכו"ם דרך רמז בשבת לעשות מלאכה בשבת אינו אסור אלא משום שבות ואין בו משום ודבר דבר, אלא באמירה דרך רמז בעלמא שלא הישראל המצוה ולא העכו"ם שהישראל מרמז לו מזכירים דבר עשיית המלאכה בפירוש, שהרי הפרמ"ג מציין לסעי' ז' וסעי' כ"ב, ושם מיירא להדיא ברמז בעלמא כמש"כ (אות יא - יג). ועיי' גם או"ז (הל' שבת סי' פ"ה אות כ"ה) שממנו מקור לדברי הרמ"א (סעי' כ"ב) הנ"ל דמיירא בהכי, ועיי' גם פרמ"ג (שם א"א סקכ"ז וסקל"א) באמירה לעכו"ם דרך רמז. אבל אמירה לעכו"ם דרך הרכנה הוי כדיבור ממש כמש"כ באה"ע סי' צ"ו וכדמוכח מכל הנהו רבוותא שהזכרתי לעיל (אות ט' י') ושפיר אית בי' משום ודבר דבר.

 

טו) והנה לפמש"כ (אות י') מתשו' שמחת יו"ט דדוקא באלם או נשתתק חשיבה הרכנה כדיבור שהרכנה היא הדיבור שלהם משא"כ פקח שיכול לדבר, ל"ה אצלו הרכנה כדיבור, קושית החקר הלכה בלא"ה לק"מ, דבשו"ע אה"ע (סי' צ"ו) מיירא באלמנה שנשתתקה לכן הוי שפיר הרכנה כדיבור, והפרמ"ג שכ' דאמירה לעכו"ם דרך רמז ל"ה בכלל ודבר דבר מיירא בסתם בני אדם שאינם אלמים שהרכנה אינה דיבור לגבם. - אולם לפי"ז יהי' הדין היפך ממש"כ (אות י"ד) דהרכנה הוי כדיבור בכל גונא, דלדידי' הרכנה בפקח לא הוי כדיבור.

 

טז) ומ"מ מדברי כל הפוסקים בסוגיא דגיטין (ע"א - ע"ב א) מבואר דגם בפקח מהני הרכנה מעיקר הדין ואדרבה עדיף הוא מנשתתק ואלם וכ"כ בב"ש (סי' ק"כ סק"ח), פקח שהרכין לי"א מדרבנן אסור כיון שיכול לדבר. וכ"כ עוד בב"ש (סי' קכ"א סק"ו) ופקח שהרכין לדעת רוב הפוסקים מגרשין אלא לתי' אחד של הרא"ש אין מגרשין כיון דאפשר לו לדבר ע"כ. מבואר דרק רבנן גזרו לפי שאפשר לו לדבר למה נסמוך על הרכנתו וכמפורש בלשון הרא"ש (פ"ז דגיטין סוהי"ט) שכ' א"נ נשתתק דאי אפשר בענין אחר אקולי בי' רבנן משום תקנת עגונות עכ"ל, ר"ל משא"כ בפקח דאפשר בענין אחר לא הקילו, אבל מה"ת בודאי מהני ומכש"כ לתי' הא' של הרא"ש וכן דעת פוסקים רבים גם מדרבנן סגי בהרכנה גם בפקח. וע"כ היי"ט לפי שהרכנה כדיבור, לכן העיקר לדינא כמש"כ (אות י"ד).

 

יז) יתר על כן נלענ"ד פשוט וברור שאם כי כתיבה גרועה מהרכנה וכלעיל (אות ו') מ"מ לענין אמירה לעכו"ם גם כתיבה לא חשיבא רמז. ואסור לישראל לכתוב לעכו"ם לפני השבת בכתב מפורש שהלה יעשה עבורו מלאכה בשבת. דמה בכך שלענין דינא כתיבה אינה כאמירה - להסוברים כן - מ"מ העכו"ם רואה בכתב זה ציווי מפורש מאת הישראל לעשות מלאכה פלונית בשבת וממילא שאין זה בכלל רמז לא מצד הישראל ולא לגבי העכו"ם אלא כאמירה מפורשת.

 

יח) עוד אמרתי להעיר להמבואר בשו"ת ח"ס (חאה"ע ח"א סי' מ"ד ד"ה אבל) וז"ל. ואלו הי' מורה באצבעותיו אותיות שיצורף ממנו כתבו גט לאשתי וכו' הי' מועיל בלי ספק וכו' ע"כ. ה"ה לענין אמירה לעכו"ם לעשות מלאכה בשבת נחשב זה כדיבור, ואסור להראות כך לעכו"ם אפי' קודם השבת לעשות בשבת וכן להראות בשבת לעשות אחר השבת כמש"כ (אות י"א יב) לאסור דרך רמז בהרכנת הראש.

 

העולה להלכה: א) מותר לישראל העומד במקום חול לצלצל לעכו"ם שבמקומו הוא שבת שיעשה מלאכה עבורו (אות א'). - ב) ראוי לאסור לומר לעכו"ם בע"ש שהלה יעשה מלאכה עבורו שתהי' שבת במקומו של הישראל אף שיהי' אז חול במקומו של העכו"ם, אם לא באומר לעכו"ם קודם השבת לקנות דבר עבורו ואינו נותן לו מעות קודם השבת וכה"ג (אות ב'). - ג) הרכנת הראש חשיבה כדיבור גם לגבי מילי דכתיב בהו דיבור, הגדה, מוצא שפתיך, לבטא בשפתים ואפי' לגבי עדות במקום שא"צ לעדות גמורה (אות ד' ה' ט' י'). - ד) אם במקום דכתיב אמירה מהני גם הרכנה, תלי' במחלוקת הפוסקים (אות ה'). - ה) הרכנת הראש מהני לקבלת נדר ושבועה (אות ט' י'). - ו) מהני הרכנת הראש להתרת חכם והפרת הבעל (שם). - ז) עכו"ם שאמר לישראל בשבת רצוני לעשות עבורך מלאכה פלונית אחר השבת או ששואלו האעשה עבורך מלאכה פלונית אחר השבת, אסור לישראל לרמז לו בהרכנת ראשו שכן יעשה (אות י"א). ח) עכו"ם שאומר לישראל קודם השבת רצוני לעשות מלאכה פלונית בשבת או ששואלו האעשה עבורך מלאכה פלונית בשבת, אסור לישראל לרמז בהרכנת הראש או היד שכן יעשה (אות י"ב). - ט) עכו"ם האומר לישראל בשבת, האהי' נכון עמך לערב, אסור לישראל להשיב לו הן או לרמז לו הן דרך הרכנה (אות י"ג). - י) אסור לכתוב לעכו"ם לפני שבת שהלה יעשה מלאכה עבורו בשבת (אות י"ז). - יא) אסור אפי' בע"ש להראות לעכו"ם באצבעותיו אותיות שיצרף מהן, שיעשה איזו מלאכה בשבת, וכן אסור להראות כן בשבת שיעשה מלאכה אחר השבת (אות י"ח). בדר"ש ברכת הצלחה וכט"ס ידידו מצפה בקרב כל ישראל לישועת ה' כהרף עין. וינא יצ"ו, טו"ב בשבט ה' תשל"ו. בצלאל שטערן

 

שו"ת מנחת יצחק חלק ה סימן יד ד"ה (ג) ובזה אף להשד"ח (כללים מע' ו' כלל כ"ו אות כ"ה), שאחרי שכתב, שכן מוכח ג"כ קצת מדברי הכ"מ כהמל"מ, דס"ל כן לדינא, וכ"ה דעת הברכי יוסף (יו"ד סי' רצ"ה), וזה דלא כהדרישה (יו"ד סי' רצ"ז), במש"כ על דברי הטור והב"י לענין רביעה עיי"ש, הביא את דברי הרדב"ז (בלשונות הרמב"ם סי' ק"ק), שכתב דאם רומז או עושה איזה גילוי דעת לעכו"ם, אעפ"י שאינו אומר לו בפירוש, הוי אמירה לעכו"ם, ואם העכו"ם עושה בשדה ישראל ואינו מוחה בו, הרי זה גילוי דעת והוי כאמירה, והביא כן גם מתשו' הריצב"א, דרמז או גלוי דעת הוי כאמירה עיי"ש, וא"כ שפיר נוכל לפרש, דטעם הרמב"ם משום אמירה, ולא לחדש, דגם כשאינו מושיט האיסור, רק בידו לסלקו, ואינו מסלקו עובר בלפני עור וצ"ע, ומ"מ אף לדברי הרבנים (המל"מ ואחריני) הנ"ל, דטעם הרמב"ם משום לפני עור, נראה דהיינו דוקא בכה"ג, שהעכו"ם עושה בשדהו של ישראל דבר האסור לו לעשות, והישראל רואה ושותק, ומוכח דמסכים למעשיו, ולכן חשיב כמושיט לו האיסור, אבל אם רואה חבירו שרוצה לעשות איזה איסור בדבר שהוא שלו, ויש בידו לסלק האיסור מלפניו, שלא יעבור עליו, והוא לא סילקו, נהי דאיסורא קעביד, שהרי מחויב להפריש חברו מאיסור, מיהו לא עבר בלפ"ע, עד שיושיט לו בדקאי בתרי עברי עכת"ד, ועוד הביא שם משאר דברי גדולי המחברים, שפליגו בזה, אם ביש בידו לסלק לבד, אף שלא בדבר שהוא שלו, יש משום לפ"ע, והביאו מדברי הש"ס (מוע"ק דף ה'), ומדברי השיטה (קידושין י"ח), וזוה"ק (פ' בשלח דמ"ט), והיוצא מדבריו, דבכל אופן, שיכול לסלק האיסור, ואינו מסלקו, יש משום אפרושי מאיסורא, והיכא דהוי בשלו, יש גם משום לפ"ע, לפי שיטת המל"מ, אף להשד"ח כנ"ל, והיכא דיש גילוי דעת, (אף אם יהי' הנדון בעכו"ם), יש גם משום אמירה לעכו"ם, והיכא דל"ה בשלו, אם יש גם משום לפ"ע, תלוי באשלי רברבי כנ"ל, והכרעת שד"ח, דל"ה משום לפ"ע כנ"ל, וכן נראה מתשו' ברכת משה (סי' כ"א אות י'), וצרפתי שיטתם לשאר צדדי היתרא בתשובתי (ח"ג סי' ל"ה אות ה') עי"ש.

 

שו"ת מנחת יצחק חלק ו סימן כד ד"ה(ב) והנה שיטת הרא"ש והש"ע נראה דס"ל כקושי' המג"א שם (סק"כ) על הרמב"ם, דהרי ברייתא (דגיטין) שם ס"ל כיבוש יחיד שמי' כיבוש, וא"כ אסור ליתן להם חני' בקרקע מלאו דלא תחנם, לכן מותר לעבור איסור דרבנן, אבל כיון דהרמב"ם פסק לא שמי' כיבוש למה נדחה דרבנן מפני דרבנן, וביותר קשה דהא מסקינן (ביו"ד סי' קנ"א) דאפילו לכתחילה מוכרין בתים לעכו"ם בסוריא וק"ו שלא לקנות מהם בשבת וצ"ע, ואפשר דס"ל דעכ"פ איכא קצת מצוה בקניית בתים עכ"ל, ובזה י"ל דהרא"ש והש"ע ס"ל כקושייתו וע"כ לא הזכירו סוריא, אבל צ"ע להבין שיטת הרמב"ם, כיון דמהש"ס הנ"ל אין ראי', מנ"ל לחדש דמשום קצת מצוה נתיר אמירה לעכו"ם. וביותר כי כפי המבואר בתוס' על הש"ס שם, ובהרא"ש שם, דלשאר מצוה אין מתירין אמירה לעכו"ם, ורק הכא משום ישוב ארץ ישראל, וא"כ די לנו מה שמבואר בש"ס ומנ"ל להוסיף דאף משום קצת מצוה בזה נדחה איסור דרבנן של אמירה לעכו"ם. - וגם לאידך גיסא צ"ע שיטת הרי"ף והטור דלא הביאו כלל דין הנ"ל, אף בנוגע לארץ ישראל, אף שמבואר כן בש"ס להדיא.

 

מיגור פירצת החממות.

 

 

הנה כידוע מגדלים כיום בחממות אשר אף אם הם במצעים מנותקים הלא דינם כעציץ שאינו נקוב שגזרו חז"ל אטו נקוב, אלא שעציץ בתוך בית, שם כידוע כ' החזו"א שיש למיקל  על מי לסמוך, אך הכל בתנאי שהוא לרועץ, כלשון מרן החזו"א, והנה כיום ישנם הרבה מהחממות שזהו גידולם הטבעי ואין הגג לרועץ, מצורף כאן מסמך ממשרד החקלאות בענין וממילא הדר דינא שאין לגדל ירקות אלו בשביעית, ודינם כספיחים, לצערינו ישנם עדיין ועדי כשרויות אשר מספקים מחממות בצירוף התר מכירה וכדומה, אף כי הוראת מרן הגרי"ש אלישיב היתה רק לשעת הדחק, ולא כיום שזה נהיה האופן הטבעי של הגידול, ויכול לגרום עקירת כל השמיטה, נקוה כי גם פירצה זו תיגמר בעת אשר ייבאו מחו"ל במחירים מוזלים, ולא נצטרך לכל מיני התרים. 

 

 

 

קונטרס

 

דם נעכר ונעשה חלב

 

 

בענין השערוריה עם החלב אשר בכל שנה מביאים מאכלם מחו"ל, כיון שזה יותר זול, ואילו בשנת השמיטה כיון שאין התחנות קמח קולטות את הספיחים, ואין מה לעשות עם החיטה ממילא נתנו הציונים תקציב מיוחד של 10 מליון ₪ עבור מרכזי המזון שישתלם להם לקלוט את החיטה, של ספיחים למאכל בהמה, ויש בארץ כמאה אלף דונם אשר נוטעים במיוחד עבור מאכל הרפתות, להאכיל את הבהמות ספיחים ומרכזי המזון מסכימים לספק אוכל כשר באם ועדי הכשרות ידרשו זאת בתוקף, ואף אם נימא דאין כאן שאלה של נתפטמה באיסור הלא יש כאן לפני עיור ומסייע בידי עוברי עבירה.

 

 

שמיטה התשס"ח

 

רמת בית שמש

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קונטרס

דם נעכר ונעשה חלב

 

בענין השערוריה עם החלב אשר יש בארץ כמאה אלף דונם אשר נוטעים במיוחד עבור מאכל הרפתות, להאכיל את הבהמות ספיחים, והנה לאחר שהרב דקוממיות בא בדברים עם מרכזי המזון, הסכימו לספק אוכל כשר לכל רפת אשר ידרוש באותו מחיר, ורק צריך שיהא לחץ ציבורי שידרשו זאת מועדי הכשרות והם ידרשו מהמחלבות, והנה מלבד שיש כאן שאלה של נתפטמה באיסור, אשר הדברי יואל ז"ל רצה לאסרם באכילה, ובשעתו גדולי הדור פנו אליו שלא יאסור, כיון שלא היה ברירה, אך כיום אפשר לספק אוכל כשר מאיסום שישית או מחו"ל, ויש כאן ענין של מסייע בידי עוברי עבירה שאילו החרדים היו דורשים רק חלב שלא מספיחין, לא יזרעו ויחללו את השמיטה.

 

פרק א

בענין איסור ספיחים לגבי מאכל בהמה.

 

א.    ספיקו של הירושלמי אי נוהג ספיחין במאכל בהמה.

 

תלמוד ירושלמי מסכת שביעית פרק ט דף לט טור א /ה"ג

 

תבן של שביעית מהו שיהא אסור משום ספחין רבי לוי צנבריא שאל לרבי בא בר זבדא ושרא אמר רבי זעירא ואנא דלא סמכית עלי אשתאלת לאילין דבית כרסנה ואמרין נהגין הוינא כנשין תבן מן ערובת שמיטתא וכד מחסרין מייתי מן שוריא אמ' ר' ירמיה מתני' אמ' שהוא מותר דתני הצבעין והפטמין לוקחין מורסן מכל מקום ואינן חוששין רבי ירמיה סבר מימור אפילו מן החשוד אמר ליה רבי יוסי לא אמרו אלא בשאינו יודע אם חשוד הוא אם אינו חשוד הא דבר בריא שהוא חשוד אסור אמר רבי שמאי מתני' אמר שהוא אסור דתנינן תמן ובשביעית ובכלאי הכרם והקדש אם יש בזרע ובעץ כדי ליתן טעם לא נמצא מאבד אוכלי בהמה תיפתר באוכלי בהמה לאדם אמ' רבי מנא תיפתר בקדושת שביעית בביעור ולית שמע מינה כלום

 

והנה כידוע נחלקו בזה הקדמונים דהרדב"ז על הרמב"ם בפ"ד ה"ד שפסק הרמב"ם ספיחים העולים בשדה בור וכו' לא גזרו עליהם, וכן התבן של שביעית מותר בכל מקום ולא גזרו עליו.

 

וכ' הרדב"ז אי קשיא הוא דתנן פ"ט מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית ואפיו למאן דגריס עד אימתי נהנין ושורפין כדאיתא בפ"ק דתעניות משמע דשביעית נוהגת בתבן ובקש, וי"ל דהכא איירי בתבן ה גס שאינו ראוי לבהמה ומתניתין דהתם איירי בתבן וקש הראויין למאכל בהמה. ועדיין יתבאר לקמן בע"ה. ירושלמי תבן שלש שביעית מהו שיהיה אסור משום ספיחי שביעית רבי לוי צנבריא שאל לרבי אבא בר זבדא ושרא. ועל זה סמך רבינו וכתב התבן של שביעית מותר בכל מקום:

 

הרי שבי' הרדב"ז ספק הירושלמי דוקא בתבן גס, אך בתבן שראוי לבהמה ס"ל דאסור משום ספיחין.

 

ובפ"ד ה"ו פסק הרמב"ם ועד מתי אסורין ספיחי שביעית במוצאי שביעית מר"ה ועד חנוכה ומחנוכה ואילך הן מותרין, והזורע ספיחי שביעית אחר שביעית הגידולין מותרין. והשיגו הראב"ד ועד מתי אסורין ספיחי שביעית וכו' מר"ה ועד חנוכה. א"א חפשתי זו המימרא ולא מצאתיה לא במשנה ולא בתוספתא ולא בירושלמי ואולי הוציאה ממה שאמרו במשנה מאימתי נהנין ושורפין בתבן וקש של שביעית משתרד רביעה שניה ולפי שב"ד גוזרין תעניות שניות והן מגיעות עד חנוכה או סמוך לה סמך עליו וקבע זמן חנוכה וכל זה הבל ורעיון רוח וקשה מזה שלא אמרו אלא בתבן וקש שבשדה מפני שאותו שבשדה נסרח עם הגשמים והרי הוא כמבוער אבל ספיחים אחרים מניין לו שיהא להם היתר ואולי בשעמדו בקרקע ורבה החדש על העיקר שההיתר מעלה את האיסור ברוב אבל זמן חנוכה מאין לו.]

וכ' הרדב"ז ועד מתי אסורין ספיחי שביעית וכו'. הכי גרסינן לה במועד קטן ולא כמו שהוא כתוב בספרים שלנו מאימתי ועל זה השיג הראב"ד ז"ל כאשר מבואר בלשונו ואני אבאר דעת רבינו דעל התבן והקש לא גזרו ומותרין בכל מקום ובכל זמן דלא חל עלייהו קדושת שביעית כדכתיבנא בשם הירושלמי וכי היכי דקבע זמן לכל הדברים היוצאין משביעית למוצאי שביעית כגון הבצלים והלוף והירק כאשר יתבאר בסמוך ה"נ קבע זמן להתיר הספיחין היוצאים למוצאי שביעית וממשנת תבן וקש נשמע לשאר ספיחין ותנן עד אימתי נהנין ושורפין בתבן וקש של שביעית עד שתרד רביעה שניה ורביעה שניה בשנה המתאחרת היא בר"ח כסלו ולפי הגירסא השנויה במ"ק טעמא דמתני' ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שהחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך בבית ומשתרד רביעה שניה מרקיבין מלחלוחית הגשמים וסובר רבינו דהאי טעמא לא שייך אלא בתבן וקש שהן מרקיבין מלחלוחית הגשמים אבל שאר ספיחים אינם נרקבים לפי שהם מחוברים בקרקע עד רביעה שלישית וזהו שכתב רבינו עד חנוכה ור"ש דחה גירסה זו שכל דבר שקדושת שביעית נוהגת בו וחזי לאכילה אסור לשורפו דכתיב ולא להפסיד ויש לתרץ דהכי קתני נהנין מה שראוי לאכילת בהמה ושורפין מה שאינו ראוי לבהמה כגון התבן הגס הילכך הגירסא הנכונה היא השנויה במועד קטן והיא גירסת רבינו ועלו דבריו כהוגן וברוח פיו אנו חיים ובהבל פיו העולם מתקיים והראב"ד ז"ל חשב שסמך רבינו על המשך התעניות ולפיכך כתב מ"ש ואני מה שנראה לי בדברי רבינו כתבתי:

 

וכן כ' בפ"ה משמיטה הי"ט עמש"כ הרמב"ם דאין שורפין תבן וקש של שביעית מפני שהוא ראוי למאכל בהמה. כ' מכל הני משמע דאיסור שביעית נוהגת בתבן וקש, ולעיל בפ"ד כתב וכן התבן של שביעית מותר בכל מקום ולא גזרו עליו, ועל כרחין אית לן למימר דהתם איירי בתבן גס או סרוח שאינו ראוי למאכל בהמה ולא גזרו עליו והכא איירי בתבן וקש הראויים למאכל בהמה ועדיין צ"ע דהוה ליה לפרושי.

 

אמנם במהר"י קורקוס כ' בהשגות כתיבת יד מצאתי א"א לא גזרו עליו איסור ספיחין אבל קדושת ודאי יש בה לאבדה אסור ושלא לעשות בה סחורה ע"כ. ודין זהו הוא בירושלמי דשביעית פ"ט ה"ה וזהו לשונו שם תבן של שביעית מהו שיהא אסור משום ספיחין רבי לוי צנבריא שאל לר' בא בר זבדא ושרא ע"כ ובודאי שגם רבינו בדין ספיחים הוא מדבר כאן כי דין קדושת שביעית יתבאר פ"ה ושם הי"ט כתב דין התבן והקש:

 

אך כבר ציין הפאת השולחן סי' כב' בית ישראל ס"ק ה' שלגרסתינו מסקנת הירושלמי לאיסור וגי' הרמב"ם כהגר"א.

 

והר"ש סיליריאו בשביעית סי' ט' סוף ה"ו מבאר דברי הירוש' שלבסוף דחי לה דלענין ספיחים לא תידוק מינה ולא מידי. דכל המדובר לענין קדושת שביעית במאכל בהמה עיי"ש.

וכן כ' בירושלמי פ"ט דשביעית ה"א ד"ה אבל האמת העולה להלכה, שמניח בפשיטות את ההלכה בזה לאידך גיסא, והוא, דהירק היוצא בשביעית המותר באכילה היינו כל ירקות שדה המנויין בפ"ג דעוקצין דלא נחית בהו טומאה אלא במחשבה, ולא קיי"ל כר' יוסי בר' חנינא גבי עולשין בשנה השביעית, אלא גם בשנה השביעית לא נחית בהו טומאה אלא במחשבה וכו' ואפ"ה דמיו אסורין משום שביעית וכו' עיי"ש. ושם בעוקצין מבואר בהדיא דהצריכים מחשבה המה שאינם מיוחדים לאדם יעו"ש, וא"כ הרי מוכח בהדיא מהר"ש סיריליאו דס"ל להלכה דמאכלי בהמה לא גזרו על ספיחייהו, עם כי שסובר שיש בהם קדושת שביעית.

 

ובחזו"א סי' ט' ס"ק יז' ז"ל. ומש"כ מהרש"ס ז"ל שם דכל ירקות שדה אין בהן משום ספיחין תמוה מאד דאין איסור ספיחין תלוי במאכל אדם ואף מאכל בהמה אסורין משום ספיחין כדמשמע בירושלמי ספ"ה דמעשרות ועי' סי' י' ס"ק יב' ולא הותר אלא מינים הזולין שאין רוב בני אדם זורעין, אבל ירקות שדה דתנן פ"ג דעוקצין דצריכין מחשבה היינו משום דסתמן לבהמה, אבל שפיר י"ל דרוב בנ"א זורעין לבהמה ופעמים זורעין אותן לאדם ומחשבת זריעה מהני גם לענין טו"א כדאמר נדה נ' א' ותנן פ"ק דכלאים עולי ועולשי שדה, וכו' אע"ג דבעינן רוב מקיימין כמש"כ הר"מ פ"ה מה' כלאים הי"ח אלמא דרוב מקיימין אותן ואף די"ל דענין כלאים מקיימין ולענין ספיחים בעינן רוב זורעין, מ"מ כיון דרוב מקיימין אותן ודאי רוב זורעין לפעמים ואי אפשר לכייל כללא להתיר ספיחין של כל ירקות שדה.

 

ויש לעיין בירקות הזולין שהתירו חכמים אי נשתנה הדבר בדור מן הדורות ורוב בנ"א זורעין אותו אי אסור השתא משום ספיחין וכן האסור משום ספיחין שהוזל לבני אדם ואין הרוב זורעין אותו אי הותר ומסתברא דכל שתקנו חכמים כעין דאורייתא תיקון ובדאורייתא אזלינן בתר שעתו כמש"כ סי"ד סק"י והטעם שחילקו חכמים בין חשובין וזולין מחייב ה דבר דאזלינן בתר שעתו.

 

ובסי' י' אות י"ב. ירושלמי מעשרות פ"ה ה"ג כרכמין מהו שיהו מותרין משום ספיחין, פי' כרכמין דבר שאינו מאכל לאדם ולא לבהמה ואין קדושת שביעית נוהג בו, וגרסינן ופשתן לאו כרכמין הוא אפשר שספקו הוא משום שאין בהן קדושת שביעית לא גזעליהן משום ספיחין, אע"ג דאיסור ספיחין הוא משום עוברי עבירה דלמא יזרע מ"מ לא גזרו אלא באלו שיש בהן קדושת שביעית, או דלמא שגזרו איסור ספיחין בכל, א"נ כיון דאינו לאכילה לא מסרי נפשיהו עלי' ולא אתו לזרוע בשביעית בשבילן, ופשיט לי' ממתני' דאסור ליקח ממנו פשתן והוי סבר דלא קנסו בהיתירא אלא דחיישינן משום ספיחין, דמשום שמור ומשום דמי שביעית ליכא כיון דפשתן לא קדוש, וצ"ל לפ"ז דהא דמותר טווי ואריג משום דלא טרח וכמתני' דלעיל בחשוד על הבכור וכו'.

 

ובהמשך כ' החזו"א שם: לגבי ספק הירושלמי פ"ט ה"ה תבן של שביעית מהו שיהא אסור משום ספיחין, מבעי לי' דאע"ג דיש בו זרע ואיכא למיחוש דאתו לזרוע בשביל התבואה, מ"מ כיון דאסרינן לי' הזרע שפיר אפשר למשרי את התבן דנמצא שאינו מרויח בזריעתו אלא התבן ומשום תבן לא יזרע בשביעית ולא פשיט מהא דאין לוקחין פשתן דהא מסקינן בפ"ה דמעשרות דמשום קנסא הוא א"נ פשתן חשיבי טפי ומסקינן דאין בה משום ספיחין וכמו שמותר המורסין עכ"ל.

 

והראי' מלשון הרמב"ם שרועה כדרכה יש שדחו שהכונה דמיירי במאכל אדם, ולכן קמ"ל דדוקא רועה כדרכה מותר, אבל לתלוש ולהאכיל לבהמה אסור אי משום הפסד דאסור אף בספיחין וכמו"ש הרידב"ז, ואי משום דין אכילה דאסור להאכיל גם לבהמה וכמוש"כ החזו"א.

ובס' השמיטה פ"ו ס"ד שמביא בשם הגר"ח ברלין ז"ל שכתב להוכיח דיש חילוק בין תבן וקש לכל מאכלי בהמה ממסקנת הירושלמי בשביעית פ"ט ה"ה, וכן מדין המובא ברמב"ם ספיחים שיצאו למוצ"ש וכו' בהמה רועה כדרכה.

 

דעת פוסקי זמנינו שנוהג ספיחין במאכל בהמה

 

כמש"כ השבט הלוי בתשובתו ז"ל. וסתימת כל הפוסקים דגם במאכל בהמה שייך איסור ספיחים והספק בירושלמי פ"ט ה"ב אם תבן של שביעית גזרו ספיחים יכול להתפרש נמי לאידך גיסא דאוכל בהמה הרגיל י"ל דודאי גזרו, אלא דבתבן כיון דגזרו אתבואה שבתבן דהוא עיקר גזירת ספיחין לא הוצרכו לגזור גם אתבן שבה דלא יעברו אאיסור זריעת תבואה כיון דהתבואה כבר נאסרה, ולא יבאו לקלקל בשביל התבן לבד

 

שו"ת שבט הלוי חלק ט סימן רמב

 

ב"ה, ר"ח מנ"א תשנ"ג לפ"ק.

כבוד ידידינו הרב הגאון המופלג טובא כש"ת מוה"ר צבי הירש ויזניצר שליט"א האב"ד כפר גדעון.

אחדשה"ט וש"ת באהבה.

 

יקרתו קבלתי, וכב' הציע לפני עני היות כי קרבה שנת השבע ומסרו לו החקלאים שהי' להם היתר בשמיטות הקודמות מהרבנים לזרוע שבולת שועל לפני ר"ה וזה גדל מעצמו בחורף שנת השמיטה עד זמן האביב ואח"כ קוצרים, וכב' כ' דצ"ע מאד דאפילו נסמוך על שיטת הר"ש פ"ט מ"א דשביעית דכל שתחלת גידולו בשישית מקרי ספיחי ששית ולא שביעית מכ"מ הר"ש עצמו כ' דבתבואה ודאי דדינה בתר שליש אם לא הביאה שליש אסורה משום ספיחי שביעית והוא עפ"י הירושלמי פ"ה ה"ב דמעשרות אלא דאם ליקטן עשבים מותרים משום ספיחים, וכ' כב' דבמציאות שקוצרין אותם אחרי שכבר יוצאים הגרעינין של התבואה אבל הם עוד לא ראוים למאכל אדם, ומספק"ל למר אם זה נקרא מצב של עשבים או מצב של תבואה אשר לכאורה נראה שקוצרין דוקא במצב זה היות שזה משביע לבהמות יותר מסתם קש או עשבים.

 

הנה במנחות ע"א ופסחים כ"ג לענין איסור קצירה לפני העומר דתנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה במסקנא כ' הרמב"ם פ"ז מתמידין הט"ו דקוצר לשחת לבהמה היינו בפחות משליש, דיותר משליש אע"ג דכוונתו למאכל בהמה מכ"מ כבר הוא מאכל אדם ע"י הדחק עכ"פ, וכפי הנראה כיון שקוצרין רק באביב וכבר יש גרעין יש עכ"פ בודאי כבר הבאת שליש ויותר אלא שלפי מציאות היום אינו ראוי כ"כ לאדם וא"כ אינו בכלל ליקטה עשבים, אם לא דנאמר כיון דסו"ס במציאות אינו ראוי רק לבהמה, ולא גזרו בזה ספיחים אב"א משום שלקטה שלא כדרך במה שלא המתין עד שיהי' ראוי למאכל אדם, ואב"א משום סברת הר"ש מסירליאו דס"ל דבמאכל בהמה לא גזרו איסור ספיחים בכלל, וצריכים להוסיף דאף במאכל אדם או ראוי לאדם שהוא כבר הרבה יותר משליש מכ"מ כיון דקצרו קודם שנגמר בגדר עשבים לא גזרו בה ספיחים.

 

הנה עצם דברי מהרש"ס חי' גדול הם, וסתימת כל הפוסקים דגם במאכל בהמה שייך איסור ספיחים והספק בירושלמי פ"ט ה"ב אם תבן של שביעית גזרו ספיחים יכול להתפרש נמי לאידך גיסא דאוכל בהמה הרגיל י"ל דודאי גזרו, אלא דבתבן כיון דגזרו אתבואה שבתבן דהוא עיקר גזירת ספיחין לא הוצרכו לגזור גם אתבן שבה דלא יעברו אאיסור זריעת תבואה כיון דהתבואה כבר נאסרה, ולא יבאו לקלקל בשביל התבן לבד ומה שכתב כב' דאין מקום לדמות נדון דידי' להיתרא דשדה בור שכ' מרן החזון איש סי' כ"ב הצדק את כב' ובלא"ה כל עיקר הוראת החזון איש לדמות שדה שלולא שנת השביעית הי' זורעה בקיץ ומניח הבורה בימות החורף ורק השתא מפני השביעית זורעה בחורף ושזה יקרא שדה בור שלא גזרו ספיחין.

 

וכל העובר משתומם להקרא זה שדה בור שאין אדם נפנה לשם כלשון הרמב"ם פ"ד, אבל הגאון אמרה ואין משיבין את הארי, לא כן נדון של כב' שזה דרך שדות אלה לזרעם שבולת שועל בימות החורף, והדברים ברורים.

 

ובנדון של כב' צריכים כנראה לצרף עוד קולא דהא לפי מה שכ' כ"ת הזרע מונח בארץ הרבה זמן ואינו נקלט אלא באמצע החורף של שביעית, וא"כ נפלינן במחלוקת הקדמונים אם קליטת זרע לחוד נכנס בגדר איסור שביתת הארץ ועכ"פ אם יש אפשרות אחרת מה טוב שלא להכניס עצמו לזה, ואם אין אפשרות אחרת ויש הפסד רב וכבר התירו להם הרבנים בהיתרים דחוקים וצירוף קולא ע"ג קולא, איני אומר לא איסור ולא היתר כי אולי בשביעית בזה"ז והפסד רב יש מקום לסמוך אדעה יחידית כידוע מש"ך יו"ד סי' רמ"ב ועדין צ"ע.

והרני דוש"ת בידידות, מצפה לרחמי ה'.

 

פרק ב.

בהמה שנתפטמה באיסור

 

שולחן ערוך יורה דעה סימן ס סעיף א

 

א אחוזת דם ב והמעושנת ג והמצוננת, או שאכלה (א) סם המות שהורג א] הבהמה, או ששתתה ד מים הרעים, הרי זו מותרת. הגה: ה בהמה שנתפטמה בדברים אסורים, מותרת (מרדכי דיבמות פ' אלמנה לכ"ג) אבל אם לא נתפטמה (ב) כל ימיה רק בדברים אסורים, אסורה (תוספות דתמורה פ' כל האסורים).

 

ש"ך יורה דעה סימן ס ס"ק ה

 

ה בהמה שנתפטמה כו' - כתוב בתורת חטאת כלל ס"ה דין י' בשם או"ה דלכתחלה אסור לקנות בהמה מן העובד כוכבים שינקה מחלב טמאה ומשמע שם אפילו לא ינקה כל ימיה אסור לקנות לכתחלה ע"ש ובסימנים ולפ"ז כ"ש דאסור לכתחלה להאכילה דברים האסורים וכ"נ ממאי דקי"ל לקמן סי' קמ"ב סעיף י"א דפרה שפטמה בכרשיני עבודת כוכבים מותרת דוקא דיעבד משום זה וזה גורם אבל לכתחלה אסור אבל במרדכי פרק אלמנה לכ"ג משמע דאפילו לכתחלה מותר להאכילה דברים האסורים ע"ש ונראה דס"ל להמרדכי דאפי' נתפטמה כל ימיה מותרת דל"ד לפרה שפטמה בכרשיני עבודת כוכבים דאיתא בש"ס פרק כל הצלמים (דף מ"ט ע"א) דשרי דוקא מטעמא דזה וזה גורם דהתם כרשיני עבודת כוכבים אסורים בהנאה משא"כ באיסורי אכילה שהרי אינו אוכל האיסור עצמו וכן משמע בתוספות בעבודת כוכבים שם ד"ה שאם נטע כו' לחלק כן וכ"נ דעת האו"ה סוף כלל מ"ז דאפילו היכא דעיקר גדילתה היתה מן הבהמה טמאה שרי מטעם דמעוכל הוי כשרוף וא"כ ה"ה נתגדלה כל ימיה רק בדברים האסורים דמותר (ועיין בש"ס ורש"י ותוספות שם) דפשוט הוא דמ"ש הרב בשם התוס' דאם נתפטמה הוא לאו דוקא דה"ה אכלה ולא נתפטמה כדמוכח בתוס' דתמורה וגם פשוט דכל ימיה הוא לאו דוקא אלא ר"ל שעיקר גדילתה מהם וה"ה אם אכלה דברים האסורים כל ימיה משחרית לשחרית אפילו אכלה בינתיים דברים המותרים דינא הכי כדאיתא בש"ס ורש"י ותוס' שם וכן משמע לכאורה בת"ח שם שכן דעת המרדכי ואו"ה וגם התוס' שם נראים כמסתפקים בדבר ע"ש ועי"ל דהתוס' קאי דוקא אכרשיני עבודת כוכבים שהזכירו שם דבהא גם המרדכי מודה וכמ"ש לעיל והא דכתבו ולפום ריהטא כו' ולא כתבו בפשיטות דאסור כדמוכח בש"ס בעבודת כוכבים (דף מ"ט) דאי הוי חד גורם הוי אסור משום די"ל דוקא אכלה כל ימיה כרשיני עבודת כוכבים אבל משחרית לשחרית ואוכלה שאר דברים בנתיים לא וכן משמע באגור ס"פ כל האסורים שכתב וז"ל שינקה חלב רותח משחרית לשחרית הואיל וכל גידולה מטרפות אסור ופי' בתוס' ה"ה להדיוט אסור בהמה שכל גידולה מאיסור כגון מכרשיני עבודת כוכבים וכיוצא בזה עכ"ל דמדפתח בטרפות וסיים בכרשיני עבודת כוכבים אלמא דלהדיוט לא אסור אלא כשנתגדלה מכרשיני עבודת כוכבים דאסירי בהנאה אבל למזבח אסור אפילו דלאו אסורי הנאה כדאיתא בש"ס בעבודת כוכבים (סוף דף מ"ו) וברש"י שם ועי"ל דהא התוס' כתבו כן לר' חנינא בן אנטיגנוס והרי הרמב"ם בפי' המשניות והברטנור' שם כתבו דלית הלכתא כרחב"א וצריך עיון:

 

פתחי תשובה יורה דעה סימן ס ס"ק ב

 

(ב) כל ימיה - עבה"ט מ"ש בשם בי"ע. ושם מבואר דדוקא אם אכלה כשיעור שיכולה לעמוד מעת לעת בלא אכילה אחרת אבל משום דבר מועט אין לאסור לכתחלה לשוחטה ומש"ה אין נזהרים לשחוט תרנגולים המנקרים באשפה ואוכלים תולעים ודברים אסורים לשהותן מעל"ע ע"ש. [עי' בספר לבושי שרד אות פ"א שכתב דנ"ל דגם מאן דאוסר נתפטמה כל ימיה באיסור אפילו דיעבד היינו אם שחטה כך מיד אבל אם ב' או ג' ימים אח"כ מאכילה היתר שוב אין לאוסרה דמה לי אם אכלה כל ימיה היתר ואיסור דשרי מה לי בכה"ג שאכלה תחלה כל ימיה דברים האסורים ועתה שאכלה היתר אל תזכרו ראשונות ואפילו נימא דאסור לקנותה לכתחלה אדעתא דהכי להאכילה אח"כ היתר מ"מ בדיעבד נ"ל מסברא דשרי ומ"מ אינו מחליט דבר זה ע"ש]:

 

 

שו"ת הר צבי יו"ד סימן נג

 

בהמה שנתפטמה באיסור, אם אסורה מדאורייתא. בדבר ספיקו של כת"ר, על בהמה שנתפטמה כל ימיה רק בדברים האסורים שכתב הרמ"א (יור"ד סימן ס סעיף א) בשם התוס' שהיא אסורה, אם האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן.

 

לכאורה יש להביא ראיה, מהא דפריך בבכורות (דף ו) חלב מנ"ל דשרי וכו', ואם איתא שבהמה שנתפטמה כל ימיה בדברים האסורים אסורה מן התורה, הו"ל להגמרא להביא ראיה דחלב שרי, מהא דאמרה תורה שבעת ימים יהיה תחת אמו וביום השמיני תתנו לי ואינה אסורה מטעם שנתפטמה כל ימיה בחלב, ואין לומר שהרי פרכת הגמרא דחלב יהיה אסור משום שהוא יוצא מן החי, ולאיסור אבר מן החי מהני שחיטה וא"כ אין ראיה מזה שהתורה התירה בהמה בן שמונת ימים, שאעפ"י שנתפטמה כל חייה מחלב, שהוא אסור מטעם יוצא מן החי, מ"מ מועיל שחיטתה להתיר איסור זה, דזה אינו, שהרי הבהמה נתפטמה כל ימיה מחלב שהוא איסור אבר מן החי כזה, דאין מועיל לה שחיטה, וכעין זה תרצתי דברי הרמב"ן ריש הלכות בכורות, שהוכיח דביצה מותרת, דאל"כ כיצד עוף מותר באכילה, הא יוצא מדבר האסור, ולכאורה יש להקשות על דברי הרמב"ן, מה בכך שהוא יוצא מאבר מן החי, הרי לאיסור של אבר מן החי מהני שחיטה, ואמרתי דלא קשה, משום דזה יוצא מאיסור אבר מן החי כזה, דלא מהני ליה שחיטה.

 

אולם יש לגמגם בראיה זו, דאפילו אם בהמה שנתפטמה כל ימיה רק בדברים האסורים, אסורה מן התורה, י"ל דה"פ, מנ"ל דחלב שרי ונתפטמה כל ימיה אסורה מצד הסברא, דילמא איפכא, חלב ליתסר מצד הסברא דהוי כמו אבר מן החי או דם, ונתפטמה כל ימיה יהא מוכח מהך קרא דלעיל דשרי, דלא כסברא הפשוטה למיסר, אך לפי מה דמסיק דחלב שרי, תו לית לן קרא להתיר נתפטמה באיסור, ולכן הדרינן לסברתין לאוסרה.

 

 

 

 

 

קונטרס

 

שמיטה התשס"ח

 

חלק ב'

בענין אין קנין

ערב שמיטה התשס"ח

 

 

רמת בית שמש

 

חלק ב'

יראה מקום לכל הסוגיא דאין קנין אף לגבי הפירות, כי כל הראשונים בביאור הסוגיא דגיטין ביארוהו על הפירות ולא אשתמיט לאף א' ממפרשי הגמ' שיבאר על הקרקע בלבד.

 

מפתח הפרקים

פרק א. ראיות מסוגיא דגיטין מז. דאין קנין אף לגבי הפירות, וכ"ה בראשונים, רש"י, תוס', תוס' רי"ד, ר"ן ובעה"מ ברי"ף, רמב"ן, רשב"א, ריטב"א חי' הר"ן, מאירי ומבואר מהגמ' ומדברי כל הראשונים שפלוגתת רבה ור"א הוא על הפירות שגדלו ביד עכו"ם דלרבה חייבין, ולר"א פטורין, ולא נמצא באף ראשון ממפרשי הסוגיא שלא כ"כ                                                    עמו' רה- רו'.

 

פרק ב. אי נחלקו אף לגבי הקרקע, יביא ה' ראיו' מהגמ' ומהראשונים דאף מ"ד יש קנין מודה לגבי הקרקע, שנשאר בקדושת א"י ופליג רק לענין הפירות, אף שאינו תלוי בסוגיא דלעיל בפ"א.                  עמו' רז- רח'.

 

 

פרק ג. סתמא דמתני' פיאה פ"ד מ"ט, דמאי פ"ה מ"ט, תרומות פ"ג מ"ט, ופ"ט מ"ז, גיטין, מכשירין פ"ב דאין קנין אף לגבי הפירות, וכמסקנת הרמב"ם להלכה.                     עמו' רט- ריד'.

 

 

פרק ד. ביאורים בסוגיא דגיטין מז'.                                                                      עמו' רטו- רכ'.

 

 

פרק ה. בשי' הרמב"ם והכ"מ.                                                                            עמו' רכא- רלז'.

 

 

 

היות ולדאבונינו נתחברו חיבורים בענין קדושת שביעית בפירות עכו"ם, וכיון שהמחברים הנ"ל נמנים על בני ירושלים וניסו להצדיק מנהגם, השמיטו את  עיקר הסוגיא וכביכול הסוגיא מתחילה בביאור הכ"מ וכאילו זהו הפשטות בסוגיא וברמב"ם, ע"כ מצאנו חובה להראות המקורות קבל עם ועדה ממשניות מפורשות, ופשטות הסוגיא בתלמוד בבלי גיטין מז' לכל הראשונים, ולא אשתמיט לאף א' ממפרשי הגמ' שיבאר על הקרקע בלבד, וכן להדיא בדברי הרמב"ם ובשאר הראשונים דאין קנין אף לגבי הפירות, ושי' הכ"מ הוא חידוש.

 

סוגיא דאין קנין גיטין מז' אי איירי על הפירות או על הקרקע

 

הנה יש לחקור בביאור הסוגיא אי נחלקו רק על הפירות שגדלו אצל הגוי, או רק על הקרקע ששהתה אצל הגוי, אי הופקעה לעולם [ונ"מ לענין ישראל שחזר וקנאה], או שפליגי בשניהם שלמ"ד אין קנין לא בקרקע ולא בפירות, ולמ"ד יש קנין יש בתרוייהו.

 

בנידון הא' אי פליגי בפירות שגדלו ברשות עכו"ם.

מהגמ'

א. מקורו של ר"א דוקא על התבואה שגדלה אצל העכו"ם, כדרשתו דגנך, וע"ז פליג רבה וסובר דיגונך.

 

ב. ראייתו של רבה, ממתני, בלקט ושכחה ופאה שגדלו בקרקע של עכו"ם וליקטן ישראל[21]. - הרי שנחלקו לענין הפירות שגדלו ברשות העכו"ם.

 

ג. וכן מראי' השניה של הגמ' לענין שגדל שליש ביד ישראל, שמדייקים מינה שאילו גדל שליש ביד עכו"ם היה פטור והקשו לרבה, הרי שפלוגתתם על הפירות שגדלו ביד עכו"ם.

 

ד. וכן ראי' השלישית בגמ' מישראל וגוי ששותפין בשדה הרי התבואה שגדלה, חלק של העכו"ם פור, והקשו מזאת לרבה שאף חלק העכו"ם צ"ל חייב, הרי להדיא דנחלקו על הפירות שגדלין ביד גוי.

 

ה. וכן הראי' הרביעית הגמ' ממשנתינו, ביארו כל הראשוני' כולם, שמדובר על ביכורי פירות שגדלו אצל הגוי, וע"ז אמרו שלרבה הוי ביכורים מן התורה, והסיבה שביארו כן אף הראשוני' שגרסו במשנה שחזר ולקח את השדה, שהרי מה שגדל ביד הישראל, פשיטא לכו"ע - ועוד דלא מסתבר שתיקון העולם בתקנה הראשונה שיפקיעו לעולם את פירות הישראל שיגדלו מביכורים, ולכך בי' דוקא על הפירות שגדלו ברשות העכו"ם.

 

 

 

 

מלשונות הראשונים שהובאו לעיל.

 

רש"י

במתני' צריך ליקח מן העכו"ם ביכורי פרותיה. ובד"ה שאין קנין, אין קנינו קנוי להפקיעה מקדושתה שלא תתחייב במעשר וישראל הקונה ממנו מן הפירות צריך לעשר. ובפרט למהלך של רש"י שמחוייב ליקח מהנכרי ביכוריה, משום שנשארה ברשותו כאילו משכנה, להדיא שהחיוב חל עליהן ג"כ כשהיו ברשות הגוי.

 

תוס'

תד"ה הלוקח, פליג על רש"י רק שאינו מחוייב ליקח הפירות, אך כל אדם הלוקח ממנו מביא ביכורים.

 

תד"ה אמר רבה, דאי אין קנין אין זו הפקעה מה שאין עכו"ם מעשר קרקע החייבת.

והנה ברי"ף ובמתני' ובירושלמי, אי' גירסא וחזר ולקחה, דמבואר שחזר ולקח השדה, וביארו בה כל הראשונים שגרסו כן, שקנאה מליאה פירות שגדלו אצל הנכרי, והנידון על הפירות שגדלו אצל הנכרי.

 

תוס' רי"ד אף שגרס ולקחה כ' ולקחה ממנו מליאה פירות.

 

ר"ן ובעה"מ ברי"ף.

ברי"ף כ' וחזר ולקחו ממנו ישראל לוקח מביא ביכורים. והשמיט מפני תיקון העולם משום שלמסקנה לרבה מדאורייתא חייב.

 

וכ' הר"ן פי' אעפ"י שגדלו הפירות ברשות עכו"ם.

 

וכן בבעה"מ. וקמ"ל אעפ"י שבכרו וכל גדלתן הייתה ברשות עכו"ם לא מפקעי מבכורים.

 

רמב"ן

גר' ר"ח וחזר ישראל ולקחה, אפילו חזר ולקחה משגדלו הפירות ונתבשלו מביא ביכורים.

 

וברמב"ן קידושין מא: אכתי איתנהו בתרומה שהקדימה בשבלים, או כשמירח ישראל ברשות נכרי.

 

רשב"א

לאחר שהביא שי' רש"י, ור"ח, שגרס ולקחה, כ' והכל עולה לענין אחד. א"כ נתבאר שאין נפ"מ בין הגירסאות שתרוייהו קאי על הפירות.

 

בע"ז הקשה למ"ד יש קנין מה אכפ"ל ההיא ארעא לא מחייבא, ומבואר דלמ"ד אין קנין חייב אף ברשות גוי.

 

בקידושין מא: כ' על תרומת הנכרי, בשהקדימו בשבלים א"נ שמרחו ישראל ברשות גוי.

 

ריטב"א

גרס' ר"ח וחזר ולקחה. אעפ"י שביכרה ביד עכו"ם הלוקח מביא ביכורים, אבל היכא דלא ביכרה ביד עכו"ם פשיטא דלוקח מביא ביכורים ולאו מפני תיקון אלא מן הדין אלא ש"מ כדפרישתי.

 

חידושי הר"ן.

וחזר ולקחה, אעפ"י שביכרה ביד גוי הלוקח מביא ביכורים.

 

מאירי

גיטין כג: הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה מפני שאין קנין לגוי להפקיע מידי מעשר.

 

גיטין מג: נראה ששמועה זו שנויה לדעת האומר יש קנין.

 

בסוגיין מז: הביא בשם גדולי הפוסקים [הרמב"ם] דגר' חזר ולקחה, ר"ל אף משגדלו הפירות ונתבשלו מביא ביכורים ואף מן התורה חייבן בהן וה"ה למעשרות וכן הוא הדין בלוקח הפירות הואיל ונתדגנו ביד ישראל (ובהמשך כ"כ עוד כמה פעמים).

 

הרי דבי' כן אף בשיטת הרמב"ם על מה שגדלו ברשות העכו"ם, ולא על מה שגדלו ברשות ישראל לאחר שקנאה.

 

והסיבה שהצריכו שיקנה גם את השדה. נתבאר בדברי הרמב"ם, פ"ב מביכורים הי"ד. הלוקח פירות תלושין ולקח הקרקע הרי זה מביא בכורים שהרי יש לו קרקע ופירותיה, מכר לו פירות חוץ מן הקרקע אפילו מחוברים, מוכר אינו מביא שהרי אין לו פירות ולוקח אינו מביא שהרי אין לו קרקע[22], חזר המוכר ולקח הפירות מן הלוקח הרי זה מביא שהרי יש לו קרקע ופירותיה. ובהט"ו המוכר שדהו לעכו"ם וחזר ולקחה ממנו הרי זה מביא ממנה בכורים מן התורה, שאינה נפקעת מן המצוה בקנין העכו"ם כמו שביארנו. ובהשג' הר"א. א"א אע"פ שבכרו ברשות העכו"ם. ע"כ.

 

נתבאר שהסיבה שבעינן שיקח את השדה בחזרה כדי שיוכל להביא ביכורים, דבעינן ראשית אדמתך.

 

לסיכום: מבואר מהגמ' ומדברי כל הראשונים שפלוגתת רבה ור"א הוא על הפירות שגדלו ביד עכו"ם דלרבה חייבין, ולר"א פטורין, ולא נמצא באף ראשון ממפרשי הסוגיא שלא כ"כ. [מלבד שי' הכפו"פ והכ"מ בדעת הרמב"ם בזה אשר יתבאר לקמן כוונתם.]

 

 

בנידון הב' אי נחלקו גם לענין הקרקע, דלמ"ד יש קנין נעשית הקרקע חו"ל.

 

הנה מי ששנה את הסוגיא הנ"ל ודאי עמד על הנקודות דלהלן.

א. השתמשו בלשון להפקיע מידי מעשר, ולא מידי קדושת הארץ, והגמ' הביאה זאת על מתני' דביכורים, וכראי' הרביעית בגמ' ממשנתינו הרי שהשוו ביכורים[23] לתרו"מ לענין קנין העכו"ם - ויותר לא מצאנו, והמכנה המשותף שבין שניהם מצוות שקשורים גם לגברא לבעליהם, שביכורים חובת גברא, וכן תרו"מ נקבעין עפ"י בעליהם, אך למשל איסורים שינהגו אף בשדות הפקר, משום מציאות איסור החפצא שלהן[24], שתלויין אי גדלו בא"י או בחו"ל, ע"ז לא מצאנו שקנין עכו"ם יועיל.

 

ב. כשרבה אומר אין קנין, הרי הוא מביא קרא כי לי הארץ, לי קדושת הארץ, שכל התלוי בקדושה אין לגוי קנין כלל, ואילו ר"א שאומר יש קנין, מביא קרא לענין תבואת הנכרי, דוקא דגנך ולא דגן עכו"ם המתייחס לתבואה שגדלה ביד הנכרי, ולא לקרקע.

 

ג. הגמ' הביאה בצמוד את הפלוגתא הממונית לצד הפלוגתא בקנין הקדושתי, כלומר שקשורין א' בשני שלרבה קנין ממוני גופני יש לו לגמרי, ורוחני אין לו כלל, ואילו לר"א החלוקה היא בין פירות, לגוף, בין לענין ממון שאין לו קנין הגוף[25], וכן לאידך גיסא שלענין פירות יש לו אף קנין להפקיע קדושתה, שנאמר דגנך.

 

והדברים מוכרחים שאם אין לו קנין הגוף ממונית, האיך יפקיע את גוף קדושתה, ועוד שאי הפקיע קדושתה ונעשית חו"ל, שוב אין סיבה שלא יקנה בה קנין ממוני גופני, וע"כ שגם בחלק הקדושתי כל הנושא הוא רק על הפירות וכדרשתו דגנך.

 

ד. הגמ' תלתה את עיקר הפלוגתא, במאי קמיפלגי אי דורשים דגנך על התבואה או דיגונך על מעשה המירוח, ולא שנחלקו אם דורשים לי הארץ, לי קדושת הארץ, ומשמע קצת שלזה אף ר"א מודה, וחולק דוקא על התבואה.

 

ד. בראי' השלישית בגמ' ישראל שלקח שדה מעכו"ם וכו' , ואי למ"ד יש קנין גם הקרקע מופקעת לעולם, האיך יסתדר למ"ד יש קנין, אמאי חייב, ואין לומר מדרבנן, שזה אף בלא נתחייבה, דהא מ"ד אין קנין מודה שמדרבנן יש קנין.

 

ה. עוד נראה להביא ראיה מדתנן ישראל וגוי שהיו שותפין בקרקע מחצה חייב ומחצה פטור, ותי' הגמ' דאייר בסוריא דמדרבנן, וצ"ב אמאי לא נימא שכולו יהא פטור דאף אי חלק הישראל הגיע לרשות ישראל מ"מ נימא יש ברירה בדרבנן[26] שנתמרח בקרקעו של הגוי, ופטור מדין מירוח ברשות גוי בחו"ל, וע"כ דודאי אין הקרקע נעשית חו"ל לאף מ"ד אפי' בסוריא.

 

בלשונות הראשונים

 

תורי"ד

ממש"כ שחנטו הפירות ברשות הגוי כאילו חנטו בחו"ל, מבואר, דדוקא חנטו ברשות הגוי, ולא בגדל ביד ישראל לאחר שחזר ולקחה.

 

בכפתור ופרח בריש פ"ד כ' כבר קדם שקדושה שניה קדשה לעתיד לבא, ואם כן ישראל שקנה היום קרקע מן הגוי בא"י חייב בכל המצות התלויות בארץ, וזה שנחלקו רבה ור"א מס' גיטין שלהי פרק השולח לא נחלקו כל זמן שחזר הישראל ולקחה דחזרה לקדושתה, ואלא פלוגתייהו בפירות הגוי בקרקע שלו, ואם יש קנין לגוי בא"י להפקיע מידי תרומות ומעשרות אם לאו, זהו לפי פירוש רש"י ז"ל אבל לפי פירוש הר"ם ז"ל המחלוקת מן קרקע של גוי שחזר הישראל וקנה אותו ממנו אם חזר הקרקע לקדושתו אם לאו, דאילו בפירות הגוי בקרקע שלו פשיטא ליה דפטור וכמו שנבאר. - וכ' דמסתבר כפי' רש"י.

 

ובהמשך כ' והר"ם ז"ל, שפי' דין קנין זולת פי' רבותינו הצרפתיים ז"ל.

לסיכום: בנידון הב' אי נחלקו ג"כ לענין הקרקע אי נעשית חו"ל ונ"מ לאחר שהישראל יחזור ויקנה, הסברא נוטה, כמש"נ שלא פליגי לענין הקרקע כלל, שודאי נשארת בקדושת א"י לכו"ע ורק לענין הפירות פליגי, וכ"כ הכפתור ופרח בשם רש"י ושאר ראשונים, והכריע כן, אך בדעת הרמב"ם לא כ"כ אלא ככ"מ, והחזו"א, והגר"ח כ"כ אף בדעת הרמב"ם בהל' תרומות פ"א ה"י. ובשיטת הרמב"ם יתבאר לקמן שיטתו בזה.

 

 

שמיטה ער"ח תמוז נד'

בדין אי יש קנין לעכו"ם בא"י להפקיע, ובדין מירוח עכו"ם, וקדו"ש בפירות עכו"ם.

 

מקורות

מהמשניות לפי סדר הש"ס

 

פאה פ"ד מ"ט. הלקט והשכחה של עכו"ם חייב במעשרו' אלא א"כ הפקיר[א].

 

וכ' הרמב"ם בפיה"מ והעיקר אצל ר"מ שאין קנין לנכרי בא"י להפקיע מן המעשרות ולפיכך לקט והשכחה והפאה שלו חייבין במעשרות לדעתו ואין הלכה[27].

 

וכן הביא הרע"ב מתני' ר"מ היא דאמר אין קנין לעכו"ם להפקיע מן המעשר ואין כן הלכה.

 

אמנם חזר בו הרמב"ם ובפירוש המשנה הנדפס מחדש

וכלל הוא אצלנו אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות, ולפיכך לקט שכחה ופאה שלו חייבין במעשרות. אבל אם הפקיר לא יתחייב במעשר כמו שנתבאר שאין ההפקר חייב במעשר. ואין הלכה כר' אליעזר.

 

ולפי"ז קאי על רישא דמתני' אמנם לענין אין קנין נשאר ההלכה.דאין קנין.

 

וכבר תמהו על הרע"ב מדוע לא הביא דברי הרמב"ם לאחר חזרתו כמש"פ הרמב"ם בגיטין ובחיבורו דאין קנין.

 

עכ"פ הרי נתבאר בדעת הרמב"ם דלמ"ד אין קנין אף הפירות שגדלו ביד עכו"ם חייבין במעשרות[28].

 

ובר"ש הביא הסוגיא גיטין מז' (יובא להלן) דלמ"ד אין קנין איירי בשדה עכו"ם ולקטינהו ישראל. ולכך פטורין ממעשרות רק באפקרינהו, ולמ"ד יש קנין איירי בשדה ישראל שלקטן נכרי, וכי מפקרי אדעתא דנכרי לא אפקרי, - וכ' הר"ש דבירושלמי יש

 

שיטה אחרת.

והנה מזה שהרמב"ם לא בי' כדחי' הבבלי שאיירי בשדה ישראל, אלא כרבה דאיירי בשדה נכרי משמע להדיא דס"ל כרבה דאין קנין לנכרי, ואף לגבי הפירות כנ"ל.

 

הרי נתבאר כדאמרו בסוגיא דגיטין דלמ"ד אין קנין אף פירות שגדלו ביד עכו"ם חייבין במעשרות[29].

ירושלמי. ר' ירמיה ר' חזקיה בשם ר' יוחנן כמ"ד יש קנין לעכו"ם לפוטרו מן המעשרות. ברם למ"ד אין קנין אפי' הפקירו חייב[30]. [ביאור -  דמהני ההפקר למ"ד יש קנין דאף לאחר שיהא ביד ישראל יהא פטור (והיות ואין לו דין לקט וכו' לכך בעי הפקר גמור.) אמנם למ"ד אין קנין, אין לו רשות להפקיר דאינו שלו, ולכך חייב עתה בידי ישראל.] ר' יוסי בשם ר' יוחנן כמ"ד אין קנין לעכו"ם, ברם למ"ד יש קנין לעכו"ם לפוטרו מן המעשרו' קל הקילו חכמי' בלקוטי' [ביאור -  דלמ"ד יש קנין הא לא נתחייב כלל במעשרו' אף סתם פירות ולא גרע לקשו"פ, אמנם למ"ד אין קנין חייב במעשרות עד שיפקיר שאז מדין הפקר פטור] ר' אלעזר שאל ואין לו קנין נכסים, לא על הדא איתאמרת אלא על הדא ר' חזקיה ר' ירמיה בשם ר"י כמ"ד יש קנין לעכו"ם ברם כמ"ד אין קנין לגוי בא"י לפוטרו מן המעשרו' עליה שאל ר"א ואין לו קנין נכסים [ ביאור ר"א שאל וכי אינו מודה דיש לגוי קנין נכסים, ומבאר הירושלמי דהקושיא לא על ר"י בשם ר"י (דהא הוא אמר דאזיל אליבא דאין קנין ומהני ההפקר) אלא אליבא דר' חזקיה בשם ר"י דלמ"ד אין קנין לא יהני הפקר ואמאי הא ודאי דאי' לגוי קנין נכסים.] ר' חנינא בשם ר' פנחס אף על הקדמייתא על דר' יוסי שאל דר"י אמר בשם ר' יוחנן כמ"ד אין קנין לעכו"ם ברם כמ"ד יש קנין לגוי בא"י לפוטרו מן המעשרו' עלי' שאל ר"א ואין לו קנין נכסים. [ביאור דר"ה אומר דאפשר להעמיד קושית ר"א גם על ר"י דלמ"ד אין קנין חייב במעשר והא יש לו קנין פירות ואמאי לא יפטור ממעשר- ואין לבאר הכונה משום שהפקירן דזה י"ל שכיון שאין מחויב בלקט שכחה ופאה אינו הפקר אלא הכונה שעצם קנינו בנכסים יפטור הפירות. ולא  נתבאר הטעם.]

 

היוצא דלתרוייהו למ"ד אין קנין מחוייבין פירות שגדלו ביד עכו"ם במעשרות - ואפשר דלר' פנחס אף למ"ד אין קנין, קנין בנכסים פוטר הפירות ממעשרות [אם לא נימא שקושיתו היתה מדין הפקר וכנ"ל] ואמנם לא יהני מרוח לאח"כ[31]

 

ובר"ש הביא ירושלמי זה אלא דכתב דמסיק דאכולהו שאל והגיה הגר"א פלוגתא שם, דת"ק אמר על ר' חזקיה דוקא שאל.

 

וצ"ב למה נתכוין הר"ש שיטה אחרת בירושלמי הלא לדברי ר' יוסי א"ש כפי' רבה בגיטין בבבלי, ושמא נתכוין לר' חזקיה, או לר' יוסי לקושית ר' פנחס וזהו שכתב ומסיק דאכולהו שאל ר"א וא"כ אף לר' יוסי קנין נכסים בהפירות יפטור ממעשרו'[32] וזה לא מצינו בבבלי. - ולהגה' הגר"א דת"ק אמר על ר' חזקיה דוקא שאל א"כ א"ש כפי' רבה בגיטין.

 

ובמלאכת שלמה הביא בשם הח' ה"ר אפרים אשכנזי וגם הב"י סובר כן שהרמב"ם ז"ל סובר שההלכה אין קנין, וכן מוכח ברמב"ם ובסמ"ג סי' קלג' ע"ש ואח"כ חזר הרמב"ם ממה שפי' במשניות[33] והתימה על הר"ע שתפס לשו' הרמב"ם ממה שהוא עצמו חזר בו[34] (יובא להלן) ומצאתי בס' חרדים, שכת' תשו' שאלה שמצא ה"ר שלמה אבסבאן ז"ל להרמב"ם ז"ל כתוב בה שאע"פ שיש קנין לעכו"ם מה"ת בא"י להפקיע מן המעשר מ"מ מד"ס אין קנין וחייבת במעשר מדרבנן[35]. [המעיין בלשו' הרמב"ם להלן, יראה להדיא דדעת הרמב"ם דהוא דאוריתא בחיבורו]

 

דמאי פ"ה מ"ט. מעשרין משל ישראל על של נכרי משל נכרי על של ישראל וכו' [ב]

 

והר"מ בפיה"מ כבר ביארנו שאין קנין לנכרי בא"י להפקיע מן המעשרו' ולמדו מהענין הזה כי הנכרי כשיקנה קרקע בא"י היו פירותיו חייבין במעשר כמו פירות ישראל ולפיכך מעשרין מזה על זה וזה דעת ר"מ ואינה הלכה[36] אלא יש קנין לנכרי בא"י להפקיע מן המעשרות.

 

והביאו הרע"ב ז"ל האי תנא סבר אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מן המעשר ורבי מאיר היא, ואינה הלכה דקיימא לן יש קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מן המעשר דכתיב (ויקרא כה) והארץ לא תמכר לצמיתות הא אם נמכרה צמותה היא:

 

אמנם חזר בו הרמב"ם ובפי' המשנה הנדפס מחדש כבר ביארנו שהכלל אצלינו אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות, יצא מזה שאם קנה גוי שדה בארץ ישראל פירותיה חייבין במעשרות כפירות ישראל, ולפיכך מעשרין מזה על זה.

 

הרי נתבאר גם ממתני' זו דלמ"ד אין קנין אף פירותיו של הנכרי חייבין במעשרות, וחיובן מדאורייתא דאל"כ האיך מעשרין ממנה על של ישראל, וסתמא דמתני' משמע דאף במירחן עכו"ם דקסבר מירוח עכו"ם אינו פוטר וכן הוא בסוגיא במנחות סו: וכ"כ הר"ש[37] אמנם במלכ"ש הביא בשם ה"ר אפרים אשכנזי דאיירי שקנאן קודם מירוח.

.

 [בבבלי מנחות סו: הובא בהמשך מחלוקת והוא בתוספתא פ"ה ה"ד אמנם בגמ' אי' תורמין, ולא מעשרין. יובא להלן]

 

ובירושלמי פ"ה מדמאי ה"ח. מעשרין משל ישראל על של גויי' וכו' מתני' דר"מ אמרי אין קנין לגוי בא"י להפקיעו מיד מעשר, ר' יהודה ור"ש אומרי' יש קנין ר' אימי בשם ר"ש בן לקיש טעמא דר"מ והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה הקיש אחוזה לעבדים, מה עבדים אתם קונין מהם ואין הם קונים מכם אף אחוזה אתם קונין מהם והם אינן קונים מכם[38]  אר"א בי ר' יוסי קומי ר' יסא ודא מסייעא לר"מ והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ לחולטנית. א"ל כל גרמא אמר דהוא מסייעא לר"ש לא תמכר הא אם נמכרה חלוטה היא [ביאור,משנתינו כר"מ דסבר אין קנין, ר' יהודה ור"ש סברי דיש קנין ואמר ר' אימי בשם ר"ל דטעמא דר"מ דהוקש עבדים כמו שאין הגוי קונה קנין הגוף בישראל כמו"כ אין יכול לקנו' קנין הגוף בקרקע ר' יסא הוכיח כר"מ מהפסוק לא תמכר לצמיתות. לחולטנית כלו' לעולם א"ל אדרבה מהפסוק משמע להיפך דהזהיר לא למכור הא מכר משמע דמכורה כר"ש.] ר' זעירא אמר קומי דר' אבהו בשם ר"א אע"ג דאמר ר"מ אין קנין, מודה הוא הכא דיש לו קנין נכסים אמר רבי בא אוכלת פירות[39]. [ביאור דאף ר"מ מודה דיש קנין נכסים בפירות דאי מרחן עכו"ם פטורין מן המעשר][40] והמשיך בירושלמי להקשו' דמהא תנינן דלוקח מביא ביכורים מפני תיקון העולם, ויביא ביכורים דבר תורה לר"מ (נשארו בקושיא) ר' יונה ר' סימן בשם ריב"ל הלוקח פירות תלושין מן הגוי מפריש תרומה ותרומת מעשר מהלכה ונותן לשבט (כר"ש, ורק מדרבנן) ונוטל דמים מן השבט והלוקח פירות מחוברין מן הנכרי מפריש תרומה ותרומת מעשר מהלכה ואינו נוטל דמים מן השבט מה טעם כי תקחו מאת בנ"י את מוציא ואין אתה מוציא מיד מכרי כהונה ולויה ואתיא כדמר ר' אלעזר כי תקחו מאת בנ"י את מוציא ואין את מוציא מיד הגוי [והיות והכהן לא יכל ליטול כלום מהגוי, לכך הישראל נותן והכהן מחזירו דמי', סברא זו הובא בבבלי ויובא להלן] ר' יהודה בר פזי בשם ר' הושעיא הלכה כר"ש, דלא כן מהנן אמרין ר' מאיר ור"ש אין הלכה כר"ש אלא בגין דתני אר"ש שזורי מעשה שנתערבו פירות טבולין בפירותי ושאלתי את ר' טרפון ואמר לי צא ולוקחם מן הגוי ועשר עליה ותני עלה ר' יהודה ור"ש אומר יש קנין לגוי בא"י לפוטרו מן המעשר דלא תסברו מימר תרי כל קבל תרי אינון לפום כן צ"ל הלכה כר"ש, ועוד מן הדא דאמר ר' זעירא אבא אנטולי זבין פירי מן דארמאי אתא לגבוה, ר' יהודה בן לוי שלח למנחם בריה דיתקן ליה ויהב ליה מעשריה מי אתי קם עימיה ר' יהושע בן לוי א"ל מאן יעביד דא אלא אבוך. [ביאור ר'י הודה פסק דהלכה כר"ש ותמהו דפשוט דר"מ ור"ש הלכה כר"ש ותי' דהיו' והיה מעשה עם ר"ש שזורי וא"ל ר' טרפון צא ולקח מן הגוי ומשמע דר"ט סובר כר"מ נגד ר"י ור"ל לכך צריך דהלכה כר"ש ועוד ראיה דהלכה כר"ש מהמעשה דשלח למנתם בריה, וכשחזר א"ל מי הורה כן אביך ואין הדבר כן, ומשמע דכר"ש דפטור] והקשו בירושלמי מחלפיה שיטתיה דריב"ל תמן הוא אמר מהלכה, והכא הוא דאמר הכון [ביאור דלעיל משמע דמדרבנן חייב וכאן אמר דפטור לגמרי אמר ר' אבא בר זמינא קומי ר' זעירא זאת אומרת שאינו נוטל דמין מן השבט אם אמרת את שהוא נוטל דמים מן השבט הרי ברשות חכם. [ביאור ר' זעירא פליג ואומר דזו שתורם מעכו"ם הוא שלא ברשות חכמים ואמר  ר' זעירא שא"כ אין לוקח דמים מן השבט דאי יקח הוה ברשות.] ועי' במראה הפנים שציין שזו כללא דירושלמי שהלכה כר"ש לגבי ר"מ (פ"ג תרומות ה"א) אמנם בבבלי עירובין מו: נשארו בתיק"ו.

עי' בר"ש דחי' בין סוגיא זו בירושלמי ובבלי דבירושלמי הביאה זוגי זוגי משא"כ בבלי הוא בלא ו כלומר דר"י ור' יוסי ור"ש כולם בשי' א' נגד ר"מ ועוד דבבלי העמידו בפלוגתא אי מירוח עכו"ם פוטר משא"כ בירושלמי אי יש קנין והקשה מע"ז כא' יובא להלן דמשמע דלר"מ יש קנין, וקשה מזו אירושלמי ולפי הסוגיא דמנחות [ועוד נכתוב בע"ה בתי' התוי"ט ומראה פנים.] דפליגי במירוח א"ש.]

 

תרומות פ"ג מ"ט. העובד כוכבים והכותי שתרומתן תרומה ומעשרותן מעשר והקדישן הקדש ר"י יהודה אומר אין לעכו"ם כרם רבעי וחכמים אומרים יש לו תרומת העכו"ם מדמעת וחייבים עליה חומש ור"ש פוטר.

 

ועי' בתוי"ט הביא שי' הרמב"ם דהוא משום גזירת בעלי כיסין, אבל לרש"י ותוס' פירושים אחרים ריש פ"ב דקדושין, (יובא להלן) [אמנם צ"ב לדעת הרמב"ם מה דאמרו בגמ' דעכו"ם שייך בתרומה דנפשיה הא הוי רק משום גזיר' ומה"ת יעשה שליח]

 

הר"מ בפיה"מ, הנכרים אעפ"י שאינן חייבין במצוות אם עשו מהם שום דבר יש להם קצת שכר וזהו מן העיקר שלנו וכיון שהם משתתפין עמנו בשכר מעשיהם במצוות קיימין כאשר תראה והלכה כחכמים.

 

[צ"ב אי ליכא קדושה, מה שייך מצווה וצ"ל דסבר דאין קנין לכה"פ לכרם רבעי או לכל דבר כשי' במשנה תורה] בר"ש תמה דר' יהודה ס"ל מנחות סו' דתורמין משל עכו"ם על של ישראל (דאין קנין) וכתב דפטר ר' יהודה רק בסוריא, אמנם בתוי"ט כתב לחלק בין תרו"מ לכרם רבעי. [ויעוי' בחזו"א לענין ערלה וכרם רבעי יובא להלן] וברע"ב ר"ש פוטר מחומש אבל מדמע, אמנם בירושלמי נשארו דגם אינו מדמע לר"ש.

 

וברע"ב וחכ"א יש לו - והלכה כחכמים:

וצ"ב דהוא סתי' לרע"ב דלעיל, שכאן פסק כחכמים דאין קנין ולכך יש לו נטע רבעי.

בפירוש הריבמ"ץ למשנה מסכת תרומות פרק ג משנה ט

 

ר' יהודה אומר אין לנכרי כרם רבעי. פי' מיסתברא בנכרי שקנה בארץ ישראל עסיק', ר' יהודה סבר יש קניין לגוי בארץ ישראל להפקיע מכרם רבעי.

 

וחכמי' אומ' יש לו. פי' יש לו לנכרי כרם רבעי, דסברי אין קניין לגוי בארץ יש' להפקיעו מכרם רבעי, וחכמ' היינו ר' מאיר, ובדמאי תנינן מעשרין משל גוים על של ישראל וכו', וגרסינן בה בהא פליגי ר' מאיר סבר אין קניין לגוי בארץ יש' להפקיעו מיד מעשר ור' יהודה ור' שמעון סברי יש, הכא נמי בהא סברא פליגי.

 

משנה מסכת תרומות פרק ט משנה ז המנכש עם העובד כוכבים בחסיות אף על פי שפירותיו טבל אוכל מהם עראי שתילי תרומה שנטמאו שתלן טהרו מלטמא ואסורין מלאכול עד שיגום את האוכל רבי יהודה אומר עד שיגום וישנה:

 

רמב"ם פירוש המשניות - מסכת תרומות פרק ט משנה ז חסיות, הוא שם נופל על השומין ומיני הבצלים, אמרו בתוספתא החסיות השום והבצלים והקפלוטות, וקפלוטות הם כרתי של ארץ ישראל, וכן נקרא בערבי כראתי, ובעברי חציר, את החציר (במדבר יא), והמנכש כמו המנקה, וכבר קדם לנו העיקר אצל רבי מאיר אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות, וכיון שזה כמו שזכרנו יהיו פירותיו טבלים, וזכר זה הדין בכאן למה שקדם לו זכרו, והוא הלוף השום והבצלים.

 

 רע"ב על מסכת תרומות פרק ט משנה ז

אף על פי שפירותיו - של נכרי טבל, דסבר האי תנא אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המעשר וגידולי טבל טבל בדבר שאין זרעו כלה, אפילו הכי אוכל מהן עראי:

 

משנה מסכת ערלה פרק א הנוטע ברה"ר והעובד כוכבים שנטע והגזלן שנטע והנוטע בספינה והעולה מאליו חייב בערלה:

 

תוספתא מסכת מעשר שני (ליברמן) פרק ד הלכה א הפודה מעשר שני שלו הרי זה חייב בחומש אחד הכונס מתוך שלו ואחד לוקח ואחד יורש ואחד שניתנו לו במתנה ואחד הלוקח מן הגוי ומן הכותי פירות טבלים (אחד שירש ואחד שניתן לו במתנה) הרי זה חייב בחומש.

 

תוספתא מסכת דמאי (ליברמן) פרק ד הלכה כ חזקת תגר בכל מקום דמיי אחד הגוי ואחד ישראל ואחד הכותי במי דברים אמורים בזמן שמביאין לו מישראל אבל מביאין לו מן הגוי ומן הכותי חזקתו וודאי

 

משנה מסכת דמאי פרק ג משנה ד המוליך חטים לטוחן כותי או לטוחן עם הארץ בחזקתן למעשרות ולשביעית לטוחן עובד כוכבים דמאי המפקיד פירותיו אצל הכותי או אצל עם הארץ בחזקתן למעשרות ולשביעית אצל העובד כוכבים כפירותיו ר"ש אומר דמאי.

 

תוספתא מסכת דמאי (ליברמן) פרק ד הלכה כה המפקיד פירות אצל הגוי הרי זה חושש משם מעשרות ומשם שביעית רבן שמעון בן גמליאל ור' שמעון או' עשו פירות ישראל את פירות הגוי הזה דמיי

 

דמאי פ"ה הלכה כב

א' ר' שמע' שזורי מעשה שנתערבו לי פירות טבלים ובאתי ושאלתי את ר' טרפון ואמ' לי צא וקח לך פירות מן השוק[41] ועשר

 

משנה מסכת שביעית פרק ד משנה ג חוכרין נירין מן העובדי כוכבים בשביעית אבל לא מישראל ומחזיקין ידי עובדי כוכבים בשביעית אבל לא ידי ישראל ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום.

 

תוספתא מסכת חלה (ליברמן) פרק ב חלת הגוי בארץ ותרומת הגוי בחוצה לארץ מודיעין אותו שאינו חייב והחלה נאכלת לזרים.

 

משנה מסכת גיטין פרק ד המוכר את שדהו לגוי וחזר ולקחה ממנו ישראל הלוקח מביא ממנו בכורים מפני תקון העולם[42].

 

לענין חלה פ"ג מ"ו גר שנתגייר והייתה לו עיסה ועשת עד שלא נתגייר פטור ומשנתגייר חייב.

 

חלה פ"ד מ"ז: ישראל שהיו אריסין לעובדי כוכבים בסוריא רבי אליעזר מחייב פירותיהם במעשרות ובשביעית ורבן גמליאל פוטר רבן גמליאל אומר שתי חלות בסוריא ורבי אליעזר אומר חלה אחת אחזו קולו של רבן גמליאל וקולו של רבי אליעזר חזרו לנהוג כדברי רבן גמליאל בשתי דרכים:

 

ובפיה"מ לרמב"ם כבר קדם לנו כי סוריא הם הארצות שכבש דוד שלא מארץ ישראל וכבר בארנו במסכת דמאי (פ"ו מי"א) שפירות סוריא אינן חייבות במעשרות אלא למי שלקט אותם פירות מקרקע שלו ואחוזתו ובארנו טעם בזה ואומר בכאן שאם היו ישראל ונכרי שותפין בקרקע מארץ סוריא ר"א מחייב אותם במעשרות כי סוריא לדעתו כמו א"י בזה הענין כיון שיש לו שותפות בקרקע ונתחייב במעשרות רבן גמליאל פוטר[43] לפי שהיא אצלו קרוב מחוצה לארץ ואינו חייב במעשרות עד שיהיה הקרקע כולו שלו ולא יהיה לנכרי חלק בו כמו שבארנו במסכת דמאי[44].

 

וביד החזקה בפ"א מתרומות הי"ז כתב הרמב"ם ישראל שהיה אריס לעכו"ם בסוריא פירותיו פטורין מן המעשרות לפי שאין לו בגוף הקרקע כלום.

 

עכ"פ משמע דישראל שאריס לעכו"ם בארץ ישראל הפירות חייבות [וכן דייק הרדב"ז] אף שהפירות גדלו ברשות עכו"ם.

 

מכשירין פ"ב אוצר שישראל וגוים מטילין לתוכו אם רוב מן הגוים ודאי ואם רוב מן ישראל דמאי, מחצה למחצה ודאי דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אפילו כולם גוים וישראל אחד מטיל לתוכו דמאי.

 

וברמב"ם בפיה"מ וכבר ביארנו פעמים בסדר זרעים שר' מאיר לבדו הוא שאמר אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מן המעשרות על כן הפירות אשר ביד העובד כוכבים הן טבלים וחייבין במעשר ודאי וחכ"א דנין אותו דמאי בעבור הישראל לבד שפירותיו חייבין במעשר ואנחנו מסופקים אם עשר אם לא עשר אבל אילו היה כל האוצר של עכו"ם היה פטור מן המעשרות כמו שביארנו במקומ' מן הסדר הזה והלכה כחכמים[45].

 

וכן הביא הרע"ב  וחכמים אומרים וכו' - חכמים סבירא להו יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המעשר. ואם לא היה ישראל מטיל לתוכו, היה הכל פטור מן המעשר. אבל בשיש אפילו ישראל אחד שמטיל לתוכו, הכל דמאי, בשביל פירותיו של אותו ישראל, שהן חייבין. והלכה כחכמים:

 

אמנם ברמב"ם הנדפס מחדש תוקן. וכבר בארנו במסכת דמאי שהדמאי והוא הדבר הספק חייב בתרומת מעשר ומעשר שני בלבד, והזכרנו טעם הדבר. וכבר בארנו כמה פעמים בסדר זרעים כי ר' מאיר לבדו הוא שאומר אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות ולפיכך פירות הגוי לדעתו טבלים וחייבין במעשר ודאי, וחכמים עושין אותן דמאי מחמת הישראלי בלבד אשר פירותיו חייבין במעשרות ואנחנו מסופקים אם עשר או לא עשר, אבל אלו היה כל האוצר של גוים היה פטור מן המעשרות כמו שבארנו בכמה מקומות באותו הסדר. והלכה כר' מאיר.

 

 

ובר"ש דאין קנין לעכו"ם להפקיע, אפילו יש קנין מ"מ ודאי אינו מעושר הוי.

 

וברא"ש אם רוב עכו"ם ודאי דאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע ואפילו למ"ד יש קנין מדרבנן חייב והעכו"ם לא עישר.

 

מסקנה: חזי' שישנם סתמא דמתני' שהלכה כאין קנין מפורש אף לגבי הפירות שגדלו ביד עכו"ם והרמב"ם בתחילה סבר דהלכה דיש קנין לענין הפירות, ושוב חזר בו בפיה"מ וביד החזקה וכ' דאין קנין אף לגבי הפירות.

 

סיכום הסוגיא דגיטין מז.

 

ועתה נבא לבאר שי' הבבלי בזה גיטין מז' מתני'. המוכר את שדהו לעכו"ם לוקח ומביא ממנו ביכורים מפני תיקון העולם.

 

ונחלקו רש"י ותוס' דלרש"י קנסינן למוכר לחזור וליקח הפירות להביא ביכורים וכ' התוס' בשיטתו, אך לא קנסינן ליה כולי האי ליקח להביא תרומות ומעשרות.

 

וצ"ב דהא רש"י בע"ב בד"ה דאורי' ביאר החילוק שמעשרות לאו מצוה דרמיא עליה אלא שאם אוכלן או מוכרן חייב להפריש, אך ביכורים הלא מצוה דרמיא עליה דמחוייב להביא, וכיון שאין קנין הוה לה לענין קדושתה ברשות ישראל כאילו משכנה. - ושמא ס"ל התוס' דכל זה דוקא למ"ד דאין קנין דהוה מדאוריתא אך למ"ד יש קנין דמעיקר הדין הופקע קדושה מהפירות ולא שייך בהן ביכורים כלל, ולא רמיא עליה מצותה ורק הוה קנס דרבנן מפני תיקון העולם שיחזור ויקנה ביכוריה, כדי שיפדנה, וכדי שלא ימכרו שדות, ממילא ה"ה יכלו לקנוס לגבי תרו"מ וע"ז כתבו דלא קנסו כולי האי.

ובעיקר דינא דמתני' צ"ב לתרוייהו דבשלמא למ"ד אין קנין, שפיר לאחר שקנאה יש על הפירות תורת ביכורים, ושייך להביאן בתורת ביכורים, אך למ"ד יש קנין מה שייך לקונסו בכה"ג, הלא הוה הפירות חולין גמורין ואינו דומיא דביכורים, ועוד[46] האיך יביאן בעזרה[47].

 

ופלוגתת רש"י ותוס' תליא אי גרסי' לוקח  ומביא וכונתו דחייב ליקח ולהביא, או [ה]לוקח מביא, דביאורה דכל הלוקח ממנו מביא, משום דלא הופקע הקדושה, אך זה צ"ב דהלא לקח ממנו רק הפירות והאיך יביא ממנו ביכורים והא בעינן ראשית אדמתך, ובשלמא לרש"י שמוטל רק על זה שמכרו, שפיר  מיקרי אדמתך למ"ד אין קנין, ואף למ"ד יש קנין קנסוהו דומיא דאין קנין, וצורת הגזירה שנשאר כשלו.

 

ותמהו בתוס' עפירש"י דא"כ מה דייקו בגמ' למ"ד אין קנין, מפני תיקון העולם דאורי' היא, שמא קאי תיקון העולם אהא דמחוייב ליקח. והנה רש"י בע"ב בד"ה דאורי' עמד על קושיא זו ובי' דלמ"ד אין קנין כיון שלענין קדושתה נשאר אצלו ומצותה רמיא עליה א"כ מעיקר הדין מחוייב להביא, אך עדיין צ"ע אי מיקרי כאנוס שהפירות אינם שלו, או שיש לו חובה ליקח.

 

ובמתני' אי' גירסא אחרת וחזר ולקחה ממנו. ויעוי' ברע"ב ובתוי"ט דלא גרסו כן אלא כגמ' דילן.

 

ולכאו' לפי גירסא זו צ"ב אמאי אינו מחוייב להביא מעיקר הדין אף למ"ד יש קנין כיון דהשתא השדה ביד ישראל ובידו גדלה, ולשי' הכ"מ בדעת הרמב"ם א"ש למ"ד יש קנין כיון דהופקע קדושת הארץ שבה אין הלוקח השדה מחויב להביא אלא מפני תיקון העולם, אך עדיין צ"ב למ"ד אין קנין דלא נפקעה מקדושתה כשחזר ולקחה ישראל ואמאי לא יביא מעיקר הדין (ובזה לא מסתבר כ"כ לומר כתי' הגמ' שדאורייתא חייבין אלא שהפקיעו ע"י תקנה הראשונה פירות שגדלו בשדה ישראל, דא"כ היתה ההפקעה לעולם ביד ישראל כל שנמכרה אי פעם לגוי ודוחק.) וע"כ צ"ל שקנאה עם פירותיה[48] שגדלו כבר ביד עכו"ם[49] וממילא מתפרש כסוגיא דידן, דלמ"ד יש קנין הפירות גדלו ביד עכו"ם ואין מחוייב להביאן אלא מפני תיקון העולם ולמ"ד אין קנין הוה באמת מדאורי', וכמו שתי' בגמ' דילן דמפני תיקון העולם הוא לאחר התקנה הראשונה שביטלו לדין דאורי' רק בפירות שגדלו ביד גוי, וחזרו ותיקנוהו מפני תיקון העולם,  והא דהצריכו לפי גירסא זו לקנות הקרקע הוא דוקא לענין ביכורים כדי שיוכל לומר האדמה אשר נתתה לי.

 

ובפיה"מ לרמב"ם אי' וחזר ולקח ממנו[50]. ובי' וכבר ביארנו במקומות מסדר זרעים שהעיקר אצלנו אין קנין לעכו"ם בארץ להפקיע מן המעשרות לפיכך לקח מן העובד כוכבים יביא מן התורה וכשראו חכמים שהיו מתיקרין בלקיחתם מן העכו"ם התקינו שהלוקח מן העכו"ם [לא] יביא ביכורים כדי שיתבאר לו שירדה מקדושתה ולא יתאוו לקנות מהם וכשראו ג"כ שזה גורם שתשאר בידי עובדי כוכבים ותשתקע בידם התקינו שהלוקח מהם יביא כדי שידע שאין קנין לעכו"ם בא"י קנין גמור ולכך ישתדל בפדיית זה הקרקע מידו לפי שהוא עומד בקדושתה ובמתנות ידועות:

 

ובהגהות הגרי"ב ציין לפאה ודמאי הנ"ל וצ"ע. דשם הרמב"ם כתב דהלכה דיש קנין[51]. 

 

וברי"ף וחזר ולקחו[52] ממנו ישראל לוקח מביא ביכורים[53].

 

ובבעה"מ ה"ג וחזר ישראל ולקחה ממנו לוקח מביא ביכורים מפני תיקון העולם וקמ"ל אע"פ שבכרו וכל גדלתן[54] היתה ברשות עובד כוכבים לא מפקעי מבכורים ומאי דפי' רש"י ז"ל וגרסיה דגריס לוקח ומביא בכורים ליתא כלל:

 

וכ"ה בר"ן פי' אעפ"י שגדלו הפירות ברשות עובד כוכבים.

 

וברמב"ן כתב גרס' ר"ח ז"ל כך היא המוכר שדהו לכותי וחזר ישראל ולקחה ממנו הלוקח מביא בכורים מפני תיקון העולם אפילו חזר ולקחה משגדלו הפירות ונתבשלו מביא בכורים ומ"ה דייקינן עלה בגמ' מפני תקון עולם אין דאורייתא לא ויש גורסין הלוקח מביא בכורים כלומר שלוקח פירות מן הכותים מביא אותן והכל עולה לדבר אחד וכך היא הגרסא בירושלמי שלא עבר עליה קולמוסיהן של מגיהי ספרים אבל לדברי רש"י ז"ל שגורס לוקח ומביא בכורים קשה זו שאמרו בגמ' מדאורייתא לא ומה שפי' משום דבכורים כחובת הגוף הן אינו מחוור:

 

וברבינו גרשום: --ומשמע להדיא שאיירי גמ' אמר רבה אעפ"י שאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מידי מעשר שנא' כי לי הארץ לי קדושת הארץ אבל יש קנין לעכו"ם בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות, שנא' השמים שמים לה' והארץ נתן לבנ"א. ור"א אומר אעפ"י שיש קנין לעכו"ם להפקיע מידי מעשר שנא' דגנך ולא דגן עכו"ם אבל אין קנין לעכו"ם בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות שנא' לה' הארץ.

 

[ומבואר דרבה שסובר אין קנין להפקיע מידי מעשר, דריש מכי לי הארץ ואיירי על הקרקע, אלא שסובר שחיוב המעשרות תלוי בקרקע, ואילו ר"א שדריש מדגנך, איירי על התבואה ולא על הקרקע, וס"ל שיש פטור בתבואה שגדלה ביד עכו"ם מתרו"מ כשם שלמ"ד מירוח פוטר, אך לא פליג על רבה בדרשה כי לי הארץ, שבקרקע עצמו אין לגוי הפקעה, וע"כ כן הוא שהלא ס"ל שאף קנין הגוף ממוני אין לו לחפור בורות שיחין ומערות.

 

וא"כ לי' מאן דס"ל שיש לו קנין הגוף בקרקע לענין המצוות.]

 

וכפשוטו נחלקו אף על הפירות שגדלו ביד עכו"ם אי שייך בהן תרו"מ כשיגיעו ליד ישראל. דרבה ס"ל שכיון שאין לו כלל קנין רוחני לא לענין גוף השדה ולא לענין פירותיה, ממילא הוה פירות ששייך בהן תרו"מ. ולענין ממון ס"ל דאף יש לו קנין הגוף. ור"א ס"ל דתבואה שגדילה ביד עכו"ם פטורה מתרו"מ, ואף שס"ל שאין לו ממונית קנין הגוף בשדה שאין יכול לחפור בה בורות שיחין ומערות, מ"מ יש לו קנין פירות וממילא מפקיע פירות שגדלין אצלו מחיובם.

 

והראיה דנחלקו לענין הפירות, ולא רק לענין גוף הקרקע[55] דלמ"ד יש קנין, מופקעת והוה כחו"ל, וממילא ישראל הקונה אותה לאח"כ ישאר ככיבוש יחיד, ולמ"ד אין קנין נשארת הקרקע בקדושתה וממילא ישראל הקונה ממנה דינה כא"י, אך פירות שגדלין ביד עכו"ם לעולם פטורין, היא  א. דהא לר"א אין לו כלל קנין הגוף ממונית, אלא קנין פירות, והאיך יתכן שס"ל שלענין קדושתה יפקיע גוף הארץ מקדושתה לגמרי. ב. דדרשת ר"א דגנך ולא דגן עכו"ם מתיחסת לתבואה ולא לקרקע. ג. דאמאי נקטו בלשונם להפקיע מידי מעשר ולא מתורת א"י. ד. מכל הראיות שהביאו בגמ' דאיירי לגבי הפירות שגדלו ביד עכו"ם[56]. ה. דמאי מפני תיקון העולם כדי שיקנה השדה הא למ"ד יש קנין אף אי יקנהו יהיה כיבוש יחיד ולא יתקן אשר עיות, וע"כ שאף למ"ד יש קנין לעולם נשאר א"י ומינה שפליגי דוקא בעודו ביד עכו"ם לענין פירותיה.

 

שם: במאי קמיפלגי מר סבר דגנך ולא דגן עכו"ם ומ"ס דיגונך ולא דיגון עכו"ם.

 

ובתד"ה מר סבר, הקשו דמתוך פי' הקונטרס משמע דיש קנין תלי' בפלוגתא דמירוח, דלרבה אין קנין, ודריש דיגונך לענין מירוח עכו"ם דפוטר, ולא דגנך לענין עצם התבואה הגדילה ביד עכו"ם, ולר"א דיש קנין דריש דגנך ולא דגן עכו"ם, וממילא יסבור דמירוח עכו"ם חייב. והקשו ע"ז דלא מסתבר דתנאי שנחלקו במירוח יחלקו במחלוקת אמוראי' זו אם יש קנין. ועוד דבמנחות שם משמע דכולהו סברי דיגונך אלא דפליגי אי אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות וכתבו התוס' דר"א גם סבר דיגונך מדכתיב דגנך ולא כתיב תבואתך דריש תרוויהו והקשו דא"כ נימא גם גבי דגנך אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבו' וכתבו דלא מסתבר לאוקמי מיעוט אחר מיעוט לכל מילי.

 

וא"כ לדברי התוס' יצא דלרבה דסבר אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ע"כ ס"ל דכמו שאין קנין כמו"כ אין מירוח[57] עכו"ם פוטר, ולר"א דבא לרבות ס"ל דיש קנין וכן מירוח עכו"ם פוטר.

 

שם: אמר רבה מנא אמינא לה דתנן הלקט והשכחה והפאה של עכו"ם חייבין במעשר אלא א"כ הפקיר ה"ד אילימא דישראל ולקטינהו עכו"ם אלא א"כ הפקיר הא מפקרי וקיימי, אלא לאו דעכו"ם ולקטינהו ישראל טעמא דהפקיר הא לא הפקיר חייב (ודחו) לא לעולם דישראל ולקטינהו עכו"ם ודקא אמרת הא מפקרי וקיימי נהי דמפקרי אדעתא דישראל, אדעתא דעכו"ם מי מפקרי.

 

הרי דאיירי בפירות שגדלו ביד עכו"ם ואעפ"כ למ"ד אין קנין מחוייב הישראל להפריש ממנה תרו"מ, והכ"מ יצטרך ליישבה משום מירוח ישראל המחייבו[58].

 

שם: ת"ש ישראל שלקח שדה מהעכו"ם עד שלא הביאה שליש, וחזר ומכרה לו משהביאה שליש חייבת במעשר שכבר נתחייבה, נתחייבה אין לא נתחייבה לאו, הכא במ"ע בסוריא וקסבר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש.

 

גם מכאן מוכח דאף פירות שגדלו שליש ביד עכו"ם מחוייבין בתרו"מ למ"ד אין קנין, וכנ"ל, ואמנם למ"ד יש קנין לביאור הכ"מ צ"ב אמאי חייב כלל הא היה פעם דעכו"ם והוה כיבוש יחיד.

 

והנה דעת בעל התרומות דה"ה בא"י בזמה"ז דהוא רק מדרבנן יש קנין ביד עכו"ם להפקיע והנה מלבד דצ"ע מה דלא תי' בגמ' בא"י בזמן הזה ורבי היא דסבר דהוא מדרבנן, עדיין יש לחלק טובא דבסוריא דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוד ואינו א"י כלל, ורק גזרו מצוות מדרבנן, אך אין שם קדושת הארץ, ממילא יש קנין להפקיע מתרו"מ, כיון דלעולם הוא חיוב גברא, משא"כ בא"י דאי' קדושת הארץ, לא מבעיא לשי' הרמב"ם דקדושתה לא בטלה והוה מדאורי' ורק חיוב תרו"מ מדרבנן משום שאין רוב יושביה עליה, אלא אף אי דרבנן מה לי דאורי' מה לי דרבנן הא אין קנין ביד עכו"ם להפקיע מקדושתה, ורבנן כעין דאורי' תקון, ויעוי' בהגר"ח דתלה להן לשיטתן דשי' בעה"ת דגם בארץ לא קדשה לע"ל וממילא שויא לסוריא.

 

שם: והביאו ראיה מתו' תרומות פ"ב טבל וחולין מעורבין זב"ז ותי' ה"נ בסוריא.

גם מכאן מוכח דבפירות שגדלו ביד עכו"ם אי' חיוב תרו"מ למ"ד אין קנין, וכאן לא יהני התי' דהיה מירוח ישראל כיון שעדיין נשאר חציו בבעלות העכו"ם והמירוח קאי לפי הבעלות ולא למעשה המירוח כמש"כ רש"י.

 

שם: והביאו ראיה ממשנתינו דרק מפני תיקון העולם מדאורי' לא.

וברש"י דביכורים מצווה דרמיא עליה וכיון שאין קנין נשאר לענין קדושתה ברשותו כמשכנה ישראל, וחלוק מתרו"מ דאף למ"ד אין קנין לא מחייב לעשר חלקו של עכו"ם דמעשר טביל ואסר ליה, ולאו מצוה דרמיא עליה, אלא א"כ אוכלן או מכרן דהא משתרשי ליה.

 

שם: ותי' רב אשי שתי תקנות הוו מעיקרא הוו מייתי מדאורי' כיון דחזו דקא מקרי ומזבני סברי בקדושתיהו קיימי, תקינו להו דלא לייתו כיון דחזו דמאן דלא סגי ליה מזבן וקא משתקען ביד עכו"ם תקינו דלייתו

 

ובתוס' ציינו לע"ז כא' דס"ל לר"מ דאין משכירין להן שדות משום דמפקע להו ממעשר דכי זבנה לעכו"ם הזורעה פטור דיש קנין בא"י דאי אין קנין אין זו הפקעה אלא כמזוזה[59], דתי' שם חובת הדר היא. והא דאמר ר"מ תורמין משל עכו"ם על של ישראל (מנחות סו:) איירי כשגדלו ביד ישראל ולהכי מוקי פלוגתייהו במירוח עכו"ם ולא ביש קנין, וכי פריך הכא לר"א הוה מצי למימר אנא דאמרי כר"מ אלא דמשני שפיר. -  ע"כ סוגיא דגיטין.

 

והנה בקדושין מא: הביאו בגמ' לגבי שליחות דס"ד הואיל ועכו"ם א"י בתרומה דנפשיה דתנן העובד כוכבים והכותי שתרמו תרומתן תרומה ולר"ש דפטר דתנן תרומת עכו"ם מדמעת וחייבין עליה חומש ור"ש פוטר וברש"י תרומתן תרומה דקסבר אין קנין לעכו"ם להפקיע ומירוח עכו"ם אינו פוטר. ובמנחות יליף טעמא מדגנך דגנך תרי זימנא וכו' ור"ש פוטר דקסבר אין מירוח עכו"ם חייב בתרומה ויליף מדגנך ולא דיגון עכו"ם במנחות, ולדידיה לי' מיעוט אחר מיעוט דמצרך לה צריכי. [רש"י לא בי' מה דעת ר"ש לגבי קנין עכו"ם דאף אי אין קנין. מירוח פוטר. ואין להוכיח מהא דבעי' פסוק אמירוח דמשמע דאין קנין כדכתבו התוס' בגיטין דבעי' לגדלו ברשות ישראל.] ובתוס' הקשו לפרש"י דמשמע דפליגי ביש קנין  ואין סברא לומר דיחלקו במחלוק' אמוראי או לסברא דיש קנין ע"ז שפיר מוכח מרש"י דסברי אין קנין. [מסתמא כונ' התוס' כגיטין מהסוגיא שם דכאן ברש"י אינו הכרחי] וא"כ איך יסתדרו אמוראי או דהא ר"מ סבר יש קנין בע"ז וא"כ בהכרח הוא מחלוקת תנאי.] לכך פי' ר"י דת"ק סבר דאף אי יש קנין משכחת שפיר שגדלה שליש ביד ישראל, ומרחו ישראל ולקחם קודם מירוח (כר"ת דפטורא דוקא רק אחר מירוח וכן משמע ברמב"ם פ"א מתרומות דהלוקח תלושין מן העכו"ם חייב מן התורה.] וקשה א"כ אמאי פוטר ר"ש וי"ל דטעמא כדאמר בזבחי' קדשי עכו"ם אין בהם מעילה, דילפי' חטא חטא מתרומה ובתרומה כתי' בני ישראל, אלמא ממעט ליה קרא בהדיא [ע"כ. קידושין.]

שי' ר"ת דלקוח הוא רק אחר מירוח הוא בב"מ פח. דאי' תבואת זרעך ולא הלקוח והקשו בתוס' מבכורות יא' אלא דמרחינהו ישראל לאחר שקנאן מן הנכרי מעשרן דאין קנין לעכו"ם, ובהכרח מדאורי' דאי מדרבנן א"כ אף למ"ד יש קנין חייב מדרבנן כדמוכח מנחות לא. (לקמן) דהוה מן הפטור על הפטור, ואומר ר"ת דקרא איירי אחר מירוח אבל קודם מירוח תבואת זרעך קרינא  ביה. אבל לריב"מ נראה איפכא דבלוקח שאינו ממורח פטור שעדיין לא נתחייב ברשות מוכר אבל לוקח ממורח הואיל ונתחייב ברשות מוכר תו לא פקע שם טבל מיניה כמו בהקדש והפקר שאם הקדיש והפקיר קודם מירוח מפקיע מידי מעשר אבל לאחר מירוח אינו מפקיע כמו שפי' ריב"א בב"ק. ומביא ראיה מהירושלמי, ובלוקח מן הנכרי הוה איפכא דאם נתמרח ברשות הנכרי פטור משום דגנך ולא דיגון נכרי וכשלא נתמרח ברשותו חייב דאין קנין לנכרי להפקיע מידי מעשר ולא מקריא תבואת זרעך של מוכר אלא תבואת הלוקח ממנו ולא חשיב לוקח.

 

ובע"ז כא: (מה דהקשו בתוס' גיטין לעיל) מתני' אין משכירין להם בתים ואצ"ל שדות ובגמ' מאי אצ"ל אלימא משום דאי' בה תרתי חדא חנית קרקע וחדא דמפקע ממעשר אי הכי בתים נמי אי' תרתי חדא חניית קרקע וחדא דקא מפקע לה ממזוזה אמר רב משרשיא מזוזא חובת הדר היא ומשמע דס"ל דלר"מ ס"ל דיש קנין [דאי אין קנין, אלא כל זמן דעכו"ם אינו מעשר א"כ הוה כמזוזה] ובר"ש הובא לעיל הקשה מכאן אסוגי' דירושלמי דמאי דר"מ סבר אין קנין ועי' תוי"ט עבו"ז דהביא בזה סתירה בשם הרע"ב ודעת התוס' מנחות סו'. בסופה הביא כמו"כ דלר"מ בבלי דיש קנין משא"כ דעת הירושלמי.

 

ובבכורות יא: אמר ר' שמואל הר נתן א"ר חנינא הלוקח טבלים ממורחין מן העכו"ם מעשרן והן שלו דמרחינהו מאן אלימא דמרחינהו עכו"ם דגנך אמר רחמנא ולא דגן עכו"ם וכו'.

 

ובתוס' כתבו דמשמע ליה דגדל ברשות עכו"ם, מיהו הקשו בתוס' דאף אי מרוח עכו"ם פוטר עדיין חייב מדרבנן משום גזירת בעלי כיסין (מנחות סו. לפירושם שם) וכתבו דמהן שלו משמע דלית ליה סברא דבעלי כיסין דא"כ היה מחוייב ליתנו לכהן וכו' ובהמשך הגמ' אלא דמרחינהו ישראל מרשות עכו"ם מעשרן דאין קנין לעכו"ם וכו' והקשו בתוס' דאף למ"ד יש קנין הא מחוייב מדרבנן כדמוכח מנחות לא. וא"ל מדאורי' דלעולם לקוח דרבנן מיהו לר"ת דלקוח קודם מירוח דאורי' א"ש.

 

מנחות לא. תניא אר"ש שזורי פעם א' .(תוספתא דמאי פ"ה) נתערב לי טבל בחולין ובאתי ושאלתי את ר' טרפון ואמר לי קח לך מן השוק ועשר עליו קסבר דאורי' ברובא בטל ורוב עמי הארץ מעשרין הם והו"ל כתורם מן הפטור על הפטור ולימא ליה קח מן העכו"ם קסבר אין קנין לעכו"ם וכו'.

 

וברש"י דפטור מדאורי' וחייב מדרבנן.

 

ובתוס' הקשו דהא מיפטר משע' מירוח עכו"ם וא"ל דסובר אינו פוטר דלא אשכחן תנא דסבר תרווייהו (אין קנין, ומירוח אינו פוטר] דא"כ דגנך במאי מוקים ליה [וצ"ע דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבו' בשניהם וכמש"כ תוס' גיטין רק משום אין מסתבר. דר"מ אית ליה מירוח אינו פוטר ואית ליה יש קנין בע"ז. ור"י אית ליה (ב"מ קא.) יש קנין וסבר ג"כ מירוח [אינו] פוטר, וי"ל דמ"מ דמי לחיוב ועוד כל לקוח דרבנן הוא, ומיהו הריב"מ מפרש דה"מ שלקחו עד שנתמרח [לא בגוי] ומיהו ר"ת מפרש אדרבה המרוח הוא דמיפטר לוקח. וצ"ע אי מירוח עכו"ם פוטר אפי' מדרבנן בתבואה דעכו"ם דאמרי' בפ"ק דבכורות הלוקח טבלים דמרחינהו מאן אילימא דמרחינהו עכו"ם, והא דגזרינן משום בעלי כיסין בעכו"ם שלקח מישראל.

 

והסוגיא דמנחות סו: מירוח עכו"ם תנאי היא דתניא תורמין משל ישראל על של ישראל ומשל עכו"ם על של עכו"ם ומשל כותים על של כותי' ומשל כל על של כל דברי ר"מ ור' יהודה ר' יוסי ור"ש אומרין. אבללא משל עכו"ם על של ישראל וברש"י משל כל וכו' אלמא מירוח עכו"ם אינו פוטר והו"ל שניהם חייבין, אבל לא משל ישראל דקסבר ר"ש מירוח עכו"ם פוטר והו"ל מן החיוב על הפטור ובתוס' הקשו דדלמא פליגי ביש קנין ואין קנין [צ"ב אמאי לא התוס' כמו בעוי"ל ביתר מקומות לא הבנתי הכונה דהא התוס' הקשו כן בסופם, דע"כ פליגי במירוח דהא אי' ליה לר"מ בע"ז דיש קנין.] ותי' דהא בהא תליא כהשולח (דלא כתוס' שם שהבאנו בשם רש"י ופליגי ע"ז] מיהו אין נראה לומר כן מדנקיט ר"מ ור"י לחיובא ואין לומר דנקטעיקר פלוגתייהו במירוח וכי מוקמת לה נמי ביש קנין מ"מ במירוח נמי, פליגי, לא מצינו למימר הכין דע"כ ר"מ אית ליה אין קנין ואית ליה מירוח אינו פוטר מדשרי לתרום משל כל על של כל (כבר כתבו התוס' דזו אינו הוכחה דאי' למימר בתבואה שגדלה בישראל אמנם כנראה דדייקו מכל דמשמע כל תבואת נכרי) ובסוף דברי התוס' הביאו ועוי"ל דע"כ פליגי במירוח כמש"כ דלר"מ אית ליה בע"ז דיש קנין ע"כ ובהמשך הסוגיא הקשו אר"ש דפוטר ותי' בגמ' מדרבנן גזירה משום בעלי כיסין ונחלקו בזה רש"י ותוס' והרמב"ם דרש"י פי' או דאתי למימר דלוקח מחמר ישראל פוטר לא דיקנוהו לעכו"ם וימרחום עכו"ם ומפקע להו ממעשר. [צ"ע אמאי לא סגי דעכו"ם ימריח בלא להקנותו.] ויעוי' בתוס' באריכות ובסוף דבריהם כתבו דא"ל דה"מ כשהיה בתחילתו ביד ישראל אבל ביד עכו"ם לא (דבתוס' לא') דאפי' בגר מפקינן הך גזירה עיי"ש. עכ"פ שי' הרמב"ם בפ"ד מתרומות הט"ו דעכו"ם שהפריש תרומה משלו כדין תורה שאינה תרומה לפי שאינן חייבין ומדבריהן תרומה משום בעלי כיסין שלא יהיה זה הממון של ישראל ויתלה אותו בעכו"ם כדי לפוטרו וכו' [ומשמע דאף לאחר מירוח עכו"ם דפוטר לגמרי כרמב"ם פ"א] וא"כ גזירת הבעלי כיסין לרמב"ם הוא רק אי הפרישה העכו"ם אמנם אי קנה ישראל מיד העכו"ם אינו מחוייב בהפרשה כלל לאחר מירוח.

 

 

 

 

רמב"ם פ"א מתרומות ה"י. עכו"ם שקנה קרקע בא"י לא הפקיעוה מן המצוות אלא הרי היא בקדושתה, לפיכך אם חזר ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא מפריש תרו"מ ומביא ביכורים. והכל מן התורה כאילו לא נמכרה לעכו"ם מעולם, ויש קנין לעכו"ם בסוריא להפקיע מן המעשרו' ומן השביעי' כמו שיתבאר.

 

הי"א. פירות העכו"ם שגדלו בקרקע שקנה בא"י אם נגמרה מלאכתן ביד עכו"ם ומרחן העכו"ם פטורים מכלום. שנאמר דגנך ולא דגן עכו"ם ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מן התורה כו'

 

ובכ"מ ה"י ואע"ג דבכמה משניו' מסדר זרעים ומקומות אחרים משמע דיש קנין לעכו"ם [בפיה"מ להדיא] לא קיי"ל כותייהו א"נ דהתם בשלא חזר ולקחה ממנו ישראל ורבינו מיירי בשחזר ולקחה ממנו ישראל כמבואר בריש דבריו וכן לענין הקונה ממנו פירות ומירחן ישראל וכדבסמוך. ע"כ.

 

ויל"ע בדעת הכ"מ אי כונתו כפשוטו דכל עוד שביד הגוי הרי יש קנין והפקעה אף למ"ד אין קנין, או דילמא דרק אין החיובים חלים על החפצא משום דבתר הגברא גריר, והעכו"ם פטור ממצוות אך בעצם קדושתן ודאי הוי פירות א"י, והראי' מדמהני מירוח ישראל לחייבם מדאורי', אלא דא"כ לכאו' בשביעית היה צריך לפסוק דקדושין בקדושת שביעית, והנה הכ"מ בהל' שמיטין ויובלות השיג על הכפתור ופרח דאשתמיטתיה הרמב"ם לפי' זה, הרי דנקט הכ"מ זה לעיקר הטעם ברמב"ם, ובהי"א האריך להשיג דעת האומרים דאי' מעשר בפירות עכו"ם שמירחן עכו"ם, וסיים ועתה קם חכם אחד ונראה לו שהוא מתחסד בעשותו הפך המנהג הפשוט והולך ומפתה אחרים וכו' אח"כ נתפשטו הדברים עד שהוצרכו חכמי העיר לתקן ונתקבצו כולם וגזרו גזירת נחש שעוד כל ימי עולם לא יעשר אדם לקוח מן העכו"ם אלא כמו שנהגו עד עתה ע"פ רבינו.

 

ובהי"ג ישראל שמכר פירותיו לעכו"ם קודם שיבואו לעונת המעשרות וגמרן העכו"ם פטורין מן התרומה ומן המעשרות ואם אחר שבאו לעונת המעשרות אף ע"פ שגמרן העכו"ם חייב בכל מדבריהם. וכן העכו"ם שגמר פירות ישראל, הואיל ודיגונן ביד עכו"ם אינן חיבים בתרומה ומעשרות אלא מדבריהן:

 

והשיג הראב"ד א"א לא ידעתי זה הגמר מהו אם רוצה לומר גמר הבישול וגמר המירוח ומשום מירוח קאמר אכתי אמאי פטור לגמרי והא אמרינן לעיל דאין קנין לעכו"ם בארץ להפקיע מיד מעשר ויהא חייב מדבריהם ולא מיתוקמא מילתיה אלא בסוריא:

 

ובכ"מ וי"ל דרבינו לא כתב לעיל דאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מיד מעשר אלא לענין אם חזר ולקחה ממנו ישראל שלא יהא ככיבוש יחיד או אם קנה הפירות ומירח אותם ומש"ה אוקמה בסוריא וחייבת חיוב גמור. ולאח"כ הביא דעת המהר"י קורקוס דס"ל כן, והביא מירושלמי דמאי הנ"ל וכ' אבל אם העכו"ם זרעה וגם עשה מירוח לכו"ע יש קנין דנהי דלא קני קרקע פירות מיהא קני.

 

ובשו"ע סי' שלא' כתב כלשון הרמב"ם וכ' באה"ג ואע"ג דבכמה משניו' מסדר זרעים ומקומות אחרים משמע דיש קנין לעכו"ם התם בשלא חזר ולקחה ממנו ישראל ורבינו מיירי בשחזר ולקחה ממנו ישראל כמבואר בריש דבריו. ע"כ.

וכ' הגר"א בביאורו.

 

והנה בזה קיי"ל בא"י כפסק הב"י אליבא דהרמב"ם דאין מעשרין פירות נכרים משום דמירוח עכו"ם פוטר, אך לענין שביעית דשם לא שייך מירוח ותליא בעצם קדושת הפירות אי יש קנין לכאו' בזה פסקי כרמב"ם דאין קנין אף לגבי הפירות וא"כ הפירות קדושים בקדושת שביעית.

 

בשי' הכ"מ אין קנין

כ"מ פ"א מתרומות ה"י א"נ דהתם מיירי בשלא חזר ולקחה, וכן לענין הקונה ממנו פירות ומירחן ישראל וכדבסמוך.

 

ובהי"ג וי"ל דרבינו לא כ' לעיל דאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מיד מעשר אלא לענין אם חזר ישראל ולקחה שלא יהא ככיבוש יחיד, או אם קנה הפירות ומירח אותם.

וכונתו דבגמ' ס"ל אף בלא חזר ולקחה ולכך אוקמה בסוריא אך הר"מ ס"ל דבלא חזר ולקחה לי' חיוב, ושפיר אוקמה אף בא"י.

 

וצ"ב דהרמב"ם הלא איירי כאן שמכר הישראל רק הפירות והקרקע נשאר ביד הישראל, והפטור הוא משום מירוח עכו"ם, ואין כאן גזירה דרבנן כיון שהיה קודם עונת המעשרות, ביד גוי, ולא גזרו אלא ביד ישראל, ושי' הר"א דאף ביד עכו"ם גזרו, ומה הביא הכ"מ לסוגיא דגיטין בלקח עם השדה, ולא היה מירוח גוי, וחייב משום אין קנין, ושמא מה דס"ל לכ"מ בלקח העכו"ם אף הפירות יש קנין, דלמ"ד אין קנין בקרקע אין קנין אך בפירות יש ולכך יישב הא דאין חיוב מדרבנן כיון דיש קנין בפירותיה, ועדיין צ"ב למה הוצרך לזה הא בי' בהי"א שאין גזירת בעלי כיסין בגדלו ביד עכו"ם.

 

ומה שהביא ממהר"י קורקוס - כיון דקי"ל אין קנין לעכו"ם אין הפרש בין קרקע שביד עכו"ם לשביד ישראל הרי נתבאר להדיא דלא כמו שהביא בשמו בבי' הר"מ דכל עוד שביד עכו"ם מופקעת. ובכ"מ בסופו כתב אם העכו"ם זרעה וגם עשה מירוח לכו"ע יש קנין דנהי דלא קני קרקע פירות מיהא קני. וצ"ב שמשמע שבי' כן דעת המהר"י קורקוס וא"כ יתבאר ביאור חדש בכ"מ שלענין הקרקע אין קנין, אך בפירות יש קנין, ולכך ל"ש של מי הקרקע, אלא של מי הפירות, וא"כ אף לדעת הכ"מ אין קנין בשדה כל עוד שהיא ביד עכו"ם ורק פירות דעכו"ם פטירי, דיש קנין בפירותיהן, [וצ"ב איך יהני סברא זו לשביעית]

 

בה"כ וי"ל דה"מ לשנויי דלא אמרינן אין קנין לעכו"ם אלא לענין אם חזר ולקחה ממנו שיראל שלא יהא ככיבוש יחיד וכמשכ"ל והב"ע בשלא חזר ולקחה ממנו ישראל.

 

ברמב"ם הלא איירי במירחן עכו"ם דפטר אף חלק ישראל מה"ת ול"ק, וכמש"כ בשם המהר"י קורקוס וצ"ב דהמהר"י קורקוס לשיטתו אמאי לא תי' ככ"מ, [וכמו שהביא הכ"מ בשמו בביכורים]

בהכ"ב הביא שי' דבפירות חו"ל שנכנסו לארץ והוקבעו למעשרות חייבן מן התורה, [ולא נתבאר מהו נקבעו]

 

 

ראיו' דגם למ"ד יש קנין אינו פוקע קדושת א"י שבה.

א. מדאמר ישראל שלקח שזה מנכרי עד שלא הביאה שליש, ואמאי לא הוי חו"ל, ובחזו"א כ' דא"א לומר מדרבנן, משום שזה אף בלא נתחייבה בידי ישראל כתוס' בכורות יא' ב' וכגמ' מנחות לא.' קח מן העכו"ם. א.ה. ואף דשי' הרמב"ם דאין גזירת בעלי כיסין אלא בהיה ביד ישראל, אך גדל ביד גוי ומירחן פטור מכלום, זהו משום דפסק כמ"ד אין קנין, ומירוח פוטר, אך למ"ד יש קנין ומירוח אינו פוטר, שמא חייב מדרבנן.

ב. אי הוי כחו"ל, למה אין העכו"ם קונה קנין הגוף לחפור.

ג. אי אין לו קנין הגוף ממונית, האיך יפקיע קדושת הגוף שבה.

ד. (קדושין לח:) ספק ערלה בארץ אסור, ובתוס' ביארו דאיירי בשל נכרי, והא הוי חו"ל. ויקשה ממתני' למ"ד יש קנין.

ה. האיך שייך קד"ש קידשה לע"ל, והא העכו"ם יפקיע בכיבוש מלחמה.

ו. הא הוי דומיא דדגנך בגדולי הקדש, דלא מפקיע א"י.

ז. מה דימוהו לפטור ראשית הגז, הא אינם קדושות. [מכל שכן]

ח. אין סברא שתיקון העולם שיפטרו לכל השנים מביכורים, רק ביכרה ביד עכו"ם.

ט. אי לא מהני קנייתם לקדשה לא יחוסו לפדותה[60].

אלא טעם מ"ד יש קנין מדגנך, דהתרומה הולכת לפי בעלי הקרקע.

ולפי"ז איסורין דחפצא כגון ערלה וכלאים ינהגו בזה.

 

א.ה. ושביעית אף דנוהגת בשל הפקר וראי' דאינו שייך לבעלים, - אמנם התוס' גיטין סב' כ' דלמ"ד יש קנין מותר לחרוש ישראל בשדה עכו"ם, - הרי דמהני לגבי שביעית - א.ה וכאן לכאור' ג"כ משמע שמפקיע קדושתה לגמרי ודלא כהגדרה הנ"ל, שא"כ האיך יכול ישראל לעבוד בה ועדיין הארץ קדושה, [וכהבנת הכ"מ לשיטתו למ"ד אין קנין, דאעפ"כ אסור ישראל לחרוש בשל נכרי.]

 

וכ' החזו"א דסברי דעיקרו עשה להשבית הארץ, א.ה. וצ"ב דמלבד העשה הא אי' קדושת הפירות אף בשדה הפקר וצ"ע.

 

ומש"כ דבסוריא ודאי יש קנין אף לשביעית כדתנן חלה פ"ד מ"ז יתכן דשם לא גזרו א"י על שדות עכו"ם, אך אינו ראי' דיש קנין ואמנם מדסתמו משמע אף בשדה שהיה של ישראל וע"כ, משום דיש קנין, ואמנם עדין ישאר ההגדרה הנ"ל לאפוקי מא"י בזה"ז דמדרבנן.

 

והנראה בדעת הכ"מ שג"כ מודה כסוגיא דגיטין דאף פירות שגדלו ביד עכו"ם אין קנין וזהו הסיבה שחייבין במעשרות כשמירחן ישראל לבסוף אלא דס"ל לב"י דבשעת המירוח יש תרי פטורי א. בעלות העכו"ם ב. מעשה המירוח ע"י עכו"ם, וכ"כ הרדב"ז להדיא, וזהו מש"כ כיון שמירחן ישראל לבסוף דכל שיטתו היא רק בהיתה בשעת מירוח ביד עכו"ם וכן בביכרו ביד עכו"ם ובהל' ביכורים משמע כן להדיא שהביא דעת מהר"י קורקוס דבי' הרמב"ם לשיטתו דרק בחזר ולקחה אין קנין וכ' דאיירי בביכרו ברשות עכו"ם, וצ"ב למאי הוצרך שביכרו ברשות עכו"ם וע"כ יסוד הדברים הקובעים אי היה בשעת התחיבותן למצוות ביד עכו"ם לא חל על התוצרת החיוב דהולך עפ"י בעלי  הקרקע. ומיושב עפי"ז מה שפסק הרמב"ם דעכו"ם שמירח ברשות ישראל פוטר, ואעפ"כ ישראל שמירח ברשות עכו"ם אינו מחייב, וכבי' הכ"מ הנ"ל, דחיובי התבואה, בתר בעליה, ולפי"ז לכאורה לענין שביעית ק"ק דאף בשדה הפקר אי' קדושת שביעית, והאיך כ' שם הכ"מ דלא קדשי.

 

סו"ד נסכם בקצרה את כל הראיות מהחזו"א ועוד שאין קנין להפקיע אף לגבי הפירות וכ"ש מידי שביעית, שיתכן שתלי בקרקע.

א. ירו' שביעית פ"ו ה"א ר"ח בעי משרי ההן יבלונה, ובבי' הגר"א בסוריא הוי והיו ישראלים אריסין בשדות נכרים, ומסקינן דאינו נעבד בשביעית ופטורות מן המעשר מפני שניתן לישראל אריסות עולם

 

פרק ב.

 

בפי' הרמב"ם

תוי"ט על מסכת גיטין פרק ד משנה ט וחזר ולקחה ממנו ישראל הלוקח מביא כו' - ה"ג בספרים מדוייקים. וזו היא גירסת הרמב"ם. וז"ל בפירושו כבר בארנו במקומות מסדר זרעים שהעיקר אצלנו. אין קנין לנכרים בארץ להפקיע מן המעשרות. לפיכך לקח מן הנכרי יביא מן התורה. וכשראו חכמים שהיו מתיקרים בלקיחתם מן הנכרים. התקינו שהלוקח מן הנכרים [לא] יביא בכורים כדי שיתבאר לו שירדה מקדושתה ולא יתאוו לקנות מהם. וכשראו ג"כ שזה גורם שתשאר ביד הנכרים ותשתקע בידם התקינו שהלוקח מהם יביא כדי שידע שאין קנין לנכרי בא"י קנין גמור ולכך ישתדל בפדיון זה הקרקע מידו לפי שהוא עומד בקדושתה ובמתנות ידועות עכ"ל. וזה לשון הגמ' מפני תקון העולם אין. מדאורייתא לא. כלומר ואי אין קנין לנכרים כו' מדאורייתא יביא. אמר רב אשי ב' תקנות הוו. מעיקרא הוו מייתי מדאורייתא. כיון דחזו דקא מיקרי ומזבני דסברי בקדושתייהו קיימין תיקנו להו דלא ליתו. כיון דחזו דמאן דלא סגי ליה מזבין וקא משתקען ביד נכרי הדר תקינו להו דליתו. ע"כ. וצ"ל שגרסתו בגמ' לא היתה כן. אלא ה"ג. כיון דחזו דקא מייקרי ומזבני תקינו להו כו' והא דתנן וחזר ולקחה ממנו. פי' הקרקע חזר ולקח וקמ"ל דאין קנין לנכרי כו' לומר שאם אח"כ חזר הישראל ולקחה שתהא ככבוש יחיד. שכן דעת הרמב"ם בחבורו פ"א מהל' תרומות סי' י'. והא דבפי' המשנה ט' פ"ד דפיאה ומשנה ט' פ"ה דדמאי פסק דיש קנין כו'. התם מיירי שלא חזר הישראל וקנאה לשדה עצמה אלא שקנה התבואה. וגי' הר"ב במשנתינו לא כן היה. אלא ה"ג המוכר את שדהו לנכרי לוקח ומביא כו' וכן היא גי' רש"י ומפרש בכל שנה צריך ליקח כו' כמ"ש הר"ב והקשו בתוס' דאי הכי מאי מקשה בגמ' מפני תקון העולם אין כו' ש"מ דיש קנין. דדלמא תקון העולם קאי אהא דחייבוהו ליקח. ואומר ר"ת דברוב ספרים ל"ג ומביא בוי"ו. וה"ק כל אדם הלוקח ממנו מביא בכורים. ל"ש מוכר. ל"ש אחר. ור"ח גרס הלוקח מביא כו' וכן בירושלמי. ע"כ. וז"ל ר"ן הלוקח מביא בכורים. פי' אע"פ שגדלו הפירות ברשות נכרי. ע"כ. והר"ב שסתם ולא כתב דתרי תקנות נינהו כמו שהעתיק הרמב"ם מהגמ' דלדברי הר"ב ל"ג וחזר ולקחה כו' וכבר פסק בפאה ובדמאי דיש קנין כו' ומפרש למשנתינו כמ"ד דיש קנין כו' דלא כשינויא דרב אשי:

 

משנה מסכת עבודה זרה פרק א משנה ח אין מוכרין להם במחובר לקרקע אבל מוכר הוא משיקצץ רבי יהודה אומר מוכר הוא לו על מנת לקוץ אין משכירין להם בתים בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות ובסוריא משכירין להם בתים אבל לא שדות ובחוץ לארץ מוכרין להם בתים ומשכירין שדות דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר בארץ ישראל משכירין להם בתים אבל לא שדות ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו:

 

תוי"ט על מסכת עבודה זרה פרק א משנה ח

ואין צריך לומר שדות - פירש הר"ב דאיכא תרתי דאיסורא וכו'. גמ' אי הכי בתים נמי איכא תרתי חדא חניית קרקע וחדא דקא מפקע ליה ממזוזה אמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר הוא פירש"י ולא חובת הבית הלכך ליכא אפקעתא דכתיב ביתך דרך ביאתך אלמא למי שנכנס ויוצא לתוכה אזהר רחמנא. ע"כ. והא דלענין מעשרות הויא הפקעה לאו [משום] שאין העכו"ם מעשר מה שיזרע בה ויקצרנה דההיא לאו הפקעה היא שזהו חוב המוטל על בעל התבואה אבל הויא הפקעה לענין שאם יזרענה ישראל פטור הזורע דכל זמן שהיא של ישראל כל מי שזורע חייב במעשר. דקרקע החייבת הוא שזרע וכי זבנה לעכו"ם פטור הזורע דיש קנין לעכו"ם בא"י והרי הוא כקרקע ח"ל שאין בה חיוב מעשרות. וכ"כ התוס' פ"ד דגיטין דף מ"ז [ד"ה אמר רבה]. ותימא דהכא אמרינן לר"מ דס"ל דיש קנין לעכו"ם בא"י. ובפרק ד' דפאה משנה ט' דתנן הלקט וכו' של עכו"ם חייב במעשרות אא"כ הפקיר. כתב הר"ב דר"מ ס"ל דאין קנין וכ"כ עוד בפרק ה' דדמאי משנה ט' מעשרין משל ישראל על של עכו"ם וכו' וכ"כ עוד במשנה י' פרק ב' דמכשירין. ומיהו בדמאי כתב הר"ש דההיא שטת ירושלמי היא. וירושלמי לטעמיה. דמפרש הכא בית אינו מצוי להתברך מתוכו. שדה מצוי הוא להתברך מתוכה וכדבריו כתבו התוס' בפ' ר' ישמעאל דמנחות דף ס"ו [ע"ב] ונמצינו למדין דמ"ש הר"ב בפאה דכר"מ היא דס"ל אין קנין וכו'. ההיא נמי כשטת ירושלמי אבל לגמ' דידן ההיא מתני' לאו ר"מ היא וה"נ כי אמרי' בפ"ד דגטין עלה דההיא מתני' דפאה דהתם מייתי לה דס"ל דאין קנין לא אמרינן דר"מ היא אלא דהכי ס"ל מתני'. ותו דחינן לה התם דסברה יש קנין ובשדה דישראל ולקטינהו עכו"ם. וכ"ת הא מפקרי וקיימי דכל לקט ושכחה ופאה הפקר הן דנהי דמפקרי אדעתא דישראל. אדעתא דעכו"ם מי מפקרי:

 

ובסוריא - פירש הר"ב ארם צובה שכבש דוד ואינה קדושה כקדושת הארץ משכירין להם בתים ולא גזרינן וכו' אבל לא שדות דאיכא תרתי לאיסורא. ותימה דכי נמי תרתי לאיסורא מאי הוי דשכירות שדות בא"י גופא לא הויא אלא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה והכי פריך לה בגמ' ומסיק דס"ל כבוש יחיד שמיה כבוש ומכירה דסוריא איכא איסורא בין בתים בין שדות. הלכך שכירות שדות בסוריא לאו גזרה היא משום שכירות א"י אלא משום מכירת שדות דלאו גזירה היא אלא איסורא דאורייתא ומיהו לא אחמור בה רבנן למגזר שכירות דבתים אטו מכירה אבל שדות דאית בה תרתי וכו'. ור' יוסי אומר בא"י משכירין בתים דלית בהו תרתי לא גזרו. ובסוריא ס"ל דכבוש יחיד לא שמיה כבוש. ושדה דאית בה תרתי גזרו וכו'. ובח"ל כיון דמרחק לא גזרינן:

 

 

ביאור הדברים

ובתוי"ט גיטין ובכ"מ רצו ליישב דמש"כ הרמב"ם אינה הלכה הוא בנוגע לפירות שגדלו אצל העכו"ם דאיירי מתני' אך בנוגע לקרקע בזה הלכה כרבה דאין קנין.

 

א. הנה רבה השתמש באותו לשון אין קנין להפקיע מן המעשר, וקשה שישתמשו חז"ל באותו לשון לשני דברים הפכיים.

 

ב. הגמ' הלא הביאה ראי' ממתני' דנתחייבה שליש, דיש קנין, והלא בנקל היה יכול ליישב שלענין פירות יש קנין, ורבה הלא קאי לענין הקרקע, והכ"מ עמד על קושיא זאת בה"כ, וכ' דלא רצה להאריך א"נ שתי' לו לפי שיטתו. - הרי נתברר דאף דעת הכ"מ בסוגיא דגיטין, דלכה"פ המקשן ס"ל דפלוגתא דוקא לענין הפירות.

 

ג. צ"ב הלשון להפקיע מן המעשר, וכן מנ"ל לרבה שמפקיע הפירות הלא לא ס"ל דרשת דגנך, וכן דרשא דר"א הלא מדגנך דקאי רק לענין הפירות.

 

ד. כל הד' הוכחות בגמ' בגיטין הוא לענין הפירות.

 

ה. האיך הוכיחו לרבה, ממתני' דפאה, והלא דעת ר"מ יחיד היא דאף הפירות חייבין, ואף רבה לא ס"ל הכין.

 

ו. האם בסיס הכ"מ והתוי"ט מסתי' הרמב"ם במשניות, וא"כ אי נימא שחזר בו שוב לי' ראי' לחידוש זה.

 

ז. הרמב"ם פסק  בהלכות תרומות פ"ב ה"י פסק כמשנתינו, הלקט והשכחה והפאה של עכו"ם חייבין בתרומה ומעשרות, אא"כ הפקיר. ולא חילק של מי השדה הרי להדיא שפסק כמשנתינו שאין קנין וחזר בו מחיבורו.

 

ובהמשך בע"ה נרחיב יפה בבי' דעתו דהכ"מ דהוא דוקא בזמן מירוח, וא"ש ראי' הגמ' ממתני' זו, דהלא מירחן ישראל שליקטן והר"מ שהעמידה כר"מ רצה להעמידה אף קודם מירוח.

 

ביאור

בכורות יא: בתוס' דגנך וכי תימא הא דפליגי במירוח עכו"ם היינו בגדל ברשות ישראל אבל גדל ברשות עכו"ם ומירחו עכו"ם פטור מ"מ - וצ"ב דהלא תליא באין קנין, ואיזו סברא לומר כן. [וע"כ ככ"מ]

 

בסוגיא דבכורות כפשוטו משמע דמירוח הוא המעשה. דמרחינהו ישראל ברשות עכו"ם וא"כ משמע להדיא דאף ביד הגוי הפירות חייבים למ"ד אין קנין, ולמאי דפסק הרמב"ם דמירוח עכו"ם ביד ישראל פוטר דאזלי' בתר העשייה וכשם שהוכיח הכ"מ ראייתו מכאן, משמע להדיא דאף אצל הגוי חייב בתרו"מ דזה לא מסתבר לומר דאחר שיקנהו הישראל יתחיל עליו חיוב תרו"מ כיון שכבר נתמרחו ברשות גוי ואז לא חל.

 

ואמנם לשיטת שאר ראשונים דהמירוח הוא לפי הבעלות וסברי כאן בגמ' שקנאן קודם מירוח א"כ עדיין יש מקום לומר משום מירוח ישראל.

 

עמדו בתוס' דאפי' יש קנין חייב לעשר מדרבנן אלא דניחא ליה לאוקמה בדאורייתא ומרש"י דבי' אריס וכן מרבינו גרשום, בקבלה, משמע שמירוח בתר העשייה, וצ"ב מלשון רש"י בגיטין והם שלו.

 

ברש"י בכורות או בשביעית שמא החליפן בפירות שביעית שיהו צריכין להתבער בשביעית הרי להדיא דבפירות עכו"ם נוהג ביעור בשביעית.

 

ולכ"מ נוכל לבאר דחיישי' שמא ישראל אחר הפקיד אצלו פירות שביעית כשם שכ' לענין תרו"מ[61] אך צ"ב האם מותר לישראל להפקיד אצל עכו"ם פירות שביעית והלא אין מוסרין פירות שביעית לעכו"ם וכאן הלא חזקתו להחליף, וע"כ דשל גוי הן וחזי' דיש ביעור בשל גוי.

 

מנחות סו. העמידה רש"י דקסבר אין קנין הרי דאף פירות שגדלו אצל גוי ומירחן גוי חייבים מדאורי' דמ"מ אין קנין אף ביד גוי הוי

 

וכן ברמב"ם בפיה"מ בסוגיא דמנחות לא חזינן ג' דברים א. דלמ"ד אין קנין קונה הפירות מעכו"ם חייב מדאורי' ב. דלמ"ד יש קנין חייב עדיין מדרבנן. ג. ממה דכ' השטמ"ק באות ה' דאף לאחר מירוח, למ"ד אין קנין, חייב מדרבנן. [ולמ"ד יש קנין הלא לא ס"ל מירוח עכו"ם פוטר וא"כ ג"כ יתחייב מדרבנן כשם שלפני מירוח ושמא לא גזרו וצ"ב]

 

בתוס' שם ועוד כל לקוח דרבנן. וצ"ב דעדיין כאן הוא תרי דרבנן גם מירוח עכו"ם וגם לקוח וע"כ כיסוד שביארנו שמירוח עכו"ם הוא אותו יסוד של לקוח דלעולם, אין החיוב אלא על הבעלים, בשעת מירוח.

 

והנה התוס' העמידוהו לאחר מירוח, ועדין חייב מדרבנן ואעפ"כ דמי טפי לחיוב.מדמאי ובסו"ד נסתפקו בתבואה דעכו"ם ומירוח עכו"ם אי פוטר אפי' מדבריהם.

 

לרש"י סוף פיאה פטור לקוח דוקא קודם מירוח, ולר"ת דוקא לאחר מירוח.

 

בראית פני הבית ר' ינאי ב"מ פח:

הכרעת הראב"ד ב"מ פח: דלא אמר ר' ינאי ראיית פני הבית אלא בזתים וענבים דלאו בני גורן נינהו, אבל חיטין ושעורין גורן בהדיא כתי' בהו, ולכך השיג ארמב"ם בפ"ד ממעשר ה"א א"א זה בדבר שאין לו גורן. [ויעוי' רש"י שם שאי' מ"ד דפליג ולא ס"ל האי תירוצא והוא כתי' קמא]

הכרעת הרמב"ם דר' ינאי איירי אף בבני גורן, אך היה כונתו להוליכן לבית אך בגומר פירותיו למכרן בשוק שם מירוח קובע. [להבנת הכ"מ פ"ג ממעשר, ואמנם אפשר דהוא רק מגזירה שמא הלוקחין יקבעוהו למעשרות]

 

והכ"מ הקשה על הראב"ד שכ' דבדגן תירוש ויצהר בגורן קבעינהו רחמנא, דהלא רק הם דאורי' וא"כ על מה למד ר' ינאי מקרא ראית פני הבית.

 

 

 פרק ג.

בשי' הרמב"ם

פ"א מתרומות הלכה י.

עכו"ם שקנה קרקע בא"י לא הפקיעוה מן המצוות אלא הרי היא בקדושתה, לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומות ומעשרות ומביא בכורים והכל מן התורה כאילו לא נמכרה לעכו"ם מעולם ויש קנין לעכו"ם בסוריא להפקיע מן המעשרות ומן השביעית כמו שיתבאר.

 

יא: פירות העכו"ם שגדלו בקרקע שקנה בא"י, אם נגמרה מלאכתם ביד עכו"ם ומרחן העכו"ם פטורין מכלום שנאמר דגנך ולא דגן עכו"ם, ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מן התורה.

 

הנה בודאי לשון הרמב"ם בה"י צריכה תלמוד.

 

א. מה שהקדים לא הפקיעה מן המצוות. [ולא נקט מעשר]

לפיכך חזר ישראל ולקחה אינה ככיבוש יחיד, דלכאורה משמע מלשונו, שהסיבה שביד ישראל חייבת, משום שהגוי לא הפקיעה ועשאה חו"ל, ואמאי קס"ד למימר כן אי לי' מאן דסבר כן, ומשמע לכאו' שבא לאפוקי שמ"ד יש קנין ס"ל כן ולא פסקי' כמותו, ועכ"פ אף אי נימא כן, כיון שפסקי אין קנין למאי הוצרך להשמיענו הקדמה זאת.

 

ב. השינוי שבסיפא בסוריא כ' דיש קנין להפקיעה ממעשרות ומשביעית ולא כ' להיפך מרישא דהפקיעה מקדושתה.

 

ג. להדיא כ' בהי"ג שחזר ישראל וקנה שדה בסוריא חייב במצוותיה.

 

ד. כמו שיתבאר. הרי לנו שכל הל' זו הוא רק הקדמה להלכות שיבואו לאח"כ.

בהי"א בי' הר"מ כסוגיין דין הפירות שגדלו ביד עכו"ם דמירחן ישראל חייבין מן התורה, וע"כ הוא תוצאה מדינא דאין קנין וכמש"כ כל הראשונים בסוגיא שאף פירות שגדלו ביד עכו"ם חייבין לרבה.

 

ואמנם יש לדייק הלשון שברמב"ם כ' גדלה ונגמרה, ומירחן, דמשמע דאין הגמר המירוח, ובישראל כ' רק וגמרן ישראל דמשמע שהוא המירוח, גם מש"כ שלקחן ישראל ומירחן, צ"ב דהלא הרמב"ם ס"ל שמירוח בתר העושה קאי כמו שפסק במירח ישראל ברשות גוי שפוטר, וא"כ אמאי לא סגי במירח ישראל ברשות גוי לחייבו.

 

 

בשיטת הכפתור ופרח ברמב"ם

בכפתור ופרח בריש פ"ד כ' וז"ל. כבר קדם שקדושה שניה קדשה לעתיד לבא, ואם כן ישראל שקנה היום קרקע מן הגוי בא"י חייב בכל המצות התלויות בארץ, וזה שנחלקו רבה ור"א מס' גיטין שלהי פרק השולח לא נחלקו כל זמן שחזר הישראל ולקחה דחזרה לקדושתה, ואלא פלוגתייהו בפירות הגוי בקרקע שלו, ואם יש קנין לגוי בא"י להפקיע מידי תרומות ומעשרות אם לאו, זהו לפי פירוש רש"י ז"ל אבל לפי פירוש הר"ם ז"ל המחלוקת מן קרקע של גוי שחזר הישראל וקנה אותו ממנו אם חזר הקרקע לקדושתו אם לאו, דאילו בפירות הגוי בקרקע שלו פשיטא ליה דפטור וכמו שנבאר. - וכ' דמסתבר כפי' רש"י.

 

על דין קנין הגוי בארץ ישראל פסקו הרבה שאין קניין ועל פי מה שפירש רש"י ז"ל שיתבאר ממנו שישראל שקנה פירות הגוי מקרקעו שהוא חייב לעשר, וזה אפילו בלא זכרון דין גזרת בעלי כיסין הבאה מתורת מרוח, ומי שפוסק יש קניין מכל מקום חייב מדין בעלי כיסין. אם כן אין צד פטור לפירות הגוי.

 

והר"ם ז"ל שפטרם הוא מפני שפירש דין קניין ודין גזרה זולת פירוש רבותינו הצרפתים ז"ל, פירוש הגזרה זכרנוהו, ופירוש הקניין הוא שכתב הלכות תרומה פ"א (ה"ו) גוי שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעה מן המצות אלא היא בקדושתה לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אחלא מפריש תרומה ומעשר ומביא ביכורים והכל מן התרוה כאלו לא נמכרה לגוי מעולם, ה רי שפסק ז"ל אין קניין, אלא שהוא שוה כמו יש קניין לפרש"י ז"ל, דלדעתו כל זמן שהקרקע ביד הגוי הפירות פטורין.

 

ובפרק מז' כתב הר"ם ז"ל פרק ד' גוי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיו מותרין שלא גזרו על הספיחין אלא משום עוברי עברה והגוים אינם מצווים על השביעית כדי שנגזור עליהם. תמה על זה אמאי פירותיו של גוי מותרי' מזה הטעם שכך שנינו לא נאכל ולא נעבד, והרב בעצמו פי' שאם תעבד על ידי אחר אסור לאכול ממה שתוציא, וזה אפילו בקרקע הגוי שאם היה דעת הרב ז"ל שאינו נעבד ר"ל בקרקע ישראל אבל בקרקע הגוי נעבד אם כן היה באם מטעם יש קנין, ואם הוא כן לא היה צריך ז"ל לזכרון ספיחין, ומה שכתב ז"ל פה שלא גזרו על הספיחין וכו' ודאי הוא שספיחי ישראל בקדושת עזרא אסורין משום גזרה וכדלעיל, אבל לזרוע אסור מן התורה וכדלעיל נמי, והגוים אינם מצווין על השביעית ומשום הכי אין לנו לגזור עליהם ולאסור ספיחיהן, אבל מה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושתה לא הופקע אותו איסור בקניינו מטעם שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ושביעית שהרי אינם חייבין במעשר ואפילו הכי פירותיהן חייבין הרי הכי נמי אינם חייבין בשביעית אבל בפירותיהן נוהג שביעית שהרי בטול גזרת ספיחיה לא התיר עבודה בשביעית וכמו שכתב הוא ז"ל הל' שמיטה וזכרוה פרק ה' שהספיחין מותרין והעבודה אסורה, ואין לומר מי שספיחיו אסורין פירותיו אסורי' ומי שספיחיו מותרין פירותיו מותרי, שהרי איסורי הפירות אינו בא מכח הספיחי' אלא איסור הספיחין בא מכח איסור הפירות ותלי תניא בדלא תניא ואיך נתלו התר פירות הגוי מפני התר ספיחיו, והספיחי' אסורי' משום גזרה לא הפירות, וכבוש עולי מצרים אם עבדו ישראל אסור מדרבנן ולזה אם עבדו הגוי נאכל הוא, וממשנת אינו נאכל ואינו נעבד יראה גם כן בפי' שהפירות הגוי בעבודתו שהם אסורי' ולזה לא מצא הר"ם התר לפירות הגוי בשביעית אלא משום והגוים אינם מצווין על השביעית, דאי לאו הכי לכתוב פירות הגוי בשביעית מותרין ולשתוק.

 

נמצאת למד שבקדושה שניה אסורה בעבודה מדאוריתא ואספיחי' אסורי' מדרבנן, וכן לפי הנראה מה שזרע הגוי בקרקעו, ובקדושה ראשונה אסורה בעבודה מדרבנן, וספיחיה מותרי, וכן נמי מה שזרע הגוי ברקעו, ובשניהם מותרי' הפירות עד זמן הביעור, וכן ההפקר והעשבים שאין רוב בני אדם זועין אותם וכמו שהתבאר ואל הרב ז"ל יש לי להאמין אף על שמאל שהוא ימין. פרק חלק על בני כנען שבאו לדון עם ישראל בעניין שאמר ליה אלכסנדרוס מקדון החזירו לו תשובה אמרו ליה תן לנו זנמן נתן להם זמן שלשה ימים בדקו ולא מצאו תשובה מיד הניחו שדותיהם כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועין וברחו, ואותה שנה שביעית היתה וסמכו ישראל עליה, אם כן מה שזרע הגוי ברקעו בארץ ישראל מקדושה שניה בשביעית אסור, אבל ספיחיו מותרין, ובקדושה ראשונה אם זרע הגוי נאכל הוא וכ"ש שספיחיו מותרי', אבל לא נעבד לישראל ואם עבדו אסור דקדושה דרבנן בו.

 

נמצא לפי זה שכבוש עולי בבל אינו נאכל ואפילו נעבד על ידי הגוי, וכן נמי נראה לפי דברי הראב"ד, וזכרנוהו בפרק שאחר זה גבי עזקה, ואמנם האיסור מבואר באהלות פרק י"ז זכרנוהו פרק י"א.

 

נראה שנשארו פירותיהם בשביעית בחיוב תרומות ומעשרות כשאר השנים אלא שיהיה במעשר עני דלא גרע מעמון ומואב משום דסמיכי לארץ ישראל השביעית ההיא במעישר עני, ויהיה אם כן מי שבפירותיו חל שביעית כמו הישראל אין בו חיוב תרומות ומעשרות, אבל מי שלא חל עליו שביעית כמו הגוי פירותיו הם בחיוב תרומות ומעשרות, ואם כן עכשו בארץ ישראל שרוב פירותינו משל גוים הם בדין הוא שיהיה נוהג בהם דין המתנות בשביעית אלא שמעשר שני יהיה מעשר עני לא שני משום ב שאחר שפירות הגוים אין להם דין שביעית הוה להו בשביעית כפירות עמון ומואב שמפרישין המתנות  על הסדר.

 

אבל אנחנו בדרכי המחמירים הלכנו וכן מצאנו וקבלנו לרוב חכמי ארצנו, ורבותינו אבותינו ספרו לנו שרבינו שמשון ורבינו יצחק אחיו זכרונם לברכה כך פסקו גם כן, וכן זכרנו בההיא דמסכת מכשרירין שהבאנו, וכמו שפסק הראב"ד ז"ל (מעשר פי"א הט"ו) וכמו שהוא דעת רש"י ז"ל (מנחות סז,ב).

 

כתב טהור קדש מה"ר אליעזר זק"ל בהלכותיו, וצריך להזהר בכל מקום מפירות שגדלו בארץ ישראל, ברשות הגוי ככל חומר אותם פירות שגדלו ברשות ישראל, הן לענין תרומות ומעשרות הן לענין שביעית. עוד כתב ז"ל אלמא דכד נמי יש קניין, חייב לוקח מן הגוי בארץ ישראל מדרבנן. ואם אין קניין חייב מן התורה למאן דאמר מרוח הגוי אינו פוטר, ואי משום תבואת זרעך ולא לוקח, זה אינו אלא בלוקח מישראל ויש לקו קניין בארץ והטיל הכתוב החיוב על התבואה ומאחר שהוא זקוק לתרומה, כלומר לאחר שנמרח, יש אומרים אסור לאכול אפילו עראי לפירוש רבינו יצחק ב"ר מרדכי ז"ל והוא חייב מדאוריתא, מאחר דסביא ליה דאין מרוח הגוי פוטר. ועוד כתב ז"ל, ועכשיו אם אין קניין לגוי לוקח מן הגוי קודם מרוח חייב מדאורייתא, ואם יש קניין אינו חייב כי אם דרבנן בין קודם מרוח בין לאחר מירוח, עד כאן לשונו. אין משיבין את הארי אחר קדושה וטהרה אלא אם באנו מטעם יש קניין לחוד פשיטא דקודם מרוח פטור לגמרי, וכל שכן לאחר מרוח, דהא אנן לא מצינן למדחייה לעולם דמרוח גוי לא יהא פוטר דהא רבה בשלהי השולח גט דסבירא ליה אין קניין דייק דגנך דיגונך ולא דיגון גוי ולא חייב מכח אין קניין אלא הגדל בקרקע הגוי ומרחו ישראל. וכן נימצי בההיא דפרק רבי ישמעאל, רבי יוסי ורבי שמעון ס"ל דמרוח הגוי פוטר וכדאמרינן ורבי יוסי ורבי יהודה הלכה כרבי יוסי כדאיתא פרק מי שהוציאוהו וכל שכן כרבי מאיר אם כן פשיטא לן דמרוח הגוי פוטר ואפילו מדרבנן וכדלעיל ומזה הוא שישראל שמכר פירותיו לגוי קודם שבא לעונת מעשר וגמרן הגוי שהם פטורין מתרומה ומעשר, וכן כתב הר"ם ז"ל וכתב על זה הראב"ד ז"ל, אמר אברהם, לא ידעתי זה הגמר מהו, אם רצה לומר גמר הבשול ומשום בשול או גמר המרוח ומשום מרוח קאמר, וכן כתב הר"ם ז"ל וכתב על זה הראב"ד ז"ל, אמר אברהם, לא ידעתי זה הגמר מהו, אם רצה לומר גמר הבישול ומשום בשול או גמר המרוח ומשום מרוח קאמר, אמאי פטור לגמרי, והא אמרינן לעיל דאין קנין לגוי להפקיע מיד מעשר, ויהא חייב מדבריהם, ולא מיתוקמא מילתא אלא בסוריא, עד כאן ותימה על הראב"ד ז"ל האיך הקשה לר"ם מאמרו לעיל דאין קנין דלפי פירושו אין קשה עליו כלל, ועוד שהרב ז"ל לא בא הנה מטעם קניין וכדלקמן.

 

ושטת הר"ם ז"ל מסתברא שהיא שנלך בפירות המחוברים אחר מי שנמצאו [בידו] בהגיעם לעונת מעשר ומרוחו.

 

ביאור דעת הכפו"פ

הנה בריש פ"ד כ' דלדעת הרמב"ם הפלוגתא אי יש קנין הוא לאחר שחזר הישראל ולקחה, אם חזר הקרקע לקדושתו, דאילו פירות הגוי בקרקע שלו פשיטא ליה דפטור.וכ' דלשיטתו אין קנין הוא כשיטתינו יש קנין, וצ"ב א"כ מה השיג על הרמב"ם בפ' מז' שהנעבד על ידי גוי צריך להיות אסור באכילה, משום נעבד, הלא הוא בחו"ל ואיזהו איסור יש לעבוד בחו"ל.

 

ודבר זה מבואר מתוך דבריו שכ' שאם היה דעת הרב, שבקרקע הגוי נעבד היה בא מטעם יש קנין, ולא היה צריך לזכרון ספיחים.

 

הרי שקושיתו על הרמב"ם היות ופסק אין קנין, וא"כ הקרקע נשארת ארץ ישראל וא"כ הנעבד בה בשביעית אסור באכילה ל"ש על ידי גוי.

 

וא"כ צ"ב אמאי הפירות פטורין מתרו"מ ואילו לגבי שביעית אסורין באכילה.

 

והנה בתוך לשונו כ' שהרי אינם חייבין במעשר, אבל פירותיהם חייבין. ה"נ אינם חייבין בשביעית, אבל בפירותיהם נוהג שביעית. וצ"ב ממש"כ לעיל בדעת הרמב"ם דפירות הגוי, פשיטא ליה דפטור.

 

ועכצ"ל בכונתו שהגוי פטור ונפ"מ דאי יהיה בשעת מירוח ביד גוי, כיון שאין חל עליו החיוב תו לא יחול עולמית, משא"כ אי המירוח יהיה אצל הישראל כיון שאין הפירות בחפצא פטורין, אלא בעליהם פטור, וכיון שהשתא בעליהם ישראל, בשעת מירוח חייבין מן התורה, וכ"ז הוא לענין תרו"מ שתליא בבעליהן, אך לענין שביעית שאין איסור הפירות תליא בבעלים כלל, אלא כשנעבד אסור באכילה ממילא על הפירות שנעבדו על ידי גוי בקרקע שלו אסורין באכילה, לשיטתו דס"ל כראב"ד והרז"ה דשמור ונעבד אף ע"י נכרי אסור.

 

וא"כ יש לחקור מה יהיה דין פירות הגוי לשיטתו לענין סחורה, ביעור והפסד, דיש מקום לומר דדוקא בנעבד אמרה, אך בשאר איסורי השביעית שמא תליא בבעליהם, [וכמו שהבין הכ"מ] וכיון שאין הבעלים חייבין בשביעית, כמו שכתב, א"כ תוצאת הדינים שקשורים לבעלים, לא יהיה, ורק מה שתליא בחפצא דהפירות בלבד הוא שיהיה ג"כ ברשות גוי.

 

והנראה דתליא בזה דיל"ע במה שאמרה תורה והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, דנילף מזה כל האיסורים הנ"ל לאכלה ולא לסחורה, ולא להפסד וכו' ומהמשך הפסוק ולבהמתך אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול, דכלה לבהמתך בשדך כלה מהבית, האם הוא דין בבעלים דהוא חיוב עשה על הבעלים וממילא כל שהבעלים נכרי לא שייך כלל דינים אלו שהם תוצאה מהחיוב עשה דהבעלים.

 

או דילמא שקדושת החפצא היא הגורמת דינים אלו, ואמנם הוזהרו בה ישראל, אך לאו דוקא בעלי השדה, והראי' לכאורה משדה הפקר דינהגו בפירותיה כל דיני שביעית ואף שאין לה בעלים, וא"כ מ"ש גוי ואמנם יש מקום לומר דכיון דכל דינים אלו הלא הם מחמת הפקר הפירות, ונתינת התורה רק ע"מ לאכלן, משא"כ בידי גוי דהא ודאי דיש לו קנין נכסים, ממונית בפירות ואינם הפקר, ממילא לא שייך דינים אלו.

 

הכפתור ופרח הוכיח ממס' נגעים פי"ב מ"א ותוספתא פ"ז הט"ו דמבואר דהלוקח בית מן הגוי יראה בתחילה משא"כ באדם.

 

ובי' הר"ש שם פי"א מ"א דלא דמי לבהרות טהורות שהיו בעכו"ם ונתגייר דהתם בגופו וכשיתגייר כקטן שנולד, אבל האי בגד חזי לנגעים אלא שרשות העכו"ם מעכב.

 

ובלשו' הרא"ש שם דהתם הנגע בגופו ואין הגוף ראוי לקבל הנגע, הילכך אותו הנגע טהור לעולם אבל הכא הבגד חזי ליה לקבל  אלא שרשות עכו"ם מעכבו.

 

והנה שם הילפותא ג"כ, כי תבואו אל ארץ אחוזתכם ותניא בתו"כ אחוזתכם מיטמא' בנגעים ואין אחוזת עכו"ם מיטמאה בנגעים, וכשם, כך אין בגדיהם מטמאה בנגעים.

 

והוכיח מכאן הכפו"פ דלכו"ע לאחר שחזר הישראל וקנאה ישראל חייב בתרו"מ.

 

ושמא יש לחלק דהתם בעינן שיהיה אחוזת ישראל בא"י וכיון שקנאה ישראל הוה אחוזת ישראל, אך לא בעינן קדושת הארץ דווקא, ואף שבעינן כי תבואו אל ארץ כנען, מ"מ לאו בקדושת א"י תליא מילתא אלא בבעלות ישראל בארץ ישראל, וכלענין בגדים, דשם הגוי קונהו לגמרי, ואעפ"כ חל הנגע, וכשקנאו ישראל מטמא, ואף שהיה בקנין גמור דעכו"ם וא"כ ה"ה בבית, והכפו"פ ס"ל דתליא בקדושת הארץ דוקא כתרו"מ.

שוב מצאתי בכפו"פ עצמו לקמן שחילק בזה בין נגעים לתרו"מ...

בכפו"פ ואשתכח וכו' יעוי' משצעה"ג וראי' מכאן כיסוד שבי' בכ"מ דבשעת מירוח הוא הנקבעל אף למ"ד יש קנין ואין קנין, בבעלות הגוי במירוח פטור, ולאו מטעמא דמירוח פוטר דהא לא ס"ל לר"א, אלא מטעם שאין בעלים להחיל עליהן החיוב ושוב פטור לעולם.

 

ושם בהמשך בי' סוגיא דמנחות לא' דמ"ד אין קנין ס"ל נמי מירוח עכו"ם אינו פוטר ובזה ניצל מקושית התוס' והשטמ"ק שם אמאי לא העמידוהו כמ"ד אין קנין ולאחר מירוח דחייב מדרבנן, ואמנם כ' דאף מ"ד יש קנין אף לאחר מירוח עדיין חייב מדרבנן כמבואר בסוגיא לשיטתו דקאי לאחר מירוח. - וא"כ לכ"ע חייבין מדרבנן פירות עכו"ם אף לאחר מירוח [והוא דלא כסוגיא דגיטין דתליא פלוגתתם הא בהא]

 

העברנו לסוגיות

ספר כפתור ופרח פרק ד [קנין גוי בא"י] אבל אנו בדרכי המחמירים הלכנו, וכן מצאנו וקבלנו לרוב חכמי ארצנו, ורבותינו אבותינו ספרו לנו שרבינו שמשון ורבינו יצחק אחיו זכרונם לברכה כך פסקו גם כן, וכן זכרנו בההיא דמסכת מכשירין שהבאנו, וכמו שפסק הראב"ד ז"ל (מעשר פי"א הט"ו) וכמו שהוא דעת רש"י ז"ל (מנחות סז, ב).

 

בשיטת הרדב"ז ברמב"ם

תרומות פ"א ה"י ופסק כמ"ד אין קנין לעכו"ם להפקיע מן המעשרות, ומ"ש רבי' לפיכך אם חזר ולקחה לאו למימרא שאם לקח הפירות לא יתחייב מן התורה שכן כתב בסמוך שחייב אלא בא לומר שאפי' לקח הקרקע לא הוי כיבוש יחיד ויהיה פטור מן התורה אלא חייב בכל מן התורה ואין יכול לומר אני בא מכח העכו"ם שהרי קנה את הקרקע[62]:

ובהי"ב מכר העכו"ם הפירות וכו'. פרק בתרא דמעשרות זה מבואר שאין קנין לעכו"ם להפקיע מן המעשרות וכיון שעדיין לא הגיעו לשליש הוי גמרו ביד ישראל וחייב בכל מן התורה כאילו חזר וקנה הקרקע ולא מצי למימר מכח העכו"ם קא אתינא דכולי חיובא עליה רמיא.

 

הי"ג ואני שמעתי ולא אבין דלא אמרינן אין קנין לעכו"ם אלא בזמן שקונה הקרקע אבל הכא שלא קנה אלא הפירות וגמרן העכו"ם למה יתחייבו והדבר כל כך פשוט אצלי עד שאני אומר דלא תני לה אלא משום סיפא ואם אחר שבאו לעונת המעשרות אע"פ שגמרן העכו"ם חייב בכל מדבריהם דמן התורה פטור הוא דכתיב דגנך ולא דיגון עכו"ם.

 

ובהי"ד וה"ה נמי אם קנה פירות תלושים מן העכו"ם ועדיין לא נגמרו מלאכתן למעשר כגון ענבים לעשות יין או לעשות צימוקין חייבין במעשר ומצי למימר אנא מכח עכו"ם קא אתינא אבל אם קנה פירות לאכול אותם כאשר הם הוי גמרו ביד עכו"ם ופטור מכלום ולהאי מילתא יש קנין לעכו"ם להפקיע מיד המעשר וכן המנהג.

 

ובהי"ז משמע שאם היה אריס לעכו"ם בא"י חייב ואם מירחן ישראל חייב מן התורה ואם מירחן העכו"ם חייב מדבריהם שהרי ביד ישראל הגיעו לעונת המעשרות דאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מן המעשרות ולא הוצרך רבינו לכתוב דין אריס לעכו"ם בא"י לפי שכבר נתבאר למעלה.

 

ובבכורים פ"ב הט"ו זה מבואר שאין קנין לעכו"ם להפקיע מן המעשרות וכן כתב פ"ק דתרומות עכו"ם שקנה קרקע בא"י לא הפקיעה מן המצות אלא הרי היא בקדושתה לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד וכו'. וכתב הראב"ד אעפ"י שבכרו ברשות העכו"ם שלא תאמר כיון שבכרו ברשות העכו"ם כבר נפטרו וכן דעת רבינו דכיון שלא נפקעה בהיותה ביד העכו"ם הואיל וחזר ולקחה ממנו הוי כאילו גדל הכל ברשות ישראל.

 

ובהל' שמיטה פ"ד הכ"ט כ' ומדיהיב רבינו טעמא שלא גזרו על הספיחים משמע דפסק כמ"ד אין קנין לעכו"ם בא"י ופלוגתא היא בפרק השולח וכ"כ בפ"ק דתרומות עכו"ם שקנה קרקע בא"י לא הפקיעה מן המצות הילכך פירותיו מותרין שהרי לא נעשה בהם איסור וספיחיןמותרין, ומיהו כיון שאין קנין לעכו"ם להפקיע קדושת הארץ נהי דפירותיהן וספיחיהם מותרין מ"מ צריך לאכלן בקדושת שביעית היכלך יש למצוא טעם על מה סמכו שאין מדקדקין בדבר ועושין סחורה בפירות שביעית ונוהגין בה כשאר השנים וי"ל דסמכו להם על הגאונים דפסקו הלכה כרבי דאמר שביעית בזמן הזה דרבנן וכיון דעיקרו מדרבנן[63] ואיכא מ"ד יש קנין לעכו"ם להפקיע הארץ מקדושתה סמכו עליו במילתא דרבנן אבל מדברי רבינו נראה דפסק כרבנן דאמר שביעית בזמן הזה דאורייתא שהרי כתב סתם מ"ע להשמיט וכו' ולא חילק כאשר עשה פ"א מהל' תרומות לענין תרו"מ וכ"כ פ"ט מהלכות אלו וז"ל ואין פרוזבול מועיל אלא בשמיטת כספים בזמן שהיא מד"ס אבל שמיטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה ע"כ משמע דאפילו בזמן הזה השמיטה היא של תורה הילכך יש להזהר לנהוג בפירות שביעית הנלקחים מן העכו"ם קדושת שביעית אע"פ שפירותיהן וספיחיהם מותרין ואין טעונין ביעור מ"מ קדושת שביעית יש בהם שהרי לא הופקע קדושתם ע"י קנין העכו"ם ולפיכך אם עבד ישראל הקרקע אע"פ שהיא של העכו"ם איסורא עבד כאילו היה ביד ישראל ואין הפירות נאכלין שנעבדה בהם עבירה לפי שכל המקומות שדרין בהם ישראל בזמן הזה הם מכבוש עולי בבל והיינו דתנן מא"י ועד כזיב לאנ אכל ולא נעבד והספיחין לעולם מותרים. וראיתי לבעל הכפתור ופרח שכתב וז"ל נמצא לפי זה שכבוש עולי בבל אינו נאכל ואינו נעבד ע"י עכו"ם וכן נראה נמי לפי דברי הראב"ד וזכרנוהו בפרק שאחר זה גבי עזקה ולא מסתברא לי דא"כ היה משיג על רבינו הכא ומה שנ"ל מכוון להלכה לפי שיטת רבינו כתבתי:

 

להביא חלק מהתשובה

ביאור הדברים

בי' להדיא בהל' י' שלענין חיוב הפירות בתרו"מ אין הבדל אי  קנה רק הפירות קודם מירוח וכמש"כ הרמב"ם בהי"א, וכל הנפק"מ בקנה הקרקע הוא לענין חיובי הנתינה דתליא בממון כמש"כ המהרי"ט. וכן כ' הרדב"ז בהל' יב' שאין קנין לעכו"ם להפקיע, וכיון שלא הגיע לשליש חייב בכל מן התורה כאילו חזר וקנה הקרקע והוא אף לענין הנ"ל.

 

ובפי"ג השיג הראב"ד, ככ"מ דל"א אין קנין אלא בזמן שקונה הקרקע, אבל הכא שלא קנה אלא הפירות וגמרן העכו"ם למה נתחייבו והדבר כ"כ פשוט אצלי וכו', ואף שכ' לעיל בהי"א דאף בפירות ו"ע דתליא בשעת מירוח

 

וכ"כ בהי"ד הוי גמרו ביד עכו"ם ופטור מכלום, ולהאי מילתא יש קנין הרי להדיא שקרא למירוח ברשות גוי יש קנין, וע"ז הוסיף וכן המנהג והוא להדיא כמש"ב בכ"מ.

ובפ"ד משמיטה הכ"ט פסק דיש לנהוג בקדו"ש בפירות עכו"ם וע"כ דרק משום מירוח ברשות עכו"ם אתי עלה דיש קנין בעודה ביד גוי וכפש"ב.

 

ובהי"ז שאם היה אריס לעכו"ם בא"י חייב, דאין קנין לעכו"ם הרי להדיא דמדין הקרקע אין קנין, וכל ההבנה הוא רק משום, - ואמנם צ"ב במאי איירי דאי בחלק הגוי הוי כמירוח גוי כמש"כ ובחלק הישראל הוי מירוח ופירות ישראל.

 

ונראה פשוט דאיירי דוקא בחלק הישראל.

בשיטת הכ"מ ברמב"ם.

בה"י ואע"ג דבכמה משניות מסדר זרעים ומקומות אחרים משמע דיש קנין לעכו"ם לא קיי"ל כוותייהו אי נמי דהתם בשלא חזר ולקחה ממנו ישראל ורבינו מיירי בשחזר ולקחה ממנו ישראל כמבואר בדבריו וכן לענין הקונה ממנו פירות ומירחן ישראל וכדבסמוך.

 

בהי"א על מה שפסק הרמב"ם דישראל שלקח פירות תלושין מעכו"ם ומירחן חייב בתרו"מ. כ' הכ"מ (בסופ"ק דבכורות), אלא דמרחינהו ישראל ברשות עכו"ם מעשרן דאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מיד מעשר, ומפרש רבינו דהא דקאמר דמרחינהו ישראל ברשות עכו"ם היינו שלקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל וכן פירשו התוס' ומ"ש חייבים בכל מן התורה משמע לרבינו דדרשא דגנך ולא דגן עכו"ם דרשא גמורה היא מן התורה אלמא כל שאינו דגן עכו"ם אלא דגן ישראל חייב מן התורה[64].

 

בהי"ג וי"ל דרבינו לא כתב לעיל דאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מיד מעשר אלא לענין אם חזר ולקחה ממנו ישראל שלא יהא ככיבוש יחיד או אם קנה הפירות ומירח אותן[65] ומש"ה אוקמוה בסוריא וחייבת חיוב גמור.

 

וכתב הר"י קורקוס אבל אם לא מירח ישראל אפילו בארץ אין שם חיוב מן התורה כלל דדרשינן דגנך ולא דיגון עכו"ם ומיהו אם הביא שליש ביד ישראל חייב מדבריהם דכיון שנתחייבו אין חוזרים ונפטרים אבל אם גם באו לעונת המעשרות דהיינו הבאת שליש ביד עכו"ם פטורים לגמרי כיון שהעכו"ם מירחן כההיא דבכורות שכתבתי בסמוך דמירוח עכו"ם פטור לגמרי אפילו מדרבנן וכן משמע בהקומץ וה"ז דומה לדין שכתב רבינו לעיל פירות העכו"ם שגדלו בקרקע שקנו בא"י אם נגמרה מלאכתן ביד העכו"ם פטורים מכלום ואע"פ שכאן גדלו בקרקע ישראל כיון דקי"ל אין קנין לעכו"ם אין הפרש בין קרקע שביד עכו"ם לקרקע שביד ישראל ומיהו בהגיעו לעונת המעשרות שהיא מדרבנן חילקו בין הגיעו ביד עכו"ם ללא הגיעו דלא שייך בהא למיתי עלה מטעם אין קנין דכיון דמירחן עכו"ם בכל גוונא פטור מדרשא דדיגונך ולא דיגון עכו"ם אלא כיון שהביאו שליש ביד ישראל והיא שעת חיובם וירד להם תורת חיוב לא ראו לפטרם לגמר ולכך חייבו אותו חכמים ומההיא דבכורות אין ללמוד שפטור לגמרי אלא בגדלו ברשות עכו"ם דבהכי איירי התם דקאמר הלוקח טבלים דהבאת שליש ביד עכו"ם לא חשיבא אפילו אין קנין ואין זה נקרא תורת חיוב דאין פירות העכו"ם עומדים ליתרם וכיון שהוא מירחם אין כאן חיוב אפילו מדרבנן כללא דמילתא דבמידי דאורייתא שייך למיתי מטעם אין קנין ואין לחלק בין עכו"ם לישראל אבל במילתא דרבנן שייך לחלק ולא אמרינן בה אין קנין ולדעת הראב"ד אפילו בחיובא דרבנן שייך למיתי מטעם אין קנין ואין חילוק בין הביאה ביד עכו"ם להביאה ביד ישראל. ודרך רש"י נראה כשיטת רבינו שכתב בההיא דהשולח שכתבתי בסמוך חייבת במעשר אם בא ישראל ולקח מאותן פירות ומירחן עכ"ל. וכן מפורש בירושלמי בפ"ה דדמאי ררבי זעירא אמר קומי ר' אבוה בשם ר"א אע"ג דר"מ אמר אין קנין היינו לענין אם זרעה ישראל בקבלנות או בחכירות דבקדושתה קיימא דלא תימא דהויא כי סוריא אם חזר ישראל ולקח מן העכו"ם הפירות קודם מירוח אבל אם העכו"ם זרעה וגם עשה מירוח לכ"ע יש קנין דנהי דלא קני קרקע פירות מיהא קני ויש לזה רמז עוד בירושלמי דשביעית פ"ז הלכה ד':

 

ובהי"ח וכ' הר"י קורקוס ז"ל אפשר לומר דלאו דוקא שחזר ולקח השדה דה"ה חזר ולקח ומירחן כדברי רש"י שכתבתי למעלה שכיון שבשעה שבאו לעונת המעשרות היו בקרע ואח"כ מירחן הוא והם שלו חייב וע"כ לא פטר רבינו למעלה כשקנה הפירות מחוברים אפילו קודם שבאו לעונת המעשרות אלא כשלא היה הקרקע של ישראל בשעת עונת המעשרות וזהו שסיים רבינו וכתב שהרי נתחייבה ביד הישראל דבהכי תליא מילתא ומ"מ יש מקום לבעל דין לחלוק ע"ז ולומר דלעולם בעינן שיחזור ויקנה גם הקרקע ובתושבה כתב רבינו ז"ל חייבת הואיל והיבאה שליש ביד ישראל והיא עתה עם הקרקע ביד ישראל נראה שהוא מצריך שיחזור ויקנה גם הקרקע עכ"ל.

 

בה"כ אבל יש לתמוה שמאחר דלמ"ד אין קנין לעכום וכו' אוקימנא האי ברייתא בסוריא דאילו בא"י הכל טבל ורבינו פסק כמ"ד אין קנין וכו' לא ה"ל לכתוב בא"י טבל וחולין מעורבים זה בזה אלא ה"ל לכתוב הכל טבל וי"ל דה"מ לשנויי דלא אמרינן אין קנין לעכו"ם אלא לענין אם חזר ולקחה ממנו ישראל שלא יהא ככיבוש יחיד וכמו שכתבתי לעיל לדעת רבינו והב"ע בשלא חזר ולקחה ממנו ישראל ולא העמידה בסוריא אלא שלא רצה להאריך או שרצה להשיב לו לפי שיטתו, ולפי מ"ש רבינו בס"פ זה דהאידנא אין אנו חייבים במעשרות אלא מדרבנן גם בא"י יש ברירה והר"י קורקוס ז"ל תירץ דרבינו מיירי בשחלקו קודם מירוח ומירחן עכו"ם ודרשינון ולא דיגון עכו"ם אלא שכיון שהביאו שליש ביד ישראל הוא שחלקו של ישראל חייב בתרומה מדבריהם אפילו מירח העכו"ם ולכך כתב רבינו הרי טבל וחולין מעורביןם בכל קלח וקלח של עכו"ם פירוש דאילו מה שלקח ישראל כיון שמירחו ישראל חייב דהא אין קנין לעכו"ם אלא חלק העכו"ם שנתמרח ע"י עכו"ם זהו שאנו באים לו מטעם ברירה וא"ת אמאי אצטריך גמרא לשנויי בסוריא ולא אוקמוה אפילו בא"י ופליגי במה שמירח העכו"ם דשייך ברירה אפילו למ"ד אין קנין לעכו"ם וי"ל דלפי ששם הקשו מברייתא אחרת ואוקמוה בסוריא לכך משני ה"נ בסוריא עכ"ל ועודד האריך בדבר.

 

בהל' בכורים פ"ב הט"ו כתב הראב"ד המוכר שדהו לעכו"ם וכו' א"א אע"פ שבכרו ברשות העכו"ם עכ"ל וכתב הר"י קורקוס ז"ל ונראה דרבינו לטעמיה אזיל שהוא מפרש מה שכתב אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע היינו אם חזר ישראל וקנה השדה כמה שכתב בפרק א' מהלכות תרומות ולכך כתב כאן וחזר ולקחה ממנו שסובר רבינו דברייתא בהכי מיירי ובשבכרו ברשות העכו"ם אפשר דדמי לפירות שנתמרחו ברשות העכו"ם שאין ישראל הקונה חייב[66] עכ"ל:

 

בפ"ד משמיטה ויובל הכ"ט לאחר שהביא דעת הכפתור ופרח כ' ומ"ש לא נפקע אותו איסור בקנינו מטעם שאין קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ושביעית אשתמיטתיה מה שכתב רבינו בפ"א מהלכות תרומות שמה שאמרו אין קנין לעכו"ם בארץ להפקיע מן המצות היינו לענין שאם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא הרי היא כאילו לא נמכרה לעכו"ם מעולם אבל בעודה ביד עכו"ם מופקעת היא ומה שפירותיהם חייבים במעשר אינו אלא כשמירחם ישראל דוקא[67].

 

ובפ"ז ה"ג כתב הרב רבי' יעקב קורקוס ז"ל על גירסת התוספות ורבינו שמשון וספר מצות גדול וז"ל תקנה גדולה ליושבי הארץ בזמן הזה כי אע"פ שמותר לקנות פירות מעכו"ם כמו שיתבאר ספ"ד מ"מ כיון שאין קנין לעכו"ם חלה קדושת שביעית על הפירות וצריך לבערם בזמן הביעור והרי הם כספיחים העולים בשדה בור ודומיהם מהספיחים המותרים כי אע"פ שלא גזרו בהם גזירת ספיחים מ"מ קדושת שביעית עליהם וחייב לבערם והוא הדין לפירות העכו"ם כיון שאין קנין להם והרי הם כספיחים שגדלו בקרקע ישראל שחייבים בביעור כי הדלות רב ועצום ובמה שכתבתי יכולים לקיים מצות ביעור בלא ביעור וכאשר יעץ רבי אמי להנהו קפודקאי אע"פ שלדעת רבינו צריך לשרוף אותם ולבערם וזהו הביעור וכן כתב רש"י פ' מקום שנהגו שהביעור הוא במקום מדרס רגל חיה ובהמה מ"מ כדאי הם הגאונים הנזכרים והראיות לסמוך עליהם כ"ש בשעת הדחק כי רב הוא עכ"ל.

 

 ויל"ב

א. ולא נתבאר מקור דין זה לרבה שביד העכו"ם יש קנין, דהלא רבה לא דריש דגנך אלא דיגונך על מעשה המירוח.

ב. הרמב"ם פסק  בהלכות תרומות פ"ב ה"י פסק כמשנתינו, הלקט והשכחה והפאה של עכו"ם חייבין בתרומה ומעשרות, אא"כ הפקיר. ולא חילק של מי השדה הרי להדיא שפסק כמשנתינו שאין קנין וחזר בו מחיבורו במשניות.

ג. הלא הגמ' עצמה הוכיחה מאותם משניות שכ' בהם הרמב"ם שאין הלכה כן.

והנראה ביסוד הדברים דבודאי אף דעת הכ"מ דלרבה אין קנין לעכו"ם כלל להפקיע קדושתן בין לענין הגוף בין לענין הפירות. כמש"כ בלשון הכ"מ שכשמירחן ישראל לבסוף חייבין מה"ת, וכן בהל' בכורים כ' ושביכרו ברשות עכו"ם דמי למירוח. הרי דלא סגי ליה מה שגדל ברשות עכו"ם קודם מירוח ואילו ס"ל יש קנין לענין הפירות, למאי הוצרכו שיהא ברשות הגוי בשעת מירוח, ודוקא בשעת מירוח אי היה ברשותו של עכו"ם פטור שכיון שבשעת חלות חיובן לא היה על מי לחול, ולא נתחייבו במעשרות, שוב אין על הפירות קדושה, ושפיר יש לגוי בהם קנין גמור, וממילא נפטרו לעולם, ויסוד הדברים דחלות חיוב מירוח חל דוקא על החפצא ביחס לבעליהם, ושמא זהו יסוד דין  דלוקח פטור ממעשרו' כיון שאין החיוב חפצא אלא ביחס לבעליהם וממילא אי הבעלים גוי לא נתחייב החפצא כלל, ושוב יש לו בהם קנין גמור, דאין עליהם קדושת הארץ, משא"כ קודם מירוח דעדיין שייך בהם קדושה לענין שאי יתמרחו ברשות ישראל יהא בהם כל הדינים, בודאי אין לגוי קנין אף בפירות.

 

וא"כ קנין הפירות לענין קדושתן ביד גוי מתלי תלי וקאי ברשותן בשעת מירוח.

 

ומדוייק נפלא לשון הרמב"ם דלשיטתו מירוח הפוטר קאי על העושה המירוח ולכך פסק דנכרי שמירח של ישראל פטור, ואעפ"כ לא פ' דישראל הממרח של נכרי חייב, והביאור דבנכרי אי' תרי פטורי או שהיה שלו בשעת מירוח כמש"כ והוא מדין בעלותו כחידושו של הכ"מ או עשייתו המירוח ואף ברשות ישראל, משא"כ כדי שמירוח יחייב ודאי בעי' שהישראל יעשהו בתוך שלו, ומיושב שפיר מניין לקח מקור דין זה וכלשון הרמב"ם דגנך ולא דגן עכו"ם דרבה דס"ל שקאי אשרע תירוח תרוויהו ילפי' מינה או עשייתו או בעלותו באותו שעה מדלא כ' תבואתך (כמש"כ התוס') ור"א ס"ל דדגנך קאי אקודם מירוח דיש קנין לעולם בפירותיה. וכלשון הסוגיא במנחות דכ' דמירוח פטור מדין דגנך ולא כ' דיגונך, וכפי' הרגמ"ה שם.

 

ומיושב שפיר הא דיסוד הדברים הלא הביא הכ"מ בשם המהר"י קורקוס ואעפ"כ כ' בשמו להחמיר בקדו"ש בפירות נכרים, ולדברינו א"ש דכל הפטור לענין תרו"מ דוקא בהיו בשעת מירוח ברשות עכו"ם. 

 

והנה בשו"ת ר' בצלאל אשכנזי סי' א' ס"ל כדעת הכ"מ ברמב"ם ומשמע להדיא כמו שביארנו וז"ל שם.

 

ודע דלשיטת הרמב"ם ז"ל אפי' לרבה דס"ל אין קנין לעובדי כוכבים בא"י בגוף הקרקע היינו דווקא אם חזר ישראל ולקחה הוא דלא נפקעה קדושתה אבל כל עוד שהיא ביד העובדי כוכבים ומזלות היא מופקעת מקדושתה ועומדת ויש לו לעובדי כוכבים קנין בפירותיה והקונה פירות מן העובדי כוכבים לאחר שגדלו ונגמרו ברשותו פטורין דמה שנגמר ברשותו זהו קנינו בו וזהו שאמר רבה אבל יש קנין לעובדי כוכבים ומזלות בא"י לחפור בורות וכו' דכל עוד שהקרקע ברשותו הרי הוא קנוי לו ולאו דוקא קנין פירות אלא אפילו קנין בגוף הקרקע ואפילו להפקיע הפירות מידי מעשר והלכך הלוקח פירות מן העובדי כוכבים שגדלו בקרקע שקנה בארץ ישראל אם נגמרה מלאכתן ביד העובדי כוכבים ומזלות פטורין דגמרן ביד העובדי כוכבים ומזלות זהו קניינו בהם אבל אם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שנגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מן התורה ורבי אלעזר סבר יש קנין לעובדי כוכבים ומזלות להפקיע מיד מעשר דכתיב גבי מעשר דגנך ולא דגן עובדי כוכבים ומזלות משמע דכל שנכנס תחת רשות העובדי כוכבים ומזלות אף על גב דהעובד כוכבים ומזלות לא עשה בו שום מלאכה הופקעה מיד מעשר אבל אין קנין לעובדי כוכבים ומזלות בארץ ישראל לחפור בה בורות וכו' שנ' לה' הארץ ומלואה ה"ג בספרים ישנים ומיהו בספרינו לא גרסינן אלא שנ' כי לי הארץ וכן גריס הרמ"ה ז"ל וגריס נמי לי קדושת הארץ וכדכתיבנא לעיל אבל הרמב"ן ז"ל לא גריס אלא לי הארץ וכתב ז"ל דלא משמע קדושת הארץ וכדכתיבנא לעיל.

 

הרי לנו יסוד הדברים דלר"א עצם זה שנכנס לרשות העובד כוכבים אעפ"י שלא עשה בו מלאכה מפקיעה מידי מעשר אף קודם מירוח, ולדעת רבה רק בנעשה בו מירוח ברשות עכו"ם מפקע מידי מעשר, ואעפ"כ קראה לו שכ"ז שהיא ברשותו היא מופקעת ועומדת.

 

וא"ש מקורם דר"א יליף מדגנך, אף קודם מירוח, רבה דיליף מדיגונך דשעת מירוח הוא הקובע.

 

ומצאנו בפי' רגמ"ה במנחות והביאו רב"א בתשובתו הנ"ל שכ' תורמין, ומשלהם על של ישראל אלמא קסברי ר' מאיר ור' יהודה דמירוח עובד כוכבים אינו פוטר שאם היה לעובד כוכבים כרי ומירחו היינו [שמשוה] פניו ברחת וקנאו ישראל לא אמרינן הואיל ומירוח ביד עובד כוכבים פטור דסברי אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ותורמין משל כל על של כל דהוי מן החייב על החייב. ע"כ.

 

הרי להדיא שבי' שהסיבה שאין מירוחו פוטר משום שאין קנין, דכל שהיה ברשות גוי, בשעת מירוח בעינן לטעמא דאין קנין.

 

ומכאן הוכחה ברורה דלמאן דס"ל אין קנין אף בגדל ביד עכו"ם חייב.

 

 

  

 

נספחים:

 

 

 

 

שמיטה תשס'

א"כ הרב בצלאל בלוי שליט"א

כפי אשר נדברנו הנני מנסה לערוך הדברים בכתב - ויהיו לרצון אמרי פי וגו'.

ראשית יש להקדים כי המשא המתן המדיני בשקו"ט דהגמ' והפוסקים ראוי לו שיבוא ללא כל הקדמה נטיתית, וכאשר הורו לנו חז"ל שחכם אינו מורה לאחר שבאה שאלה לידו, שעצם ההוראה לאחר שנקבע מסיבה מסויימת משיכה לתוצאתה, הרי היא בסכנה.

כ"ש בדור יתום כשלנו, אשר כפי שאמר הגרי"ז אשר באמת אצבע  בקירא אנו בסברא, ולא היה לנו להתעסק בזה כלל, אלא שמה נעשה שנצטוינו בתלמוד תורה.

הן אמת דבני ירושלים אנו ועלינו למשכוני נפשין ליישב שיטותיה, אך כ"ז רק ליישבה, אך לא להפוך קערה על פיה, ולשויי לכל אלו הראשוני' והאחרוני' אשר לא כ' כחידושו של הכ"מ כביכול שהם המחדשים, בסוגיא. אין לנו להתעלם מרהיטת הגמ' והפוסקים ולהודיע בריש גלי את האמת הנראה לעיניים, ואעפ"כ אח"כ לנסות ליישב דרכינו אשר בדרך רבותינו הלכנו.

אך ברור שאין זו דרך המלחמה, שהרוצה לנצח, הלא צריך לקחת את כל הקופה לצידו, ולהשמיט כל מה שאינו נראה מסכים לצד זה, שאל"כ הריהו מודה במקצת ויכול להפסיד במלחמתו.

אך אין זו הדרך במלחמתה של תורה אשר שם עלינו להיות כנים ואמתיים, [ואדרבה כל מעיין בספר אשר מנסה ליישב את הצד שכנגדו הלא רואה כי דבריו נכונו משא"כ להיפך וד"ל.]

הלא מי לנו גדול ממרן החזו"א זלל"ה במלחמתו נגד ההיתר מכירה הידוע, ואעפ"כ כאשר נראה  צד להפך בזכותם, הלא ציין זאת בספרו, כי הלא תורה היא, ואין לסטות מנתיבי האמת.

אך היום מגמה חדשה נוצרה במחברי קונטרסים למיניהם, וכ"א מושך לתוך שלו בהשמיטו פה ושם מה שנראה כפלוני  ובהגישו בצורה מסויימת הדברים אשר נראים כאלמוני וכדו' - האם העסק בכגון זו נכלל בת"ת אתמהה?!

אדון את כ"ת לע"ע, כרודף אחר האמת.וכשוגג, ונתחיל לדון בע"ה.

א. כ"ת התחיל את מאמרו בלשון, מהו הביאור יש קנין או אין קנין אליבא דרוב הפוסקים ומה שחידש בזה מרן החזו"א.

האם נעלמו מעיני כ"ת דברי הכפתור ופרח בריש פ"ד וז"ל.

לא נחלקו כל זמן שחזר הישראל ולקחה דחזרה לקדושתה, ואלא פלוגתייהו בפירות הגוי בקרקע שלו, זהו לפי פי' רש"י ז"ל ולפירוש הרמב"ם כתב באמת ככ"מ, ובהמשך כ' דמסתברא כפי' רש"י.

ובהמשך שם כ' והר"ם ז"ל שפטרם הוא מפני שפירש דין קנין ודין גזירה זולת רבותינו הצרפתיים.

הרי להדיא שכ' בדעת הראשוני' חכמי אשכנז (בעלי התוס') כמש"כ החזו"א. ופסק כמותם ורק בדעת הרמב"ם כ' שנהיה חו"ל למ"ד יש קנין, והאיך יכתוב כ"ת שזהו חידוש של החזו"א.

ב. הלא רהיטת הסוגיא כן הוא, כמו שהזכיר כ"ת בעמו' רמו' מספרו, וכ' ע"ז דכבר הקשה כן הגר"ח ואכ"מ וכו' וכל המעיין בדברי הגר"ח יראה להדיא שכ' מילה במילה כדעת החזו"א בזה, שלמ"ד יש קנין לא נהיה חו"ל, [ועיינתי שם אף בסופו לענין תלי' ביובל ונשאר הגר"ח בזה שאינה חו"ל] והאיך כ' שהוא חי' דהחזו"א?.

ג. הלא כ"ת הביא להדיא בתו"ד דברי הרא"ש בתשובותיו שלא נחלקו אלא לענין דגנך, והאיך כ' שהוא חי' דהחזו"א.

ד. הלא להדיא כ' הרמב"ם בסוריא דיש קנין, ואעפ"כ בחזר ישראל ולקח השדה, חייב בתרו"מ, דלא נהיה חו"ל דהלא הרמב"ם פסק כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש והוי כקונה קרקע באמריקה, שבודאי אין שם גזירה דתרו"מ, דהגזירה לא הייתה אלא על א"י שבסוריא, ולא על כל קונה כיבוש יחיד.

ה. הלא כ"ת להדיא כתב, שלא נתבאר בדברי הראשונים שהביא מה יהיה הדין לאחר שיחזור הישראל ויקנה וא"כ הודה בזה שאינו חו"ל ממש שאל"כ האייך שייך שיחזור להיות א"י.

ועתה ניתי ספר וניחזי האם לא בואר?

ו. הלא כל הראשונים שפסקו שאסור לישראל לעבוד בקרקע עכו"ם גם למ"ד יש קנין ולשיטתינו דאין קנין  בסוריא עכ"פ, והאיך כ' כ"ת שהחזו"א חידש?

כל זה על הכותרת שהחזו"א חידש, אך על עצם התלייה דתניא בדלא תניא, זהו עוולה, להציג כן לכל קורא תמים, והלא דעת כל הראשוני' מפרשי הסוגיא, לא נשתמט א' מהם, לבאר פלוגתא דיש קנין דוקא על הפירות שגדלו ברשות עכו"ם, ולא נמצא אפי' באחד מהראשוני' ואף לא בדעת הרמב"ם שבי' בסוגיא דיש קנין דהנידון על הפירות שגדלו אצל ישראל לאחמ"כ, ואדרבה מצאנו לראשוני' דכתבו דזה פשיטא.

הרי להדיא דהראשונים שמנית לא סברי דאצל הישראל לאח"כ נשאר חו"ל, וכ"ש דלא סברי חידוש הכ"מ דאצל הישראל אף מ"ד יש קנין מודה, דהלא כ' להדיא דע"ז הפלוגתא [ולא ביארו שהוא משום מירוח ישראל שמחייב אף שהיה פטור קודם, בשעת הבאת שליש]

 

להשלמת הענין.

 

שו"ת הרמב"ם סימן קכט השאלה הי"א שאלה איך דיננו בזמן הזה במעשרות בסוריא ובארץ ישראל במה שזורעים הגוים?

 

התשובה כבר ידעתם, שהעיקר בכל זה הוא, אם יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות או אין לו קנין. ואפילו מי שאומר יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות, סובר, שהם מדרבנן, כמו שנתבאר בגטין [מ"ז, א'] ולכן לדברי הכל חייבים להוציא המעשרות בארץ ישראל. ולא נחלקו אלא אם מדרבנן או מדאורייתא. ומאחר שנתבאר לנו בגמרא יבמות [פ"ב, א', והשווה ה' תרומות פ"א הכ"ו ועי' בכ"מ וברדב"ז שם] וכתובות [כ"ה, א'] שתרומה בזמן הזה מדרבנן, כפי שנתבאר שם בדבר כי תבואו ביאת כלכם ולא ביאת מקצתכם [הדרשה שם היא לבבואכם אל הארץ במדבר ט"ו כ', המדבר בחלה, וכן היא בה' איסורי ביאה פ"כ ה"ג ורק הוסיף וכן תרומה בזה"ז של דברי סופרים, אבל בה' תרומות שם הדרשה כמו בת' שלפנינו והתקשו בדבר כל מפרשי הרמב"ם ועי' בחזון איש, החוכך להגיה, ולאור הת' בוודאי אין מקום להגהה, א"ך, על הנסיון להסב את הדרשה לויקרא כ"ה ו', העוסק בשביעית, וללמוד תרומה משביעית, השווה אנציקלופדיה תלמודית, ערך ארץ - ישראל, עמ' רי"ז, והשווה תשובה ת"מ הע' ל"ד] נתאמת לנו, שכן המעשרות ג"כ בזמן הזה דרבנן, והגענו לדעה, שאין בזאת המחלוקת, ר"ל אם יש קנין לגוי או אין קנין לגוי, נפקא מניה הלכה למעשה בזמן הזה. ולכן קבענו בפירוש המשנה [סוף פ"ד דגיטין] שהוא דרבנן, ונטינו לדעת החכמים האומרים יש קנין לגוי [כן פסק רבינו בפי' המשניות פאה פ"ד מ"ט ודמאי פ"ה מ"ט ומכשירין פ"ב. אבל בפי' המשנה דסוף פ"ד דגטין ובחבורו ה' תרומות פ"א ה"י פסק כמש"כ לקמן לפנינו דאין קנין לגוי להפקיע וכו', וכבר תמה על סתירה זו הר"ב אשכנזי בתשובותיו סי' א ד"ה בפירוש המשנה וכתב שבדק בכמה העתקות ישנות בלשון ערבי שנכתבו בזמן הרב ז"ל עי"ש, והגרי"ב בהגהותיו לפי' המשניות גיטין שם סק"א הניחה בצ"ע, ועל פי התשובה שלפנינו תתיישב הסתירה, פ"ן ובפי' המשניות שם קורפוס קודיקום א', א' בפאה הגי' שאין קניין, וכן הגירסה ע"י מחיקת הערה בשוליים בדמאי, ועי' בלאו, תרביץ כ"ז, תקל"ח ואילך. שטרן - ששון תרביץ כ"ט רס"ט ואילך] כמו שנתבאר במקומות מספר מן הירושלמי [מאי /דמאי/ פ"ה ה"ט, גיטין פ"ד ה"ט.] ואם נעיין היטב ונדקדק במה שמתחייב תמיד בכל זמן, יתברר, שההלכה אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות, כמו שנראה מבכורות [י"א ב'] ועם זה הרי המעשרות בזמן הזה דרבנן מצד מה שהוזכר ביבמות ואפילו מה שצומח בשדה ישראל היום מעשרותיו מדרבנן. וזה העיקר שכחו מר' יוסף בן פלאת זצ"ל [עי' צונץ מ"ע גייגר הקדמון ח"ב שצ"ח ורמש"ש ברשימת בודל' אלף תשע מאות ושמונה, גראס גלייא יודאייקה עמ' רפ"ד ומאן ח"ב רצ"ו ועוד, פ"ן [ועי' ש' /אסף/ אוסף, ספרן של ראשונים עמ' קצ"ט א"ד]. ועיין עוד בית הבחירה לעירובין מהד' הרשלר, עמ' ש"י הערה קי"ב] בקונטרסים הללו, ששלחתם לנו ולכן תראוהו מרבה לומר חייב מדאורייתא וחייב מדרבנן וכל זה אינו אלא פרט על פי עיקרי הדינים בכל זמן, (אך) לא בזמננו זה. וכבר ידעתם ג"כ, שיש קנין לגוי בסוריא להפקיע מן המעשרות, כמו שנתבאר במסכת חלה [פ"ד מ"ז] והוא אומרם ישראל שהיו אריסין לגוים בסוריא ר' אליעזר מחייב פירותיהן במעשרות ובשביעית ורבן גמליאל וכו' עד חזרו לנהוג כדברי ר"ג. ואין הבדל בין אריס מגוי או חוכר או מקבל פירותיו, (כולם) פטורין מכלום, כמו שנתבאר בגטין [מ"ג ב'] באומרם אבל האריסין והחכירין ואריסי בתי אבות וגוי שמשכן שדהו לישראל, אע"פ שעשה לו נימוסי, פטורה מן המעשרות ומן השביעית. הואיל ושני אלה העיקרים קיימים, הרי דין טבל שנקנה מן הגוים, אם היה זה בא"י והגוי הוא שמרח זה הטבל וביד הגוי נגמר, הרי הוא פטור מכלום, כמו שנתבאר בבכורות [י"א ב'] דגנך ולא דגן גוי. ואם ישראל הוא שמרח אלה הטבלים וביד ישראל נגמרו, הרי הוא חייב בכל, כאילו צמחו בשדה ישראל, אלא שהמעשרות של בעלים ויתן תרומה גדולה לכהן וימכור [לו, ק'] מזה תרומת מעשר, להיותה אסורה לישראל בעון מיתה, ודמיה לבעלים, כמו שנתבאר שם. ואם היה זה הטבל שנקנה מן הגוי בסוריא, אינו חייב בכלום כלל, אפילו נגמר ביד ישראל, ואפילו חכר או שכר שדה מגוי בסוריא וזרעה, פירותיה פטורין. ואם קנה שדה זרועה מן הגוי, השדה עם הפירות שצמחו בה, אם אותם הפירות לא הביאו שליש והביאו שליש ביד ישראל, חייב לעשר, ואם הביאו שליש ביד הגוי, פטור. ושם נאמר בגטין [מ"ז א'] ישראל שלקח שדה מיד הגוי בסוריא וחזר ומכרה, משהביאה שליש, חייבת במעשר, שכבר נתחייבה, ר"ל אם חזר ישראל ולקח השדה עם פירותיה מן הגוי, הרי היא חייבת, הואיל והביאה שליש ביד ישראל תחלה והרי היא עתה עם הקרקע ביד ישראל. וזה העיקר מבואר בסוף מעשרות [פ"ה מ"ה, פ"ן] (ושם) נאמר חלוקת [הלוקח, ק'] שדה ירק בסוריא, עד שלא באו לעונת המעשרות, חייב, משבאו לעונת המעשרות, פטור ולוקח כדרכו והולך. ר' יהודה אומר: אף ישכר /ישכור/ פועלים ללקט. אמ' ר' שמעון בן גמליאל: בד"א בזמן שקנה קרקע, אבל בזמן שלא קנה קרקע, אף עד שלא באו לעונת המעשרות פטור. ולשון הירושלמי [מעשרות פ"ה ה"ד (נ"א ד')] אמ"ר אבון: אתיא דרבן שמעון בן גמליאל בשיטת רבן גמליאל זקנו, דתנינן תמן ישראל שהיו אריסין לגוים בסוריא ר' אלעזר מחייב בפירותיהן במעשרות ובשביעית ורבן גמליאל פוטר. וכבר נתבאר, שלא יתחייב ישראל במעשרות בסוריא במה שיקנה מן הגוים, אלא אם כן קנה קרקע עם הפירות, והוא שלא באו לעונת המעשרות ביד גוי. וזה כולו אליבא דרבן שמעון בן גמליאל, אשר ביאר התלמוד, שהוא בשיטת אביו. וכבר נתבאר שההלכה כאביו, כמו שאמרה המשנה [חלה פ"ד מ"ז והשווה ה' תרומות פ"א הט"ו וגם הט"ז] נהגו כרבן גמליאל. וממה שראוי לדעת ג"כ, שחיוב המעשרות אינו נחשב לפי חישוב מקומות גידול הפירות, אלא לפי חישוב מקומות מציאותם, ולכן פירות ארץ ישראל שיצאו לחוצה לארץ פטורין מכלום לאומרו [במדבר ט"ו י"ח] יתעלה אשר אני מביא אתכם שמה, שמה אתם חייבים ובחוץ לארץ פטורין. ופירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבין וכ"ש פירות סוריא. ונתבאר זה במסכת חלה [פ"ב מ"א, פ"ן] והשווה פירוש המשניות שם וכן רדב"ז לה' מעשרות פי"ג ה"ד.] ופירות ארץ ישראל שיצאו לסוריא חייבין במעשרות מדבריהם והוא אומרם בדמאי [פ"ו מי"א, פ"ן] המוכר פירות בסוריא ואמ' משל ארץ ישראל הן חייבין לעשר. ולא העירונו על זה העיקר, אלא לפי שראיתי, שר' יוסף ז"ל שכחו במה שחיבר לכם בזה הענין. וכבר ביארנו כל מה שצריך בענין המעשרות. ומכח דברינו יתברר לכם, שכל תרומה בזמן הזה וכן כל מעשר מדרבנן, ואפילו בארץ שהחזיקו עולי בבל, ואפילו בשדה ישראל עצמה, לפי שקדושה ראשונה בטלה וקדושה שנייה לא חייבה אותם, להיותה ביאת מקצת כמו שנתבאר ביבמות וכתובות, ואין צריך לומר בסוריא, שעיקר המעשרות שם מדרבנן. ומחבורנו הגדול [ה' תרומה פ"א, ה' מעשרות פ"א ה"ז, ועי' פי' המשניות דמאי פ"ו מי"א ומעשרות פ"ה מ"ה, פ"ן, וכן ה' אסורי ביאה פ"כ ה"ג, והשווה ליברמן. הלכות הירושלמי. עמ' ח'] יתבארו לכם כל אלו העיקרים וענפיהם והתלוי בהם מן הלכות תרומות ומן הלכות מעשרות.

 

 

לתועלת הלומדים הבאנו כאן אוסף סוגיות הש"ס עם פי' הראשונים.

 

שאר סוגיות הש"ס

 

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף סב עמוד א

מחזיקין ידי עכו"ם בשביעית. מחזיקין? והאמר רב דימי בר שישנא משמיה דרב: אין עודרין עם העכו"ם בשביעית, ואין כופלין שלום לעובד כוכבים! לא צריכא, למימרא להו אחזוקו בעלמא, כי הא דרב יהודה אמר להו אחזוקו, רב ששת אמר להו אשרתא.

 

תוספות מסכת גיטין דף סב עמוד א

אין עודרין עם העכו"ם בשביעית - והא דקאמר בפרק זה בורר (סנהדרין דף כו.) גבי כהן וחורש יכול לומר לו אגיסטון אני בתוכה לא כמו שפי' בקונטרס שכיר לנכרי דהא משמע הכא דאסור ולא מסתבר לחלק בין חנם לבשכר אלא מפר"ת אגיסטון בקרקע שמקבלים מן המלך לפרוע כך וכך תבואה בשנה כדאמר התם לעיל מינה רבי ינאי מכריז פוקו וזרעו ארנונא בשביעית ושמא סכנת נפשות איכא אם לא יפרעו מס למלך אי נמי קסבר יש קנין לנכרי בארץ להפקיע משביעית אי נמי שביעית בזמן הזה דרבנן אע"ג דמדרבנן אסור לנכרי אחר גבי מלך התירו.

 

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מא עמוד ב

ואלא אתם גם אתם למה לי? מיבעי ליה לכדרבי ינאי, דא"ר ינאי: גם אתם - מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בני ברית. הא למה לי קרא? מדרבי חייא בר אבא א"ר יוחנן נפקא, דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: אין העבד נעשה שליח לקבל גט מיד בעלה של אשה, לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין! איצטריך, ס"ד אמינא עבד דלאו בר היתירא הוא כלל, אבל עובד כוכבים הואיל ואיתיה בתרומה דנפשיה, דתנן: העובד כוכבים והכותי שתרמו - תרומתן תרומה, אימא שליח נמי עביד, קמשמע לן. ולר' שמעון דפטר, דתנן: תרומת עובד כוכבים מדמעת וחייבין עליה חומש, ור"ש פוטר, אתם גם אתם למה לי? איצטריך, סד"א הואיל ואמר מר: אתם - ולא אריסין, אתם - ולא שותפין, אתם - ולא אפוטרופוס, אתם - ולא התורם את שאינו שלו, אימא אתם - ולא שלוחכם נמי, קמ"ל

 

רש"י מסכת קידושין דף מא עמוד ב

תרומתן תרומה - ליאסר לזרים דקסבר אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע ומירוח עובד כוכבים אינו פוטר מן התרומה ובמנחות (דף סז) יליף לה טעמא מדגנך דגנך תרי זימני למעוטי דיגון עובד כוכבים ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. מדמעת - אם נפלה לחולין אוסרתה. וחייבין עליה חומש - האוכלה בשוגג. ור' שמעון פוטר - דקסבר אין מירוח העובד כוכבים חייב בתרומה ויליף לה מדגנך ולא דיגון עובד כוכבים במנחות (שם /סז/) ולדידיה ליכא מיעוט אחר מיעוט דמצריך להו צריכי. אתם גם אתם למה לי - פשיטא דלא הוי עובד כוכבים שליח דהא ליתיה בתרומה דנפשיה.

 

תוספות מסכת קידושין דף מא עמוד ב

העובד כוכבים והכותי שתרמו תרומתן תרומה - פירש הקונט' ליאסר לזרים דקסבר אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע ומירוח העובד כוכבים אינו פוטר מן התרומה ובמנחות (דף סז.) יליף טעמא מדגנך דגנך תרי זימני למעוטי דיגון עובד כוכבים ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות מדמעת אם נפלה בחולין אוסרתה וחייבין עליה חומש האוכלה בשוגג ור"ש פוטר דקסבר אין מירוח העובד כוכבים חייב בתרומה ויליף מדגנך ולא דיגון עובד כוכבים ולדידיה ליכא מיעוט אחר מיעוט דמצריך להו אצרוכי עכ"ל וקשה לפי' דמשמע דפליגי ביש קנין לעובד כוכבים ובפ' השולח (גיטין מז.) פליגי בה אמוראי ואין סברא לומר דפליגי תנאי בפלוגתא דאמוראי לכך פי' ר"י דת"ק סבר דאפי' יש קנין משכחת שפיר שתבואתו חייב בתרומה כגון שגדלה שליש בידי ישראל ואי משום מירוח העובד כוכבים דפוטר י"ל דמיירי שמרחו ישראל ואי משום זרעך ולא לקוח י"ל דמיירי שלקחם קודם מירוח ואח"כ מירחם ישראל ופטורא דלקוח אינו אלא אחר מירוח כן פי' ר"ת וקשה דא"כ דומיא דהכי פוטר ר"ש ומאי טעמא וי"ל דטעמא כדאמר [בזבחים] (דף מה.) דאמר ר"ש קדשי עובדי כוכבים אין בהם מעילה משום דילפינן חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב בני ישראל ולא עובדי כוכבים אלמא ממעט ליה מקרא בהדיא.

 

חדושי הרמב"ן על מסכת קידושין דף מא/ב

הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה, רש"י ז"ל מפרש דקסבר אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ואין מרוח הגוי פוטר, ואפשר לומר לעולם יש קנין והכא כגון שהביאה שליש ברשותו של ישראל ומכרה לנכרי, ולעולם מירוח הנכרי פוטר והכא במאי עסקינן כגון שהקדימו בשבלים, ורבי שמעון פוטר משום דסבירא ליה ישראל אמור בפרשה להוציא את הנכרים, שאלו לדברי רש"י ז"ל שאומר משום דמירוח הנכרי פוטר אכתי איתנהו בתרומה שהקדימה בשבלים או כשמירח ישראל ברשות נכרי:

 

סוגיא דב"מ קא

תנן התם רבי יהודה אומר המקבל שדה אבותיו מן הנכרי מעשר ונותן לו סברוה מאי שדה אבותיו ארץ ישראל ואמאי קרו לה שדה אבותיו שדה אברהם יצחק ויעקב וקסבר אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ומקבל כחוכר דמי מה חוכר בין עבד ובין לא עבד בעי עשורי ומיתן ליה דכי פורע חובתו דמי אף מקבל נמי כי פורע חובתו דמי מעשר ונותן לו אמר ליה רב כהנא לרב פפי ואמרי לה לרב זביד אלא הא דתניא רבי יהודה אומר המקבל שדה אבותיו ממציק נכרי מעשר ונותן לו מאי איריא מציק אפילו אין מציק נמי אלא לעולם יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ומקבל לאו כחוכר דמי ומאי שדה אבותיו שדה אבותיו ממש ולדידיה הוא דקנסוה רבנן דאיידי דחביבא עליה טפי ואזיל מקבל לה אבל איניש דעלמא לא ולדידיה מאי טעמא קנסוה רבנן אמר רבי יוחנן כדי שתהא ברה בידו אמר רבי ירמיה כגון דא צריכא רבה

 

תוספות בבא מציעא דף קא/א

סברוה מאי שדה אבותיו כו' - וקסבר אין קנין ומקבל כחוכר נראה לר"י לפרש משום דקסבר אין קנין ראוי להחמיר במקבל כמו בחוכר ובחוכר מן הדין צריך לעשר שלא יהא פורע חובו במעשר כדאמר הרי שאנס השר את גורנו אם בחובו צריך לעשר אבל ת"ק דרבי יהודה דאמר החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו רבי יהודה אומר אף המקבל ממציק כו' סבר יש קנין ולכך אין להחמיר במקבל אלא דוקא בחוכר החמירו מדרבנן כמו שחייבו לעשר מדרבנן את הלוקח מן הנכרי כדאמרינן בהקומץ רבה (מנחות דף לא. ושם ד"ה קסבר) גבי ר' שמעון שזורי למ"ד יש קנין והא דתנן בהשולח (גיטין דף מג: ושם) האריסין והחכירין כולם פטורין מן המעשר ומשמע דאפילו חלקו של חוכר פטור איכא לאוקמי בסוריא כדמשני התם (דף מז.) אמשניות טובא ואפילו חוכר פטור שם כמו בחוצה לארץ דבלא שמעתתי' צריך לאוקמי התם בסוריא כיון דפטור אפילו חלקו של ישראל דלא תיקשי ההיא דמנחות ומה שהוצרך ר' יהודה להזכיר שדה אבותיו אע"ג דת"ק נמי איירי דוקא בארץ כדפרישי' דבחוצה לארץ אפילו חוכר פטור הכי קאמר ליה ר' יהודה לת"ק כיום דבא"י קיימינן ראוי להחמיר במקבל כמו בחוכר דאין קנין דאכתי שדה אבותיו חשוב ולמאי דקאמר לעולם יש קנין ולכך אין ראוי להחמיר במקבל כמו בחוכר לפי זה לא פליג רבי יהודה את"ק אלא מוסיף דאף המקבל ממציק מעשר ונותן לו כמו בחוכר כך נראה לר"י לפרש דמקבל כחוכר או לאו כחוכר דמי תלוי ביש קנין ואין קנין ועיקר ור"ת פירש בע"א ודוחק:

 

כדי שתהא ברה בידו - פי' שתהא ברורה בידו שעל ידי שיצטרך לעשר אף חלקו של נכרי והיא חביבה בעיניו ולא יניחנה ומתוך שיקשה עליו הוצאת המעשר יטרח לחזר על הנכרי ללוקחה הימנו אבל ישראל אחר אם נחייבנו לעשר אף מחלק הנכרי יניחנו מלקבל דאין חביבה בעיניו ר"ח גריס שתהא בורה בידו פירוש להכי קנסו את היורש שיעשר את חלק הנכרי כדי שיניח מלקבלה וכיון שתהא בורה ביד הנכרי שלא ירצו לקבלה הימנו ע"י כן ימכרנה לישראל בדמים מועטין שלא נתן עליה כלום אלא בגזילה באתה לידו ולכך לא יהיה רגיל עוד לגזול אבל אחר לא הוצרכו לקנוס ולעשר דבלאו הכי שומע לנו מלקבלו אבל יורש דחביבה ליה לא תועיל אזהרה.

 

חדושי הרמב"ן על מסכת בבא מציעא דף קא/א

וקסבר אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר. פי' ולפיכך חלקו של ישראל חייב, וא"ת חלקו של גוי לא לעשר, מקבל כחוכר דמי וחוכר ודאי חייב הואיל וסבירא ליה אין קנין לגוי ואפי' חלק שנותן לגוי משום דכפורע חובתו דמי, וקי"ל פורע חובו חייב לעשר כדאמרי' בגיטין פ' השולח (מ"ד א') הרי שאנסו בית המלך את גרנו אם בחובו חייב לעשר, ורישא דמתני' קתני המקבל שדה מישראל מן הנכרי ומן הכותי חולק לפניהם החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו רבי יהודה אומר אף המקבל וכו', ובהא קמיפלגי רבנן סברי מקבל לאו כחוכר דמי לפיכך חוכר חייב שאין קנין לגוי להפקיע, ומקבל פטור, ור' יהודה סבר מקבל כחוכר דמי לפיכך אף המקבל מעשר ונותן לו מאחר דסבירא ליה אין קנין, ומיהו למאן דס"ל יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר אפי' חוכר פטור, והיינו דאמרי' במס' גיטין פ' השולח (מ"ג ב') האריסין והחכירין ואריסי בתי אבות וכו' פטורין מן המעשר, משום דס"ל לההוא תנא יש קנין כדקתני נמי וגוי שמשכן שדהו לישראל פטור ואלו למאן דס"ל אין קנין ודאי חייב והכי מוכח בהדיא בשלהי פרק השולח (מ"ז א'), אלא ודאי קסבר האי תנא יש קנין ולפיכך פטור חוכר, א"נ מתוקמא ההיא בסוריא שיש קנין ורישא בתוספתא (תרומות פ"ב ה"י) בסוריא מיתניא.

 

ואסיקנא אלא לעולם יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ואפי' חוכר נמי פטור, ומקבל לאו כחוכר דמי שאלו היה כחוכר כל מקבל שדה ממציק היה חייב לעשר שהרי קרקע אינה נגזלת ולא קנאה הגזלן בין ישראל בין גוי כדאמרי' במס' סוכה (ל' א'), וכיון שלא קנאה גוי מציק, חוכר ממנו חייב, והכא פטר רבי יהודה כל מקבל שדה ממציק בר ממקבל שדה מאבותיו, ש"מ משום דמקבל לאו כחוכר דמי ומתני' נמי במציק והיינו שדה אבותיו כלומר שדה שהיא של אבותיו וזה אונסה מהם כך פיר"ת ז"ל, ובדין הוא דמצי למימר מקבל כחוכר דמי ומאי שדה אבותיו שדה אברהם ולא משום קנסא אלא מדינא, והאי דלא אמרינן הכי משום דדייקא לישנא טפי למימר מאי שדה אבותיו אבותיו ממש והיינו מציק כדפרישית, דאלו שדה אברהם הו"ל לפרושי ממציק דמאי משמע דבמציק קאמר, ולפיכך הוצרך לומר מקבל לאו כחוכר דמי, ואפשר עוד לומר דכי קס"ד למימר אין קנין לגוי בארץ ישראל קרי לה שדה אבותיו למימר אע"פ שהיא ברשות אחרים ירושה היא לו מאבותיו, אבל השתא דאמרינן יש קנין לגוי אימר לא שייך למימר שדה אבותיו אלא בשדה אבותיו ממש:

 

ואי קשיא נמי לימא לעולם אין קנין לגוי ומקבל לאו כחוכר דמי הילכך כל מקבל פטור בר ממקבל ממציק דקנסוה רבנן, אבל בגוי דלאו מציק אע"פ שאין לו קנין לא קנסוה, ואיכא למימר קנסא לאו לגוי מציק היא משום שגזלה אלא לישראל כדי שתהא ברה בידו, כלומר כדי שתהא ברורה ומוחזקת בידו ויחזור ויקננה מתוך שיקשה עליו המעשר יטרח ויוסיף דמים ויסלק הגוי ממנה, ואפי' בגוי דלאו מציק קנסינן ליה לישראל בכך מאחר שאין קנין בה כענין ששנינו (גיטין מ"ז א') המוכר שדהו לנכרי לוקח ומביא בכורים מפני תיקון העולם והיינו דלא לשתקען בידי גוים, א"נ הכא דחויי מדחי ליה מסברא קמא וה"ק לעולם אימא לך יש קנין ומקבל לאו כחוכר דמי, וה"ה דאית לך לאוקומה בהנך תרי גווני דאמרן לעיל וכן עיקר:

 

והשתא דאמרינן דר' יהודה סבר יש קנין מתני' דקתני החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו ר' יהודה אומר אף המקבל שדה מאבותיו וכו', איכא למימר דר' יהודה מפלג פליג וה"ק להו לרבנן בגוי דלאו מציק אינו חייב לעשר דיש קנין, ואי שמיע לכו מעשר ונותן לו במציק שמיע לכו ואף במקבל שדה מאבותיו ממש שמיע לכו, א"נ רבנן נמי במציק מיירו ובהא קמיפלגי רבנן סברי חוכר חייב מן הדין במציק מפני שאין לו בה קנין אבל לא מקבל לעולם, ור' יהודה קמהדר אף המקבל נמי בשדה גזולה אם של אבותיו היא חייב לעשר וכולה במציק, ובירושלמי (דמאי פ"ו ה"ב) נחלקו בה לת"ק אם ממדת הדין אי משום קנס, ומקשה מאן דאמר תפסה מדת הדין בחוכר מגוי ניחא מאן דאמר קנס בידו אמר ר' יוחנן מן המציקין שנו מתוך שאתה אומר לו כן אף הוא דוחק עצמו ופודה אותה.

 

ורש"י ז"ל מפרש דהכי קאמר דכ"ע יש קנין ואי נמי אין קנין מקבל לאו כחוכר דמי, ולא דייק דאפי' כשתמצא לומר יש קנין, מציק אין לו קנין, דהא גזלן הוא כדפרש"י ז"ל עצמו וקיי"ל דקרקע אינה נגזלת, וכיון שכן את"ל מקבל כחוכר כל מקבל ממנו חייב מן הדין ואפי' מקבל שדה אברהם, והיאך תאמר יש קנין ומקבל כחוכר ומאי שדה אבותיו ממש ומשום קנסא א"נ אין קנין ומקבל לאו כחוכר, ואפשר דהכי קאמר דכ"ע או אין קנין או יש קנין ומתני' היינו טעמא משום דמקבל לאו כחוכר דמי, ולא תיפשוט מינה לא אין קנין ולא יש קנין דטעמא דמתני' משום דמקבל לאו כחוכר דמי הילכך חלק גוי פטור מן הדין, אלא בשדה אבותיו ממש קנסא הוא דקנסוה רבנן, ולישנא דגמ' הכי קאמר לעולם אימא לך יש קנין בעלמא וכ"ש אי אין קנין והכא טעמא דקנסא משום דמקבל לאו כחוכר, והאי טעמא בתרא הוא תירוצא דמילתא וזהו דעת רש"י:

 

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כא עמוד א

משכירין להם בתים אבל לא שדות, ובחו"ל מוכרין להם בתים ומשכירין שדות, דברי רבי מאיר; רבי יוסי אומר: בארץ ישראל משכירין להם בתים אבל לא שדות, ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות, ובחוץ לארץ מוכרין אלו ואלו. אף במקום שאמרו להשכיר, לא לבית דירה אמרו, מפני שהוא מכניס לתוכו עבודת כוכבים, שנאמר: [דברים ו /ז/] לא תביא תועבה אל ביתך. ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ, מפני שהוא נקרא על שמו.

 

גמ'. מאי אין צריך לומר שדות? אילימא משום דאית בה תרתי, חדא חניית קרקע, וחדא דקא מפקע לה ממעשר, אי הכי, בתים נמי איכא תרתי, חדא חניית קרקע, וחדא דקא מפקע לה ממזוזה! אמר רב משרשיא: מזוזה חובת הדר הוא.

 

המאירי על מסכת עבודה זרה דף כא/א

אמר המאירי אין משכירין להם בתים בארץ ישראל וענין זה הוא שכבר ביארנו איסור מכירה קרקע להם שהיא מן התורה מטעם חניית קרקע כמו שביארנו למעלה ואמר עכשיו שאף השכירות אסור מחשש מכירה ואין צריך לומר שדות שיש לאסור שכירותן משום מכירתן שהרי מכורתם חמירה ממכירת הבתים והוא שיש במכירתם שתים לאיסור והם חניית קרקע והפקעת מעשר ומה שאמרו שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר פירושה כשהוזר ומוכרה לישראל שלא הופקעה מחמת שבאה לו עכשו מחמת גוי אלא הרי הוא כמי שלא היתה ביד גוי מעולם אבל בעוד שהוא ביד גוי הופקעו מעשרותיה ובית מיהא אין בה אלא איסור אחד יהוא חניית קרקע ואף על פי שהוא מפקיעה ממזוזה פי' בגמ' שמזוזה חובת הדר היא ולא חובת הבית והילכך אין כאן הפקעה אבל הפקעת מעשר יש בה סרך גזל השבט וגזל העניים ובסוריא וכו' סוריא הוא כלל לכל הארצות שכבש דוד ולא היה מדעת רוב ישראל וסובר זה התנא שכבוש יחיד שמיה כבוש לכל דיני קדושה הואיל ומלך היה ועל פי בית דין הגדול היה עושה ונמצאת המכירה בו אסורה מן הדין ומ"מ לא החמירו בה כגופה של ארץ ישראל והוא שאמרו בראשון של גיטין בשליבה דברים שותה סוריא לארץ ישראל ובשלשה לחוצה לארץ ואמרו שם קסבר כבוש יחיד שמיה כבוש ולמדת שאעפ"כ אין דינה כארץ ישראל לגמרי ופי' הטעם בספרי מפני דכבשה ועדין לא נכבשה כל ארץ ישראל ונשארו בה משבעה עממין והתורה אמרה והוריש י"י את כל הגוים האלה וגו' ואחר כך כל המקום איבר תדרוך כף רגלכם וכו' ואלו היה הכבוש על סדר זה היה ככבוש ארץ ישראל לכל דבר ומתוך שלא החמירו בו כל כך הותרה להשכיר בה בתים אבל לא שדות הואיל ובשדות יש במכירתם שתים ובחוצה לארץ מוכרין בתים ומשכירין שדות אבל לא מוכרין שדות מחשש מכירת שדות שבארץ ישראל שהיא חמורה ור' יוסי סובר שאף בארץ ישראל משכירין בתים שאין לאסור מחשש מכירה הואיל ואין במכירתה אלא אסור אחד אבל לא שדות שיש בהן שתים ובסוריא מוכרין בתים שהוא סובר שאינו כבוש כלל גוזרין בה מחשש מכירת ארץ ישראל הואיל ואין במכירתה אחת וכן משכירין בה שדות ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואין חוששין לכלום.

 

ולענין פסק אף על פי שסוריא מטעם ראשון אנו באים בהפקעת קדושתה הלכה כר' יוסי בענין מכירה ושכירות ופי' בגמ' התר זה ר"ל מכירת בתים בסוריא ושכירותן בארץ ישראל דוקא שלא יעשה שכונה והוא שימכור שלשה בתים בשורה אחת לשלשה בני אדם מאותם שהזכרנו ענינם הואיל ושלשה הם ואין מפסיק ביניהם אי אפשר להם בלא ע"ז ואף על פי שאם ימכרם לאחד רשאי הוא למכור השנים לשנים אין חוששין לכל זה דאלפני דלפני לא מפקדינן הא בשדות מיהא אין בהם דין שכונה כלל:

 

תוספות יומא דף י:

וא"ת והא תקינו להפריש על תבואה שלקח מן הנכרי למ"ד יש קנין לנכרי להפקיע מיד מעשר ולא חייש דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב וי"ל בתבואת נכרי ליכא דטעי וכן יש לתרץ על תבואת חוצה לארץ שהיו מפרישין ממנה תרומה ומעשר עד שלא באו הרובים וביטלוה כדאיתא בירושלמי דליכא דטעי ועציץ שאינו נקוב נמי דחייב מדרבנן הא אמרינן בפ' האשה רבה (יבמות דף פט.) גבי משאינו נקוב על הנקוב תרומה ויחזור ויתרום בתרי מני ציית בחד מנא לא ציית אבל הכא אי מחייבינן ליה לאפרושי טעי וסבר דמדאורייתא חייב דמי מפיס לידע איזו דירה קבועה דאורייתא דכיון דבההוא שעתא דיירי בה בקבע וחזו דמחייבינן לה במעשר סבר דדירה גמורה חשבינן לה ואתי לאפרושי מן הפטור על החיוב:

 

תוספות גיטין דף סב.

 אין עודרין עם העכו"ם בשביעית - והא דקאמר בפרק זה בורר (סנהדרין דף כו.) גבי כהן וחורש יכול לומר לו אגיסטון אני בתוכה לא כמו שפי' בקונטרס שכיר לנכרי דהא משמע הכא דאסור ולא מסתבר לחלק בין חנם לבשכר אלא מפר"ת אגיסטון בקרקע שמקבלים מן המלך לפרוע כך וכך תבואה בשנה כדאמר התם לעיל מינה רבי ינאי מכריז פוקו וזרעו ארנונא בשביעית ושמא סכנת נפשות איכא אם לא יפרעו מס למלך אי נמי קסבר יש קנין לנכרי בארץ להפקיע משביעית אי נמי שביעית בזמן הזה דרבנן אע"ד דמדרבנן אסור לנכרי אחר גבי מלך התירו.

 

תוספות בבא מציעא דף פח/א

תבואת זרעך ולא לוקח - וא"ת דאמר בסוף פ"ק דבכורות (דף יא: ושם ד"ה טבלים) אמר שמואל ברבי נתן הלוקח טבלים ממורחים מן הנכרי מעשרן והן שלו וקאמר אי מרחינהו נכרי דגנך ואל דיגון נכרי אלא דמרחינהו ישראל פי' אחר שקנאם מן הנכרי מעשרן דאין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיעם מיד מעשר והם שלו דאתינא מכח מאן דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה וליכא למימר מעשרן מדרבנן דא"כ אמאי קאמר דאין קנין לנכרי אפי' יש קנין צריך לעשר מדרבנן כדמוכח בסוף הקומץ רבה (מנחות דף לא. ושם ד"ה קסבר) דתניא אמר ר' שמעון [שזורי] פעם [אחת] נתערב לי טבל בחולין ושאלתי לרבי טרפון ואמר לי לך קח [לך] מן השוק ופריך ולימא ליה קח מן הנכרי קסבר אין קנן כו' והוה ליה מן החיוב על הפטור משמע דאי יש קנין הוה לוקח מן הנכרי דהוי ליה מן הפטור על הפטור דהא תרוייהו דרבנן ואומר ר"ת דהכא איירי בלוקח אחר מירוח אבל לוקח קודם מירוח כי התם תבואת זרעך קרינא ביה וא"ת ובמנחות אמאי לא קאמר ליה לך וקח הממורח דלא הוי חיוב אלא מדרבנן וי"ל דמ"מ דמי מן החיוב על הפטור כיון דאילו הדר מוכר קני ליה הוה חיוב וה"נ משמע התם דאין להפריש מדבר הדומה חיוב על הפטור דאיכא מ"ד שאמר ליה לך וקח מן הנכרי ופריך ולימא ליה קח מן השור קסבר אין רוב עמי הארץ מעשרים והוה ליה מן החיוב על הפטור והא ליכא למימר דס"ל דודאי הוא דהא ליכא מאן דפליג דתבואת עם הארץ דמאי היא אלא משום דדמי לחיוב על הפטור קאמר וצריך עיון דכי משני התם קסבר אין קנין לנכרי מ"מ לימא ליה קח מן הנכרי (מן) הממורח דלמ"ד אין קנין מ"מ דריש דגנך ולא דיגון נכרי בס"פ השולח (גיטין דף מז. ושם ד"ה מר) ואם תאמר לפר"ת דהכא משמע דלוקח קודם מירוח פטור מדאורייתא דהא פועל אוכל בדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר היינו קודם מירוח ומתחיל מקחו משעה שעושה מלאכתו ואז אינו מתוקן ואהא פריך ולוקח מדאורייתא מי מחייב וי"ל שהמקח אינו מתחיל עד שאוכל ואותה שעה כבר נתקן ורבינו יצחק ב"ר מרדכי הקשה על פר"ת דהא לוקח תבואה ממורחת מעם הארץ הוי דמאי משום דספק הוא אבל אם ודאילא עישר חייב לעשר מן התורה אף על פי שנתמרח כבר ולאו פירכא היא דנהי דדמאי לא הוי מ"מ מדאורייתא לא מחייב אלא מעשר ודאי הוי מדרבנן וצריך ליתנו לכהן וללוי אבל לרבי יצחק בר' מרדכי נראה לפרש איפכא בלוקח שאינו ממורח פטור שעדיין לא נתחייב ברשות מוכר אבל לוקח ממורח הואיל ונתחייב ברשות מוכר תו לא פקע שם טבל מיניה כמו בהקדש ובהפקר שאם הקדיש והפקיר קודם מירוח מפקיע מידי מעשר אבל לאחר מירוח אינו מפקיע כמו שפירש ריב"א בבבא קמא ומביא ראיה מן הירושלמי ולוקח מן הנכרי הוי איפכא דאם נתמרח ברשות הנכרי פטור משום דגנך ולא דיגון נכרי וכשלא נתמרח ברשותו חייב דאין קנין לנכרי בא"י להפקיע מידי מעשר ולא מקריא תבואת זרעך של מוכר אלא תבואת הלוקח ממנו ולא חשיב לוקח:

 

תוספות בבא בתרא דף פא.

 ההוא למעוטי אדמת עכו"ם - תימה לרשב"א אמאי איצטריך הא לר"מ יש קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר דתנן (ע"ז דף כ:) אין משכירין בתים לעכו"ם בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות ומפרש בגמ' (שם כא.) מאי ואין צריך לומר שדות דמפקיע להו ממעשר נמי ונראה לר"י דדלמא מהכא הוא דגמר בכל דוכתי דיש קנין מיהו אומר רשב"א דההיא דע"ז (דף כא. ושם) יש לומר אפי' כמאן דאמר אין קנין ושם מפורש.

 

תלמוד בבלי מסכת מנחות דף לא עמוד א

תניא, אמר ר"ש שזורי: פעם אחת נתערב לי טבל בחולין, ובאתי ושאלתי את רבי טרפון, ואמר לי: לך קח לך מן השוק ועשר עליו; קסבר: דאורייתא ברובא בטל, ורוב עמי הארץ מעשרים הן, והוה ליה כתורם מן הפטור על הפטור. ולימא ליה: לך קח מן העובד כוכבים! קסבר: אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, והוה ליה מן החיוב על הפטור. איכא דאמרי, אמר ליה: לך קח מן העובד כוכבים; קסבר: יש קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, והוה ליה מן הפטור על הפטור. ולימא ליה: קח מהשוק! קסבר: אין רוב עמי הארץ מעשרין.

 

תוספתא מסכת דמאי פרק ה

הלכה כב א' ר' שמע' שזורי מעשה שנתערבו לי פירות טבלים ובאתי ושאלתי את ר' טרפון ואמ' לי צא וקח לך פירות מן השוק[68] ועשר

 

תלמוד בבלי מסכת בכורות דף יא עמוד א

אמר רבי שמואל בר נתן אמר רבי חנינא: הלוקח טבלים תלמוד בבלי מסכת בכורות דף

יא עמוד ב

ממורחין מן העובד כוכבים - מעשרן והן שלו, דמרחינהו מאן? אילימא דמרחינהו עובד כוכבים - דגנך אמר רחמנא, ולא דגן עובד כוכבים! אלא דמרחינהו ישראל מרשות עובד כוכבים, מעשרן - דאין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, והן שלו - דאמר ליה: קאתינא מכח גברא דלא מצית אישתעיה דינא בהדיה. תנן התם: המפקיד פירותיו אצל הכותי ואצל עם הארץ - בחזקתן למעשר ולשביעית, אצל העובד כוכבים כפירותיו, ר"ש אומר: דמאי. אר"א: להפריש כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי ליתנן לכהן, תנא קמא סבר: ודאי חלפינהו, ובעי מיתננהו לכהן, ור' שמעון סבר: דמאי. יתיב רב דימי וקאמר להא שמעתא, א"ל אביי: טעמא - דמספקא לן אי חלפינהו אי לא חלפינהו, הא ודאי חלפינהו - דכולי עלמא בעי למיתבינהו לכהן; והאמר ר' שמואל אמר ר' חנינא: הלוקח טבלים מן העובד כוכבים ממורחין - מעשרן והן שלו! דלמא, כאן - בתרומה גדולה, כאן - בתרומת מעשר? אזכרתן מילתא, דא"ר יהושע בן לוי: מנין ללוקח טבלים ממורחין מן העובד כוכבים שהוא פטור מתרומת מעשר, שנאמר [במדבר י"ח] ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת בני ישראל, טבלים שאתה לוקח מבני ישראל - אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן, טבלים שאתה לוקח מן העובד כוכבים - אי אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן.

 

רש"י מסכת בכורות דף יא עמוד ב

דגנך - דיגונך מה שאתה ממרח חייב בתרומה ולא מירוח עובד כוכבים.

דאמרחינהו ישראל מרשות עובד כוכבים - שהיה ישראל אריס וקרקע של עובד כוכבים הוי. למעשרו' - אם מעושרין הן אין חוששין שמא החליפן או בשביעית שמא החליפן בפירות שביעית שיהיו צריכין להתבער בשביעית. כפירותיו - של עובד כוכבים דודאי חלפינהו וצריך להפריש מהן מעשר האי תנא סבר דאין מירוח העובד כוכבים פוטר ופלוגתא היא במנחות בפרק ר' ישמעאל (דף סו:).

 

תוספות מסכת בכורות דף יא עמוד ב

דגנך אמר רחמנא ולא דגן עובד כוכבים - למאן דדריש במנחות פרק ר' ישמעאל (דף סז.) דגנך ולא דגן עובד כוכבים פריך שפיר אמאי מעשרן דתבואה זו גדילה ונתמרחה ברשות עובד כוכבים וא"ת מאי קשה ליה הכא דלמא סבירא ליה כמ"ד מירוח העובד כוכבים אינו פוטר ודגנך למעט מירוח הקדש וכי תימא הא דפליגי במירוח עובד כוכבים היינו בגדל ברשות ישראל אבל גדל ברשות עובד כוכבים ומרחינהו עובד כוכבי' פטור מכל מקום מאי קשיא דלמא בגדל ברשות ישראל וי"ל דמשמע ליה דאיירי בגדל ברשות עובד כוכבים אבל סוגיא דמנחות (דף סו:) מוכח דפליגי אפי' בגדל ברשות עובד כוכבים וי"ל דניחא ליה לשנויי דהכא ככולי עלמא ומיהו קשה דאפילו הניא ליה מירוח דעובד כוכבים פוטר מ"מ חייב לעשר מדרבנן גזירה משום בעלי כיסין י"ל משמע ליה מדקאמר והן שלו אלמא לית ליה גזירה דבעלי כיסין דא"כ היה חייב ליתנו לכהן ואמאי מעשרן והן שלו וקשיא ראשונה נמי מתרצא בהכי דדייק דקסבר מירוח העובד כוכבים פוטר מדקאמר והן שלו דאי אינו פוטר אמאי מעשרן והן שלו לתנינהו לכהן ומיהו קשה ליתני ואע"ג דאינו פוטר לא מחייב למיתב לכהן דא"ל קאתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה ולמאן דאית ליה נמי גזירה בעלי כיסין דהיינו מאן דאית ליה מירוח העובד כוכבים פוטר לא מיסתבר למחייב ליתן לכהן טפי ממאן דאית ליה אינו פוטר ודמשמע בסמוך בשמעתין דודאי חייב למיתב לכהן דאמר אצל עובד כוכבים הרי הוא כפירותיו ומשמע דאי ודאי חלפינהו דכולי עלמא בעי למיתבינהו לכהן היינו ודאי כפי המסקנא דמסקינן כאן בתרומה גדולה כאן בתרומת מעשר.

דמרחינהו ישראל ברשות עובד כוכבים - פירש הקונטרס ישראל אריס של עובד כוכבים וקשה לפירושו אי בחלק עובד כוכבים היינו מריחת עובד כוכבים אי בחלק ישראל אין זה לוקח טבלים ונראה לפרש מרחינהו ישראל ברשות עובד כוכבים אחר שלקחן ישראל והכי קא אמר הלוקח טבלין מן העובד כוכבים והן עכשיו ממורחין.

מעשרן דאין קנין - תימה אפי' יש קנין חייב לעשרן מדרבנן כדמוכח בהקומץ רבה (מנחות דף לא.) בשמעתא דר"ש שזורי גבי לך קח מן העובד כוכבים ועשר עליו וכי תימא שרוצה למצוא חיוב דאורייתא לרבותא דאפי' הכי דחייב לעשר דאורייתא והא ממה נפשך לקוח פטור מדאורייתא כדמוכח פרק הפועלים (ב"מ דף פח:) מיהו לפירוש ר"ת דמפרש דהיינו דוקא לוקח אחר מירוח אבל לוקח קודם מירוח ומרחו חייב ניחא ועוד י"ל אפילו מפטר לוקח קודם מירוח מדאורייתא מ"מ הוי רבותא ממה שהן שלו אע"פ שאין קנין ואין טעם לפטור מטעם הפקעה דחמור איסוריה טפי כדמוכח בהקומץ רבה (מנחות לא.) ממה דפריך ולימא ליה לך קח מן העובד כוכבים [ומשני] דקא סבר אין קנין והוה ליה מן החיוב על הפטור אע"ג דלקוח דרבנן.

 

תלמוד בבלי מסכת מנחות דף סו עמוד ב

מירוח העובד כוכבים - תנאי היא, דתניא: תורמין משל ישראל על של ישראל, ומשל עובדי כוכבים על של עובדי כוכבים, ומשל כותיים על של כותיים, ומשל כל על של כל, דברי ר"מ ור' יהודה; רבי יוסי ור"ש אומרים: תורמין משל ישראל על של ישראל, ומשל עובדי כוכבים על של כותיים ומשל כותיים על של עובדי כוכבים, אבל לא משל ישראל על של עובדי כוכבים ושל כותיים, ולא משל עובדי כוכבים ושל כותיים על [של] ישראל; תלמוד בבלי מסכת מנחות דף סז עמוד א

 

גלגול הקדש פוטר, דתנן: הקדישה עיסתה עד שלא גלגלה ופדאתה - חייבת, משגלגלה ופדאתה - חייבת, הקדישה עד שלא גלגלה וגלגלה הגזבר ואחר כך פדאתה - פטורה, שבשעת חובתה היתה פטורה. בעי רבא: גלגול עובד כוכבים מאי? מיתנא תנן: גר שנתגייר והיתה לו עיסה, נעשה עד שלא נתגייר - פטור, משנתגייר - חייב, ספק - חייב; הא מאן קתני לה? דברי הכל היא, ואפי' רבי מאיר ורבי יהודה דקמחייבי התם פטרי הכא, התם הוא דכתיב דגנך דגנך יתירא, הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אפילו עובדי כוכבים, אבל הכא תרי זימני עריסותיכם כתיב, חד עריסותיכם כדי עיסתכם, וחד עריסותיכם ולא עיסת עובדי כוכבים ולא עיסת הקדש, או דלמא רבי יוסי ורבי שמעון קתני לה דקא פטרי, אבל רבי מאיר ורבי יהודה גמרי ראשית ראשית מהתם? אמר רבא: יהא רעוא דאחזיה בחילמא. הדר אמר רבא, מאן דאמר: מירוח העובד כוכבים פוטר, גלגול העובד כוכבים פוטר, מאן דאמר: מירוח העובד כוכבים אינו פוטר, גלגול העובד כוכבים אינו פוטר. איתיביה רב פפא לרבא: עובד כוכבים שהפריש פטר חמור וחלה - מודיעים אותו שהוא פטור, וחלתו נאכלת לזרים, ופטר חמור גוזז ועובד בו; הא תרומתו אסורה, והא האי תנא דאמר: מירוח העובד כוכבים אינו פוטר, וגלגול עובד כוכבים פוטר! ועוד איתיביה רבינא לרבא: חלת עובד כוכבים בארץ ותרומתו בחוצה לארץ - מודיעין אותו שהוא פטור, חלתו נאכלת לזרים, ותרומתו אינה מדמעת; הא תרומתו בארץ - אסורה ומדמעת, והא האי תנא דאמר: מירוח העובד כוכבים אינו פוטר, גלגול העובד כוכבים פוטר! מדרבנן, גזירה משום בעלי כיסים.

 

תלמוד בבלי מסכת מנחות דף סז עמוד ב

אי הכי, אפי' חלה נמי! אפשר דאפי לה פחות מחמשת רבעים קמח ועוד. תרומה נמי אפשר דעביד לה כדר' אושעיא! דאמר רבי אושעיא: מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה, כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר; אי נמי, דעייל לה דרך גגות ודרך קרפיפות! התם בפרהסיא זילא ביה מילתא, הכא בצינעא לא זילא ביה מילתא.

 

 

אוסף ראשונים בסוגיא דגיטין

 

חדושי הרמב"ן על מסכת גיטין דף מז/א

גרסת ר"ח ז"ל כך היא, המוכר שדהו לנכרי וחזר ישראל ולקחה ממנו הלוקח מביא בכורים מפני תיקון העולם. ופי' אפילו חזר ולקחה משגדלו הפירות ונתבשלו מביא בכורים, ומשום הכי דייקינן עלה בגמ' מפני תקון העולם אין דאורייתא לא, ויש גורסין הלוקח מביא בכורים כלומר מי שלוקח הפירות מן הגוי מביא אותן, והכל עולה לדבר אחד, וכך היא הגרסא בירושלמי שלא עבר עליו קולמוסן של מגיהי ספרים, אבל לדברי רש"י ז"ל שגורס לוקח ומביא בכורים קשיא זו שאמרו בגמרא דאורייתא לא, ומה שפי' משום דבכורים כחובת הגוף הן, אינו מחוור:

 

הא דפליגי רבה ור' אלעזר ביש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, ומשמע דרבה סבר דכו"ע ל"פ שאין קנין ור' אלעזר סבר כו"ע ל"פ דיש קנין, וא"ת ולרבה קשיא הך דאמרינן לעיל האריסין והחכירין ואריסי בתי אבות וגוי שמשכן שדהו לישראל אע"פ שעשה לו נימוסי פטור, איכא לאוקומה ההיא נמי בסוריא כדמתרץ להנך בריאתא אחריני, ואקשויי לא מקשי להו לכולהו דאטו כי רוכלא ליתנא וליזיל, והא דתנן החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו ר' יהודה אומר אף המקבל שדה אבותיו מן הגוי מעשר ונותן לו ואוקימנא התם אלא לעולם יש קנין ומקבל לאו כחוכר דמי וכו' כדאיתא במציעא בפ' השואל, ההיא נמי לא קשיא דאוקמתא דגמ' היא אבל רבה ס"ל לעולם אין קנין ומקבל לאו כחוכר דמי אי נמי כחוכר דמי ומאי שדה אבותיו אברהם יצחק ויעקב כדקס"ד התם, ורש"י ז"ל פי' שם דכו"ע יש קנין ואי נמי אין קנין ומקבל לאו כחוכר דמי, הילכך מהא ליכא למשמע מינה כלל, וכן הא דתניא במנחות בפ' ר' ישמעאל תורמין משל ישראל על של גוים ומשל גוים על של ישראל ומשל כל על של כל דברי ר"מ ור"י ור' יוסי ור"ש אומרים אין תורמין, לאו דפליגי תנאי ביש קנין אלא ההיא הא אוקמה רבה גופיה התם במרוח הגוי פוטר קא מפלגי ומיהו דכ"ע אין קנין, תדע דהא בפ' השואל אמרינן דר' יהודה סבר יש קנין ולא קשיא להו הא משום דההיא במרוח הגוי פליגי ובשהביא שליש ברשות ישראל שכבר נתחייבה, והכי נמי מוקי לה ר' אלעזר, ואי קשיא מ"ט דמ"ד אינו פוטר הא דיגונך ולא דיגון הגוי כתיב, ואי דריש דגנך ולא דגן גוי א"כ תפשוט דיש קנין ואין קנין תנאי היא, איכא למימר הכי דריש דיגונך ולא דיגון הקדש כדאמר רבה התם פשיטא לי מירוח הקדש פוטר ואפילו לר' עקיבא, ואי קשיא נמי לר' אלעזר דאמר דגנך ולא דגן גוי מ"ט דמ"ד מרוח הגוי פוטר, איכא למימר לעולם מרוח הגוי פוטר דדרשינן דיגונך ולא דיגון גוי ויש קנין לגוי בארץ ישראל ממילא שמעת מינה כיון דליכא קרא למעוטי, דלי הארץ לאו קדושת הארץ קאמר, א"נ תרי דגנך כתיבי חד דרשינן דגנך ולא דגן גוי וחד דרשינן דיגונך ולא דיגון גוי, ומ"ד חייב חד דגנך ולא דגן גוי וחד דיגונך ולא דיגון הקדש, ובירושלמי פליגי תנאי ביש קנין או אין קנין ולא אתיא לגמ' דילן:

 

הכא במאי עסקינן בסוריא וקסבר כיבוש יחיד לא שמיה כבוש. פי' ומדרבנן חייב ובשל גוי לא גזור רבנן כלל, והא דאמרינן בזבחים (מנחות ל"א א') לך וקח לי מן הגוי והו"ל מן הפטור על הפטור דמשמע דשל גוי מדרבנן חייב, ההוא בארץ ישראל ממש אבל בסוריא ובשל גוי לא גזרו:

 

חדושי הרמב"ן על מסכת בבא מציעא דף פח.

ולוקח מדאוריתא מי מחייב והתניא תבואת זרעך ולא לוקח. פר"ת ז"ל בשלקח טבלים ממורחין שנתמרחו ברשות מוכר אבל לקח טבלים שאינן ממורחין ומרחן לוקח חייב במעשר, והיינו דדרשינן בפ"ק דבכורות (י"א ב') מנין ללוקח טבלים ממורחין מן הגוי שפטור מתרומת מעשר שנאמר ואל הלוים תדבר וגו' טבלים שאתה לוקח מישראל אתה מפריש מהן תרומה ומעשר וכו', אלמא מדאוריתא לוקח חייב והיינו בשמרחן ישראל הלוקח כי ההיא דאתמר נמי (שם) הלוקח טבלים ממורחין מן הגוי מעשרן והן שלו ומוקים לה בדמרחינהו ישראל מרשות הגוי, ומעשרן משום דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, פי' לוקח טבלים מגוי שזרען בשדה שלו וגדלו ברשותו ומרחן ישראל זה אחר שבאו לרשותו והן עכשיו ממורחין קאמר, ותדע דאמרי' בפ' השולח (מ"ז א') למ"ד אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר דלקט שכחה ופאה שלו חייבין במעשר, ומאי שנא מלוקח, אלא ש"מ לוקח טבלים שאינן ממורחים ומרחן חייב שהרי משהגיע לעונת המעשרות כלומר שנתמרח לא יצא מרשות לרשות, ודאמרי' בפרק בכל מערבין (ל"ז ב') גבי הלוקח יין מבין הכותים כי לית ליה ברירה בדאוריתא, פירושו דבר שעיקרו מן התורה כלומר דגן תירוש ויצהר אבל הן עצמן פטורין מן התורה שהוא לוקח כך פר"ת ז"ל:

 

חדושי הרמב"ן על מסכת בבא בתרא דף פא.

והכתיב אדמתך ההוא למעוטי אדמת גוי. וה"ר שמואל ז"ל גרים והכתיב תרי אדמתך חד למעוטי אדמת גוי וחד למעוטי אדמת גר, ומיהו לרבנן נמי איצטריך למעוטי אדמת גוי וגר כגון שלקח שדה מהן דלא נימא לוקח מביא בכורים מפירות שגדלו ברשות גר וגוי כדאמרינן בפ' השולח (מ"ז ב'), אלא דמשמע דלרבנן גוי וגר מחד קרא נפקי דהן פטורין ואדמתן מימעטא, ואידך אדמתך מדריש התם במס' בכורים לנוטע בתוך שלו והבריך בתוך של רבים או שנטע בתוך שלו והבריך בתוך שלו ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע ואע"ג דליכא איסורא בנטיעתו כיון שאין כל גדוליו בתוך שלו אינו מביא, אבל לר"מ לא צריך להכי דהא ודאי מביא וקורא דלא גרע מלוקח פירות מן השוק דמחייבינן ליה השתא, ובדאיכא איסורא כגון אילן הסמוך [למיצר] או סקריקון וגזלן לא צריך קרא דשונא גזל בעולה הוא, ועוד מאשר נתת לי נפקא, ואע"ג דקתני להו התם במשנת מסכת בכורים משום שארא נקט להו, ומיהו בירושלמי התם פירשו א"ר יוחנן וכולם מתורת גזל ירדו להם שהמוכר שביל לחברו קנה עד התהום ופירשו שם נמי שאם הבריך ברשות מביא וקורא, ולהאי סברא אפי' לרבנן נמי תרי אדמתך צריכי למעוטי אדמת גר ואדמת גוי דמשום גזל מימעטי אינך ומלי נפקא:

 

והאי דממעטי אדמת גר מאדמתך משום דהוא עצמו אינו חייב בהן דקרא ממעט ליה כדתנן הגר מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו אם היתה אמו מישראל מביא וקורא כשהוא מתפלל עם הצבור אומר אלהי אבותיכם וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר אלהי אבות ישראל וכו', ומיהו איכא למ"ד דגר עצמו אפילו אין אמו מישראל מביא וקורא בירושלמי תני בשם ר' יהודה גר עצמו מביא וקורא מה טעם כי אב המון גוים נתתיך לשעבר היית אב לארם עתה לכל העולם ר' יהושע בן לוי אמר הלכה כר' יהודה [אתא] עובדא קומי ר' אבהו ואורי כר' יהודה, וכשהוא מתפלל נמי אמר אלהי אבותינו ואפי' בצבור וכן בברכת המזון, והא דאמרינן למעוטי גר לא קיי"ל הכי ולא כי ההיא דאמרי' במס' מכות (י"ט א') משום דאיכא בכורי הגר וכו', וכן פסק הרב ר' משה הספרדי ז"ל, ולהאי סברא חד אדמתך למעוטי לוקח בכורים וחד למעוטי אדמת גוי שלא תאמר אין קנין לגוי בארץ להפקיעה, ותימה הוא היאך יקרא והלא אינו יכול לומר לתת לגוי.

 

חדושי הרמב"ן על מסכת חולין דף ו:

והרב ר' משה הספרדי ז"ל סובר שאף בכיבוש עולי מצרים יש מקומות שלא הנהיגו בהן אפילו ודאי מפני שלא היו ישראל מצויין שם כל כך והיו מקומות רחוקים מעיקר מקומות הישוב של כיבוש שני והיינו מעשה דבית שאן שפטר רבי לגמרי, ואינו מחוור בעיני דהא קאמר והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית והיינו שיסמכו עליהם במעשר עני כדתנן בידים אמר ר' טרפון מצרים שהיא קרובה עשאוה מעשר עני שיהו עניי ישראל נסמכין עליה בשביעית, אלא מעשה דבית שאן בדמאי היה, וכן במשמע, אבל מעשה דבצר קאמר בהדיא פירי דלא מיעשרי דבחוצה לארץ ממש היה, ודבר נכון ועיקר הוא, והא דתנן (דמאי פ"ב) ואלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום וכו' ופירשו עלה בירושלמי מפני שחזקת מינין הללו מארץ ישראל הן באין אבל שאר דברים אין מתעשרין דמאי, אבל ודאי י"ל מתעשרין הן, ויש מפרשים בשלקח מן הגוי ובארץ ישראל אין קנין לגוי להפקיע מיד מעשר, ואפילו למאן דאמר יש קנין מדרבנן חייב כדאמרי' במס' בכורות (מנחות ל"א א') לך וקח עלי מן הגוי, אבל בחוצה לארץ אפי' מדרבנן פטור ואפי' לסוריא אפי' למאן דאמר כיבוש יחיד שמיה כיבוש של גוי פטור לגמרי, והכי מפורש בשלהי פ' השולח (מ"ז א'):

 

חדושי הרשב"א על מסכת גיטין דף מז.

מתניתין הכי גריס רש"י, המוכר את שדהו לנכרי לוקח ומביא בכורים. פי' מחייבין את המוכר ליקח ולהביא. ואינו מחוור, מדאמרינן בגמרא (ע"ב) מפני תקון העולם הא מדאורייתא לא, אלמא יש קנין לנכרי להפקיע מידי מעשר. ואם איתא מאי קושיא, לעולם אין קנין, ומ"מ לחייב את המוכר ליקח ולהביא, הא ודאי לאו דאורייתא אלא מפני תקון העולם. אלא ה"ג לוקח מביא בכורים. ור"ח ז"ל גריס וחזר ישראל ולקחה ממנו לוקח מביא בכורים. והכל עולה לענין אחד, וכן היא שנוייה בתלמוד ירושלמי:

אבל יש קנין לנכרי בארץ ישראל לחפור שיחין ומערות. כלומר שאינה כקנין פירות לבד שאינו יכול לחפור בה בורות שיחין ומערות. ואף הלוקח שדה בזמן שהיובל נוהג אינה יכול לקלקלה ולחפור בה, אלא כקנין הגוף דמי ויכול לחפור בה, וכאותה שאמרו בירושלמי דפרקין (ה"ט) קנה שדה ביובל רבי אילא אמר קנה קרקע, רבי אבא בר ממל אמר לא קנה קרקע. מותיב רבי אבא בר ממל לרבי אילא על דעתך דתימא קנה קרקע, ויחפור בה בורות שיחין ומערות, א"ל התורה אמרה ושב לאחוזתו בעינן:

 

חדושי הרשב"א על מסכת קידושין דף מא/ב

דתנן הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה. פרש"י דס"ל להאי תנא אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד המעשר, ומרוח גוי אינו פוטר, משום דתרי דגנך כתיבי ודרשינן בהו דגונך ולא דגן גוי, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ובתוס' אמרו דא"צ לזה, אלא אפילו כמ"ד יש קנין ומירוח גוי פוטר, והכא במאי עסקינן בשהביאה שליש ביד ישראל ומכרה לגוי דקרינן ביה דגנך. א"נ בשמכרה גוי לישראל עד שלא הביאה שליש וחזר ישראל ומכרה לגוי לאחר שהביאה שליש, וכדאיתא בגטין פרק השולח (מז, א), ובשהקדימו בשבלין. ולי נראה דע"כ מתני' יש קנין ס"ל, דהא סתם מתני' ר' מאיר, ור' יהודה דפליג בסיפא (תרומות פ"ג מ"ט) ואמר אין לנכרי כרם רבעי, משמע דברישא דמתני' דהנכרי והכותי מודה, ור"מ יש קנין לגוי ס"ל כדמוכח בשלהי פ"ק דע"ז (נ, ב) במתני' דאין מוכרין להם בתים ואין צריך לומר שדות, ור' יהודה נמי יש קנין ס"ל כדאיתא במציעא פרק השואל (קא, א), וכדדייק התם מהא דתניא ר' יהודה אומר המקבל שדה אבותיו ממציק גוי מעשר ונותן לו, ואקשינן עלה מאי שנא מציק אפילו אין מציק נמי, דתנן ר' יהודה אומר אף המקבל שדה אבותיו מגוי מעשר ונותן לו, וסברוה מאי שדה אבותיו אברהם יצחק ויעקב, וקסבר אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, ואסיקנא לעולם קסבר יש קנין לגוי, ומאי שדה אבותיו שדה אבותיו ממש. ור' מאיר ור' יהודה ס"ל (מנחות סו, ב) דאין מרוח הגוי פוטר, והכא בשהביאה שליש ביד ישראל ומכרה לגוי ומירחו גוי דחייבת מדאורייתא:

 

ולר' שמעון דפטר דתנן תרומת נכרי מדמעת כו' ור' שמעון פוטר. פרש"י דר' שמעון ס"ל אין קנין לגוי ואפ"ה פטר, משום דס"ל דאין מירוח גוי חייב בתרומה, ויליף לה מדגונך ולא דיגון גוי, ולדידיה ליכא מיעוט אחר מיעוט דמצריך להו אצרוכי. ואינו מחוור, דא"כ מאי קא מיבעיא ליה אתם גם אתם למה לי, לימא דלמעוטי נכרי בשהקדימו בשבלים, דהא הקדימו בשבלים הויא תרומה דאורייתא ואתא קרא ומעטיה לנכרי. ויש לפרש דטעמא דר"ש דישראל כתיב בפרשה, וגוי לא צריך קרא דאתם גם אתם, ואפילו הקדימו בשבלים, וא"נ בשמירחו ישראל ברשות גוי. והלכך אצטריך לאוקמי אתם גם אתם לדרשה אחרינא. אתם ולא אפטרופין. יש לפרש דדרשא גמורה היא, והא דתנן (גיטין נב, א) אפטרופוס שמינהו אבי יתומים תורמין ומעשרין, משום הפקר ב"ד נגעו בה, לתקנות יתומים כדי להאכיל, והיינו דלהניח אסור כדאיתא התם בפרק הנזקין. ויש לפרש דלאו דרשא גמורה היא לאפטרופין, דידן כיד יתומים ותורמין ומעשרין דבר תורה, דלא קרינן ביה תורם שאינו שלו, והיינו דתורמין להאכיל, והכא כדי שלא יראו כמזלזלין בנכסי יתומים, ובפרק הנזקין (שם) הארכתי בזה בס"ד, והכי משמע קצת בירושלמי דגרסינן התם בפרק הנזקין (גיטין פ"ה ה"ד) גבי אתם ולא שותפין, והא תנינן שותפין שתרמו זה אחר זה כו', כאן להלכה כאן למעשה:

 

חדושי הרשב"א על מסכת בבא בתרא דף פא.

והא כתיב אדמתך, ההוא למעוטי אדמת גוי. כלומר בדקנה גוי שדה בארץ וגדלו בו פירות ואחר כך מכרו לישראל, סד"א (או) יביא בכורים, כתב רחמנא אדמתך ולא משל גוי דיש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מבכורים ומה הוא פטור אף אדמתו פטורה. ור"ש ז"ל גריס, והא תרי אדמתך כתיבי חד למעוטי אדמת גוי וחד למעוטי אדמת גר. כלומר כשגדלו פירות ונתבכרו בשדה הגר ואח"כ מכרו לישראל אין ישראל הלוקח מביא ממנו בכורים, דגר נמי פטור מן הבכורים ואדמתו נמי פטורה מי הבכורים. וא"ת לרבנן למעוטי אדמת גר וגוי מנא להו, דהא חד מהני איצטריך למעוטי לוקח פירות מן השוק למאי דמקשי השתא. וי"ל דלוקח פירות מן השוק נפקא להו מאשר נתת לי, דלא משמע להו דיהבת לי זוזי דזבני בהו. ואי נמי לדידהו גוי וגר מחד קרא נפקא להו, משום דכל שהוא פטור אף אדמתו פטורה, ואידך הא דרשינן ליה במסכת בכורים (פ"א מא-ב) למעוטי נוטע בתוך שלו והבריך בתוך של רבים או שנטע בתוך שלו והבריך בתוך שלו ודרך היחיד ודרך הרבים עוברת באמצע, ואע"פ דליכא איסורא, בנטיעות בעינן שיהו כל גדולי מאדמתך, וכל שכן בלוקח מן השוק. ולר' מאיר דמחייב אפי' בלוקח מן השוק, הא לא מימעיט אלא מביא וקורא. ומיהו בירושלמי (שם פ"א ה"א) מפיק אפי' דנוטע בתוך שלו ומבריך בתוך שלו ודרך היחיד ודרך הרבים עוברת באמצע משום גזל, דכתיב (ישעיה סא, ח) שונא גזל בעולה, דגרסינן התם בירושלמי, אמר ר' יוחנן כולם מתורת גזל ירדו להם שהמוכר שביל לחבירו קנה עד התהום, ועוד אמרו שם שאם הבריך ברשות מביא וקורא. ולהאי סברא לרבנן תרויהו צריכי, חד למעוטי אדמת גוי וחד למעוטי אדמת גר, ואשר נתת לי למעוטי לוקח פירות מן השוק:

 

הא דאמרינן דאדמת הגר ממעטא מאדמתך, היינו משום דגר עצמו פטור וכמו שאמרנו גר מביא ואינו קורא (דכת') שאינו יכול לומר אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו, אם היתה אמו מישראל מביא וקורא. וכשהוא מתפלל עם הצבור אומר אבותיכם וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר אלהני

 

חדושי הרשב"א על מסכת עבודה זרה דף כא.

חדא חנייה בקרקע. ואסור משום לא תחנם. וחדא דקא מפקע ליה ממעשר. דקסבר יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר. בתים נמי מפקע להו ממזוזה. מזוזה לא אפקעתא דבתי היא דחובת הדר היא, כדכתיב (דברים ו, ט) מזוזות ביתך ודרשינן (מנחות לד, א) דרך ביאתך. קשיא לי שדות נמי כיון דסבירא לן דיש קנין לגוי להפקיע מיד (ו) מעשר מה איכפת לן, דהא ההיא ארעא לא מיחייבא וכענין שאמר במזוזה. יש לומר דה"ק בתי לא איכפת לן אי מפקעינן להו ממזוזה, דמזוזה (הדם) [חובת הדר] הואי לשומרו מן המזיקין, ואם הגוי אינו משמר ואינו ניצל מאי איכפת לן, אבל אפקעתא דשדה אית בה נזקא לישראל דממעט החלק הלוי ותקנת חכמים היא, כנ"ל. קסבר כבוש יחיד שמיה כבוש ושדות דאיכא תרתי גזרינן בתים דליכא אלא חדא לא גזרינן. דאע"ג דשמיה כבוש אין דינה כדין ארץ ישראל לגזור בה בכל גזירות ארץ ישראל, כדגרסינן בגטין (ח, א) בשלשה דברים שותה סוריא לארץ ישראל ובשלשה שותה לחוצה לארץ, ואמר התם קסבר כבוש יחיד שמיה כבוש ואפי' הכי אין דינה כדין ארץ ישראל, וטעמא מאי משום דשלא כסדר עשה דוד, [ה]תורה אמרנה] והוריש ה' את [כל] הגויים [האלה] מלפניכם ואח"כ כל המקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם יהיה אפי' חוצה לארץ, והוא הניח את שכניו והלך וכבש ארצות, והכי איתא בספרי (דברים פ"י). מפי' הראב"ד ז"ל:

 

המאירי על מסכת גיטין דף כג:

אין העבד נעשה שליח לקבל גט לאשה מידי בעלה מפני שאינו בתורת גיטין וקדושין וכבר ביארנו לשיטתנו שהוא הדין להולכה ומ"מ במילתא דאיתיה כשר בשליחות ומעתה אם מנהו שליח לתרום תרומתו תרומה ואין דורשין אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם ישראל כו' אלא מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית דעבד בן ברית הוא שהרי חייב באותן המצות שהנשים חייבות בהן ומ"מ נכרי אף במילתא דאיתיה אינו נעשה בו שליח שאינו בן ברית וכן בכותי ומעתה אף על פי שאמרו שהנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה ואסורה לזרים ומפני שאין קנין לגוי להפקיע מיד מעשר ועוד שהרי הקדשן הקדש מריבותא דאיש איש מ"מ אם מנהו ישראל לתרום את שלו אינה תרומה שמאחר שאינם בני ברית אינם בני שליחות ואף בשלו יש אומרים שלא אמרו תרומתו תרומה אלא בשמרחו ישראל ומכל מקום עבד כנעני אף על פי שאינו נעשה שליח אם העבד שלה ונתנו הבעל בידו מגורשת מתורת חצרה ובכפות כמו שיתבאר:

 

המאירי על מסכת גיטין דף מג:

גוי שהיה לו שדה בארץ ישראל וישראל נעשה לו אריס והוא למחצה לשליש ולרביע או שנעשה לו חכיר והוא שנותן לו דבר קצוב בתבואה בכל שנה בין עבדא בין לא עבדא או שהוא לו אריס של בתי אבות ר"ל שהיא אריסות קבועה מאבותיו של גוי וגוי שמשכן שדה לישראל לאכלו עד שיפרענו נאמר בשמועה זו בכל אלו שפטורה מן המעשר ואפי' קבע לו זמן במשכון שאם לא יפרעהו עד יום פלני יהא השדה שלו פטור מן המעשר הואיל ולא הגיע הזמן או אפי' הגיע הזמן עד שיבא ויטלנו ומ"מ נראה ששמועה זו שנויה לדעת האומר יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ובמציעא פרק שואל פסקנו שאין קנין ואריס וחוכר חייבין במעשר חוכר בכלם ואריס בחלקו ויש שסבורין להשוות סוגיא זו עם אותה שבפרק השואל ומפרשין זו שבכאן בסוריא ולא הועילו שהרי בפרק ראשון אמרו שסוריא חייבת במעשר כארץ ישראל אלא שעיקר הדברים כמו שכתבנו:

 

המאירי על מסכת גיטין דף מו:

וכבר ביארנו במקומות מזרעים שהעקר אצלנו אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ולזה מי שיקנה מגוי יביא מן התורה וכאשר ראו חכמים בקניתם מן הגוים התקינו שלא יביא הקונה מגוי בכורים כדי שיתבאר לו שהוא הפקיע קדושתו ולא בקנייתה מהם וכאשר ראו גם כן שזה מביא להיות נשארת ביד גוים ותשתקע בידם התקינו שמי שיבא עד שידע שאין קנין לגוי בארץ ישראל קנין גמור ויכוין לפדות אותה מידו שכבר נשארה בה קדושה:

 

המאירי על מסכת גיטין דף מו:

המוכר שדהו לנכרי וחזר ולקחה ממנו ישראל הלוקח מביא בכורים מפני תקון העולם כך היא הגירסא ברוב ספרים ובהלכות גדולי הפוסקים ופירושה שהדבר ידוע שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד המעשרות וכשחזר ולקחה ר"ל אף משגדלו הפירות ונתבשלו מביא בכורים ואף מן התורה חייבין בהם והוא הדין למעשרות וכן הוא הדין בלוקח הפירות הואיל ונתדגנו ביד ישראל וזה שאמר מפני תקון העולם פירשו בגמרא ששתי תקנות היו והוא שאמרו מעיקרא הוו מייתו לה בדאוריתא כיון דחזו דהוו מיקרו ומזבני וסברי בקדושתייהו קיימן תקינו להו דלא ליתו כלומר שהיו מוכרים להם תמיד על סמך שהקרקע בקדושתו ואין להם עונש תקינו דלא ליתו כיון דהדר חזו דמאן דלא סאגי להו מזבני ומשתקעין ביד גוים שלא היו קפדים לפדותם אחר שלא היו סבורים שהיא קדושה בידו הואיל ואין מביאין ממנה חזרו והעמידוה.על דין תורה וכן הלכה:

 

וגדולי הרבנים גורסיו במשנתנו המוכר שדהו לנכרי לוקח ומביא בכורים כלומר שצריך ליקח מבכוריו בכל שנה כדי להעלות לירושלם וכל זה דרך קנס שלא יהא רגיל למכור לגוי בארץ ישראל ואם מכר שיהא משתדל לחזור ולפדות ואין הפי' עולה יפה שאם כן היאך תמהו בה דאוריתא לא וכו' ואף על פי שהם טורחים לפרשה אין הדברים מתישבים וכן יש מקשים עליהם דאי מתורת קנס היכי מייתי חלין בעזרה אלא שהם תירצו בכיוצא בה בבתרא פרק ספינה דמייתי ומתנה ויש גורסין הלוקח מביא בכורים ר"ל הלוקח מן הפירות וכבר כתבנוה בכלל הראשונה וודאי היא העקר:

 

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

 

זה שאמרו אין קנין לגוי בארץ להפקיע מיד מעשר פירוש הענין שאם לקח ישראל מגוי קרקע בארץ ישראל אף בגדלו הפירות ונתבשלו ביד גוי שחייב ישראל בהם בתרומות ומעשרות ובכורים מן התורה כאלו לא היתה של גוי מעולם ואין אומרין כשלקתה ישראל מן הגוי שיהא דינה ככבוש יחיד וכן אפי' לא לקח ישראל הימנו אלא שקנה הפירות שבו בעודן מחוברים לקרקע עד שלא הביאו שליש חייב בכל מן התורה ואף אם מכרן משהביאו שליש חייב בכל אלא שבזו נותן תרומה גדולה לכהן ואינו נותן אלא שני שלישים של מעשר ללוי וכן שני שלישי תרומת מעשר לכהן ומוכר לו השליש ואפי' מכרן משנתלשו כל שנדגנו ביד ישראל חייב אלא שבזו נותן תרומה גדולה לכהן ומוכר לו תרומת מעשר ומעכב לעצמו שאר המעשר שהיה דינו ללוי הואיל ומותר לזרים כמו שיתבארו דברים אלו במקומם הא כל שלקח הפירות שנגמרה מלאכתם ביד גוי פטור לגמרי שנאמר דגנך ואנו דורשים דיגונך ולא דיגון גוי אפי' היה הקרקע של ישראל ומכר פירותיו לגוי קודם שהגיעו לעונת המעשרות שהוא בתבואה הבאת שליש פטורות לגמרי ואם אחר שבאו לעונת המעשרות אם חזר ולקח מהן חייבות מדבריהם וכן אפי' מכרן לו משנתלשו הואיל ונדגנו ביד גוי אין חייבות אלא מדבריהם וסוריא אין דינה בענינים אלו כארץ ישראל שבסוריא אף ישראל מקרקע שלו אינו חייב אלא מדבריהם וכן בלקח קרקע שם מן הגוי אפי' היו בו פירות כל זמן שלא הגיעו לעונת המעשרות ואם הביאה שליש ביד גוי פטור ואם הקרקע של גוי אפי' לקח פירותיו מחוברים ואף קודם שהגיעו לעונת המעשרית פטור לגמרי:

 

אף על פי שאין קנין לגוי להפקיע מיד מעשר יש לו קנין לחפור בשלו בורות שיחין ומערות ואין אומרין הואיל ומשועבדת למעשרות אינו רשאי להפסידה שלא תהא ראויה לזריעות אלא רשאי:

 

זה שביארנו שכל שנדגנו ביד גוי אפי' היו של ישראל פטורין ומפני שאנו דורשין דיגונך ולא דיגון גוי פירושד דוקא בשלקחן הגוי והן שלו אבל אם הם של ישראל אלא שגוי ממרחן בשכירות אין זה פוטר כלל וכן במה שאמרו גלגול גוי פוטר בחלה ואין טענה לפטור עיסה שלנו המגולגלת ביד שפחה ארמית מן החלה שלא נאמרה אלא כשלקחה ישראל ממנו מגולגלת וכן הסכימו בה גדולי קדמונינו עם קצת חכמי ספרד:

 

לקט שכחה ופיאה סתמן הפקר ופטורים מן המעשרות בין שלקטום ישראלים בין שלקטום גוים וחזר ומכרן לישראל יאין אומרין אדעתא דגוי לא אפקרינהו אלא סתמן הפקר הם היו של גוי ולקחם ישראל ודיגנם חייב שהרי אין קנין לגוי ואין כאן הפקר שסתמו של גוי אינו מפקיר לקט שכחה ופאה ומכל מקום אם הניחם הגוי בפירוש בתורת הפקר פטורות:

 

ממה שהקדמנו בדינין שבאיו קניו ייש קניו אתה למד בישראל שלקח שדה זרועה מן הגוי בארץ ישראל חייב מן התורה אפי' נתבשלו כלם ביד הגוי ואם מכר ישראל לגוי משהביאה שליש חייבות מדבריהם ובסוריא לקח ישראל שדה זרועה מן הגוי ולא הביאה שליש חייבת מדבריהם ואם הביאו שליש פטורים שמא אתה סבור לומר מתוך הקדמות:

 

אלו שאם מכר ישראל לגוי שדה זרועה בסוריא אף משהביאה שליש יהא פטור שהרי כיוצא בה בארץ אינו אלא מדברי סופרים אינו כן אלא אף בסוריא ישראל שלקח שדה מן הגוי עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לגוי משהביאה שליש הואיל ונתחייבו ביי ישראל אם חזר ישראל ולקח מהן חייבות מדבריהם:

 

מכל מקום למדת שסוריא אין בה חיוב מעשרות אלא מדברי סופרים ואף על פי שבפרק ראשון אמרוה אף מן התורה אין הלכה כן כמו שכתבנו שם וכן הלכה אין קנין משום דרבא קאמר לה הכא דהוא בתרא וכן שרב אשי בסוף הסוגיא העמיד משנתנו כרבא ואף על פי שבתלמוד המערב של דמאי אמר ר' מאיר אין קנין ופליגי עליה ר' יהודה ור' שמעון לומר יש קנין וכן שאמרו שם הנהיג ר' חנינא בצפורי כר' שמעון דהוא דריש והארץ לא תמכר לצמיתות הא אם נמכרה חלוטה היא אין לסמוך עליה שהרי אף זו לפי תלמוד שלנו אינה אלא עברו בלאו ואין מעשיהם מועילים כלום כמו שביארנו במציעא ויש חולקין לפסוק יש קנין וכן לחייב בסוריא כבארץ לרוב דיני מעשרות ואין הדברים כלום:

 

המאירי על מסכת קידושין דף לו:

המשנה העשירית ואינה מכונת הפרק אלא שבאה על ידי גלגול כמו שביארנו בתחלת הפרק והוא שאמר כל מצוה שאינה תלויה בארץ נוהגת בארץ ובחוצה לארץ וכל שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מן הערלה והכלאים ר' אליעזר אומר אף החדש אמר הר"ם פי' הם המצות אשר אינם נתלות בקרקע ואמנם הם חובת הגוף ושהיא תלויה בארץ הם אשר הם חובת קרקע וכבר ביאינו בסוף מסכת חלה שאסור ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני וכלאי הכרם מדרבנן אמנם כלאי זרעים הנה מותר לזרעם בחוצה לארץ והלכה כר' אליעזר שאמר החדש אסור מן התורה בכל מקום ואף על פי שהיא תלויה בארץ כמו שנתבאר בסוף מסכת ערלה.

 

אמר המאירי פירשו בגמרא שאינה תלויה בקרקע אלא שהיא חובת הגוף ר"ל שהיא מוטלת על גוף האדם ילא על קרקע או גדוליר נוהגות אף בחוצה לארץ אפילו באותם שכתוב בהם ביאה ר"ל כי יביאך כגין תפלין ופטר חמור ואין צריך לומר אותן שאין כתוב בהם ביאה כגון שבת וע"ז ודומיהן ושהיא תלויה בארץ ר"ל שאינה חובת הגוף אלא שהיא מוטלת על הקרקע או גדוליו כגון תרומות וט,עשרות לקט שכחה ופיאה ושביעית ידומיהן אין נוהגות אלא בארץ אפילו מדברי סופרים חוץ מן הערלה והכלאים ר"ל כלאי הכרם שאף על פי שהם חובת קרקע נוהגים אף בחוצה לארץ ימכל מקום דוקא בשתיהם מדברי סופרים ר' אליעזר אומר אף החדש שאף על פי שהוא חובת קרקע נוהג בחוצה לארץ ואיסורו מן התורה אף בחוצה לארץ ואף בזמן הזה וכן הלכה ובקלמיד המערב שאלו מפני מה לא הוציאי אף חלה מן הכלל שהיא חובק קרקע ונוהגת בחוצה לארץ ידברי סופרים והיא השאלה בתררמות שנוהגות בחוצה לארץ במקומות הקרובים לארץ ותירצו בה לא תני מתניתין אלא דברים שנוהגים בישראל ובגוים אבל חלה אינה נוהגת בעיסת גוי דכתיב עריסותיכם והיא התשובה בתרומות דכתיב דגנך ולא דגן גוי ולפי דרכך למדת שהערלה נוהגת בנטיעת גוי וכן פסקוה גדולי המחברים בין כשנטעה נכרי לעצמו בין שנטעה לישראל ומה שאין נמנעין עכשו לקנות ענבים

 

המאירי על מסכת קידושין דף לו:

מגפניהם אף על פי שמבריכין בהם והברכה חייבת בערלה שיא מפני שספק הוא וספק ערלה שלהם מיתר או שיא הברכה שבוהגין בה עכשי אינה חייבת בערלה שכשיש לשרש שני ראשים או שלשה או כמה עושין חפירות ארכות וכל אחת סמוכה לשרש ומבריכין ומכסין עלה עפר היין מן הראש היוצא ואינו נפסקת מן השרש לעולם וכן לעולם יונק מן השרש ואין בזה איסור ערלה ומכל מקום קצת חכמי צרפת הקשו בה ממה שאמרו במסכת ערלה נכרי שנטע פטור מן הערלה ופירשו שכל שהנכרי נוטע בשלו פטור אבל נטע בשל ישראל חייב בין שנטע בשכירות בין שנטע באריסות ואין קושיא ממה שאמרו במסכת ע"ז מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה שמאחר שלשרף ערלה הוא צריך אף הוא מביאה מנטיעות של ישראל או מאריסותו שעם ישראל וכן מה שאמרו בסיפרי ונטעתם כל עץ מאכל פרט לגוים פירושו בנטיעת גוי בשלו ויש נוטים לאסור אף בשלו והם מפרשים אותה של ספרי להוציא נטיעות שמצאו ישראל נטועות מיד גוים כשבאו לארץ אף בשדה שהחזיקו ישראל בהם אחר כן וכן מה שאמרו פירות הללו של ערלה הם שאינו נאמן מפני שלא נתכוון אלא להשביח מקחו אלמא שערלה נוהגת בשל גוים אף זו בשדה ישראל ויגיד עליו רעו ר"ל של עזיקה הם ונראה לומר משדה המשגמר ר"ל שעשה בה גדר בשביעית ואם של גוי מה לנו שנאמר שלהשביח מקחו נתכוון הא נטיעת גוי בשל ישראל ובשליחותו חייב:

 

ואם כן אתה צריך לפרש מה שאין כן בחלה ובתרומה שמרוח גוי אף בשל ישראל פוטר מן התרומות ומן המעשרות וגלגול גוי אף בשל ישראל פוטר מן החלה ואף במסכת מנחות שנאוה כן כמו שנבאר בסמוך ומכל מקום יש מחייבין במרוח גוי וגלגול גוי הואיל ובשל ישראל הוא ואף גדולי הפוסקים סוברים כן ומה שאמרו במסכת מנחות פרק ר' ישמעאל שלדעת ר' יוסי מירוח גוי וגלגול גוי פוטר הם מפרשים אותו שהגוי מירח וגלגל בשלו ולקח ישראל אחר כן הימנו ומה שאמרו שם במירוח גוי

 

המאירי על מסכת קידושין דף לו:

שהחמירו בו שלא לפטור משום בעלי כיסין והיו גאונים מפרשים בה מפני עשירים שהיו להם תבואות הרבה והיו ממרחין אותם על ידי גוים לפטרן מן המעשר אלמא מירוח גוי בשל ישראל פוטר והוא הדין לגלגול הם מפרשים מגזירת בעלי כיסיו שהיו מקנים תבואותיהם לגוים ואחר כך לוקחים מהם ומצד שהגוי קונה בכסף היו עושין כן בלא פרהסיא אלמא מירוח גוי בשל ישראל אינו פוטר ואף בראשון של בכורות אמרו הלוקח טבלים מן הגוי ממורחים מעשרם וכו' והקשו דאמרחינהו מאן אי אמרחינהו גוי דגנך אמר רחמנא ולא דגן גוי אלא דאמרחינהו ישראל ברשות גוי ומעשרן דאין קנין לגוי וכו' ופירשו כל המפרשים דאמרחינהו ישראל ברשות גוי שקבל ישראל שדה מן הגוי למחצה לשליש ולרביע ופירוש זה מוכיח להדיא שגלגול ישראל אינו מחייב בשל גוי ואם כן אף של גוי אינו פוטר בשל ישראל וכן נראה ממה שאמרו במסכת חלה נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה פטורה נתנה לו משגלגלה פטור והרי להדיא שגלגול ישראל אינו מחייב בעיסת גוי ואם כן אף של גוי אינו פוטר בשל ישראל וכן אמרו שם העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה מן החלה הא אם יש בה כשיעור חייבת מה נפשך אם גוי גלגלה למדת שגלגול גוי בשל ישראל חייבת אם ישראל גלגלה למדת שגלגול ישראל בשל גוי אינו מחייב ואם כן קושיא שבתלמוד המערב חוזרת שהיה לו להוציא חלה מן הכלל שהרי חלה נוהגת בגוי שגלגל מיהא בשל ישראל ואם כן על כל פנים אתה צריך לומר שדעת גדולי הפוסקים בערלה שנוהגת בגוי אף בנטע שלהם מה שאין כן בחלה ומכל מקום איפשר שהערלה והכלאים חיובן מכח הלכה וכמו שאמרו עליהם בגמרא הלכתא גמירא לה וכן אמרו הערלה הלכה ואף על פי שבזו אמרו הכלאים מדברי סופרים איפשר שמתוך שרגילות הלשון להזכירם תמיד עם ערלה הוזכרו כאן ובערלה מיהא אמרו הלכה והוא כעין תורה ודומיא דחדש שהוא מן התורה אבל חלה אינה אלא מדברי סופרים לגמרי:

 

המאירי על מסכת קידושין דף מא:

עושה אדם שליח להפריש תרומה כמו שביארנו וכן במעשר ומכל מקום אין עושין שליח גוי שנאמר כן תרימו גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית ואם עשו את הנכרי שליח ותרם אין תרומתן תרומה כלל ומותרת לזרים והכותי כבר ידעת שהוא כגוי ומכל מקום נכרי שתרם משלו בארץ ישראל תרומתו תרומה מדברי סופרים ליאסר לזרים ודבר זה יש אומרים מפני שאין קנין לגוי להפקיע מיד מעשר וכל שכן לדעת זה שמירוח הגוי אינו פרטר ומכל מקום יש אומרים שיש קנין לגוי ושאף מירוח פוטר וזה שאמרו שתרומתו תרומה פירושו שהביאה שליש ביד ישראל ומכרה לגוי והקדימה בשיבלין קודם מירוח ובחוצה לארץ אינה תרומה כלל וכן חרש שוטה וקטן אינן בני שליחות כלל אבל עבד כנעני נעשה בו שליח שדינו כאשה ובגיטין אינו כן אלא חרש שוטה וקטן ונכרי ועבד כנעני פסולין בין להולכה בין לקבלה ואף על פי שעבד הואיל ומל וטבל לשם עבדות דינו כאשה ואשה כשירה לשליחות גט הואיל ומכל מקום אינו בתורת גיטין וקדושין שהרי אין קדושיהן קדושין כלל שהרי עם הדומה לחמור הוא אינם כשרים לשליחות ומכל מקום בישן וכפות יכולה לקבלו מתורת חצירה אבל מתורת שליחות לא ויש חולקים לומר ששליחות הולכה כשירה בעבד ולא מופקע אלא משליחות קבלה ואינו כלום ובשני של גיטין יתבאר בהדיא שאף הולכה בדין זה שהרי שאלוה בקבלה והביאיה מהולכה אלמא שניהם שוין:

 

המאירי על מסכת בבא מציעא דף קא.

הגוי אין לו קנין בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ר"ל שאם קנה גוי שדה מישראל לא הופקעה מקדושתה עד שאם יחזור ישראל ויקחנה תחשב ככבוש יחיד ליפטר מן המעשרות אלא שאין לו קנין וכל שיחזור ישראל ויקח חורה לקדושתה וכן אם היה לגוי קרקע בארץ ישראל ולקח ישראל פירותיו אפילו הביאו שליש ביד גוי או אפילו נתבשלו מכל וכל ונתלשו ביד גוי הואיל ומירחן ישראל חייבין בכל מן התורה אלא שבזו יש בה תנאים מתבארים במקום אחר והוא שאם נתלשו ביד גוי נותן תרומה גדולה לכהן ומוכר לו תרומת מעשר שכך אמרו טבל שאתה לוקח מן הגוי אי אתה נותן ממנו תרומת מעשר לכהן אלא מוכרה לו ונוטל דמיו אבל אינו נותן מעשר ראשון ללוי כלל ואם לא נתלשו מן הגוי אלא שהגיעו בידו לעונת המעשרות מפריש תרומת מעשר ומעשר ונותן מהם לכהן וללוי כפי חשבון שנתבשלו ברשותו הגע עצמך שהגיעו שליש לבד ונמצא שנתבשלו בידו שני שלישים נותן שני שלישי תרומת מעשר לכהן ושני שלישי מעשר ראשון ללוי ומעכב לעצמו שליש המעשר של לוי ומוכר לכהן שליש תרומת מעשר הא אם לא הביאה שליש מפריש ונותן את הכל:

 

החוכר שדה מן הנכרי בארץ ישראל והוא שנותן לו דבר קצוב בתבואה כך וכך סאין בין תעשה בין לא תעשה הרי זה מעשר תחלה כל התבואה וכשיעשר יפרע לגוי כמו שהתנה לו מן המעושר שאם יפרענו מן הטבל ולא יעשר אלא הנשאר נמצא פורע חובו מן המעשר ופירות כלן שלו ומה שנותן מהם לגוי חוב הוא שהוא חייב לו ומ"מ פירות אלו כשלו וצריך לעשר אבל המקבל למחצה לשליש ולרביע תולק עמו בטבל ואח"כ מעשר את שלו שהרי הגוי שותף בה וכל שותפות הגוי אינו חייב במעשרות אלא מדבריהם והילכך אין זה חייב לעשר לו משלו אלא מקבל חלקו בטבל והלוקח ממנו יעשר מדבריהם ונמצא שהמקבל אינו כחוכר וכמו שאמרו בסוף סוגיא זו מקבל לאו כחוכר דמי ואף על פי שחברו עמה לעולם יש קנין לגוי וכו' כך פירושה לעולם יש קנין וכו' ואם תמצא לומר שאין קנין מ"מ מקבל לאו כחוכר דמי:

 

המאירי על מסכת בבא מציעא דף קא.

היה שדה זה שהוא מקבלה מן הגוי של אבותיו של זה המקבל הרי זה מעשר את הכל מתקנת חכמים ולא סוף דבר שנגזלה ממנו או מאבותיו שהרי עדין כעין יטלו הואיל וקרקע אינה נגזלת אלא אף אם לקחה הגוי ממנו או מאבותיו מתוך שהדבר ידוע שחביבה עליו קנסוהו בכך כדי שיזדרז מתוך כך לחזור וללקחה שתעמוד ברורה בידו כשלו זו היא שטתנו בשמועה זו וגדולי המחברים נוטים בה לדרך אחרת ואף בחיוב חוכר הם באים מתורת קנס ואף קנס האמור במקבל פרשוהו בצד אחר וכן רוב המפרשים נתבלבלו בענינה הרבה הן בפסק יש קנין ואין קנין הן בדין מקבל וחוכר הן אם להעמיד שמועה זו בארץ ישראל הן אם להעמידה בסוריא והרבו בה בקושיות אגדות אגדות ואנו כתבנו מה שנראה לנו דרך קצרה וכשתתבונן בכל אותן השמועות שנתבלבלו רוב מפרשים בהם יעלה בידך ממה שכתבנו תירוץ מספיק בכלן או ברובן ומ"מ מה שיראה במסכת גיטין שהחכירות פוטרת מן המעשר אינה שנויה אלא לדעת האומר יש קנין כמו שיתבאר שם:

 

תוספות הרא"ש על מסכת קידושין דף מא:

הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה - פירש"י משום דקסבר אין קנין לגוי, ונראה לפרש דאפי' למ"ד יש קנין משכחת לה כגון שגדלה שליש ביד ישראל ואח"כ קנאו הנכרי ולא מפטר מטעם לוקח דתבואת זרעך קרינא ביה כיון שגדל הרבה ברשות הגוי, א"נ זרעה גוי ומכרה לישראל וגידלה שליש וחזר הגוי וקנאה ממנו, וכן אם חכר שדה מישראל הגדל בו חייב בתרומה אפי' יש קנין לגוי, וכן נמי מצינא למימר דסבר דמירוח הגוי פוטר וכגון שתרם בשבלים:

 

ור"ש פוטר - פירש"י דקסבר דיגונך ולא דיגון גוי, וקשה לר"ת דאכתי משכחת לה תרומה ביד גוי כגון שהפרישה בשבלים דבשבלים נמי חל שם תרומה ומעשר כדאמרי' מעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה, ונראה לפרש דקסבר דגוי לאו בר הפרשה הוא אפי' בדבר שהוא בר חיובא מדאורייתא:

 

תוספות הרא"ש על מסכת בבא מציעא דף פח.

תבואת זרעך - הקשה ר"ת מהא דאמרינן בפ"ק דבכורות הלוקח טבלים ממורחים מן הנמרי מעשרן והם שלו ומפרש דמרחינהו ישראל מיד הנכרי פי' שמירחן ישראל אחר שלקחן מן סוכרי שגדלו ברשותו לאפוקי קנאם מנכרי שיש לו פירות שגדלו ברשות ישראל, ומדקאמר מעשרן והם שלו אלמא לוקח חייב לעשר, ואין לומר דמעשרן מדרבנן קאמר דהא מפרש טעמא התם משום דאיז קנין לנכרי ואי מדרבנן אפילו יש קנין לנכרי נמי חייב מדרבנן, כדמוכח במנחות פרק הקומץ רבה תניא א"ר שמעון פעם ארת נתערב לי טבל מם תולין ושאלתי את ר' טרפון ואמר לי לך וקח מן החוק ופריך ילימא ליה לך וקח מן הנכרי רסבר אין קנין לנכרי להפקיע וכו' והו"ל מן החיוב על הפטור, ומשמע אי ס"ל יש קנין ניחא דהוה מן הפטור על הפטור ויכול ליקח מן הנכרי ועוד דדריש התם כי תקתו מאת בני ישראל את המעשר טבלים שאתה לוקח מישראל אתה מפריש מהם תרומת מעשר וגו' אלמא מן התורה לוקח חייב, ותירץ ר"ת דהכא מיירי בלוקח אחר מירוח אבל לוקח קודם מירוח זרעך קרינא ביה, וא"ת א"כ במנחות אמאי לא אמר לו לך וקת מן הממורח, וי"ל דדמי קצת מן החיוב על הפטור דלא איסתליק מינייהו תורת מעשר לגמרי דאלו הדר קננהו מוכר חייב למשר וכה"ג קאמר התם דאיכא מ"ד דא"ל לך וקח מן הנכרי ופריך ולימא ליה לך וקת מן השוק קסבר אין רוב עמי הארץ מעשרין והוה ליה מן החיוב על הפטור ואע"ג דלכולי עלמא הלוקח מן השוק אינו כי אם דמאי מ"מ דמי כמין החיוב על הפטור, וא"ת והא בשמעתין פועל אוכל קודם גמר מלאכה ובכה"ג מסקינן דלוקת לא מחייב אלא מדרבנן, וי"ל דבשעת ארינא פועל כשאוכל שתים שתים סוי גמר מלאכה ובכה"ג לא מיחייב לוקח אלא מדרבנן, והריב"מ הקשהר על פירוש ר"ת דכל נוקח מעם הארץ מיירי בממורחין ומעשרן דמאי משום דספק אם עשרן עם הארץ הא ידוע שלא עשרן מעשרן הלוקח ודאי אלמא הלוקח ממורח חייב לעשר מן סתורה, ויש לתרץ דאפילו אם ידע שלא עישרן עם.

 

תוספות הרא"ש על מסכת בבא מציעא דף פח:

הארץ אינו חייב לעשרן אלא מדרבנן אלא דבספק אינו צריך ליתן המעשרות ללוי ואם ידוע שלא עשרן צריך ליתן המעשרות ללוי, והריב"מ פירש בהיפך דבלוקח שאינם ממורחין פטור שעדיין לא נתחייבו ברשות מוכר אבל לוקח ממורחין הואיל ונתחייבו ברשות מוכר תו לא פקע שם עבצ מינייהו, והכי נמי גבי הקדש או הפקר שאם הקדיש או הפקיר קודם מירוח כטור מן המעשר ילאחר מירוח לא פקע שם טבל מיניה וחייב במעשר, ולוקח מן הנכרי איפכא דאם נתמרח ברשות נכרי פטור דקרינן ביה דיגונך ולא דיגון נכרי ובשלא נתמרח ברשותי חייב דאין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ולא מיקרי תבואת מוכר אלא תבואת הלוקח ממנו מיקריא:

 

תוספות הרא"ש על מסכת בבא מציעא דף קא.

וקסבר אין קנין לנכרי ומקבל כתוכר דמי - פי' לפי שאין קנין יש להחמיר על המקבל לעשר כמו שהחוכר מעשר דהוי כפורע תובו כדאיתא בפרק הזרוע הרי שאנס המלך את גרנו אם בתובו צריך לעשר, ות"ק שפוטר מקבל היינו משום דסברי יש קנין לנכרי הלכך מקבל פטור, אבל בחוכר החמירו מפני שהוא כפורעי חובו כמו שחייבו לעשר מדרבנן הלוקח מן הנכרי לאכול ואפילו למ"ד יש קנין כדאיתא בהקומץ רבה בעובדא דר' שמעון שזורי והא דתניא בפרק השולח האריסין והחכירין וכו' פטירין מן המעשר ומשמע אפילי חלקו של חיכר פטור איכא לאוקימה בסוריא כדמשני התם אמשנות אחרית שהביא שם, ומה שהוצרך ר' יהודה להזכיר שדה אביתיו יהלא אף ת"ק איירי בארץ ישראל דבחוצה לארץ ו ף חוכר פעור, י"ל דמכי קאמר ליכ ר' יהודה לת"ק כיון דבארץ ישראל קיימינן יש להחמיר על המקבל כמו על החוכר דאין קנין לנכרי בארץ ישראל ואכתי שדה אבותיו חשיבא כשהוא ביד נכרי ולמאי דאמר יש קנין הלכך אין להחמיר במקבל כמו בחוכר ולא פליג ר' יהודה את"ק אלא מילתא אחריתי קאמר במציק נכרי:

 

שדי שתהא בורה בידו - זו גירסת ר"ח פי' קנסו את היורש לעשר אף חלק הנכרי כדי שיניח מלקבלה, וכיון שתהא בורה ביד הנכרי ימכרנה לישראל בדמים מועטים שלא נתן עליה כלום אלא בגזלה באת לידו ולכך לא יהא רגיל עוד לגזול, אבל אחר לא הוצרכנו לקנוס לעשר דבלאו הכי ישמע לנו מלקבלה אבל היורש דחביבה ליה לא ישמע לנו לולי סקנס. שמין לו וידו על התחתונה, והני מילי כשבעל השדה רוצה לקיים הנטיעות בשדהו אבל אם אינו רוצה לקיימם אימר לו קח נטיעיחיך ולך אפילו בשדה העשויה ליטע, וההוא דאתא לקמיה דרב שדה העשויה ליטע היתה. אמר ליה זיל שום ליה. פי' וידו על העליונה. אמר ליה לא בעינא. יקת נטיעותיו. זיל שום ליה וידו על התחתונה. פי' אם יתרצה בכך תרצה ליתן לו כך. לא בעינא. אפילו זה איני רוצה. כיון דתזייה דקא גדר א"ל גלית אדעתיה.

 

תוספות הרא"ש על מסכת בבא מציעא דף קא.

גלית אדעתך דניחא לך. ואתה רוצה לקיימם. זיל שום ליה וידו על העליונה. כי שדה העשויה ליטע היתה. כן נראה לי:

 

שיטה מקובצת מסכת בבא קמא דף ק.

ויש מפרשים משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים דמשמע כרמך ולא של אחרים. ולא נהירא שבירושלמי דריש כרמך ולא של גוי ומפרש אליבא דמאן דאמר יש קנין לגוי בארץ ישראל ואמאי למאן דאמר נמי אין קנין תיפוק ליה משום כרמך ולא של אחרים.

 

שיטה מקובצת מסכת בבא מציעא דף קא.

תנן התם רבי יהודה אומר המקבל שדה אבותיו מן העכו"ם מעשר ונותן לו. פירוש מתניתין היא במסכת דמאי וכן לשונה, החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו רבי יהודה אומר אף המקבל וכו' ותלמודא לא מייתי אלא דברי רבי יהודה משום סוגיא דעלה ודבעי למימר עלה אמר רבי ירמיה כגון דא וכו' לא מייתי דברי תנא קמא וכן דרך התלמוד להביא לפעמים משניות שלא כלשונן כדכתיבנא בפרק הספינה. סברוה מאי שדה אבותיו וכו' וקסבר רבי יהודה אין קנין לעכו"ם וכו' ומקבל כחוכר דמי וכו'. ואם תאמר למה לן למימר דסבר רבי יהודה אין קנין דילמא סבירא ליה יש קנין ואפילו הכי חוכר חייב לעשר מדרבנן דהא איכא מאן דסבר הכי במסכת מנחות וכיון דכן אף המקבל דמקבל כחוכר דמי. ויש לומר דשורת הדין מקבל לאו כחוכר כי למה לו לעשר חלקו של גוי אלא דכל היכא דחוכר חייב לעשר מה שנותן לגוי דבר תורה שלא יהא כפורע חובו בטבל מדאורייתא עושה רבי יהודה מקבל כחוכר אבל כל היכא דאמרת יש קנין לגוי אין חיוב החיכר אלא מדרבנן דכולי עלמא לא עשו מקבל כחוכר. ותנא קמא דאמר חוכר דוקא ולא מקבל אינו משום דסבירא ליה יש קנין אי נמי אפילו תימא דסבירא ליה אין קנין וחוכר מדאורייתא חייב לעשר סבירא ליה דליכא למגזר מקבל אטו חוכר. הריטב"א.

 

אלא הא דתניא רבי יהודה אומר המקבל שדה אבותיו ממציק גוי מעשר ונותן לו. פירוש וכיון דהגוי היה אנס קרקע עולם אינה נגזלת ובהא דכולי עלמא אין קנין לגוי להפקיעה מיד מעשר והיינו דאמרינן מאי איריא מציק דקרקע ברשות בעליה עומדת אפילו גוי שאינו מציק נמי פירוש דהא אמרת דאין קנין לגוי. ואם תאמר ומאי קושיא דמציק חייב לעשר מן התורה וכשאינו מציק אינו חייב אלא מדרבנן. יש לומר דהא ליתא דכל היכא דחוכר מדרבנן הוא דמחייב דיש קנין לגוי מקבל פטור מלעשר לדברי הכל כדפרישית לעיל. כך הגירסא בספרים ישנים, אלא דכולי עלמא יש קנין לגוי

 

שיטה מקובצת מסכת בבא מציעא דף קא.

וכו' ומקבל לאו כחוכר דמי. ופירש רש"י דכולי עלמא יש קנין לגוי ואפילו חוכר פטור אי נמי אין קנין ואף על פי שחוכר חייב מקבל פטור דמקבל לאו כחוכר דמי. והקשו בתוספות חדא דלישנא דגמרא לא משמע הכי דאם כן הוה ליה למימר אי נמי מקבל לאו כחוכר דמי. ועוד דאפילו תימא דיש קנין אפשר לומר דחוכר חייב לעשר מדרבנן מיהת. לכך פירשו דברים כפשטן דכולי עלמא יש קנין ומדאורייתא אפילו חוכר פטור מלעשר ומדרבנן הוא דמחייב וכיון דכן מקבל פטור דמקבל לאו כמוכר דמי ומאי שדה אבותיו שדה אבותיו ממש ולדידיה הוא דקנסו רבנן איירי דחביבה ליה טפי אזיל ומקבל ליה פירוש דאלו בישראל דעלמא כיון שאינה נחלת אבותיו אם אתה מחייבו לעשר מימנע ולא מקבל לה מן הגוי ויפקע זכות השבט לגמרי אבל איהו גופיה לא מימנע ולפיכך אמרו שאפילו המקבל חייב לעשר מדרבנן. הריטב"א:

 

וזה לשון תלמיד הר"פ, כדי שתהא בורה וכו'. פירוש ברורה ומוחזקת דמתוך שיקשה עליו המעשר שיראה שאינו מרויח כלום יותר משאם היתה שלו מתוך כך יטרח ויקנה אותה ויסלק הגוי ממנה ובהא פליגי דתנא קמא סבר דוקא מוכר חייב מדרבנן אבל מקבל פטור כל מקבל אפילו מקבל שדה אבותיו משום דיש קנין ואם כן חוכר נמי אינו חייב אלא מדרבנן ואם כן אין להחמיר ולגזור מקבל אטו חוכר ואי משום קנסא דקאמר רבי יהודה דלדידיה קנסוהו רבנן וכו' לית ליה האי טעמא. ואתא רבי יהודה למימר אף המקבל פירוש במקבל שדה בעלמא מן הגוי ודאי מודינא לך דפטור מן המעשר דיש קנין ואם כן חוכר אינו חייב אלא מדרבנן וכיון דאינו חייב אלא מדרבנן לא גזרינן מקבל אטו חוכר אבל מקבל שדה אבותיו מן המציק חייב לעשר דקנסוהו רבנן לדידיה. והאי דקאמר אף המקבל אמקבל שדה אבותיו מן המציק קאי והכי קאמר אף המקבל שדה אבותיו חייב כמו חוכר מטעם קנס כדפירשתי. ובקונטרס פירש דהכי פירושו אלא יש קנין ומקבל לאו כחוכר פירוש יש קנין וחוכר פטור ומקבל לאו דוקא אי נמי אין קנין

 

סמ"ג - חלק מצות עשה - מצוה קלג

ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבים בכל מן התורה ומפריש תרומה גדולה ונותנה לכהן ותרומת מעשר ומוכרה לכהן ומעשר ראשון והרי הוא שלו מפני שהוא אומר ללוי במעשר ולכהן בתרומת מעשר אני באתי מכח איש שאין אתם יכולים ליטול ממנו כלום ומפני מה לא יתן תרומת מעשר לכהן כתרומה גדולה לפי שנאמר בתרומת מעשר (במדבר יח, כו) כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר וגומ' טבל שאתה לוקח מישראל אתה מפריש ממנו תרומת מעשר אבל טבל שאתה לוקח מן הגוי אין אתה נותן לכהן תרומת מעשר שהפריש ממנו אלא מוכרה לכהן ולוקח דמיה ודוקא לוקח מן הגוי אבל לוקח מישראל אמרינן בפרק הפועלים (ב"מ פח, ב) עשר תעשר ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח ומעמידה רבינו יצחק בר רבי מרדכי (פח, א תד"ה תבואת) כשלקח מישראל קודם מירוח כמו שיתבאר בהלכות מעשר, אבל בלוקח מן הגוי קודם מירוח אין חשוב לוקח להפטר מאחר שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיעה מן המעשר אמנם בירושלמי דדמאי (פ"ה ה"ח) נחלקו אמוראי אליבא דרבי יוחנן ואליבא דרבנן אם יש קנין לגוי או אין קנין אבל אפילו לפירוש רבינו יעקב (בתוס' הנ"ל) שמעמידה בלוקח אחר מירוח אבל לוקח קודם מירוח זרעך קרינא ביה אין חילוק בין ישראל לגוים (ע"פ רמב"ם תרומות פ"א הל' ז, ח, ט, י, יא, יב):

 

ישראל שמכר לגוי פירותיו קודם שיבואו לעונת מעשר וגמרן הגוי פטורים מן התרומה ומן המעשרות ואם אחר שבאו לעונת המעשרות אע"פ שגמרן הגוי חייבים בכל מדבריהם וכן גוי שגמר פירות ישראל הואיל ודיגונו ביד גוי אינם חייבים בתרומה ומעשר אלא מדבריהם, מכר הגוי לישראל פירות מחוברים אחר שבאו לעונת המעשרות ומרחן הגוי ברשות ישראל אינם חייבים בתרומה ומעשר אפילו מדבריהם הואיל ובאו לעונת המעשרות ברשות הגוי ומרחן הגוי אע"פ שהם ברשות ישראל וזו היא תקנה גדולה לדרים בארץ ישראל בזמן הזה ליקח מתבואת הגוי אחר שנגמר כי אפילו מתבואות ישראל אין שם חיוב אלא מדרבנן לרבנן דרבי יוסי ושל גוי פטור לגמרי ואין להחמיר ולומר שגוים גוזלי קרקע הם וקרקע אינה נגזלת שהרי קנאום בכיבוש ואע"ג דחיישינן בפרק לולב הגזול (ל, א) בענין הושענא יש לחלק שהיו ישראל מרובים והיו להם קרקעות והיו גוזלים ומאנסין מהם וגם היו הגוים יותר אנסים ממה שהם עכשיו ומה שאומר בפרק הקומץ (מנחות לא, א) גבי טבל שנתערב בחולין לך וקח מן הגוי ועשר עליו דקסבר יש קנין והוה ליה מן הפטור דאורייתא על הפטור דאורייתא ומדבריהם חייב שמא סובר נתקדשה כראשון לעתיד לבא כר' יוסי מאחר שבתבואות ישראל חייב מן התורה החמירו בתבואות גוי מדבריהם כן כתב בספר התרומה (הלכות ארץ ישראל) (ע"פ רמב"ם תרומות פ"א הל' יג, יד):

 

לדברי רבי בפרק השולח (גיטין מז, א) והלכה כמותו מחבירו (עירובין מו, ב) אמרינן שותפות הגוי חייבת בתרומות ומעשרות כיצד ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות אפילו חלקו השדה בקמתה ואין צריך לומר אם חלקו גדיש הרי טבל וחולין מעורבין זה בזה בכל קלח וקלח מחלקו של גוי אע"פ שמרחן הגוי וחייבים מדבריהם, בד"א בארץ ישראל שהמעשרות שם של תורה ובשל תורה אין ברירה אבל אם לקחו שדה בסוריא הואיל והמעשרות שם מדבריהם אפילו חלקו הגדיש של גוי פטור מכלום דבסוף ביצה (לח, א) פסקינן הלכה כרבי אושעיא דאמר דבדרבנן יש ברירה מכלל דבשל תורה אין ברירה ורבינו יצחק פוסק (נדרים מו, ב תד"ה אמר) כרבי אליעזר בן יעקב שסובר אף בשל תורה יש ברירה, בפרק הפרה בבבא קמא (נא, ב) גבי המדלה מים מן הבור הלכך הלכה כרבי שמעון בן גמליאל החולק על רבי (גיטין מז, ב) דאמר יש ברירה ושל ישראל חייב ושל גוי פטור ועוד שבכל התלמוד פוסק רב אלפס (שם בעירובין) שאין הלכה כרבי אלא מחבירו ולא כרבן שמעון בן גמליאל שהיה אביו ורבו:

 

כתב רבינו משה (תרומות פ"א הל' כא) שהתרומה בזמן הזה אפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל ובזמן שהיו כל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כמו שהיו בירושה ראשונה וכמו שהם עתידים לחזור בירושה שלישית לא כמו שהיו בירושה שניה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן לפיכך אינה מן התורה כענין שאנו אומרים גבי חלה פרק שני דכתובות (כה, א) וכן נראה לו שהוא הדין במעשרות שאין חייבים עליהם בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה ע"כ דבריו וראייתו נראה מדאמרינן בפסחים (מד, א) ובנזיר (לז, א) גבי קופות הנח לתרומה מתבואת ישראל בזמן הזה מדרנן ואינו אומר קסבר משמע שסובר שכך הלכה ועוד שנחלקו ר' יוחנן וריש לקיש בפרק הערל (יבמות פב, א) אליבא דרבנן דר' יוסי משמע דסבירא להו שכך הלכה כדדייקינן בפרק אלו קשרים (שבת קיב, א) מדמתרץ לה אליבא דר' יהודה הכי סבירא ליה ולר' יוחנן הויא תרומה דרבנן לרבנן והלכה כמותו לגבי ריש לקיש וכן פוסק רבינו יצחק (יבמות פב, ב תד"ה ירושה) רק שאומר שבימי עזרא היתה מן התורה:

 

בשיטת רבינו הגר"א

כ' בביאור הגר"א ס"ק ח עובד כוכבים כו' משא"כ כו'. דבריו תמוהין מאד דאפי' לקחה מהעובד כוכבים עם פירותיו שגדלו ברשות העובד כוכבים אם לא הגיע לעונת המעשרות חייב אף בסוריא כמ"ש בס"ז וכ"ש כאן אבל טעה בלשון הרמב"ם וז"ל עובד כוכבים שקנה קרקע בא"י לא הפקיעוה מן המצוות אלא ה"ה בקדושתה לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומה ומעשרות ומביא בכורים והכל מן התורה כאלו לא נמכרה מעולם ויש קנין לעובד כוכבים בסוריא להפקיע מן המעשרות ומן השביעית כמו שיתבאר ור"ל מפריש כו' מן התורה משא"כ למ"ד יש קנין נפקעה מקדושת א"י ואף שלקחה אח"כ ממנו הוי כיבוש יחיד ואינו חייב אלא מדרבנן כסוריא כנ"ל בס"א [ולמד זה ממתני' דגטין שם המוכר כו' וכגירסת ר"ח בתוס' שם סד"ה הלוקח דגרסי הלוקח ואמרינן בגמ' ארחב"א ת"ש המוכר כו' מדאורייתא לא כו' אלמא למ"ד אין קנין חייב מדאורייתא וה"ה למעשר והלוקח ר"ל הלוקח השדה וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה"ב המוכר שדהו לעובד כוכבים וחזר ולקחה ממנו ה"ז מביא ממנה בכורים מן התורה שאינה נפקעת מן המצוה בקנין העובד כוכבים כמו שביארנו]. ומ"ש ויש קנין בסוריא כו' לא לענין זה אלא למה שביאר אח"כ ומתחיל לבאר בהלכה י"א פירות העובד כוכבים כו' עד הלכה ט"ו זהו בא"י ואח"כ מהלכה ט"ו כתב דיני סוריא אבל בכה"ג דכאן אין חילוק אף למ"ד יש קנין חייב וכן בסוריא וערש"י בגטין מ"ז א' ד"ה שאין קנין כו' וישראל הקונה ממנו כו' דוקא בכה"ג ואמרינן שם ת"ש ישראל שלקח כו' הב"ע בסוריא אלמא אף בכה"ג חייב. ובעיקר דינא פסק כמ"ד אין קנין דר' חנינא וריב"ל ס"ל כוותיה בבכורות י"א ב' וכמש"ל בס"ד ואע"ג דבכמה מקומות משמע דיש קנין י"ל בסוריא כמ"ש גיטין שם הב"ע כו' ה"נ כו' ועתוס' שם ד"ה א"ר כו' ועי"ל דכ"ז ר"מ היא דס"ל יש קנין בספ"ק דע"ז וכמ"ש תוס' ומיהו אשכחן כו' וכי פריך הכא כו' [אבל בירושלמי פ"ה דדמאי אמרינן להיפך והביאו הר"ש שם מתני' ט' ירושלמי מתני' דר"מ היא כו' אבל גמ' דידן ס"ל דבמירוח פליגי כמ"ש במנחות ס"ו ב' והירושלמי אזיל לשיטתו דמוקי להא דפ"ק דע"ז משום טעם אחר בית אינו מצו להתברך שדה מצויה כו' תוס' במנחות שם סד"ה מירוח ור"ש שם אבל הרמב"ם בפי' שם כתב כדברי הירושלמי וזה דעת ר"מ וכתב ואינה הלכה וכ"כ בפ"ד דפאה מתני' ט' אבל בחיבורו חזר בו וכמ"ש כאן אלא דמצד אחר אינה הלכה הא דפ"ה דדמאי משום דקי"ל כר"י ור"ש דפליגי במנחות שם וכמ"ש בס"ד וגם מתני' דפאה אוקמינהו בגטין שם ככ"ע אלא שדרכו לאחוז בכ"מ דברי הירושלמי ואין נ"מ בזה לדינא דקי"ל אין קנין כנ"ל]. ועבה"ג ס"ק ח' והוא מדברי כ"מ והוא שגגה גדולה דבלא לקחה ממנו ודאי הישראל פטור לכ"ע וערש"י שם בגטין ב' ד"ה מדאורייתא לא כו' ולא דמי למעשר כו' ובלקח מהעובד כוכבים אפי' פירות פסק הרמב"ם כמ"ד אין קנין כמש"ל. אבל בסוריא לד"ה יש קנין כמ"ש בגטין שם הב"ע כו' ונ"מ למ"ש בסעיף ז' ח' ט' י' אבל כאן אין נ"מ כיון דאף בשל ישראל בא"י אנו אלא מדרבנן כמ"ש בס"ב:

 

[טז] ישראל שמכור כו'. גטין מ"ז א' ת"ש ישראל שלקח כו' וערש"י שם ד"ה שכבר כו' וד"ה לא כו' וכמ"ש למ"ד יש קנין ה"ה למ"ד אין קנין ובמירוח עובד כוכבים והא דלא שני גמ' כה"ג משום דלישנא וחזר כו' חייבת כו' משמע שלקח במחובר וכמ"ש בס"ט ע"ש וכתב הרמב"ם דאף אחר שבאו לעונת המעשרות אינו חייב אלא מדרבנן וכן העובד כוכבים שגמר פירות ישראל הואיל ודיגונן ביד עובד כוכבים אינן חייבין בתרומה ומעשרות אלא מדבריהן. ומפרש דמ"ש במנחות ס"ז א' מדרבנן גזירה משום כו' היינו בפירות ישראל שישכור לעובד כוכבים למרחן אבל פירות של עובד כוכבים אף מדרבנן פטור ובזה מתורץ קושית תוס' שם ד"ה גזירה כו' ותימה דאמרינן כו' ועוד הקשו שם וא"ת הא דאמרינן כו' ומש"ש בבכורות הא ודאי חלפינהו חייב היינו במירחן ישראל כמו שאוקמו שם למעלה. ובש"ע השמיטו כ"ז דאין נ"מ בזה"ז כמ"ש בס"ב:

 

[כח] ונ"ל כו'. ונראה דה"ה לענין קנין עובד כוכבים בזה"ז דרבנן יש קנין בא"י כמו בסוריא וערש"י בגיטין שם ד"ה בסוריא כו' (וע"ל סוף ס"ק ו') וז"ש בס"ב בהג"ה וי"ח כו' אך לא נהגו כן:

 

 

 

 

קונטרס

 

שמיטה התשס"ח

 

חלק ג'

אוצר ב"ד למהדרין

ערב שמיטה התשס"ח

 

 

רמת בית שמש

 

 

 

אוצר ב"ד למהדרין מן המהדרין.

 

יקויים מצות התורה כפשוטה והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, יחולקו הפירות חינם, יוקפד לקיים אך מה דאיתא בתוספתא בדיוק, [ולא קודם קצירה] לא יבוצעו פעולות אלא לאוקמי אילנא אשר זה ממילא עושה החקלאי לטובת אילנותיו, ללא כל קשר לפירות, [מלבד במקום הכרח] החקלאי יקבל מילגה מקרן השמיטה ללא כל קשר ליבול, ויפקיר את שדותיו לכל, [במקרה ולא יהיו מלקטים מההפקר מאותו מקום], ב"ד ישכור פועלים מקופת הב"ד, ללקט ויחולק ע"י ארגוני החסד שמתנדבים, לחלק לכלל הציבור שומרי שמיטה באה"ק, לפי נפשות ביתם.

 

וכי ישאל השואל ומה בין זה לאוצר ב"ד אשר רגילים אנו בהם?

 

ניתן כאן נקודות למחשבה אשר גרמו לנו להקמת ב"ד זה!

 

אנו יוצאים מנקודת הנחה שודאי שנדאג לכל שומרי שמיטה אף בעלי הפירות, שיקבלו מלגות כשם שדואגים לציבור החקלאים שמשביתים לגמרי, אך אין הכתובת לזה, גביית כסף המגיע לסכום של שאר שנים, בשיווקו לתנובה, מהפירות, שהוא קרוב לסחורה בהערמה, אף אם המטרה קודש לשכנעו שישמור שמיטה, בקבלו מחיר דומה לשאר שנים, [יתכן וחובה לעשות זאת לכלל הציבור אך לא באוצר ב"ד מהדרין, כשם שהיה תכנית לעשות את כל תנובה לאוצר ב"ד] אך למהדרין ודאי יש לעשות זאת מהקרן לטובת החקלאים ולא מאוצר ב"ד.

 

א. האם תפקיד האוצר ב"ד, לדאוג יותר לטובת הציבור [האברכים העניים בב"ב וי"ם, כפשוטו לקיים ואכלו אביוני עמך], או טובת החקלאים, לכאורה התורה הפקיעה והפקירה טובת החקלאים בשמיטה, ואמנם כולנו חייבים לדאוג להם כלשאר ישראל מקופת צדקה וכדומה, ובפרט כדי להקל עליהם לשמור השמיטה ולכך הוקמו קרנות מיוחדים לעזור לחקלאים, אך אין לזה ענין כלל לאוצר ב"ד שמחובתו לחלק הפירות לטובת הציבור, אלא שמחובתינו שבאמת ידאגו לזה שיקבל מלגה ודבר זה יעשה כפי אשר סיכמנו עם הקרן. – הרבה מההוצאות של החקלאים אשר ישנם אוצרי ב"ד שגובים, כגון מערכת ההשקיה, שכירות הקרקע, הריסוס בפירות הנשירים בגולן, [אשר סכומו מגיע לאלף דולר לדונם, כלומר לארבע טון], הם לאוקמי אילנא בכלל אף בשאר שנים, מחמת מחלות הקיימים בעצים, ואף שהם מתרגמים זאת לב"ד כביכול לאוקמי פירא, אינו כן, שהרי אין לנו צורך בפירותיהם, שישנם עודפים בשוק, ואין שום היתר לגבות הוצאות הכלליות מהציבור על הפירות, כשלמעשה הם לאוקמי אילנא.

 

ב. ההסתכלות עד היום על קיום אוצר ב"ד לחקלאים יחידים, בפרט כפי שינוי הענף אשר אנשים מסויימים שוכרים שדות החקלאים, ומגדלים בכמויות גדולות מאוד, [אשר עפ"י רוב אותם אנשים אינם עניים, ומרויחים מספיק בשאר השנים כדי לשמור שמיטה אלא שמטרתינו לשכנעם לשמור שמיטה גרמה לעיוות מושגי האוצר ב"ד אשר במקום לדאוג לכלל הציבור דואג לאותם יחידים, להעשיר אותם, כאשר אין הוא הגוף שצריך לעשות זאת אלא הקרן לחקלאים שומרי שמיטה, והוא מדאגתו שיגיע הפירות לציבור בצורה הכי זולה] בפרספקטיבה רחבה היא גורמת לדאגה לאותם יחידים שישמרו שמיטה, ולהזנחת החקלאים הרבים, וביטולה של השמיטה, א. משום שאם יחולקו כמויות בחינם בשנת השמיטה זה יגרום ממילא לשבירת הענף של החקלאות בשנת השמיטה וממילא לא ישקיעו בענף כלל בשנה זו, אף מחללי השמיטה, וכמפורש בחז"ל שהסיבה שאסרו סחורה בפירות חו"ל וכו' כדי שיהו הפירות בזול, ואף שלכאורה שונה המצב אם חקלאים פרטים אלו מבלעדי זה לא ישמרו שמיטה, אך עלינו לחשב מאידך כמות קטנה זו של חקלאים אשר מתעסקים עבורם ומחלקים ביוקר, וממילא אין אפשרות לחלק כמויות, ומאידך זה גורם שכל החקלאים האחרים שאינם מתקבלים לאוצר ב"ד, אינם שומרים שמיטה כיון שאין מי שיקטוף פירותיהם ויחלקם.

 

ג. אף כשדואגים לציבור החקלאים מי עדיף הרבים, או היחידים שאוצר ב"ד סיכם איתם, שהרי אם נשנה את התמונה ויהיו פחות הוצאות, ויחולקו יותר פירות, נוכל לדאוג להרבה יותר חקלאים, שיחולקו פירותיהם וישמרו שמיטה.

 

ד. האם יש לב"ד להשקיע שיגדל הרבה אצל א', [ולקרוא לזה לאוקמי פירא, איננו נכנסים לבעי' ההלכתית שבזה] או שלכאורה עדיף לא להשקיע ושיגדלו אצל הרבה מעט שהרי בלא"ה אין ביכולת לחלק את כל הסחורה שגדלה, בשמיטה, והעודפים הולכים לאיבוד ומאי חזיא לטפח דוקא אצל חקלאי פרטי זה, רק בשביל שיהא לו משכורת מיוחדת.

 

ה. גם בזמן חז"ל היו לחקלאים הוצאות דומות לשל היום, כמבואר בריש מסכת שביעית שהיו מאבקין ומעשנין עד ראש השנה, ואף לאחר הקטיף, החרימו מהם ב"ד את הסחורה ולא שמענו מעולם ששילמו להם הוצאותיהם, שמקודם לקצירה, שהרי זה אמרה תורה להפקיר, אף שודאי הנטיעה ומערכת ההשקייה והריסוסים, וכל שאר הוצאות ועבודות כל השנים נהנה מהם המלקט בשמיטה.

 

ו. ב"ד המייצר הוצאות רבות, שיצטרכו אח"כ הצבור לשלם זאת, ואם יכל לחסוך זאת, אינו עושה לטובת הציבור אלא לטובת החקלאי הפרטי הזה שיגדלו הוצאותיו ומשכורתו, והלא הב"ד מייצג את הציבור ולא את החקלאים, כדמצינו בתוספתא שבתחילה היו לוקחין ומחרימין מהן אף מה שהם ליקטו, והיו מחלקים בע"ש לפי נפשות ביתן, ולא היה להם טענה שלמו לנו שכר לקיטה, שהרי אמרה תורה להפקיר.

 

ז. ואף שאם אין אפשרות לציבור ללא לקיטה של השלוחי ב"ד אין ברירה, ותפקיד הב"ד לשכור פועלים ללקט, ובודאי יכול שוב לגבות הוצאותיו [אף שלא מפורש בתוספתא, ויתכן שהיו גובין מקופת הב"ד הכללי, ולא מהפירות] אך כאן הלא יש לנו אפשרות לקיטת חינם ע"י פועלי יד אליעזר וכדומה, או פועלים יותר זולים, וא"כ מנ"ל שמותר להעסיק את החקלאי בזה רק כדי שיהיה לו פרנסה וישמור שמיטה, הלא זה תפקיד קרן שהוקמה לחקלאים, כשם שמסייעים לבעלי הירקות, שמשביתים שדותיהם לגמרי, ולא תפקיד אוצר ב"ד.

 

ח. על מי עלינו לדאוג קודם, על אלו שמבלעדינו לא ישמרו שמיטה, או על אלה ששומרים ממילא וכן לכאורה מוטל עלינו החובה לדאוג שהכמות של השומרים תהיה יותר גדולה ולאו דוקא של הפירות שכיון שיש הרבה מלאכות אוטמטיות שנעשות ע"י פעולה א' כהשקיה וכדומה, א"כ כל שמצילים יותר אנשים יש יותר הצלה מאיסורים, ולאו דוקא לפי כמויות הפירות שנמצאים אצל יחידים.

 

ט. מחירו של השוק הסיטונאי בשנה רגילה (לאחר תנובה) לא יתכן שיהא יותר זול, משיווק אוצר ב"ד, שהוא ישירות מהחקלאי לצרכן, ללא גביה על הפירות אלא על הוצאות, וללא כל תיווך ופער באמצע, וע"כ שבשדה רגילה מקבל החקלאי פחות מבשנת השמיטה, וכידוע שענף החקלאות אינו כ"כ משתלם כיום, ויתכן שישנו הבדל בין חקלאים בכמויות גדולות לקטנות ובין קרקעות שכורות וכדומה ובין איזורים שיש מחלות לפירות הנשירים וצריך לרסס וההוצאות גדולות, לאזורים אחרים, אך עלינו לכאורה מוטל לדאוג לטובת הציבור, ואם הציבור בשנה רגילה בשוק הסיטונאי משלם פחות, האיך יתכן שבשמיטה ישלם יותר ואמנם יש הבדלי עונות, אך צריך לעשות בדיקה ממוצעת מכל הסיפור.

 

י. אין כאן ענין של שבירה והפקעת שערים של אוצר ב"ד וחקלאים אחרים המחלקים הוצאות בצורה שונה, שהרי זה קיומה של תורה, וק"ו משנה רגילה המחלק חינם לנזקקים אף א' לא בא עליו בטענות שהוא שובר את השוק, כ"ש בשמיטה שזה מה שאמרה תורה, מלבד שמרצונינו ותפקידנו לעזור לכל האוצרי ב"ד שירצו כנ"ל, ללא שום אפליה, ובלבד שלא יעסיק אותם טובת אדם פרטי יותר מהציבור.

 

יא. שיווק פירות שאין עליהם קדושת שביעית כחו"ל לכאורה יש להלחם נגד זה בחרמה, וזה נובע מהציבור אשר מקיימים בהידור את אשר אסרת התרתי ואשר התרת אסרתי, כשמצד א' נלחמים לא להביא ירקות מחו"ל אף שזה יציל את כלל ישראל מאיסורי ספיחין,סחורה, דמי שביעית ועוד, ומאידך נלחמים נגד והיתה שבת הארץ לכם לאכלה בפירות קדושת הארץ, אף שיודעים שזה גורם בעקיפין למיעוט שומרי שמיטה בארץ הקודש.

 

היות וב"ה אכשר דרא, ורבים שרוצים לשמור שמיטה כהלכתה ממש, ורואים התעוררות גדולה ואף בציבור המזרחי חלקם ירדו מההתר המכירה, ומאידך יש התעוררות גדולה להביא ירקות מחו"ל, חשבנו האם גם עלינו באוצרי ב"ד לחפש להדר יותר כיום, לצורך כך העסקנים עוסקים רבות כיום למען יוכלו ליצור שאוצרות הב"ד יוכלו לחלק חינם את הפירות או לכה"פ להוזיל המחירים, לאחר שארגוני החסד התנדבו לממן הובלות ואולי אף קטיף ע"מ לחלקם חינם, אשר כפי שנוכחנו בשמיטה שעברה, דבר זה יגרום שיתרבו שומרי שמיטה, הן מצד שישבור את המחיר בשוק ולא יהא כדאי לחלל שמיטה, הן מצד החקלאים שאין מי שיקטוף עבורם את הפירות, כיון שהמצב כיום שאין הציבור לוקח את הפירות משום מחירן וחששות בדיני האוצר ב"ד, ואילו יוקם אוצר ב"ד למהדרין כנ"ל יוכלו לחלק פי כמה מאות כמויות, ויתרבו שומרי השמיטה, ע"כ נפשינו בשאלתינו קמיה כ"ת שליט"א באיזו ענינים יש מקום להדר באוצר ב"ד בדורינו זה, לכלל הציבור ושאף בני ירושלים יסתפקו מזה, אם  יסודר הדבר כמתוכנן שיהא תשלום מילגות עבור החקלאים מהקרנות בחו"ל, ויקבל גם קיצבה מהמדינה כיון שחלוקה חינם לנזקקים, נחשבת כפירות להשמדה ועוד אפשרויות שונות אשר במצב עד היום שהרויח מהאוצר ב"ד היה עליו לשלם מיסים וכו'.

 

השאלה העקרונית המנחה את העוסקים האם לב"ד יש לדאוג לטובת הציבור או לטובת החקלאים, אשר לכאורה הם אינם בעלי הפירות כלל שהרי בהפקר איירי, ואם יש לדאוג להם זה מקופה של צדקה וכדומה, ואינו שייך לאוצר ב"ד, ואף אם יש לדאוג גם לטובת החקלאים אף כשזה בא על חשבון הציבור, האם אין לדאוג טפי לטובת כלל החקלאים מאשר לחקלאים יחידים.

 

מצו"ב מכתב שהפנינו לרבנים.

ובהם השאלות שיש לעורר.

 

א.  האם יש להדר שלא לעשות מלאכות קודם קצירה, [כשהמטרה להגדיל ההוצאות, לא מדובר לענין החקלאי שמותר לו לעשות כל לאוקמי אילנא, אף ללא הב"ד אך אין ענינה לב"ד] שאולי דבר זה לא הורה מרן החזו"א להדיא לשעת הרווחה ככיום, ועכ"פ לציבור היראים?

 

ב. הוצאות שקודם קצירה, שחלקם מקורם משנים קודמות, וישנם אף משנת שמיטה אשר אפשר לחסכם, כהוצאת מערכות השקיה, השכרת כלים, ריסוסים, השקייה מרובה מהמינימום שאפשר לטובת הציבור, ועוד רבות, לכאורה יש לדון שהרי גם בזמן חז"ל עשו כל זאת קודם שמיטה, כמפורש ריש שביעית מעשנין ומאבקין עד ר"ה, ובנו אמת המים, ועבדו על חרישה  וזריעת העצים, ועוד ככיום, ומעולם לא שמענו לחז"ל שיבוא החקלאי וידרוש שכר הוצאות עבור זה, [ויתירה מזאת מצאנו בתוספתא שאף לאחר הקטיף, החרימו מהם ב"ד את הסחורה ולא שילמו להם שכר טורחם על הקטיפה ושמקודם לקצירה] שהלא זאת אמרה תורה שיפקיר בשנה השביעית אף שעבד והוציא הוצאות בשאר שנים, ולא דאגה תורה לחקלאי, ואף שאפ"ל שכיון שימנו אותו כשליח ב"ד לזה א"כ עושה זאת עבור ב"ד, אך זה גופא מדוע שב"ד יזדקקו לזה להגביר לו ההוצאות שלא לצורך הציבור, ואדרבא יתעסקו ב"ד לטובת הציבור עם אלו שמפקירים באמת, ורצונם לחלק חינם, כדי להוזיל המחיר, ואי משום שמדאגתינו לדאוג שישמור שמיטה, א. זהו לכאורה התפקיד של הקרן לעזרה לחקלאים, ואנו עובדים על זה שהם יתמכו בהם, אך זה  לא תפקיד אוצר ב"ד שמחובתו לדאוג לטובת הציבור הכללי, ולא לטובת מיעוט חקלאים אלו.

 

ג. למה שהקשה הגרשז"א, במנחת שלמה ח"ג סי' קלב. שהלא כל שנה כולל מחיר הפרי את כל הוצאותיו ועבודתו, והאיך נדרוש זאת בשנת השמיטה, ולכאורה יש להעיר ממתני' שהצבע צובע לעצמו ולא יצבע בשכר ובי' הראשונים שאעפ"י שלוקח השכר רק עבור פעולתו ואת הצבע נותן בחינם מ"מ אסור משום סחורה, הרי שאסור לחקלאי הבעה"ב לקחת הוצאותיו ופעולתו אף אם לא לוקח עבור הפרי, [וכחמרים שאסורים אף להרויח ע"י משאם] ואף אם נימא דכל שפועל בשליחות ב"ד שאני, שאפי' לבעה"ב מותר להם לתת לו הוצאותיו, מ"מ צ"ע כיון שלו לבדו אסור לו לגבותם ומוכרח להפקירם, ולולי אוצר ב"ד הוא יפקירם ויחולקו חינם, מה"ת הותר לב"ד להמציא לו דרך שיהא מותר לו לגבות הוצאותיו, כדי לגבותם מהציבור, שהרי אינו טובת הציבור שהב"ד ידאגו שישולמו לו כל הוצאותיו ע"ח הציבור, אם לולי הב"ד היה מחלקם חינם ממצות התורה.

 

ד. במקרה שהדבר לא עולה יותר, האם יש להעדיף חקלאים פרטיים או להתעסק עם המצוי כיום חקלאים ששולטים על שטחים נרחבים והם עשירים גדולים משאר שנים, ולמה לב"ד לטרוח כ"כ רק כדי שיגדלו הוצאותיהם ופרנסתם?

 

ה. האם לכאורה ראוי שהוצאות של לאוקמי אילנא לא יהיו מוטלים על הציבור, כיון שזה לצורכו הפרטי של החקלאי, ואף אם הוא מתרגם את הדבר כלאוקמי פירא.

 

ו. האם יש להדר בכלל במיעוט ההתר של לאוקמי פירא, שלא ינוצל לצורך אברויי פירא בכמות או באיכות, רק משום שרצונו של חקלאי זה להתפרנס יותר ברווחות שהלא סו"ס במצב כיום, שיש עודפי פירות מחקלאים אחרים אשר מוכנים לשמור שמיטה אין לנו צורך להרבות דוקא אצל חקלאי זה ואף אם יצאו כמות קטנה באיכות או בכמות, הלא טובת הציבור שיחולק חינם ממרבית חקלאים מאשר שישולם מחיר גבוה בעקבות זה על ההוצאות למיעוט חקלאים אלו.

 

ז. האם אין לחייב שבכל מקרה יהיו ההוצאות יותר זולות, מהתשלום שהוא מקבל בכל שנה מתנובה, ולא מהנמכר בשוק, א. כדי שיהו ניכרין מעשינו כמש"כ החזו"א. ב. אף מסברא כיון שב"ד הלא משווק ישירות מהחקלאי לצרכן.

 

ח. האם החקלאי הוא בע"ד למסור או לא למסור, והנפ"מ הוא באותם שמתקשרים לכל האוצרי ב"ד ומי שנותן לו מחיר הגבוה ביותר פונה אליו ומסכם איתו האם יש להתעסק עם חקלאים כאלו?

 

ט. למש"כ שהרמב"ם לא הביא דינא דאוצר ב"ד כיון שהוא רק עצה טובה ז"א, ששיטת הרמב"ם שאין כאן דין מיוחד בב"ד, ואין  להקל בקולות במלאכות ע"י אוצר ב"ד האם כדאי להדר בזה במקום דאפשר?

 

י. יל"ד לכאורה לישנא דתוספתא דאוצר ב"ד שאיירי רק על פירות המתקיימין, תאנים לדבילה, ענבים ליין, ושמן לזיתים, והטעם לכאורה למש"ב הראשונים שתקנת אוצר ב"ד, כדי שלא יכשלו בסחורה, ומיושב היטב שקאי בהמשך למה ששנינו בתוספתא שאין מוסרין לחשוד על השביעית אלא ג' סעודות, ואם היו פירות שאינן מתקיימין אפי' מאה, וממילא בפירות שאינם מתקיימין לא היה צורך באוצר ב"ד רק במתקיימין, ולפי"ז יוצא הסתכלות אחרת על אוצר ב"ד שמטרתו העיקרית להציל מאיסור סחורה, ולא רק לדאוג לטובת הציבור בחלוקה הוגנת – ואף יש לעיין האם אפשרות לשומרו ע"י קירור חשיב פירות המתקיימין.

 

יא. האם בחלוקה חינם שרבים המבקשים, האם יש להקפיד על המבואר בתוספתא שמחלקים לפי נפשות ביתם, וכמש"כ מרן בהוראותיו לרב מנתיבה לפי קיצוב.

 

יב. האם עדיף להדר, שלא לחלק במידה במשקל ובמנין, אלא אכסרה, כדי שיהיו מעשינו ניכרים.

 

יג. האם עדיף להדר לקצור ע"י גוי או בשינוי.

 

יד. האם כדאי להדר, שהמחסנים וכדומה עדיף שלא יהיו מבעה"ב, שלא יראה כערמה.

 

טו. האם לחלק רק באזורים החרדים.

 

טז. האם יש לפרסם דינו דהחזו"א שגם לאחר האוצר ב"ד השדה הפקר ורשות לכ"א להכנס ולקחת, ואין לחקלאי לנעול ולהרשות כניסה רק לשלוחי ב"ד.

 

יז. האם החלוקה צריכה להיות שווה לכלל ארץ ישראל, ולאו דוקא למקום או אנשים מסויימים.

 

יח. במש"כ החזו"א באגרתו ע"י ר' זליג שפירא להגר"ח נאה, שבשנת תשיב. נשתנו הכללים, ודקדקו ע"י דקדוק מדוקדק להקל במאי דאפשר, האם נלמד מזה שאין לנו להקל בשנים אלו בקולות דשנת תשיב.

 

יט. האם אין עלינו לבדוק את מהות החקלאי קודם הכניסו לאוצר ב"ד מה היה עושה לולי זה, האם הוא שומר שמיטה או לא, ולפי"ז להחליט אם להקל או להחמיר עליו.

 

כ. האם צריך לשכנעו שהפקרת הפירות צריכה להיות אמיתית ואין מותנה ואין לזה כל קשר לכסף שמקבל.

 

כא. היות וכפי נסיונינו הדאגה לחקלאים יחידים שמקבלים הוצאות ושכירות גבוהה, מקפחת את שאר החקלאים שאין מי שידאג לפירותיהם, והאוצרי ב"ד אינם מוכנים לקבלם, וגורמת למיעוט השמיטה האם אין עלינו לבדוק את המפה הכללית מכל הכיוונים.

 

כב. האם כשזה בידי אוצר ב"ד מותר לכ"א לקחת ג' סעודות כבשדה, או שרק בהסכם הב"ד?

 

כג. האם כשהפירות מתחילים להרקיב בידי האוצר ב"ד מחמת חיסרון לוקחים, כמו שנוכחנו בשמיטה שעברה באוצר ב"ד דקוממיות, האם יש חיוב לחלקם חינם?

 

כד. בעה"ב שיחזור בו מההפקר אם ב"ד לא ישלמו לו, האם יש להחמיר בזה?

 

סו"ד האם יש לב"ד לדאוג לעשות כל טצדקי דאפשר שהציבור יקבלם חינם או לכה"פ יותר זול.

 

נ.ב. שכר המפקחים וכדומה ינתן ג"כ מהקרן למען השמיטה.

 

 

איננו נכנסים לענין האם חייבים להתיר דברים אלו או לאו, אנו רוצים לספק לציבור מהדרין מן המהדרין ללא בעיות אלו, רק הנצרך ממש לאוקמי אילנא, או להפסד כל הפירות בא"י ולאו דוקא פירות של חקלאי מסויים שסיכמו איתו, שהרי הפירות הפקר ולא מצינו בחז"ל התר לאוקמי פירא, ואי משום הפסד הציבור הלא יש אפשרות להביא ממקום אחר.

 

ונקדים קודם ממכתבו של הגר"ד לנדוי מבד"ץ אגודת ישראל, על ההשגות של אוצר ב"ד בגוש עציון, הובא בספרו של הר' ויטמן.

א.    ריסוסים נגד מזיקים.

ב.     דישון

ג.      קצירת ענפים ע"י גיזום הנוף

ד.     הורדת הסורים (חזירים)

ה.    הדליה

ו.       הפריה ע"י כוורת דבורים.

ז.      ריסוס נגד נשירת הפרי

ח.    ריסוס שמן חורפי להתעוררות העץ.

 

א.   ריסוס נגד מזיקים, רוביגן, סמבולט. נגד רקבון אליסן. נגד קימחון בתפוחים אופיר בייטון. נגד סס הנמר סופרציד. נגד עקרית וולקן. נגד סלסול עלים דלן, מרפן. נגד טריפס – תיונקס. נגד מונליה –ספרון אוקטב. נגד קמחון באפרסק – טילט. נגד זבוב הפירות – רוגור, דיוופין. נגד חילדון – מנפגן כמו"כ משתמשים לפעמים בדורסן.

הבעיה ההלכתית מפורשת במשנה מאבקין ומעשנין עד ר"ה.

הסיבה שהם התירו משום שלטענתם זה חיוני לפירות ואינם מועילים ומשביחים את האילן ופריו וע"כ ס"ל שמותר לרססן בשביעית.

ריסוסים נגד עשבים רעים נעשו בראונד- אפ, וידיזול, סימזין, אלבא סופר, דו- קטלון.

ריסוסים אלו נעשים משום שהעשבים הרעים מתחרים על המים, או מתחרים על אור ושמש, ולאו דוקא משום שלא יהיו פירות בלעדם.

בדובדבן יש בעיה עם הצפורים שהם מזיקים מאוד לגודגדן ולדובדבן שיטת הטיפול ע"י ריסוס אלא שריסוס בסמוך לקטיף פוגע בציבור, וע"כ מחפשים פתרונות אחרים כיצירת רעשים להברחתם, או רשתות ללוכדם, הרב ויטמן דן בספרו האם אין כאן איסור משום הירושלמי שכיון שכתוב בפסוק לבהמתך תהיה כל תבואתה לאכול, בהמה שהלכה לאכול תחת תאנה אסור לגרשה משום שמור, ונטה להתיר כשם שהב"ד מגרשים את האנשים לכסות את הוצאותיהם, אמנם נעלם ממנו שהחזו"א כ' מפורש שאין לב"ד לעכב אנשים מלקטוף.

 

ב.    דישון

אמון חנקתי אשלגן, חנקן, אווצון וסקוסטרין.

הבעיה ההלכתית – מפורשת במשנה שביעית פ"ב מ"ב מזבלין עד ר"ה. הרי מפורש שאסור לאחר ר"ה.

 

סיבת ההתר שלהם, שטענו שהמטעים נמצאים מעל קרקע סלעית כך שהדישון אינו תוספת למזון הטבעי שהעץ מקבל מהאדמה, אלא תחליף למזון ההכרחי לקיום העץ, קולא נוספת שהם צירפו כיון שמשקים דרך דוד דישון, שנעשה בכח שני, והקלו כפוסקים, שכל שבדרך ההשקיה שהותרה בשביעית מותרת, אמנם למהדרין ודאי שיש מקום לחוש שכל גרמא אסור בשביעית.

 

הגר"נ קרליץ הורה לענין טיפול בכרמי היין במסגרת אוצר ב"ד להקל בהשקיה משום שיש הסוברים שבבית השלחין שהותרה בו השקיה אין צורך להקפיד על צמצום ההשקיה למינימום, ולכן השקו כבשאר שנים – למהדרין יש מקום להחמיר בזה שהרי השקיה מעבר לנצרך היא מלאכה דרבנן.

 

ג.     קצירת נוף האילן בתפוח.

הבעיה ההלכתית: ע"ז נ: כאן וכאן אין מגזמין. ובתוספתא פ"א ה"י אי' מגזמין עד ר"ה- רמב"ם פ"א ה"ה ולא יקטום אותן – פאת השולחן דכלל הרמב"ם בזה דאין מגזמין.

 

ד.    הורדת הסורים.

הבעיה ההלכתית שהרי הורדתם משביחה את האילן כניכוש וזירוד שאסור.

ההתר שלהם כיון שהסורים מחלישים את העץ ומתחרים עמו על המים, אין בכך השבחה אלא מניעת נזק.

 

ה.   כיפוף והדליה.

הבעיה ההלכתית: תוספתא שביעית פ"א ה"ז ומכוונין את הנטיעות עד ר"ה. הרי מבואר שלאח"כ אסור. מו"ק ג' אין מפסגין באילן.

 

ו.      החדרת אור.

הבעיה ההלכתית:

בספר שביתת השבת מלאכת זורע סעי' י' אע"פ שלהרבה דיני תורה, מבריח ארי שהוא סילוק ההיזק לא חשוב מעשה אך לענין שבת ושביעית מצאנו שגם מבריח ארי חשוב כעושה גוף הפעולה ואי' בירושלמי פ"ז דשבת כל דבר שהוא להבחיל את הפרי חייב משום זורע, ע"כ מי שיש לו עציץ הזרוע בחלון אסור לפתוח או לנעול החלון או לפרוס סדין, אם יש בזה תועלת לצמחים להגן מהקור או החום, או להסיר המסך כדי שתזרח עליהם השמש או שירדו גשמים ע"כ.

ביאור: עלי האילן בדרך כלל הם בצבע ירוק. הצבע הירוק קרוי כלורופיל, חומר זה הקולט את האור האור מפעיל את הכלורופיל שבעלה ע"יכ נוצרים חומרים שונים ופעולת הצמח בכלל, ביניהם מחזור דו תחמוצת הפחמן, החנקן וכו' כשאין לצמח מספיק אור או שמש בכלל כדי תצרכותו הכלורופיל נהרס, ואז העץ לא מתפקד כדבעי.

ההתר שלהם משום שבזני הגרניסמיט נעשה הכפוף למנוע נזק מהפירות מחשיפת יתר לקרני השמש, הגורמות למכת שמש.

כמו"כ גרוי העץ לגדל ענפים נקרא אברויי אילנא ואסור.

 

ז.     הפריה ע"י דבורים.

הבעיה ההלכתית: אי מיקרי אברויי אילנא משום שהם משביחים ור' דוב לנדאו רצה לבאר שזהו פיר' הירושלמי בפ"ד ה"ד הורה ר' אימי לרדות עימו.

 

ח.   ריסוס נגד נשירה

התירו עפ"י הירושלמי פ"ד ה"ד סוקרין את האילן בסיקרא וטוענין אותו באבנים ואין חושש לא משום שביעית. – ובגמ' שבת מבואר כדי שיראו אנשים את הצבע ויתפללו על העץ שלא ישיר פירותיו.

יש מקום לבדוק אם יש לחלק בין לצבוע כדי שאנשים יתפללו על העץ לבין ריסוס להצלתו בפועל.

 

ט.   ריסוס שמן חורפי להתעוררות העץ.

הבעיה ירושלמי אין תולין תובין בתאנה וכו'.

 

הנה מקורו של אוצר ב"ד בתוספתא ביארו הראשונים שהוא כדי למנוע מהצבור שלא יגיעו לידי איסור סחורה, ועלינו לדקדק שכיום האוצר ישמש לזה באמת, ולא יגרום ח"ו פעולה הפוכה.

 

עוד יש שביארו שענינו לדאוג לטובת הציבור כדי שיגיע להם פירות הפקר דשביעית, לכ"א לפי נפשות ביתו, וגם בזה יש לנו לדקדק כי הב"ד ישמש באמת לטובת הציבור ולא למישהוא אחר אף לא לנגיעה רוחנית.

 

בשנת תשנ"ד לאחר שיצא ערעור על מנהגי האוצר ב"ד ע"י אותם שדוגלים באשר אסרתי התרתי ואשר התרת אסרתי.

 

וכמו שהביא הגר"י שפירא בהסכמתו שם בשם מרן זלל"ה שהם מהדברים שהיצר מחבבן כדי לסתום הדרך והאפשרות לקיים קדושת השביעית בארץ.

 

חיבר הרב גרינפלד קונטרס נפלא בשם אוצר העיר ובו יצא לברר את כל דיני אוצר ב"ד בפרטות עפ"י מקורותיהם מש"ס.

 

ועיקרי הדברים שם, כי אוצר ב"ד אינו מתיר איסורים, אלא רוב הדברים היו מותרים אף ללא ב"ד, אלא ב"ד עיקר דאגתו לטובת הציבור.

 

 

תוספתא מסכת שביעית פרק ו הלכה כו החמרין והגמלין והספנין שהיו עושין בשביעית שכרן משביעית

 

משנה מסכת מעשר שני פרק ד משנה א המוליך פירות מעשר שני ממקום היוקר למקום הזול או ממקום הזול למקום היוקר פודהו כשער מקומו המביא פירות מן הגרן לעיר וכדי יין מן הגת לעיר השבח לשני ויציאות מביתו:

 

ובפירוש הרמב"ם יוקר, "אלגלא". וזול, "אלרכ'ץ". ואמרו המוליך, אם עבר והוליך, אבל לכתחלה אסור לעשות כן אלא פודהו במקומו או מעלהו לירושלם. השבח לשני, התוספת שניתוסף בדמיהם למעשר שני, לפי שהפירות יקרים בעיר יותר מכשהם בשדה בלי ספק, שאם היו הפירות שוין בשדה דרך משל זוז והביאם לעיר הרי הם שוים שני זוזים, לפיכך צריך לפדותם בשני זוזים ואין מנכין ממעשר שני ההוצאות שהוציא בהעברתם עד הביאם, וזה הוא ענין אמרו והיצאות מביתו. ונקרא זה יציאה לפי שיוצא מן היד.

 

ופסקם הרמב"ם ביד החזקה הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ד הלכה כא אין מוליכין פירות מעשר ממקום למקום לפדותם שם, והמוליך ממקום היוקר למקום הזול או ממקום הזול למקום היוקר פודה כשער מקום הפדייה, ואם היו דמאי פודין אותו כשער הזול הואיל ונראו להמכר בזול.

 

הלכה כב היו לו פירות מעשר שני בגורן והוציא עליהם יציאות מביתו עד שהביאן לעיר והשביחו, פודה כשער העיר והפסיד יציאותיו.

 

רדב"ז הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ד  הלכה כא אין מוליכין פירות מעשר וכו'. משנה ריש פרק ד' המוליך פירות מעשר שני וכו' ומדקתני המוליך משמע שאין מוליכין לכתחילה ולפי שאין להקדש אלא מקומו ושעתו פודהו במקום הפדייה בין להקל בין להחמיר:

 

ואם היו דמאי. תוספתא פ"ג אמר רבי יהושע בן קרחה בד"א בשל דמאי אבל בשל ודאי פודין אותו בשער הזול וט"ס הוא בספרים שלנו וכך צריך להיות בד"א בשל ודאי אבל בשל דמאי פודין אותו בשער הזול:

 

הלכה כב היו לו פירות מעשר שני בגורן וכו'. שם במשנה המביא פירות מן הגורן לעיר וכדי יין מן הגת לעיר השבח לשני ויציאות מביתו ותני בתוספתא אבל אם קרא להם שם בגורן הרי זה מחשב עמהם דמי ההוצאה, ורבינו לא הזכיר זה לפי שלא שנו כאן אלא בתרומה ובמעשר ראשון ובמעשר עני שאם קרא שם בגורן מחשב עליהם דמי ההוצאה אבל מעשר שני כשבא לפדות אותו אפי' קרא לו שם בגורן אין פודה אותו אלא כשער העיר דלא עדיף ממוליך מעשר ממקום הזול למקום היוקר שפודה אותו בשער היוקר ומפסיד יציאותיו:

 

 

והנה החילוק בין תרומה ומע"ר ועני, שמחשב איתן הוצאותיו, למעשר שני, בי' בקו' אוצר העיר, שכיון שיש להם בעלים שכבר זכו בהם משעת קריאת השם, הרי מתחשב עימהם, משא"כ במעשר שני דבדידיה קטרח להעלותו לירושלים ולאכלו, יציאותיו מביתו.

 

עכ"פ חזינן מכל הנ"ל ששבח של הבאת הפירות נכנס בתוך הפרי,

 

וכדחזינן בתוספתא דשביעית פ"ו החנוני שהיה מבשל ירק של שביעית לא יהא מחשב שכרו מירק אבל מחשב הוא מיין ושמן שכר בטלה, דאין יכול לקחת על טירחתו בדמי שביעית, הרי שהטירחא שלו נכנסת בתוך הפרי.

 

וכמבואר בע"ז לגבי חמרין, ובמשנה דצבע, שאיסור סחורה הוא אף על רוחים אחרים שע"י הפירות, וכפשוטו שהפירות מתיקרין מחמת הוצאות אלו והוי בכלל סחורה בפרי עצמו.

 

ואמנם אם הביא בשביל השני יגבה ממנו הוצאותיו כשם שגובה בתרומה מהבעלים, אמנם ללא רווחים שהרי אסרה תורה סחורה בזה.

 

משנה מסכת מעשר שני פרק ה משנה ד כיצד פודין נטע רבעי מניח את הסל על פי שלשה ואומר כמה אדם רוצה לפדות לו בסלע על מנת להוציא יציאות מביתו ומניח את המעות ואומר כל הנלקט מזה מחולל על המעות האלו בכך וכך סלים בסלע:

 

פירוש הריבמ"ץ למשנה מסכת מעשר שני פרק ה משנה ד כיצד פודין נטע רבעי מניח את הסל. של נטע רבעי. על פי ג' בני אדם, פי' שהן בארץ בית דין. ואומ' כמה אדם רוצה לפדות לו בסלע. גרסינן כן היא מתני' לוקח לו בסלע. מנטע רבעי שעומד באילן, ולהוציא יציאות מביתו, פי' לשמור פועלין ללקט פירות, ומניח את המעות ואומ' כל הנלקט מזה הכרם יהא מחולל על המעות הללו מכך וכך סאין בסלע, כמו שאמרו, אם ב' סלים בסלע ב', אם ג' ג', הכל כפי מה שאמרו לו,

 

 

רמב"ם על משנה מסכת מעשר שני פרק ה משנה ד על מנת להוציא יצאות מביתו, ר"ל ההוצאות הצריכים לעבודת הכרם בשמירתו מן הגנבים ואסיפת הפירות והעברתם וכיוצא בזה.

 

ר' עובדיה מברטנורא מסכת מעשר שני פרק ה משנה ד מניח את הסל על פי שלשה - בקיאין בשומא, דסתם נטע רבעי אין דמיו ידועים לפי שצריך לחשב היציאות כדתנן הכא: לפדות בסלע - כלומר ליקח בסלע במחובר לקרקע: על מנת להוציא יציאות מביתו - שכר פעולת הכרם משעה שנקרא פרי, כגון שכר שמירה ועידור: ומניח את המעות - לפי השומא, לאחר ששמו כך וכך סלים בסלע:

 

משנה מסכת מעשר שני פרק ה משנה ה ובשביעית פודהו בשויו ואם היה הכל מופקר אין לו אלא שכר לקיטה הפודה נטע רבעי שלו מוסיף עליו חמישיתו בין שהוא שלו ובין שניתן לו במתנה:

 

פירוש הריבמ"ץ למשנה מסכת מעשר שני פרק ה משנה ה ובשנת שביעית, שחל איסור שביעית עליו, פודה נטע רבעי בשויו ואם היה נטע רבעי הבקר, שהבקירוהו בעליו, אין לו אלא שכר לקיטה. פי' לאותו שמלקט אותן, דלא אמרינ' מהפקירא קא זכי, ויהא שלו, אלא צריך לפדות הכל ויקח הוא שכר לקיטתו, רבינו ור"ש מניח את הסל על פי שלשה, ששמין לבעל את הכרם הענבין שיש בו, ואומר בעל הכרם בפניהן כמה אדם רוצה ליתן לפדות לו בסלע על מנת להוציא הוצאות בכרם, כגון חפירה זמורה זיבול, וממה ששמין לו פודה ומוסיף חומש, ובשביעי' פודהו בשוק, פי' לתת הסלע מיד ואין צריך כלום שומא, שאין מוציאין כלום הוצאות בשביעית, ואליבא דבית הלל אפי' בשביעית פודה בשויו ומוסיף חומש, ואליבא דבית שמי פודה בשויו ואינו מוסיף חומש, ומסתבר.

 

רמב"ם על משנה מסכת מעשר שני פרק ה משנה ה בשוויו, במה שהוא שוה, ולא אמר על מנת להוציא יצאות, לפי שאין יצאות בשנה שביעית מפני שאין הארץ נעבדת ואין הגנות נשמרות. ואמרו אם היה הכל מופקר, ר"ל אם היה אותו הכרם הפקר הרי גם זה חייב לפדותו בשוויו ואינו מחסר מן הדמים אלא שכר לקיטה בלבד, כיצד, כגון שהיה סל בסלע, ושכר לקיטה איסר, אם לקט סל של ענבים מכרם רבעי הפקר פודהו בסלע פחות איסר. ולא עשינו כן בשנת השמטה מפני שכל אחד לוקט לעצמו. ואמרו ומוסיף עליו חמישיתו, הוא דעת בית הלל שמחייבים בכרם רבעי חומש כמו שנתבאר. ואין המתנה קיימת בכרם רבעי אלא אם נותנו לו קודם שיבואו פירותיו לעונת המעשרות, כמו שכבר ביארנו שהוא ממון גבוה ואין המתנה קיימת בו.

 

ר' עובדיה מברטנורא מסכת מעשר שני פרק ה משנה ה ובשביעית - שאין שכר שמירה ולא עבודת קרקע, פודהו בשוויו: אם היה הכל מופקר - אם הפקירו הבעלים נטע רבעי שלהם, אין הזוכה בו מנכה אלא שכר לקיטה, ומעלה הפירות לירושלים או פודה ומעלה הדמים. ולא אמרינן כיון דמהפקירא קא זכי אין דין רבעי נוהג בו. ובשביעית אינו מנכה שכר לקיטה שכל אדם מלקט לעצמו: מוסיף עליו חומש - סתם מתניתין כבית הלל דילפי קדש קדש ממעשר: בין שניתן לו במתנה - כשהוא סמדר, דאילו לאחר שנגמר בשולו הא סברי בית הלל דממון גבוה הוא כמעשר ואין יכולים ליתן אותו במתנה:

 

רמב"ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ט הלכה ו כיצד פודין נטע רבעי מניח את הסל ע"פ שלשה ואומדין כמה אדם רוצה לפדות לו בסלע על מנת שיוציא יציאות השומרים והחמרים והפועלים מביתו, ואחר שקוצבין את השער מניח את המעות ואומר כל הנלקט מזה מחולל על המעות אלו משער כך וכך סלים בסלע, ובשביעית פודהו בשוויו שאין שם לא שומרים ולא פועלים, ואם היה הפקר אין לו אלא שכר לקיטה בלבד.

 

רדב"ז הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ט הלכה ו ובשביעית פודהו בשוויו וכו'. ג"ז שם במשנה והטעם שאין שם הוצאה כלל ואפילו שכר לקיטה לפי שכל אחד לוקח לעצמו והיינו דתנן בסיפא ואם היה הכל מופקד אין לו אלא שכר לקיטה:

 

 

 

 

 

בספר זכרון שאול להגר"ש ברזם בחלק זרעים בענין הנהגת אוצר ב"ד או' ב' וכן בקונטרס קדושת שביעית שי"ל בשנת תשכ"ה ע"י הרה"ג ר' משה יצחק דייטש, כ' ואפשר דאפי' יחיד יכול לעשות זאת, ומ"מ במקרה שב"ד הוציאו הוצאות גדולות כדי להנות מלקטי הפירות, הוי לתא סחורה.

 

ושם: יל"ע ב"ד הממונים על השדה שמוכרים פירות לסוחרים ועוברים על לפני עיור, ואולי גם על איסור סחורה, אם מותר ליקח אצלם פירות עבור תשלום שהבטיחו לבעל השדה שאין קונים אצל החשודים, אפי' ... אמנם אם אין זוכים רק מעכבים לכאורה פשוט שמותר.

 

ואם אחד ששומר שביעית וזרע על דעת עצמו לפני ר"ה ואחר ר"ה באין ב"ד ונוטלין פירותיהן לאוצר יש בכוחן להכריח לשלם להם וכונתם לתת צדקה לשומרי שביעית.

 

נראה דאם היו ראויין לעשות על הצדקה וגם ע"י כפייה פשוט דמותר, ואם לאו נכלל במש"כ לעיל או' ב'.

 

ואפשר דאפי' היכי דלא זכו בפירות עי' פ"ז בתוספתא דשביעית ה"ו אין פוסקין מהן צדקה דהוי כפריעת חוב בפירות שביעית, ואולי היכי שנותן יותר מחיובו מותר לתת צדקה אעפ"י שיש בזה טוה"נ וגם בנידו"ד שיש לב"ד בזה טובת הנאה של צדקה מיקרי צדקה מ"מ נראה יותר דגם זה מין סחורה.

 

וכן הסיק בקונטרס אוצר העיר עמו' מו' סעי' ה' אבל אם ב"ד יגבה הוצאות יותר משווי הפעולה באופן סביר, וזאת ע"מ שהאיכר שומר שמיטה ירויח טפי אסור דהוי סחורה. (בלא שלמו לו מראש ובשלמו לו הם עבר על איסור כששלמו וכשגובים מאנשי העיר צ"ע) ע"כ

 

ב"ד שאינו עושה לטובת הציבור, לכאורה איבד כח ב"ד שבו, ושוב הוי סחורה, שהרי יש לו ענין בזה, ואין זה משנה ענין רוחני או ענין גשמי, אף אם דואג לחקלאים ג"כ כן הוא.

וא"כ כיום שיש אפשרות להביא מחקלאים שהפקירו שדותיהם כפשוטו וישנם כמויות עצומות, וב"ד עושה עבודות להגדיל הפירות וקורה לזה לאוקמי פירא, רק כדי שחקלאי פרטי זה ירויח, שהרי היה אפשר לא לעשות שום פעולות ולקחת מאחרים את הכמויות אלא שהחקלאי לא היה מרויח, מ"מ יש כאן מעילה בטובת הציבור, ודאגה לחקלאי, וצ"ע.

 

 

 

 

 

שטרי אוצר ב"ד

 

שטר אוצר ב"ד שנעשה ע"י ב"ד דירושלים בשנת תר"ע.

 

א. בא לפנינו ב"ד הצדק דפה ירושלים הח"מ הרה"ג וכו' מ' צבי הירש קאהן מרחובות, ואמר לנו שהוא מפקיר את פירות כרמו וזיתיו ואילניו בשנה זו שנת השביעית כמצווה עלינו בתוה"ק. ועלינו לאסוף מן ההפקר את הענבים והזיתים והשקדים בעד עניי א"י כאמור בתורתינו.

ואנחנו הח"מ גמרנו עמו שיהיה שליח במקומינו ככל המבואר למטה.

 

ב. הרה"ג הנ"ל נתמנה מאיתנו הבד"צ לשליח לפקח על דבר בצירת הענבים מכרמו ולקיטת הזיתים והשקדים מאילניו ולשכור פועלים בוצרים ודורכים וכל מה שישלם להם יהא הנ"ל על חשבוננו. הבצירה יהא ע"י פועלים נוכרים ובאיזה שינוי כל שהוא.

 

ג. הוצאות תשלומי שכירות הפועלים וכן שיכרותו עצמו בעד שליחותו והשגחתו, יקבל הכל מדמי מכירת היין שימכרם מעט מעט, במקח הממוצע וכפי שיבואר להלן אות ד' עד שיבואו לידו דמי שכירותו בשלמות.

 

ד. מקח היין שימכור יהא פחות ממקח שלקח בעד היין בשנה שעברה סך עשרים פארעס מכל ראטעל, ובאופן שכל תשלומי היין יהא רק בעד שיכרות הפועלים הנ"ל והענבים עצמם הם הפקר.

 

ה. הזיתים ושקדים לא ימכור כלל וישלחם לפה ירושלים בעד עניים.

וכל זה נעשה בינינו בת"כ ובקאג"ס בכל אופן היותר מועיל דלא כאסמכתא כו' ככל מעשה בי"ד חשוב וע"ז באנו עה"ח יום א' ערב ר"ח אייר שנת תר"ע

וחתומים הגר"ח ברלין זצ"ל והגרי"ח זוננפלד והגרמ"נ וואלנעשטיין זצ"ל ועוד. וכן חתום בסופו הרב צבי הירש קאהן ז"ל.

 

 

שטר עפ"י מרן החזו"א זלל"ה

 

א. הרב פ' והרב פ' והרב פ' נתרצו להיות בי"S בעיר לקיים אוצר בי"ד של פירות שביעית לצורך הציבור.

 

ב. אחרי שנעשו בי"ד באו בהסכם עם מר פ' שיהיה הוא שליח שלהם לפקח על החלקות השדה שלו ושל מר פ' אשר נמצאות תחת רשותו, ולעשות את כל העבודות המותרות והנחוצות על ידו או על ידי פועלים שלא ילך שום דבר לאיבוד.

 

ג. הנ"ל נותן לבי"ד זכות להכניס את הפירות של החלקות הנ"ל לתוך המחסן שלו ולחדר הדרומי בצריף ולהחזיקם.

 

ד. חלקות השדה הנ"ל נמצאות בכפר הרא"ה, וגם הצריף והמחסן הנ"ל נמצאים שם.

 

ה. הבי"ד קובע להנ"ל שכר מאה וחמשים ל"י, לחדש בעד כל העבודות הנ"ל ובעד שכירות המקום.

 

ז. הנ"ל יגבה את הסכום הנ"ל מלבד כל ההוצאות אשר יהיו לו מאלה שיקחו את הפירות לכל מדה ומשקל כפי שיעלו ההוצאות.

ועל זה באנו על החתום ערב ר"ה תשי"ב, זכרון מאיר.

 

 

והנה ראיתי בספר משמרת השביעית להרב קארפ, בעמו' נו' שכ' כדברינו וז"ל

ומי יתן ונזכה לראות בהחזרת עטרה ליושנה, כסדר אוצר ב"ד הנהוג בירושלים עיה"ק מלקיטה ואילך, שהבעלים הפקירו הפקר גמור, ולא לקחו כלל על עבודות דמחובר, [ואף הפסידו מכספם במה שהתעסקו בהשבת אבידה להציל פירות דכלל ישראל] ומסרו הפירות לגמרי לב"ד, וכפי שהורה בתחילה אף מרן החזו"א זצ"ל וכפה"נ מדוחק הורה להיתר, ורק מקצירה ואילך היו הבי"ד מטפלין בחלוקת הפירות וההובלה והלקיטה והשגחה המוכרחת לכך, ואף שילמו בתחילה עבור תלושים שהיו זכות קדימה לקבלת פירות ובתלושים היו מקבלים הפירות שכ"ז היה נראה בעליל כמתנה ולא כמכירה ואזי היה מתקדש שם שמים ע"י שומרי שביעית שמקיימים מצות הפקר כמאמר לכלל ישראל [ואזי חובה כפולה ומכופלת עלינו להחזיק שומרי שביעית כקריאת גדולי ישראל זצ"ל מאז].

 

והננו מציעים בזה לחקלאים המהדרים בשמירת שביעית לקיים אוצר ב"ד אמיתי של התוספתא כפשוטה, מלקיטה ואילך, וכפי שנהגו בירושלים עיה"ק, וכפי שאף החזו"א הסכים שזה עיקר דין התוספתא [ולא התיר אלא מדוחק] ולהקים קרן השביעית שתהא מטרתה לחזק ולהקים כל שומרי שביעית שיקבלו על עצמם להפקיר הפקר גמור וחלוקה גמורה של הפירות להחזיק בידם בעין יפה, וכל א' וא' יתרום לזה מלבד מה שרגיל לתרום בכל שמיטה לשאר קרן השביעית של הישובים הנוהגים היתר בזה, שלא יצר שכרנו בהפסדנו, ואזי יתקדש ש"ש בקיום מצות שביעית כמאמרה, ובזכותה נזכה לגאולה קרובה במהרה

 

ובהמשך ואמנם אם יסכימו לכך בעלי השדות ויעלה בידינו להנהיג אוצר ב"ד מלקיטה ואילך היה דבר זה גדול מאוד והצענו הדבר לפני גדולי התורה שליט"א וקילסו ע"ז. [אך בשמיטה הלזו הוא כבר לאחר מעשה] עכ"ל.

 

בו יבואר בהוכחות ברורות שאין כל בעיה היום לייבא ירקות הניכרים מכל הסוגים והמינים מחו"ל לארץ ישראל ושאף בשנה רגילה כל אירופה בנויה על יבוא ממדינות אחרות ואף מארץ ישראל.

 

שו"ת שבט הלוי חלק ג סימן קנח ודע דבחי' המאירי סנהדרין שם כ' דלהסוברים, דהלכה שלפנינו איירי במקומות שהחזיקו עולי בבל אז מיירי ע"י גוים דוקא, והרבותא דאעפ"י שבשכירות ישראל נעשה ומ"מ אין זה דעת רבינו.

 

 

יהודי אתה מקפיד לאכול גלאט?

 

הידעת מה שכתב הרידב"ז בהקדמת ספרו ז"ל. כי התבואה הנזרעת בשביעית וכן כשזימר את כרמו בשביעית התבואה והפירות והיין אסורין לפי ישראל כבשר חזיר, כמבואר בסי' ג' שהוא איסור גמור מוחלט מכל הפוסקים ועונשו חמור הרבה יותר מאכילת חזיר, ד' ישמרנו מן העונש הנורא שעל איסור החמור הזה, ואף אבקה של שביעית קשה הרבה. עכ"ל.

 

הידעת מהו ההבדל בין ירקות גלאט מחו"ל ושישית בלבד

לבין ירקות מארץ ישראל בשביעית אף ע"י שליחות?

 

א.      גלאט ללא חשש המצוי של שותפות ישראל ועכו"ם שנאסר משום ספיחים ומשום שמור ונעבד, ורח"ל שווק בפועל בועדי הכשרות המהודרות בשמיטה שעברה.

ב.      גלאט ללא חשש מנהלי עבודה יהודים בשדות נכרים, שאסור משום שאין עודרין עם העכו"ם בשביעית, [גיטין סד] ונפסק ברי"ף רא"ש רמב"ם, ובכ"מ ורדב"ז [פ"ד משמו"י הכ"ט] שבדיעבד נאסרים באכילה, ובעוה"ר שווק בפועל בועדי הכשרות המהודרות בשמיטה שעברה.

ג.       גלאט ללא חשש של הדין שירקות שנזרעו באיסור בשביעית יעקור, כדאיתא בנטיעות באילנות, ראב"ד, מהר"יק, כ"מ פ"ד הט"ו, ולהראב"ד אף הפירות אסורין, ולרמב"ם הפירות מותרין ואסור ליהנות מהם.

ד.      גלאט ללא חשש המבואר בחזו"א שאפי' רשות לישראל לזרוע אוסר כל הגידולים משום ספיחין אף בגדלו מאליהן.

ה.      גלאט ללא חשש של הדין שגוי שגנב שדה מישראל אסור משום ספיחין בלא נשתקע שם הבעלים (חזו"א), וממילא טאבו ערבי אינו תמיד ראיה שלפעמים כתוב בפנקסיהם ואפשר להחזיר הטאבו כשבאים הבעלים.

ו.        גלאט ללא חשש שישראל מכוין בשדה הבקרה, שלכאורה אסור משום נעבד, וספיחין. (רדב"ז וכ"מ פ"ד משמו"י הכ"ט).

ז.        גלאט ללא חשש שבמקבל מכסות המים מישראל, יל"ד שנאסר מטעם ספיחין.

ח.      גלאט ללא חשש שהיות והערבים המגדלים עבור ישראל מקבלים קצבה מהמדינה של 5 מליון ₪ יל"ד שנאסר מטעם ספיחין.

ט.      גלאט ללא החשש שיש כאן בארץ שההשקיה בפועל, ע"י כל חברות לטיהור המים, וכן המשאבות ע"י חברת החשמל הם ע"י ישראל ויל"ד שהוי נעבד ע"י ישראל.

י.        גלאט ללא הבעיה בארץ שהעכו"ם קונה שתילים מישראל[69], והרי על השתיל כבר חל איסור ספיחים ונזרע ונעבד, ולכאורה לא פקע איסורו בזריעתו בשדה גוי כיון שלהלכה אין קנין, אלא שכל ששיך רק לגוי לא גזרו אך כאן שכבר חל איסור ספיחים מסתברא שאף שאר הגידולים הוי ספיחין, ואין ענינו כלל ליצא לשמינית, ששם הוי היתר, ובנזרעו השתילים בחממה שלא לרועץ שבישראל יש גזירה שאינו נקוב אטו נקוב, הוי כנ"ל.

יא.   גלאט ללא האיסור שכ' בתוספתא שאין לוקחין מן העכו"ם בשביעית, ונתבארו בזה ד' טעמים בראשונים, וכולם שייכים כיום, בחסדי דוד, ובמהרי"ט, ובכ"מ משום דמערים ומביא מישראל, או שלגוי יש אריס ישראל. וברמב"ן על התורה בי' משום שנעבד ע"י עכו"ם וכן הוא בכפתור ופרח, ושי' הגר"א כיראים שספיחין מהתורה וממילא אף ביד עכו"ם אסור, והר"ש סיליראו והשל"ה פירשו משום מסירת דמי מעות לעכו"ם ויש שפירשו משום ספיחין מדרבנן.

יב.    גלאט ללא חשש אמירה לעכו"ם שאסור מדרבנן כבכל האיסורין שנפסק בשו"ע בד' מקומות לאיסור. (ב"מ צ').

יג.     גלאט ללא חשש שנעשה עבור ישראל, בעיר שרובו ישראל, או במכירו ומתכוין לטובתו, שאסור בדיעבד כמבואר בגמ' שם אף לגבי שאר איסורים מאבוה דשמואל שאסר את השוורים [ובפסקי רי"ד ותלמיד הרשב"א השווהו לשבת] ונפסק בשו"ע

יד.    גלאט ללא חשש אמירה לעכו"ם בשביעית שחמירא כשבת (תוס' שם: עפ"י המהר"ם)

טו.   א גלאט ללא חשש אמירה לעכו"ם משום שביתת הארץ דאוריתא כמש"כ המהרש"ל, וקאי התוס' שם שאיירי אף בשדה נכרי (ב"מ צ.).

טז.   גלאט ללא חשש שאמירה לעכו"ם הוי גרמא בשביעית שאסור והוי מלאכה ע"י גרמא[70]

יז.     גלאט ללא חשש שליחות לעכו"ם לחומרא.[71]

יח.   גלאט ללא חשש יד פועל כיד בעה"ב[72].

יט.   גלאט ללא חשש שגזרו ע"ז איסור סחורה משום דאתו לאחלופי בשל ישראל (ירושלמי ריש דמאי)

כ.      גלאט ללא חשש שאף למ"ד יש קנין אי' גזירה מדרבנן (ירושלמי שם)

כא.  גלאט ללא חשש פשטות הסוגיא גיטין מז' לכל הראשונים דהלכה כרבה דאין קנין אף לגבי הפירות, ונוהג קדושת שביעית בשל נכרי, וכהכרעת מרן החזו"א, ויש בזה איסור סחורה וחיוב ביעור, ונאסר לאחר הביעור באכילה.

כב.  גלאט ללא החשש המבואר בירושלמי ובגמ' חולין ז' שמעלי מיסין לישראל ה"ז מחייב במצוות התלויות בארץ.

כג.   גלאט ללא החשש המבואר בירושלמי ובגמ' חולין ז' שמעלי מיסין לישראל ה"ז מחייב במצוות התלויות בארץ.

כד.  גלאט ללא החשש המבואר בירושלמי ובגמ' חולין ז' שמעלי מיסין לישראל ה"ז מחייב במצוות התלויות בארץ.

כה.  גלאט ללא חשש המבואר בגמ' שזכות הפקעה מחייבת, וכנפסק בר"ת שהטעם שאין מעשרין בחו"ל משום שמשועבד לטסקא לגויים.

 

שאר האיסורים שאפשר ליכשל אף בשאר שנים אם לא קונים משומר תורה ומצוות בארץ ישראל.

א.      תרו"מ מהחיוב על הפטור.

ב.      חילול שבת קיבוצי הערבה המחללים שבת בראשית בריש גלי, וגופי הכשרות נוהרין לשם ומקפידים על שמיטה דרבנן ומחללים שבת דאוריתא, וכבר ציין ע"ז בספר שמיטה ממלכתית.

ג.       כלאים רוב העצים בארץ מורכבים, והוה איסור דאוריתא של מקיים בכלאים.

ד.      כלאי זרעים דבארץ אסור מדאוריתא ובחו"ל מותר.

ה.      איסור כלאים בהרכבת זרעים, אשר בחו"ל בצירוף בן נח יש מקום להקל כיון שהוא ספק בגמ' בחולין, אי דמיא להרכבת אילנות או לכלאי זרעים, ולמאי דבי' התוס' שם וכמש"כ בבי' הגר"א הרי יוצא שבצירוף שניהם מותר, אך כאן בא"י הוי איסור דאוריתא, וגופי הכשרות לא אכפ"ל כיון שאין הפרי נאסר באכילה, אעפ"י שמסייעין בידי עוברי עבירה וגורמין להם שיגדלו כלאים, ואילו ועדי הכשרות היו מקפידים ע"ז לא היה שוה לחקלאים לגדל כלאים.

ו.        לגבי פירות ערלה בא"י שרבים המכשולים וא"א להקפיד ע"ז לבדוק בכל השדות, עשרים וארבע שעות מה החקלאי עושה, ואילו בחו"ל ספק ערלה מותר.

ז.  יבואר בדרך אגב שבענבים הנכרים בא"י זורעים תבואה וירקות בין הכרמים, והוי כלאי הכרם שאסור בהנאה.

 

סו"ד: יהודי דרוש בכל מקום, ירקות הניכרין מחו"ל, כמאחז"ל בתוספתא להדיא שאין לוקחין מהנכרי בשביעית, ור' התיר ליקח ירק מחו"ל.

 

ולועדי הכשרות פונים אנו בתחנונים, אנא התעלו מעל כל השיקולים, ופנו לקריאת גדולי הדור, ותתאחדו כאחד, במלחמה להביא ירקות מחו"ל בלבד.