[1]רוב הירקות כאן בארץ נקנים ממשתלת חישתיל ששיך לישראל, ומגדלים אותם ספיחים בשביעית, יש בידינו הרשימה של סוגי הירקות שאינם נזרעים מזרעים אלא משתילים.

[2]תשו' רעק"א סי' סא' או סד' לגבי בכור, וחת"ס יו"ד סי' שיז' בסופו, מהרש"ם ח"ה סי' א' תלה במחלוקת ראשונים, ח"ג סי' עב' ח"א סי' כב' שם מסיק בשם תשו' מהר"י ברונא סי' רא' דאמירה לנכרי הוי גרמא, וציין למחנ"א נזק"מ דף ו', ויעוי' במנח"ח.

[3]שי' רש"י  בב"מ, וש"ך חו"מ סי' שפח' ס"ק סו' בשם המהרש"ל הגוזל בתרא סי' נא', ורמ,א יו"ד סי' קסט?, ותשו' רעק"א וחת"ס לגבי איסור חפצא, ותשו' מהרי"ל דיסקין במפורש לגבי אמירה לעכו"ם ושביתת הארץ בשביעית , פנ"י יו"ד ג' ישועות יעקב אה"ע סי' ה' ס"ק ה', חת"ס ח"ו כד' כה, או"ח פד' חו"מ קפה, חת"ס ב"מ עא: בית מאיר סוף סי' ה' סעי' ה', או"ש פ"א ממלוה ולוה ה"ד שדי חמד כללים מערכת א' רסב' ופאת השדה סי' עא' הגהו' רעקא או"ח סי' שז' על מג"א ס"ק כט' הגהות מיימוניות הל' שבת פ"ו ה"א, עי' עוד רש"י שבת קנג'. קכא. רבנו פרחיה שבת קנג' שואל ומשיב מהדורא א' סי' סט' כ"מ פ"א מתרומות הי"א בשם אורחות חיים בשם הראב"ד, תוס' ב"מ עא': ד"ה בשלמא, מ"מ פ"ה ממלוה בשם הרי"ף והרמב"ם ורש"י ור"ח בית יוסף יו"ד סי' קסט' פרי חדש ה ל' תרומות.

[4]מחנ"א הל' מעקה, שליחות יא' ונתיה"מ סי' קפח' בביאור כ"מ בשם הראב"ד ששליחות גוי מחייב במירוח ע"י מעשר, עי' מהרש"ם ח"ה סי' א' דף ב'.

[5] במדריך הכשרות תשרי תשנ"ד עמ' מ"ח כתוב ש50 אחוז מרסק עגבניות שנמכר באנגליה הם מא"י, עוד שם שמפעלים בגרמניה, צרפת והולנד קונים תבלינים וכדו' מא"י, פרי הדר מיוצאים לאירופא וארה"ב, ואמנם מאז יכול להיות שינויים בדברים הנ"ל, אך כיום מוציאים פירות וירקות לרוב לחו"ל, בתשס"ו  כ40 אחוז מפרי הדר 25 אחוז משאר פירות 16 אחוז אבוקדו, בתשס"ה 26 אחוז מכלל היצור של פירות וירקות ופרחים, הוציאו לחו"ל והחלוקה כדלהלן ארה"ב 6 אחוז רוסיה 4.7 טורקיא יפן 1.1 איחוד ארופאי 7.7 בריטניה 17 הולנד 27 שוק החופשי 1.8 בדו"ח הכלכלי תשס"ד עמ' 118 ש- 8000 טון ענבי מאכל הוצאו לחו"ל ו7000 מזה לאירופה,  ושם עמ' 102  ש-11000 טון עגבניות צ'רי, ועוד 6000 טון עגבניות באשכולות ועגבניות אחרות, הוצאו לאירופא וארה"ב, עוד שם שבתשס"ד הוציאו לחו"ל 54000 טון פלפל, ובתשס"ז הוציאו קרוב ל 90 אלף טון פלפל, 260 אלף טון תפו"א, 15 אלף טון בטטות, 47 אלף טון גזר, 19 אלף טון עגבניות צ'רי, 12 אלף טון מלון, 6800 טון סלרי, 7700 טון עגבניות, 10,150 טון תבלינים, 18,600 ירקות אחרים, סה"כ 483,550 אלף טון.

[6] בהקדמה לקדושת שביעית תשי"ט כ' " והנה מרן בעל חזון איש זללה"ה היה רגיל לומר, כי אחרי שהלימוד מביא לידי מעשה ראוי ללמוד בשנה של ערב השמיטה את מסכת שביעית, בבירור וליבון הסוגיות והענינים להלכותיהן ועי"ז תבוא ההתעוררות לשמירת פרטיה בעתה ובזמנה בבוא המועד של שנת השבע, וזכורנו שאמר בערב שנת השמיטה האחרונה לימי חייו זללה"ה  בקיץ תשי"א שהלימוד בהלכות שביעית בשנה ההיא היא במלוא השקידה והתמדה בבי מדרשא בכמה ישיבות וכוללים ועי"ז בודאי תשמר שנת השביעית במלוא עצמה בקדושתה בכל פרטיה ודקדוקיה. ואמנם נתקיימו דבריו זללה"ה, ושנת השמיטה העברה היא שנת התשי"ב נשמרה בדקדוק רב ע"י שלומי אמוני ישראל, ששמרו על גחלתה של מצוה זו וחבבוה ביתר עז על כל השמיטות הקודמות שקדמו בעשרות השנים האחרונות, הן בשמירת פרטי הדינים הן בהכנת ירקות ופירות שיכולים להתקיים זמן רב, ובעיקר בסידור חנויות מתאימות שיספקו לציבור שומרי תורה את הירקות והפירות הדרושים באופן שלא יהיה בהם אסור סחורה, שכל כך הוזהרנו על מכירתה וקניתה", ובכרוז מהבד"ץ (חסידים) משנת תש"ה כ' "כן אנו מבקשים מאחינו כל בית ישראל לקבוע שיעור מיוחד בהלכות שביעית דבר יום ביומו ללמוד וללמד בש"ס רמב"ם ושאר פוסקים וביחוד בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובהכלי הישיבות שבאה"ק למען דעת איך להתנהג בשנה זו שנת השמטה לכל הלכותי' כי רבים המה להיות בקי באבות ותולדות מלאכות האסורין מדאורייתא ומדרבנן וכן בנוגע לאכילת פירות וירקות בשנה זו שלא להכשל באיסור שביעית וכן בנוגע לשמירת קדושת פירות שביעית כמ"ש בתוס' סוכה ל"ט כי אין מספר לדינים ואיסורים שיש בזה עי"ש, וכ"א יודיע לאנשי ביתו, לשכיניו ומיודעיו כדת מה לעשות מבלי להטות אשוריו מני דרך תורה אשר הוא נר לרגלנו ואור לנתיבותינו זאת ועוד זאת כי השקידה בלימוד גם היא חלק מהמצוה כאשר ידוע מרבותינו הק' כי מוטל על כל איש ישראל לקיים מצות ה' במחדו"ם ודבור היינו ללמוד וללמד דיני המצוה לכל פרטי' כידוע מסה"ק".

[7] רק ע"י "רבנים" מטעם אשר מונעים את הרבים מלעשות מצוה, ומחטיאים את הרבים, אשר אם החרדים היו מחרימין את המוצרים שלהם מיד היו נכנעים.  

[8] וכפי שאמר אחד ממשרד החקלאות הציוני, שהוא ראש אגודה של 50,000 דונם, שהרי כל הרווח שלו אחר כל המיסים והארנוניות הוא מאה דולר, ממילא כדאי לו לקבלם בלא כל הטורך ובלא גלגול ההוצאות.

^[9] דהרי בזמן שישראל היו שרויין על אדמתן איש תחת גפנו ותחת תאנתו היה לכל אחד שדהו, ובשמיטה היה כל אחד משמט שדהו והיה מתחלק מצוות השמיטה בין כל ישראל, אבל כהיום פחות מ2 אחוז עוסקים ביצור פירות וירקות ופרחים, ועוד כ7 אחוז מוכרים פירות וירקות ופרחים וד' מינים, ובשנת השמיטה מצות השמיטה מוטלת עליהם, ויש אגודות שחוכרין שדות, ויש להם 50 אלף דונם, וכל מצוות שמיטה מוטלת על האגודה, א"כ הסברא נותנת שכל ישראל ישתתפו במצות השמיטה, שלא תהא מוטלת על יחידים, (הערת ר' יוחנן וינר שיחי')

[10] כלל שטח הקרקע המעובדת בא"י כיום, עומד על 3 מליון דונם, מזה מליון דונם חיטה, 800 אלף דונם בנגב, ומאתיים אלף דונם בעמק יזרעאל, פרחים 30 אלף דונם, ירקות 576 אלף דונם, מזה 20 אלף דונם עגבניות מאכל, עגבניות תעשיה 23 אלף דונם ,פלפל 25 אלף דונם, מלפפון 9000 דונם , חציל 7000 דונם, תפו"א 165 אלף דונם , גידולי עלים 76 אלף דונם, תירס מתוק 31 אלף דונם, בצל 25 אלף דונם , אבטיח סידלייס 23 אלף דונם , תבלינים 32 אלף דונם, בטטות 16 אלף דונם, גזר 15 אלף דונם, שום 9000 דונם, מלונים 7000 דונם, צנונית 7000 דונם, קישואים 7000 דונם, שאר ירקות 80,000 דונם.

פירות כולל בננות 713 אלף דונם, מהם  3500 דונם שסק, ענבי מאכל 28 אלף דונם, ענבי יין 31 אלף דונם, נקטרינה 13 אלף דונם, אפרסק 37 אלף דונם, דובדבן 3500 דונם, שזיפים 20 אלף דונם, משמש 13 אלף דונם, תפו"ע 45 אלף דונם, אבוקדו 51 אלף דונם, מנגו 12 אלף דונם, הדרים 165 אלף דונם, שאר פירות 292 אלף דונם, יותר מ700 אלף דונם אינו מפורט,והוא כולל קטניות ואספסת וכותנה, וכחצי מליון דונם משמש לאספסת .

[11] וכן כל האיסורין הקשורים ליבול הארץ או תוצרת מפעלים אפשר למנוע ע"י איחוד של כל הממונים על הכשרות שלא יתנו הכשר למי שאינו שומר שמיטה, שבת יו"ט וחוה"מ, וכלאים, כי כל האוכל שאנו אוכלים הכל נעשה באיסורים, שכל השתילים מוכלאים ומורכבים, והאבטיחים מורכבים עם דלעת כל שנה מחדש (ובדו''ח הכללי לשנת תשס''ד עמ' 118 ששיטת ההרכבה באבטיחים היא כ20-30 אחוז, וכהיום נתפשט מאד שיטה זו) וגם רוב המחלבות חוץ מהחליבה נעשים מלאכות בשבת בשטח הרפת, וגם בכוורות הדבורים נעשים חילולי שבת, גם בעופות נעשים הכלאות של כלאים [בלא להיכנס לחשש דברים טמאים] ובשביעית מאכילין את הבהמות איסורי שביעית ברפתות לחלב וברפתות לפיטום לשחיטה כ30 אחוז,וצאן 35 אחוז, ועופות העומדים לשחיטה,  והמטילות ביצים, ודגי בריכות 15 אחוז, כל זה אם היה שנת השמיטה כשאר שנים, ששאר האוכל מביאים מחו"ל, אבל בשנת השמיטה תשס"ח ממשלת הרשע הציוני נותנת 18 מליון שקל למרכזי המזון, כדי שיקלטו את החיטה האסורה שתחנות הקמח לא מוכנות לקלוט, וכפי ששמעתי צפוי שיגיע שיעור האוכל האסור ליותר ממחצה, ועי' חלק ד' הערה  13 לגבי איסורן, אבל ברור שבשביל להאכילן אם לא מכינים מערב שביעית צריך לזרוע בשביעית, נמצא דע"י הקניה שלנו אנו גורמים שנעבד ונזרע ונשמר בפועל ע"י יהודים כחצי מליון דונם למזון בהמות, מלבד חשש עבודה ע"י גרמא המבו' בפ"ד סעיף ט"ו אות ח' וחשש ביטול שביתת הארץ שם אות י"ב וסעיף ט"ז אות א' וב', הרי עוברים על לפנ"ע שאם לא יקנו לא יזרעו, והם זורעים במיוחד בשביל הבהמות של היהדות החרדית, וכן זורעים כמות גדולה של זרעים בשביל לזרוע אחר שביעית לכל הציבור, אבל אם יתאחדו כולם ולא יתנו הכשר רק באופן שאין עוברים בשבילנו שום איסורים, בודאי שימנעו מלעשות זאת, וגם קיום כל השמיטה תלוי בזה כי כמה חקלאים גדולים שאין עוסקים ביצוא, אמרו שאם הם מובטחים בשוק של היהדות החרדית לכל הו' שנים כדאי להם לשמור שביעית כהלכתה, ואפ' אם במשך הו' שנים יוסיפו להם 30 אגו' לקילו זה כדאי להם, וגם בלא הוספה זו הרבה פעמים כדאי להם, בפרט אם יהיה איחוד כל השוק של היהדות החרדית  הכולל 2 מליון נפש, דבודאי אף אחד לא ירצה להפסיד שוק כזה (הערת ר' יוחנן וינר שיחי').         

[12] כמו"כ מוכנים בממשלת הרשע הציוני, שאם נממן את לימודי יום שישי או תוכניות אחרות שיוכלו להיכנס לבתי ספר ללמד תורת ה' לילדים, כאשר עשו כן בכמה מקומות, ובדורנו הכל תלוי רק בנו.

[13] ובהרבה דברים אף אם נוכל להכריע להיתר, מלבד שראוי שיסכימו כמה ת"ח כדאמרי' בסנהדרין ז' ע"ב כי היכי דלימטיין שיבא מכשורא [ועי' בש"ך סי' ק"י ס"ק ס"ג אות ל"ו בשם מהר"י בן לב "דאשכחן בכמה מילי דרבנן דאיכא ספיקי דאזלינן בהו לחומרא", ובקיצור "אין לנו עכשיו לבדות שום ס"ס או ספק דרבנן להקל ללמוד דבר מדבר אם לא אותן המפורשים כל אחד במקומן וכן אותן שנתבארו למעלה או הדומה להן ממש או שיש בלא זה צדדים להתיר וגם זה אחר רוב העיון שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול", וע"ע בענין ספיקות בשביעית בזה"ז בח"א הע' 21 והע'  NOTEREF _Ref183260272 \h 72 ] וגם צריך להודיע לציבור על מה סומכין להתיר, ובאופן שאם ידע הציבור לא יקנו ומעלימים מהם, ה"ז גזל דהו"ל ביקש לקנות חיטין ומכר לו שעורין, וגם הרי מכלל הורה בה חכם לא נפיק, ואמרי' בחולין מ"ד דקא משתבח יחזקאל שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם, ובשו"ע  יו"ד קט"ז ס"ז "בהמה שהורה בה חכם מסברא ולא נמצא הדין במפורש שהיא מותרת בעל נפש לא יאכל ממנה" ובמדריך הכשרות פסח תשנ"ד עמ' ז' כ' "גם כאשר אפשר לדון ולהורות להתירא בדברים רבים משורת הדין ומעיקר ההלכה. אך למעשה הלא ידוע בשער בת רבים הוראות רבותינו רועי הדורות מכווני דרכינו מאז ומעולם ועד עתה, ופקודתם שמרה רוחינו להתרחק כמטחוי קשת מכל דבר שיש עליו צל של ספק ובחינת "הורה בה חכם", וכל אשר חותמו מעיד עליו כי בהכשר הבד"צ הוא, הרי נכון הדבר כי ראוי הוא לעלות על שלחן הטהור אשר לפני ה', לכתחילה וללא שום חשש, כי על כן יוצר ללא שום הוראות היתר כלל וכו'. והיא היא הערובה היחידה בעז"ה לכשרות מוצרי המזון ללא חשש ופקפוק, ללא היתרים ופשרות".

ובס' חיי עולם להסטייפלר ח"ב עמ' ע"ו בהערה כ' "וראיתי מחובתי לכתוב כאן מודעה רבא ונחוצה בהיות כי בזמנינו דור יתום אשר איש הישר בעיניו יעשה אין ספק שנמצאים חיבורים מאנשים שאחז"ל עליהם "כי רבים חללים הפילה" המתימרים ללקט ולסדר הלכות דוגמת מעשה שלחן ערוך. ואסור לסמוך עליהם כי מלבד שמלקטים הוראות (להתירא כמובן) מכל אשר ימצאו בחיבורים וירחונים [אשר רבים מהם לאו דסמכא כלל] עוד הם מוסיפים משלהם שיבושים וסילופים למאות ביודעים או בלא יודעים והכל במגמה להכניס קולות וקלות בדיני תורה"ק וח"ו לסמוך על חיבורים כאלה, וכל שאלה של הלכה צריך לברר מתוך הש"ע או מתוך רבותינו המקצרים כגון ש"ע הגר"ז ז"ל, החיי אדם, המשנה ברורה, וכיו"ב, ומה שלא נמצא מבורר בדברי רבותינו הפוסקים צריך לעשות שאלת חכם אצל רבנים מובהקים המלאים יראת ה'.

ונצייר בעצמנו אילו היה ברור בבירור גמור שכל המחלל שבת בדאורייתא או דרבנן מצמיח לו מיד סרטן ר"ל בגופו, כמה היה חרד על חשש חילול שבת ולא היה סומך כלל וכלל על כל מאן דהו אשר מקלו יגיד לו לומר מותר לך, ואם בשביל סכנה של חיי העוה"ז החולף היה חרד כ"כ על אחת כו"כ שיחרד האדם על גידול סרטן של חייבי כריתות וסקילה, על סרטן של "דינו כעובד ע"ז", על סרטן של הרהורי כפירה ר"ל, אשר כ"ז קשור בחילול שבת קודש שהשבת היא האות המקשרת אותנו בקשר ידידות לאבינו שבשמים כמש"כ כי אות היא וכו'.

ואפילו חיבור שיש עליו הסכמות מחכמי תורה אין זאת אומרת כלל על הגינות הוראות החיבור ואין רצוני להאריך רק אעתיק מש"כ הגאון מהרש"ם ז"ל בתשובותיו כ"א סי' ק"ט וז"ל הן נשלח אלי ספר כו' וגם אני הסכמתי עליו בראותי אפס קצהו כו' וכאשר ראיתי כי כל רוח דעת אין בקרבו ע"ש כל הסימן."

וע"ש בתוך הפרק שכ' "ועוד מענין שמירת השבת הוא שמיטת הארץ דכתיב בה שבת לה' עיין הרמב"ן ז"ל פ' בהר והוא ענין קדוש ונורא מאוד אשר עונשה חמור כעונש ע"ז ג"ע ושפ"ד שהם ביהרג ואל יעבור וכדתנן באבות פ"ה מ''ט שעונש הגלות הוא על ג' עבירות החמורות ועל שמיטת הארץ ע"ש. ועל פירות שביעית שלא נהג בהם כדינם דבר בא לעולם וכדתנן התם באבות ובודאי שמירת שמיטת הארץ לכל דיניהם כהלכתן הוא תיקון נורא ועצום על קלקול האמונה ר"ל אשרי אנוש יעשה זאת לקיים מצות השמיטה ככל משפטה וחוקתה."

ובכרוז רבני ירושלים משנת תרמ"ט כ' "ומעתה הירא וחרד לדבר ד' לא יסמוך על המתירין בתחבולות כי מה טוב ומה נעים מ"ש במשנה מפורשת (אבות פ"ה) גלות בא לעולם על ע"ז ג"ע וש"ד ושמיטת הארץ, ובארבעה פרקים כו' מפני פירות שביעית וכו', ושומר נפשו ירחק מזה כ' חמירא סכנתא כו', ובשבת (ל"ג) בעון כו' והשמטת שמיטין גלות בא לעולם ובאים אחרים ויושבין בקומם כו' ע"ש והחכם עיניו בראשו"

ובקדושת שביעית תשכ"ו עמ' כ"ט ובקובץ מכתבים מכתב מ"ו מובא שהגאון ר' נפתלי הרץ כ' "ראיתי כי אלה אשר התחילו למשכוני נפשם על היתר השמיטה רובם ככולם לא יצאו נקיים וכו' וכבר ראיתי כי גם אנכי קבלתי למטרפסי עבור זה בזה השמיטה שאני חולה בעון זה וירא אנכי מאד להשתקע בזה ולקבל עלי במקום חמור כזה."

וכ' הרידב"ז בהקדמתו "וזה לכם לדעת אשר אחר החילול השמיטה הראשונה בשנת תרמ"ט שלח הקב"ה בשנה שלאחריה חגב וארבה ויאכל את כל תבואת הארץ ויצאו כולם נקיים, ובשנת תרנ"ז אחר חילול השמיטה של שנת תרנ"ו שלח הקב"ה מן השמים משלחת עכברים חמרים חמרים וישחיתו כל התבואות, ואחר שנת תרס"ג שלח הקב"ה חולי רע ר"ל, וגם דבר גדול על בקר וצאן ונתרוששו כל היהודים בהמושבות וכאשר אמרו חז"ל עה"פ הן כל אלה יפעל וגו' פעמים שלש עם גבר פעם ראשונה שניה שלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו, לאחר החילול השמיטה הרביעית של שנת תר"ע נתדלדלו ישראל באופן שרוב הגרנות נשרפו באש סיבה גלויה מן השמים והרבה לא הוציאו יותר מן הזריעה והיה דבר גדול על המקנה באופן נורא מאד מאד, ובשנת השביעית גופה נתחדשו גזירות על ישראל והדלות מצד השני עד שיצאו שליש יהודים מן הארץ. ומי יודע עוד כמה העומדים לצאת אם היה להם על הוצאות הדרך, גם בשבוע הזה יצאו חמשה אכרים מסמוך לפה וינתשו את אדמתם וילכו ויתפזרו לכל רוח עד שהגויים הערבים אומרים שמיום שנכנסו ישראל לארץ נשתלחה מאירה והארץ פסקה ליתן יבולה, אוי לאזנים שכך שומעות!".

ובתרע"ז היה מלחמת העולם הראשונה, תרפ"ד פרעות הערבים בא"י, תרצ"ב עלית הצורר הגרמני לשלטון, בתרצ"ט ליל הבדולח ותחילת מלחמת העולם השניה.

ומי שעינים לו יראה שרוב המלחמות והצרות שהיו תחת שלטון הרשע הציוני היה או בשנת השמיטה או בשנה שאחריה, תש''ז תש''ח אחר שמיטה תש''ו, גזרת גיוס בנות ושרות לאומי אחר שנת השמיטה תשי''ב, תשי''ט מכת הארבה, מלחמת ששת ימי אפילה תשכ''ז אחר שמיטה תשכ''ו, מלחמת יוה"כ תשל"ד היא אחרי שמיטה תשל"ג, תשמ"א היה אחר שמיטה תש"מ, תשמ"ז היא שנת השמיטה, תשנ"ד היא שנת השמיטה תשס"א היא שנת השמיטה, וה' יעזור שלא נוסיף לדאבה עוד.

ובחרדים פ' נ"ו לאחר שהזכיר עונשי שמיטה כ' "וכל הבאים לדור בא"י חייבים להזהר מאד מאד בשמיטה ובכל המצוות התלויות בארץ ישראל כשם שהיו זהירין לקיימן האמוראים הדרים בה כדאיתא בירו' כדי שלא תהא מצות הדירה בארץ ישראל בא בעבירה של ביטול המצוות התלויות בה ונמצא הפסדן יותר על שכרן  ואלוקי ישראל יעזרנו לקיימן אמן", והעתיקו בשל"ה שער האותיות עמ' נ"ו.

ובאגרת הגר"א כ' " ובפרט אם נזכה לבא לארץ ישראל כי שם צריך לילך מאוד בדרכי ה'", וכמו אצל מלך ב"ו חוקי הפלטרין חמורין מאשר חוקים כלליים הנוהגים בכל מקום, כך בפלטרין מלך מלכי המלכים הקב"ה החוקים של פלטרין חמורים, וכמבו' בפ"ה דאבות העונשים החמורים של מצות התלויות בארץ.

וגם כיון שכל הגלות בגלל חילול השמיטה, [ובירו' תענית פ"ד הל' ה' מבואר שהיה גם בשביל שלא הפקירו את הפירות כדין] צריך להטיב פעליו בדבר אשר זדה עליו כמש"כ בשע"ת לר"י שער א' אות ל"ה, ובכרוז רבני ירושלים משנת תרמ"ט כ' "כי מי הוא אשר יוכל לחפש אחרי היתר במצוה זאת אשר היא גאולתנו ופדות נפשנו", דהוא  בגדר חטאת שמינה, וגם בגדר עולה שבאה כדורון אחר חטאת. 

והרידב''ז בהקדמתו כ' "בס'  נפש חיה מהרב הגאון רח"א וואקס זצ"ל מביא מכתב מהגאון הק' ר' אלי' גריידיצער זצ"ל זי"ע שהוא היה המעורר הראשון לעשות ישוב חדש בארצנו הק' לעבוד אדמת הק' כידוע לכל, וכתב במכתבו שברור לו אם ישבו כעת ישראל על אדמתם שהמה ק"ל יהודים [כך היה בזמנו] וישמרו את השמיטה כדת התורה ויתקנו בזה העון שחטאו אבותינו בהיותם על אדמתם וזהו הסיבה ראשונה לגלות ישראל מארצו ככתוב מפורש בתורה בתיקון העון הזה יבוא ברור משיח צדקנו. ואך הס"מ יעשה כל ההשתדלות לבלבל זה הדבר העומד ברומו ש"ע ומביא הא דכתב המהר"ם אלשיך הק' ובעל העקידה ז"ל זי"ע עה"פ וזכרתי את בריתי יעקב וגו' ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור למה כפל ב' פעמים אזכור, כי הארץ צועקת לפני הקב"ה על שבניה חיללו שנת השבתון ושבתה הארץ שבת לד'. והנה אנחנו בוכים וצועקים לפני הקב"ה אבינו שבשמים זה קרוב כמעט לב' אלפים שנה מהחורבן זכור לנו ברית אבות ואין אנחנו נענים הוא מפני שהארץ ג"כ צועקת לפני הקב"ה מה עשו לה בניה בחללם את השבת קודש שלה הוא השמיטה ע"ז אמרה התורה וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור ר"ל אתה צועק זכור לנו ברית אבות זוכר אני את בריתי אתם אבל  והארץ אזכור  הארץ צועקת זכור מה שעשו לי בניך".

וז"ל הר"ן שהובא בב"י סי' תר"ץ סוד"ה מגילה "שאפ' בעסקי העולם כל משכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוח והמשומר מכל נזק ומכשול ואפי' באפשר רחוק על אחת כמה וכמה שיש לנו לעשות כן בדרכי התורה והמצוות שהם כבשונו של עולם, ואיך נניח הדרך שדרכו בה רבותינו הקדושים ונכניס עצמנו במקום צר במשעול הכרמים," ובאזהרת הבד"ץ שליט"א במדריך הכשרות תשס"ז עמ' קכ"ט אחר שהעתיקו את הר"ן הנ"ל הוסיפו "וכ"ש בשביל זול יותר מוכנים להכנס לספיקות וכו' והוצאה זו הכנסה היא לקבל על כך ברכת ה' להצלחה".

הנה קודם המצאת החממות לא היה בנמצא ירקות בחורף, והיו מסתפקין בחורף מפרי הדר, וגם היו מסתפקין מקטניות מתפוחי אדמה ובטטה וגזר ובצל ודלעת המשתמרין הרבה זמן וגם שמורים של תירס וגזר ואפונה, ופלפל ומלפפון ועגבניות וזיתים כבושים, ורסק עגבניות, וגם קודם שהיה תפו"א וכל מיני פירות הדר כמו בזמן הבית ובזמן האמוראים, בחורף רגיל היה עיקר ההסתפקות מקמח ויין ושמן, ותמרים ותאנים יבשים, וזיתים כבושים וצימוקים ואגוזים למיניהם, וקטניות ורמונים ודלעות ובצלים ושומים ואתרוגים, וקודם שביעית היו אוצרין יינות שמנים וסלתות כמבו' בב"ב צ"א, וקודם שהתירו להביא ירק מחו"ל, לא היה להם ירק כלל בשמיטה רק מספיחין מד' שדות וכמבו' בנדרים דף נ"ג, ובפתיחה לאיכה רבתי אות י''ז "יהודים הללו שומרי שביעית הן ואין להם ירק" וא"כ אף אם לא ימצא לנו ירקות בשמיטה אפשר להתקיים גם בלא זה, וכשהמחיר גבוה בחורף יש משפחות שחדשים אין בא לפיהם ירק טרי ואין בהם חיי נפש כלל, ובמקום ירקות אפשר לאכול פירות של שישית, ובקיץ פירות שביעית של אוצר בי"ד, וכהיום שניתן בס"ד להביא ירק מחו"ל כל הרוצה יוכל ליקח משל חו"ל.

 [14]מיירי בשדה נכרי, דקאמר ואנא נסיבנא מינך, ועוד דבשדה ישראל איך יש מ"ד דמתיר.

[15] להנות ממעשה עכו"ם בלא אמירה דישראל יש ד' סיבות להקל :

א. שנת רעבון יש להתיר הגדלין מאילהן, כמש"כ בחזו"א סי' כ"ב סק"ד, וגוי חשיב כגדל מאיליו לענין ספיחין. ב. שעשו בשביל נכרים שהרי היה מועט ונמכר לסביבותיהן, ובשאר שנים מוכרים לנכרים שבסביבה. ג. בשעת הדחק גדול כזה שמותר אמירה לנכרי בכל מצות התורה, דאף דבשביעית יל"ד כמש"כ סופ"ג, אך בנכרי שעשה מעצמו בלא שמוסיף בשביל קנייתו של ישראל אפשר להתיר. [להקל כהמתירים גם במידי דאכילה בסי' שכ"ה ס"ד]  ד. אם לא היו מתירין מנכרי היו אוכלין נזרע ע"י ישראל דחמור טפי.

והנה בשמיטה תרח"ץ ותש"ו היה רוב השוק משל נכרי ובתשי"ב נלקח הכל ע"י היהודים שבסביבות, שהיה יבול מועט מאד, כמבו' בדבר השמיטה תש"מ ותשרי תשנ"ד עמ' י"ח, בשמיטה תשי"ט ותשכ"ו שלא היה יכולת של הבאת ירקות מחו"ל התירו הנאה ממעשה הנכרי עיי"ש מעמ' כא עד עמ' כ"ד, ובשמיטה תשל"ג שהתחילו לקחת מעזה ומהשטחים הרי לא זרעו בשביל רוב ישראל,  וכן בשמיטות תש"מ ותשמ"ז, אמנם משמיטה תשנ"ד נעשו כמה שינויים א. בטל יכולת הבאה מעזה ומהשטחים, ב. בטלו החקלאים הקטנים, וחקלאים גדולים זורעים בשביל רוב ישראל, ולרוב ע"פ הזמנה והתחייבות, ובסיוע של המזמינים [כמבו' במדריך הכשרות פסח תשנ"ה עמ' כ"ד לגבי עידוד הנכרים לזרוע ירקות, ובתשרי תשנ"ד עמ' מ"ד ופסח תשס"ב עמ' ט"ו לגבי השגת מכסות מים לנכרים] ג. מגדלי ירקות בחממות, ובפרט בשביל מניעה מתולעים, עושין רק ע"פ הזמנה והתחייבות מראש, ובשותפות ישראל, ד. ריבוי ציבור יראי ה' שנכפל ב-60 פעמים, מאשר בתשי"ב ותשי"ט כן ירבו, וכמבו' במדריך הכשרות תשרי תשנ"ד עמ' מ"א ופסח תשנ"ה עמ' כ"ו ופסח תשס"ב עמ' י"ד [ועי' קדושת שביעית תשכ"ו עמ' ט''ז דמושב יסודות לא זרעו פלפלים דו עונתיים, כיון שלא היה מספיק ב-10 אלף שומרי שביעית של ב"ב לקלוט את כל היבול, ואף שבתשל"ג התחיל ריבוי כמבו' במדריך הכשרות תשרי תשנ"ד עמ' כ"ו וביותר בתשמ"ז כמבו' שם עמ' ל', אך אינו מגיע כלל לריבוי של היום] ה. אופן ההשגחה בשדות  נכרים נעשה מסוכן מאד, וא"א לפקח כראוי, וכמבו' בחלק א' פ"א הע' 20 ופ"ב סעיף י', ו. הותר הבאת ירקות מחו"ל ובפרט ממדינות ירדן וספרד שיש הסכמי סחר  [כמבו' במדריך הכשרות תשרי תשנ"ד עמ' מ"ה, פסח תשנ"ד עמ' כ"ד ופסח תשנ"ה עמ' ל"ג, ופסח תשס"ב עמ' ל"ב, שע"י השתדלות השיגו אישורים להבאת ירקות, וכהיום ההבאה קלה ביותר, ועי' מדריך הכשרות פסח תשס"ב עמ' י' לגבי הבאה מירדן, וכן מספרד ועוד מדינות (וע"ע פסח תשנ"ה עמ' כ"ה לגבי הבאת תפוחים ואגסים)] ואף שבקדושת שביעית תשכ"ה עמ' ט"ז מבו' שהביאו מחו"ל מקפריסין ומפולין, אך זה היה כמות מועטת, וגם זה עם קשיים גדולים, כמבו' במדריך הכשרות תשרי תשנ"ד עמ' כ"ב, כ"ג, כ"ד, כ"ו, ובתשכ''ז עמ' 47 כ' "שכידוע קיים פיקוח חמור לא להכניס שום דבר חקלאי אשר צומחים וגדלים כאן בארץ" ועי' בקדושת שביעית תשכ''ה עמ' י"ד לגבי תפו"א איך עלה במאמצים גדולים והוצאה עצומה, ע"י גאב"ד קוממיות, וכן שם ג''כ על בצל, ועיי"ש במעשה הנס של האניה המצרית שנעזבה ע"י הקברניטים, ועי"ז הושג בצל לרוב,  ז. דרכי הזריעה נשתנו וכהיום רוב הירקות משתילים, ודרכי ההשקיה והדישון והריסוס נשתנו למרכזים שכמעט כולם ישראל, והו"ל נעבד ונזרע, ובבמדריך הכשרות לוח השמיטה אלול תשס"ז "ישנם שנויים רבים בשטח ובהחלט שאסור לסמוך על מוסכמות של שנים עברו".   

וכיון שכ' במדריך הכשרות תשרי תשנ"ד עמ' מ"ה "השגחה בשדות נכרים כנ"ל תיעשה במדה ואין להשיג אותה תוצרת בצורה יותר נוחה מבחינת ההשגחה, וכן רק בתקופות מסוימות שבהם א"א להשיג תוצרת ממקומות בטוחים ופשוטים יותר" א"כ בזמנינו שהבאת ירקות מחו"ל נעשה דבר פשוט וקל, וגם ממדינות שאין הסכמי סחר, וממשלת הרשע הציוני נותנת רשיונות להביא לכל מאן דבעי ודאי שצריך לעשות כן, וכמבו' במדריך הכשרות הנ"ל.

[16]ברמב"ן מכות כ"א כ' "ואיכא דאמר בריש מסכת משקין דחורש בשביעית אינו לוקה ומדרבנן הוא" ובתו' מו"ק י"ג ע"א ד"ה נטייבה כ' דחרישה יתירא אין נראה שתהא מן התורה , ולדעת המהר"י קורקוס פ"ג הל' ט' בדעת הרמב"ם, וכן משמע ברמב"ם פ"א הל' ג' דרק חרישה לצורך זריעה הוה דאורייתא בעשה (וגם חרישה לצורך שמינית י"ל דהוה כחרישה לצורך פירות שישית שכ' המהר"י קורקוס דהוה דרבנן וכמש"כ במרכה"מ) אך לדעת התו' בע"ז נ' ע"ב ותו' הרא"ש שם והראב"ד שם, ותו' רבינו אלחנן שם ט"ו ע"ב, והתו' מו"ק י"ג ע"א ובכורות ל"ד ע"ב, ורש"י שם, וגיטין  מ"ד ע"ב, ותו' הרא"ש שם, והר"ש בשביעית פ"א מ"א ופ"ה מ"ב, והריטב"א והמאירי מו"ק ג' ע"א, והר"ש בן היתום מו"ק י"ג ע"ב, והרמב"ן עה"ת בסו"פ משפטים,חרישה דאורייתא, וכ"ה בחזו"א סי' י"ז סק"א וסי' י"ח סק"ג.

[17] די"ל דאף מאן דמתיר אסר, דאם מתיר טפי הו"ל למינקט זרע ואנא נסיבנא מינך את התבואה, ובפרט לסמ"ג דאנא נסיבנא קאי אתבואה,  ואף אם נפרש דרק איך שנשנה במשנה באופן שאומר לו כשהוא חורש, ומשום שמא יעשה בעצמו ויישר היה צריך להיות אסור ורק משום דרכי שלום התירו, הרי המשגיח עומד אצלו בשעת קצירה שהיא מלאכה דאורייתא, ובשתילים עומד אצלו בשעת זריעה, רק אם עושה ע"י וידיאו כמש"כ פ"א הע' 20 יעי"ש,וגם הסמ"ג שהעתיק למאן דמתיר אפשר דמיירי דבלא"ה חורש, כמו שהעמידו תוס' ב"מ צ' ע"א לר"י  דמלבד דהתוי"ט בהגהותיו על הלבוש או"ח סי' ש"ז פסק כר"י אפ' בשל עכו"ם, הרי הש"ך יור"ד סי' רצ"ז (השני) מוקי לר"י בשל ישראל , וא"כ ודאי קי"ל כאוקימתא דתו' דאף מאן דמתיר היינו כשכבר התחיל לעשות בלא"ה.

[18] רש"י ביבמות קכ"ב ע"א ד"ה של עזיקה פי' דמשומר אסור, ורש"י שם הק' ע"ז ומפ' פי' אחר, אך הראשונים הביאו פי' זה בשם רבותיו של רש"י, וכ"ה בערוך ערך עזק בשם י"מ, וכוותיהו פי' שם בתוס' בשם ר"ת ור"י, ובתו' הרא"ש ותוס' ישנים, ובספר הישר לר"ת סי' נ"ט, וכ"ה בפשיטות בתו' ר"ה ט' ע"א ד"ה וקציר, ובתו' הרא"ש שם, ובתו' ב"מ נ"ח ע"א ד"ה לשמור, ובשטמ"ק שם בשם תו' שאנץ, ובתו' ר"פ שם, ובריטב"א החדשים שם, ובתו' ר"פ ב"מ קי"ח ע"א ד"ה שומרי ובתו' הרא"ש שם [הובא בשטמ"ק שם] ובתו' ר"ש משאנץ שם, ובתו' מנחות פ"ד ע"א ד"ה שומרי, וכן משמע מסקנת תו' סוכה ל"ט ע"ב ד"ה בד"א, וכ"ה בהדיא בתו' הרא"ש שם, ובבעה"מ שם ובהשגות הראב"ד על הבעה"מ שם, ובראב"ד על התו"כ פ' בהר עה"פ ואת ענבי נזיריך לא תבצור, וכן בפי' הר"ש שם, אף שהק' על ר"ת, אח"כ על הפ' והיתה שבת הארץ כ' דאתי למשומר, ובפסקי הרי"ד מכ"י גיטין ס"א ע"א [בדפוס על הדף בגמ' לא נזכר דמשומר אסור] וכן בתו' רי"ד יומא פ"ג ע"א, וע"ז ס"ג ע"א, ופסחים נ"א ע"ב, אך בפסקי הרי"ד סוכה ל"ט ע"ב כ' "וכל דבר המשתמר אסור באכילה למי ששומרו", אך לכא' כוונתו גם למי ששמרו בשבילו, ולמכור הוה משמר לכולם, דבלא"ה למה אסור לקנות מע"ה, וכן ברבינו הלל על התו"כ פ' בהר ד"ה מן השמור וד"ה אין אתה אוכל מן השמור, וכן בביאור הגר"א על התו"כ על הא דמן השבות, ובביאור הגר"א על הירו' פ"ט בשני הכת"י, וכ"מ בשנות אליהו פ"ו מ"ב ופ"ח מ"ו, וכן בר"ש סיריליאו קל"ג ע"ב. ובחזו"א סי' י"ב ס"ק ח' כ' לפ' דעת הר"ש דמשומר אסור לקצור אפ' בשינוי, ובשימר שעה אחת וחזר והפקיר מותר, אך צריך לשנות בקצירה, ולשון הר"ש הנ"ל הוא ג"כ בפי' הרא"ש שם, ולפ"ז גם להו"א דתו' בסוכה, ולתי' בתו' מנחות ג"כ משומר דאורייתא, ולא מיירי רק במשמר שעה אחת, וע"ע חזו"א סי' י' סק"ה, אך י"ל דבנפל מן העץ מאליו אין איסור אכילה, אך לא משמע כן, בפרט בתו"כ דמן השבות אתה אוכל.

[ובתורי"ד ב"מ ב' ע"א ד"ה בראיה כ' דשומרי ספיחין, "שומרים אותו מן הבהמות והחיות שלא יאכלום אותם ומעוברי דרכים", וכן בפי' הרא"ש פ"ד דשקלים ובר"ג מנחות פ"ד ע"א "ושומרין לפי שלא ילקטוהו" וצ"ל דלא נאסר משום משומר כמו שתי' תו', או דרק מודיעין או דלגבוה מותר לשמר, והתורי"ד אפשר לפרש דעוברי דרכים היינו כתרוץ תו' שלא ידרסום עוברי דרכים, והראשונים שלא תי' דרק מונעים בהמות יל"ע אי ס"ל דמשומר לבהמות הוה משומר, דבלשון הרמב"ן עה"ת נזכר הפקר לבהמות, או דלא תי' כן מסיבה אחרת, ובעל"נ יבמות קכ"ב הק' על תו' למה שימור מבהמה לא הוה משומר, אך בחזו"א סי' י"ד סק"ד כ' דאין איסור לשמור מן הבהמה]

בתו' הרא"ש בסוכה כ' דאיסור אכילת משומר הוה דאורייתא, וכן משמע בכל הראשונים, אך בר"ש בתו"כ לתי' הראשון ותו' הרא"ש ב"מ קי"ח לתי' הראשון האיסור רק מדרבנן [וכ"מ בתו' מנחות פ"ד, אך בחזו"א פי' דס"ל דבעת שהוא משומר אסור לקצור וכנ"ל] ולר"ת לכא' אסור בלאו, אך בתורי"ד כ' דילפי' מן השבות דהו"ל עשה, ומפי' ר"ח ביומא פ"ג שכ' דשביעית ונבלה נבלה, מוכח שיש איסור אכילה של לאו בשביעית, ולכא' הוא משומר לדעת ר"ת, ועדיף מנבלה או משום דשביעית חמור, או דיש גם עשה דמן השבות, הראשונים הזכירו איסור אכילה, אך בחזו"א בסדר השביעית סוף אות א', כ' "ואסור ליתנן לבהמתו", ויל"ע בהנאות אחרות,ובעל"נ סוכה ל"ט כ' דמותר בהנאה עי"ש.

אך רש"י והרמב"ם והרמב"ן עה"ת ובחידושיו ליבמות קכ"ב והרשב"א והריטב"א והמאירי שם, וריטב"א ומאירי סוכה ל"ט, והחינוך מצוה שכ"ט, ס"ל דאין איסור שמור, רק לקנות מן השמור אסור, ובמהר"י קורקוס פ"ד הל' כ"ד דכן נראה דעת הרמב"ם, וכן נקט בחזו"א סי' י' סק"ה וסי' י"ב סק"ח, אך בערל"נ יבמות קכ"ב כ' דדעת הרמב"ם לאסור משומר, וציין לכס"מ פ"ד הל"א שהביא לתו"כ מן השבות אתה אוכל ואין אתה אוכל מן השמור, אך לכאו' הכס"מ אייתי לה כדי להתיר שדה שנטייבה דהל' כב"ה דלא דרשי מן השבות לענין נטייבה וא"כ אף לענין שמור י"ל דלא דרשי כן, ובתו' ישנים ר"ה ט' שנחלקו בזה גדולי עולם.   

והיינו כל שיש לישראל שותפות בתבואה, והנכרי קוצר ומוכר בשביל שניהם, כמש"כ  החזו"א סי' י"ב סק"ו "בין לענין לאו דאורייתא הנוהג בבעלים ובין לענין שבות הנוהג בכל אדם אין נפקותא אם עושה בעצמו או עושה ע"י שליח וכו' וה"נ כששלוחיו קוצרין לו כל שדהו ורצונו להחזיק לעצמו הכל הרי עבר בלאו דל"ת כדרך הקוצרין והלכך אין נפקותא אם עושה ע"י ישראל או עושה ע"י נכרי ואפ' ע"י קוף ואינו ענין לאמירה לנכרי בעלמא", וכן משמע ברמב"ן עה"ת פ' בהר שכ' "ואם היו מאמינים לו היה אסור ליקח ממנו בעיר שרובה ישראל שמא הוא אריס לישראל ומשמר לו שדהו", משמע שהנכרי משמר בשביל הישראל, ובכה"ג יש גם איסור סחורה, ובמדריך הכשרות תשרי תשנ"ד בפסקים והוראות עמ' נ"ו כ' "כאשר כבר הודענו בכמה שמיטות שעברו לקיים ולאשר פסקי ורבני וגאוני הדורות ומארי דאתרא קדישא הדין, שכל הנעבד או נשמר ולא קיימו בו ושבתה הארץ אפ' בזמה"ז הפירות והתוצרת אסורים, וכמו שהוכיחו במישור גאוני הדור שרי התורה הגרידב"ז זצ"ל והגר"ח ברלין זצ"ל, מארי דארעא קדישא הדין, וכן קיימו וקבלו כל הבתי דין מאז, פרושים וחסידים וכפי שנתפרסם מטעם הבד"ץ כמה וכמה פעמים" [וכן הוא עוד שם עמ' י"ב ועמ' ל"ה] וכן סתם בחזו"א בסדר השביעית, ובסי' ט' ס"ק י"ז ד"ה מותר וד"ה אבל ובסי' ד' ס"ק ד' ד"ה שם אמר דאותן וכו' ובד"ה והנה מבואר וכו', וד"ה ושמעינן,   דרק בנכרי מותר משומר, ובסי' י"ב סק"ו המובא לעיל, ובד"א ח"ד מכתב י"ח "לשלוח אתרוג בלתי מורכב [ובלתי משומר]", אך יש להסב כוונתו דהכוונה על האיסור לקנות מן המשמר, אבל הא דסי' י"ב וסי' ד' ד"ה שם אמר דאותן לכאו' א"א לפ' כן, אך בסי' י' סק"ה נוטה להתיר משומר, ושם סק"ו ד"ה ואתרוגין כ' "ואתרוגין של שביעית אע"ג שמטייבין אותן בשביעית באיסור ומשמרין אותן אין הפירות נאסרין ויוצאין בהן בחג שעדיין הוא קודם ביעור", וכ"ה שם ס"ק י"ב ד"ה ויש, ובקו"א קס"ב "בדין משומר אפשר להקל אבל לא לקנות אף בזמן שאין בו משום סחורה", וע"ע סי' י"ב סק"ח, ובדעת החזו"א שלפעמים התיר עי' צה"ל פ"ד אות קפ"ז שי"ז ושי"ח ופ"ח צה"ל קי"ז, ובדברי תלמיד החזו"א במשפטי ארץ עמ' 282.

[19]  במשנה שביעית פ"ו מ"א אינו נאכל ואינו נעבד,  פי' רבינו נתן והרמב"ם בתשו' סי' י"ד בשם הרי"צ גיאות, והרמב"ם בפיהמ"ש, והרע"ב בפי' הראשון, דאם נעבד בשביעית הפירות אסורים וכן פי' הכו"פ פמ"ז הובא בכס"מ, וכן הכס"מ והרדב"ז ברמב"ם פ"ד הכ"ט דנעבד אסור, וכן בערוך ערך עזק כ' דנעבד אסור, וכן בכו"פ פמ"ח  הובא ברדב"ז פ"ד הל' כ"ט, וכן בהשגות הראב"ד על בעה"מ סוכה ל"ט, אך בפי' הראב"ד על התו"כ כ' דפליגי בזה ר"י ורבנן אם ב"ה אסרי [ובפי' הר"ש וברבינו הלל שאסרו שם נעבד אינו ברור אם גם לרבנן] ולפ"ז סתמא דמתני' שביעית פ"ד מ"ב כרבנן דמותר, אך כ' שם דלמי שעבד לכו"ע אסור, ולכא' גם למכור אסור דהיינו הנאתו, משא"כ בקרקע שהיא הנאת ארעאי כלפי מכירה, והרמב"ן יבמות קכ"ב כ' "ופירות עצמן אסירי דמחמת עבודת שביעית באו", וכ"ה ברשב"א וריטב"א ובנמו"י ובמאירי שם, ובריטב"א סוכה ל"ט ע"ב.

ובראב"ד בסוכה משמע דאסור מדאורייתא, אך בריטב"א ונמו"י סיימו "דבהא הוא דקנסוהו רבנן לאסור פירותיו", מבואר דהוא מדרבנן, וגם ברמב"ן ורשב"א ומאירי דימו להנוטע בשביעית יעקור ושדה שנטייבה לא תזרע, ומבו' בגמ' גיטין מ"ד ע"ב דהוא קנס, וגם בראב"ד בתו"כ אליבא דרבנן דב"ה מתירין מבו' דאסור מדרבנן למי שעבד, וכן פי' הרדב"ז את הרמב"ם בפ"ד הט"ו, וגם בראב"ד על הרמב"ם פ"ד הט"ו אסר נזרע מדרבנן דאייתי ראיה מנוטע יעקור, כמש"כ בחזו"א סי' י"ט ס"ק י"ח, אך לכא' נזרע אוסר לכל העולם, ובגדר נעבד עי' הע'  NOTEREF _Ref183343299 \h 15 ועי' הע'  NOTEREF _Ref182054758 \h 114 בשם הנחפה בכסף דס"ל דכל שחייב בשביתת שדהו הו"ל אינו שבות ואסור.

ועי' סוף הערה הקודמת ששייך גם לכאן, ובסי' ד' סק"ד ד"ה שם אמר דאותן, כ' "אלא דפריך שיהיו אסורין משום משומר ונעבד בשביעית", ובקובץ אגרות ח"ב סי' קס"ב כ' החזו"א "בננות של תנובה כבר הן של שמינית דאזלי' בתר לקיטה אבל צ"ע שנעבדו בשבת ובשביעית".

[20] דעת הכו"פ פמ"ז והכ"מ פ"ד משמיטה הכ"ט דנזרע ונלקט בשביעית אסור מן התורה, כמבו' בחזו"א סי' ג' ס"ק כ', וכן בתורי"ד יומא פ"ג ע"א כ' דזרע וקצר בשביעית אסור בעשה, וכן בתורי"ד פסחים נ"א וברבינו דוד שם בשם ר"ת משמע דאסור נזרע מדאורייתא, ובפסקי הרי"ד גיטין ס"א כ' דהנוטע בשביעית פירותיה אסורין, ומבו' לשונו לעיל דמיירי אף על נזרע, בנדפס על הדף בגמ' הלשון "הפירות שנזרעו או שנטעו",  וכן ברבינו ברוך ב"ק ק"א ע"ב דנוטע בשביעית אסורין הפירות, ומשמע מדאורייתא עי"ש [והא דמשמע בגמ' דהנוטע בשביעית יעקור מדרבנן צ"ל לרבינו ברוך דהיינו בפירות שאחר שביעית, ומיירי באופן שאין בו איסור ערלה כגון שנטעו לסייג, או שנטעו עם גוש עפר שיכול לחיות בו, דאף דלערלה לא חשיב נטיעה חדשה, לשבת ושביעית חשיב נטיעה, ובירו' דמתיר פירותיה היינו רק בנטע קודם שביעית כמש"כ בחזו"א סי' י' סק"ו להראב"ד]  ובביאור הגר"א על ירו' פ"ט דשביעית כת"י ב' כ' "הנזרעים ביד בשביעית אסורין מדאורייתא", ובתו' ר"ה ט' ע"א ד"ה וקציר  (הראשון) כ' בשם ריב"א "דאי דנזרע ביד בשביעית מלא תזרע נפקא", אך כוונת תו' דהרי בגמרא מבו' דלא מיירי בעבר איסור דהרי פריך מלא תזרע, אך בהמשך שכ' "לפי' ר"ת דאסר ספיחין אפ' קודם ביעור כדין נזרע ביד", משמע דנזרע אסור לכו"ע, אך בחזו"א סי' י' סק"ג הבין דברי ריב"א לאסור נזרע באכילה ולבסוף דוחה דאפשר דרק לר"ע קאמר לה, ולכא' מהמשך דברי התו' בלשונו של ר"ת משמע דאסור נזרע גם לרבנן, ובפרישה חו"מ סי' קמ"א ס"ק י"ג כ' "כגון שעבר וחרש וזרע בשביעית דפירותיה אסורין משום לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך", וכן  בערוך לנר יבמות קכ"ב, כ' דלרש"י לא נאסר משומר משום כל שתעבתי לך משום דהוה רק עשה, ובמהר"ם שיק מצוה שכ"ט אות ג' כ' משום דלית ביה מעשה, ועי' ערל"נ שם שג"כ ר"ל כן, וא"כ בנזרע ונעבד דאיכא מעשה ולאו נאסר משום כל שתעבתי לך [וברמב"ם פי"ח מפסוהמו"ק הל' ה' שכל האוכל מקדשים שנעשה בהם מום לוקה משום לא תאכל כל תועבה, ועי' פר"ח יור"ד סי' ס"ד ס"ק כ"ו ומל"מ פ"ד מבכורות ד"ה הכלל העולה דהדברים וכו', דכיון דאם נעשה האיסור מאיליו שרי אינו תועבה, והרי לא קנסו בנו אחריו כמבו' ברמב"ם פ"ב מבכורות הל"ז, ובפרי חדש שם סי' ק"י ס"ק י"ג כ' דמה שאסר ספר הכריתות זורע בנחל איתן, הוא משום כל שתעבתי לך, וכן בב"ח סי' ט"ז לענין שוחט או"ב ועי' פרמ"ג ש"ד שם סק"ג ] ובסמ"ע סי' קמ"א ס"ק י"ח ובנתה"מ בחידושים ס"ק ט"ו "כגון שעבר וחרש וזרע בשביעית דגידוליה אסורין", ואמנם אפשר כוונתם על איסור ספיחין, אך מהמשך הרמ"א דאכל הזמורות משמע דמיירי באילן, ולא משמע דהיינו הקש של הזרעים דזה אינו אסור בספיחין, וגם הסמ"ע סיים עפ"ר.

ובחזו"א סי' י' סק"ו כ' דמפי' המפרשים בירו' שקלים מבו' דנזרע בשביעית אסור מה"ת, וכן בסי' י"ט ס"ק י"ח כ' דמבואר מהירו' דעבר וזרע הפירות אסורים, וכ"ה בבית רידב"ז סי' ג', אך בסי' כ"ב סק"ג פי' לפי הראב"ד בתו"כ דהירו' אליבא דר"ע, ולא קאי אבעיא דמהו לזרוע בשביעית.

אך בר"ש פ"א דשביעית מ"ד מבו' דזרע בשביעית מותר מן התורה כן פי' בחזו"א סי' ג' ס"ק כ"ה, אך אולי אחר קרא דתשבות גם זה נאסר, אבל בחינוך מצוה שכ"ח מפו' דנטע שדהו בשביעית מותרין הפירות, וכ' בחזו"א שם דה"ה זרע, ומשמע דמדרבנן אסור, וכן בראב"ד פ"ד הט"ו משמע דאיסור נזרע מדרבנן מדין יעקור, וכמש"כ בחזו"א סי' י' סק"ג וסק"ו, ובכס"מ שם מפ' דהרמב"ם לא התיר נזרע רק בעו"מ, והרדב"ז פי' דהרמב"ם התיר לאחרים, אך ברמב"ם בתשו' סי' י"ד מבו' לכא' דנזרע מותר, אך בבית רידב"ז מפ' דקאי אנכרי, אך בחזו"א סי' י' סק"ו כ' "אבל דעת הר"מ דאף בעבר וזרע הפירות מותרין כמו בנטייבה, ומ"מ יש לפירות דין פירות  השמור ואין לוקחין ממנו הפירות בדמים", וגם הר"ש סיריליאו ל"ה ע"א מתיר נזרע, וגם המהר"י קורקוס פ"ד הכ"ט מתיר נזרע, וכ' דנראה דאפילו ספיחין אין בו כשזרע בקרקע עכו"ם, וכן נקט בהל' ט"ו ביצא לשמינית דמותר נזרע.

ואפילו המתירין נעבד אפשר דאסרי נזרע כיון דתנן בשביעית פ"ב מ"ו דהנוטע בשביעית יעקור, ואף הזורע בכלל כמש"כ הראב"ד והר"י קורקוס והכ"מ פ"ד הט"ו, ולהראב"ד אף הירקות הגדלים בכלל האיסור כמש"כ בחזו"א סי' י"ט ס"ק י"ח, וסי' י' סק"ו, ואף לדעת הרמב"ם דהירקות מותרין אחר חנוכה של שמינית, כ' החזו"א דליקח ממנו אסור, ובמדריך הכשרות פסח תשנ"ה עמ' ל"ג כ' לגבי סוגי הירקות שיש חשש שנזרעו בשביעית דאחר חנוכה יש מתירין,"בכל זאת לפי הוראת הבד"ץ וכנהוג פה אתרא קדישא מקדמת דנא ההשגחה נמשכת כל עוד שיש חשש שמא נזרעו בשביעית", ושם מבואר שתפו"א היו עד אדר א' של שמינית בחששות נזרע, ובסוף החורף של שמינית היו בצל יבש חריין בטטה דלעת ודלורית עדיין בחשש נזרע, ובמקומות שהשביעית דרבנן (סוריא ועו"מ) כ' הראב"ד פ"ד הט"ו דאפשר דלא אמרינן בהו יעקור, כיון דשביעית נוהגת בהן רק מדרבנן, ובשאר עבודות אינו מבואר ולא דמי לספק הנ"ל דהתם המקום דמדרבנן, והרי נטייבה לא תזרע, א"כ גם נעבדה תעקר, אך כיון דמתני' נקטה דווקא לא תזרע, ורק על נטע תנן תעקר, משמע דעל נעבד לא גזרו שיעקור באילן, דאפ' ב"ש דאסרי פירות הרי את האילן לא הצריכו לעקור, א"כ י"ל דגם ירק שנעבד לא גזרו שיעקור, ובפרט אי נעבד מותר, אך אולי באילן לא קנסו כיון שיכול לגדל פירות בשנים הבאות, אבל בירק פירותיו רק לשנה זו ואולי קנסו, וצ"ע.

 [21]להיראים מצוה קנ"ח ולהגר"א בשנות אליהו פ"ט ספיחין אסורין מדאורייתא, ורק ספיחי כרוב מדרבנן, וכן משמע ברז"ה פסחים נ"א ובהשגות הראב"ד על הרז"ה שם, אך לרוב הראשונים ספיחין הגדלים מאליהן איסורן מדרבנן, שלא יזרעו ויאמרו שגדל מאליו, וכן נקט בחזו"א סי' ט' ס"ק ט"ז ד"ה ירק, ובזה הותר מה שגדל במקום שאין דרך לזרוע, כמש"כ בחזו"א סי' כ"ב סק"ד וכבר מבואר כן ברמב"ן על התורה פ' בהר, אך ברבינו דוד פסחים נ"א משמע דגם לר"ע דספיחין מן התורה מותר בד' שדות [וצ"ע א"כ מנ"ל לר"ע במנחות ג' ע"ב מלדורתכם דמותר להקריב עומר מן הספיחין, הרי אפשר להקריב מד' שדות שאין בהם איסור ספיחין] אבל הנזרע באיסור אף במקום שאין דרך לזרוע אסור כמ"ש בחזו"א סי' י' סוף סק"ו, וכמו"כ אם זורע באיסור בסוריא עבר הירדן ועו"מ, לכא' תליא בספיקו של הראב"ד בסוף הערה הקודמת, אך לפי' הכס"מ ברמב"ם שם, דגם הרמב"ם מיירי במקומות דרבנן, ואעפ"כ הרמב"ם מסיים דרק בזרעו לירק ורק ביצא לשמינית מותר, א"כ מבואר דבעבר וזרע נאסר, ועי' מנח"י ח"י סי' קי"ב, ובנעבד מבואר אף בשאר עבודות, אבל בספיחין אם גזרו בעשה בהן איסור אינו מבואר, אך לדעת הרמב"ם דגם הנכנסים לשביעית אסורין, בע"כ הטעם דחיישי' שיעבוד בהן בשביעית א"כ מבואר דגם על עבודות גזרו ספיחין, א"כ אם אסור בזורע, אף בשאר מלאכות יש לאסור, לפי סברת החזו"א הנ"ל, אבל לדעת הר"ש הרמב"ן והרא"ש, אין לנו מקור לאסור, אך כיון שנעשה גדר לעוברי עבירה, אף שבנזרע בהתר לא גזרו אף שיכול לעשות איסור, בעבד בה יל"ד לאסור, וגוי שזרע בשל ישראל שלא מדעתו, כ' בחזו"א סי' ג' ס"ק כ"ה דלא גרע מעלו מאיליהן ואסורין, ולפ"ז בד' שדות יהיה מותר.

[22] דאף למ"ד יש קנין, שותפות ישראל מחייב בשביעית ובכל המצות, וכן באיסור ספיחין כשבעלות הישראל הוא גם לענין אפשרות לעבוד עבודות אסורות, ואמנם כשהיה לו בעלות על זריעה ונטלה הגוי כ' בחזו"א סי' ד' סק"ד (ד"ה ועובדא) "גזל שדה מישראל וזרעה אסור משום ספיחין כיון דמן הדין הפירות של ישראל הוי כמו שעלו מאיליהן בקרקע ישראל", ואף שכעת אין לישראל יכולת לזרוע שם שהגוי אלים שהרי הישראל מתיאש אעפ"כ אסור, כשלא נשתקע שם הבעלים, ואף בנשתקע שם הבעלים, א"ל אליהו לריב"ל שיחמיר ע"ע (כמבו' בירו' פ"ב דדמאי ה"א) אך יש להסתפק אם בעיקר בעלותו של ישראל לא היה באופן שיש לו בעלות לענין זריעה שכך התנו, אולי כה"ג לא נגזר על הקרקע כלל דין ספיחין, ואף אם בעלותו בענין שיכול למנוע את הנכרי מלעבוד, כגון שתשמישו ימנע מזריעה, אעפ"כ י"ל דאינו מחוייב למנוע את הגוי, דגוי בדידיה זרע, אך אם הוא הבעלים לענין זריעה רק התנו ששנה א' זה זורע ושנה א' זה,  א"כ לפי מש"כ הראשונים דמחוייב בשביתת שדהו א"כ הישראל מצווה כשיכול למנוע, ואז ליכא לטעם של התר ספיחין שכ' הרמב"ם אצל נכרי "לפי שאינם מצווין", וגם בלא"ה י"ל באופן דאם נאסור יפסיד הגוי, ובזה ימנע הגוי מלהשתתף עם הישראל העובר על שביתת הארץ י"ל דאסור באיסור ספיחין, ועי' סוף הערה הבאה, ולהני דספיחין דאורייתא ג"כ תליא למ"ד יש קנין לכא' רק בבעלות ישראל אפ' בלא אפשרות זריעה, ועי' לק' הע'  NOTEREF _Ref182047682 \h 96 בשם הר"ש סיריליאו דמ"ד יש קנין היינו בישראל שמכר חלקו לג"ת אבל כיבוש לא מהני עיי"ש.

[23] חזו"א סי' י' סק"ו "אם עבר ישראל ונעשה פועל לנכרי וזרע שדהו בשביעית אפשר דאסורין משום ספיחין דבכלל גזירת ספיחין שהפירות שנזרעו באיסור יהיו אסורין והוסיפו לאסור אף בעלו מאליהן וכו' ומיהו אפשר כיון שגזירה זו אין בה הפסד להחשוד ולא יפרוש בשביל זה מלהיות פועל אין זה בכלל הגזירה", ולכא' באופן דאם נאסור ויפסיד הגוי, ימנע מליקח פועל ישראל, י"ל דהו\א בכלל גזירת ספיחין, אך במהר"י קורקוס פ"ד הל' כ"ט כ' "לדעת רבינו שסבר דמה שזרע ישראל בקרקעו אינו אסור אלא משום ספיחים אפשר כשזרע בקרקע גוי לא שייך גזרת ספיחים או אפשר דלא פלוג רבנן דבכל גוונא גזרו במה שזרע הישראל, והראשון יותר נראה בדעת רבינו", ועיי"ש בכ"מ שמבואר שאסור, אך אפשר מדין נעבד.

[24] זהו בכלל הסכמים סמויים כדלהלן בהע'  NOTEREF _Ref178062779 \h 24 ו- NOTEREF _Ref181674717 \h 29, שחכירת קרקע לשנה עולה מאה שקל, והרבה הולכין לגוי ונותנין לו סכום זה ומביאין פועלין נכרים (ואולי אפ' ישראל) וזורעין, ואח"כ בשעת קצירה כשבאים המשגיחים נמצא שם רק הנכרי בעל הקרקע, וא"א לדעת בשו"א איך היה הזריעה והגידול, וע"י מי, וגם העידו כמה סוחרים שהם עשו כן בשמיטה הקודמת, וגם בשמיטה הזאת הם הולכים לעשות כן, ואף באופן שמתנה שלא יהיה שכירות, נמי הרי הוה יורד לתוך שדה חבירו ברשות וזוכה בשבח, ובפרט שהזרעים שלו, כמבו' חו"מ סי' שע"ה ס"ד אך י"ל דאינו אלא שיעבוד, אך כיון דבשדה הפקר זוכה בשבח כמש"כ בחזו"א שביעית סי' ג' סק"ד א"כ הכ"נ כיון שנתן רשות לזרוע וליקח היבול א"כ זוכה בפירות כשדה הפקר, ואז איכא גם איסור משומר, וגם לפי ר"ת והריצב"א והרא"ש דאומן קונה בשבח כלי, הובא בשו"ע אבהע"ז סי' כ"ח סעיף ט"ז בשם י"א, וכן ברמ"א יור"ד סי' ק"כ סעיף י', וכ' דיש לטובלו בלא ברכה, וכן בביאור הגר"א חו"מ סי' ש"ו ס"ק ב', [ובסי' של"ט סק"ה ציין לסי' ש"ו] א"כ הישראל קונה בשבח הגידולים, בין ע"י עצמו בין ע"י פועליו שכירי יום, דיד פועל כיד בעה"ב, אך בשו"ע חו"מ סי' ש"ו סעיף ב' וסי של"ט סעיף ו' סתם המחבר כהרי"ף דאין אומן קונה בשבח כלי, וגם בקצוה"ח סי' ש"ו סק"ד הוכיח מדברי הרמב"ן והריטב"א והר"ן דגם למ"ד אומן קונה בשבח כלי אינו אלא קנין כקנין משכון, ואדרבה משכון עדיף כמש"כ הריטב"א והר"ן, וכן מבואר ברשב"א ב"ק צ"ח ע"ב, וכן נקט בחזו"א מנחות סי' כ"ח ס"ק ט"ו, אך מדברי הריצב"א שמחייב טבילה, וכ' בביאור הגר"א "וכשלו דמי", לכאו' מבואר דקנה קנין גמור, וכ"מ בתרוה"ד סי' ש"ט וכמבו' בחזו"א ב"ק סי' כ"ב סק"ח, ואף שבכל הדין של אומן קונהבגמ' ובשו"ע נזכר רק לענין מטלטלין, אך גם בקרקע לכאו' אמרי' כן, וכן מבואר מדברי החזו"א במנחות שם דמיירי בבנין,ולכאו' א"א לומר דכיון שכ' התו' והר"ן בעירובין ל"א ע"ב ד"ה ונתן בתי' הראשון דבנין לא הוה מחובר לענין פדיון, וכן לגבי ע"ז כמבו' בחולין ט"ז ע"א, וכן לגבי הכשר איכא פלוגתא דתנאי התם וקי"ל דהוה כתלוש, ולגבי דף שחברובכותל לגבי טומאה, פלוגתא דתנאי בכלים פט"ו מ"ב וב"ב ס"ו ע"ב, וקי"ל דהוה כתלוש, א"כ גם לענין אומן הוה כתלוש, דלכאו' אין לחלק, אך בחכמת אדם סי' ע"ג ס"ז כ' דבכלי זכוכית יש לסמוך על המקילין ולעת הצורך מותר להשתמש בלא טבילה דהוי ספק דרבנן, והובא בפת"ש יור"ד ק"כ, וא"כ בשביעית בזה"ז להני דהוה דרבנן, לכאו' לעת הצורך מותר, [ולענין ספיחין דרבנן כשיש נפק"מ לדאורייתא מבואר בפ"ג סעיף ט"ו] אך למש"כ הכס"מ פ"ו מברכות הל' ט"ו דרק בדבר שאין לו עיקר מן התורה לא אמרי' ליה טבול, אבל ביש לו עיקר מן התורה אמרי' ליה טבול, וא"כ צריך להחמיר, ובודאי כשיש חו"ל מצוי, ואמנם המל"מ פ"י ממקואות הל"ו כ' חילוק אחר, אך גם הוא כ' שאם בא להכנס לספק אין מורין לו, וע"ע  הע'  NOTEREF _Ref181674950 \h 21, ופ"ג סעיף ט"ז אות ב' לגבי ספיקות בשביעית, אך אם מתנה שהכל של הגוי, ורק הישראל מלוה לגוי והפרעון יהיה מ95 אחוז מהיבול, והיבול אפותיקי לפרעון, ומשעבד קרקע לפירות כדי שלא יהיה דבר שלא בא לעולם, ואם אין יבול אינו פורע כלום, ג"כ עדיין הפועלים של ישראל ויד פועל כיד בעה"ב, אך אם מתנה שגם הפרעון של הפועלים הוא הלואה לבעה"ב מדין עבד כנעני והפועלים של הנכרי, הרי לדעת הר"ן קידושין ז' לדעת הרמב"ם לא מהני ע"כ בממון, ואף להשו"ע סי' ק"צ ס"ד דמהני, הביאו בשם י"מ, ועיי"ש ביאור הגר"א, הרי אצל גוי יהני רק לדעת הקצוה"ח קצ"ה ס"ק ט' וקכ"ג סק"ה, והגרעק"א סי' ק"צ ס"ד, דע"כ לאו מדין שליחות ומהני לגוי, וכן נקט במחנ"א שליחות ט"ו, אך בחי' ר' חיים הלוי פ"ה מלוה ד"ה אכן, ובחזו"א חו"מ סו"ס ג' כ' דהוא מדין שליחות ולא מהני אצל גוי, ועי' אמרי בינה קנינים סי' ד' שכ' בשם משאת בנימין דמהני אצל גוי, והוכיח כן מדברי הרמב"ן יבמות מ"ו, אך מדברי רבינו ירוחם שהובא בב"י יו"ד סי' רס"ז מוכח דלא מהני אצל גוי, אך אפ' מהני ע"כ אצל גוי ויביא הסוחר לפנינו חוזה הכתוב כנ"ל הרי כולם יודעים שאין המשקיע מעונין שהנכרי יהיה בעלים, ואף אם מתחייב באופן של שיעבוד, שרק הישראל יהיה בעלים לאחר קצירה, ג"כ כולם יודעים שאין זה רק להכשיר הענין, והוא עושה חוזה אחר בצנעה, וכמו שאמר במפורש סוחר אחד.

וגם אם היה אמת שהכל של הגוי באופן המועיל ע"פ ד"ת, וגם יש גמ"ד לגוי שיכול להוציא בערכאות, כיון שאם נאסור יפסיד הישראל, כיון שעובר על שליחות גרמא ושביתת הארץ ואמירה לעכו"ם, י"ל דהוא בכלל הקנס כמש"כ בהערה  NOTEREF _Ref181675082 \h 5, אך באופן שמביא שהכל של הגוי ואין לישראל שום חלק אפ' בפעולת הגידול, בלא כל הנ"ל כל א' מבין שהכל שקר, ובודאי בירקות ללא תולעים שזהו סוד מסחרי שבודאי הכל שקר שלא ילכו לגלות סודם לגוי, וגם אין לגוי את המליונים להשקיע ובודאי הישראל משקיע, וגם יש חברות שצועקים שלא יקנו מן הנכרים, והם עצמם עושים אצל נכרים, ואיך מתירים, בע"כ שהכל של ישראל, ולגבי איסור נעבד ונזרע עי' הערה הבאה.

[25] חזו"א שם "אבל כל שיד ישראל על השדה וביד החשוד לזורעה ולזכות בפירות הרי לא יצאתה שדה זו ופירות אלו מכלל גזירת ספיחין כדי שלא יהא החשוד זורעה" ועי"ש דזהו גם בעולין מאליהן, והנה באופן שהישראל נוטל הפירות ומשלם לנכרי חלק או סכום קצוב, מבואר להדיא דאסור, וכן אם נוטל חלק מן הפירות, אמנם אם הנכרי נוטל הפירות אך אם לא יצליח הגידול  יסלקוהו לישראל, יל"ד דכיון שהוא להוט שיצליח, יבוא לעשות בעצמו מלאכות האסורות, וא"כ י"ל שאסרוהו, אך מהחזו"א שם משמע  דכשאינו זורע באיסור פשיטא ליה דאינו בכלל ספיחין, כיון שאין לו זכיה בפירות, ואמנם לפי המחנ"א הובא לקמן פ"ג סעיף ט"ו אות י"א דיד פועל כיד בעל הבית, אם הפועלים של ישראל הו"ל זורע באיסור, וכן לדעת רעק"א שהובא שם אות ח' דאמירה לנכרי הוי גרמא,  א"כ הו"ל זורע באיסור, וגם למאן דס"ל שם דיש עשה דשביתת הארץ ג"כ הוי זורע באיסור י"ל דגם על זה גזרו [ואמנם נעבד בודאי איכא גם על עשה בעשה מעשה שהרי חרישה לזריעה בשביעית לדעת רוב הראשונים דהוי דאורייתא, אינו אלא בעשה ועי' בהקדמה הע' 12, ועי' הע'  NOTEREF _Ref182054758 \h 114  דבנחפה בכסף מבואר דכל היכא דחייב בשביתת שדהו הו"ל אינו שבות ועי' לשון הוראות ופסקים שנד' במדריך הכשרות שהובא לעיל הע'   NOTEREF _Ref182055490 \h 1 "ולא קיימו בו ושבתה הארץ", דהכונה לדברי הנחפה בכסף שהובא בבית רידב"ז, אף בלא מעשה, וגם במלאכות דרבנן מבואר בראשונים דאסרי דס"ל דנאסר] וכן יש לדון באמירה לנכרי דג"כ הו"ל נזרע באיסור, ובפרט אי אמירה מדין שליחות לחומרא באיסור חפצא, כמבו' שם אות ט', די"ל דהוי נזרע באיסור.

[26] באופן שאסור להשקות, או שמכניסים הורמונים לתוך המים, דהו"ל זיבול שאסור בכל גווני, וגם יל"ד במי שופכין שהוחזרו להשקיה, דאפשר דלעולם חשיבי גם זיבול, כיון שבמים יש עדיין את חומרי השופכין שהם מועילין כזבל, וזה מצוי במים שמשקין אילנות, אבל בירקות משתמשים במים שהוחזרו באופן שראויים לשתיה ולא נשאר בהם שום תכונות של זיבול.

[27] וכנ"ל בעובר איסור, ואף אם לא יפסיד אם נקנוס, י"ל כיון דהוא שליח של מקבלי מס הפירות, הרי הישראל מרויח, וא"כ לכא' הוא בכלל הגזירה.

[28] במדריך הכשרות תשרי תשנ"ד עמ' ל"ט, וניסן תשנ"ד עמ' כ"ד כ', "בשדות רבים (גם של נכרים) ההשקיה והדישון ע"י בקרה של מחשבים, המופעלים ע"י טכנאים ובמקרים רבים טכנאים יהודים", ובזה כל שהישראל בעה"ב והגוי פועל שלו, אף אם למעשה נעשה ע"י גוי וכמ"ש בהערה  NOTEREF _Ref181675822 \h 8 (כמו"כ יש לדון בהפעלת חברת חשמל, שבודאי עושין גם בשביל ההשקיה, ובפרט כשמי השופכין חייבים ללכת להשקיה, ותן לחכם ויחכם עוד) וכן אם יש הפסקת מים או חוסר זרם והישראל או פועל שלו מזרים מים כאשר הברזים אצל הנכרי פתוחים, ובזה יש לדון גם בשדות נכרים שביריחו ובעזה שהחשמל והמים מופעלים ע"י ישראל, וגם יל"ד בשדות שבצפון מדינת ירדן, שזרימת המים מופעלת ע"י יהודים, שהמים מגיעים מעבר הירדן מנחל הירמוך, ויש לברר אם מתמלא לבריכות או שהולך מיד לשדות, וגם אם לשדות משתמשים במי שופכין, שאז אין הזרימה לשדות.

[29] ואמנם  אם  נעבד  הוא  רק  במועיל  לירק  ועי'  הע'  NOTEREF _Ref183343299 \h 15 יל"ע  שרק   מונע  מזיקים,   ואמנם   ריסוס  המועיל שיש בו חומרי דישון וכד' בודאי הוה נעבד.

[30] ואמנם ישנם שני משתלות על נכרים א' בכפר סבא וא' בבקה, אך צריך פיקוח שאין בעל המשתלה קונה שתילים מישראל, וצריך פיקוח שהנכרי בעל השדה קונה שם, וצריך לעמוד בשעת זריעה, מה שאין שייך לעשות היכן שמשגיחים ע"י וידאו, וגם צריך בירור דאפשר שישראל שותל במשתלה, או מכרו מניות של החברה לישראל, או שישראל הקדים מעות לקנות לצורך העכו"ם דאז קונה את השתילים מיד כשיוצאים דכסף נחשב בעין, ולרוב הפוסקים כסף קונה מטלטלין בגוי כמבו' ביור"ד סי' שכ"ח ס"ו ובאו"ח סי' תמ"ח מ"ב ס"ק י"ז, וכיון שרוב המשתלות הם של ישראל צריך ודאות גמורה שאין כאן של ישראל, ולא די בחזקות, דרובא וחזקה רובא עדיף, ואפ' ס"ס לא מהני כמבו' בחזו"א סי' י' ס"ק י"ב ועי' פ"ב סעיף ט.

[31] גם בעציץ שאינו נקוב איכא גזירת ספיחין, אי נוהג בו דיני שביעית, ועי' חלק ב' פ"ב, וגם בעולין מאיליהן, ואף דאמרי' שבת ק"ח ע"א דלאו היינו רביתייהו, וכ' רש"י דאין דרך לזרוע בעציץ שאינו נקוב, אעפ"כ י"ל דכיון שאין ניכר בין נקוב לאינו נקוב לא חילקו חז"ל, ואף שבביה"ל סי' של"ו סעיף ח' דגזירה דרבנן ליכא באינו נקוב וכן משמע בתו' גיטין כ"א ע"ב וכן באבהע"ז סי' קכ"ד סעיף ד' ע"ש ח"מ וביאור הגר"א, כיון שיש עוברי עבירה שיזרעו בנקוב  ויאמרו שאינו נקוב, או שינקבוהו לאחר זריעה ויעשו בו איסורין כגון חרישה וזמירה ובצירה לצורך האילן שאסורין מן התורה, וסמוך לקצירה יסתמוהו ויאמרו באינו נקוב זרענו, וגם בדבר שהוא תקנה גזרו גם באינו נקוב כמש"כ בחלק ב' פ"ג סעיף ט"ז, ועיי"ש סעיף כ"ט ושם בפ"א סעיף כ"ד, ועוד דהוא קנסא שלא יעבור איסור, והקנס עשו חכמים חיזוק אפ' על איסור דרבנן, דאי לא הא לא קאי הא [אך עיין דרך אמונה פ"ד ס"ק י"ז] וגם לפמש"כ בחזו"א סי' ט' ס"ק י"ז דהדרך בספיחין תלוי בכל דור, וכיון דבזמנינו הדרך לזרוע בעציץ שאינו נקוב, ובפרט בשתילים, הוא בכלל הגזירה, ובזרע באיסור בודאי שנאסר כמש"כ בהע'  NOTEREF _Ref181675664 \h 4, NOTEREF _Ref181675684 \h 3, NOTEREF _Ref181675701 \h 2, וכפי שבררתי כהיום השתילים נמצאים בעציצים העשויים קלקל, וממולאים בכבול (הוא חומר הנחצב במחצבות בארופא) ומעורב בעוד חומרים לפי טובת הצמח, אך בלא אדמה, והעציץ נקוב, והעציצים ע"ג עמודים עם מסילות, ומכניסים את המגשים כמו מגירות אחד ע"ג השני, אך על הארץ פרוס פלסטיק (פוליתיאלן) עבה כהה, ומקפידים שלא יהא בו אפילו  נקבים קלים כדי שלא יעבור מים לאדמה ויגדל שם עשבים שגורמים נזק לשתילים,  וכן פרוס מלמעלה פלסטיק (פוליתיאלן) עבה שקוף ואין הגשם יכול להיכנס, ומוריד מקרינת השמש כעשר אחוז, ויכול להגיע עד 20 אחוז (תלוי בטיב ובבלאי) ובקיץ נותנים רשת חמישים מש ע"ג הפלסטיק השקוף הנ"ל, ומוריד עוד כעשרים אחוז מקרינת השמש, והשתילים הם לפי הזמנה, ולרוב המשתלה שולחת לבעל השדה את השתילים במשלוח, ויש לפעמים שבעל השדה בא לקחת, אך עובדי המשתלה מוציאים אליו את השתילים, וכשצריך שמירה מפני פגעים כגון מינים הגדלים בחממות עוטפים את מגשי השתילים בניילון.

הנה בענין חממות ועציץ שאינו נקוב בררנו בחלק ב', ובפרט כאן שנעשה להגין על השתיל מפני פגעי מחלות וגשמים וקור, וגם כך הוא דרך כל השתילים,וגם נזרע ע"מ להוציא לשדה דדומה לכאו' לזורע ע"מ להוריד את הכיסוי שכ' החזו"א סי' כ"ב סק"א דהוה זריעה גמורה, אך לכה"פ כאשר מוציאים מהחממה בלא עיטוף הו"ל זריעה ע"י ישראל, ואפי' ע"י נכרי הו"ל זריעה בקרקע ישראל, וכ'  בחזו"א סי' ג' ס"ק כ"ה וסי' ד' סק"ד דהו"ל כעלו מאיליהן, כיון שהעציץ נמצא עדיין ע"ג קרקע ישראל וברשות ישראל עד שיצא משטח המשתלה, אך יש לדון כשהקרקע מרוצפת אם הוא באופן דמפסיק היניקה, אך כיון שיצא מן החממה אין כאן בית, גם בניילון כמש"כ בדרך אמונה פ"א צה"ל ס"ק ק"י בשם החזו"א, וגם שזורעים ע"מ לזרען מחוץ לבית נאסר כמש"כ בחזו"א לענין הורדת הכיסוי, אך יש לחלק דכאן יש מעשה זריעה חדשה ע"י גוי, והזריעה הראשונה היתה ע"מ לזרוע בבית עד זריעה שניה, אך כפי שביררתי זורעים את השתיל עם העפר שיכול להיות בו, ואפ' לגבי ערלה לא מיקרי נטיעה חדשה, א"כ לכא' כ"ש הכא, וגם י"ל דכל שהעציץ עצמו נקוב רק הוא מונח ע"ג דבר שמעכב יניקה או שאינו נקוב ונופו יוצא ע"ג דבר המעכב יניקה כיון דאפשר לעבור בו איסור בנקל, הו"ל כמו שדה הפקר דשליטת ישראל לעבוד אסרו בו אף הגדלים מאליהן כמבואר בבחז"א סי' י' סק"ו, והכ"נ יאסר הגידולין דלא גרע מעלו מאליהן הנ"ל, וא"כ אף אי עציץ שאינו נקוב אינו בכלל דיני שביעית כה"ג י"ל דאסור, אאם 'קשהקשיא ההתרגשות המיניתך כמובן שאינו דומה, דשם להוט לתקן את הזרעים והגידולים, משא"כ כאן שאינו להוט להוציאם ע"ג מקום יניקה, שהרי מגדלם בטוב במקום הפסק יניקה, אך כיון דטעם האיסור בעלו מאיליהן שמא יזרע ויאמר עלו מאיליהן, הכ"נ הרי יכול לזרוע בחוץ ולהכניס ע"ג דבר המפסיק, אך עדיין אינו מוכרח, דהתם א"א לזרוע בהתר, משא"כ הכא הרי יכול לזרוע ע"ג דבר המפסיק, ואין לו שום רווח במה שיזרע בלא הפסק, וגידולי מים שהתיר החזו"א היה בבריכות בטון שא"א להוזיזן.

[32]כמבו' בהע'  NOTEREF _Ref181675701 \h 2, NOTEREF _Ref181675684 \h 3, NOTEREF _Ref181675664 \h 4, ובפרט ששותלים את השתילים עם העפר שיכול להיות בו, דאפ' לגבי ערלה לא הוה נטיעה חדשה, ועי' מנח"י ח"י סי' קכ"ד שמסתפק להתיר בדיעבד דהוה כמו גידולי שביעית שנכנסו לשמינית, דהו"ל זריעה חדשה בהתר, דאם רבה ההתר על האיסור מותר, אך לדעת הראב"ד פ"ד משמיטה הל' כ"א דדוקא כשעשה מעשה המוכיח דלא ניח"ל בגידולין אבל בלא"ה אסור, "דמינח ניחא ליה וכנטועים לכתחילה דמו", וגם במיוחס לרש"י נדרים נ"ז ע"ב ובפי' הרא"ש שם, שפי' דהיינו בספיחין שגדלו מאיליהן, אבל בזרע באיסור בשביעית, י"ל דאסור, וגם לפי' התו' דמיירי גם בזרע פרי אסור לא נאמר הדין רק בפרי שהזריעה מתבטלת ע"י גידולי היתר, אבל במקום שאמרו לעקור ואסרו הפירות שלא יהנה הישראל מהזריעה, ולהרמב"ם עכ"פ לא יהנה שיוכל למכור ואף שהנכרי קונה ממנו, הרי סו"ס הישראל נהנה מקנייתו, דבלא"ה לא היה הגוי קונה ממנו, י"ל דאסור, וכשקנה הגוי לעצמו ומזמין ישראל לאכול או נמלך למכור ולתת מתתנה לכאו' אינו אסור משום ספיחין רק כשיש פרי, ולכאו' הוא עונת המעשרות או הבאת שליש [וה"ה בגוי שנתגייר שיהא תלוי בשיעור זה, והתוספת לכאו' תלוי בדינו במעשר, והתם קיי"ל דאזלי' בתר שליש ראשון, אך להרמב"ם לכאו' הוה ספיחין] אבל בקונה ע"מ למכור לישראל כיון שאם נאסור נמנע מישראל ראשון לזרוע, י"ל דהוא בכלל ספיחין דליכא לטעם שאינם מצווין, שהרי יש כאן את מי לקנוס, ובפרט למאן דאסר נזרע דיש לאסור, וגם למאן דאסר נעבד מטעם כל שתיעבתי לך, יש לאסור כל שעבודת ישראל מועלת, ואמנם יש לדון בהעברה מהחממה דזה לא מהני לזרע, אולי אינו אוסר מדין נעבד, דלשון הרמב"ן בהע'  NOTEREF _Ref181675701 \h 2 "דמחמת עבודת שביעית באו", ועי' בזכרון שאול בדין נעבד, אך לכאו' כ"ז אי נעבד הוא איסור עצמי, אך למ"ד מדין כל שתיעבתי לך י"ל דאסור גם כשאין מועיל, דהערוך לנר והמהר"ם שיק דנו במשומר אף שאינו מועיל [גם שאר המקומות כמו מחשבה בקדשים הוא באופן שאינו מועיל ביצירתו] ועיין הערה  NOTEREF _Ref181675684 \h 3 דבמדריך הכשרות פסח תשנ"ה כ' לגבי ירקות שיש חשש שנזרעו בשביעית דאחר חנוכה יש מתירין, "בכל זאת לפי הוראת הבד"צ וכנהוג פה אתרא קדישא מקדמת דנא ההשגחה נמשכת כל עוד יש חשש שמא נזרעו בשביעית".

וכל זה אם זורעים בשמינית או בחו"ל, אך הנזרע בא"י בשדה עכו"ם לא מבעיא לדעת רש"י והר"ן נדרים נ"ח ע"ב דעיקר דין שביעית שהיא ניתרת ע"י קרקע, משום דאיסורה ע"י קרקע, דכתיב ושבתה הארץ שבת לה', אבל שאר איסורים אין איסורם מחמת הקרקע, וא"כ אף שלא גזרו על עכו"ם ספיחים אע"ג שיותר האיסור אצל העכו"ם כשאר איסורים, אך נזרע נעבד ושמור אין ניתרין בביטול, אלא אפ' לתו' והרא"ש שפי' שאיסורה ע"י קרקע שהעירוב נעשה מאיליו, בספיחין הזרועין בשביעית ויצאו לשמינית, הרי כאן בספיחין ונזרע ונעבד הסיבה שאנו מתירין אצל נכרי משום דאין הנכרי מצווה, ובאופן שיפסיד הישראל הזורע אצל הנכרי י"ל שאסור כדלעיל הע', אף שאח"כ גודל אצל הגוי, כיון שאין הגוי סיבה להוריד את הקנס מהישראל והכ"נ כן, ואמנם בחזו"א סי' י' סק"ה כ' לגבי פירות שנשמרו פעם א', כ' "ואם הפקיר אח"כ ורבו הגידולין של היתר אפשר שחוזר להתירו כדין רבו גידולין של מוצאי שביעית", וצ"ע, ודברי החזו"א אין שייך בנזרע ונעבד, דזה גופא אסרה תורה אף אם מיד יצא למוצאי שביעית, וגם בגזירת ספיחין לגבי גוי לכא' אינו שייך וכנ"ל, וגם דברי החזו"א קשה לדעת רש"י והר"ן שהרי משומר אינו תלוי בקרקע [ועי' חזו"א סי' ח' ס"ק ט"ז שביאר דאיסורה ע"י קרקע היינו שביתת הארץ אבל אינו שייך למשומר].

אך לשיט' ר"א מן ההר החילוק דשביעית אין אפשרות של היתר בשנת השביעית, לכך מקרי איסורה ע"י קרקע, משא"כ ערלה שאחר ג' שנים מותר בכל השנים, וכלאים מותר בהרחקה, לפ"ז כל איסורי שביעית מקרי איסורו ע"י קרקע, וניתרים, אך נזרע ונעבד לא יותר לכא', דזה אסרה תורה אפ' יצא להיתר, וגם הקנס דיעקור לא נפקע ע"י התר דשמינית או חו"ל, אבל שדה גוי גם לשי' זו לכאו' אינו מתיר .

ובמדריך הכשרות תשרי תשנ"ד עמ' ל"ט כ' לגבי שאלת השתילים, שהובא לפני הבד"צ "ובעז"ה איתרנו בכך את כל הבעיות בעוד מועד והתארגנו כדבעי" וע"ע במדריך הכשרות פסח תשנ"ד עמ' קמ"ד לגבי שאלת השתילים, ובגלאט תשס"א עמ' 222 כ' דהשתילים צריכים להיות כל הזמן במצב של מצע מנותק, ומפקחים ע"ז, ובלא פיקוח נאסר, ולגבי מצע מנותק עי' מש"כ בחלק ב'.

[33] להלן רשימת הירקות שכולם משתילים: בטטות, ברוקלי, בננות, חצילים, חסה, חריין, כרוב, כרובית, מלפפון, עגבניות, פלפל (כל הסוגים כולל שיפקה) קולורבי, תות שדה, ותבליני ירק (פטרוזליה וכדומה) להלן רשימת הירקות שרובם משתילים: אבטיח, דלעת, מילון, וקישואים.

[34] במציאות זורעים את הבצל בסוף החורף, במשתלות בקרקע רגילה תחת השמים, ומוציאים מן הקרקע בצלצלים, ושומרים בקופות במקום צל, וזורעים שוב בסוף הקיץ, וקוצרים בסוף החורף, דהיינו שהבצלים של סוף החורף של שמינית הם שתילים של נזרע פעמיים בשביעית, ושל עכו"ם הו"ל נזרע פעם א' וכבר נאסר, וגם מדין ספיחין יל"ד להראב"ד דאם ניחא ליה  אין ביטולה ע"י קרקע לענין שביעית ואסור, ועי' לעיל הע'  NOTEREF _Ref181675684 \h 3 בשם מדריך הכשרות, דבצלים בפסח של שמינית בחשש נזרע בשביעית, אבל להנ"ל גם בשל עכו"ם החשש, ושל חורף של שביעית, הם בצלים של שישית אין חייבים במעשר אף שאין זרעם כלה, כיון שגדלו בחו"ל או בשביעית, וגמר מלאכתן ביד עכו"ם, או בחו"ל, דהרי לא נגמרה מלאכתן בפעם ראשונה, כדתנן בפ"ה דמעשרות מ"א, ובר"ש וברימ"צ להדיא על בצלים, ואפ' הכניסן לבית כמבו' בר"ש, וא"כ מתבטל קודם איסורו אף שהגיע לעונת המעשרות, וכמש"כ בחזו"א מעשרות סי' ו' סק"ט ד"ה שם אבל, ואף דהו"ל דבר שיש לו מתירין, כיון שנתערב קודם שניכר האיסור אף בדבר שיש לו מתירין בטל, רק לשי' הר"ן דהתוספת בתר עיקר גריר חייב במעשר להראב"ד דגומר בחו"ל חייב, ולהרמב"ם והשו"ע פטור, ובחזו"א דמאי סי' ה' סק"ג כ' במוסגר "ואפשר שמודה הר"מ, דאף ביצאו קודם גמ"מ חייבין מדרבנן", וגם יל"ע אי הירו' דמתבטל קודם גמ"מדאורייתא, אתי גם למ"ד אין בילה (וגמר מלאכתן תנן מעשרות פ"א מ"ו הבצלים משיפקל ואם אינו מפקל משיעמיד ערימה, ועי"ש בראשונים ובעוקצין פ"ב מ"ה, וברמב"ם פ"ג ממעשרות הל' י"ב, ואף שכ' הגר"א יור"ד סי' של"א ס"ק כ"ט דבדבר שאין לו גורן אין תלישתו גמ"מ, ומתחייב אף בתלש בחו"ל, דאזלי' בתר המהוה כמש"כ בחזו"א שביעית סי' ב' סק"א, ובסי' ז' ס"ק י"ט ד"ה והא, וגדר גמ"מ לפ"ז כ' בחזו"א מעשרות סי' ז' ס"ק כ"ד "דכל דבר שאינו עיכוב מצד הפרי  אין העיכוב אלא מצד המחשבה וכו' וכיון שאין העיכוב רק מצד המחשבה כיון שהקדיש פקעה מחשבת בעלים, ובבת אחת חשיב גמ"מוחשיב כהקדיש לאחר גמ"מ", ובס"ק כ"ה "כיו"ב שאינן תיקון בגוף הפרי רק אהבת הסדר של הבעלים אין גמ"מ זו ברשות הקדש פוטרת", אך פיקוס מבואר בירו' דחשיב ג"מ הפוטר, והטעם עי' שם בחזו"א, ולכאו' ה"ה פיקול, ואפ' אי נימא דלא חשיב גמ"מ הלא מבו' שם בחזו"א דבגדלו ביד נכרי והעמיד ערימה נפטר, אף אם אח"כ נתקן ביד ישראל, אך אולי בהביא שליש ביד ישראל לא אמרי' כן, אך כיון שמוציאין אותם מהעפר הרי כ' בחזו"א שביעית סי' ו' סק"ד ד"ה שם בשו"ע, "לא איתפרש מאי רבותא של עפר בעיקריהן ואפשר דר"ל אע"ג דהוי גמרו למעשר ביד ישראל בארץ ויש לו להתחייב כמש"כ לעיל סעיף י"ב מ"מ פטור", הרי דחשיב גמ"מ ).

[35] מהרי"ט ח"א סו"ס מ"ג הביאו בפאת השולחן בית ישראל סי' כ"ג ס"ק כ"ט וכ' המהרי"ט "והשתא דלא שכיחי פירות של ישראל ליכא למיחש", ובזמה"ז שנתהפך חזר האיסור למקומו,  ולהשי' לק' פ"ה סעיף ה' דדמי שביעית נתפסין בשל עכו"ם ס"ל דזהו הפי' בתוספתא כמש"כ המבי"ט ח"א סי' כ"א ובאבקת  רוכל סי' כ"ג והמנחת בכורים על התוספתא, ועי' חסדי דוד שם, [וצ"ע דאפשר בהקפה] ולשי' לק' פ"ה משומר, או נעבד, וספיחין אצל עכו"ם, יפרשו את התוספתא מטעמים אלו דאפ' מועט אסור, ואם יש איסור סחורה אתי שפיר דהוה ממש דומיא דכותי דתני בהדיה דחכמים דסיפא ס"ל גירי אמת הן, אך אולי ת"ק ס"ל גירי אריות ולכך תני לתרווייהו בהדדי.

[36] חסדי דוד שם, וכן בחזו"א סי' י' ס"ק י"ד "ואפשר דתנא דברייתא במקום דרוב השדות ביד כותים וחשודים והנכרי המוכר לא הביא פירות אלו משדהו", וכן בסי' ד' ס"ק ד' ד"ה שם אמר דאותן כ' "אלא בלוקח מן הנכרי וחיישי' שהנכרי לקטן בשדה ישראל", אך שם ס"ק ו' "ולענין ליקח מן הנכרי בשביעית בדבר שרובו ביד נכרים ודאי שרי, אבל בדבר דרובו ביד ישראל אם אין הרוב משמטין, אם ידוע דהנכרי יש לו משלו אין חוששין שלקח מישראל אבל אם אין ידוע אם תגר או שמביא מגינתו צ"ע ונראה דאין להחמיר מספק דהא אפ' לקח מישראל אין איסור בפירות לדעת הר"מ, ואריסין ליכא בזה"ז, וכ"ז בפירות אילן שאין איסור ספיחין אבל בדבר שאסור משום ספיחין ורוב המין ביד ישראל והנכרי ספק לן אם הוא תגר צ"ע אם יש להתיר ספק ספיחין" ולכא' זה סותר פי' התוספתא דלעיל, ואפשר שכאן יפ' התוספתא דחישי' שמא הוא אריס אצל ישראל, כמו שפי' את הירו' בדמאי אך גם זה מצוי בזמננו כמש"כ בכמה אופנים.

[37] כמו בחשוד שכ' החזו"א סי' י' ס"ק י"ב ד"ה פירות, שאפילו ס"ס עשו אצל חשוד כודאי, וע"ע דמאי סי' ט"ו סק"ד, ובמדריך הכשרות תשרי תשנ"ד עמ' כ"ב, ועמ' כ"ו שהנכרים מפזרים סחורה על הארץ,ושם עמ' כ"ח, המעשה שבחלק משדה א', מצאו חריין  קבור באדמה שהגיע משדות ישראל, ועיי"ש עוד עמ' מ"ג, ופסח תשנ"ד עמ' כ"ו ועמ' כ"ח, וכן בפסח תשנ"ה עמ' ל' ול"א, ופסח תשס"ב עמ' י' י"א י"ב, כל דרכי השמירה מהערמה ע"י מסוקים וחברות מודיעין וחישנים שהוצמדו למשאיות, וכמה הפיקוח קשה שהערבים מפזרים מהתוצרת על פני השדה ואין ניכר כלל, וכן שם פסח תשס"ב עמ' י"א בבדיקת המשגיח אם עדיין הסחורה מחוברת לאדמה ע"י מכשיר וידאו שהנכרי מצלם קודם הקטיף, מפני סכנת כניסה למקום, (וכל אחד מבין שאינו דומה וידאו לראית עינים, ומישוש היד, וגם עדיין לא יצאנו מחשש שאולי יש לו פתח מצד שני שהוא מכניס ספיחין במקום לקטוף משלו) וכן בגלאט תשס"א עמ' 223 על הערמות של נכרים, ושם עמ' 224 על גזר של ספיחים שהיה נעוץ באדמה, שרק ע"י מומחיות ונסיון אפשר להכיר אם לא הושתל כאן לפי שעה מספיחין, וע"ש קושי הפיקוח והזהוי בזה, ושם מבואר דקונים מעזה או מיריחו לפי המחיר של השוק הסיטונאי היהודי, שמסתבר שאינו קונה ומוכר באותו מחיר, אך אינו מוכרח שהרי יש הרבה עודפים, וכדאי למחלל שביעית לקבל קצת יותר ע"י מכירה לנכרי מאילו היה משמיד, ובכל זאת הערבי יכול למכור במחיר הסיטונאי, (כגון שהנכרי מוכר בשני שקל לקילו ולהשמדה מקבלים שקל לק"ג כדאי לו למכור בשקל וחצי והנכרי מוכר בשני שקל, וכשהוא בכמות גדולה הרווח גדול מאד, או שהשוק כבר מוצף בירק ההוא, ואין קונים לירק כדאי לו למכור, אף במחירי הפסד כדי לא להפסיד לגמרי, כמבו' במדריך הכשרות פסח תשנ"ד עמ' כ"ט, וגם בתוספתא מעשרות פ"ג הל' י"ח תניא, לגבי דמאי, דלא הלכו חכמים אחר הדמים, א"כ לגבי שביעית נמי י"ל כן, וביתד נאמן בהר בחוקותי תשמ"ז מסופר על עוד כמה הערמות, וגם כמה סוחרים העידו שהדבר מצוי שמכניסים לקרקע ומערימים, וגם נכרי א' שאל לא' מתי השנה שמכניסים לקרקע בלילה ומוכרים ביום וד"ל).

[38] וכפי שבררתי בעוה"ר יש כיום בא"י כעשרת אלפים אנשים מבוגרים שהם בחזקת נכרים ואמם מישראל, ובתוך הקו הירוק יותר מצוי, אך גם מעבר לקו הירוק מצוי, וזה נפק"מ גם לגבי חילול שבת כיון שאין הולכין בנפשות אחר הרוב, ובמדריך הכשרות פסח תשנ"ד עמ' כ"ה אנו קוראים על ערבי מאזור יריחו שרצו לקחת ממנו יבול ונמצא שאמו מישראל, וע"ש עוד על חששות דומות אצל הרבה שדות של נכרים, וכיון דהשדה קבוע צריך לחוש ולברר את כל החששות, אך יל"ע כיון שהספק על האדם ומזה נולד הספק, וגם כל החששות יחד שהם ספק אחד,  אם יש יד ישראל באמצע או לא הוה רוב המוכרע, וגם הרי רוב הירקות בא"י ספיחין, א"כ צריך ודאי להוציא מהרוב, ואפ' נימא דאינו כן הוה מיעוט המצוי, ואפשר אפ' רוב, והו"ל ספק רוב (אך מדין רוב קרקעות ישראל בתוך הקו הירוק, אינו מחייב, כיון שהרוב אין נכלל בספק, ואותם שבספק אפשר דליכא רוב).

ואפ' אי שביעית בזה"ז דרבנן, כיון שאנו יודעים דבודאי איכא איסור, א"א להקל כיון דא"כ יהיה מותר הכל, וכמבו' בהע'  NOTEREF _Ref183148099 \h 93, מהשער המלך הל' מקואות, וכן אם יודעים בודאי שפזרו בשדה ירקות האסורין בין השיחין, הו"ל קבוע, וא"א להקל כנ"ל דהוה תרתי דסתרי, אך אם נעקר הכל כ' הרמ" ביור"ד סי' ק"י דנתבטל הקביעות, אך אנו יודעים דבין  הקופות יש בודאי איסור ואנו צריכין להגיע לדין ביטול, א"כ אסור לכל מי שנתבטל בשבילו, ואפ' ע"י עכו"ם כמבו' בפ"ד סעיף י"א וי"ב, וגם באופן שאין ברור שמעורב כאן איסור, הנה מלבד החיוב לברר במיעוט המצוי, הרי כ' המל"מ פ"ד מבכורות הל' א' ד"ה והנני דכל שיכול להתברר לא אמרי' ביה ספק דרבנן לקולא, וגם לדעת השער המלך הל' מקואות כלל ג' דס"ל דסד"ר לקולא אפ' כשאפשר לברר, הרי כ' דהיינו היכא דאיכא טרחה ומעשה לברר, אבל מידי דאיתיה בשאלה לא אמרי' ביה  סד"ר לקולא, וגם אין עושין ספק דרבנן לכתחילה כמבואר ברמב"ם פ"ו מעירובין הלי"ג ובמ"מ שם "דלכתכילה אין מערבין שאין לו לבא לבית הספק שיהיה התחלת העירוב בספק", וכמש"כ במל"מ בהל' בכורות שם [וגם בכס"מ פ"ו מהל' ברכות הט"ו דבדבר שיש לו עיקר מן התורה אם יש אופן שיכול לצאת מן הספק צריך לצאת מן הספק וכ"ה במג"א או"ח סי' י' ובמ"ב שם ס"ק כ"ז, ועי' שעה"צ סי' תפ"ט ס"ק כ"ט, וכ"נ דעת הרמב"ם פי"ד מאבות הטומאה והראב"ד פ"ו מברכות שם, אך שם במ"ב שרבים חולקים על המ"א, וכן בתו' עירובין ל"ו ע"א ד"ה במקוה כ' דלר"מ בספק נטמא לא אמרי' ליה טבול וכן נקט בשער המלך פ"ו דמקואות כלל ה' מד"ה ואנכי והלאה (אבל צ"ע כיון דלר"י צריך גם בכה"ג לטבול, הרי ר"מ ור"י הל' כר"י) אך התם הוא בחפץ או באדם עצמו שאפשר להתירו, ולא שיכול בחפץ אחר דאולי בכה"ג לא אמרי', כיון שעל אותו חפץ אנו מכריעין לקולא, שהרי א"א להתירו באופ"א] וגם ספק ספיחין כ' החזו"א סי' י' סק"ו "בדבר שאסור משום ספיחין ורוב המין ביד ישראל והנכרי ספק לן אם הוא תגר צ"ע אם יש להתיר ספק ספיחין", אך שם יש רוב איסור לכך צריך ודאי להפקיע מהרוב, וגם אם יש בעלות ישראל, הרי שמור לאוסרין הוה דאורייתא וגם רוב האוסרין אוסרין מדאורייתא, אך בזה"ז אי הוה דרבנן בספיקא דדינא מבואר בכס"מ פ"ו מבכורים הל' ט"ז בדעת הרמב"ם דאזלי' לקולא, [ועי' בפ"ו מברכות הל' ט"ו בספק במציאות דאלי' לקולא, כשאין לו מקוה] וכן משמע בחזו"א דמאי סי' ט' ס"ק כ"א, דאזלי' לקולא [אך הזכיר צד דזה"ז כדאורייתא] אך ברשב"א שהעתיק הכס"מ בהל' בכורים מבו' לכאו' דאזלי' לחומרא, וכן בחזו"א שביעית סי' כ"ב סק"א כ' "ועיקר היסוד של פאה"ש ז"ל להקל בספיקא לדידן אינו מוכרע די"ל כיון דעיקר הספק בדאורייתא ואזלינן לחומרא ממילא גם לדידן אזלי' לחומרא" [ועי' ח"ב פ"א סעיף כ"ח] אך אפשר דהתם הספק בפרושא דקרא, ומשמע שספק במציאות אזלי' לקולא אף שעיקרו מן התורה, ועי' ג"כ דמאי סי' א' סק"ח, אך במעשרות סי' ז' ס"ק ט"ז דבעיקרו מן התורה אזלי' לחומרא, והוסיף דאפ' בתלתא דרבנן זה"ז וגומר ע"מ למכור וירק, אזלי' לחומרא, וגם בשביעית סי' ג' ס"ק ל"ב אות ד' ובסדר השביעית אות ד' דאין להקל בספיחין במקומות המסופקים, אף דספיחין עצמן דרבנן, אך התם הספק גם בדאורייתא לגבי מלאכות, ולכך אף בדבר שהוא דרבנן דיינינן לחומרא, כמבו' לק' פ"ג סעיף ט"ו, אמנם כ"ז אי הוה ס"ל לחזו"א דזה"ז ספיקו להחמיר, אך למש"כ בסי' ג' סק"ח דיש לסמוך שהוא דרבנן, בע"כ מה שמחמיר במושבות מסופקות הוא משום דהוה ספק מחמת חסרון ידיעה, דלא אמרי' ביה סד"ר לקולא, "דאם אין זה בקי ומכיר אחר מכיר", כמש"כ הרשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד הובא בשו"ע יור"ד סי' ק"צ סעיף ס"ב, ואפ' בס"ס בחסרון ידיעה לא אזלי' לקולא, כמבו' בש"ך שם סי' נ"ה סק"ד, וע"ע בש"ך סי' נ"ג ס"ק ט"ו וסי' צ"ט סק"ט, ובמל"מ פ"ד מבכורות ד"ה והנני, וא"כ כל ספיקות דידן הוא לכאו' חסרון ידיעה, ולכאו' אין חילוק בין חסרון ידיעה של ספק בדין לחסרון ידיעה במציאות, וגם אם כעת א"א לברר כיון שהיה אפשר לברר קודם כמבו' בהגהות רעק"א סי' ק"צ שם, וצ"ב, ועי' בש"ך סי' ק"י ס"ק ס"ג אות ל"ו בשם מהר"י בן לב "דאשכחן בכמה מילי דרבנן דאיכא ספיקי דאזלינן בהו לחומרא", ובקיצור "אין לנו עכשיו לבדות שום ס"ס או ספק דרבנן להקל ללמוד דבר מדבר אם לא אותן המפורשים כל אחד במקומן וכן אותן שנתבארו למעלה או הדומה להן ממש או שיש בלא זה צדדים להתיר וגם זה אחר רוב העיון ", וע"ע בענין ספיקות בשביעית בזה"ז בהע'  NOTEREF _Ref183260272 \h 72.

ובמדריך הכשרות תשס"ז עמ' י"א כ' "אף שיתכן שעל פי כללי ההלכה אין חיוב לבדוק במקרים של מיעוט שאינו מצוי, אולם מחומר האיסור וכו' עלינו להשתדל למנוע מכל מכשול באיסור החמור של תולעים ח"ו", וע"ע שם עמ' פ"ט מש"כ בענין זה ולכא' גם באיסור משומר ונעבד ונזרע וספיחין צריך להיות כן, שזהירות זו היא בכל איסורי אכילה.

[39] וגם בנשתקע שם הבעלים איכא מדת חסידות לנהוג ספיחין כמבו' בירו' פ"ב דדמאי, ועי' חזו"א סי' ד' ס"ק ד' ד"ה ועובדא.

[40] ואף שכ' החזו"א שם אלא שמן הדין אין לחוש שמא גזל מישראל ועוד שאף אם גזל כיון שנשתקע שם בעליה קרקע נגזלת כה"ג וקנאה ביאוש" אך כאן מלבד דליכא נשתקע כמש"כ, כיון דשכיח לכא' צריך לחוש.

[41] במדריך הכשרות פסח תשס"ז עמ' ס"ד על זהירות מהסכמים סמויים, וגם זה בכלל.

[42] בדבר השמיטה תשרי תשס"א עמ' כ' כ' "באזורים רבים במיוחד באזור המשולש היתה תנועה גדולה של מכירת קרקעות, אף שבטאבו לא מופיעים רישומים על שם הקונה, הרי האדמה שייכת ליהודים אע"פ שהערבים ממשיכים לעבד את הקרקעות הללו. הדבר מקשה ליבא משם תוצרת", ולפי חוקי ממשלת הרשע הציוני חוזה נחשב רכישה לכל דבר רק אם קונה קנה את האדמה בתום לב אז כל זמן שאינו רשום בטאבו הרי הוא של לוקח שני, וצריך בירור טעם הדבר, ולפ"ז לדון לגבי בעלות בכה"ג, כיון דהאי מוכר אדעתא דהכי מכר, ואינו כפוף לדין תורה.

[43] כמבו' ברמ"א יור"ד סי' ר"ל בשם המרדכי ואפ' באיסור שבדה מלבו, ועי"ש ביאור הגר"א ס"ק ה', אך בחו"מ סי' ר"ח סעיף א' הביא הרמ"א את דעת החולקים דבאיסור שבדה מהני, ועיי"ש סמ"ע שפסק דהעיקר כהמרדכי, ובש"ך פ' דהוא ספיקא דדינא, והט"ז פסק דהעיקר כהרמ"א בחו"מ, וברמ"א יור"ד סי' רכ"ח סעיף ל"ה הביא בזה מחלו', ועיי"ש ט"ז וביאור הגר"א, ודבר התלוי בזמן ועצם הדבר מותר, פסק הטור או"ח סו"ס תקכ"ד, והשו"ע חו"מ סו"ס קצ"ה וסו"ס רל"ה דמהני, ועי' נתה"מ ס' ר"ח, אבל בשאר איסורים לא מהני לכו"ע כמבו' בחו"מ סי' ט' סעיף א' וביאור הגר"א סק"ב, וסי' צ"ז סי"ד וביאור הגר"א ס"ק ל"ג [ועי"ש ס"ק ל"ד דהרמב"ן והרשב"א חולקין דס"ל דגם על זה גלי קרא דמהני] ובשאר בע"ח שאינם אלמנה, פסק הרמ"א סעיף י"ב דמהני כיון דגלי קרא, ועי"ש ביאור הגר"א ס"ק כ"ט, [וע"ע ביאור הגר"א סי' ל"ד ס"ק ב'] וריבית דמהני כמבו' ביור"ד סו"ס קע"ה ובחו"מ ר"ח כ' בנתה"מ סי' ר"ח סק"א ובחו"ד סי' קס"א ס"ק ה' דמדגלי רחמנא דהוה רק עשה משמע דמהני, ובמלמ"ל פ"ח מלוה ד"ה מי, כ' הטעם כיון דאפשר לקיים המקח בהיתר, וכ' דכ"ה במהרש"ך, אך צ"ב דגבי ריבית ובגד אלמנה וגזל ג"כ אפשר לבוא בהיתר וגם מהנתה"מ הנ"ל ומהאחרונים שצויינו בפ"ת יור"ד ר"ל, ובחו"מ ר"ח ציין לכמה מקומות בפ"ת באבהע"ז שהעתיק לאחרונים דמשמע מהם דלא ס"ל לחילוק של המלמ"ל כיון דהמקח עצמו בשום צורה לא יוכל להתקיים בהיתר רק בצורה אחרת, אך הסכימו האחרונים דאם האיסור הוא דבר חיצוני מהני, אך גם חילוק זה וגם חילוק דמלמ"ל אינו להמרדכי, אך בסמ"ע חו"מ ר"ח ס"ק ג' כ' דגם להמרדכי אם יחזיר המעות יתוקן האיסור, המקח קיים ולכך בריבית מהני גם להמרדכי וכן בט"ז והביאו הבה"ט כ' דאם עצם החפץ הקנוי אינו שנוי לפני המקום, רק מעשה הקנין אז מהני, משא"כ בשאר איסורים כשעצם קיום הדבר שנוי, וי"ל שזהו כוונת המלמ"ל, ובדעת הרמב"ם כ' הכס"מ פ"ג מלוה בשם הריב"ש, והלח"מ שם, על הא דסי' צ"ז דס"ל אי עביד לא מהני, וכ"כ המ"מ פ"א מגזילה ה"ט, והרדב"ז פ"א ממעשרות, וכן הביא המלמ"ל בשם הרא"ש בפ"ח מלוה, אך בלח"מ בכורות פ"ו הל' כ' דפסק הרמב"ם דמהני ועיי"ש מקו"צ, שכ"כ בה"ז ומהר"ש יפה והנוב"י, אך הרעק"א מהדו"ק סי' קכ"ט כ' דהרמב"ם ס"ל דהוה ספיקא דדינא, וע"ע מנ"ח מצוה שס"א, וקצוה"ח סי' רפ"א סק"א, אך בפרמ"ג יו"ד סי' ט"ז ש"ד סק"ג נקט בפשיטות דלא מהני, וע"ע בפר"ח שם סי' ס"ד ס"ק כ"ו, וכ' שם דדבר שאם נעשה מאליו מותר לא אמרי' לא מהני, וא"כ לענין לא תחנם הוה בחזקת מרה, כמש"כ לגבי שוחד, ובפרט למש"כ הטורי אבן ר"ה כ"ח, וכן כ' האמרי בינה אבהע"ז עמ' ל"ט ע"ב לפ' כן את הרשב"א יבמות כ"ג דאפ' לאביי אם יבוטל הדבר יתוקן האיסור אמרי' לא מהני כדי שלא יעבור, בדבר שעצם הדבר שנוי ונמשך שנאתו לפני ה'.

[44] דבמהר"ם מינץ סי' ה' ובנחלת שבעה סי' ל"א כ' לא מהני להפקיע איסורין, והובא בשעה"צ סי' תמ"ח ס"ק נ"ב, וכ' השעה"צ דבמקום שאפשר בקנינים אחרים בודאי טוב יותר, וזה בחמץ דאחר ביוטל הוה דרבנן, כמש"כ בקצוה"ח סי' קצ"ד סק"ג וגם קנין כל דהו מהני כביטול, כמש"כ בח"י סי' תמ"ח ס"ק י"ד, וגם לדעת הנתה"מ סי' ר"א ובמקור חיים סי' תמ"ח סק"ו ד"ה ולענין ועי' פ"ת חו"מ שם, וביור"ד סי' ש"כ סק"ה בשם נתה"מ, והחת"ס, והלבושי שרד, ובענין אי קנין דרבנן מהני לדאורייתא לרבינו ירוחם ולהד"מ והב"ח לא מהני, כמבו' בב"ש אבהע"ז סי' כ"ח ס"ק ל"ה ובח"מ ס"ק כ"ב, וכן מבו' לכאו' בתו' ב"ק ק"ד ע"ב ד"ה אגב, אך הב"י בסי' הנ"ל ס"ל דמהני לדאורייתא, הובא בב"ש הנ"ל וכ' דכן משמע בר"ן, וכן מבואר ביש"ש במרובה סי' ז' הובא בב"ש שם סק"ו וע"ע ב"ש סק"ג שם, וכן הוכיח בקצוה"ח סי' קצ"ד סק"ג לשי' התו' ב"ק י"א דקנין אגב דרבנן דמועיל לדאורייתא, ועי' במגן האלף סי' תמ"ח, וכ"ז בישראל אבל בנכרי מבואר בלבוש חו"מ סי' ס"ו סעיף כ"ה ובסמ"ע שם סק"א דאין תקנה דרבנן מועיל לגוי, וגם להשך שם ס"ק פ"ה שחולק כ' במקור חיים דבכה"ג מודה, והכא שהוא לחובתו של ישראל שעובר על לא תחנם לכאו' לכו"ע לא תקון, ואף בשביעית בזמה"ז אם הוא דרבנן, ג"כ צריך קנין דמהני לדאורייתא, כמו בבכור דבזמה"ז להטיל בו מום מדרבנן כמבו' ברא"ש ב"מ צ' בשם הראב"ד ובביאור הגר"א יור"ד סי' שי"ג סק"ד, וגם להרמב"ם בפ"א מאסורי מזבח הל"ז הטלת מום שלא בפני הבית הוה דאורייתא, אך גם להרמב"ם גרסי גדולי הראשונים בפ"א מבכורות הל"ה דבזמן דמעשר דרבנן בכור אינו קדוש רק נאכל במומו,והיינו מדרבנן, [ועי' לק' הע'  NOTEREF _Ref182716530 \h 62 והע'  NOTEREF _Ref182716615 \h 73] ואעפ"כ כ' הפוסקים דצריך קנין דמהני לדאורייתא, ואמנם לרוב הראשונים התם לענין גיזה ועבודה צריך קנין דאורייתא, ולכך אף למום בעי' קנין דאורייתא כמבו' פ"ג סעיף ט"ו, משא"כ שביעית בזמה"ז, ואמנם לענין ספיחין לרוב ראשונים דהוה דרבנן לכא' מהני אפ' קנין דרבנן, אך כיון דעל עיקר שביעית לא מהני קנין דרבנן, הו"ל כמעשר ירק דכ' המהרש"ל דלא מהני בו ברירה כמבו' בחזו"א דמאי סי' ט"ז ס"ק ו' וגם כיון דלגבי הדאורייתא נקטינן לחומרא גם לדרבנן נקטי' כן, כמש"כ בפ"ג שם בשם תשו' רעק"א וחת"ס .

[45]ואף דהבעלים ישראל אינו יכול לזרוע שם הרי מבואר בחזו"א סי' ד' ס"ק ד' הובא לעיל הערה  NOTEREF _Ref181675082 \h 5 דגוי שגזל שדה מישראל הספיחין אסורין, אך י"ל דכיון דע"פ חוקי ממשלת הרשע הציוני לא יוכל להוציא את הקרקע הו"ל יאוש, אבל עדיין לא הועלנו דכיון דהנכרי אינו מכוון לעשות קנין המועיל הוה הפקר, ואי הוה הפקר הלא בחזו"א סי' י' סק"ו כ' דשדה הפקר איכא ספיחין, אך שדה הפקר שבשליטת נכרי לא נתבאר, ויל"ד דזהו בכלל שאין לקונסן לפי שאינם מצווין.

[46] בחזו"א סי' י' סק"ו "ישראל שהוא אריס בשדה של נכרי הספיחין העולין מאליהן אסורין שהרי ישראל שותף בהן", וזה מצוי הרבה שישראל משקיע אצל גוי להיות שותף בעסק הירקות ומקבל חלקו באופן של שותפות בירקות, וזה בכלל הסכמים סמויים כמובא בהערה  NOTEREF _Ref178062779 \h 24, וכן יש לדון כשמוכרים מניות מעסק של גידול ירקות וישראל קונה חלק א' דחשיב שותף, לכה"פ לענין יש קנין כמבו' בהערה  NOTEREF _Ref181675082 \h 5, וכן יל"ד כיון דכל הבנקים הם לפי התר עיסקא, א"כ כל הלואה מהבנק, הבנק שותף בחצי, דמחצה פיקדון, רק לפי חוקי ממשלת הרשע הציוני אין שום משמעות להתר עיסקא, אך מי שסומך על התר עיסקא הרי שסומך שהאמת כן, א"כ גם כשנכרי לוה זה כפי היתר עיסקא, רק י"ל דכוונת הבנק רק למי שיש עליו איסור ריבית, וזה בלבו ובלב כל אדם, אבל כיון שיש נכרים שע"פ דתם אסור ללוות בריבית (מוסלמים) ובארה"ב יש להם בנק מיוחד שמלוה להם והם רושמים את הבית על שם הבנק ומשלמים שכירות, ואח"כ הבנק נותן להם את הדירה, א"כ י"ל שהם סומכים על התר עיסקא, אבל לפי מה ששמעתי מר' יוחנן וינר שיחי' אין הם סומכים על התר עיסקא, וצריך בירור.

[47] ואף שהזרע המים כלים ולא נשארים, אעפ"כ יש להם שותפות  בשבח הקרקע, לפי שהוזילו, ובשתילים יש להם חלק בירק עצמו, שהרי לא גרע מיורד לשדה חבירו ברשות שאין לו אלא שכרו מהשבח, כאריס או בשתל, כמבו' בחו"מ סי' שע"ה סעיף ד', וא"כ הו"ל כאריס בשדה ישראל, אך י"ל דהתם הוה רק שיעבוד, אבל כיון דבשדה הפקר זוכה בשבח, כמש"כ בחזו"א שביעית סי' ג' סק"ד, הכ"נ כיון שמתנים לקבל מס ואם לא יחרימו לכאו' זוכה בשבח.

[48] הנה כל זה ברור לפי שיטת המנח"י ועמו מרבני ירושלים, שנוקטים שיש לשלטון הרשע הציוני בעלות של ממון ציבור של ישראל אפי' לשליחות לתרו"מ, אך  לדעת החזו"א(הובא גם במנח"י שם) ששלטון הרשע הציוני הו"ל מוכס העומד מאיליו [ובחזו"א ב"ב סי' ד' ס"ק ט"ו, דאפ' ז' טובי העיר ואפ' שנבחרו ע"י כל בני העיר ולא רק ע"פ רוב, אין בכחם לעשות מה שאין בי"ד יכולין לעשות, ובסנהדרין סי' ט"ו סוף ס"ק ד' דדיינים אפ' שהמחום עליהם בני העיר, אינם יכולים לדון ע"פ חוקי עכו"ם, ואם דנין הוא גזל דעושה ומרימים יד בתורת משה, וע"ש בב"ב ובסנהדרין שכ' שכל שהבחירה לא היה לש"ש, לטובת העיר, רק מטעמים אחרים אין להדין ז' טובי העיר, ואין להם דין דיינים כלל וגם אסור להעמיד רשע אך אם עברו ומינום לכא' אי עביד לא מהני ומלכי ישראל הרשעים, צ"ל שנתמנו ע"פ נביא, אך בתו' סנהדרין כ' ע"ב בתי' האחרון דאחאב לא נתמנה ע"פ המקום,וצ"ע]וכן מיוחס לחזו"א השיטה שכל השייך למדינה הוא הפקר ואין כאן ממון ציבור כיון שאינו ציבור הנוהג ע"פ תורה וא"כ כל ממון שבידם בגזל, ואף אם מתיאשים הבעלים, אין הגנב מזכה לציבור, וגם ממון ציבור הוא רק כשהוא לתועלת הציבור, אבל נגד התורה אינו טובת הציבור, ובטל שם ממון ציבור מיניה, וגם כיון שהציבור כולל גם כאלו שע"פ התורה אין הם בכלל הציבור, כגון אזרחים תושבי חוץ, א"כ אינו ממון ציבור של התורה,והו"ל ככסף שיועד לכלבים שאין כאן שום בעלות, וכן נוהגים היתר עפ"ז שאין ריבית בבנק הדואר הציוני, אך גם לחזו"א יש לדון דהו"ל יד הפקר באמצע ולא הו"ל קרקע גוי ולא מיבעי למ"ד יש קנין, אלא גם לענין ספיחין כיון שיש בפועל שלטון ישראל לזריעה ע"י הפקעה וכדו', וכמבואר בחזו"א סי' י' סק"ו שבשליטת ישראל בשדה הפקר הו"ל ספיחין.

[49] ובחזו"א דמאי סי' ט"ז ס"ק י"א כ' דהמכשיל באיסור דרבנן, עובר בלפנ"ע דאורייתא, וא"כ אף להני דס"ל דשביעית בזה"ז דרבנן עובר בלפנ"ע דאורייתא, דהרי נותן לפניו מכשול ומאי איכפ"ל דהמכשול מדרבנן, [אך צ"ע מדברי הראב"ד ע"ז ט"ו ע"ב והובא גם ברשב"א שם שכ' לגבי מכירה לישראל חשוד "ולאו לפני דלפני הוא אלא לפנ"ע ממש הוא דהא ישראל מצווה על שביתת בהמתו בשבת וגזירה משום נסיוני", ולכאו' תיפו"ל  דמכשילו באיסור דרבנן של מכירה לגוי] ואף דהוה לפני דלפני שהרי הגוי מכשיל לישראל דלא מפקדי' כמבו' בע"ז י"ד,  היינו דוקא  בגוי, אבל בישראל הרי חייב מדין ערבות, ומדין הוכיח תוכיח, ומדין השבת נפשו שנלמד מהשבת אבידה, שלא יכשל ישראל אפ' שלא בסיבתו כ"ש בסיבתו,ואפ' קטן אוכל נבילות שי' תו' שבת קכ"א הובא ברמ"א או"ח סי' שמ"ג, דבהגיע לחינוך בי"ד מפרישין אותו, ועי"ש מ"ב סק"ז בשם הח"א דבאיסור דאורייתא יש להחמיר כדיעה זו, וכ"ש גדול שחייב במצות מן התורה.

[50] ובפרט אלו שמעבר לקו הירוק, (אבל אלו שבקו הירוק הרבה מהם חיים כאן חיי רווח, שאינם משלמים כלום, ובונים בלא רשיון, והם עושים עצמם כלא ראויים לעבודה, ומקבלים שכר בטלה, וגם כל ההטבות ביטוח לאומי וחינוך חינם, ולימודים באנוברסיטאות חינם)

[51]כמבו' בחזו"א סי' כ' סק"ז ד"ה גם דהמנהג בישוב החדש דיש קדו"ש בפירות נכרים.

[52] כמש"כ בספר תורת ר"ש סלנט סי' נ"ח "אין נכון לדעתי לשלוח גם יין, משום אין מוציאין פירות שביעית מארץ לחו"ל והגם שאנו מקילים בא"י בשנה השביעית, כדעת האומרים שאינו נוהג שביעית בפירות עכו"ם אולם זה רק מפני שקשה עלינו להחמיר בכל דיני שביעית וסומכים אנחנו על המקילים בשביעית בזמה"ז, אולם אנשי חו"ל החובבים את ארצנו הק', למה להם להקל בזה, אשר יש כמה מחמירים גם בפירות של עכו"ם, ולדעתם אחר הביעור צריך להחזירם לא"י, ולקיים בהם מצוות ביעור", והשל"ה כ' לגבי הפקעה ממצות שביעית, בשער האותיות עמ' נ"ז, "רבים מיושבי ארץ הקדושה רצו לפטור את עצמם מחמת הדוחק הגדול שהיה ערב שביעית רעב במדינה ולא היה סיפק בידם לאכול דבר יום ביומו ק"ו להכין איזה ענינים בביתם על שנת השביעית ואמרו שנויי דחיקי ואני דנתי עם עצמי וחשבתי בלבבי אני מחויב לקיים יותר מהם ואפ' למכור גלימא דעל כתפאי כי יאמר לי הקב"ה למה באת ממקום שהיית פטור מזה ובאת למקום החיוב ועתה במקום החיוב תעזוב המצוה הזאת מדוע באת לטמא את ארצי בשלמא הדרים כבר שמה אין עונשם גדול כ"כ ועוד כל הנוסע לארץ הקדושה נוסע בשביל לקדש את עצמו ולקיים המצות אשר שמה וכו".

[53] וגם קודם הביעור אינם יכולים לשלם עבור האוכל, לבית החלמה או למסעדה, דהוה סחורה, ואף אם הוא בהבלעה, והיינו שאומר שמשלם יותר על שאר הדברים והשביעית במתנה, לרוב הוה הבלעה הניכרת, אך יל"ד באופן שגם אם לא יאכל קדו"ש או הבלוע בקדו"ש, לא יוזילו את המחיר א"כ לכאו' אפ"ל שאינו משלם ע"ז, אבל כל זמן שאם יתבע שיתנו לו חייבים ליתן הו"ל סחורה, רק צריך להתנות שאינם חייבים ליתן לו השביעית, ומשלם על שאר הדברים וצ"ע.

[54] במדריך הכשרות פסח תשנ"ד עמ' כו פרק שלם על הפקעת שערים, וכן בפסח תשס"ב עמ' יד, והפתרונות נגד ההפקעה, אך עדיין המחיר גבוה, ויוכיח הערמות הגדולות של הנכרים שכדאי להם לקנות יבול של ישראל ולהערים למכור לישראל, ובע"כ שהמחיר גבוה יותר מהשוק הרגיל, וכמבואר במדריך הכשרות פסח תשנ"ד עמ' כט.

[55] כבר הוזכר לעיל פרק א סעיף ד' ובהערה  NOTEREF _Ref182761670 20 כל דרכי השגחה והפיקוח היקר שעולה להשגיח על ירקות הנכרים, שבאמת יהיו של נכרים.

[56] כמש"כ בחזו"א סי' י' ס"ק י"ב "מיהו אפשר דבשל שישית ושל חו"ל מותר אף מן החשוד דלא מיקרי זיקת שביעית אלא בגדל מעצמו בשביעית ואף דברים שאין אסורין משום ספיחין אין לוקחין מהן אבל של שישית ושל חו"ל לא מצינו" וכן יל"ד בעציץ שאינו נקוב, אף אם יש אופן המותר, או עציץ נקוב ע"ג דבר המעכב את היניקה, או שהנוף יוצא ע"ג דבר המעכב, דכיון דיכול לעבור עליו איסור שביעית בקל, ע"י שיוציא מן הבית, אפשר דהוה זיקת שביעית.

[57] ואמנם יל"ע דמתני' בבכורות תנן ג"כ דהחשוד למכור טבל לשם חולין מתוקנין אין לוקחין ממנו דבר שיש בו זיקת מעשר, וכן תנן התם דהחשוד למכור בכור לשם חולין אין לוקחין ממנו דבר שיש בו זיקת בכור, וא"כ לא נוכל לקנות פירות וירקות ובגדי צמר, וכבר נתקשה בזה בזכרון שאול, ואולי במקום שא"א שאז הקנס על הקונה ולא על המוכר לא גזרו חכמים, וכמש"כ סברא זו תלמיד החזו"א במשפטי ארץ עמ'  283, וכעי"ז בס' מגן האלף סי' תמ"ח לגבי חמץ של מומר, וע"ע בצה"ל פ"ו ס"ק י"ב דא' שאל את החזו"א אם נוהג דין זה ואמר לו אפ' אם אינו נוהג וכו' משמע דמספק"ל, ובקיצור הל' פ"ד דין י"א ופי"א דין ד' הובא דין זה למעשה, וצ"ע [וע"ע ביאור הגר"א יור"ד סי' קי"ב ס"ק י"ז שמדמה כשאין פת ישראל שמותר אפ' פת בע"ב נכרי לדמאי שמותר לאכסנאי"דלא חמירא מדמאי" (וע"ע שם ס"ק כ"ט שמדמה לדמאי, שבטל ברוב ואע"ג דדמאי י"ל עיקר מן התורה כ"ש פת עכו"ם שאין לו עיקר) וצ"ע אם שייך לכאן, וצ"ע למה הגר"א דימה לדמאי הרי בירו' שביעית פ"ו מתיר להדיא כשאין פת ישראל מצוי] ומתנה מותר כמש"כ בחזו"א סי' י' ס"ק י"ב ד"ה ירו' וד"ה שם ביקייא, ולא אמרי'דכיון שיכיר לו טובה יהיה בכלל האיסור, ואם משום המתנה יקנה אצל חשוד אחר לכאו' הוה לפנ"ע, ועי' קיצור הל' פי"א דין ד' במקורי הדינים.

[58]ואם צריך קירור בשמיטה אפשר ע"י גנורטור, אך אם זה מייקר את הירקות ניתן לאחסן סמוך לגבול, ולמשוך חוטי חשמל מירדן, ששם מופעל החשמל ע"י נכרים, ויש לברר אם דה שייך במציאות, ולגבי הנאה מירקות שנשמרו בקרור ע"י חשמל של חילול שבת עי' פ"ד הע'  NOTEREF _Ref182762682 117.

[59] וגם כשאין המחיר שוה י"ל דהוה אין גוף ישראל נהנה וצ"ע.

[60] ועי' מדריך הכשרות תשס"ז עמ' צ"ח כ' "הגיעו אלינו תלונות על משלוחים של פירות וירקות למוסדות שונים שלא יצאו דרך החנות שבהשגחה אלא ממחסנים שונים והן עלולין להיות בחששות טבל, הגיעו גם תלונות על משלוחים ביום ראשון שהם בלתי מעושרים ובלי שום השגחה, לידיעת המזמינים משלוח פירות וירקות הביתה אצל החנויות שבהשגחה, כי אין לנו השגחה על המשלוח, ואיננו אחראים כלל וכלל על המשלוח בענין הפרשת תרו"מ, לכן הננו מזהירים את כל מזמיני המשלוחים שידעו את המכשלה הזאת, ועליהם האחריות אא"כ יש אישור מהמשגיח על תעודת המשלוח שהופרש תרו"מ ופרטים על המשלוח". ועי"ש עמ' ק"ה עמ' קל"ט ועמ' קע"ד שכ' שאין שום אחריות על משלוחים רק עם תעודה וחתימת המשגיח, וכן במדריך הכשרות פסח תשנ"ד עמ' י"א ופסח תשנ"ה עמ' ט"ז וניסן תשס"ב עמ' כ"ג בענין הקטירנגס, שאין שום אחריות אחר שיוצא מפתח החנות וע"ע בשו"ע או"ח סי' ל"ב סעיף י' וביה"ל ד"ה משום.

וכן בעיר שיש חנות של ספיחין קרובה והחנות הכשירה רחוקה ובפרט בעיר שרובה ספיחין, דבדאורייתא קי"ל ביור"ד סו"ס קכ"ז וביאור הגר"א ס"ק ל"ב וסי' ק"כ ס"ק ל"ו, דאין קטן נאמן במקום טורח אף בבידו, ולהני דשביעית דאורייתא, ונזרע וגם נעבד, או ספיחין דאורייתא דבודאי אינו נאמן, אך בשביעית בזמה"ז יל"ד אי עיקרו מן התורה ג"כ אינו נאמן, וגם להני דנעבד או ספיחין דרבנן א"כ לא הוה עיקרו מן התורה אבל עיקר שביעית, מן התורה, וצ"ע. וכן יל"ד בנאמנות קטן בשאר שנים באיסור ערלה ובשר ודגים ללא סימנים.

[61] ובמנחת ביכורים על התוספתא שם כ' בפשיטות דרק לענין סחורה צריך לנהוג קדושת שביעית, ואמנם כיון שעיקר הטעם שאין מוכרין פירות שביעית בנשתייר לו, במשקל, מבו' בירו' [והובא בר"ש פ"ח מ"ג] משום דאל"כ לא ינהג בהם בקדושה, ולכך תקנו שלא ישקול, ואז גם ימכור בזול כמבו' בפי' הרא"ש, וא"כ בפירות חו"ל אין סיבה לתקן שלא ימכור במשקל, רק אטו פירות א"י ואם פירות א"י עצמם אין בהם איסור רק שינהגו בהם קדושה, ואעפ"כ חיישי' שלא יבוא לשקול בשל א"י ואז לא ינהג בשל א"י בקדושה, כ"ש שעצם הקדושה אם לא ינהג בהם דאז אתו לאחלופי בפירות א"י, אך החזו"א כ' "ואפשר משום דהאדם להוט לשקול ולמדוד גזרו בזה טפי", וצ"ל דכוונתו דאי לא הא לא קאי הא, דבאל"ה ודאי שהקדושה היא גזירה קרובה יותר מאשר משקל דהויא גזירה לגזירה, אך בשנות אליהו פ"ח מ"ג כ' דאיסור משקל משום בזיון, ולכא' כונתו דהא דאמר בירו' אף הוא אינו נוהג בו קדושת שביעית היינו שעצם המשקל אינו מנהג קדושה, ועי' ח"ג הע' 15, וא"כ אינו גזירה לגזירה, אף דלכאו' איסור משקל מדרבנן.

[62] במנח"י ח"י סי' קי"ד כ' דחנות עם הכשר הו"ל פירות הניכרין, כיון שיודעים שמוכרים פירות שאין בהם קדו"ש, ואף בחנויות שמוכרין גם מאוצר בי"ד ירקות מערב שביעית, וכהיום אפשר לגדל בחממה ע"י זריעה מערב שביעית עד חנוכה של שמינית, לדעת הר"ש הרמב"ן והרא"ש, ולדעת הרמב"ם במקום שאין ספיחין בעבר הירדן ועולי מצרים, הרי שוקלין בהתר, כמש"כ בחלק ג' סעיף י"ב, וגם בחנות שעושין שליחות לפירות עכו"ם ג"כ המשקל בהתר כמש"כ שם, ועי' ד"א בביה"ל פ"ד הל' ה',  וגדר ניכרין כ' בחזו"א שם "אם אין רוב בני העיר בקיאין בהכרתן מפני שלא הורגלו בהן מותר כיון שהן ניכרין בצורתן ואינן מתחלפין לבקי ורגיל בשניהן" אבל טעם וריח לא מיקרי ניכרין כמבו' בירו' פ"ב דדמאי לגבי דמאי, אך כ' בחזו"א דמאי סי' ה' סק"ב "וי"ל דהאי מראה וטעם דאמר בירו' היינו בשינויים קלים הניכרין למדקדק אבל החלוקין לכל ונקראין למין בפנ"ע אף שהן מין אחד באמת ודאי הולכין אחר מינן" ובד"א בביה"ל מסתפק אם גם אריזה שכתוב עליה שזה מחו"ל מהני, ולכא' אם ריח לא מהני מפני דבעינן ניכרין למרחוק, א"כ הכתב לכא' ג"כ אין ניכר למרחוק, רק אם יש צבע או צורת אריזה מיוחדת המוכחת שהיא מחו"ל, אך קופות הבאות ממדינת ירדן וכתוב עליהן עמן אינו ניכר כיון דאפשר דהוה מעבר הירדן המקודש, ובתוספתא פ"ג דמעשרות הל' י"ח לגבי דמאי דגם דמים לא מיקרי ניכר, אם הוא זול.

[63] בדמאי ודאי אזלי' בתר רוב, כדתניא בתוספתא פ"ג דמעשרות הל' י"ח, ובירו' פ"ב דדמאי הל' א', ולכא' ה"ה שביעית, אך י"ל דשביעית שאני דא"כ ישתכח כל איסור סחורה, אך בחזו"א כ' דגם בשביעית ברוב מהני.

[64] אך אם ממלאים בכלים חתומים, הוא כלול בספק אם אריזה מהני, אך עד שנותנים בכלים לכאו' אין הכר וצ"ע, אך מותר לדרוך בעריבהולכתוש בבודידאשהוא הבד הקטן, כתנן פ"ח מ"ו לגבי פירות שביעית.  

[65] וכן במ"ב סי' ת"ן ס"ק ט"ו לגבי שליחת עבד לקנות לעצמו מזונות כ' "אבל לא יאמר לו הילך דינר זה וקנה לך חמץ מן החנוני ואכול אפ' אם הוא עכו"ם דעלמא שאין מזונותיו עליו דכיון שהישראל עצמו אסור לו לקנות חמץ אסור לו לומר לעכו"ם לקנותו דאף שהנכרי קונה אותו לעצמו ולא בשביל הישראל כיון  שהישראל נותן לו דינר ואומר לו שיקנה בו חמץ והעכו"ם קונה אותו בדיבורו הרי נראה כשלוחו אבל מותר לומר לו קנה לך חמץ בדינר שלך ואכול", וצ"ל דאסור לישראל לקנות לנכרי חמץ בפסח, שהרי אפ' להאכיל חמץ של הפקר לבהמת הפקר אסור כמבו' במ"ב סי' תמ"ח ס"ק כ"ח דיש לו הנאה במה שממלא רצונו, וה"נ מתמלא רצונו, אך להגר"א שהובא שם בשעה"צ ס"ק ע"ה דזה רק בחמץ ולא בשאר איסוה"נ ומדרבנן צ"ל דאסור לומר לגוי ומשום דעיקר חמץ דאורייתא, וגם בלא"ה הרי בודאי שאין עושה לגוי בחינם דאיכא לא תחנם וא"כ נהנה בטובתו, ועי' הגהות רעק"א יור"ד סי' קס"ט סעיף ז'  ובבית מאיר שם.

[66] ועי' מג"א שנהנה קצת, ובע"כ כן דבלא"ה הו"ל לא תחנם, אלא שאינו הנאה גדולה, ולכן נאסר בשל ישראל בשביל הנאה זו.

[67] והיינו הנאה גדולה דבלא"ה גם בשל ישראל יש הנאה קטנה כנ"ל בשם המג"א.

[68] כך מפו' בביאור הגר"א הנ"ל שמפ' להרמ"א בשל גוי, והרי הרמ"א כ' "אם לא שהעכו"ם עושה להנאת עצמו", הא להנאת ישראל אסור, וכן הוא להדיא בגר"ז בסי' רמ"ד סעיף א', ורנ"ד סעיף ט' וי' אפ' בעושה למכור, וכן בלשון המ"ב ש"ז ס"ק ע"ג דבשל עכו"ם מותר כ' "והא"י עושה אותה ג"כ רק בשביל עצמו" אבל לישראל מבואר דאסור, ויש להוכיח כן מהא דאסור להנות ממלאכת עכו"ם דלק' פ"ד, ומיירי בשל גוי אפ' למכור, כמו מרחץ ודגים וירק וליפתא, וגם שאר דברים כמים ועשבים וכבש ונר וחלילים בפשוטו מיירי בשל גוי, וכן להדיאברמב"ן שבת קכ"ב לגבי כבש, ובר"ן שם בשמו, והובא בב"י סי' שכ"ה,  ובמ"ב  סי' רנ"ב ס"ק ל"ג ובשו"ע שכ"ה סעיף ד' וסי' תקט"ו סעיף א' וסעיף ד'.

וכ' התו' שבת קכ"ב ע"א ד"ה ואם, דחמיר מישראל בשוגג דמותר לר"מ "אבל בנכרי העושה לצורך ישראל אי שרית ליה אתי למימר לנכרי לעשות בשבילו", וכ"ה בתו' הרא"ש שם, וכ"ה ברמב"ן וברשב"א ובריטב"א שם, וברמב"ן וברשב"א עירובין מ' ע"א, ובריטב"א שם ל"ט ע"ב ד"ה ההוא טביא, וברמב"ם פ"ו מהל' שבת הל' ח' "ולא אסרו בכל מקום עד שימתין בכדי שיעשו אלא מפני דבר זה שאם תאמר יהא מותר מיד שמא יאמר לגוי לעשות לו וימצא הדבר מוכן מיד", וכ"ה ברא"ש חולין פ"א סי' י"ט, ובסה"ת סי' רמ"ח ובסמ"ג ל"ת ס"ה, וכן בבעה"מ ביצה כ"ד ע"ב "ואם הביא מחוץ לתחום אסור גזירה שמא יאמר לו להביא בתחילה", וכ"ה בפרמ"ג סי' ד"ש א"א סק"ח, ובגר"ז סי' רנ"ב סעיף י', ובמ"ב סי' שכ"ה ס"ק ט"ז.

וכן שי'  ר"י ור"ת בתו' עירובין ל"ט ע"ב ד"ה אי, ובתור"פ ותו' הרא"ש שם, וביצה כ"ד ע"ב ד"ה לערב ותור"פ שם, וברא"ש שם, וברא"ש חולין פ"א סי' י"ט, דבשתי יו"ט של גלויות אסור גם ביו"ט שני שמא יאמר לנכרי לעשות כדי שיאכל לאלתר, וכ"ה בסה"ת ובסמ"ג ל"ת ס"ה, וגם ברש"י ביצה כ"ה ע"א ד"ה חוץ, דטעם למה אסור חוץ לתחום שמא ישלח בשבילו, והמהרש"ל מחקו, אך בסמ"ג שם הביאו בשם רש"י, ושי' זו הובא ברמ"א סי' תקט"ו סעיף א', ועיי"ש בהקדמת המ"ב לסי' זה.

וכן בריטב"א ב"מ צ' ע"א (הובא בשטמ"ק), ד"ה מ"ד מוכיח מאיסור הנאה דאסור אמירה אף בער"ש והיינו דאי היה מותר לא היו אוסרין מיד בליל שבת, ובע"כ דאיסור הנאה משום שמא יאמר, וגם הרמב"ן והרשב"א ב"מ שם הוכיחו מהנאה דאיכא איסור אמירה ביו"ט.

ושי' הרמב"ם בפיהמ"ש פ"ב דמכשירין מ"ב דטעם האיסור להנות ממעשה הגוי "לפי שאנו חוששים שמא הישראל רמז לעכו"ם ועוררו לעשות הדבר הזה בשבת".

ושי' הר"ן על הרי"ף שבת קכ"ב ד"ה ואם דהטעם שהחמירו בהנאה מנכרי משום "דבמלאכת נכרי איכא למיגזר שמא ירגילנו בכך לשבת אחרת", דהיינו דההנאה עצמה חשיבא אמירה, אך בד"ה ואם הגמ' כ' כשי' שאר הראשונים "שמא יאמר לו מלא".

[ואמנם באמרי בינה  תערובות סי' י"ד כ' דטעם איסור הנאה ג"כ מטעם שמא יעשה בעצמו, כמו באמירה שכ' הרמב"ם בפ"ו מהל' שבת הל"א דהטעם שמא יעשה בעצמו, ולפ"ז אין ראיה דיש איסור אמירה בשל נכרי, אך בכל  הראשונים וגם ברמב"ם עצמו מפו' הטעם שמא יבוא לומר לו, ובעיקר קו' האמרי בינה דהוה גזירה לגזירה,להר"ן דעצם ההנאה הוה אמירה וכן להרמב"ם בפיהמ"ש דחיישי' שמא רמז ולא פלוג רבנן, לא קשה כיון דהוא קנס על האמירה, ואפ' לשאר ראשונים כבר הק' כן הרשב"א שבת קכ"ב ותי' דכולה חדא גזירה היא, ובריטב"שם כ' "דאי לאו הא לא קיימא הא וכולה חדא גזירה היא כדי שלא יעשה אדם מלאכתו בשבת ע"י גוי ונעשה השבת חול", (ולטעם הריטב"א יל"ע למה אמירה בשאר איסורין אסור וצ"ל שלא יעשה קל בעיני בנ"א)].

ואם נימא דבשל עכו"ם ליכא איסור אמירה א"כ לכל הנך ראשונים למה אסרו בהנאה, הרי לכתחילה יכול לומר לגוי לעשות בשל גוי לצורך ישראל, ואם אסור באמירה מפורשת בשבת מטעם ודבר דבר לכאו' לא היו אוסרים בשביל זה, שהרי יכול לעשות בהתר, וגם אפשר ע"י רמז או מער"ש, וברמב"ם בפיהמ"ש מיירי להדיא ברמז.

 ואף לרש"י ביצה  כ"ד ע"ב ובעירובין ל"ט ע"ב, דאיסור בכדי שיעשה הוא מפני שנהנה ממלאכת שבת ולכך מותר מיד במוצאי יו"ט ראשון,  וכמבואר במ"ב בהקדמה לסי' תקט"ו, וזו שיטת המחבר בסי' תקט"ו סעיף א', ואסור אפ' במקום שעושה כדי לגמור מלאכתו כמבו' ברמ"א רנ"ב ס"ד, וכמבו' בב"ח ומג"א ומ"ב ס"ק כ"ט, אך גם לרש"י יש להתיר כיון שלא נעשה לצורך ישראל כמו בעיר שרובה נכרים והרי המחבר ס"ל כרש"י בסי' תקט"ו וברנ"ב התיר בקצץ וגמר בשבת, רק ס"ל לשי' זו דאסרו משום שנעשה בשביל ישראל אף שנעשה בשביל קציצה, משא"כ ברוב עכו"ם, ותו' הרא"ש הק' עליו מאי שנא מבשל שוגג דמותר להנות,  ותי' התו' בעירובין ובביצה והרא"ש בביצה דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן, ולפ"ז אין ראיה דאסור לומר לגוי לעשות בשל  גוי לצורך ישראל, דאין האיסור משום שמא יאמר, אך הבעה"מ והריב"ב והרמב"ן במלחמות ביצה שם, ובחידושיו עירובין מ"א, והרשב"א והריטב"א והר"ן בעירובין שם, והרמב"ם לפי מה שנקט הב"י בסי' תקט"ו וכ"ה לפנינו ברא"ש בביצה, ס"ל דמותר ביו"ט שני כרש"י [אך בהגמ"י פ"ב מיו"ט אות י' כ' דהרמב"ם כתוס'  ועי' ק"נ ביצה פ"ג אות כ' שג"כ נוקט כן] אעפ"כ הק' הרמב"ן והרשב"א והר"ן  מהא דמבשל בשבת, ותרצו דנכרי חמור שמא יבוא לומר לגוי לעשות, וכן הרמב"ם והבעה"מ והריב"ב כ' טעם איסור הנאה ממלאכת נכרי שלא יאמר לנכרי לעשות, והב"י פסק כרש"י דהרמב"ם והרי"ף ס"ל כן כמש"כ בהקדמתו, אך בב"י גופא כ' כיון "דרבים וגדולים הם ובמידי דרבנן".

ובעצם שי' רש"י, בריטב"א עירובין מ' כ' כדי שלא יהנה ממעשיו הרעים של הגוי, וביש"ש בביצה דגנאי הוא להנות ממלאכת שבת ויו"ט, אך צריך טעם למה רק בנעשה בשביל ישראל אסור, וגם הרא"ש בביצה על קו' תו' ממבשל כ' דבנכרי החמירו וצריך טעם למה בנכרי החמירו, ואולי לפי רש"י היינו דכשנהנה חשיב כגורם לעשית הגוי שעשה בשבילו, משא"כ בישראל דלא שכיח לא גזרו, או להרא"ש דגוי קיל לכך החמירו שיחשב גורם, אבל אינו איסור בלא טעם, וא"כ גם לרש"י מוכרח דאסור לומר לעכו"ם בשלו ע"מ למכור לישראל, דאם מותר לומר לו למה אסור לו להנות, ועי' הע'  NOTEREF _Ref182798073 \h 110 דתלמיד הרשב"א אף דס"ל כרש"י, ס"ל דגם בשאר איסורין אסור להנות מנכרי שעשה לצורך ישראל.

[69] השו"ע ביור"ד רצ"ז (הראשון) סעיף כ' העתיק לדברי הרמב"ם שכ' ומותר לומר לעכו"ם לזרוע לו כלאי זרעים, הט"ז והגר"א בשם הכס"מ והמהר"י קורקוס פי' דלו היינו לצורך הגוי [ואמנם לפנינו בכס"מ ובמהר"י קורקוס איתא אף שהוא בשליחותו של ישראל ולצרכו, משמע דלצרכו היינו לצורך ישראל אך פי' הט"ז והגר"א לכא' מוכרח בדעת הכס"מ שפי' הא דהרכבת אילן שהובא בשו"ע רצ"ה ס"ב משום אמירה לעכו"ם, והיינו בשל גוי דבשל ישראל קשה קו' הראב"ד דתיפו"ל משום מקיים וצ"ע].

אך הגר"א ס"ק ז' פי' דמיירי לצורך ישראל ומותר כיון שהאיסור נעשה בשל עכו"ם, וכן בחסימה מותר לומר לו חסום פרתך ודוש תבואה שלי, [והא דהרכבה דסי' רצ"ה פי' הגר"א דהיינו משום דב"נ אסור בהרכבה,] וצ"ל שאין ישראל נהנה שהרי אין מקבל פרי חדש, רק הגוי זרע בתערובת ולא היה צריך לברור, או שלא היה צריך להרחיק, אך בהרכבה שמייצרת פירות חדשים צ"ע, וגם בחסימה אין כאן הנאה גדולה שהגוי מעלה בדמי שכירותה כנגד מה שאינה אוכלת, אבל אם דש בחינם ונהנה שאינה אוכלת משלו י"ל דאסור, והיינו דכל שגוף ישראל נהנה או שלוקח ההנאה לעצמו חששו חז"ל שיבוא לעשות בעצמו, שהוא להוט אחריהם, ובחסום פרתי ודוש בה, ג"כ להגר"א מותר, דג"כ אין הנאה של ישראל גדולה, ובזה פליגי תו' והמרדכי כמש"כ בהערה 55, ועי' ביאור הגר"א אבהע"ז סי' ה' ס"ק ל"ג שנסתפק אי דווקא סירוס בשל ישראל, וסיים בצ"ע אולי מספק"ל אי הוה הנאה גדולה דאז אסור אף בשל עכו"ם, אך קשה גם לט"ז וגם להגר"א למה דייק הרמב"ם לומר כלאי זרעים, דמשמע דכלאי הכרם אסור, ואולי להגר"א התם שצריך להרחיק הרבה הו"ל הנאה גדולה במה שזורע תחת הגפן וצ"ע.

ובאמת דברי השו"ע גופא לא קשה כלל דיל"פ ע"פ מש"כ בסעיף ו' דיכול לעשות בהיתר ליכא איסור אמירה, והכ"נ בכלאי זרעים הרי יכול לעשות בראש תור או להטות את העלים לכאן ולכאן, או לחפור טפח, או להגביה טפח,או לעשות צור"פ,  ואין הישראל צריך דווקא שיזרעם ביחד, אלא שהגוי מתעצל, וכיון שבקל אפשר לעשות בהתר אין כאן איסור, ובודאי שאין איסור נהנה שהרי לא יצא פרי חדש, ולפ"ז אתי שפיר  דנקט כלאי זרעים.

או דנפרש ע"פ מש"כ בסעיף י' דהגוי עושה לעצמו דהו"ל כאריס דמותר ואדעתא דנפשיה קעביד.

 או דנפרש דלזרוע לו הכוונה שאם ירצה יקנה אבל אינו מתחייב לקנות והגוי יכול למכור לגויים, כמש"כ בסעיף ה'.

עוד י"ל דכיון דקיי"ל בחו"ל כר' יאשיה דרק במפולת יד אסור, וכ' הכס"מ פ"ד מכלאים הל' ט"ז דגם בכלאי זרעים קיי"ל כן, ואף דאסור גם בלא מפולת יד כמש"כ הכס"מ בפ"ה הל' א', והיינו מדרבנן כמש"כ בפ"ד הנ"ל, וכיון דהוה דרבנן ובשאר איסורין, ואינו איסור חפצא מותר כמש"כ בסעיף י"ב ואף דמפולת יד הוה דאורייתא, חשיב איסור דרבנן שאין בו אמירה, ואף דמצוה דבזה"ז דרבנן חמיר טפי, אף שאין לו דאורייתא כעת, כדמוכח בחזו"א דמאי סי' ט' ס"ק כ"א [וע"ע לשונו בסי' ט"ז ס"ק י"ז שכ' "ואין לך עיקר מן התורה יותר ממעשר בזה"ז"] ואמנם למש"כ בשם הגר"א בסעיף י"ב  דבדבר שיש לו עיקר מן התורה אסור אמירה ומוכיח מאיסור שבות דשבת א"כ א"א לת' כן, אך אם זה"ז שוה לשאר דרבנן כדמשמע בנחפה בכסף יור"ד סוס"ד [ולגבי איסורים דרבנן הביאו תלמידו בברכ"י סי' תקפ"א] א"כ י"ל ע"פ שי' הראשונים שהובא בביאור הגר"א יור"ד של"א סק"ז, דלא קדשה לעת"ל, וא"כ כל כלאים בזה"ז דרבנן ומותר אמירה, אך את הרמב"ם זה לא יתרץ דהרי ס"ל קדשה לעת"ל.

הט"ז כ' בלשון אפשר דכיון שאינו מצוה שבגוף שמותר בחו"ל ליכא איסור אמירה, ולפ"ז בשביעית ג"כ ליכא אמירה שבות, רק מצדדים אחרים, אך בתו' ב"מ מפו' דאיכא אמירה שבות בשביעית דדמיא לשבת, כמ"ש סעיף ט"ז אות ו'.

החת"ס ח"ו סי' כ"ד כ' דכיון דאינו איסור חפצא לא נסתפק הש"ס לאסור, אפ' באיסור לאו, וא"כ למש"כ האחרונים דשביעית איסור חפצא, א"כ בשביעית איכא איסור אמירה.

הרדב"ז כ' דשאני הכא דכתיב שדך, אבל קשה דבשלמא אי היה מותר לישראל  לזרוע בשל  נכרי, שפיר מותר לומר לנכרי בשלו, אבל הרמב"ם כ' דאסור לזרוע בשביל גוי, דליכא למימר דבשל ישראל איירי בשביל גוי דפשיטא, וא"כ הוה כשבת ומאי שנא וצ"ע.

[70] בשו"ע סי ש"ז סעיף י"ט יש מחלו' אם הותר לומר כל העושה מלאכה אינו מפסיד בשאר הפסד חוץ מבדליקה, די"א דוקא בדליקה התירו, ועי' מ"ב סי' של"ד ס"ק ט' דכ' דהשו"ע סתם כדיעה הראשונה להיתר, וצ"ל דהוה יותר מרמז שהרי שם למתירין מותר רק בהפסד, וצ"ע מפיהמ"ש בפ"ב דמכשירין בהע'  NOTEREF _Ref182799835 \h 51, ומהשאילתות בהע'  NOTEREF _Ref182819220 \h 57, ומפ"ד סעיף י"ב בענין מרגילו.

[71] ועי' תשו' חת"ס חו"מ קפ"ח שכ'  דהיינו "באופן שגוי אחרון אינו יודע שעושה ע"ד ישראל דאם עושה בשבת ע"ד ישראל אסור להנות אפ' בלא אמירה".

[72] וההתר מפני שהנכרי קונה לעצמו והישראל אין לו שום התחייבות לקיים הבטחתו, ואז הגוי ימכור לאחר, וזה מוכרח שהרי מקור הדין הוא מהמרדכי והוא ס"ל דכל שישראל נהנה אפי' בשל עכו"ם אסור כנ"ל, ולכך בשו"ע סי' תקי"ז ס"ב ובמ"ב סק"ט מבואר שאסור לומר לגוי קנה ממעות שלך ואני אחזיר לך ואפילו מערב יום טוב, דהתם לא אמר לעצמך הו"ל כשלוחו, ואמנם עדיין צ"ב כאן ובסעיף ה' שהתיר הגר"ז לומר לעשות בשבת, דהרי כל אמירה לגוי לעשות בשל גוי הרי אינו מחוייב למכור לו, ואעפ"כ אסור, כמבו' בהע'  NOTEREF _Ref182799835 \h 51, וצ"ל דכיון דמפרש לעצמך מותר, ולפ"ז צ"ל דגם הגר"ז מיירי שאומר לו עשה לעצמך, אך סתימת לשונו לא משמע כן.

[73] ובמ"ב שם ס"ק צ"ט "ומה שמסיק אח"כ את התנור עיקר כונתו אינו אלא לחמם בית החורף דשרי [דהכל חולין אצל צינה וכו'] ולא לחמם את התבשיל ואף דהוי פסיק רישא לגבי התבשיל שמתחמם ממילא מ"מ באמירה לא"י דהוי שבות דלית בו מעשה לא מחמרינן כוליהאיכיון שכונתו לחמם הבית ולא לבשל הקדירות שעומדות למעלה ע"ג התנור".

[74] וכן לכא' מוכח מהגהות רעק"א סי' רע"ו הובא בשעה"צ שם ס"ק ל"ה, וכל מה שהתיר במ"ב שם משום דלא הוה פסיק רישא אבל פסיק רישא מבו' שם דאסור, ולא הוה פס"ר דלא ניח"ל שמותר המבו' בסי' רנ"ג סוף ס"א, וכנראה שהגר"א הסכים שם לזה, דניח"ל שידלק, וגם י"ל שהגר"א כ' שם רק לרמ"א, וכן במ"ב רנ"ג ס"ק נ"א כ' לגבי פס"ר, "ואפ' ע"י א"י יש מחמירין בזה ועיין במ"א וא"ר", והיינו שהמג"א הביא דברי הגהות מרדכי שכ' "דאפ' לומר לעכו"ם יש ליזהר".

ובבית רידב"ז פ"ב סעיף ד' כ' לשי' התרוה"ד במ"א סי' שי"ד סק"ה דפס"ר בדרבנן מותר אפ' ניח"ל, א"כ מובן למה מותר אמירה בפס"ר דהתרוה"ד לשי' דמותר, אך סברת הרידב"ז צ"ע דפס"ר בדרבנן היינו שהישראל עושה דבר שאינו מתכוון, אבל כאן האמירה במתכוון רק הנכרי עושה שלא במתכוון בפס"ר, וזה מנ"ל להתיר.

ויש להוכיח דאסור לומר לגוי לעשות פס"ר, מדברי השאילתות שאילה ק"ה שהביאו תו' ב"מ צ' ע"א ד"ה דגנבין "שהיו קושרים דינר בכיס של בהמה בחזקה והנכרי גונב הדינר ותולש הכיס ומסרסו" והובא גם בתו'  הרא"ש ובאו"ז, ובריטב"א בשם הגאונים, ולכא' הגוי ודאי מכוון רק לדינר ולמה אסור הרי אמירה כה"ג מותר אפ' לכתחילה, אך י"ל דהשאילתות לשי' בשאילה ק"ה שם דס"ל דבשאר איסורים קי"ל דאסור אינו מתכוון, והובא בתו' שבת ק"י ע"ב ד"ה תלמוד ממילא אינו מועיל כלום מה שעיקר כוונתו לדינר, אבל בשבת דס"ל אינו מתכוון מותר ממילא בפס"ר באופן שעיקר כוונתו לענין אחר מותר, ולתו' שם דבכל התורה מותר  אינו מתכוון א"כ גם פס"ר בכל התורה מותר באמירה לנכרי, או דהשאילתות לשי' דס"ל שם דסירוס אסור לב"נ כר' חידקא וא"כ הו"ל לפנ"ע כיון שהב"נ עובר איסור במעשה כיון דהוה פס"ר, אך הראשונים שהעתיקו לדבריו ורק דחו דלא משמע בגמ', אבל עצם הדבר אסור, משום אמירה, וגם הרי הגמ' בהו"א לא ס"ל כר' חידקא ואעפ"כ הוה ס"ל דזהו אמירה, וגם צ"ע מאי שנא מרמז שכ' בסעיף ב' דמותר ואולי כאן הוה ככל המכבה אינו מפסיד דהוה טפי מרמז שהרי נותן דינר כמש"כ בהע'  NOTEREF _Ref182819634 \h 53 וצ"ע.

ובתו' מו"ק י"ג ד"ה נטייבה "ואע"פ שאין מכוון ליפות דקאמר התם דפטור גבי שבת כגון בארעא דחבריה אבל גבי שביעית לא בעינן מלאכת מחשבת" לא משום דס"ל כהשאילתות דבשאר איסורין קי"ל כר' יהודה דהא תו' חולקים עליו וגם תו' שם ד' ע"ב ד"ה מפני דמיירי בשביעית תי' בפס"ר, אך אפשר דפס"ר דלא ניח"ל אסרי מדרבנן, ובע"כ דס"ל כשי' הרא"ש והר"ן שבת ק"י דפס"ר דלא ניח"ל פטור רק בשבת דכתיב מלאכת מחשבת, וכ"ה במג"א ש"כ סק"כ, [ועי' בית מאיר שם ובתשו' ר"א טעלזר סי' י"ב סק"ד] ובבית רידב"ז פ"ב סעיף ד' כ' דע"י צאן נמי מותר פס"ר, וצ"ע דכל החילוק של התרוה"ד משום דהוה שבות שלא ע"י מעשה אבל צאן שהביאם שם הוה מעשה.

[75] וכ' הגר"ז דאף באריס אסור לומר בהדיא לעשות בשבת וכן משמע לשון הרמ"א באבע"ז.

[76] אמנם הרמ"א באבהע"ז הביא דעת הסמ"ג שאוסר סירוס אצל גוי ועיי"ש ביאור הגר"א אות ל"ח, וכ"ה דעת השאילתות סי' ק"ה והאו"ז ב"מ צ', וכבר תמה המלמ"ל פי"ג משכירות למה כ' הסמ"ג דבעין לא איפשטא הילכך אסור, דהרי הוה ספק דרבנן וגם הראב"ד פ"א מכלאים הל' ז' כ' דלא איפשטא ולחומרא, ועי' פרמ"ג רס"ג מ"ז סק"ג שכ' דכיון דאסמכתא היא ביו"ט, ולכך בשאר איסורין חמור טפי משאר דרבנן [ועי' סמ"ג שהובא בב"י סו"ס רמ"ד ובט"ז סו"ס רמ"ג ופרמ"ג במ"ז שם, ובלבוש שם ס"א הביא ב' דעות, ולשון הסמ"ג הוא מיראים מצוה ד"ש שכ' שהוא דאורייתא בשל ישראל, ולבסוף כ' דאפשר דאסמכתא היא, ובמהר"ח או"ז סי' ל' כ' דדרשה גמורה היא היכא דלא קצץ, וכ"ה במור וקציעה רמ"ג, אך בא"ר כ' שהוא אסמכתא וכ"ה ג"כ בשעה"צ רמ"ג סק"ז] ובמהר"ם שיק סי' ק"ל כ' דאם תקנו גם בלאו א"כ יעקר כל התקנה בשאר איסורים ולכך א"א לומר לקולא, וביראים מצוה ש"צ כ' משום דתיקו דאיסורא לחומרא.

[77] איסור אמירה בשאר איסורים מבואר ג"כ בש"ך יור"ד סי' קמ"א ס"ק י"ז וס"ק כ"ג, לגבי עשית צורות וכן בפרמ"ג סי' ש"ז א"א ס"ק כ"ט הובא בביה"ל שם, לגבי בשר בחלב חת"ס יור"ד סי' שי"ד הובא בפ"ת יור"ד סי' ש"כ ס"ק ד', ובפרמ"ג או"ח סי' תס"ח מ"ז ס"ק ב' לגבי צער בע"ח, ומ"ב סי' ת"ן ס"ק ט"ו, לגבי חמץ בפסח, ובמ"ב סי' שמ"ג ס"ק ה' לגבי לא תאכילום, ובסי' תרט"ז סק"ג, לגבי סיכת קטן ביוה"כ, ובחו"י סי' ק"ן ופנים מאירות סי' ס' לגבי כלאי בהמה הובא בברכ"י ופ"ת יור"ד סי' רצ"ז(השני).

[78] אבל בשאר דרבנן לכו"ע ליכא איסור אמירה, וכ"ה בפר"ח שם ובנחפה בכסף יור"ד סי' ד' הובא בברכ"י תקנ"א ס"ק ד' ובשע"ת שם סק"ה, וכן בפרמ"ג סי' ש"ז מ"ז ס"ק ד' ואף בעשה בסי' תס"ח מ"ז סק"א כ' בפשיטות להתיר אמירה לעכו"ם, ובסי' ש"ז מ"ז ד' מספק"ל, ובסי' תק"י מ"ז ז' כ' דמותר רק במקום מצוה, אך בסי' רס"ג מ"ז סק"ג נוטה לאסור בכל האיסורים באיסור דרבנן ע"י גדול, ובמהר"מ שיק סי' ק"ל מוכיח מתו' ב"מ צ' דאסרי חרישה בשביעית מטעם אמירה לנכרי שבות והרי לא הוה רק איסור עשה, וגם מוכיח מאיסור הוצאה ביו"ט לצורך גוי דהוה איסור עשה, וצ"ע דהרי בשבת ויו"ט אפ' שבות אסור שלא במקום מצוה וכ"ש איסור עשה, וגם שביעית למש"כ תו' דהוא בכלל שבת ויו"ט, משא"כ בשאר איסור עשה.

[79] עי' הערה  NOTEREF _Ref182820235 \h 52 והע'  NOTEREF _Ref182820320 \h 75 דלכא' זה"ז הוה עיקרו מן התורה יותר משבותי שבת שהרי מעשה זה עצמו עתיד להיות דאורייתא, ובפרט למש"כ הבית הלוי ח"ג סי' א' סק"ז דלמ"ד קידשה לעת"ל יש קיום דאורייתא, א"כ ודאי דמצות התלויות בארץ  הוה עיקרו מן התורה, ומש"כ בביאור הגר"א יור"ד סי' קי"ג ס"ק מ"א דתרומה  בזה"ז לגבי הגעלת כלי חרס מקרי אין לו עיקר ודם מלוח מקרי יש לו עיקר, הרי ציין שם את הנמו"י ב"ב פ"ח ע"ב שכ' דכיון דאינו נוהג בכל מקום לכך קיל טפי, וגם א"א לדמות הענינים במה הקלו, וגם הירו' הרי למ"ד לא קדשה לעת"ל, אך למ"ד קדשה לעת"ל שהיא סברת רוב הראשונים ודאי הוה עיקרו מן התורה, וכן מוכח מבאור הגר"א סי' צ"ח ס"ק ל' דחלת חו"ל קיל [וכן בסי' צ"ט ס"ק י"ג דחלת חו"ל קיל עיי"ש] והרמב"ן ס"ל דה"ה כל דבר שאין לו עיקר מן התורה, ואעפ"כ תרומה כ' בס"ק ל"א דאף בזה"ז עולה בא' ומאה הרי דזה"ז מיקרי עיקר מן התורה, ובזה מיושב דבכור בזה"ז דהטלת מום דרבנן כמש"כ בביאור הגר"א יור"ד סי' שי"ג ס"ק ד' וכ"ה דעת הראב"ד ברא"ש ב"מ צ', וכ"ה דעת רש"י ע"ז י"ג ע"ב ותו' והרא"ש בכורות ל"ג ע"ב, אך י"ל דבכור חמיר כמש"כ פסקי תו' תמורה סי' ט"ז ואולי רש"י מודה, וכן הרמב"ם הל' אסו"מ פ"א ה"ז ס"ל דאסור מן התורה להטיל מום בבע"מ, אך גם להרמב"ם הרי גדולי הראשונים גרסו ברמב"ם פ"א מהל' בכורות הל' ה' דאינו נוהג בחו"ל מן התורה, ועיי"ש חילופי נוסחאות ברמב"ם פרנקל, ואעפ"כ מבואר במשנה בכורות ל"ה דאסור לומר לגוי וכ"ה ברמב"ם פ"ב מבכורות הל' ח' ובשו"ע סי' שי"ג ס"א, אך י"ל משום דהוה איסור חפצא, אך ממנ"פ מוכח או זה"ז עיקו או גרמא דאורייתא או חפצא, אך יש לדחות דהרי הראב"ד שהובא ברא"ש ב"מ צ' כ' דשאני קדשים דחמירי וא"כ אפשר דלכו"ע זהו הטעם.

[80] ובפשטות כוונת הגר"א דכל שיש בו דאורייתא אף הדרבנן אסור ע"י עכו"ם, אך לכא' כולל גם דבר שהיה דאורייתא ועתיד לחזור דנקרא עיקרו מן התורה, אף שכעת הוא דרבנן, וגם הבית אפרים קורא לזה עיקרו מן התורה, ולפי"ז נצטרך לומר דהגר"א נקט כדעת הרמב"ם פ"ח מיו"ט הל' י"ח והתו' חגיגה י"ז ע"ב ד"ה אלא, דלש"ס דילן מלאכה ביום הקרבת קרבן דרבנן, וכן ס"ל לר"ן ולמהר"ם חלאוה פסחים נ"א דמלאכת ע"פ דרבנן, וכן משמע ברש"י שם וכן מבואר ברש"י ב' ע"ב ד"ה ואידך, וכ"מ שם בגמ', וכמש"כ הפר"ח דמלאכה בע"פ בזמן המקדש הוא מדרבנן, אך הבית אפרים מוכיח שגם בעיקרו דאורייתא מותר שהרי דעת התוס' פסחים דף נ' שאיסור מלאכה בזמן המקדש דאורייתא, אך יש לדחות כנ"ל דהמתירים ס"ל דהאיסור מדרבנן מעיקרו.

[81] ובפרמ"ג סי' ש"ז א"א כ"ט הובא בביה"ל שם סעיף כ"א אסור ליתן בשר בחלב לעכו"ם בחול ולומר בשל לך וכן בקדירה בת יומא דלדידיה אסור, ובביה"ל כ' דדווקא שאומר בשל בכלי זה, וצ"ע דהרי כאן בשו"ע מבואר דאסור אפ' אינו בן יומו, ואולי התם דרק החפץ של ישראל ואין האיסור רק דרבנן אינו ב"י אטו ב"י וזה מותר בנותן לעכו"ם, ועכו"ם עושה לצורך עצמו, ולפ"ז מש"כ בשע"ת ס"ק ו' בשם תשו' הב"ח בגוי שעושה לצורך עצמו בשל ישראל היינו דווקא במלאכה דאורייתא ולא משמע כן דהרי מיירי שם גם בסיכה דרבנן עיי"ש, ולכא' לא מצאנו דשבת חמיר טפי לענין זה [ויל"ע למה כ' הביה"ל דהפרמ"ג מצדד כן הא בלשון ודאי קאמר לה].

[82] וגם בביטול איסור לכתחילה מבו' בב"י ובש"ך סי' צ"ט ס"ק י"א דהטעם שקנסו למי שנתבטל בשבילו "דחיישינן דילמא אתי למימר לעובד כוכבים או לעבד שמטלוהו" מבואר ג"כ דאסור אמירה לעכו"ם בדרבנן, להנך ראשונים שהביאם ג"כ הש"ך ס"ק ז'.

[83] ובסי' ש"צ כ' בשו"ע  דלצורך טבילת מצוה תיטול צפורניה ע"י נכרית, וכ' הרמ"א דה"ה ע"י ישראלית, וכ' הט"ז כדי שיהיה שינוי, אך בש"ך ס"ק ד' כ' דכיון דאמירה לעכו"ם שבות לכך הכא במקום מצוה מותר, אבל ישראלית הוה שלוחה ואסור, ואף דנטילת צפרנים דרבנן, וכבר הוכיח כן הגליון מהרש"א סי' רצ"ז (השני) סעיף ד', ובע"כ משום דהוה איסור חפצא, (אך צ"ע דהרי מבואר בסעיף ו' דאם יכול הישראל או הגוי לעשות בהיתר אין איסור והכא הרי בנטילה ע"י שינים מותר אפ' תוך שבעה כמבו' שם בשו"ע) וכן י"ל על כיבוס בשבוע שחל בו ת"ב או מר"ח דאסור אמירה לעכו"ם כמבו' בברכ"י סי' תקנ"א הובא בשע"ת שם סק"ז.

[84] וצ"ע דבנחפה בכסף יור"ד סי' ד' מיירי בשביעית בזה"ז, ובתחילת דבריו רוצה להתיר כיון דאין איסור אמירה בדרבנן, והרי שביעית הוה איסור חפצא כמבו' בהע' 102, וע"ע הע' 52 מש"כ שם לגבי עיקרו מן התורה.

[85] וגם בח"א כלל ס"ו ס"ח ובגר"ז סי' שמ"ג ס"ה מבואר דרק בחולה שאב"ס מותר לומר לגוי ליתן לקטן איסור דרבנן,וכ"מ במ"ב סי' שמ"ג סק"ה,וצ"ל דלא תאכילום הוה איסור חפצא שלא יאכל קטן ישראל איסור, דומיא דסתם יינן, וכן ברמ"א או"ח סי' תרט"ז סעיף א' דמותר לומר לגוי לרחוץ ולסוך קטן ביוה"כ ומבואר הטעם בהגהות מימוני' פ"ג משביתת עשור ובטור בשם ר"י משום דסתם תינוק כחולה אצל חמין,משמע דבלא"ה אסור כמש"כ במ"ב שם סק"ג, והרי הרבה ראשונים ס"ל דשאר עינויים דרבנן כמבואר במ"ב סי' תרי"א ס"ק ג' ועי"ש בשעה"צ,וצ"ל דהאיסור שגוף בנ"י לא יורחצו ביוה"כ, א"כ הו"ל כאיסור חפצא, אך למש"כ הפרמ"ג בהע'  NOTEREF _Ref182821293 \h 59 דאסמכתא הו"ל כדאורייתא לענין זה, א"כ שאר עינויים הרי הם אסמכתא ולכך אסור בהם אמירה.      

[86] וגם לפמש"כ תו' בב"מ צ' ולק' אות ו' דשביעית כשבת ומועד, א"כ הו"ל כשבותי שבת דלא הוה כשאר איסור דרבנן, ואסור בהם אמירה לעכום.

[87] אמירה לעכו"ם בשביעית בזה"ז אסורה כמפו' בתשו' מהרי"ל דיסקין סי' כ"ז אות א' "אסור לזרוע, הן בקרקע, הן בעפר שבעציץ, אף על ידי נכרי", וכן בכרוז רבני ירושלם משנת תרח"מ, "שלא לעבוד עבודת אדמה בשביעית לא בעצמו ולא ע"י נכרים", וכן בהוספת המהרי"ל ומהר"ש סלנט בסוף הכרוז, "כי אין שום היתר לחרוש ולזרוע ולקצור ולנטוע הן ע"י עצמו הן ע"י נכרי", [וכן בכרוז הבד"ץ בשנת תשכ"ו, "הן באיסור חרישה ונטיעה ושאר עבודות האסורות גם באילנות וזריעת ירקות או תבואה שבקרקע של יהודים אפ' ע"י נכרים", וכ"ה בכרוז משנת תשל"ט, וכן בפסקים והוראות במדריך הכשרות תשמ"ז עמ' ל"ג וכן בתשרי תשנ"ד עמ' נ"ח וכן בתשרי תשס"א עמ' ל"ד] אולם הטעם אפשר משום שביתת הארץ, אך בספר השמיטה פ"ב סעיף א' י' (ופ"ה ענף ב' סעיף א') כ' "אסור לישראל שיעבוד שדהו ע"י גוי ואפ' אם הישראל לא יאמר לו בפירוש שיעבוד שדהו אלא שהגוי עובד לדעת ורצון ישראל ג"כ אסור", ושם הע' 2 "בשם מהר"י דיסקין זצ"ל שהטעם שאסור לעבוד ע"י גוי כי מלבד שיש בזה שבות דאמירה לגוי (כדאיתא בב"מ צ' בכל איסורי לאו ועי' תו' ר"ה כ"ד ד"ה שאני) ואפ' אם שביעית בזה"ז דרבנן עכ"פ עיקרו מן התורה גם יש איסור של שביתת הארץ ע"ז ט"ו עוד יש לדון לפי מה שהק' האחרונים גבי שבת למ"ל איסור שבות דאמירה תיפו"ל מטעם שליחות לפמש"כ תו' ב"מ ע"א ע"ב דלחומרא יש שליחות לנכרי ותי' (הכסף משנה ועוד) דבשבת הקפידה רק על שביתת הגוף ולא שייך שליחות לפ"ז בשביעית שהשביתה על הארץ אפשר לאסור גם מטעם שליחות ע"כ ממהר"י דיסקין זצ"ל" הרי שיש כאן ג' טעמים עיקרו מן התורה, שליחות לחומרא, ושביתת הארץ, וגם בתשו' מהרי"ל דיסקין אות כ"ד כ' לגבי נטיעת עצי סרק במקום "איזה אויר אשר לא טוב הוא ליושביה וכו' ואחרי שיש לחוש לבריאת הגוף אין לך שעת הדחק גדול מזה ויש להתיר ליטע ע"י נכרי וכו' וצריך עיון ויש להתיישב" והיינו דס"ל דסרק דרבנן וממילא שם, הו"ל שבות דשבות במקום מצוה, ואעפ"כ סיים וצ"ע  ויש להתיישב [אבל בעציץ שא"נ לכא' אפשר להתיר במקום מצוה, דבלא מקום מצוה משמע שאסור אף שאסור רק מדרבנן ובזמה"ז, אך יש לומר שלגמרי עשאוהו כנקוב] אבל מבואר דמשום זה"ז לא הו"ל שבות דשבות, וכן בסדר השביעית שנדפס ע"פ החזו"א באות י"ג, "והעבודות האסורות אסור לעשותם גם ע"י פועל נכרי", אך לא פירש הטעם ועי' עוד הע'  NOTEREF _Ref182054758 \h 114 בדעת החזו"א וש"נ .

 וגם בשל גוי אסור כיון דקי"ל דאין עודרין עם העכו"ם בשביעית וכן נקטו הבד"ץ בכרוזים הנזכרים לעיל, ובפסקים והוראות הנ"ל, "ולישראל אסור גם בקרקע נכרים" (וצ"ע בכרוז תר"צ שנזכר רק קרקע של יהודים) א"כ כיון שיש שליחות לחומרא ועיקרו מן התורה אסור, וכמש"כ באות ג' ובאות ט', ולגבי שביתתהארץ עי' סעיף י"ז.

[88] וכ"ה בספר התרומות שער מ"ה ח"ד סי' ד' בשם הרמב"ן, וכן בריטב"א הישנים גיטין שם, ובראב"ן גיטין סי' רפ"א, וכ"מ מסקנת בעל העיטור, ובחרדים פ' נ"ד כ' דכל הני שהזכיר בפ' נ"ב ס"ל שביעית בזה"ז דאורייתא, והם, רש"י הראב"ד ובעל התו' והר"ש וגאון ור' יוסף טב עלם והרב מתתיה והרב בעל העזר והר' ר' אליעזר טהור קדש, וכ"ה בבית הלוי ח"ג סי' א' סק"ט דשי' הראב"ד ותשו' הריצב"א להר"י מלוניל שהובא באו"ז, ס"ל שביעית בזה"ז דאורייתא [אך עי' מש"כ  כאן באות ב' דיש לדחות את הראיה] וכן נקט החזו"א סי' ג' סק"ח בדעת הראב"ד בפ"א ובפ"ד, אמנם במש"כ בפ"י נקט דס"ל דרבנן, וכן משמע דעת הפר"ח במים חיים בגיטין ל"ו, וכן הוא בשאגת אריה החדשות סי' ט"ו (ועי"ש בהערה שלא נודע אם הוא מהשאגת אריה או מבנו ר' אשר) וכ"מ במשיב דבר בקונ' דבר השמיטה עמ' נ"ו ונ"ז,  ובבית הלוי בסוף הס"ק כ' "דדעת רוב מהראשונים נוטה דגם בזה"ז הוא דאורייתא", וכן בכרוז רבני ירושלים בראשות הגר"ח ברלין בשנת ע"תר כ' "ומכ"ש בזה שרוב מרבותינו הק' ראשונים ואחרונים מלמדים אותנו ואומרים דשביעית גם בזה"ז היא דאורייתא", וכן נקט בתשו' אור שמח ח"ב סי' א' בדעת הרמב"ם, ומשמע שנוטה כן מסוגיות הש"ס, וגם בחזו"א שביעית סי' ג' סק"ז כ' "מהנראה בסוגית הגמ' אין הל' כרבי אלא כחכמים דאע"ג דאין נוהג יובל נוהג שמיטה" וע"ע לשונו בסי' כ' שהועתק בהע' הבאה, אך בס"ק ח' כ' "ונראה דלענין שביעית בזה"ז יש לסמוך שהוא מדרבנן שזו דעת הרמב"ם" [אך אח"כ הביא גם דעת הראב"ד בפ"א ופ"ד דס"ל דזה"ז דאורייתא, וגם במוסגר בסוף הדיבור הביא לדעת הרמב"ן דזה"ז דאורייתא, ועי' פרמ"ג יור"ד סי' נ"ג ש"ד ס"ק ט"ו שכ' "ואלי מדכתב הרב ויש לסמוך עלייהו ולא כתב וכן נוהגין או והכי נהוג משמע לעת הצורך או בהפסד מרובה הוא דיש להקל ולא בענין אחר"] וכן בסי' ד' סק"ד ד"ה והנה מבואר, וכן בסי' י' ס"ק י"ג ד"ה במש"כ דבהקפה, וכן בסי' כ"ב בשם הפאה"ש "דלדידן דשביעית בזה"ז דרבנן נקטינן לקולא" ועי"ש בהמשך בד"ה ועיקר, וע"ע לשונו בסי' י"ח סק"ד שכ' "לא באו להוסיף שלא יתירו במקום שאפשר להקל בדרבנן", והועתק לק' הע'  NOTEREF _Ref182847922 \h 74, ובסי' כ"א ס"ק י"ז כ' "וכיון שהוא תרי דרבנן נראה דנקטי' להקל בפלוגתא דרבוותא", וע"ע הערה הבאה לגבי מקומות מסופקים שכ' בחזו"א להחמיר.

[89] בחרדים פנ"ד כ' דרוב הפוסקים ס"ל קדשה לעת"ל, ובחזו"א שביעית סי' ג' סק"ו ד"ה והנה כ' "דאנן קיי"ל דק"ר של יהושע לא בטלה", ואח"כ כ' "ואמנם הר"מ בחיבורו נטה מקצת מזה וכו' וקדושת הארץ בטלה", ובסי' כ' בדין שביעית בשדות נכרים ד"ה וכן הטור כ' "ועיקר הדין דק"ר לא קלע"ל אינו מוכרע דדעת רמב"ן גיטין ל"ו ובס' הזכות שם [והביאו הגר"א חו"מ סי' ס"ז] דקלע"ל ושביעית בזה"ז דאורייתא", ובסי' ה' ס"ק י"ב ד"ה וכהן "ואי תרומה בזה"ז דאורייתא" עיי"ש, ובד"א ח"ד מכתב ט"ו "ואי תרומה בזה"ז דאורייתא ומעשר פירות דאורייתא הו"ל ספק טבל דאורייתא ואף אם הוא דרבנן יש לנהוג ב' עישורין דהי מנייהו מפקת", וע"ע סי' א' ס"ק כ"ח, אך בכלאים סי' י"ג סק"ח במכתב כ' "והלא דעת הרבה פוסקים דגם בזה"ז דרבנן דלא קדשה לע"ל ואף דגם לדעת זו מדרבנן נוהגין בו דין ארץ מ"מ יש מקום להקל טפי", וע"ע בשביעית סי' ג' ס"ק י"ב [וכן בדמאי סי' ד' סק"ז ד"ה מחלפי' כ' "ולמאי דקי"ל דתרומה בזה"ז דרבנן", וכן בשביעית סי' ט' ס"ק י"ח "והסומך להקל כדעת מהרי"ט יש לו על מי לסמוך בדרבנן למאי דאנו סומכין על הפוסקים דבזה"ז תרומ"ע דרבנן וכש"כ בפירות האילן וירק", ועי' מעשרות סי' ז' סק"י ד"ה לקט, ודמאי סי' ח' סק"ז ד"ה שם מחלפי, אמנם התם משום שי' הרמב"ם דתרו"מ תלוי בביאת כולכם, ובסי' ג' ס"ק י"ח "יש לסמוך על הכו"פ וכו' ועל פי' הר"ש והרע"ב וכו' בצירוף דעת הפוסקים דבזה"ז גם פירות הארץ דרבנן, ובעל נפש יחמיר לעצמו"] אך בשביעית סי' ג' ס"ק ל"ב אות ד' כ' "ועכשיו אין אנו בקיאים ברצועה זו שמכזיב ולהלן וכו' ולענין ספיחי שביעית יש להחמיר שאין אנו יודעים במה להקל וכו' הלכך מושבות המסופקות בכלל איסור ספיחין" [וע"ע ס"ק י"ח ד"ה ולענין] וכן בסדר השביעית אות ד' לגבי מקומות שלא כיבשום עולי בבל כ' "אבל אין הדבר ידוע בעדות ברורה שיש לסמוך עליה וקל להכשל לכך אין להקל בספיחי א"י", אף דמיירי בזה"ז ובספיחין, דיינינן לחומרא, ויל"ע אי הוה כמו מתגלגל לאיסור דרבנן ועי' סעיף ט"ו כיון דלגבי מלאכות מחמרי', אך למה שנקט החזו"א דיש לסמוך דזה"ז דרבנן, צ"ל דמחמרי' כיון דהוה ספק של חסרון ידיעה, אבל א"א לומר דכיון דרוב השטח מא"י א"כ כל מקום מסופק אזלי' בתר רובא, שהרי שטח הודאי אינו מצטרף לרוב כיון שאינו בכלל הספק, ועי' מש"כ  בזה עוד לעיל פ"א הע'  NOTEREF _Ref181674950 \h 21.

והנה ברמב"ם נקטו הכו"פ פמ"ז והרדב"ז פ"ד הל' כ"ט והכס"מ סוף פ"א מתרומות ופ"ד הל' כ"ה ועוד מקומות  בדעת הרמב"ם דס"ל שמיטה בזה"ז דאורייתא, [ואף שכ' בפ"י ממלכים דלעת"ל ימנו שמיטין ויובלות, ואם הוא דאורייתא למה יצטרכו למנות שמיטין, י"ל דכונתו למצוה המוטלת על הבי"ד, המבו' ברמב"ם הל' שמיטה פ"י הל"א, אך אין לומר דכיון דימנו יובלות ממילא שנות השמיטה משתנות דזה רק לרבנן דשנת יובל עולה לכאן ולכאן , בע"כ שמיטה מישך שיכי ביה, אבל לר"י דפסק הרמב"ם כוותיה דשנת היובל אינה עולה, א"כ כבר ביובל שני לא היתה אחר השמיטה, וכמש"כ בתומים סי' ס"ז, א"כ אינו שייך כלל לשמיטה והם שני מנינים] אך המהר"י קורקוס פ"י הל' ט' ובכס"מ פ"ד הל' כ"ט וב"י יור"ד של"א נקטו ברמב"ם דבזה"ז דרבנן, וכ"ה בחזו"א סי' ג' ס"ק ח', וכן משמע בחי' הר"ן ע"ז ט' ע"א, וכן מפו' ברמב"ם פ"י הל' ט' בנוסח שבכת"י שנדפס ברמב"ם פרנקל, והנה בדעת הראב"ד נקט הבית הלוי ח"ג סי' א' ס"ק ג' וכן החזו"א שם מדכתב בפ"ד הט"ו ופ"א הל' י"א דיש קולא במקומות שנוהג מדרבנן, דמוכח מזה דס"ל דשמיטת קרקע דאורייתא, וא"כ לפ"ז צ"ע מש"כ הרמב"ם בפ"ד הל' כ"ח עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם, ומבואר בחזו"א סי' ג' ס"ק כ"ה ובליקוטים סי' י' דא"א לומר שלא נהג שביעית בעבר הירדן מן התורה.

וא"כ למה כ' הרמב"ם שהוא מדבריהם הרי הכל מדבריהם וכמו שהוכיחו מהראב"ד, ובשאילת דוד כ' דנפק"מ אם יהיה ביאת כולכם, וצ"ע שהרי צריך את נחלת בני גד כדי שיהיו במקומם, וגם בחזו"א סי' כ"א ס"ק ב' כ' דאין שייך שיהא יובל שהרי אין אנו בקיאים ביחוסי שבטים, וגם בטלה החלוקה הראשונה שהרי עתיד להיות עוד חלוקה, וא"כ למאי נפק"מ שזה דרבנן.

אך למש"כ בבית הלוי שם ס"ק ז' דלהרמב"ם דקדשה לעת"ל יש קיום למצות שביעית כמו אינו מצוה ועושה, ולכך חמיר הספק כמו ספק דאורייתא, א"כ שפיר מחלק הרמב"ם בין א"י לעבר הירדן, אך בסוף ס"ק ט' משמע שעיקר כוונתו כיון שהוא דברי קבלה לנהוג בדבר ששייך בו קיום דאורייתא, ומשמע דלהשי' דלא קדשה לעת"ל לא הוה דברי קבלה, והרי פסוק הוא בנחמיה שקבלו ע"ע, ואולי אינו ציווי רק סיפור דברים, אך לכא' הבה"ל הביא מקיום המצות של האבות הא התם עדיין לא נתקדש א"י, והו"ל כלאחר שבטל הקדושה, ועי' חזו"א סי' י"ח ס"ק ד' שכ' בשם ס' זכרון יונתן בשם ביה"ל דהוה דאורייתא משום החרם, והחזו"א חולק ע"ז עי"ש.

והנה במ"ב סי' תרצ"ב ס"ק ט"ז בשם הפרמ"ג דדברי קבלה ספיקו להחמיר, וכ"ה עוד בפרמ"ג סו"ס תרצ"ז במ"ז, וכן בפתיחה כוללת ח"ג אות ה' וכ"ה עוד בשעה"צ סי' תר"צ ס"ק מ"א בשם הפ"ע, וכן בשו"ע סי' תרצ"ו כ' המחבר דדברי קבלה נינהו שהם כדברי תורה, וכן בטורי אבן מגילה ה' ע"ב מוכיח דדברי קבלה ספקם להחמיר, אמנם בפרמ"ג בפתיחה כוללת חלק א' אות י"ב ובהנהגת הנשאל עם השואל סדר שלישי אות ג' הביא מחלו' אם הלל"מ ודרשא מי"ג מדות זולת גז"ש והקישא, אומרים בהם ספק להחמיר [ועי' שד"ח מערכת ב' כלל מ'] וא"כ כ"ש דברי קבלה שאין אומרים בהם ספק להחמיר, וגם בפרמ"ג סי' רס"ג מ"ז סק"ג וכן בפתיחה כוללת ח"א אות כ' כ' דאסמכתא לחומרא א"כ כ"ש דרשה מי"ג מדות אך כ' שם בפתיחה דלכא' במחלו' שנויה, ובאמת בריטב"א מגילה ה' ע"ב ד"ה גופא כ' דדברי קבלה לקולא, וכן צ"ע בלשון המ"ב סי' תרפ"ח ס"ק י' וגם בשעה"צ שם ס"ק ט' בדברי הגר"א בשם הגאונים, ואמנם י"ל דלשונות אלו כשי' הר"ן תענית ז' ע"א מדפי הרי"ף דאין מגילה מדברי קבלה, אך ברז"ה מגילה ד' ע"א מדפי הרי"ף ובהשגות הראב"ד שם, וברא"ש תענית פ"ב  סי' כ"ד, והריטב"א מגילה ה' ע"ב ד"ה גופא, והריב"ן בתענית ו' ע"ב מדפי הרי"ף, כ' דמגילה דברי קבלה.

 ולפי דברי הבית הלוי ניתן לפ' גם את שי' הראב"ד דיסבור דזה"ז דרבנן, רק בא"י מחמירין בספיקות משום דהוה דברי קבלה, כמו להרמב"ם, ובזה מיושב מש"כ בפ"י ה"ו שמנין זה"ז הוא זכרון שביעית של תורה, דבאמת ס"ל דזה"ז דרבנן, וכמו שנקט החזו"א בראב"ד בפ"י, וגם את דברי האו"ז סי' שכ"ח בשם הריצב"א שצריך להחמיר בספק שביעית ג"כ יש לבאר משום דהוה דברי קבלה, וצ"ע למה חשבם הבה"ל בין הני דס"ל זה"ז דאורייתא.

 אך בפאת השולחן ובחזו"א שביעית סי' כ"ב  המוזכר בהע' הקודמת מבואר דספק שביעית בזה"ז לקולא, ומוכח דלא ס"ל דהוה דברי קבלה, ולכא' לא קאי כמ"ד לא קדשה לעת"ל, וגם בחזו"א סי' ג' כ' דאפשר להקל דשביעית דרבנן כיון דכן דעת הרמב"ם, והרמב"ם הרי ס"ל קדשה לעת"ל, ועי' הע'  NOTEREF _Ref181674950 \h 21 בעניני ספיקות בשביעית בזה"ז.

[90] זה אתי שפיר לשיטת ר"י בתו' ר"ה ט' ע"א ד"ה ולאפוקי, דהל' כר' יהודה דיובל עולה לכאן ולכאן, אבל לדעת הרמב"ם והראב"ד פ"י משמיטין הל' ז' דהל' כרבנן דמונין שנת יובל, א"כ יוצא דאנו לא בשנת השמיטה שהיא ע"פ התורה, דכל חמישים מתאחר השמיטה של תורה בשנה א', ואמנם י"ל דכיון דכל ז' יובלות יפגש בשל תורה לכך חמיר טפי, דהרי אז יש מצוה מדברי קבלה, אך באמת כבר כ' הכס"מ שם הל' ה' דכיון שבטל קדושת יובל ממילא מדאורייתא לא מנינן ליה דלא אמרה תורה למנותה רק כשהיא קדושה, וא"כ שפיר יש את השמיטה דאורייתא, והנה החת"ס יור"ד סי' שי"ח והמנח"ח מ' שפ"ז הק' דלהרמב"ם סופ"א דתרומות, דתרו"מ בבית שני היה מדרבנן וס"ל פ"א מבכורות הל' ה' (עיי"ש בשנו"ס ברמב"ם פרנקל) דבכור בחו"ל חולין ואינו נאכל אלא על  מומו, א"כ האיך קרבו בכורות בבית שני הרי הכל חו"ל לענין מעשר, אך להביה"ל דיש קיום מצוה, א"כ י"ל דמהני גם לבכור כיון שישנה למצות מעשר בעולם.

[91] ובחזו"א שם בשם ס' זכרון יונתן דלא היה אלא לדורם, ואח"כ מפקפק החזו"א דמשמע שלא היה אלא לחיזוק השעה בדבר שהיו נכשלין, ועוד דהרי לא קבלו היחידים ולא חל בכה"ג על זרעם, וגם לא באו העם כולו רק הנשיאים, ועוד דאין בל' אלה חרם אלא שבועה, ואח"כ כ' "ואף אותן שנשבעו לא באו להוסיף שלא יתירו במקום שאפשר להקל בדרבנן, אלא נשבעו לשמור כפי תקנת חכמים ומה שרואים חכמים להתיר במקום פסידא או תיקון העולם אינו בכלל השבועה" [ועי' מנח"י ח"ו סו"ס קכ"ו וח"ח סי' צ"ו עמ' קפ"ז שנקט בפשיטות לדברי הביה"ל דשביעית בזה"ז דברי קבלה ואזלי' ביה לחומרא].

[92] וכן מבואר בב"ח חו"מ סי' ס"ז דגם בזה"ז המתנה שלא תשמט, שביעית משמטתו, וכן נפסק שם בשו"ע סעיף ט' דהו"ל מתנה עמש"כ בתורה, אע"פ דעל דרבנן מהני תנאי "כיון דעיקר שביעית דאורייתא היא" עיי"ש, והביא כעי"ז מתו' דכתובות, וכן הוא במלמ"ל פ"ה ממלוה, הל' א' ד"ה עוד כתב הרב (הראשון) בתי' השני וכן בפרמ"ג סי' צ"ט מ"ז ס"ק י"ז כ' דזה"ז הוה יש לו שורש מן התורה וכן באמרי בינה תערובות סי' טו כ' דתרו"מ הוה עיקרם מן התורה, וזהו כוונת ספר השמיטה בשם המהר"י דיסקין שהובא  בהע'  NOTEREF _Ref182849582 \h 70 לגבי אמירה לעכו"ם, שכ' "ואפ' אם שביעית בזה"ז דרבנן עכ"פ עיקרו מן התורה", ואף דבגיטין ס"ה מבואר דמעשר בזה"ז לא הוה עיקר מה"ת לגבי זכית קטן, כ' בחזו"א דמאי סי' ט"ז ס"ק כ"א, וסי' ט"ז ס"ק י"ז בתי' הראשון ד"אין כל הנושאים שווין", ובסי' ט"ז בתי' השני תי' דבאמת רב חיסדא ס"ל דיש להקל בזכיה בדרבנן, ואנן לא קיי"ל כוותיה וגם ר"ח מודה בשאר דברים, וגם הרמב"ם פ"ה ממע"ש הל' ט' הביא קולת זכית קטן רק על עציץ שאינו נקוב ולא על זה"ז, ועי' בס' הליקוטים פ"ה ממלוה ובמקו"צ פ"ד מבכורות בשם ס' כהונת עולם, דהמלמ"ל תירץ לו דסוגיא דפסחים קט"ו ע"ב פליג וס"ל דזה"ז כדאורייתא, עיי"ש, ועי' הע'  NOTEREF _Ref182716530 \h 62 והע'  NOTEREF _Ref182850978 \h 77 וע"ע בענין עיקרו מן התורה בעירובין ל"ו ע"א, ובתו' ל"ב ע"א ד"ה תאנים ול"ז ע"ב ד"ה מאן, ובר"ש פ"ז מתרומות מ"ה ובשו"ע יור"ד סי' קי"ג סעיף ט"ז, וסי' של"א סעיף ל"ד דלא אמרי' שליח עושה שליחותו, ואפ' שמיקל בסעיף י"א בברירה בזמה"ז, כיון דלגבי שליח עושה שליחותו מחמרי' בעיקרו מן התורה, ואפ' במעשר ירק כמבו' בגמ' עירובין ל"ו, וכ"ה בחזו"א מעשרות סי' ז' ס"ק ט"ז,  וע"ע בשו"ע אבהע"ז סי' כ"ח סעיף כ"א ובב"ש שם, ובכס"מ פט"ו ממ"א הל' כ"ו, ופ"ו מהל' ברכות הל' ט"ו, ובביאור הגר"א סי' צ"ח ס"ק ל' וסי' קי"ב ס"ק כ"ט, ועי' חזו"א דמאי סי' ט' ס"ק כ"א וסי' ט"ז סקי"ז דזה"ז חמיר טפי.

[93] דהרי אקרי שבת וכמש"כ במהר"ם על דברי התו' דלק' אות ו', ולכך צריך מיעוט במכילתא פ' משפטים שינהג שבת בראשית בשביעית ושינהגו מועדים בשביעית והובא ברש"י שם [ועי' הוריות ד' ע"ב] ועי' הערה הבאה בשם המהר"ם.

[94] ובמהר"ם שם "פי' וחול המועד איקרי יום טוב ושביעית אקרי שבת דהא שבת קראה רחמנא, ובס' ח"ש כתב דט"ס הוא דבמקום שביעית צ"ל שבת", אך המהרש"ל כ' דט"ס הוא, וכן בתו' הרא"ש ליתא, וגם בסו"ד תו' "התם משום דיו"ט ושבת חדא מילתא" לא הזכירו שביעית, אך בפסקי תו' מפו' שביעית, ולכא' צ"ע הרי מפו' בתו' הקודם דיש שבות בשביעית, וצ"ל דהמהרש"ל מפ' דהתו' רק הק' לצד דאסור בכל האיסורים (ולפ"ז מוכח דגם איסור עשה כמש"כ המהר"ם שיק סי' ק"ל ועי' הע'  NOTEREF _Ref182851192 \h 61) אבל צ"ע דלמא מ"ד בירו' מותר, ס"ל דמותר בשאר איסורים, ואולי משום דמבואר ברא"ש דאיפשטא לחומרא ולכך לא ניח"ל לתו' להעמיד האי מ"ד דלא כהל', אבל לכא' שית' דס"ל שביעית בזה"ז דרבנן, ובע"כ דאי עיקרו מן התורה אמרי' ביה איסור אמירה לעכו"ם שבות, או דבשדה דאיכא גזירה אטו אריס אסור ע"י עכו"ם גדול כמש"כ הבית אפרים לעיל אות ד'.

[95] ולכא' לא ניתן לפ' דברי התו' בזמן ששביעית דאורייתא, אך י"ל דס"ל דשביעית בזה"ז דאורייתא, כמו שכ' החרדים והתומים דשי' תו' דשביעית בזה"ז דאורייתא, אך מהקו' בדיבור הקודם מחרוש בה טבאות, ולא תי' דס"ל להאי מ"ד שביעית דרבנן, ולכך ליכא שבות דאמירה לעכו"ם, מוכח דשביעית אית ביה אמירה לעכו"ם אף בזה"ז, אך אי עיקרו מן התורה אמרי' ביה שבות י"ל דמשו"ה לא תי' כן תו', כמש"כ בהע' הקודמת.

[96] אמנם בתשו' ר"א טעלזר סי' י"ב ס"ק י"ב כ' דאין ראיה מממון לשאר איסורים דהתם הרי הקפידה תורה אפ' על השבת אבידה.

[97] אך במנח"ח מצוה רפ"ז (סק"י ד"ה ואם) דע"י עכו"ם לא הוה גרמא וע"י חש"ו הוה גרמא, וס"ל כזקינו בעל שו"ת ספר יהושע סי' מ"א דכ' ג"כ דע"י עכו"ם לא הוה גרמא, וכ"ה בבית אפרים יור"ד סי' ס"ב (עמ' צ"א ד"ה ומ"ש) ואפ' עי' חש"ו, והובא בפ"ת יור"ד סי' רע"ו ס"ק י"ט, וסי' ע"ה (עמ' ק"ה ד"ה אך) גם בנוב"י תנינא יור"ד קצ"ב כ' "בהטלת מום בבכור בזה"ז וכו' רק איסור דרבנן ובאיסור דרבנן יש לסמוך על קולות הנזכרים ובפרט באמירה לנכרי" [אך אפשר משום דיש דס"ל גרמא בבכור  דרבנן כמבו' במהר"י ברונא קס"ג ובמנח"ח מ' רפ"ז לשי' הרמב"ם] וכן מקו' החזו"א להשי' דאין שביתת הארץ רק ע"י מעשה מלאכה, ואין על בעל השדה שום איסור, א"כ למה יאמרו מה נאכל בשנה השביעית,יזרעו ע"י עכו"ם, מוכח דלא ס"ל דהוה גרמא אף בשביעית, וכן לא ס"ל דיש שליח לד"ע בגוי, ועי' הע'  NOTEREF _Ref182054758 \h 114 שנסמן שם כל דברי החזו"א בזה, וכן בפי' ס' ניר בירו' פ"ו דשביעית כ' "אבל הכא דפשיטא ליה דבארץ אסור להשכיר בהמתו לנכרי לא ידעתי מנין לו אמת הא דאמרו בבלי גיטין ספ"ד אין עודרין עם הנכרי בשביעית אבל לאיסור בהמתו לא אמרו שם דלכאו' אין בבהמה רק איסור לפני עיור", מבואר דס"ל דמותר לגרום לגוי שיעבוד בשביעית,אף באינו יכול להשיג במקום אחר, אך עדיין אינו ראיה לצוי, והנה החת"ס כ' ביור"ד סי' שי"ז בסופו דחמיר אמירה לעכו"ם בבכור משום "דהישראל עצמו מבזה קדשי שמים כאלו מגרה בו חיות וכלבים שזה בזיון קדשים בידים", ובסי' שי"ח "משום דחחזי כמבזה קדשים", ובסי' ש"ו כ' "משום דגנאי הדבר ומחזי כמטיל מום בקדשים", וביור"ד סי' שי"ד הובא בפ"ת יור"ד סי' ש"כ סק"ד אחר שהתיר את הבכור, כ'" אמנם לגרום ע"י גוי להטיל בו מום באופן נידון שלפנינו שקרוב לודאי שאין בו דין קדושת בכור רק ליתר שאת ומהיות טוב באופן שלא יהיה צער ב"ח בכך", וכן בסי' שי"ח "אך הרוצה לסמוך להתיר ע"י עכו"ם קטן וכו' יסמוך ולמטינא שיבא מכשורא", הרי שהתיר אפ' בחש"ו, וכן בסוף סי' שי"ז ולכא' הרי גרמא אינה קולה בבכור, אך י"ל דאולי גרמא בבכור מדרבנן כמש"כ מהר"י ברונא קס"ג, וגם לכא' אין כוונת החת"ס לגרמא רק לבזיון ומדרבנן כדמשמע לשונו, ואף שבסי' שי"ד כ' "ובתשו' א' שכ' החמרתי מאד שלא לגרום הטלת מום אבל בנידון שלפנינו אפשר להקל", אין כוונתו גרמא רק כוונתו דקיל טפי דרק משום קדשים חשיב גרמא, ואולי כשהגוי עושה גרמא, הו"ל גרמא דגרמא.

[98] והר"א טעלזר הוכיח כן מפסחים ל"ב שמקיימים מצות שביתה ע"י שמוליכה לפני כלבו והרי הרבה ראשונים ס"ל דמעמיד לא הוה מזיק, וגם למ"ד אשו משום ממונו הוה גרמא, הרי שמקיימים ע"י גרמא, ואמנם בשעה"צ שם ס"ק ט"ו דהמנהג שלא ליתן לגוי אולי יאכל הגוי, מבואר דאם הגוי אוכל אינו יוצא יד"ח ביעור, וצ"ל דכיון שעושה לטובתו ולא לטובת ישראל לא מקרי נתבער על ידו, אך בהגהות רעק"א שם כ' "יש לפקפק די"ל דלא מקיים בזה עשה דתשביתו כיון דמבערו ע"י נכרי ואין שליחות לנכרי והוי כנעשה הביעור מעצמו  דלא קיים עשה דתשביתו", ואף דס"ל לרעק"א דאמירה לנכרי הוה גרמא,צ"ל דהיינו בבכור, ולכא' גם בדדמי ליה באותן שאינן בלשון ציוי על האדם, אבל הכא הוא בלשון ציוי דתשביתו, והא דמוליכה לפני כלבו אפשר דס"ל לר"א חסמא כרבנן דאין ביעור דווקא בשריפה, ואז המצוה היא שלא יהיה לו חמץ, ועצם העלם של החמץ מן העולם הוא הקיום.

[99] ובענין גרמא בשביעית המנהג לאסור, דבלא"ה אפשר להפעיל את כל המלאכות ע"י גרמא כמו השקאה ודישון ע"י שעון,  או זריעה כמו ההיא דתנן דכלאים פ"ה מ"ז, בזרעים שיצאו עם אמת המים, [ועי' צה"ל פ"א משמיטה ס"ק י"ח בשם החזו"א, דלכאו' מיירי באופן שאינו כח ראשון ואעפ"כ אסר] אמנם י"ל משום מראית העין, אך אם מותר גרמא בשביעית למה יאמרו מה נאכל הן לא נזרע,הרי יכול לזרוע ע"י גרמא, כמו שהק' בחזו"א סי' י"ז ס"ק כ"ה אמאן דלא ס"ל מ"ע דשביתה אבעלים, ובחזו"א ב"ק סי' י"ד ריש ס"ק י"ב כ' "ולמדנו מדברי הנ"י שאם קירב אדם אש אצל עצים באופן דמטי' ברוח מצוי' חייב משום מבעיר, ואע"ג שיש מקום לחלק בין איסור שבת לרוצח דברציחה איבוד הנפש שנאוי לפני המקום וזו היא עבירה ואע"ג שלא חייבה התורה את הרוצח אלא א"כ הרג בכחו, מ"מ י"ל דרוח מסייעתו חשיב כחו לענין רציחה, אבל שבת לא המלאכה שנואה בשבת אלא טורח האדם במלאכה שנאוי", עוד שם בד"ה החורש "מיהו במלאכה שעיקרה בכחו אינו חייב על מעשה בהמתו דהא אמרו שבת קכ"ב א' מעמיד אדם את בהמתו ע"ג עשבים בשבת אע"ג דלענין נזיקין מעמיד חשיב אדם המזיק לדעת הרשב"א וכו' אלא דבמזיק שנאוי לפני המקום הנזק ובשבת שנאוי לפני המקום טורח האדם במלאכת חול וכמש"כ לעיל ומיהו בעיקר המלאכה כך חייב על ראשית גרמתו", מבואר דבאיסור חפצא אסור גרמא [ועי' ביאור החזו"א על מש"כ כאן] ואמנם במג"א סי' שכ"ח ובמ"ב שם ס"ק קמ"ז מצדד דהנותן עלוקה ע"ג המכה חייב, וכן הכריע באבן העוזר, וס"ל דבמעמיד ע"ג עשבים אין כוונתו לתלישה רק לאכילה, ואף שהוא פסיק רישא שרי משא"כ בעלוקה, אבל לכא' לחילוק החזו"א אין ראיה ממעמיד, ולכא' פטור ע"ז כיון שאין זו דרך מלאכת חבלה, ובחזו"א ידים סי' ח' ס"ק י"ז כ' "והא דאמר שבת ק"כ ב' דגרמא שרי היינו כשאין האדם מביא עליו כורת ומכלה אלא מביא עליו דבר שגורמו להאבד לבסוף, כמו נותנו במקום לח וכופה טיט על הקלף הכתוב בו שם שסופו לירקב ולא מיקרי רק גרמא ובזה לא יצא גם חובת ביעור עכו"ם, אבל אם מביא עליו משחית שמשחיתו כרגע זה לא מקרי גרמא אלא עשי' כגון ס"ת שמונח אצל האש ומכוסה בעור וכיו"ב שאין האור שולט עליו וקרע את העור שתשרף לוקה וכש"כ כשקרבו אצל האש, והא קרא כתיב ואשריהם תשרופון ל"ת כן ואע"ג דאשו משום ממונו", מבואר דאף במחיקת ה' שהוא מג' דברים שנאמרה בהם עשיה וגרמא שרי, אעפ"כ רק גרמא נמשכת אבל מעשה מיידי אף שהפעלתו ע"י גרמא אסור, ובתשו' ר"א טעלזר סי' י"ב ס"ק י"ג מפני הקו' דבסנהדרין קי"ג ע"א איתא ר"א אומר כל עיר שיש בה מזוזה אינה נעשית עיר הנדחת וכו' והיכא דאיכא מזוזה לא אפשר דכתוב לא תעשון כן לה' אלוקיכם, והרי שריפה הוה גרמא ולמה לא שרי כמו למחוק את ה' ע"י גרמא, ובודאי על מ"ד משום ממונו קשה. וכן הק' על הרמב"ם והשו"ע שפסקו דסירוס ע"י גרמא אסור, וכ' דגרמא מותר "הוא דווקא. אם אינו מכוין לעצם המחיקה והסירוס רק שהוא מכוון לדבר אחר. כמו  בההיא דכותב שם על בשרו ורוצה לטבול אלא שהוא פסיק רישיה שע"י הטבילה ימחוק השם בכה"ג גרמא מותר, אבל היכא דכוונתו לעצם המחיקה והסירוס אז אף גרמא אסור מן התורה. דכיון דהתורה אינו רוצה שיהי' עצם המחיקה משום בזיון השם ועצם הסירוס משום שרוצה בקיומו של עולם. ואף דגם במסרס אחר מסרס עובר בלאו. מ"מ עיקר טעם האיסור של סירוס הוא מפני ישובו של עולם. א"כ אסור מן התורה לכוון לעשות עצם המחיקה אף ע"י גרמא כיון שמכוין נגד רצון התורה ואף דהתם בשבת מוכח דבשבת מותר גרם כיבוי אף היכי דמכוין לעצם הכיבוי. שאני גבי איסורי שבת שמה שאסרה תורה מלאכה בשבת אין כוונת התורה שלא תעשה בשבת עצם המלאכה אלא כוונת התורה הוא שגוף האדם לא יעשה מלאכה בשבת היינו שהאדם ישבות בשבת זכר למעשה בראשית. אבל עצם המלאכה לא אכפת לתורה אם תעשה או לא תעשה" ועי' לעיל שגם לאבן העוזר במעמיד החילוק בין מתכוין לאינו מכוין, אך צ"ע א"כ מה צריך ריבוי לגרמא בבכור, וצ"ל דמכוון רק במשסה אבל בנותן בצק הכלב בא לטובתו, ואי אמירה לעכו"ם לא הוה גרמא י"ל דשאר גרמא ילפי' מבכור בכל התורה אך לא מצאנו כן, ולפ"ז בודאי בשביעית שלא נאמר בה עשיה והוא איסור חפצא דלכה"פ אם מכוין גרמא אסור, ואמנם לחזו"א הנ"ל שחילק בין מיד לזמן ממושך, א"כ אין הכרח לכל היסוד דבגמ' בסנהדרין הרי זה נשרף מיד וכמו שהזכיר החזו"א בתו"ד, וגם על יסודו של הר"א טעלזר צ"ע דהא לר"ש לערוך מותר בכל התורה  פס"ר דלא נח"ל, וגם בפסחים ל"ג איתא לא אפשר ולא קמכוין דמותר, א"כ איזה התר נתחדש במחיקת ה' דגרמא שרי, וצ"ל דפס"ר דנח"ל נתחדש דמותר, אך באופן שמביא עשית מלאכה בב"א להחזו"א או שמכוין לעשיה כר"א טעלזר אסור גרמא בשביעית שהוא איסור חפצא, אמנם צ"ע מד' החזו"א בענין חרישה בשביעית בב"ק שם שהוצרך לדרך מלאכה תיפו"ל דבשביעית לא כתיב עשיה, וגם כשהתיר החזו"א בסו"ס ד"א ח"ה מכתב כ"ג אות ג', לחרוש מחמת ארנונא ["יוכרחו לעזוב את המושבה כולה ויבואו עליה זרים ח"ו והחרישה לא תועיל לזריעה כלום", וע"ע ד"א ח"ד מכתב ו'] כ' "כל החרישה לא תעשה בכח אדם רק בכח אטומטי", ולכא' הרי גרמא כמעשה בשביעית, ואולי לא ברירא ליה כן, או דקיל ואין עליו מלקות , וצ"ע .

[100] דכמו בבכור דגלי קרא כל מום דאף גרמא אסורה אית לן למילף מהתם בבמה מצינו, כיון דכתיב הלשון על הארץ ולא על האדם, אך לגבי  הלאו שכתוב על האדם דיל"ע דהנה בבכור אצטריך ריבוי הא לאו הכי לא היה אסור גרמא, ולהפך בשבת הותר גרמא משום דכתיב עשיה א"כ שאר מצות דלא כתיב עשיה לכא' כולל גרמא, וי"ל דמה דלא כתיב עשיה יליף מבכור, אך מהא דבעי בגמ' על לאו דחסימה באמירה לעכו"ם ולא פשיטא לגמ' מדין גרמא מוכח דגרמא דאמירה מותר בשאר לאוין שכתוב בהם לשון  על האדם, אף בלא עשיה, א"כ לא ילפי' מבכור [אך יל"ע מלשון הראב"ד בשטמ"ק ב"מ צ' ע"א דמשמע דגרמא אסור בשאר איסורים], אמנם במלאכות שבת אתמעט גרמא בכל אופן, ובמחיקת ה' לא אתמעט כמש"כ בהע' הקודמת, או בנעשה בב"א או במכוין, משום דשבת איסור גברא, א"כ יש לנו ד' דרגות א, שבת כל גרם, ב, מחיקת ה' (ולכא' גם סירוס) נעשה בב"א או מכוין, ג, שאר איסורין אף באינו מכוין או שלא בב"א אסור, ד, ובכור אף בנתינת בצק (ולרעק"א אף אמירה) ולכא' איסורין שנאמרו על החפץ ולא על האדם דמו לבכור ואין לנו ראיה להתירם אף די"ל דקדשים שאני. ולהשל"ה ולהמג"א דתשביתו יוצא י"ל דס"ל דיותר קל לצאת מצוה דאמרי' המעט שאפשר, ולהיפך באיסור אמרי' דכל טפי ממעשה אינו אסור וצ"ע, ובמהרש"ם ח"א סי' כ"ב כ' לגבי השחתת אילן דשרי גרמא והיינו משום דהתם קאי על האדם דכתיב לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, ובח"ה סי' א' דף ב' ע"א כ' דהיכא דאסור גרמא אפשר שגם ע"י עכו"ם אסור, עיי"ש, אך לשי' המהר"י ברונא סי' קס"ג, דאיסור גרמא בבכור רק דרבנן, וכן במנח"ח מצוה רפ"ז ובבית אפרים יור"ד סי' ס"ב (עמ' צ"א ד"ה ובאמת) דלהרמב"ם גרמא בבכור רק דרבנן, כיון דס"ל בפ"א מאסו"מ הל' ז' דמטיל מום בבעל מום חייב, א"כ לא מייתר ליה לדרוש גרמא כמבו' בבכורות ל"ג ע"ב, א"כ אין לנו מאין ללמוד דגרמא כה"ג אסור, אף להני דס"ל דאמירה הוה גרמא, ואיסור דרבנן א"א ללמוד מהתם דשאני קדשים, ובבית רידב"ז משמרת לבית עמ' ה' ע"ב כ' "ועוד י"ל דגבי שביעית לכ"ע גרמא שרי דכתיב לא תקצור ולא תבצור הא גרמא שרי וכו' אבל כיון דכתיב בשביעית ושבתה הארץ דאדם מצווה על שביתת שדהו כש"ס דע"ז אף גרמא יהא אסור אף דל"מ מעשה אדם וי"ל דזה תלי בפלוגתא דירו' פ"ח דכלאים אי נא' הע' דושבתה שלא במקום הלאו ובפאה"ש כ' בסי' א' דשי' הרמז"ל שלא נא' הע' שלא במקום הלאו א"כ גם בשביעית גרמא מותר", ובהערת הרידב"ז אות ט' משמע שהסכים דליכא איסור גרמא בשביעית, מבואר דאי לא ילפי' הע' מהלאו אסור גרמא המותרת בלאוין, ומה שתלה בדברי הירו' לכא' מדברי הראשונים שיובארו באות י"א מבואר דמה דילפי' הע' מהלאו היינו הוא רק באיזה מלאכות מיירי, אבל ודאי שהעשה כולל טפי שהרי יש מצות שביתת הארץ דאיתא בעשה וליכא בלאו, א"כ גם גרמא י"ל דאינו בעצם הדבר רק הרחבת מה שאסור בלאו, וגם עי' ח"ב פ"א הע' 9 דלפי ביאור הגר"א בירו' הא דליכא עשה בחרישה מושבתה הארץ הוא משום דכתיב גם פרט בעשה גופא שש שנים תזרע שדך וגו', וגם כתבנו שם דמשמע שהרמב"ם ס"ל דאין למדין עשה מלאו עיי"ש, וא"כ העשה כולל גרמא וצ"ע. והא דסהר י"ל כיון דהוא מלאכה דרבנן כשאינו להדיא לא גזרו בה רבנן.

[101] אמנם בישועות יעקב אבהע"ז סי' ה' כ' דרק בריבית אמרי' כן, וכן בשדי חמד מערכת א' רס"ב, ובבית אפרים יור"ד סי' ס"ב (עמ' פ"ט ד"ה וראיתי) כ' דרק היכא שזוכה בשבילו כמו בריבית או קונה בשבילו חמץ בפסח, אבל אינו וחשב כעושה המעשה אפ' לחומרא, ובבית מאיר אבהע"ז שם וביור"ד קס"ט דרק בריבית ושבת שהם איסורים חמורים אמרי' כן ולפ"ז י"ל דשביעית כיון שעונשה כמו ג' עבירות חמורות כדתנן באבות פ"ה מ"ח וט' וכמש"כ הרמב"ן ר"פ בהר, א"כ לא גרע מריבית דאמרי' ביה שליחות לחומרא.

[102] וצ"ע דבתשו' מהר"ם שיק סי'  ק"ל   ד"ה  אמנם  נקט שליחות לחומרא על חמץ בפסח והתם  הוה  איסור גברא.

[103] אמנם בתורי"ד ב"מ צ' פסק כר' סמא דרק בע"כ עיי"ש, וכן בש"ך שם סק"א ובסי' שמ"ח סק"ו חולק וס"ל דהל' כר' סמא,  וגם בע"כ דווקא חצר כמש"כ סי' שפ"ח ס"ק ס"ז (וע"ע שם ס"ק ס"ה מה שחולק על המהרש"ל) וכן בביאור הגר"א סי' שמ"ח ס"ק כ"ט נראה דדעתו דהל' כר' סמא, אך בסי' שפ"ח ס"ק פ"ו הזכיר לסברת רבינא, וגם נראה שהסכים לדין דמוחזק לעשות יש שליח לד"ע, אך שם מיירי בישראל.

[104] וצ"ע בפרמ"ג או"ח סי' ד"ש א"א סק"ח נסתפק גם באיסור גברא דשבת, וגם הגרעק"א בהגהותיו חו"מ סי' קפ"ב ציינו  לגבי מומר, וצ"ע.

[105] ועיי"ש בפנ"י שהק' דהספק באמירה  לעכו"ם  בלאוין הוא דלא כמ"ד יש שליחות לחומרא, וכ"ה במהר"מ שיק סי' ק"ל, ודלא כרבינא דשליח לאו בר חיובא יש  שליחות וצ"ע.

[106] אמנם בהגהות רעק"א על המחנ"א כ'דלא אמרי' כן רק בעיניני ממון עי"ש,ובתשו' הנתה"מ שהובא בתשוהקצוה"ח בסוף ס' אבני מלואים סי' ט"ו וכן מתשו' הקצוה"ח שם, משמע דלא ס"ל לדין יד פועל לגבי קנין, וכ"ש לשאר דברים, ובחזו"א דמאי סי' ט"ו סק"א ד"ה ע"ד, העתיק לתשו' אלו לגבי פועלים ולא נחית מדין יד פועל, משמע דלא ס"ל דמועיל מדין יד פועל, וכ"ש בשאר מילי, אך אפשר דלרוחא דמילתא נקט, דבשביעית סי' א' ס"ק כ"ד כ' דדיגון ע"י פועל גוי חייב, ובתשו' מהרשד"ם חו"מ סי' שע"ו כ' דחזקה ע"י פועלים גוים מהני, אך לשונו שם משמע כשי' הקצוה"ח דגורם למעשה הקנין מהני, שהרי כ' "דאדעתא דישראל נחתי", ולא הזכיר יד פועל כיד בעה"ב, אך בנתה"מ סי' קפ"ח מפרשו מדין יד פועל כיד בעה"ב וצ"ע, וגם בשער המשפט סי' קפ"ב והובא בפ"ת שם סק"ב כ' דלא מהני פועל היכא דאמרי' אין שליח לדבר עבירה, וכן בכל הני דלאו בני שליחות לא מהני יד פועל כיד בע"ב אמנם במחנ"א ובנתה"מ להדיא לגבי גוי, ולכא' ה"ה בדבר עבירה, ולכה"פ בהני דלאו בני חיובא, או מוחזק דלא יכול לומר דסבר שלא יעשה, ואף דאין שליחות לא גרע מגוי.

[107] אך בנתה"מ הנ"ל  ובסי' ק"ה חלק עליו.

[108] ובחזו"א סי' כ"א ס"ק י"ז כ' "וכל העבודה האסורה אסור לפועל לעשות והעבירה של העובד וגם בעה"ב עובר בשביתת שדהו", ועי' לק' סעיף י"ז אות ו' שהחזו"א נוטה שאין שביתת הארץ על בעל השדה רק על העושה, הכא י"ל מדין יד פועל כיד בעה"ב, אך הלשון משמע שביתת שדהו, וע"ע הע'  NOTEREF _Ref182935044 \h 89 דלכאו' החזו"א לא ס"ל יד פועל כיד בעה"ב, ובענין שביתת שדהו להחזו"א עי' הע'  NOTEREF _Ref182054758 \h 114 ושם נסמן.

[109] ולהשי' שכ' בחזו"א הובא לק' סעיף י"ז אות ו' דליכא מ"ע דשביתת הארץ רק על עושה המלאכה, צ"ל דכוונתו איסור חפצא, ועי' הע'  NOTEREF _Ref182054758 \h 114 ושם נסמן.

[110] ואמנם לר"א מו"ק ג' ע"א דס"ל דחרישה בכלל המלאכות, גם חרישה בכלל שביתת הארץ, אך אנן קיי"ל כר' יוחנן דחרישה אינה בכלל המלאכות, והגמ' בע"ז דשביתת הארץ מיירי בשדה ניר דמיירי על זריעה כמש"כ רש"י, וגם תו' נקטו זריעה [ואפ' מיירי בחרישה הא אביי קאמר לה ואיהו ס"ל במו"ק ב' ע"ב כר"א, ועי' מש"כ בהע'  NOTEREF _Ref183195310 \h 95 ובסוף הע'  NOTEREF _Ref182912323 \h 97] ולכך מהא דתנן שביעית פ"ד מ"ג חוכרין נירין מן העכו"ם בשביעית, וכ' הר"ש הר"י בן מלכי צדק והרא"ש והרע"ב והגר"א ואע"פ שגורם לנכרי לחרוש בשביעית, אין להוכיח דס"ל דהמצוה רק על העבודה כדלק' סעיף י"ז אות ו', דהרי מיירי בחרישה [ואמנם לפ"ז ר"א ואביי יפ' כהרמב"ם דמיירי לגבי מוצאי שביעית, שלא קנסו את הגוי, אך מזה דס"ד דיקנסו הרי שעשה הגוי מעשה איסור, אך י"ל דהא גופא קמ"ל דאין בזה שום איסור] וכן מאן דמתיר בירו' לומר חרוש בה טבאות, וכן מחזיקים ידי עכו"ם בשביעית דתנן התם ובפ"ה מ"ט ובגיטין ס"א נמי מיירי בחרישה, כמש"כ הר"ש והר"י בן מלכי צדק והרע"ב, ואפשר דזריעה וקצירה וזמירה אסור אפ' לומר יישר, כיון שנקטה הגמ' בגיטין לגבי עודרין והמפרשים כאן לגבי חרישה, אך ברמב"ם בפיהמ"ש שביעית כ' "כגון שיראה אותם עובדין בשביעית" ובפיהמ"ש גיטין ס"א כ' "כגון שיראה אותו עובד אדמה" וכן ברמב"ם פ"ח משמיטה הל' ח' "כגון שראהו חורש או זורע" אך אפשר משום דרכי שלום התירו, ובפרט אחר שכ' תו' דמיירי דבלא"ה עובד, א"כ אולי אצל גוי אין לחלק, אך לדעת תו' הר"א דגם על חרישה יש שביתת הארץ, לכא' אם פי' כהמפרשים שאפ' גורם לו לחרוש, א"כ מוכח דעל שדה גוי אין מצות שביתת הארץ, בין אם הדין רק על שדהו בין אם הדין רק בישראל העובד, אך בלא"ה מבו' בתו' הר"א דמותר למכור לגוי (ג"ת) שדה בשביעית, ואפשר כשני הצדדים, אך למה שהוכיח החזו"א מדברי תו' הר"א דגם בעכו"ם העובד בה עובר על שביתת הארץ, א"כ מוכח דס"ל לר"א דרק בשדהו עובר, וכן מוכח מרש"י הראב"ד והריטב"א שפי' את הגמ' מטעם חשש שאלה ושכירות, מוכח דעצם המכירה אינה אסורה לג"ת משום שביעית, [ולכאו' א"א לומר דמכירה אינו מוזהר עליו שהרי יכול להובירה כמבו' בגמ' לגבי חשוד, אבל באופן שמתחייב לו הגוי לעבוד בשדה של גוי חמיר טפי, שהרי שכירות אסור אפ' שיכול להובירה הרי שאינו התר בדבר שאסור משום שביתת הארץ, ולומר דמפני שמשלם שכירות טפי מסתבר שיזרע, שהרי אינו משלם לריק, הרי פעמים שתועלת השדה להובירה, או שמשלם שתהא תפוסה בידו לשנה הבאה שלא יקדמנו אחר] ואמנם אף אי האיסור רק בשדהו, ובמכר לג"ת ליכא איסורא, כל זה כשישראל על אדמתם ומוכר קרקעו לג"ת, אבל בזה"ז לפמש"כ הרמב"ם פ"ג משלוחין הל' ז' והרמב"ן ב"ב מ"ד ע"ב והר"ן פ"ק דגיטין דף ב' ע"ב מדפי הרי"ף והטור חו"מ סי' קכ"ג בשם הגאונים, ובתו' בב"ב מ"ד ע"ב והרא"ש בפ' הזהב בשם י"א וכן בר"ן שם בשם הר"י מיגש, דכל א' יש לו ד"א בא"י, והרמב"ן ב"ב שם כ' בשם ר"ת דדינא הוא, ובנחלת שבעה שטרות סי' מ"א אות ב' כ' דמה שהק' התו' והרא"ש על דעה זו משום דקאמר בגמ' דלית ליה קרקע, הוא רק בסתמא אבל במפרש על א"י מהני, ולכך תקנו הגאונים שיפרש, וברמב"ן ב"ב שם מוקי לה בשם ר"ת בגרים, וכן בחזו"א סי' כ"א ס"ק ה', כ' דמשמע דהרמב"ם מסכים דא"י נשארת ביד ישראל ולא מהני כיבוש מלחמה להפקיע, וכ"ה בר"ש סיריליאו בפ"ו דשביעית כמו שהביא בחזו"א שם, אך הר"ש סיריליאו ס"ל דאין להם שום קנין בקרקע, והחזו"א ס"ל דיש להם קנין בקרקע ע"י כבוש מלחמה, וכן נקט בדמאי סי' ט"ו סק"א ד"ה ע"ד, ולפמש"כ בחזו"א שם ס"ק ב' "דכיון דעתידה א"י שתתחלק חלוקה חדשה בטלה חלוקה ראשונה", א"כ כל ישראל שותפים בכל קרקע א"י, וא"כ שביתת הארץ מוטלת בכל מקום שכל מקום שדהו הוא, רק צ"ע מתי בטל החלוקה הראשונה ולכא' כשבטל הישוב שהיו קבועים עליה לשבטיהם, וגם אי נימא דכל אחד נשאר לו חלקו הרי הו"ל ספק דלמא היא חלקו, ואפ' אי חלקו במקום שלא כיבשו עולי בבל הרי מדרבנן אינו נעבד, רק אם חלקו במקומות שהותרו ע"י רבי אז אין עליו איסור,  ואף אם נרצה לומר דספק אם זה שבטו ואפ' שבטו מנ"ל דזה מקומו, חדא דלפ"ז בעושה בכמה מקומות כבר יש לו רוב השבטים, וגם אינו דומה כ"כ לספק על, וגם הרי יכול לרשת דרך שבט האם חלקו, בשבטים אחרים, וגם הוה קבוע שאינו ניכר דיש פלוגתא אי הוה קבוע דאורייתא אבל לכו"ע מדרבנן הוה קבוע דעל כל קרקע הספק אולי הוא קרקע שלו, וגם מוכח מהגאונים שלא נתנו תקנה זו רק למי שאין לו אב אלא לכל א' הרי דהחלוקה לכל א' בלא ירושה, והיינו שבטלה חלוקה ראשונה, אך את קו' הרמב"ם פי' בחזו"א סק"ה משום דמי יימר שיחיה בגאולה בעת החלוקה  דיחלק אז לבאי הארץ, ולפ"ז יש ספק אחר מאן יימר שיזכה להיות אז, אבל ספק א' הוה, ובזה יל"ד בזמה"ז איך דיינינן לספק זה, ועי' הע'  NOTEREF _Ref181674950 \h 21 והע'  NOTEREF _Ref182849470 \h 72, וגם כיון דהו"ל תרי ספיקות דסתרי אהדדי שהרי א"כ הותר בכל מקום, ובכה"ג אף בדרבנן אסור, כמש"כ השער המלך הל' מקואות כלל ד', ואף למש"כ המל"מ בהל' מגילה פ"א הל' י"א דכשמתקים התקנה אזלי' להר"ן לקולא, כ' השה"מ דבאיסורין כו"ע מודו, וכן כ' החזו"א בד"א ח"ד מכתב ט"ו "ואף אם הוא דרבנן יש לנהוג ב' עישורין דהי מנייהו מפקת", אך כיון דבדרבנן יש ברירה וממילא הו"ל כחלוק ועומד, ואז הספק כמו אם יש חלוקה כעת, אבל כ"ז לדעת השו"ע של"א סעיף ט' דבזמה"ז יש ברירה, אבל לדעת היש"ש והחזו"א דמאי סי' ט' ס"ק כ"א וסי' ט"ז ס"ק י"ז, דבזה"ז אין ברירה כיון שעיקרו מן התורה א"כ גם בשביעית בזה"ז לגבי החלוקה אין ברירה, אך לכא' לגבי השבטים כבר יש ברירה שכבר מבורר לפי מה דכתיב ביחזקאל, רק בתוך השבט אינו מבורר והו"ל שותף בכל השבט, אך גם לגר שאין לו ד"א בא"י ליכא למימר דאי ליכא שביתת הארץ בשל גוי יהיה מותר לו לומר, שהרי מכשיל לישראל בעל הקרקע, שמצותו שישבות קרקעו, וא"כ אף אם נפשוט להתר בכל הספיקות שכ' ויוכל לסמוך שאינה קרקעו, אעפ"כ אסור שהרי מכשיל את ישראל בעל הקרקע, ואף אי הוה לפני דלפני דלא מפקדינן אסור כמש"כ בהע'  NOTEREF _Ref183106556 \h 32, אך לשי' הגר"א באו"ח סי' ש"ה הובא בביה"ל שם בסעיף כ"ג, דשביתת בהמתו עובר רק בעובד הגוי מדעתו, יל"ע אם ישראל מותר לגרום שגוי יעבוד בבהמתו של ישראל אחר, כיון שרצון התורה שבהמת ישראל תשבות, וא"כ הכ"נ בשדה כיון שהוא שייך לישראל אסור לישראל לגרום שיעבדו שם, ואף אם מדין לפנ"ע היה מותר, הכא אסור להאחרונים שהעתיק המ"ב שם ס"ק ע"ח, שאסור אפ' אין הגוי עובד מדעתו, ולהגר"א יל"ד כנ"ל.

[111] ולשי' המנח"ח דאם משריש בשביעית עובר על שביתת שדהו, יש להוכיח דעל תוספת ליכא עשה, דהרי כ' תו' ר"ה י' דעל תוספת ליכא איסור שישריש בה, א"כ מוכח דליכא עשה דשביתה בתוספת, וכמש"כ במקד"ד סי' נ"ט ס"ק נ"ד, אמנם לשי' החזו"א סי' י"ז ס"ק כ"ה וכן שם ד"ה והנה, וסי' כ"ב ס"ק ה', וסי' כ"ה ס"ק י"ג, דאין בזה איסור אין ראיה, אמנם על תולדות דזריעה וזמירה וקצירה, לכא' איכא מדרבנן גם עשה דשביתת הארץ, ולשי' תו' הר"א דיש על חרישה שביתת הארץ וגם חרישה לצורך פירות שישית שכ' המהר"י קורקוס דהוה דרבנן או לצורך שמינית שכ' המרכה"מ דהוה דרבנן לכא' גם על שביתת הארץ איכא דרבנן.

[112] וכ"ה במנח"ח  מצוה  קי"ב,  וכ"ה  ג"כ  בלשון  הפנים יפות שהובא בהע' 99 ועי' סוף הע' 97, ואין לומר דהר"א נקט לה רק אליבא דאביי דס"ל במו"ק דחרישה בכלל המלאכות דהא הר"א גרס רבא ואביי בודאי הק' אליבא דרבא, וגם רב אשי דפריך בתר הכי בודאי ס"ל כמו דקיי"ל כר"י.

[113] הרמב"ם במנין שקודם המצות כ' "שתשבות הארץ ממלאכתה בשביעית", וכ"ה בסמ"ג עשה קמ"ז "מ"ע שתשבות הארץ בשביעית מעבודת קרקע" [אך במנין הקצר שבריש ספר היד וברמב"ם פ"א משמיטה הל"א וכן בסה"מ מ"ע קל"ה וכן בסוף דברי הסמ"ג משמע כדלק' אות ה' ועי' הע'  NOTEREF _Ref183189255 \h 101 , ועי' לשון הרמב"ם פ"ח משמיטה הל"א שכ' "כדרך שאסור לעבוד הארץ בשביעית כך אסור לחזק ידי ישראל שעובדין אותה", ולא כ' כפי"ב מהל' רוצח הל' י"ב והל' י"ד, אך עי' הל"ו שם בהל' שמיטה שכ' "כשם שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית ולשמור אותן כך אסור ליקח אותן מע"ה וכו' שמא לא יאכל אותן בקדושת שביעית", ולכאו' הם שני איסורין נפרדין, וצ"ל דיסוד איסור סחורה הוא שימוש שאינו אכילה, ופירות שביעית נתנו רק לאכילה, וכמש"כ בפ"ה הע'  NOTEREF _Ref183144026 \h 128 ולכך אסור להכשיל אחר בשימוש כזה, וכן אסור להכשילו שישמרם ע"י שקונה ממנו, מבואר דהרמב"ם נוקט כשם גם על לפנ"ע וא"כ אין ראיה מהל"א] ובכרוז רבני ירושלים בשנת עת"ר בראשות הגר"ח ברלין והגרי"י דיסקין, "ושבתה הארץ שבת לה' אחינו אנשי גאולתנו, בני אברהם יצחק ויעקב, רגלי אבותינו עמדו על הר סיני ואזני כולנו שמעו וקבלו ממרע"ה מפי הגבורה, מצות שמטה ושביעית שנצטוינו בארץ בעשה ולאוין, ואם הלאוין נאמרו בלשון נוכח ובפועל יוצא, לא תזרעו, ולא תקצרו אבל העשה בלשון סתם נאמרה בלשון נסתר, ובפעל עומד "ושבתה הארץ" והלכתא רבתא לשבתא היא "לשבת השנים", שלא אמר "תשבתו", ללמדנו בא שאם אמנם הלאוין חובת הגוף הם שאין עוברין עליהם אלא בעלי השדות הזורעים, וקוצרים ובוצרים, אבל העשה של "ושבתה הארץ" מצות הארץ היא שלכל ישראל נאמרה, וכולם חייבים בה, וכולנו בע"כ נכנסנו בערבות זו, שתהא הארץ עכ"פ שובתת בשנת השביעית, בלי שום טצדקי, אמתלא ותחבולה. וקבלנו מצוה זו מפי מרע"ה מפי הגבורה, באויומים גדולים וקול פחדים וגזירת גלות על ביטול שביתתה, וכו' והכל בסבה הראשונה של ביטול מצות שבת הארץ", וכן בהמשך "ועלה אז בהסכמתנו לצאת לישע אחינו הקאלאנסטים, ולהשתתף עמהם יחד בקיום זו המצוה החביבה בשעתה הזאת אשר כולנו חייבים בה", ובהמשך "למען נזכה כאו"א מאחב"י חלק בקיום מצות ושבתה הארץ שאפשר לנו לקיימה כהיום ע"י שיתוף אחינו הקילאניסטים", וכן בהמשך "והאם אין די לנו אם ארצנו הק' אינה שובתת בשנת השמיטה ונעבדת בע"כ ע"י המחזיקים בה, משאינם ב"ב הלא נשכבה בבשתנו ותכסנו כלימתנו אם תהי' נעבדת גם מאכרי אחינו ב"ב, הרעבים ללחם ואנוסים הם ואנחנו כולנו נעמוד מרחוק, כאלו חלילה כבר בטלה קדושת הארץ". ושם בהמשך "כי כולנו כל אשר בשם ישראל יתיחס חייבים אנחנו להשתדל בכל כוחותינו שתהי' הארץ שובתת בשנת השביעית כמה שרק אפשר", ובכרוז של ועד שומרי שביעית שע"י העדה החרדית בשנת תש"ה וחתומים עליה בד"ץ חסידים "אף ג"ז ראוי לשים לב אשר רבותינו הגידו כי עשה דשביתת הארץ שנאמרה בלשון נסתר "ושבתה הארץ" ללמדינו כי המצוה נאמרה לכלל ישראל וכל ישראל מחוייבים לראות ולהשתדל כי הארץ תשבות ממלאכה וכל המקיים מצוה זו זוכה ומזכה לכל ישראל ואין ערוך למתן שכרו, יעויין מהרש"ל ב"מ דף צ' ומבי"ט סי' ס"ד בשם רבינו ישעי' מטארני ומנ"ח בכלל זה: כל המסייע לקיים מצוה ליחיד או לציבור אם במעשה ע"י תמיכה להשובתים בשביעית או גם בדיבור לעורר לבבם לקיומה במלואה יש לו חלק ויד במצוה זו ובכלל מזכה ישראל יחשב" ובחו"ב שביעית סי' ה' סק"ט כ' "אלא עיקר חדושי' דאסור לסייע ביד עכו"ם העושה מלאכה בשביעית, והוא גזירת חכמים שמא יבוא לעבוד בעצמו, א"נ ראוי להשתדל שהארץ תשבות אף מעבודת עכו"ם (עי' תו' ע"ז כ"א א' תוד"ה הא), ועכ"פ אין לסייע בידו שיעבוד, מיהו בירו' איכא מ"ד דמותר לומר לעכו"ם חרש בה טבאות ולבת שמיטה נסיבנא לה מינך ומשמע דמותר לגרום שהעכו"ם יעבוד", ואמנם לא כלל זאת במ"ע, אבל הוא ענין המצוה, [ועיי"ש בתו' ע"ז שדחו פי' זה וס"ל דהגמ' כמ"ד יש קנין, אבל בתלמידי רבינו יונה ובתו' ר"א ובתו' ב"ב פ"א בשם הר"ש ס"ל כפי' זה, וגם הרמב"ם פ"י מע"ז ה"ג ושו"ע יור"ד קנ"א, סעיף ח' פסקו דמשכירין בתים אבל לא שדות ובגמ' מבואר שהטעם משום הפקעת מעשר, והרמב"ם הרי פסק בפ"א מתרומות הל' י' דאין קנין, ובע"כ דהפקעה היינו שיש ענין שיתקיים מצות ההפרשה כמש"כ הלח"מ בהל' ע"ז, אך אינו ראיה לכאן דאפשר דהוא משום הפסד השבט, כעין שכ' הר"ש סיריליאו שהובא בח"ב פ"ג הע' 49].

[114] ובאבן עזרא ר"פ בהר כ' "ושבתה הארץ שבת לה' מצוה על הישראלי שלא יעזוב גר לזרוע שנת השבת כאשר לא נעזבנו לעשות מלאכה בשבת כי הוא ברשותנו", ואם כוונתו ג"ת סתם א"כ היינו לצורך ישראל וכמש"כ הסמ"ג הביאו ב"י סו"ס רנ"ד דאיכא ע"ז אסמכתא במכילתא שאסור לומר לו [ועי' הע'  NOTEREF _Ref182821293 \h 59] או דמיירי בעבד ג"ת שג"כ אסור מן התורה לומר לו לעשות לצורך ישראל אבל אם עשה מעצמו מותר, אך לשונו משמע טפי אפ' עושה מאיליו והיינו האסמכתא הנ"ל, והמהרש"ל ב"מ צ' כ' "בודאי אסור אמירה לכותי בשביעית אפ' אם תאמר שמותר בשבת לפי שהשביעית תלה הש"י קדושה בארץ דכתיב שבת שבתון יהיה לארץ", ובע"כ מיירי גם בשדה גוי דבלא"ה הרי ניתן להעמיד שבות בשל גוי לצורך ישראל דלכו"ע אסור כמש"כ בהע'  NOTEREF _Ref182799835 \h 51, אך חרישה אין מוכרח דס"ל למהרש"ל דאיכא שביתת הארץ די"ל דלא ניחא ליה לאוקמיה רק אחרישה, וגם בודאי דלא מיירי בתוספת שביעית, וגם במהר"ם שיק סי' ק"ל מבואר דהמהרש"ל בשל גוי [אך י"ל דהמהרש"ל לשי' בסעיף ט"ז אות י' דס"ל דבגוי יש שליח לד"ע, או דס"ל  כמש"כ  שם אות ח' דאמירה הוה גרמה, אך סתימת לשונו ל"מ כן, וגם  נצטרך לומר  דחסימה  וסירוס  לא הוה כ"כ איסור חפצא  כמו שביעית , דשם  לא אמרי'  שלד"ע , דלכאו'  אין חילוק בניהם] ובפנ"מ בירו' פ"ו דשביעית הל' ב' כ' "מהו לטחון עם העכום בארץ מי נימא כיון דאין העכום מצווה על השביעית אין כאן מסייע ידי עוברי עבירה או דילמא מכיון שבארץ הוא הוי כגורם לעשות עבודת הקרקע בשביעית דהואיל ויש לו מסעייעין אף הוא עובדה ביותר", והיר' פשיט לאיסור, מבואר דאסור לגרום לגוי לעבוד בא"י [אך צ"ע דבהמשך לגבי השכרת בהמתו כ' דלר' אושעיא מותר דאין אדם מצווה  על שביתת בהמתו בשביעית, ובמרה"פ מבואר דזהו המסקנה, ואולי רק במקום שאינו נאכל ואינו נעבד שרי, אבל בארץ אסור] אבל לשי' זו ולשי' דאפ' בלא גרמא אסור, יהיה מוכח דעל חרישה ליכא מצות שביתת הארץ, דהרי בהו"א בגמ' ע"ז ס"ד דעל שביתת הארץ חייב אף בספק, וא"כ למה מותר למכור פרה מפני הספק, הרי מחוייב בשביתת הארץ, ובע"כ משום דעל חרישה ליכא מ"ע דשביתה, ובשדה איכא זריעה כמש"כ בהע'  NOTEREF _Ref183148099 \h 93, וצ"ל דאביי מו"ק ב' ע"ב  דחרישה דאורייתא, פריך אליבא דרבא דס"ל דאין חרישה בכלל המלאכות,  די"ג רבא כמבו' בתוד"ה רבה, ואף לר"ח דגרס רבה ובסוף העמוד גרס רבא, וכן בתו' ר"א כ' די"ג לעיל רבה, וכן הריטב"א והר"ן גרסו לעיל  רבה, והרי במו"ק שם מיירי אביי אליבא דרבה, צ"ל כיון דרבה בא ליישב את רב הונא, ואם יתיישב אליבא דר"י דס"ל חרישה אינה בכלל המלאכות, א"א להק' טפי כיון דלא שמעי' לר"ה דס"ל דהוא בכלל המלאכות.   

[115] בתו' ר"א ע"ז ט"ו ע"ב כ' "שאין בעל הבהמה עובר אם יניח לגוי לחרוש בה שדהו של גוי שכיון שאינו מוזהר על הבהמה לחרוש אלא על הקרקע מליחרוש וכו' והרי שדה דאע"ג דאם יהי' ברשות ישראל זה כשאחר חורש בה בשביעית הוה עליו איסורא דאורייתא" מבואר לכא' דווקא בשדהו ומשמע אף בעובד בה שלא בסיבתו, (ומבואר גם בחרישה ועי' סעיף ט"ז אות י"ב) ובריטב"א שם כ' בבהמה "שיש לו להזהר שמירה מעולה בבהמתו שלא לעשות מלאכה אפ' ע"י אחרים ואפ' בשנטלוה ממנו למידי דהיתרא כמו שהוא מוזהר על עצמו", ובהמשך על שדה כ' "פי' והא הכא דאיתא תרתי איסורא דלפנ"ע ואיסורא דשדהו שהוא מוזהר על שביתתה", אך בשדה מיירי בישראל ועי' אות ה', אך בתו' ר"א כ' שאין איסור חרישה בשביעית בבהמה "שאין בעל הבהמה עובר אם יניח לגוי לחרוש בה שדהו של גוי וכיון שאין מוזהר על הבהמה מלחרוש אלא על הקרקע מליחרש", וכ' החזו"א "אבל בתו' הר"א מבואר דאף בעובד בה עכו"ם", ולכא' כוונתו לדברים אלו ולא ס"ל  לדחוק דאישראל קאי, וגם לדעת האחרונים במ"ב סי' ש"ה ס"ק ע"ח דאף שעובד הגוי בבהמתו שלא מדעתו עובר בשביתת בהמתו, א"כ למש"כ המנח"ח בהע' הבאה דשביתת שדהו בשביעית כשביתת בהמתו בשבת, גם בשדהו יעבור אפ' שלא מדעתו, וגם מבואר בתו' הר"א דליכא איסור למכור קרקע לגוי (ג"ת) בשביעית, שכיון שמכר אינה מצוותו, אבל להשכיר אסור (ודעת הר"א דס"ד דבדבר שעוברים ברשותו איסור אם אחר עושה בו מלאכה, יש איסור דרבנן למוכרו שגנאי הדבר, ולכא' זו כוונת תו' וכן פי' המהרש"א דשאלה לא שכיח, ולא שאין עובר בה איסור, וכן מבואר בתו' הר"א, וא"כ לכא' צריך לפ' את תו' כהר"א, וכן פי' החזו"א בתחילת הדיבור במוסגר עיי"ש).

[116] בתורי"ד ע"ז ט"ו בתירוץ "דבשביתת קרקע הוזהרנו בשביעית כדפירש המורה משבת שבתון יהי' לארץ ואסור להשכיר שדהו לגוי בשביעית", ובריא"ז "ולא ישכיר שדהו בשביעית אפ' לגוי שאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית שנאמר שבת שבתון יהיה לארץ" וממה שהתיר שם להשכיר בהמתו לגוי בשביעית ולישראל אסור משום לפנ"ע מוכח דהדין רק בשדהו [אך י"ל דאולי ס"ל דחרישה אין איסור שביתת שדהו כמש"כ בסעיף ט"ז] וכן משמע בפי' הראב"ד שם על קו' אביי "ואיכא ליגזר משום שאלה", הרי שבשאלה עובר איסור, וכן מוכח מרש"י, ובמנח"ח מצוה קי"ב "ובשמיטה אם עושה עבודת הארץ כגון שחורש שדהו או זורע או קוצר ע"י גוי נהי דהל"ת אינו עובר וכו' אבל בעשה עובר בכל עבודת קרקע אפ' ע"י אחרים והמשכיר לגוי או לישראל השדה עובר המשכיר משום שביתת שדהו הכלל כמו שביתת בהמה בשבת כך היא שביתת קרקע בשמיטה", הנה המנח"ח נקט המשכיר לגוי, ואפשר לפרש כהגר"א באו"ח סי' ש"ה הובא בביה"ל שם סעיף כ"ג דכשעושה שלא מדעת ישראל אינו מוזהר, אך אי ס"ל כהאחרונים שהביא המ"ב שם בס"ק ע"ח דס"ל דאפ' שלא מדעתו עובר, א"כ ס"ל לגבי שביתת הארץ כהשי' באות ג' וכמש"כ בהע' הקודמת, וההפלאה בפנים יפות פ' משפטים עה"פ ששת ימים תעשה מעשיך כ' "ויש לפרש מפני שיש בקדושת שביעית מה שאין בשבת דהיינו אמירה לנכרי לחרוש ולזרוע שדה של ישראל דאין בו איסור מ"ה בשבת דק"ל אמירה לנכרי שבות אבל בקדושת שביעית הזהיר על שביתת הארץ כדכתיב ושבתה הארץ שבת לה' שאפ' ע"י נכרי אסור".

[117] בחזו"א סי' י"ז ס"ק כ"ה "ויש מקום לומר דדוקא בעובד בה ישראל ולא בעובד בה עכו"ם", וצ"ל דלפ"ז קפידת התורה שישראל לא יראה בעלות ע"י מלאכה, אבל עכו"ם לא איכפ"ל.

[118] במנין הקצר שבריש ספר הי"ד כ' הרמב"ם "לשבות מעבודת הארץ שנ' בחריש ובקציר תשבות", וכן ברמב"ם פ"א משמיטה הל"א  "מ"ע לשבות בשנה שביעית מעבודת הארץ ועבודת האילנות שנ' ושבתה הארץ שבת לה' ונ' בחריש ובקציר תשבות", וכן בסה"מ מ"ע קל"ה "הוא שצונו לשבות מעבודת הארץ בשנה שביעית והוא אמרו יתב' בחריש ובקציר תשבות וכו'", ובחינוך מצוה קי"ב "לבטל עבודת הארץ בשנה השביעית שנ' בחריש ובקציר תשבות וכו' שנצטוינו שלא לעסוק בה כלל בעבודת הארץ", וכן בסמ"ג סיים "ונא' בפ' תבא בחריש ובקציר תשבות", ולכא' זה קאי על האדם אך י"ל דאיכא תרוויהו וכשעושה בעצמו מבטל ב' מ"ע, וא"כ אם חרישה ילפי' מבחריש ובקציר כמש"כ מהר"י קורקוס א"כ אין איסור שביתת הארץ על הקרקע לגבי חרישה רק על זריעה הכתובה בפרשה, וכן נקט התורי"ד ע"ז ט"ו בקושיא "ציווי דשביתת שדהו בשביעית אינה אלא שלא יעשה הוא מלאכה בשדהו וכו' וכיון שנתברר ששביתת שדהו בשביעית אינה אלא לעצמו אבל ע"י גויים שרי", ובחזו"א סי' י"ז ס"ק כ"ה כ' "שאין האיסור של שביתת השדה תלוי בבעלות אלא העובד בשדה עובר על איסור שביתה אלא כוונת הגמ' שם שהאיסור של שביתה בקרקע תלוי' והעבירה נעשה בקרקע, אבל אם עובד בה עכו"ם בשכירות אין ישראל עובר משום שביתה וכו' שאין שביתתהארץ כשביתת בהמתו אלא שתהא שובתת ממלאכת אדם בה", וע"ע סי' כ"ו סק"ג וסי' כ"א ס"ק י"ז וסי' ג' ס"ק כ"ה ובסי' ח' ס"ק ט"זהובא בסעיף ט"ז אות י"ב, ועי' הע'  NOTEREF _Ref182054758 \h 114 ושם נסמן דעת החזו"א בענין שביתת הארץ, ובד"א ח"ה מכתב כ"ו כ' החזו"א "שאלת המזכיר אם  יש עליו איסור כשמוציאים ממנו השדות ועובדים אותה בשביעית, תשובתי הייתה, אם הישוב אינו נהנה מעבודתם כלום, והם לוקחים את השדות בלי דרוש הסכמה מצידם אין עליהם איסור", אך אפשר דהתם השאלה משום לפנ"ע, אבל אם הוא מטעם שביתת הארץ, לכאו' נקט כהגר"א שהובא בהע'  NOTEREF _Ref182912182 \h 99 דכשהגוי עובד שלא מדעתו אין איסור, אך אפשר דגוי שגוזל אין חיוב להפקיר דא"כ לא שבקת חיי ולקתה מדת הדין וצ"ע.

[119] מדמקשי בגמ' ע"ז ט"ו מכלים דקאמר דאין אדם מצוה על הכלים, ולהחזו"א הפי' בגמ' שהאיסור של שביתה בקרקע תלוי' והעבירה נעשה בקרקע", א"כ בכלים אף שנעשה בהן עבירה, החילוק שאין הכלי מקור האיסור, ובע"כ דהקרקע מקור האיסור והוה איסור חפצא, ופי' אחר בגמ' היינו דיש מצות שביתת שדהו א"כ ודאי שהמצוה על הקרקע, וגם תו' ותו' ר"ש משאנץ כ' "שהאיסור תלוי בגוף הקרקע".

[120] אמנם בשביעית בזמה"ז להני דהוה דרבנן, יש להתיר בחולי כל הגוף, שמבואר בשו"ע סי' שכ"ח סי"ז דמותר כל השבותים ע"י שינוי, דהכי קימ"ל כמש"כ המ"ב שם ס"ק נ"ז, ולכאו' כל איסורים דרבנן אף עיקרם דאורייתא, אך י"ל דכיון דעיקרו מן התורה לא חשיב שבות דשבות דהרי לא התירו לעשות מום בבכור בזמה"ז ע"י עכו"ם, להני דאינו גרמא, אף דבזמה"ז הוה דרבנן, אך י"ל דקדשים חמירי כמבואר ברא"ש בשם הראב"ד ב"מ צ', ואף דהוה מצוה שלא יבואו לידי תקלה, ועי' כת"ס יור"ד סי' קנ"ח, וגם התם יש היום דאורייתא לגבי גיזה ועבודה, ולכך ג"כ אין ראיה מיו"ט שני דאסור אמירה באיסור דאורייתא, דהרי עיקר יו"ט כעת דאורייתא, אך עי' בהע' דמהחזו"א מבואר דזה"ז חמיר טפי מדבר שישכעת איסור דאורייתא, והכא יש לדון איך יעשה בשינוי ואולי ברמז, ובסכנת אבר מותר אפ' בלא שינוי ע"ש, וכן יש לדון לצורך מצוה דמותר שבות דשבות, דבזמה"ז הו"ל אמירה לנכרי בשביעית שבות דשבות למאן דלא ס"ל שביתת הארץ, כמבו' בשו"ע סי' ש"ז ס"ה וכן בהפסד גדול כמבו' שם במ"ב, אך בסי' של"ד סעיף ב' הביא השו"ע דעת הרשב"א שחולק, וגם במ"ב סי' ש"ז ס"ק כ"ב הביא מאליה רבה שאוסר, וגם בביאור הגר"א באו"ח סי' תרנ"ו, ויור"ד סי' קנ"ז סק"ד כ' דצריך להפסיד כל ממונו ולא לעבור על אמירה לנכרי באיסור דרבנן דשבת, והביאו הח"ח כלל א' במ"ח סק"י, רק יש לדון מצד עיקרו מן התורה, ואמנם אם נימא דכיון שאסור לומר הוא בכלל גזירת ספיחין, או אינו שבות, כמש"כ בהע'  NOTEREF _Ref181675822 \h 8 והע'  NOTEREF _Ref182054758 \h 114 א"כ הו"ל איסור אכילה ומבואר בשו"ע יור"ד סי' קנ"ה סעיף ג' דרק בסכנת אבר מותר, ע"ש פתחי תשובה ס"ק ח' ובסי' קנ"ז סעיף א' ברעק"א דצריך ליתן כל ממונו שלא לאכול איסור דרבנן.

ובקדושת שביעית תשכ"ו עמ' ט"ו בפעולות ועד השמיטה ב"ב בראשות הגר"ש גרינימן, ושם ש"הועדה מתיעצת בכל השאלות ההלכתיות עם הרב קנייבסקי" (הסטייפלר) לגבי הספקה משדות הערבים כ' "הערבים אינם מגדלים את כל סוגי הירק, אך ועדת השמיטה מתכננת את זריעת שדותיהם לפני השמיטה ומוסיפה סוגי ירקות אחרים", ואף דלכאו' מיירי שזורעין בלא"ה, הרי כשמחליפין לפעמים המין השני עוברין על עוד זריעה, או על עוד קצירה, או על שאר מלאכות, משמע שנקטו שאין בו רק איסור אמירה לעכו"ם, וכיון שהיו שערי מדינה נעולות, לצורך חולים וקטנים מותר, או דנקטו דזה"ז אף שעיקרו מן התורה אפשר להקל לצורך חולים וקטנים, אך י"ל שאם לא היה להם הירקות היו באים לידי חולי שיש בו סכנה ולכך התירו, אך בודאי שאינו ראיה לזמננו שאפשר להביא מחו"ל, ויש שימורים וקפואים ופירות שישית בשפע באופן שאפשר להתקיים, וכמש"כ בהקדמה הע' 11.       

[121] וברמ"א תקט"ו ס"ב דאם ידוע שנעשה לצורך המיעוט ג"כ אסור ובמ"ב ק

רע"ו ס"ק י"ז דמי בעושה לצורך עצמו ולצורך ישראל ג"כ אסור, ועיי"ש בביה"ל מש"כ אודות שני דינים אלו.

[122] וע"ש מ"ב ס"ק ט"ז בשם המג"א בסי' תקי"ז דמדברי המחבר שם מוכח כטעם הזה, אך השו"ע התיר בשעת הדחק לצורך מצוה כגון ברית או ברכת המוציא לסמוך על המתירין, וביו"ט מובא בשעה"צ תקי"ז ס"ק ד'.

[123] ואפ'  במלאכת  הוצאה  דהוה  הלל"מ,   כיון   דהוה פירושה  דקרא,  כמש"כ  בביהל  רע"ו  ס"א   ד"ה  אפילו.

[124] וכ"ה בשעה"צ סי' רנ"ג ס"ק צ"ו בשם הגר"א והפרמ"ג בעבר ואמר לנכרי באיסור, ומשמעות המג"א במרדכי צ"ע מהכא, אך י"ל דהתם מיירי בקנס שאפ' נצטנן ואינו נהנה ממעשה הגוי ג"כ אסור, וע"ז משמעות המג"א דבאיסור דרבנן לא קנסו, וצ"ל דחימום הוה יצירה משא"כ הבאה ממקום למקום דהובא שי' ברמ"א סי' שכ"ה סעיף ו' דמותר אמירה אף לכתחילה וע"ש מ"ב, ומש"כ עוד בשם הגר"א אך אם יש שיטה כזו בע"כ שצריך לחלק בין חימום להוצאה וצ"ע.

[125] במשנה בכורות ל"ה שאין שוחטין בכור על מום שעשה לטובת ישראל כמבואר ברש"י שם ובתשו' הרא"ש כלל כ' דין  כ"ב, ומפ' כן את דברי הרמב"ם דרק לדעת הגוי מותר וכן בטור יור"ד סי' שי"ג, וכן בב"מ צ' ע"ב ברש"י ד"ה ומנגחין "ומאהבת בעליו גונבו הנכרי שהוא מכירו ומסרסו שיהא יפה לחרישה", משמע שעושה בלא שום גילוי דעת של ישראל ג"כ אסור, ובביאור הגר"א אבהע"ז סי' ה' ס"ק ל"ד כ' שזהו מקור דברי הרמ"אדנכרי שמתכון לטובת ישראל אסור, וכ"ה להדיא בטור אבהע"ז סי' ה' וכ"ה בפסקי הרי"ד ובתלמיד הרשב"א ב"מ שם, וברע"ב בכורות שם מבו' חילוק בין אם עשה כדי לעשות נח"ר לישראל דאסור, או בעושה סתם להתירו דמותר, אך ברבינו גרשום ובפיהמ"ש לרמב"ם שם, פי' לדעת היינו לדעת הבעלים, ובר"ג בבכורות שם פי' דשלא לדעת היינו "דלא ציוו בפירוש הבעלים", משמע דאם עושה להתיר בלא ציוי מותר, ומפו' בפיהמ"ש שאע"פ שהגוי כיון לעשות מום מותר בפעם ראשונה, אבל בפעם שניה אסור, דמרגילו והו"ל כאמירה, וכן בהגהות מרדכי חולין סי' תשמ"ב וכן בתשו' או"ז שהובא בדדכ"מ וכן באו"ז בב"מ שם, ולמד מזה בב"מ גם לסירוס והובא בהגהות אשרי ב"מ שם, ובשו"ע יור"ד סי' שי"ג פסק כדעת רש"י והרא"ש והטור דאסור אם עשה בשביל ישראל, אך בש"ך סק"ו העתיק לתשו' או"ז וכן בבה"ט, אך בתפל"מ כ' "ט"ס וצ"ל שאסור", שהרי זה נגד השו"ע [ובאמת שגם בתרוה"ד לפנינו כ' שמותר והרמ"א בדרכ"מ ובשו"ע הביא ממנו לאיסור] אך האו"ז ודאי ס"ל להתר, אמנם באמר לו או רמז לו שיעשה או דאיכא למיחש להערמה אסור לכו"ע, ובראה ושתק בר"ג בכורות שם מבואר דאסור וכ"מ בריטב"א ב"מ צ' ע"ב ד"ה הני, וכ"ה בתשובת רדב"ז שהובא בברכ"י יור"ד שי"ג ובפ"ת אבהע"זסי' ה' ס"ק י"ב, אך באו"ז מפו' דמותר וכ"מ בנדפס ע"ש הריטב"א ב"מ שם ד"ה מחלפי.

[126] אמנם המחבר העתיק לשון הרמב"ם פט"ז מהל' אסו"ב  הל' י"ג "אסור  לומר לגוי לסרס בהמה שלנו ואם לקחה וסרסה מותר ואם הערים ישראל בדבר זה קונסים אותו", משמע דוקא הערים, ולפי' הרא"ש ברמב"ם הל' בכורות צ"ל שהרמב"ם מחלק בין סירוס לבכור, אך הרמ"א שלא כ' וי"א משמע שפי' דמעצמו היינו שלא לצורך ישראל, ולשון הרמ"א "ואפ' לא הערים והנכרי מתכוון לטובתו". 

[127] וז"ל שלח להו הערמה איתעבידא בהון ערימו עליהון ויזדבנון פי' דומיא דשבת דתנן גוי שהדליק את הנר מישתמש לאורו ישראל ואם בשביל ישראל אסור הכא נמי אסור ליהנות מהן וכ"ש לומר להן לעשות.

[128] וז"ל כבר כתבנו במסכת שבת וכן במסכת יו"ט שכל מלאכה שעשה הגוי אפילו מעצמו בשבת או ביו"ט לצרכו של ישראל אסורה לאותו ישראל בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכה שנעשתה לצרכו שכל שאתה מצריכו להמתין בחול כדי שיעשו שוב אין כאן הנאת מלאכת האיסור הלכך בדבר שאין לומר בו בכדי שיעשו כגון שהנאתה תדירה אסור לאותו ישראל להנות ממנו [לעולם] לפיכך אמרו גוי שסירס שורו של ישראל כדי שיהא ראוי לחרישה אפ' שלא מדעתו אסור לאותו ישראל ליהנות ממנו לעולם אלא צריך למכרו לאחרים, ומבואר דאע"ג דס"ל כרש"י בביצה שהובא לעיל פ"ג הע'  NOTEREF _Ref182799835 \h 51 דאיסור בכדי שיעשה כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט, הוא שייך גם בשאר איסורין.

[129] ובהגהות הגרעק"א בשם הריב"ש דגם במבטל למכור אסור לכל מי שעשו למכור בשבילו, והובא בחזו"א דמאי סי' ט"ז ס"ק ט"ו, אך בפ"ת סי' קכ"ב סק"ה בשם לבושי שרד שמסתפק בגוי במבשל כדי למכור לבני העיר, ורוב העיר ישראל או שמבשל באינו בן יומו לצורך ישראל אם נאסר, וכ"ש אם הישראל ידע דאפשר בכה"ג אסור, אך בלבושי שרד אף שהתחיל בספק סיים לע' במה שכ' לעיל קי"ט על ש"ך סק"כ שכ' "אבל כשהמתיר מבשל לכתחילה לו ולצורך אחרים", כ' הלבושי שרד "אבל כשבישל לצורך האוסר לבד אסור גם דיעבד ומכש"כ כשהאוסר יודע שבישל לצרכו" הרי שמסיק בזה לאיסור וכן מבואר באמרי בינה תערובות י"ד דנכרי המבטל איסור כדי למכור אסור עיי"ש.

[130] בסירוס באמר להדיא אסור לאומר, כמבו' באבהע"ז סי' ה' סעיף י"ד, ושאר איסורים מבואר בפרישה ובב"ש שם דאסור, חוץ מכלאי בהמה שאין ניכר האיסור [ובפרמ"ג יור"ד סי' צ"ט ש"ד ס"ק י"ב כ' "ניכר האיסור תמיד"] ובט"ז יור"ד סי' רצ"ז(השני) סק"ב כ' דכלאי בהמה לא שכיח, וכ"ה בפרמ"ג סי' ש"ז מ"ז ס"ק י"ד דכל איסור שניכר ושכיח, אם אמר לגוי נאסר לאומר, ולכאו' גם למי שנאמר בשבילו כמו בביטול, ובברכ"י יור"ד רצ"ז שם מתשו' בית יהודה שאוסר אפ' בכלאי בהמה, והברכ"י חולק עליו דאין למדים שבותין זמ"ז, ולכאו' צ"ל דכונתו כשיש חילוק, דהרי הפרישה והב"ש והט"ז והפרמ"ג כ' דבשאר איסורין נמי אסור, וכן בביטול מבו' דאסור, ובב"ש אסר בסירוס באכילה, ובפרמ"ג סי' צ"ט ש"ד ס"ק י"ב מתיר דהרי לא נהנה מן האיסור, וצ"ע מלשון הגמ' ימכר לשחיטה למה שהבעלים לא ישחטו.  

[131] ובנחפה בכסף יור"ד סי' ד' כ' דאסור בשדהו משום דהו"ל  אינו שבות, ואמרי' בתו"כ  דמן השבות אתה אוכל [והובא בחלקו בברכ"י או"ח סי' תקפ"א ובשע"ת שם סק"ז לענין אמירה באיסור דרבנן, ובבית רידב"ז סי' ג' העתיקו לענין אינו שבות וזהו כוונת ההוראות ופסקים בהע'  NOTEREF _Ref182055490 \h 1 "ולא קיימו בו ושבתה הארץ", וכמבו' בבית רידב"ז, וזהו מקור הדברי יואל סי' צ"ז דאם ביטל שביתת שדהו הו"ל נעבד] ובחזו"א שביעית סי' ג' ס"ק כ"ה כ' "אבל אפשר דביד ישראל אסור ספיחין אפ' זרע בה נכרי שלא מדעתו דלא עדיף מספיחין הגדילין שלא ע"י זריעה" משמע דמדעת ישראל ודאי הוה בכלל ספיחין, ויל"ע הטעם, או משום שביתת הארץ או מטעם אמירה לעכו"ם או דזה ודאי כלול בגזירה, ועי' הע'  NOTEREF _Ref182849582 \h 70 והע'  NOTEREF _Ref183191755 \h 80 והע'  NOTEREF _Ref183191829 \h 91 והע'  NOTEREF _Ref183191876 \h 92 והע' 98 99 100 101 102 בדעת החזו"א בענין שביתת הארץ.

[132] ומשו"ה נמי לא חשיב גורם למלאכה, אף שהדרך לחרוש בקיץ כדאמרי' ב"מ ק"ו ע"ב דלר"מ ולר"ש בו מנסיה חצי תשרי מרחשון וחצי כסליו זרע, ולר' יהודה מתחיל מתשרי ולר"ש מתחיל ממרחשון, ועי' רש"י הושע י' י"ב, שכ' "כזה שהוא נר את השדה להפוך שרשי העשבים המכחישים בתבואה מימות החמה כמה ימים לפני הזרע", ואפ' לשי' דחוכרין בשביעית עצמה, והיינו באין אומר לו לחרוש בשביעית, רק שהוא צריך שדה חרושה, ויכול לעשות בהתרכמבו' פ"ג סעיף ו'. 

[133] ובשאר איסורין שאינו יכול לעשות בהתר אסור לעולם, כמבו' בפרמ"ג או"ח סי' ש"ז מ"ז ס"ק י"ד, אך יל"ע בשוגג, אך בשו"ע יור"ד סי' ט"ז סעיף ג' מובא פלוגתא אי שחט אתו ואת בנו אם נאסר בו ביום, דלהרמב"ם מותר ולבה"ג אסור, אך כ' הפרמ"ג דרק התם התיר הרמב"ם דאין האיסור ניכר, כחילוק הפרישה והב"ש בהע' 113 לגבי אמר לנכרי, אך פסקו שם האחרונים כהבה"ג דאסור, כמבו'בפרמ"ג שם, מבואר דלגבי ישראל שעשה איסור ליתא לחילוקו של הב"ש, ועי' גליון מהרש"א שהק' לדמות לשבת לגמרי דבמזיד אסור לו לעולם, ולאחרים במוצ"ש בכדי שיעשו, אך מבואר דשאר איסורין שאני ורק לו ובו ביום אסור, ובאמת בתבו"ש כ' דאסור אף לאחרים, אך גם לו מותר לאח"ז, ואינו לגמרי כשבת, ומחלק ג"כ בין דאורייתא לדרבנן, ולכך בביטול מותר לאחרים, אך בפרמ"ג סי' ט"ז ש"ד סק"ג וסי' צ"ט ש"ד ס"ק י"ב חולק עליו ומתיר לאחרים אפ' באיסור דאורייתא.  

[134] ובזה נצולין בהבאת ירקות מחו"ל שאי"צ להשתמש בקרור מחשמל הנעשה ע"י ישראל בשבת, שהרי נהנין ממלאכת שבת, ועי' ביה"ל סי' שי"ח ס"א בשם החיי אדם דכל שלא נעשה שינוי בגוף הדבר אפשר להקל ואף לדעת השו"ע מותר אפ' לו בו ביום, ואם במזיד אסור אפ' לאחרים עד מוצ"ש, ובאיסורי תורה יש להחמיר, וכאן זה איסורי תורה, ובירקות דבלא"ה היו נרקבים אין התר דמוצ"ש כמבו' בהע' הקודמת מהפרמ"ג.

[135] ואף שלדעת המגילת אסתר בדעת הרמב"ן יש מצוה לאכול פירות שביעית, ובחזו"א סי' ט' ס"ק י"ח ד"ה ולמעשה כ' "ואין בזה משום הפסד שביעית בפירות שהפרישו וכו' שהרי אינו חייב לאכלה, ואף אם היה מצוה לאכלה וכו' ונראה דנכון להפקיר קדם שימרח הפקר המועיל לאפטורי ממעשר כדי לצאת מידי ספיקא", ובסי' י"ד סוף סק"ה דבתלוש חייב להחזיר בהמתו שהלכה לאכול מעצמה, "דבתלוש שכבר זכה הוא ממונו עד הביעור ואיכא משום איסור מאכל אדם לבהמה", ולכאו' מה איכפ"ל שהבהמה עושה איסור, משמע שמחוייב לשמרן מהפסד אף שבא מעצמו, ואולי התם משום דמשתרשי ליה הו"ל כמשתמש שלא לאכילה, ואף שאוכלת מעצמה ונפק"מ בבהמת אחרים [אך בסי' י"ד סק"י "לכאורה אין חיוב לעולם לאכול פירות שביעית שאינן כשלמים שיהא מצוה באכילתן", עוד שם בד"ה ולמדנו "ולמדנו מזה גם דין שביעית שאין בהן כלל מצוה באכילתן אלא איסור הפסד דאין איסור להניחן שירקבו מעצמן [ואם יש עניים שאפשר לפרנסן בהם חייב מדין צדקה]" וכן מוכח לכאו' שהרי בקדשים ותרומה מברכין על מצות אכילתן ובשביעית לא מצאנו כן] ואף קדושתם גדולה והאוכלן מתקדש, כמבו' בח"ד בדבר השמיטה ובהע' ?  ובחלק זה הע'  NOTEREF _Ref183841576 \h 139, אעפ"כ הרי כ' בחזו"א סו"ס ה' ד"ה וכהן "ואף דיש להקל בזה מ"מ אין לחפש אחר נתינה אם אין הכהן רוצה בה אלא שנותן לבהמתו לזכות את ישראל במצות נתינה כיון דיש בזה נדנוד עבירה לדיעה מן הדעות", ובסי' ט' ס"ק י"ח בהמשך דבריו דלעיל כ' "ואף אם היה מצוה לאכלה מותר לפרוש משום גדר לאיסור וכו'".         

[136] ובתשו' והנהגות סי' רנ"ז להגר"מ שטרנבוך שליט"א כ' שזהו טעם הגרי"ז שלא אכל פירות עכו"ם, ושמעתי שאמר שכמדו' ששמע כן מפיו.

[137] והנה הרא"ש פ"ק דקידושין סי' ס"ב כ' בשם ר"ת דערלה אסור בשל עכו"ם, והוכיח כן מברייתא דנכרי שהביא פירות ואמר של עזקא, וכ' דא"א לומר שלקחן מישראל שהרי  בתוספתא דמאי פ"ה הל' ה' תניא בתר הכי ואם אמר מאיש פלוני להחתים ואמן להחמיר דברי רבי [ובסיפא קתני רשב"ג אומר אינו נאמן, וכן פסק בשו"ע יור"ד סי' רצ"ז סעיף כ"ח ובאבהע"ז סי' י"ז סל"ז, אך הרא"ש במו"ק סי' ל"ב פסק דנאמן להחמיר ועי' ביאור הגר"א ביור"ד שם ובאבהע"ז שם, בחי' רעק"א יור"ד סי' ט"ו ובט"ז יור"ד סי' קנ"ב סק"ד, ובמ"ב סי' תקט"ו ס"ק ל"ב] וכן הוא בתו' הרא"ש שם בשם ר"ת והביאו ראיה זו ג"כ תו' ר"י מפריש ע"ז ס"ג ע"ב ד"ה אין ומשמע שם דר"ת קאמר לה,  הראב"ד בהשגות וכן הרשב"א בתשו' ח"ה סי' נ"ו, והר"ן ונמו"י והריטב"א קידושין ל"ו, ותשו' הר"א אב"ד סי' ל' ואו"ז סי' שכ"ז, וסמ"ג ל"ת קמ"ו, ומאירי יבמות קכ"ב, וביאור הגר"א יור"ד סי' רצ"ד ס"ק ל"א, וא"כ מבואר דלר"ת מיירי בשל גוי, וא"כ מבואר דמה שנאסור של עזקא אסור אף בשל גוי ומדאורייתא שהרי ע"ז קאי ר"ת, אך בס' הישר סי' נ"ט ובשי' לא נודע למי קידושין שם בשם ר"ת דמיירי בשל ישראל, וכן במאירי דוחה כן והשי' לנ"ל והמאירי הוכיחו דמיירי בשל ישראל שהרי בשל נכרי ליכא מאמר, והשי' לנ"ל מביא שר"ת התיר ערלה בנכרי, וכן הביא המאירי בשם מקצת חכמי צרפת, אך ברא"ש ובתו' הרא"ש שם ובתו' ע"ז ס"ג ע"ב ד"ה אין ובתו' ר"י מפריש שם דר"ת אוסר בשל עכו"ם, א"כ מש"כ דספר הישר בשל ישראל אין מבורר אם משום משומר או משום ערלה, אבל הרא"ש שהביא בשם ר"ת לאסור בשל עכו"ם מההיא דיבמות מוכח דגם בשל עכו"ם יש איסור משומר מן התורה, וכן הרא"ש שהסכים למשומר בתו' הרא"ש ובפי' הרא"ש כמש"כ פ"א הע' 1 מוכח דס"ל דשל נכרי מקרי אינו מן השבות, וכן המבי"ט ח"א סי י"א, וסי' כ"א וסי' של"ו, והמהרי"ט ח"א  סי' מ"ג עמ' פ"ג ד"ה עוד, נקטו דההיא דיבמות קכ"ב מיירי בשל עכו"ם, וכ' דכל האוסרין משומר משום ההיא דיבמות לעיל הע'  NOTEREF _Ref182055490 \h 1, ס"ל דמשומר אצל עכו"ם אסור, וכן הב"י באבקת רוכל סי' כ"ה נקט כן, אלא שכ' דכהרמב"ם דפליג נקטי' דהוא מרא דאתרא, וכ"ה בתשו' אור שמח ח"ב סי' א' עמ' ס"ח ד"ה הנני, אך בהשגות הראב"ד על הבעה"מ בסוכה ל"ט מפו' דמשומר בשל עכו"ם מותר, וגם ר' יו"ט עטיא בסוף התשו' באבקת רוכל הנ"ל רוצה לפ' דר"ת בתו' יבמות בא רק לפ' את רבותיו של רש"י, אך לא ס"ל כן, אך בהרבה ראשונים מובא איסור משומר בשם ר"ת, וגם עיקר ראית החזו"א להתיר לקיחה מן העכו"ם בסי' י' ס"ק י"ד וס"ק ה' ד"ה והא, מירו' פ"ב דדמאי, ומפ' לה בא"י, וכ"ה בכס"מ פ"ד משמיטה הל' כ"ט, אך לדברי הגר"א שפי' דמיירי בסוריא אין ראיה, ואדרבה משמע שבא"י אסור, והרי בע"כ צריך לפ' עובדא דריב"ל שרצה ליקח משדה גוי, דיש קנין ובע"כ בסוריא, והביאו החזו"א סי' ד' ס"ק ד' ד"ה ועובדא, אך כ' ע"ז החזו"א ודוחק, אך דעת האוסרין אפשר ליישב כהגר"א.

[138] בחזו"א סי' ג' ס"ק כ"ה וברמב"ן פ' בהר צדד לאסור ליקח משומר מיד נכרי [ובסי' כ' סק"ז ד"ה ועיקר, "דשל נכרי אינו אסור משום משומר כיון דאינו מוזהר כמו שסבר הרמב"ן בראשית דבריו" ובס' ד' סק"ד ד"ה שם אמר "שמעינן מכאן דלא גזרו על משומר על נכרי ועי' רמב"ן פ' בהר דלא פסיקא ליה מילתא"].

[139] ואמנם בהשגות הראב"ד פ"ד הט"ו כ' דנזרע ע"י גוי לא אמרי' ביה יעקור עיי"ש, ולכאורה מיירי בשדה גוי, דבשדה ישראל וע"פ אמירתו אסור לכו"ע שהרי אם יש שביתת הארץ משמע בראב"ד בסוכה שבכל איסור נאסר, וכמש"כ בנחפה בכסף יור"ד סו"ס ד', וא"כ מבואר דיש ספיחין אצל עכו"ם דהרי בזרען לזרע או נלקט בשביעית אסור, אך אפשר דמיירי בשדה ישראל שלא בידיעתו, אך א"כ איך דעת הגוי קובע אם לירק או לזרע, וצ"ל שזרע לצורך עצמו, ואסור משום דלא גרע מעלו מאיליהן, ובלא"ה צ"ל כן שהרי אסור להנות ממעשה הגוי כמבו' פ"ד, אך לכא' מבואר דנעבד ואפ' נזרע ע"י גוי מותר.

[140] גם במאירי יבמות קכ"ב משמע דנעבד ע"י גוי אסור, שאחר שפי' דאסור משום נעבד, כ' דערלה נוהגת גם אצל עכו"ם הרי דמיירי בעכו"ם, וכן הרשב"א שפי' משום נעבד כ' בתשו' דמיירי בגוי והוכיח מזה דערלה נוהגת אצל גוי, וכן בכו"פ פמ"ז מפ' הא דיבמות משום נעבד ובשל גוי, אך הריטב"א והנמו"י אף שהוכיחו מזה דערלה נוהגת אצל גוי, כ' דרק בישראל נאסר נעבד וצ"ע דא"כ גם ערלה מיירי בשל ישראל, וגם המאירי בקידושין ל"ו דחה דמיירי בישראל והוכיח ממשומר, וצ"ע.

[141] והכפות תמרים בסוכה שם תמה מאי שנא משומר דלא אסר אצל עכו"ם, וצ"ל דמשומר אינו איסור חפצא משא"כ נעבד, ולכך הוה מעשה איסור ולא הוה מן השבות, או דהוה ל"ת כל תועבה.

[142] אך בכס"מ ורדב"ז פ"ד הל' כ"ט פי' בשעבדה ישראל בשדה עכו"ם ולפ"ז יהיה מותר בעו"מ נעבד, אך ברבינו נתן מפו' ע"י גוים, אך בחזו"א סי' ג' ס"ק כ"ה פי' דאינו נאכל אינו מדין נעבד רק מדין ספיחין ומפ' דמיירי שגוי עבד בשל ישראל, דלא גרע מעלו מאיליהן, וצ"ל שעשה לצורך עצמו דבלא"ה אסור מצד הנאה ממעשה הגוי המבו' בפ"ד, אך בתשו' הרמב"ם סי' י"ד מבואר שחזר מפיה"מ, ובפיה"מ הוה ס"ל מדין נעבד, ובתשו' פי' בעולין מאיליהן, וכ"ה בפיה"מ מכת"י ובחינוך מצוה פ"ד.

[143] דהרי כ' החזו"א סי' כ"ב ס"ק ד' דלר"ע ליכא  להתר דד' שדות, וכן מבואר ברמב"ן עה"ת פ' בהר, וא"כ בודאי דבעכו"ם איכא ספיחים, אך ברבינו דוד פסחים נ"א משמע דגם לר"ע מותר בד' שדות, א"כ לכא' בגוי דליכא חשש שיזרע שם ישראל אולי הוה כד' שדות, אמנם בתשו' הרמב"ם סי' י"ד מבואר דלר"ע אסור ספיחין אף בשדה עכו"ם, וכמש"כ בחזו"א סי' כ' סק"ז.

[144] ועי' מהרי"ט ח"א סי' כ"א ואבקת רוכל סי' כ"ג', וחסדי דוד ומנחת ביכורים על התוספתא פ"ו הי"ב, ועי' ד"א פ"ו ס"ק ל"ז, ולעיל פ"א סעיף ד', ובחזו"א סי' י' ס"ק י"ד מסתפק בזה, אך בהל' שביעית שנדפס ע"י ר"ז שפירא כ' דדמי שביעית אין נתפסים אצל עכו"ם, ובס' שנת שבתון להגרע"י שליזינגר "שאלתי איך הגאון מבריסק נוהג [המהרי"ל דיסקין] ואמרו לי שנכרי נותן לו במתנה מוחלטת כל אשר צריך, ושוב הוא נותן ממון במתנה", ולכא' חשש לשי' זו אך לכא' היה יכול לקנות בהקפה, אך אולי חשש לחילול ה' שבהקפה המבואר יומא פ"ד, או דחשש לסחורה מצד הקונה המבואר בסעיף ו'.

[145] ובצה"ל פ"ו ס"ק י"ב בשם החזו"א שצידד דהלוקח משתתף במעשה המכירה, אך שי' הנוב"י שם סי' ע"ז והכפות תמרים סוכה ל"ח דאין על הקונה איסור סחורה, אך יל"ע אי האיסור הוא שימוש של סחורה, ואז אף אם המוכר אינו מצווה אסור, או דהאיסור חסרון ההפקר וא"כ כשאין המוכר מצווה מותר, ויל"ע איך מותר לקנות באופן ששייר, הרי דשרי שימוש של סחורה, וצ"ל דהמעט שמותר לאכול מותר אף בשימוש של סחורה, ודומיא דהנך דתנינן בתר הכי בשביעית פ"ז מ"ד וכמבו' שם בפי' הרא"ש, דלא אסרה תורה רק בעושה בכוונה לסחור, ולא בנזדמן לידו במקרה, וכן הוא בתו' סוכה ל"ט ע"א ד"ה ליתיב ליה, שכ' דכדי למכור ביוקר היינו סחורה, וא"כ גם מגוי י"ל דאסור, ובלא"ה י"ל דהו"ל אמירה לעכו"ם, דהרי אומר לעכו"ם לעשות מה שאסור לו לעשות, וכמש"כ במ"ב סי' ת"ן ס"ק כ' דאסור לומר לגוי לקנות חמץ בפסח, רק באומר קנה לעצמך מותר כמבו' שם, אך י"ל כמו דשרי ללות מעכו"ם ריבית משום דעצם ההלואה מותר, רק הריבית אסורה וזה ודאי שלא לטובתו של ישראל, והא גם כאן שעושה סחורה הוא לטובתו של הגוי, וכן  מבואר לכאו' בתו' ר"ה כ"ד ע"ב שכ' דמותר להלות לגוי אף אם חותם בחותם שאסור לחתום בו, והיינו משום דלוה לצורך עצמו, אך אולי משום דלא איכפ"ל איך חותם הו"ל יכול לעשות בהתר, אך אם מקפידים שיחתום בחותמו לא אמרי' יכול לעשות בהתר ע"י חותם אחר כמבו' לעיל פ"ג סעיף ח' וגם צריך שיהיה מצוי ההתר כמבו' שם סעיף ו'.

[146] אך ברמב"ם פ"ו משמיטה הל' י"ג כ' דהיינו בעושים מלאכה האסורה, וכ"ה בר"ן על הרי"ף ע"ז שם, וברמב"ן וברשב"א ובריטב"א שם בתי' השני, והביאו דכן הוא בירו' בפירות עבירה שנו.

[147] וכבר העיר כן בדברי יואל יור"ד סי' צ"ח אות ב', דהרי  במלכות דוד ושלמה ובמלכות חשמונאים, בודאי שכל קרקע נכרי בא"י היה יד ישראל באמצע, ועי' חולין דף ז' דמס עובד מקרי כיבוש, וכ"ה סברת ר' אמי בירו' דמאי פ"ב סוף הל' א', [ועי' חזו"א סי' ד' סק"ה וסי' ג' ס"ק י"ט] ואמנם טסקא אינו מס עובד, אך בירו' שם מיירי לכא' רק בטסקא [ובאמת גם בא"י כיום יש שיעבוד של מס עובד שהרי מס הכנסה לוקח עד 50 אחוז, שבזה הוא עבד למדינה, וגם לוקחים לצבא ולמלואים, ואפ' נכרים שאינם לוקחים עדיין השלטון בידם ליקח] ובפסחים ה' ע"ב בג"ת שתח"י לא חשיב חמצו של ישראל, צ"ל באופן שאין המלך יכול ליקח מידו וצ"ע, וגם היו יכולים להפקיע שדות לצורך המלכות כמבו' בשמואל בל' מעלות שהמלכות נקנית, ושמואל סנהדרין כ' דכל הנאמר בפרשת המלך המלך מותר בו, ושם בתו' בתי' הראשון דלעבדיו יכול ליקח ולא לעצמו, ובתי' השני דגם לעצמו יכול לקחת, ופסק הרמב"ם פ"ד ממלכים הל' א' כשמואל וכן פסק הריטב"א על הל' הרמב"ן נדרים כ"ח, וכ"מ ברשב"א שם, ואף להנמו"י שם והשיטה בשטמ"ק שם, שפסקו דכל הנאמר בפרשת המלך המלך אסור בו, היינו דווקא לישראל, אבל לנכרי הדר בא"י הרי הם עומדים למס עובד כדכתיב בדה"י ב' ח' וגם הגרים גרורים שהיו אז עשאום עבדים כמבו' ברש"י מלכים א' ה' כ"ט (וע"ע דה"י שם, ודה"י ב' ב' ט"ז) וכן מש"כ הרמב"ם שם הל"ו "ולוקח השדות והזתים והכרמים לעבדיו כשילכו למלחמה ויפשטו על מקומות אלו אם אין להם מה יאכלו אלא משם ונותן דמיהם" [וע"ע הל' ח'] מבואר דרק באופן זה יכול להפקיע, ורק את היבול, אף דזה ג"כ לכאו' הו"ל שותפות ישראל, אך בגוי ואפ' ג"ת יכול לכאו' להפקיע לגמרי, וכמבו' ברמב"ם פ"ה מגזילה הל' ה' י"א וי"ג, דאפ' מלך ישראל בשאר ארצות כשכועס על א' מעבדיו ושמשיו מבני המדינה יכול ליטול שדהו או חצרו, וגם תו' סנהדרין שם כ' בתי' א' דרק שדה אחוזה אינו יכול לקחת, אבל שדה מקנה יכול לקחת, ואצל גוי לעולם הוה כשדה מקנה.     

וגם  שלטון הרשע הציוני  יכולים לעשות כן כמבואר בפנים, וגם הם גובין מסי קרקע ומיסי פירות, ואם יוצאת משאית ללא תשלום היא מוחרמת ע"י השלטון ושי' תו' קידושין ל"ו ע"ב ד"ה כל, ובחולין ו' בשם ר"ת דבזהמ"ז אי"צ להפריש תרו"מ בחו"ל, "שאין הקרקעות שלנו שהרי משועבדות הן למלך ואנו נותנים מהם מס" ובתו' ע"ז ע"א נ"ח ד"ה בצר בשם ר"ת הוסיפו, "ודינא דמלכותא שאם לא יתנם שיהיו משועבדות ביד עכו"ם ומשוקעות לו ולכן אינם שלנו", וכ"ה ברא"ש שם, והוסיף "ואנו כמו אריסין בעלמא", ובתו' קידושין שם הק' דא"כ אף בא"י יפטר מן המעשר ותי' דאין קנין לעכו"ם להפקיע, אבל מבואר שהוא קנין גמור.

ובב"ח יור"ד סי' קנ"א בשם ראב"ן דבזמה"ז מותר להשכיר בית לעכו"ם אף שמכניס שם עכו"ם, דבאיסור "ה"מ בא"י ובסוריא שהיו ביתו מיוחד להם ולא היה יד נכרי באמצע אבל אנו שנותנים מס לנכרים מקרקעות שלנו אינו מיוחד", ועי"ש בב"ח שזהו עיקר תירוצו של הראב"ן, והביאו הש"ך שם סקי"ז, וכן הבאר היטב העתיק לתי' זה לדינא עיי"ש.

ומבואר בב"ב נ"ה ע"א דאם הקרקע משועבדת לטסקא הו"ל ראוי ואין הבכור נוטל פי שניים וכ"ה ברמ"א חו"מ סי' רע"ח סעיף י', "אבל אי חייבים למלך מכח מס ודרך המלך ליקח הקרקע בעד המס מיקרי ראוי", ועי"ש בסמ"ע דזהו דווקא אם המלך מוכר הקרקע בשביל החוב.

ובשו"ע או"ח סי' שצ"א סעיף א' "אבל לטלטל במבוי יכול לשכור מן השר שהרי דרך המבוי הוא של השר ויכול לסלק כל האינם יהודים משם" הרי דיכולת לגרש נותן בעלות, אך אולי ענין שכירות עירוב קיל וא"א להוכיח מזה.

וגם ביד השלטון להחליט על שטח שהוא לבניה ואז מתיקר הקרקע והם לוקחים 50 אחוז ממחיר הקרקע שהושבחה, אך כל זה לענין שאינו קרקע עכו"ם אפי' למ"ד יש קנין דמיקרי יד ישראל תקיפה, אך י"ל לענין הבעלות על שבח הקרקע, דלא מיקרי בעלות ישראל דהו"ל לזה לשוורים ולזה לפירות דלמי שיש לו פירות יש לו הכל לפירות, וגם לגבי ספיחין הרי צריך שליטת ישראל לעבודת איסור (ועיין הערה  NOTEREF _Ref181675822 \h 8) אך לפי המבואר בהפקעות למיניהם, ובגרוש מא"י, שאז נעשה קרקע נפקדים של המדינה, וכן אם לא משלמים מסים מפקיעים את הקרקע והפירות, א"כ הו"ל קנין גמור כנ"ל, ואף אם בפועל אינם מפקיעים, מפני איזה סיבה, הרי יכולים לפעול לפי חוקיהם כל זמן שירצו.

במדריך הכשרות פסח תשס"ב עמ' י"א כ' "פעמים מתגלים מקרים בהם יש הוראות הפקעה מטעם המדינה של שטח גידול יבול נכרי", וכן במדריך הכשרות  דבר השמיטה תשרי תשס"א עמ' כ"ז "בשנה האחרונה הופקעו שטחי קרקע רבים לצורך סלילת כביש חוצה [ארץ] ישראל, אף שבפועל ממשיכים החקלאים לגדל על אדמתם, אך בעצם הבעלות החוקית של שטחים אלו היא השלטון, ונמצא שהבעלים הם יהודים", וכן במדריך הכשרות פסח תשנ"ד עמ' כ"ד אנו קוראים על שטחים שמעבר לקו הירוק שבהם חלקות אדמה נפקדים אשר "חוקית" הם נמצאים בבעלות השלטון, וכן בהמשך שהשטחים חייבות להיבדק "שלא יהיו שייכים למינהל", כ"ז מראה בעליל שאחר הפקעה אף בלא קנין ישראל נעשה שדה ישראל, ואפילו ברישום בטאב"ו ע"ש המדינה בלבד, בלא עשיית שום מעשה בפועל בשטח, ובזה יש לדון כנ"ל גם קודם כיון שבידם להפקיע.

[148] ובדין כיבוש מלחמה אף שא"י בחזקתה עומדת, והגוף שייך לכל ישראל, כמש"כ פ"ג הע'  NOTEREF _Ref183148099 \h 93 אעפ"כ קנין פירות שיש לכל א', זה יכולים לקנות ע"י כיבוש מלחמה, והרי הרשב"א והרא"ש נדרים כ"ח והמרדכי פ' הגוזל בתרא בשם הרא"מ דדינא דמלכותא דינא משום שהארץ של המלך וכן הוא בר"ן נדרים שם ובשו"ע חו"מ סי' שכ"ט סעיף ח' בשיטה הראשונה ברמ"א,  ולכא' הארץ של המלך מדין כיבוש מלחמה, ואף ששלטון  הרשע הציוני אין בו דינא דמלכותא שהרי אין נוהגין ע"פ התורה, וכל דינהם גזל וחמס (ועי' נמו"י בנדרים שם) אך כיבוש מלחמה איכא, אך י"ל דאף אי שלטון הרשע הציוני הוה בעלות ציבור, ועי' לעיל פ"א הע'  NOTEREF _Ref183496748 \h 31, אך לענין כיבוש מלחמה אולי צריך מלך כמו שהובא הדין ברמב"ם פ"ו ממלכים הל' א', ואין די בציבור, כיון דחידוש הוא ואין לך אלא חדושו, וגם בחזו"א דמאי סי' ט"ו סק"א ד"ה ע"ד, מבואר דאין בשלטון הרשע הציוני דין כיבוש מלחמה, וגם מהר"ש סיריליאו שהובא בחזו"א סי' כ"א סק"ה משמע דלא מהני כיבוש מלחמה בא"י אפ' קנין לזמן עיי"ש.

[149] כמש"כ בס' תורת ר"ש מסלנט הובא לעיל פ"ב הע'  NOTEREF _Ref183520028 \h 35.

[150] ועי' חזו"א סי' ט' ס"ק י"ח ד"ה ולמעשה, דאם יש מצוה לאכול יש איסור הפסד במניעה מלאכול, אבל במקום חשש איסור אין איסור הפסד, וסיים דנכון  להפקיר, ועי' הע'  NOTEREF _Ref183526456 \h 118, אך למש"כ בסי' י"ד ס"ק י' שאין מצות אכילה א"כ אין הפסד במניעה מלאכול, אך לדעת המגילת אסתר יהיה איסור הפסד.

[151] שטחי מדינת ירדן עד נחל ארנון הוא מעבר הירדן המקודש וכ' בכ"פ פמ"ז דנחל ארנון כנגד באר שבע, ובהמשך יש עיר הנקראת ערער והיא ער שבתורה והר אלכאראך ועליו עיר רבה והכל ממואב כמבו' שם, ובאדרת אליהו פ' וזאת הברכה כ' עה"פ כלביא שכן "בלא מצרים שראובן ומנשה היו להם מצרים סביב וטרף זרוע אף קדקד, שהגבול שלו הי' כמו ראש וזרוע דהיינו החתיכ' היוצאת לצד מזרח הי' כמו ראש והוה מתפשט עד נחל זרד שהוא דיבון גד" [ואמנם עמן לא כבש משה רבינו, אבל קשה לדעת הגבולות המדוייקות, וכמש"כ החזו"א בסדר השביעית על דברים דומים] וכ' החזו"א סי' כ"א בסדר השביעית דגם בשדה נכרי נוהג שם שביעית, ויש להוכיח כן מירו' פ"ו דשבעית הל' ב' דבעי מקום שנאכל ואינו נעבד מהו להשכיר בהמתו שם  ור' יצחק ור' אמי אסרו ור' הושעיא התיר, ולכא' אם יש קנין מה איסור יש לחרוש בשדה גוי שהוצרך ר' הושעיא לאשמועי' דאסור בגוי וגם לפי' ס' הניר והפ"מ ר' יצחק ור' אמי אסרי בגוי, ואי יש קנין הרי לישראל מותר לעבוד שם, וא"כ באופן שהגוי זורע תמורת ההתחייבות שכ' בפ"א סעיף י"ב דיל"ד דהו"ל יד פועל כיד בע"ב א"כ הו"ל זורע באיסור, וגם איסור אמירה ושליחות, וגרמא, ושביתת הארץ שייך שם, וא"כ להזמין ולקנות באופן שמוסיפין ומרגילן לעשות בשבילו אסור, ולהשיטה בשו"ע שהובא בפ"ד סעיף ג' דמידי דאכילה אסור אפ' עשה לצורך עצמו גם כאן יל"ד לאסור, וכיון דאפשר להביא ממקום שאינו מקודש לכא' אין להקל, ובודאי באופן שישראל חוכר שם, דיש כאן איסור משומר ונזרע ונעבד, וסחורה גם למ"ד יש קנין, ושמענו שיש שחוכרין שם ואומרים שמביאין מחו"ל ומכשילין את הציבור, ובחלק חו"ל שהוא עמון ומואב שלא טהרו בסיחון, באופן שזורע בגלל שמתחייב לקנות יל"ד שיתחייב במעשר מדין יד פועל, ומדין שליחות, אך להרמב"ם והשו"ע רק בפירות ולא בירק, אך אדום ומדבר העמים וסביבות עקבה לכא' אינו מן הארצות שהוזכרו ופטורין מן המעשר להרמב"ם, ועי' הע'  NOTEREF _Ref183544264 \h 137, וגם בירקות מחו"ל צריך להזהר מאמירה לעכו"ם לעשות בשבת, ואם קצרו בשבת לצורך ישראל צריך להמתין בכדי שיעשו, וכן צריך בירור לגבי שתילים דכפי ששמעתי מוציאים שתילים לנחלתו של מלך ירדן, ועי' הערה   NOTEREF _Ref183544264 \h 137 .

[152] בהבאת ירקות מעבר לים או מטורקיה דרך הים (דאפשר להביא ביבשה דרך סוריא וירדן) צריך להזהר אם הספינה נוסעת בשבת ויו"ט וחוה"מ, שלא תהא הספינה של ישראל, אך אם הקרבניט נכרי וכן כל עובדי הספינה, והספינה של נכרי ואין אומר לו באופן שמחוייב לנסוע בשבת, אף אם נוסע לא איכפ"ל אך לא יוכלו להנות מהירקות עד בכדי שיעשו בהתר כמבו' בפ"ד, אבל בספינה של ישראל אם הבעה"ב שומר תורה, ולא איכפ"ל שיעשו מלאכה בשבת ג"כ יהיה מותר באופן שהספינה מחוץ לתחום, אך כיון שאין לנו בעלי ספינה שומרי תורה ומסתמא מקפידים שיעשו מלאכה בשבת, אך לרוב אין הפועלים בספינות עובדים בקבלנות רק הם שכירי יום, וגם התר דחוץ לתחום צ"ע בזמננו דבעוה"ר רבו מחללי שבת מפני חינוך השמד, וישראל מצויין בכל מקום גם מחוץ לתחום, והרי גם עליהם יש דין מראית העין, לכך צריך ליקח ספינה של נכרי, ואף אם ישראל שותף כמו שמצוי בחברות גדולות כיון שאין הישראל המצוה שרי, דהגוי מצוה ג"כ לצורך עצמו כמו באריס, ובכה"ג גם כשהספינה בתוך התחום שרי כיון שאין ידוע שהוא של ישראל.   

[153] ואמנם יש שטח בטורקיה של היום שהוא לפנים מנהר פרת, דנאכל אבל לא נעבד כדתנן פ"ו מ"א, ולכאו' הוה כסוריא, אך אם ישראל חוכר שם קרקע חייב במעשרות ובשביעית.

[154] הבאת ירקות מהערבה אף מיטבתה שהכריע החזו"א דהוה חו"ל, צריך בירור כמה דברים: א. צריך לברר שאין מחללין שבת בזריעה והשקאה ודישון וזמירה (וקצירה אין שייך שאין  קוצרים רק בנוכחות המשגיח) שהרבה פעמים מחללין שבת כדי לספק סחורה ליהדות החרדית, דהיינו דאף דהוה בכדי שיעשו גורם חילול שבת, ומסייע ידי עוברי עבירה, ובקוב"א ח"ב סי' קס"ב כ' החזו"א "בננות של תנובה כבר הן של שמינית דאזלי' בתר לקיטה אבל צ"ע שנעבדו בשבת ובשביעית".

ב. צריך בירור אם הפקעות לתפו"א שמשתמשים לזריעה אינם מספיחין דאף דהירקות הגדלים מותרין בדבר שזרעו כלה, מסייע ידי עוברי עבירה, שהרי אסור לזרוע ספיחין ונזרע ונעבד, וגם גורם שיזרעו בא"י כדי לספק להם זרעים.

ג. אם זורעים שתילים כגון עגבניות, כבר כ' בפ"א סעיף ג' דיל"ד דנאסר אף אם זורעים את השתילים בשמינית, וממילא גם בזורע בחו"ל נאסר, ועי"ש רשימת הירקות שמשתילים, ולכך אם מקור השתילים בא"י נאסר, ובמדריך הכשרות תשרי תשנ"ד עמ' מ"ה כ' דגדלים בערבה פלפל חציל מילון בצל גמבה אבטיח דלעת וקישואים, כל אלו חוץ מבצל הם ברשימת הירקות שמשתילים או רובם שתילים, ואם השתילים מא"י נאסרו כנ"ל, ובפרט בצל שנזרע מבצלצלים, שאין זרעו כלה, וגם חייב במעשרות לפי כמה ראשונים כמבו' בהע'  NOTEREF _Ref182243432 17, ואמנם יש משתלה בפארן אך אינו גדול ומפותח דיו, ויש שמעדיפים מכל מיני סיבות לקנות מסביבות באר שבע, וא"כ צריך פיקוח על המשתלה עד שעת הזריעה, ואם אין לנו יותר מהתרו של החזו"א על יטבתה, א"כ אין מועיל כלום ומשיתחילו זריעות מהנזרע בשביעית יהיה אסור.

ד. במעשר ירק פסק הרמב"ם והשו"ע יור"ד של"א סעיף י"ד דאין מעשרין בחו"ל, ואף אם נגמרו בארץ, אך יש ראשונים דס"ל דבארצות הסמוכות הכל חייב, וגם פירות וה' מיני דגן וקטניות לדעת הרמב"ם דפסק כוותיה בשו"ע שם סעיף א' דארצות הסמוכות חייבין במעשר וממילא מעשרין מעשר עני בשביעית, וכיון דגמר מלאכתן ביד ישראל חייב במעשרות, אך י"ל דגזרו רק על ארצות שהוזכרו, אבל אדום והמדבר אף שהוא סמוך לא גזרו, כמש"כ מהר"י קורקוס בפ"א מתרומות הל' ה' [ולדעת הרמב"ם בפיהמ"ש עמון ומואב היינו ארץ סיחון ועוג, אך כבר הוכיח החזו"א סי' ג' ס"ק כ"ח דהרמב"ם חזר בו בפ"ד הל' כ"ח] אך לשאר ראשונים כל המקומות הקרובים חייבים, אך י"ל דה"מ במקום ישוב, אבל מקום שלא היה ישוב בנ"א, ומקום זרע וגפן ותאנה ורמון כגון בערבה אינו בכלל הגזירה, וא"כ לכו"ע פטור, וגם בביאור הגר"א ס"ק ה' הביא שי' התו' דבאו הרובים וביטלו לגמרי.

ה. כיון שאין הירקות ניכרין צריך להיזהר שבהם בדיני שביעית כשבאים לא"י, ועי' פ"ב סעיף ט"ז ובהערה אם מהני היכר אחר, כ"ז נוגע גם במקומות בירדן שישראל חוכרין ומגדלין שם דצריך בירור כל הנ"ל.

ו. באופן שבלא הקניה שלנו הולכים הירקות לשוק הכללי, בודאי שיש להביא ירקות מבחוץ, שהרי ע"י הקניה שלנו מתמעט השוק של ירקות התר, וכמש"כ בפ"ב סעיף ב'.  

[155] ואין קץ לרשעות, שהם נותנים מהכסף שהקציבו לשמיטה, 40 מליון שקל לחממות, ו8 מליון שקל לנכרים, כדי לגדל בא"י, ו18 מליון לשלם למרכזי המזון שיקלטו את החיטה האסורה, ו3 מליון שקל להתר מכירה, והרי בכסף זה אפשר לפצות את בעלי השדות ואפוכי מתרתא למ"ל, ואפשר לתת להם רשיונות להביא ירקות, ויביאו בעצמם או שימכרו לאחרים, וגם אפשר שכל בעל שדה יפריש 5% משכרו וכנגד זה יפרישו הם, ובשמיטה יהיה שנת שבתון, כמו עובדי הוראה [רק צריך שישקיעו את הכסף באופן המותר בלא חששות איסור של ריבית ושאר איסורין, שלא יהיה מצוה הבאה בעבירה] וגם הרי אפשר לחכור קרקע בירדן בשטח חו"ל, ש40 אלף דונם עם מים עולה לשנה 80 מליון שקל, ולחלק בין בעלי השדות לפי היחס למה שיש להם בא"י, ולהביא ירקות כשרין מחו"ל, רק הם רוצים בדווקא שיעבדו בשמיטה בא"י.  

[156] אמנם ראוי שיהא בכ"ז ירקות בקדו"ש ע"י אוצר בי"ד המבואר בפ"ז, כדי שלא תשתכח תורת הפסד פירות שביעית מפי התינוקות, וכמו דאמרי' בעירובין נ"ט ע"א ובשו"ע או"ח סי' שצ"ב ס"א לגבי עיר של רבים דצריך לשייר ולא לערב כולה כדי שלא תשתכח תורת רה"ר, שאם יהיה שם רה"ר לא יטעו, ושם ע"א ע"ב [וע"ע ע' ע"א] ובשו"ע סי' שפ"ז שהעושין שיתוף צריכין גם עירוב חצירות, שלא תשתכח תורת עירוב מפי התינוקות, שהרי אין התינוקות מכירין מה נעשה במבוי, והרמב"ם בפ"ט משמיטה הל' ג' כ' דשמיטת כספים נוהגת בזה"ז "כדי שלא תשתכח תורת שמיטת כספים", וגם הרבה מהחינוך במצות השביעית הוא סביב מצות מניעת הפסד פירות שביעית, ובפח מיוחד, ובליקוט שיירי המאכל, ואין ראוי להפסיד את הרגשת מצוות שביעית, ולהחליפו בירקות חו"ל,מלבד קדושתם הנוראה של ירקות הקדושים בקדושת שביעית, ועי' הע' 118 ובח"ד דבר השמיטה הע' ?.       

[157] במלמ"ל פ"ב מבכורים כ' דל"ד עפר חו"ל אלא דלרבותא נקטיה דאם היא גוששת, חייב, ואמנם ניתן לומר דהא דקאמר הגמ' בגיטין עציץ נקוב המונח ע"ג יתידות באנו למחלוקת ר"י ורבנן היינו מדאורייתא, אבל מדרבנן חייב לכו"ע כמש"כ רש"י, משא"כ בעפר חו"ל דפטור לגמרי, ובריטב"א כ' דעציץ נקוב המונח ע"ג יתידות מיירי בעפר חו"ל, וכן משמע במאירי.

ובתו' כשהק' מזורע בעליה נקטו ג"כ עפר חו"ל [אמנם בתו' הרא"ש ליתא] הרי דס"ל לתו' כשי' הרא"ש בתשו' שהובא בשו"ע יור"ד סי' רצ"ד סעיף כ"ו, דזורע בעליה חייב במעשרות ובשביעית, ובחזו"א סי' כ' סק"ו כ' דגם להגר"א בזורע בכוונה בעליה חייב במעשרות ושביעית כמבו' בתוספתא שהביא הגר"א בס"ק נ"ח, ועי' ח"ב פ"ב, ולכך רק עפר חו"ל דנו התו' לפטור דעפר א"י אף שאינו יונק כיון דמחובר הוא חייב, אבל עפר חו"ל דמצד עצמו פטור, ומצד יניקה נמי ליכא, לכך יהיה פטור, וצ"ל לתו' דלא גזרו אטו עפר א"י כיון דעליה לא שכיח וצ"ע, והרא"ש לשי' צ"ל  דמיירי בעציץ בעליה, דלא הוה כמחובר כמש"כ הרא"ש בפ"ב דגיטין סי' כ"ב, ועי' מש"כ בח"ב פ"ג סעיף ח'.

[158] אמנם שמעתי מר' יוחנן וינר שיחי' שבמציאות א"א לעשות כן מכמה סיבות: א. דזה עולה הון רב ורפסודה א' הוא לכה"פ 2 מליון דולר שצריך לקבוע סלעים בים ולקשור איליהם שלא ילכו עם גלי הים והרוח. ב. צריך שיהיה רשיון לכלי שיט מאת ממשלת הרשע הציוני.  ג. צריך רשיון להשיט על הים, אך אפשר להשיט חוץ לגבול שליטתם.

[159] ועי' חזו"א סי' כ' ס"ק ז' ד"ה וכן, בדעת הרמב"ם אם יש קנין בזמה"ז בא"י, שכ' וכן עיקר הדין שאין קנין לעכו"ם הוא להיפוך בזמה"ז ואיך יתכן שיסתום הר"מ ויאמר הלכה סתם ואינה אלא בזמן הבית והיא מן ההלכות הנוהגות אצלנו יום יום ומי כהר"מ אשר שם מגמתו ללמד לבנ"י את המעשה אשר יעשון בכל מצוה ומצוה לפרטיה ודקדוקיה ודקדק לפ' את כל המנהגות", וא"כ לכא' אין שייך לומר שהרמב"ם יסתום דין להיתר, כאשר מדרבנן חייב, ובחזו"א מעשרות סי' ז' סק"ו כ' לגבי ספינה גוששת  "ומשמע שם דחייב מה"ת", ולכאו' אם ספינה שאינה גוששת חייב מדרבנן, א"כ בע"כ דגוששת חייב מן התורה, דבע"כ מתני' בדאורייתא מיירי, ולכאו' פי' דהרמב"ם פוטר אף מדרבנן.

ומקור דברי הרמב"ם הוא מהגמ' בגיטין דף ז' דאם היה חייב מדרבנן, למה שיצטרכו לומר גם בפ"נ ובפ"נ, שהרי הוא בא"י ובתוך הישוב, הלא כל החיוב הוא מפני שלא תחלק בחו"ל, וכי מפני שהוא דרבנן יחוייב לומר, ובפרט להראשונים דארצות הסמוכות חייב במעשר רק דגן תירוש ויצהר, א"כ ודאי שהספינה דומה יותר לא"י, ואם היא חייבת בשביעית, ודאי שאין דומה שהרי בארצות הסמוכות אין נוהג שביעית, אך ניתן לומר דשלא תחלק בחו"ל הכוונה על סוריא ועו"מ, וא"כ בעינן החייב מדאורייתא, אבל לשון חו"ל לא משמע כן, וגם בחזו"א שביעית סי' ג' ס"ק כ"ו כ' "תקנת בפ"נ בכיבוש עולי מצרים תלוי ולא בכיבוש עולי בבל", וגם למ"ד יש קנין א"כ קרקע נכרי חייב במעשרות רק מדרבנן ויצטרך לומר בפ"נ ובפ"נ, וליכא למימר דשייך שיהא דאורייתא דגם בספינה שייך דאורייתא בגוששת, אך בד"א על הרמב"ם בתרומות שםכ' דחייב מדרבנןע"פ הירו' וצ"ע.

[160] וכן בירו' שביעית פ"ו הל' א' מבו' דרק אריסי בתי אבות אסור, כמבו' בחזו"א סי' כ' סק"א, אך בסי' ג' ס"ק ל"ב ד"ה בירו' לתי' א' כ' דירו' חלה פליג ע"ז ומתיר אפ' באריסי עולם עי"ש, אבל בעבר הירדן כ' בחזו"א בסדר השביעית דנוהג שביעית בשדה  עכו"ם, וכן בעו"מ כ' בסי' ג' ס"ק י"ט ד"ה ירו' ובדמאי סי' ד' סק"א דנוהג שביעית בשדה נכרי, ועי' הע'  NOTEREF _Ref183880122 \h 134 .

[161] ויש גם קפואים של גזר גמדי אפונה ותירס, תפו"א מטוגן, ואפשר להקפיא חציל מטוגן ומרקים של כל מיני הירקות (ויש גם שעועית בקפואים ובשימורים, אך יש  לבודקן). 

[162] בהנהגת אוצר בי"ד עי' חלק שלישי.

[163] כמבו' בחזו"א סי' ט' ס"ק ט"ז, והטעם יל"פ מפני שניכר ולא יוכלו להערים, ואפ' נזרע ערב ר"ה ג"כ ניכר קצת, וגם לא פלוג כיון דהרוב ניכר, ולפ"ז בסעיף ג' צריך ג"כ שיהיה ניכר שהם גידולים דו עונתיים ושנזרעו קודם שביעית [וכפי ששמעתי הוא ניכר] אך י"ל דלא פלוג גם להתר, אך י"ל דטעם הר"ש משום שיכול לעשות בהתר לא יעשה באיסור ולכך לא גזרו, ולפ"ז יל"ד בסעיף ד' כשהוא קרוב לגבול, אך י"ל דלא פלוג וכיון דבזמן חז"ל לא היה בקל לעשותן, לכך לא הוה בכלל הגזירה, ואף שכ' בחזו"א שם ס"ק י"ז דדברים שאין דרך לזרוע תלוי בכל דור, התם צורת הגזירה כך, משא"כ בדברים שנעשו קלים, הרי לא גזרו על זריעה קודם שביעית, ואף שנשתנה שאין את הטעם, לא נתחדשה הגזירה, אף דאפשר שאם חז"ל היו בזה"ז היו גוזרים ע"ז.

[164] וגם להשי' בפ"ה סעיף ד' דספיחין דאורייתא בנזרע בשישית, ליכא ספיחין דאורייתא, כמש"כ תו' פסחים נ"א והר" פ"ט דשביעית מ"א, אך תבואה וקיטניות שהביאו שליש בשביעית מבו' בירו' פ"ה דמעשרות הל' ב' דלר"ע הו"ל ספיחין מן התורה.

[165] אך לגבי השקיה עי' בחזו"א סי' י"ד סק"ט שכ' "ומ"מ אין משקין דכשישקה יחשדהו שזרעו וישוב לאיסור ספיחין, ואפשר דגם ד' שדות אין משקין אותן מה"ט [מיהו י"ל דד' שדות עדיפי] ואפשר דאין משקין להרוחה קאמר וכו'".

[166] ואף שיש מקומות בעבר הירדן שכבשו עולי בבל כמש"כ בד"א פ"ד צה"ל שנ"ו ובסוף הביה"ל שם, אעפ"כ לא גזרו כלל ספיחין בעבר הירדן וכמו שסתם החזו"א בסדר השביעית דעבר הירדן מותר, ועוד דהרי שי' ר"ת בתו' יבמות ט"ז ע"א ד"ה עמון, דעו"ב כבשו את עבר הירדן, ובע"כ ס"ל לר"ת דחלק כבשו שהרי צריך שבני גד וראובן יהיה להם חלק, דבלא"ה לא יהיה יובל מן התורה, כדאמרי' בערכין ל"א דמשגלו בני גד ובני ראובן בטל יובל, והרי ס"ל בתו' גיטין ל"ו דבבית שני היה יובל מן התורה, א"כ בע"כ כבשו לכה"פ מעוט, כיון דס"ל שם לתו' דמעוט שבט סגי, ובפסקי תו' ערכין ל"א כ' דסגי בא' או ב' ע"ש, אך למש"כ בחזו"א סי' ג' סק"ו ד"ה ומטעם, דלמ"ד קדשה לעת"ל אין צריך שכ"א יכיר את מקומו, אי אינו כהר"ש דהכוונה לאחר הביעור, דאיך יתירו איסור דאורייתא, ובע"כ שמפ' דנאכל היינו דלא גזרו שם ספיחין, הרי דאף שכיבשו עו"ב לא גזרו שם ספיחין, אמנם ברמב"ן עה"ת מסתפק דאפשר דביעור דרבנן, ואם ר"ת ס"ל כן אין ראיה, אך בתו' פסחים נ"א ע"ב ד"ה כל מבואר דס"ל לר"ת דביעור דאורייתא, אך אפשר דלשאר הראשונים גזרו במקומות שכבשו עו"ב, אך מסתימת המשנה והרמב"ם ובפרט החזו"א בסדר השביעית מבואר שלא גזרו, או שאי"צ לחוש לעיירות אלו, אך עי' בד"א שם ס"ק ר"ה שלא כתב כן וצ"ע.

[167] במלמ"ל פ"ד הל' כ"ו נסתפק לדעת הר"ש דס"ל דנאכל היינו לאחר הביעור, אם גזרו שם על ספיחין, כיון שאין לנו מקור להקל, ועי' ג"כ בקיצור הל' במקורי  הדינים פ"ב, אך בזרע קודם שביעית ממנ"פ מותר, אבל בזרע בעציצים בחו"ל המבו' בסעיף ד' דלכא' יש ע"ז גזירת ספיחין כשהכניסן לארץ, א"כ הדר ספיקו של המשלמ"ל, אך החזו"א בסדר השביעית סתם כהרמב"ם להתר.

[168] ואמנם לשי' בפ"ה סעיף ד' דספיחין דאורייתא א"כ בעבר הירדן באותן מקומות שכבשו עולי בבל, אסור ספיחין העולין מאיליהן, וא"כ מתני' דנאכל קאי רק אכיבוש עולי מצרים, ולא על כל עבר הירדן, וכיון דהעולים שם בשביעית אסור מן התורה, אם נימא דלרבנן גזרו על הנכנסים לא"י, לכא' גם לר"ע כן אפ' בעבר הירדן, אך אפשר דלר"ע שאי"צ גזירה לא גזרו כלל משא"כ לרבנן, וגם בעו"מ לשי' דקדושה ראשונה לא בטלה א"כ ספיחין העולין בהן לר"ע מדאורייתא, וא"כ הנכנסין בעציצים י"ל כנ"ל, אך י"ל כיון דלר"ע בזמן שהיה שמיטה דאורייתא בעו"מ היה איסור ספיחין מן התורה, לכאו' גם ע"ז איכא שביעית דרבנן כמו שאר דברים.

[169] הגדלים ע"ג גבעול כגון עגבניות ופלפל.

[170] ואסור להוריד את הכיסוי בשביעית כמבו' לק' ח"ב פ"א סעיף כ"ד מהחזו"א דהוה תולדת זורע,  ובסעיף כ"ה שם דאם הוסר באונס הוה ספיחין, אך לפמש"כ שם בהע' 43 י"ל דכיון דהנזרע קודם שביעית אין עליו גזירת ספיחין, א"כ אפ' בהסיר לא יהיה אלא נעבד, ולכך באונס מותר, ואמנם אם דמי למנקב עציץ שא"נ, לכא' לא איכפ"ל מתי נזרע בעציץ, ואפ' נזרע בערב שביעית או בחו"ל כיון דכעת הוה זריעה חדשה וכמי שנעקר ונזרע דמי, אך לענין ערלה בנטע בעציץ שא"נ מסתפק בחזו"א אם הוה כנטיעה חדשה כמבו' בח"ב פ"ג הע' 31, ואולי זה תלוי בספק זה גם לענין שביעית, וא"כ היה ראוי להורות לזרוע בלא כיסוי, ואח"כ לכסות כדי שאם יארע אונס לא יהיה חשש ספיחין (וגם ימנע מכשול מהחשודים להסיר) אך למש"כ בח"ב פ"א ובפרט בסעיף כ' דהחממות נחשבים כשדה, א"כ אין גם איסור להסיר את הגג רק מדין מלאכת אילן שאסור אם אינו לאוקמי, ואם אין משפר אין כאן אפ' מלאכה, וממילא אם הוסר באונס אין כאן שום חשש, רק לכסות שוב יל"ד דהוה כעושין בתין דאסור, כמבו' שם סעיף י"ב, אך כאן שכל הירק יתייבש לכא' הוה לאוקמי אילנא ומותר.

[171] אמנם זה פרצה קוראה לגנב כיון שרוב המגדלים בעוה"ר אינם יראי ה', והרי יכולים להערים ולומר שהם גידולים דו עונתיים, או שהביאו עציצים מחו"ל, ואף אם הרוב יהיה מדו עונתיים ועציצים מחו"ל, יכולים להבליע מיעוט שאינו כזה וח"ו זורעים בשביעית, והוא איסור נעבד, ונזרע, וספיחין, וכשאנו באים ויש ספק הו"ל נולד האיסור בקבוע, רק אם נעקר הכל יעקר מקביעותו, ואם לוקח הכל או שיודע בודאי שיש כאן איסור, צריך להגיע לביטול ואסור למי שנתבטל בשבילו, אמנם באוצר בי"ד המבואר לק' חלק ג' שהפועל מקבל לפי דונם ולא לפי פירות ואין לו שום רווח כמה פירות יש, לכא' אין כאן שום חשש שיעשה ח"ו זריעה או שאר עבודה אסורה.

[172] ובעציץ נקוב שלא נפסק יניקתו, אף שמחדש כעת יניקה בארץ והוה זריעה בא"י, כיון דכלפי הצמח לא נתחדש כאן זריעה, לכא' י"ל דהוה רק נעבד ולא נזרע,  דהרי לענין שבת לא הוה זורע.

[173] לשי' המנח"ח מצוה קי"ב דאסור לזרוע קודם שביעית באופן שישריש בשביעית, אך לשי' החזו"א שהובא בהע' 94 דאין בזה איסור אפשר להכניס מיד אחר הזריעה.

[174] כבר כ' בפ"א הע'  NOTEREF _Ref184007053 \h 14 דגם בעציץ שא"נ איכא גזירת ספיחין העולין מאיליהן, ובחזו"א סי' כ"ב סק"א דזורע בבית והוסר הגג נאסר משום ספיחין, אך התם הוה כזריעה חדשה, ועי' צה"ל פ"א ס"ק ק"ט, ובח"ב סופ"א הע' ?.

[175] ולשי' דספיחין דאורייתא בפ"ה סעיף ד', ודאי  דנאסר משום ספיחין מדרבנן, ועי' ח"ב פ"ג סעיף כ"ז בענין עציצים בזה"ז, ואם זריעה הוה דאורייתא א"כ גם ספיחין דאורייתא לשי' זו.

[176] אך להשי' שאין מוסרין דמי שביעית לעכו"ם צריך לעשות בהקפה, וגם לאחרים צריך שליחות, ולהצד שיש איסור סחורה עם גוי לעיל פ"ה סעיף ו' יותר רק ע"י אוצר בי"ד, וגם להשי' דמשומר של גוי אסור צריך שלא ישמור, ולהשי' דנעבד של גוי אסור, וכן אי אסור לגרום לגוי לעבוד בא"י בשביעית לעיל פ"ד סעיף סעיף י"ז אות א' וב', צריך שלא יעבוד יותר מן המותר, אך בתוך השנה כיון שהגוי יכול להערים ולומר שזרע בחו"ל או שזה דו עונתיים, הו"ל כבר בכלל איסור אין לוקחין מן העכו"ם, המבו' בפ"א סעיף ד', ואף אם לוקחים מן השדה, הרי שוב גורם לו לעשות כיון שזה טרחא ועולה ממון לעשות דו עונתיים, וזריעת עציצים בחו"ל, אך אם יהיה אוצר בי"ד לפי דונם ולא לפי קילו כמבו' בהע'  NOTEREF _Ref184008564 \h 154, א"כ לא יהיה חשד וצ"ע, ולהשי' דיש איסור ספיחין בנכרי, א"כ במכניס עציצים יש איסור ספיחין מדרבנן, ואם יוצא הנוף יהיה ספיחין דאורייתא, למאן דס"ל ספיחין דאורייתא, וגם אם שליטת שלטון הרשע הציוני עושה ספיחין, ועי' לעיל פ"ה סעיף ח', א"כ נפק"מ רק תחת שלטון מלכות ירדן, ולכא' גם עזה.

[177] כן הג' בכס"מ פ"א ממעשרות ה"י, ובמהר"י קורקוס שם הגי' זרע בבית והעביר, ובירו' לפנינו זרע בבית והעביר הסכך וסיכך ע"ג, והגר"א לא הגיה, וצ"ל כמו שפי' הפ"מ דהכוונה והעביר הסכך שסיכך ע"ג, או די"ל דחזר וסיכך אעפ"כ פליגי על החלק שגדל בלא סיכוך, וקמ"ל דאע"ג דדעתו לחזור ולסכך חייב במעשר לר"ע, דלהיפוך כ' בחזו"א סי' כ"ב סוף סק"א דזו זריעה גמורה, ואף די"ל דשאנס מעשר שהעיקר הוא שנמצא בבית ולא נכנס משדה לבית, וכמש"כ בהע' 4 ואמנם בחזו"א מעשרות סי' ז' סק"ה המובא בסעיף ה' מוכח דטעם שביעית ומעשרות שוה.

[178] ובחזו"א מעשרות הק' על לשון תו' ב"מ פ"ח ע"א ד"ה בעה"ב שכ' דלא נקט שכל האילן עומד בבית משום דלא שכיח, ולכאו' תיפו"ל שפטור מן המעשרות, ואין לומר דמיירי מדרבנן וכהרמב"ם, דהתם מדאורייתא מיירי בגמ', אך אולי כונת תו' שקירה אחר הבאת שליש, ומבואר בגמ' דלגבי בית הולכים אחר העיקר ולא אחר הנוף, וצ"ל שאף שהנוף ג"כ צריך לשמש ולטל לפי הטעמים שכ' החזו"א בסעיף ד', אעפ"כ מיקרי היוצא השדה, שהעיקר נמצא בשדה, אך להפך שהעיקר בפנים והנוף בחוץ, אף שאין העיקר בשדה, י"ל דעדיין אינו מספיק לפטור, דהו"ל כמו זורע ע"מ לגלות שכ' החזו"א דהו"ל זריעה גמורה, כמבו' לק' סעיף כ"ג צ"ע.

[179] בירו' לפנינו ובשנות אליהו ובמלמ"ל פ"א משמיטה ובשביעית, עם ו', אך בלא הגי' ובשביעית עם ו', אך בלא ו' משמע שאינו כהראשונים דהתם ודאי והכא ספק, או דהכא איצטריך תרוויהו, ואולי הגי' בביאור הגר"א לא נקט לה בדיוק.

[180] הרידב"ז בסוף מעשרות נקט בדעת הרמב"ם דאיצטריך ארץ לרבות בית, ואיצטריך שדה לרבות עציץ נקוב, וכ' דלכך לא הביא להירו' כיון שפסק כר' יוחנן במנחות פ"ד ובירו' ביכורים פ"א הל' ג', דאם הביא ביכורים גרועים לא קדשו, ושם במנחות פ"ה ע"א מסיק דר' יוחנן ס"ל כברייתא דעציץ נקוב וספינה אינו מביא, וברמב"ם פ"ב מביכורים הל' ט' דהמיעוט מארץ ואף דבביכורים ג"כ כמו כתיב שדה הא דרשי' ליה במנחות פ"ד ע"ב לעלו מאיליהן [ואמנם למש"כ בפ"ב הע' 7 ליכא ראיה מביכורים דהתם בעינן מהמשובח] והירו' הזה פליג על ר' יוחנן דמנחות, אבל צ"ע דהרי הכא ר' יוחנן בשם ר' ינאי קאמר לה, ודוחק לומר דר' יוחנן קאמר לה וליה לא ס"ל, אלא דיש לפ' הירו' בלשון ודאי דצריכה בשביעית תרי קראי, ועי' הערה 9 דגם דעת הפני משה במראה"פ כן, דאיכא בודאי לאו ועשה, [גם מש"כ שם דר' יוחנן ס"ל דעליה אינה שדה והא דבעי' לן בירו' ערלה אי ממעט משדה היינו דמפרשי' ברייתא דפ"ה דמעשרות שם משום דאינו רוצה בהשרשתן ולכך ליכא ראיה, אך צ"ע דהרי התם ר' יוחנן בשם ר' ינאי קאמר לה, ואי פשיטא ליה התם דשדה ממעט עליה מ"ט מספק"ל הכא, (ומבואר מדבריו דא"א לחלק בין בית לעליה אי ממעטינן) אך אם ננקוט כאן בלשון ודאי, ניתן לפ' גם התם דממעט לה משדה.]

ואמנם צ"ע דגם במעשרות כתיב בסו"פ בחוקותי לגבי מע"ש וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא, הרי דכתיב ארץ ולמה לא מרבי' בית, וליכא  למימר דהה"נ דמע"ש חייב אך מעשר ראשון פטור, דעליה נאמר היוצא השדה, דהרי כל הדינים שנאמרו בהאי קרא ילפי' לה לתרומה ולכל המעשרות, דואכלת ממעטי' לקוח כמבו' ב"מ פ"ח, וכ' הב"י סי' של"א "דה"ה לתרומה ולא כתבה בהל' מעשר אלא משום דקרא גבי מעשר כתיב" וכן לקוח ילפי' מזרעך, ומשנה על חברתה ילפי' משנה שנה ותנן לה בתרומות פ"א מ"ה, וכן ברמב"ם פ"ה מתרומות הל' י"א, ובפיהמ"ש תרומות שם, "שאנחנו נביא ראיות מן הפסוקים שבאו בתרומות על המעשרות וכו', לפי שענין אחד כולל אותם", ובפ"א ממעשר הל' ז' "כל שביארנו בתרומה אין תורמין מזה על זה כך במעשר אין תורמין מזה על זה וכו'",[ואף דמהיפה יליפ' מבהרימכם את חלבו הכתוב בתרומה, אינו ראיה, דמזה ילפי' לכל התורה כמבוא' ברמב"ם סוף הל' איסורי מזבח] וברמב"ם סוף פ"א מתרומה כ' דתרומה בזמה"ז דרבנן, וסיים "וכן יראה שהוא הדין במעשרות שאין חייבים בהן בזמה"ז אלא מדבריהם", וגם ליראים מצוה נ"ג וקמ"ז דס"ל דמע"ש לבד נוהג בכל הפירות, ותרו"מ רק בדגן תירוש ויצהר [וכ"ה בסמ"ג מצוה קל"ו וקס"א והובא במל"מ פ"א ממע"ש הל' י"ב, וכ"ה ברבינו הלל סו"פ בחוקותי ועי' חזו"א שביעית סי' ז' ס"ק כ"ה] הרי פירש היראים במצוה קמ"ז דקרא דהיוצא השדה מיירי במע"ש.

ובע"כ צ"ל דשדה ממעט מארץ גבי מעשר וצ"ע מאי שנא שביעית, וגם למה לא ממעט עציץ נקוב במעשר, דהרי בסוף פ"ה דדמאי עציץ נקוב הרי הוא כארץ, ומפרישים מן הנקוב על הגדל מן הארץ, ולמ"ש הרידב"ז שם דפאה כיון דמרבי' קטניות מארץ ואילנות משדה לכך ליכא מיעוט דבית וארץ, וא"כ י"ל לדעת הרמב"ם דכל המינים חייבים בתרו"מ מן התורה, ארץ מרבה קטניות ושדה נשאר למעט בית כיון דאלנות כתיב בהדיא, "מפרי העץ",[והא דתנן בנדה דף נ' כל החייב בפאה חייב במעשר, מת' לה בגמ' לענין המין ועי' ד"א פ"א ממתנות עניים בביה"ל להל' י"ד] אך צ"ע דהרמב"ם פ"ב מתרומות הל' א' יליף מדומיא דדגנך, וצ"ל דיליף על כלל דמעשרות כל שהוא אוכל. אך צ"ע לשאר הראשונים למה אין ספק במעשר כמו בשביעית.

ולפ"ז עציץ נקוב בבית אין בו שביעית שהרי אין כאן ארץ ולא שדה, ובזה ניתן לקיים הדין המבואר בהל' שביעית שנדפס בשנת תש"ד ע"פ החזו"א דעציץ בבית אפשר להקל, ולא חילק בין נקוב לאין נקוב, אך הטעם האמיתי מבואר בחזו"א סי' כ"ב סק"א דעומד על רצפה של אבן אינו יונק, ועל החורים שבין המרצפות לא חשש כיון שבדרך כלל אין בו שיעור שורש קטן פחות מכזית (ביצה של זמנינו) אך במהדו' תשי"ב נוסף דדווקא אינו נקוב, ואולי חשש שילמדו להקל גם בבית שאינו מרוצף, או שחשש שהרצפות הם מאבנים מחוברים ואין מעכב היניקה [ועי' מנחות ס"ט בתו' בשם רש"י דכלי אדמה הוא מאבנים מפוררים] וכן יש ריצוף של מחסנים העשוי מבטון ואפשר דיונק, ועי' בצה"ל פ"א מתרומות ס"ק תנ"ט בשם החזו"א דרצפת בלטות הוי כנקוב דהשרשים יכולים לעבור, ורצפה של אבן שהזכיר בסי' כ"ב סק"א צ"ל דהיינו של אבן אחת מברייתה וע"ע צה"ל בתרומות שם ס"ק תנ"ח, או שחשש שהנקב שבין הרצפות כבר נחשב נקב ועי' צה"ל פ"א משמיטה ס"ק ק"ז.

[181] כך נקט בגליוני הש"ס לבעל אתוון דאורייתא על הירו' פ"ח דכלאים הל' א', [ועיקר קושיתו דהעשה מיותר, הרי אתי לשביתת שדהו, רק אי ליכא שביתה טפי מהלאו אז קשה קושיתו] ובד"א ח"ד מכתב ט' "והרי נסתפקו בגמ' אי שדך דוקא או הארץ ועי' פי' הגר"א דולא ניחא לי' לומר דתרוויהו דוקא ויהי' עשה ולא יהי' ל"ת אלא דפשוט לי' שאין סברא כאן לחלק".

[182] בביאור הגר"א לא הוזכר שהיא בעיה רק דכתיב תרוויהו, אך בשנות אליהו כ' ובשביעית מבעי' ליה דכתיב ביה תרתי ארץ ושדה, וכן הר"ש סיריליאו והפני משה, ומרא"פ , ושדה יהושע, ובירו' לעיל הל' א' על בעי' דר' יוחנן א"ר יונה עיקר ערלה צריכה ליה וכו', א"ר יוסי עיקר רבעי צריכא ליה וכו' ושם פי' הגר"א והמפרשים דהירו' מספק"ל דהיינו דלשון צריכה הוא ספק עיי"ש, וכן בירו' פ"ב דדמאי הל' א' מעצרת עד ר"ה צריכה, ופי' הגר"א והמפרשים דמספקא ליה עי"ש אמנם לא נתברר אי מבעי' ליה אף על העשה או רק על הלאו.

[183] כך פי' במראה הפנים לדעת הרמב"ם, ולכא' כוונתו דגם לאו איכא, דהרי הרמב"ם סתם וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות ביטל מ"ע ועבר על ל"ת, משמע שאין מקום שיעבור רק על עשה, אך עיקר פירושו דירו' דהכא פליג על ר' ינאי דירו' פ"ב דכלאים הל' ג', צ"ע דהרי הכא ר' יוחנן בשם ר' ינאי קאמר לה, ואף דהתם הגי' ר' זריקן בשם דבית ר' ינאי, ואפשר דר' ינאי עצמו פליג על ישיבתו, אך ברדב"ז פ"ד משמיטה הל' ד' הגי' אמר ר' זריקא בשם ר' ינאי וכן בירו' ב"ב פ"ה הל' א' הגי' אמר ר' ינאי, וא"כ האיך יסתור דברי עצמו.

[184] כך נקט בתורת הארץ פ"ו אות כ"ה, ובהערה, אך מדנקט הירו' תחילה את העשה, ואח"כ את הלאו לא משמע כן, דהו"ל למנקט על מה שמסתפק כיון דכתיב עשה על ארץ, ודוחק לומר דנקט כלשון הפסוק.

[185] דלכא' הספק אם הלשון שדה עיקר או ארץ עיקר, ועי'  הערה 4 שהק' להראשונים דרק דגן תירוש ויצהר דאורייתא, מאי שנא ממעשר דהתם נמי כתיב שדה וארץ, והתי' לכא' דהתם ליכא עשה ולאו ואין שייך לחלק ביניהם, אבל הכא מספק"ל אולי ניתן לחלק, וא"כ לכא' הספק על העשה.

[186] בירו' כלאים פ"ח הל' א' פליגי ר' יוחנן ור"א אי ילפי' הלאו מהעשה, והעשה מהלאו, או האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, ומספק"ל לירו' לר' יוחנן אי שרי לחפור בורות, ומסיק דלהיתר ילפי' דכל שאינו עבודת האילן לא נאסר גם בעשה, ואח"כ פליגי ר' ירמיה ור' יוסה אי עובר בעשה או לא וס"ל לר' יוסה דאינו עובר כיון דבעשה איכא נמי פרט שש שנים תזרע שדך, כך הוא לפי פי' הגר"א שבדפוס, והכא בירו' ערלה ר' יוחנן בשם ר' ינאי קאמר לה, וא"כ אם נרצה לפר' דהספק אי ילפי' הלאו מהעשה או להיפוך, א"כ ר' יוחנן קאמר לה וליה לא ס"ל, ולר' יוסה אפ' עשה אין בו אליבא דר' יוחנן, והנה במו"ק ג' לפי גירסת הר"ח ותו' מסיק דכו"ע אית להו דר' אילעה דכלל בעשה ופרט בל"ת אין דנין אותו בכלל ופרט, רק כיון דפירט זריעה וזמירה, מכלל דשאר מלאכות ליכא ל"ת וכ"ה מסקנת הר"ש שביעית פ"א מ"ד, ולפ"ז רבא בריש העמוד שם דנקט ג"כ סברא זו, מוכח דס"ל דאין דנין בכלל ופרט, וכן הרמב"ם פסק שאין לוקין על החרישה, מטעם זה דלמה פירט הכתוב זריעה וזמירה, הרי דאין דנין בכלל ופרט.

ובסנהדרין ק"ג קאמר הגמ' דפליגי ר"ע ור"י הגלילי אם עיר הנידחת נבנית לגנות ולפרדסין, ור"ע ס"ל דנבנית לגנות ולפרדסין וס"ד דפליגי או נידון בכלל ופרט, ומסיק דכו"ע אינו נידון, רק פליגי בתיבת עוד, או הכוונה עוד לכמות שהיתה, והרמב"ם בפ"ד מע"ז הל' ח' פסק "ומותר לעשותה גנות ופרדסים שנאמר לא תבנה עוד לא תבנה מדינה כמו שהיתה", ומדנקט לטעם דעוד הרי דס"ל דאין נידון בכלל ופרט.

וא"כ לגבי שדה הו"ל לרבות כל מקום זריעה כמו דהוה מרבי' כל המלאכות לולי שפירטה התורה זריעה וזמירה, ואין כאן המקום לספק של הירו' כלל, דכל הספק הוא אי ממעטי' בית מהלאו אבל אי לא ממעטי' אין כאן שום ספק, ולפ"ז אתי שפיר מה שהשמיט הרמב"ם בעיא דבית לגבי שביעית.

אך רש"י במו"ק פי' דהמסקנא דכו"ע לית להו דר' אילעא, ולכו"ע דנינן בכלל ופרט וכלל, אלא דמאן דפטר ס"ל מדפירט זריעה וזמירה הני אין מידי אחרינא לא, ולפ"ז לגבי שדה הו"ל לרבות הכל, רק כיון דבעי קצת מיעוט בע"כ ממעטי' בית או מדבר או סלע, ועי' בהע' 34, א"כ בית ממועט בין להו"א בין למסקנא, וס"ל לרש"י דלהל' קיי"ל כהו"א דסנהדרין דדרשי' כלל ופרט ולכך מותר גנות ופרדסין.

 וזהו לנחום איש גמזו ולר"ע דדרשי שבועות כ"ו בכל התורה מיעט ריבה ומיעט אבל לר' ישמעאל דדרשי' כלל ופרט וכלל א"כ צריך למעט כעין הפרט, א"כ המיעוט כולל כל שאינו שדה, ובאו"ז שבת סי' י"ד כ' דקי"ל כמ"ד כלל ופרט וכלל.

[187] כן נקט הפאה"ש סי' כ' ס"ק נ"ב, והחזו"א סי' כ' סק"ו, וסי' כ"ב סק"א, דמספק"ל אי נוהג בו שביעית, וכן נקט בשדה יהושע והרידב"ז בסוף מעשרות, וכן משמע בנשמת אדם כלל קנ"ב, [אך הרידב"ז כ' דלא קיי"ל כן] וכן משמע דהרי לגבי ערלה ומעשרות קמ"ל לגבי הגידולין, ולא לגבי הנטיעה, משמע דמספק"ל אי עיקר שביעית נוהג בה, ואי איכא עשה בודאי, לכא' הפירות קדושים דכתיב והייתה שבת הארץ לכם לאכלה, דמה שהוא שבת הארץ יש דין לאכלה, ולא לסחורה, ולא לנכרים, ודין הפקר מדכתיב שש שנים תזרע את ארצך והשביעית תשמטנה, אבל אם הספק על הלאו הרי השאלה על הנטיעה, אך י"ל דהספק על העשה וכנ"ל, כמו שהספק גם על הלאו וגם על העשה, וע"ע הע' 4.

[188] לכא' אינו מובן הספק דאם הספק אי דרשי' כלל ופרט מעשה ללאו, ואי דרשי' אז אין בכלל אלא מה שבפרט, שדה אין בית לא, ואי לא דרשי' לכא' עשה איכא ולאו ליכא, רק אי דרשי' כלל ופרט וכלל, אז י"ל דמרבי' גם בית מכעין הפרט שהוא מקום זריעה בקרקע, אבל צריך למעט דבר אחד שע"ז בא הפרט, הנה בקידושין נ"ח ממעטי' משדה מדבר ובפני משה בירו' כלאים פ"א הל' ט' פי' דסלע ממועט משדה, אבל כאן לא ניתפ' מה ממעטי' משדה דמדבר וסלע לא נתפ' בשום מקום דממעטי' ליה, לכה"פ אי לא ממעטי' בית [ועי' גליוני הש"ס בירו' ערלה].

והנה בעירובין צ"ג ע"א אמרי' על הא דתניא בית שחציו מקורה וחציו אינו מקורה גפנים כאן מותר לזרוע כאן, ואילו השוה את קרויו אסור, וכ' רש"י שקירה כל הבית אסור אא"כ הרחיק, וכן כ' הרמב"ם פ"ז מכלאים הל' י"ח, הרי דכלאי הכרם אסור אף בבית, והיינו דשם כרם הוא גם בבית [ומהא דתנן בכלאים פ"ה מ"ד דבית שבכרם זורעים בתוכה, וברמב"ם פ"ז הל' כ"ג דאם היה מג' עד ד' טפחים זורעים בתוכו, ואם לאו אין זורעין אין ראיה ואף שהזרעים מכוסים די"ל דהוה בית גרוע, ולכך לא מהני כמש"כ לגבי שביעית, וגם י"ל מדרבנן אסור להרמב"ם] א"כ שאר דיני שביעית יהיה בבית חוץ מזריעה ונטיעה הנלמד ממנה, וא"כ לא קשה ממתני' דעושין בונין בתין בסעיף י"א כיון שכל המיעוט רק על הנלמד משדה, ולא על הנלמד מכרם.

וגם דין הפקר וביעור נאמר על ארץ שהרי נאמר שש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה והשביעית תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה כן תעשה לכרמך ולזיתך דמיניה ילפי' ביעור [ולמ"ד תולדות דאורייתא ס"ד במו"ק ג' ע"א דאורייתא יליף מתשמטנה ונטשתה מלזבל] וצ"ע לפמש"כ המהר"י קורקוס פ"א הל' ד' בדעת הרמב"ם ור"ת דנטיעה מדרבנן א"כ מיירי הירו' בזריעה ולא באילן כדלעיל, וגם להר"ש שהובא שם דיליף מזמירה א"כ איסור נטיעת אילן נוהג בבית, וביובל לא נזכר שדה דכתיב יובל היא שנת החמישים שנה לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזריה, וליכא למימר דשאני יובל, דהרי כ' הרמב"ם פ"י הט"ו "דין היובל בשביתת הארץ ודין השמיטה אחד הוא לכל דבר כל שאסור בשביעית מעבודת הארץ אסור בשנת יובל, וכל שמותר בשביעית מותר ביובל ומלאכות שלוקין עליהן בשביעית לוקין עליהן ביובל ודין פירות שנת היובל באכילה ובמכירה ובביעור כדין פירות שביעית לכל דבר" הרי שדינם שוה לכל, אך למש"כ הרידב"ז בהע' 4 דהרמב"ם לא ס"ל למיעוט דבית בשביעית א"כ אין ראיה מהרמב"ם וגם י"ל דיובל יליף משביעית.

כלאי זרעים י"ל דאינו נוהג בבית כיון דכתיב שדה, אך בחזו"א סי' כ"ו סק"ד כ' דלר' יאשיה בע"כ דגם כלאי זרעים נוהג בבית, דבלא"ה לא משכח"ל כלאי הכרם דהרי תלויים זב"ז, וכ"ת הכ"נ א"כ למה לא משני בירו' כלאים פ"ח דאיצטריך קרא לכרם בבית, אך את הגמ' בעירובין י"ל דהוא דלא כר' יאשיה, אבל הרמב"ם שפסק פ"ה מכלאים הל' ב' כר' יאשיה, האיך פסק להא דכה"כ בבית, אך י"ל דמרבנן אסור כמו שכ' הרמב"ם לגבי מעשר, אך להראב"ד דלא ס"ל דרבנן למעשר א"כ צ"ל בע"כ וביאר בחזו"א שם "ובלא"ה אין אנו יכולים ללמוד דרשות חז"ל זמ"ז וי"ל דמסתבר להו דכלאים בעירוב קפיד רחמנא ולא אימעיט בית. והלא כתיב "למנהו."

ולפ"ז י"ל דס"ל כלל ופרט או כלל ופרט וכלל אך מספק"ל בשביעית כיון דרחמנא קפיד על שביתת הארץ, א"כ לא מסתבר להוציא בית שהרי אין הקרקע שם שובתת ומה לי שאינו עיקר הזריעה, הלא אין המצוה על האדם רק על הארץ, משא"כ במעשר שהמצוה על עיקר הזריעה, או דלמא דווקא שדה קפיד רחמנא.

[189] יל"ע היכן המקור להקל משום חיי נפש אם כל השמיטה קיבלו על עצמם במקום חיי נפש כדכתיב בנחמיה, וכמש"כ החזו"א בקוב"א ח"ג איג' פ"ג, אך י"ל דכמו ששיירו עיירות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, כך אולי לא גזרו על בית דהכא ועל עציץ שא"נ דלק' פ"ג סעיף כ"ד.

[190] אך י"ל להיפוך דאף הראב"ד יודה דרק במעשה שאין ניכר בין קודם שתרם ללאחר שתרם [כעין שחילקו הרשב"א והרא"ש לגבי קמח שתפח שאינו חייב מדרבנן הובאו בב"י או"ח סי' תנ"ו אף דקיי"ל במנחות נ"ג דצמוק שתפח חשבי' ליה לפי התפוח מדרבנן, כיון דלגבי חלה אין ניכר בין קודם הפרשה לאח"כ ממילא אין מקום לגזור, ואף שגזרו על עציץ שאינו נקוב לגבי מעשר נמי, התם נקוב ואין נקוב דומים ואתי להתיר בנקוב,] אך מלאכות שזורע בתוך הבית ומזבל ומנכש וקוצר וכונס, כיון שהמלאכה מצויה בכל שעה גזרו, ואמנם החזו"א כ' סברת חיי נפש גם על עציץ שא"נ, בסי' כ"ו סק"ד אבל כ' שם "אבל חלילה להקל עציץ שא"נ בחוץ וכו' דסתמא רהיטא דא"נ כנקוב מדרבנן" וא"כ גם בבית לכא' איכא דרבנן אף לראב"ד כיון דליכא לסברת חיי נפש, ועוד למש"כ לעיל הע' 12 דזמירה ובצירה והפקר וביעור נוהג בבית, ונטיעה להר"ש וגם זריעה ביובל אסורה בבית, א"כ לכא' יש יותר טעם לאסור מדרבנן מאשר במעשר.

[191] ולגבי איסור עושין בתין כ' "או שיש בגג חלונות שמגין בפני החמה ואינו מגין בפני הגשמים ובפני הטל והאויר" משמע שהעיקר הגשם הטל והאויר, וא"כ צ"ע למה בהיתר בית צריך גם שיהא לרועץ שאין חמה.

[192] וגם מש"כ שם "וגדר בית ודאי א"צ בית שחייב במזוזה והדעת נוטה דהעיקר תלוי בכיסוי ואולי צריך מחיצות י"ט ג"כ", כמש"כ בסעיף כ"ו זהו ג"כ דעיקר הטעם משום שם שדה ושם בית, וגם מש"כ בסעיף כ"א הוא ג"כ בדרך זה עי' בהע' 39 והע' 40.

[193]גם אם משלימים את החסרונות, ע"י מעשה בנ"א כמו בהע' 36 לגבי פלפלים העומדים להוצאה לחו"ל, דלכא' לא מהני שאינו גידול הטבעי, וגם יל"ד באופן שנעשה דרך הגידול דאעפ"כ אינו דרך הגידול הטבעי, דרק אם עיקר הטעם משום "שם שדה" או "עיקר זריעה" אז שייך לומר דהדרך משנה את שם הבית לשם שדה, ועושהו עיקר זריעה, אבל גידול הטבעי לכא' עדיין ליכא, אבל כיון דעיקר המיעוט משדה, וכיון דבזמננו חזר עליו שם שדה, לכא' אינו ממעט וגם הרי אם היו כל שדות העולם מכוסים לא נימא דפקע מצות שביעית, דרק נשתנו וכעת טבעו בכך, הכ"נ כיון שזהו דרך גידול בכ' 110 אלף דונם רק בא"י בלבד ומתוכם בתוך כיסוי גמור כ 75 אלף דונם ובפרט שזה כ-30 אחוז מכלל הגידול בא"י, וגם כל המלפפון למאכל (לא לחמוצים) מגדלים בחממות שהם 5000 דונם ומתוך 20 אלף דונם עגבניות למאכל [לא לתעשיה] 12 אלף בחממות ו-3000 בבתי רשת, פלפל מתוך 25 אלף דונם 13 אלף בבתי רשת (8000 בתי רשת 25 מש, 5000 בתי רשת צל) ו7000חממות, מילון מתוך 10 אלף דונם, 3000 בחממות, ובשנת תש"ס היו 5000 דונם בחממות, תבלינים מתוך 32000 דונם 4000 בחממות, אך אפשר שיש סוגי תבלינים שגידולם רק בחממות, חצילים מתוך 7000 דונם 1000 בחממות, גידולי עלים מתוך 75 אלף דונם 1000 בחממות ובשנת תשס"ה 1300, אך אפשר דעשויים מפני התולעים, ירקות אורגניים 2500, תות שדה 550, ירקות אחרים 2500, בודאי שזה נקרא דרך גידולו וגידול טבעי, אף שאינו כפי טבעו של עולם מעיקרו, לגבי שביעית ומעשר לכא' אינו לעיכובא, וע"ע הע'  19,28,30,31,32,34,37.

[194] תחת הגפן משמע תחתיו ממש, ולא תחת צילה, וגם גבי אשירה תנן תחתיו היינו תחתיו ממש שהרי לעיל מינה בע"ז מ"ח תנן לא ישב בצילה ואם ישב טהור ולא יעבור תחתיה ואם עבר טמא, ואח"כ תנן זורעין תחתיה ירקות הרי דתחתיה ממש ולא תחת צילה, וגם תחת הגפן אם יש נפק"מ הו"ל למינקט ההיתר תחת צילה דתחתיו ממש אף מתכוון שישריש מותר ופטור מן המעשרות, ואף דמשום שבת אין נפק"מ לכה"פ הו"ל למנקט ג"כ תחת צילה לאשמועי' עיקר הדין, ולכאו' מיירי אף באילן שהוא מיסך על הארץ כההיא דתנן בפ"ב דכלאים מ"ח ובעירובין צ"ט ע"ב דאף שיש מחיצות לא הו"ל בית לענין מעשר .

[195] גם בע"ז מ"ח ע"ב לגבי אשירה תנן זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים [פי' רש"י שהצל יפה להן] וחזרין בין בימות החמה בין בימות הגשמים [פי' רש"י שהצל יפה לחזרת לעולם] הרי שכך הוא הדרך להצל על הירקות, ואף בחורף לכא' לא נפקע שם שדה, וגם י"ל דאע"פ שקשה להן היו זורעין בימות הגשמים והמשנה לא נקטה דבר שאינו דרך זריעה, ובפיהמ"ש שם "וחזרין רבוי הנקרא חזרת והוא הנקרא בערבי חסא ומי הגשמים מזיקין לו ולפיכך לא יזרע תחתיה ואפ' בימות הגשמים לפי שתועיל להם," הרי שאף המגין מגשמים עדיין דרך זריעה הוא, ועי' הערה  17 ושם נסמן, אך עדיין אינו ראיה לכיסוי גמור.

[196] וגם שביעית דמתני' פי' הר"ח שבת נ"א, והרמב"ם בפיהמ"ש והרע"ב והגר"א בשנות אליהו דליכא משום זורע בשביעית, [ולא מיירי לגבי ספיחין כמש"כ והר"ש, וגם להר"ש אם גזרו ספיחין בנתכוון להשריש הרי שאסור לזרוע שם, וגם דרך זריעה הוא ולא הוה כד' שדות] אבל במתכוון שישריש מוכח דאסור משום זורע בשביעית ואיכא לאו.

[197] והא דתנן בנגעים פ"ב מ"ג בית האפל אין פותחין לו חלונות לראות את נגעו, מבואר דבית סתום הוה בית, התם יש פתח, אלא שאין נכנס כ"כ האור, וראוי לדור בו שהבית עצמו של אבן ומסתיר מהחמה אבל באופן שמצד טיב הגג אין ראוי לדור בו, שהוא מכניס חום, אינו בית להפקיע שם שדה אף אם הוא בית למזוזה ולמעקה ולנגעים, אבל כל זה אם אין עצם הכיסוי הוא ההיתר, אלא מה שאין נקרא שדה, אבל אם עצם הכיסוי הוא ההיתר א"כ לא איכפ"ל מה שאין מפקיע שם שדה, אלא "שאין זו עיקר הזריעה" אך לפמש"כ בהע' 39 שנראה מהחזו"א דהעיקר הוא ההפקעה משם שדה וכדי להפקיע שם שדה י"ל דבעי' בית מעליא, וכמו לק' סעיף כ"א דבית שזרעו כולו חזר להיות שדה אף שהוא חייב במזוזה ובמעקה ובנגעים, דלגבי שביעית בעינן להפקיע שם שדה, וזה רק בבית מעליא, שאפשר לדור בה כראוי, דבלא"ה נשאר עדיין שם שדה עליה ועי' הערה 4.

[198] לפ"ז המקים סוכה על גבי עשבים מותר לשוב ולפרקו, דאף דכעת מוריד ממנו שם בית ומחזירו להיות שדה, ומבואר בסעיף כ"א דאסור, כיון דמעיקרו היה רק אהל לשעה לא הפקיע ממנו שם שדה, וממילא אין שום איסור לפרקו, וק"ו שאין התר בית בתוך הסוכה לעבוד בשביעית, והיינו סוכה עם ניילון, דבלא"ה הרי הוה רק בית רשת בעלמא דלכא' אין עליו כלל שם בית כמבו' בסעיף ו'.

וכן אם דין בית הוא רק בכיסוי, ואי"צ י' טפחים עי' סעיף ט', ג"כ אין איסור לנסוע ע"ג העשבים, אף שמכסה וחוזר ומגלה, ואף אם יהיה גובה י' טפחים ממתחת העגלה עד הקרקע ג"כ מותר, כיון דאינו מפקיע שם שדה, אך יל"ד בקובע שולחן בגינה ורוצה לפנותו, דאם יש צד להתיר תחתיו אפ' מן התורה ועי' סעיף כ"א, יהיה אסור לפנותו דכעת מגלה את העשבים והו"ל זורע דסעיף כ"א.

[199] וצ"ע לפ"ז למה בזמן חז"ל לא היה להם ירק, כמבו' נדרים נ"ז, ובפתיחה לאיכה רבתי אות י"ז, וכי אין יכולין לפרוש אהל קבע על השדה ולזרוע, ואפ' אם נימא דאהל של בגד אין די כיון שהגשם יכול לעבור בו, אהל של עור ושל עץ או של מתכות, ובחזו"א סי' י"ז סוף ס"ק כ"ה כ' "ולפ"ז מה"ת יכול לזרוע ע"י עכו"ם, והא דכתיב הן לא נזרע ששכירת פועלים עכו"ם קשה ואין יד הכל משגת, וגם לא היו ביניהם בזמן ישובן אלא עבדים" [קצת צ"ע דהרי היו ביניהם גרי תושב, וגם חש"ו באופן שאינו אסור מדין לא תאכילום] הנה קו' זו אפשר להק' לגבי פריסת אהל אי מותר אפ' רק מדאורייתא, ובודאי שזה קשה על ההו"א להתיר אהל ארעאי, דא"כ אפשר להשים אהל ע"ג כלי המנוקב שיורדין ממנו הזרעים, ושייך אפ' עם מחיצות ע"י שנוסע על אופנים, רק בכה"ג י"ל דכיון שכל הזמן הוא נוסע, אפשר שאין לו דין בית, אבל אפשר ליתן על כל התלם אהל, ולהעבירו אח"כ לתלם אחר, וכך לזרוע את כל א"י ולכ' גם על לא נאסוף קשה שהרי אפשר באוצר בי"ד, שאין עליהם דין ביעור, אלא דיחד עם לא נזרע אז צריך יותר פירות ואז ממילא שואלין מה נאכל, ובד"א בביה"ל פ"א הל' ו' כ' דהא דלא זרעו לצורך העומר בבית משום דאינו שבח ארצך.

[200] הביאו הערוך ערך בת, והר"ש והר"י בן מלכי צדק, ותו' הרא"ש מו"ק ג' ע"א ד"ה אין מפרקין.

[201] ובמהר"י קורקוס פ"ג הל' ט' בתים הוא צל עליהם להגין מן השמש והמטר, אך אינו מוכרח שהוא מלמעלה דאפשר דהוא מן הצד, כעין שפי' המאירי בע"ז נ' דהיינו גדר סביב האילן להצילו מן הקור, ורש"י בע"ז, והר"ש והרע"ב בפי' הראשון, פי' דהיינו גדר אמה סביב וממלאין אותו עפר ובר"ח ע"ז שם דהיינו נקעים כדי שיתקבצו בהן המים ובשנות אליהו בתים סביב האילן כדי למלאות שם עפר סביב והגשם ירד שם.

[202] וגם לשון פיהמ"ש להסך משמע מלמעלה, עי' סוכה ה' ע"ב, אך כיון שהוא תירגום א"א לדייק כ"כ, ולשון הר"ש בית ממש ג"כ משמע מלמעלה, אך אם מפיהמ"ש אין ראיה, י"ל דהרע"ב מיירי בפורס טלית מלמעלה והגשם חודר דרכה.

[203] אך להצד בחזו"א סי' כ"ב סק"א דאולי צריך מחיצות י"ט י"ל דמיירי בלא מחיצות, והא דצריך מחיצות היינו משום דאף בכיסוי עדיין שם שדה עליה, אף שאינו בגלוי ועי' סעיף ו' מש"כ כעי"ז לגבי מערה.

[204] ובחזו"א סי' כ' סק"ו כ' ועושין להן בתים אינו ענין לנוטע בבית דהתם הגג מצד האילן או שיש בגג חלונות באלכסון שמגין בפני החמה ואינו מגין בפני הגשמים ובפני הטל והאויר והתם הבית להטיב להגידול, אבל נוטע בבית הצמחים הם במצב בלתי טוב ורצוי שנשלל מהם תועלת הגשמים והטללים והאויר וקוי השמש והבית להם לרועץ. לכא' קוי השמש כוונתו קרינה לא ישירה, והיינו בבית עם מחיצות גמורות, וגם מש"כ לגבי אויר משמע כן, ולכא' למש"כ סי' כ"ב סק"א "וגדר בית ודאי שאי"צ בית החייב במזוזה והדעת נוטה דהעיקר תלוי בכיסוי ואולי צריך מחיצות י"ט ג"כ ולכא' שני דברים אלו משכח"ל שפיר בכל בית פתוח, וגם גשמים אם נמצא במקום שיבואו גשמים כגון שהוא במדרון, לכא' אין הבית לרועץ רק שאין העלין מקבלין הגשם רק השורש, ואולי זה כבר לרועץ, אך באופן שהבית הוא רחב הרבה אין החום בקיץ מוצא מקום לצאת, לכך בכל מקום עושים רשתות כדי שיוכל  האויר להכנס ולצאת.

[205] דטעם פטור בית כ' החזו"א שהובא בסעיף ה' דהוא לרועץ משא"כ כשהוא לטובת האילן אבל להצד בסעיף י"ט מהחזו"א דמילא הבית אילנות הו"ל שדה א"כ אין ראיה מכאן, דשאני הכא שהבית מלא אילנות וגם למש"כ החזו"א בהע' 12 דאין בית מפקיע שם כרם, א"כ אין ראיה מענין בית לאילנות שהן נלמדים מכרם, א"כ אין ראיה כלל.

[206] וגם באופן שמזיק להם החממה והן נשרפין מהחום, הרי אין הבית לרועץ, שהרי אילו היו עושין רק גג ומחיצה י' טפחים לא היה נשרף, אדרבה היה מועיל לגידול, כמו תחת האילן דהגמ' בע"ז, רק כיון שסוגרים את הדפנות אז נעשה לרועץ, א"כ הו"ל כבית שיש דברים צדדיים שמזיקין לירק אבל לא עצם הבית, ועי' הערה 21 מש"כ שם דאפשר דצריך בית עם חלונות, אבל סגירת החלונות שעושה לרועץ זה אינו מחלקי הבית, ואינו מתיר ועי' סעיף ט'.

[207] בדו"ח הכלכלי תשס"ד עמ' 118 לגבי כיסוי כרמי ענבי מאכל ברשתות, "במהלך הנסיונות ניתן היה לראות את ההשפעה החיובית על איכות הפרי, במקביל לנסיונות התרחבו מאד השטחים המכוסים ברשתות כשמטרת המגדלים בעיקרה שיפור איכות הפרי" אך אינו מבורר לאיזה איכות הכוונה, ועי' הערה 34 לגבי השפעה על גדול הפרי.

[208] בדו"ח הכלכלי שם עמ' 118 "כיסוי פלסטיק, מטרת כיסוי כרמי מאכל בפלסטיק היית לנתב חלק מהפרי לתקופה מוקדמת על מנת לקבל מחירים גבוהים וכמו כן לאפשר שיווק קל יותר באמצע העונה, במקביל כוסו זנים אפילים בפלסטיק על מנת לשמור את הפרי לתקופות שיווק מאוחרות", ובמתני' שביעית פ"ב מ"ד סכין את הפגין ומנקבים אותן עד ר"ה, והיינו כדי שימהרו להתבשל כמו שפי' ר"ח ע"ז נ' ע"ב והרמב"ם בפיהמ"ש והר"ש ור"י במ"צ, הרי דעבודת שדה הוא, אך אינו הכרח דהתם עושה בפרי עצמו, משא"כ כאן שפועל מבחוץ.

[209] מניעה מלהרקב י"ל דדומה יותר לסעיף י"ג, אך עדיין ניתן לחלק כמו שאינו סיוע בעצם הגידול, רק שמונע מהמזיקים שגורמים את הרקבון מלבוא קודם התלישה ובדו"ח הכלכלי שם עמ' 102 כ' "עגבניות מאכל וצ'רי רוב הייצור נעשה בתנאים מוגנים בתי צמיחה ובתי רשת לאורך כל ימות השנה המעבר משטח פתוח לגידול בתוך מבנים גרם לעליה ניכרת באיכות התוצרת בעיקר צורת הפרי, צבעו ואורך חיי המדף.

[210] שם עמ' 115, לגבי אפרסק ונקטרינה, "שפור איכות הפרי, בשנים האחרונות התקדמנו מאד בהבנת תרומתן הגדולה של רשתות הצל המבטיחות הגנה מפגעי ברד ומשפרות מאד את איכות הפרי מבחינת גודלו, נקיונו מפגמים חיצוניים ותורמות לחיסכון במים, השטחים הנרחבים המכוסים כיום ברשתות מצביעים על תרומתן הרבה ויש להמשיך לעודד כיסוי מטעים נוספים".

[211] כמבו' בהערה הקודמת.

[212] המומחים לעניני חממות כ' "כיום לאחר צבירת נסיון וידע של השנים האחרונות בתי הצמיחה משמשים כסביבה מוגנת מפני מפגעי מזג האויר ופגעים נוספים כמו מזיקים ומחלות בכל עונות השנה, בענין גג המבנה על הגג להשאר סגור כל השנה. יש אפשרות לכסוי הגג ביריעות פולאתילן או ברשתות לסוגיהן", ובמקו"א כ' "הגדלת שטחי הגידול בתנאים המוגנים נמשכת והסיבות לכך ידועות ובמיוחד היצור הרציף, הגנה בפני פגעי טבע, הגנה בפני מזיקים להקטנת השימוש בחומרי הדברה ושיפור ברמת היבול והאיכות", וע"ע מש"כ בחלק א' פ"א הערה 15 לגבי חממות השתילים, ובמש"כ בחלק זה הע 17.

ובדו"ח הכלכלי תשס"ד עמ' 118 שכהיום מכוסים בפלסטיק 1500 דונם של ענבי מאכל, לגבי פלפל ליצוא שם עמ' 102 "יצור ליצוא בתוך בתי צמיחה בעלי טכנולוגיה מתקדמת הכוללת חימום, אוורור, וכו' בשנת תשס"ד הקפי הייצוא של פלפל כ' 54000 טון" עוד שם  "פלפל לשוק המקומי בבתי צמיחה ובשטח פתוח לאורך כל השנה בעיקר זנים מטיפוס בלוקי, בעונות [אלה] התרחב הגידול בשיטת ההדליה האנכית בתוך בתי צמיחה ובתי רשת וזאת באמצעי להגנה מפני חרקים. ייצור ליצוא בתוך בתי רשת או בתי צמיחה פשוטים וכו' האיכות הנ"ל טובה במשך שהחורף וחלקה מיועד לשוק בארה"ב במיוחד כאשר המבנים מכוסים ברשתות נגד זבובי הים התיכון, וחלקה האחר מיועד לאירופא במבנים הרגילים ובתי הרשת", וכן בכל העולם יש שטחים נרחבים מאד שהם מכוסים בפלסטיק, וגם יש להוסיף את גידולי הפרחים במבנים ואת המשתלות לשתילים שכולם מכוסים, כאשר הגידול הירקות הכללי עומד על כ576 אלף דונם, מתוכם בחממות 41,550 אלף דונם, שהחממות הם קרוב ל-10 אחוז, וגידול הפרחים עומד כהיום על כ-30 אלף דונם ומתוכם 15 אלף דונם בחממות שזה 50 אחוז, והנטיעות המכוסות בכרמים כהיום תשס"ז מכוסים אלפיים דונם, לעומת 1500 בתשס"ה הנזכר לעיל, שסק 150 דונם, שזיפים 3 דונם, נקטרינה ואפרסק 100 דונם, דובדבן דונם 1, המשתלות לירק הם כ 600 דונם, גידולי מים 5 דונם, (אך גם בזמן החזו"א היה משתלות וכמבו' בהע' 43) רשתות בירקות 3000 דונם עגבניות ו13000 פלפל, כל השסק מכוסה רשת מפני השמש והציפורים, שזה 3500 דונם.

[213] ובצה"ל פ"א משמיטה ס"ק ק"ו כ' "הואיל והדרך לגדל בה אינה חשובה כבית", ולא נימא דכיון דבאלפים תורה לא הוה שדה ממילא גם בזמנינו לא הוה השדה וכמו דלא אמרי' כן במכונת גילוח, וכן כ' האחרונים לגבי מבשל בחמין שהוחמו בדוד שמש ובמקרוגל, וכן באגר"מ או"ח סי' ל"ח לגבי מבשל במקרוגל, דאף שאינם תולדות האור חייב על ביטולן כיון שכ' רש"י שאין דרך לבשל בחמה אבל בזמננו שנעשה דרך בישול חייב עליהן, ושאני מטריפות דאזלי' ביתר הטרפות דאלפיים תורה אע"ג דבזמנינו לא הוה טריפות וחיים כרגיל, יותר מכמה שנים, דהתם ניתן למשה רבינו בסיני י"ח טריפות, ואמרי' דטרפותן סימן ולא סיבה, ואפ' הוה סיבה כיון שנתפרש אינו תלוי בכל דור, משא"כ שדה והשחתה ובישול, נאמר בסיני לשון זה, ואמרי' דכיון שאינו דרך אין נכלל באיסור, דלא זהו שדה ולא זהו השחתה אלא זהו בישול, אבל כשנעשה דרך ממילא נכלל באיסור, דאין המציאות של בית של ההיטני ושל חמה יוצאת מכלל האיסור, רק כל דבר שאינו דרך מוציאה מהאיסור,ולכך אזלי' ביה בכל דור לפי מה שהוא, ועי' לק' פ"ב בהערה 61 שהחזו"א התנגד לגידולי מים כיון שנעשה דרך גידול הוא נכלל כעת בגזירת עציץ שאינו נקוב.

[214] גם לדעת הרמב"ם פ"ד ממעשר הל' י"ד דרק חצר הנעדרת או נטע לנוי חצר והיא נעדרת פקע שם חצר, דאינו נוגע לדין בית, שהרי לגבי עירוב בטל של חצר בזרע רובה, וכ' המהר"י קורקוס דמעשר לאו בדירה תליא, רק בקביעות הזריעה ולכך נעדרת או נטיעה לנוי ונעדרת מפקיע שם חצר משא"כ בעירוב דבדירה תליא, וא"כ שם בית לכא' תליא בדירה ודינו של החזו"א וגם לפי הרמב"ם, וגם בחממות הוה נעדרת ולכו"ע לאו שם בית עלה.

[215] וצ"ב דכיון שכ' החזו"א לעיל סעיף ה' "דאין זו עיקר זריעה", איך ע"י זריעת רובה נעשה עיקר זריעה, והרי עדיין הבית לרועץ, בשלמא אי עצם שם בית מפקיע משם שדה וכן משמע במש"כ סי' כ"ד סק"א "ואולי צריך מחיצות י"ט" וגם לענין אהל ארעאי כ' "ואין אהל ארעאי מפקיע שם שדה כלל" הרי שעיקר הסברא הפקעת שם שדה, שפיר י"ל דבזרע כולה או רובה חזר להיות שדה, והא דסעיף ז' דעושין בתין הטעם שאסור משום שרובה נטוע, אך כיון דבנטיעות מסתפק החזו"א ולפי הצד שרק בזרעים מפקיע שם בית נצטרך שוב לומר סברת לרועץ בהא דעושין בתין, א"כ מה איכפ"ל שזרע רובה אך י"ל דאף "שהבית לזרעים לרועץ ואין זו עיקר זריעה" כיון שזורע כולה חזרה להיות שדה ואין הרועץ מפקיעה. אך אין להוכיח כן מהא דלענין מעשר מבואר בירו' סופ"ה דמעשרות, לפי הראב"ד פ"ד ממעשר הל' י"ד, ובביאור הגר"א בירו' שם, דחצר שזרע רובה והיא נעדרת אינה קובעת למעשר והיינו משום דאיקרי שדה, כמש"כ הראב"ד שם ובפ"א הל' י' והגר"א כ' דבטלתה תורת חצר, עיקר פטור חצר לא משום דבית היא דהרי איפלגו ר' יוחנן ור' ינאי בב"מ פ"ח ע"א אי חצר קובעת, מן התורה, ור' יוחנן יליף דקובעת. מבשעריך, והיינו מדכתיב שדה וכתיב שעריך הרי דהעברה משדה לשער מחייבת, אבל במאי דלא כתיב בשעריך אין חצר כבית [והא' דנקט בירו' דערלה בית לגבי ערלה מעשרות ושביעית אינו ראי' דלבאשמועי' חיוב ערלה אפ' בבית וגם ר' יוחנן קאמר לה בשם ר' ינאי ואיהו ס"ל דרק בית מחייב ממילא רק בית פוטר] אבל לכא' גם לענין המעשר אם מכניס ממה שגדל בחצר לבית יתחייב, דלגבי בית חצר הוה שדה ולגבי שדה הוה חצר מחייב, אבל ודאי שאינו בית, והמכניס מחצר לבית שפיר מתחייב.

והרמב"ם שהביא ראיה לחיוב דרבנן מאילן העומד בחצר, בין לדעת הכס"מ פ"ג ממעשרה הל' ד' שכ' ד' הרמב"ם ס"ל כר' ינאי וא"כ חצר מדרבנן, ראייתו דכמו באילן העומד בחצר דלא הו"ל לחייב, שהרי לא נכנס משדה לחצר, אעפ"כ חייבוהו חכמים, א"כ גם בבית חייבוהו חכמים, בין לדעת הגר"א סי' של"א ס"ק קל"ט דהרמב"ם פסק כר' יוחנן דחצר מחייב מן התורה, ראיית הרמב"ם ג"כ דכיון שעומד בחצר הרי פטור, ואעפ"כ חייבוהו חכמים, א"כ גם בבית כן, ובפרט למש"כ דהמכניס מחצר לבית יתחייב גם לר' יוחנן, שפיר שייך כאן ג"כ גזירת חכמים על כל אכילת קבע אטו שיאכל בבית, ובחזו"א מעשרות סי' ז' סק"ה כ' "נראה דאין כוונת רבנו להביא ראי' מחצר, אלא בא רבנו לפרש שאין כאן פטור משום הביא במוץ לבית, שהרי באוסף הפירות בבת אחת חייב מה"ת וקרינן ליה שפיר ראה פני הבית ולא חשיב כהביא דרך גגות וא"כ שפיר יש לחייב אף גדל בבית מדבריהם" ודבריו צריכים ביאור אבל גבי שביעית אין חצר כבית כלל, ובפרט למש"כ החזו"א "ואין זו עיקר זריעה" "והבית לזרעים לרועץ" שכ"ז אין שייך בחצר, ואף אי נימא שאין דרך לזרוע בחצר, אבל ודאי שאין נפקע שם שדה בחצר שיהא מותר בה עבודה בשביעית, ואף דחצר אינו כלול בשדה, כדכתיב בפ' וארא וימת הצפרדעים מן הבתים מן החצרות ומן השדות, אעפ"כ לענין שביעית לא ממעטי' רק בית, שעצם הזריעה אינה כראוי.

[216] וע"ע בד"א ח"ד מכתב ט' "ואם דעתו בשעת זריעה להסיר אח"כ התקרה חייב על הזריעה ואין סברא שהתירה תורה עיקר שביעית ואסרה אבקה ואין זה ענין לנכרי שזורע דהתם קדושת שביעית לישראל ", לכא' אם עיקר הטעם הפקעת שם שדה, א"כ מה איכפ"ל דאח"כ מוריד את הגג, ולגבי מעשר זורע ע"מ להסיר לכא' פטור מן המעשרות, ועי' ירו' שהובא בסעיף א', רק אם העיקר משום דאי"ז עיקר זריעה בכה"ג הו"ל "זריעה גמורה" וכבר כ' דכדי להפקיע שם שדה בעי' שלא יהיה עיקר זריעה, וכשעתיד להוריד עדיין שם שדה עליה לגבי זריעה [ועי' כעין ס' זו בגליונות החזו"א לקו' בית ישראל ס"ק ל"ד לגבי נטיעה בעציץ שא"נ "וה"נ אין העציץ מפסיק בין עפר זה לעפר הארץ כיון דהזריעה נאותה ומתוקנה ותינק בסופה מן הארץ"].

[217] צ"ב דהרי זריעה בבית עיקרה שהבית "מבטל שם שדה" "ואין זו עיקר זריעה", א"כ כשהוריד את הכיסוי חזר להיות שם שדה ועיקר זריעה, א"כ לא הוה רק כמוליך עציץ שא"נ מחו"ל לארץ, שנשתנה דינו אבל לא זריעתו, דבעציץ נקוב י"ל דחיבור יניקתו לא"י הו"ל זריעה בא"י, וצ"ל דכיון דעציץ שא"נ שהפכו לנקוב הו"ל זריעה, אף שכבר נזרע, וכל חסרונו שאינו דרך זריעה, אעפ"כ בהפיכתו לדרך זריעה הו"ל זריעה, הכ"נ בהפיכת הנזרע לדרך זריעה הו"ל זריעה, לפי רש"י ותו' שבת פ"א, אך לפי הרמב"ם במחזק יניקתו הוה זורע, א"כ אין ראיה מעציץ שא"נ, שהפכו לנקוב.

[218] צ"ל דמיירי בזרע ע"מ כן, דבנמלך איך יעבור למפרע כיון דבשעת זריעה זרע בהיתר, אך א"כ למה רק בהסיר נמצא עביד איסורא, הרי בשעת זריעתו עבר איסור, ומה איכפ"ל כעת אם מסיר או לא, לפי הטעם שכ' בהע' 40 ו41 דבזריעה ע"מ להסיר היא זריעה מעליא, ובע"כ מבואר דאף בנמלך, או שבא אחר והסיר מכשיל את הראשון באיסור בשוגג, ואי הוא עצמו ה"ז מכשיל עצמו בזדון, דהוה כמפריש תרו"מ על תנאי ואכל את החולין, ורוצה לעשות פעולה שתבטל את התנאי, או נוטל אתרוג ביו"ט הראשון ואח"כ נשאל על תרו"מ שלו, דכל ההיתר הוא אם מזריעה ועד הקצירה יהיה בבית, אבל אם באמצע יוריד את הכיסוי הו"ל זריעה בשדה מעיקרו, ולכך הו"ל מכשיר את הבית לשדה למפרע, ולא דמי לעציץ שא"נ שבא לנקבו בשמינית דאינו הופכו לשדה למפרע, ושאני מאילן בעציץ שא"נ שכ' בהע' 41 דהו"ל מעיקרא זריעה מעליא, דהתם נעשה הנקב לבסוף ע"י האילן משא"כ כאן נעשה בידי אדם, ועדיין צ"ב, ועי' ח"א פ"ז הע' 153 ולק' הע' 44 שכ' דדמי למנקב עציץ שא"נ דהו"ל זריעה חדשה, אך בחזו"א ערלה סי' ב' ס"ק יג' ובהל' ערלה אות ל"ב נסתפק אם הנוטע בעציץ שאינו נקוב מונה לערלה משעת נטיעה, ולכא' גם כאן תלוי בזה.

[219] ועי' הערה 4 וצ"ל דשאני מעשר, כמש"כ שם, ובפסקים שבסוף ס' מנוחה נכונה בשם החזו"א (ובס' שונה הל' סי' שכ"ו כ' שהחזו"א עבר על הפסקים) בסעיף י"ב "אסור לכסות את המשתלות בשבת בין בשקים בין בחלונות וכיו"ב, וכן אסור להסיר מהן המכסה (ואף אם אין בדבר חשש אהל) ויכול לתקן מע"ש באופן שלא יכסה את המשתלות לגמרי אלא ישאיר מקום צר פתוח לכניס אויר". ולכא' ה"ה בשמיטה.

[220] ושאני מנזרע קודם ר"ה בהתר, דלדעת הר"ש הרמב"ן והרא"ש אין בו ספיחין, דהכא כל אחד יזרע ויאמר שהוסר באונס, או יסיר הגג במזיד למש"כ בסעיף כ"א דאסור , ויאמר דנעשה באונס, ועי' חלק א' פ"ז ס"ד, והכא חמור טפי דכיון דנחשב זריעה חדשה הו"ל כעלו מאיליהן מחדש, וכן עציץ שאינו נקוב שנשבר אף אי אין שביעית בעציץ בכה"ג הו"ל זריעה חדשה וכעלו מאילהן , אך בלא"ה נמי כיון דשייך זריעה באיסור כגון שמנקב, ממילא גם באונס גזרו, וכמש"כ, ועי' צה"ל פ"א ס"ק ק"ט, ועי' ח"א פ"ז הע' 153 דלפמש"כ בהע' 42 דכיון דלא היה עד קצירה בבית לכך נחשב זריעה למפרע, א"כ י"ל דהנזרע קודם שביעית אף אם הוסר אין בו ספיחין רק נעבד, ולכך באונס מותר, ולפ"ז מש"כ החזו"א ואם הוסר באונס לא קאי על המוסגר בסעיף כ"ד לגבי הנזרע מערב שביעית, אך אם הטעם משום דחשיב כעציץ שאינו נקוב שנשבר א"כ יש לאסור אף משישית או מחו"ל והובא לביתשעל הגבול.

[221] אמנם כל זה בבית דהוה לרועץ, אך למה שנתבאר שהחממות נחשבים כשדה, א"כ אין נפק"מ רק בנזרעים בשישית. או ע"י הבאת עציצים שאינם נקובים לעבר הירדן, כמבו' ח"א פ"ז סעיף ג' וד', א"כ אין איסור להסיר את הגג שאין כאן זריעה חדשה, רק אסור מדין מלאכה שאינה לאוקמי, אם משפר בשום צד את הגידול, וממילא בהוסר באונס אין כאן ספיחין, אך לכסות שוב הוה כעושין בתין בסעיף י"ב אם מועיל לצמחים, אך אם ימותו הצמחים הו"ל לאוקמי בין לפתוח בין לכסות, אבל בבית ההסרה חשובה כזריעה ואסורה אף לאוקמי.

[222] וצ"ע מש"כ בצה"ל פ"ד משמיטה ס"ק תנ"א וס"ק י"ז, ועי' בתיקונים שבסוף ד"א, אבל לכא' מספר חזו"א אין ראיה רק ממה שציוה לקוץ, וגם קצת מהא דהוסר האהל באונס ועי' הע' 44

[223] וברא"ש פ"ק דמכות כ' דכיון דפליגי תרי לישני קיי"ל כלישנא בתרא כיון דשביעית בזה"ז דרבנן, והנה הק' הב"י הרי הנ"מ לענין ממונא ויוכל הנתבע לומר קים לי דמשמטת, ותי' דכיון דעיקר השאלה נשאלה לענין איסור לכך קיי"ל לקולא, וצריך ביאור, וצ"ל דהכא כיון שכך נשנה בש"ס לענין איסור ולא לענין ממון בע"כ כללי איסור יש לו, ולא כללי ממון ולכך אזלי' לקולא דכן ההלכה, וא"כ אין מכאן סתירא למש"כ בחזו"א דאם עיקר הספק בדאורייתא קיי"ל כדאורייתא, דכוונת הרא"ש דהרי יש כלל בתו' והרא"ש בע"ז דף ז' דהיכא דאיכא תרי לישני בדרבנן קיי"ל כבתרא, או כהמקיל, וא"כ דהכא כללי הפסק שבגמ' שבתרי לישני נקטי' לקולא בדרבנן בזמה"ז ולא מפני ספק, אלא זהו הכלל.

[224] וכ"ה עוד בחזו"א שביעית סי' ג' ס"ק ל"ב אות ד' שצירף דעת הגר"א לחייב במעשר ובד"ה ולענין כ' "ונראה דמברכין על המעשר", ועי' סי' ז' ס"ק כ"ו, וכן בפר"ח יור"ד סי' ס"ט ס"ק מ"ד, ובמל"מ פ"ד מבכורות ד"ה והנני, ובפ"ת סי' ק"י ס"ק ט"ז בשם מוצל מאש, וכן בשער המלך דלק' הוכיח דכן דעת הטור, והביא הרבה אחרונים דס"ל דס"ס בדרבנו להחמיר, ועי' ט"ז או"ח סי' תרמ"ח סק"ה, אבל בשער המלך הל' מקואות כלל ג', כ' דמוכח מרוב הראשונים דאזלי' לקולא, וכן הגרעק"א בהגהות על המל"מ שם הוכיח דגם ס"ס לחומרא בדרבנן לקולא, ומהמ"ב סי' תפ"ט ס"ק מ"ה לכאו' מבו' דאזלי' לחומרא, אך בשעה"צ סי' ר"ז סק"ו משמע דלא אזלי' לחומרא, ואולי התם הו"ל שיטה דחויה לגמרי וצ"ע, ובנוב"י תנינא סי' ס"ד כ' דבחזקת התר אזלי' לקולא אפ' בס"ס להחמיר והובא בגליון מהרש"א על דיני ס"ס בקצרה [ובחזקת איסור יהיה נפק"מ רק לדעת הפר"ח דאמרי' גם בזה ספק דרבנן לקולא, אבל להש"ך בלא"ה לחומרא, ועי' שער המלך שם כלל א' דהכריע דבזקת איסור אזלי' לקולא].

[225] אך באו"ז סי' י"ג הגי' פטור מן הערלה, (הועתק בביאור הגר"א סי' רצ"ד ס"ק נ"ח והוא מהמגיה)  וא"כ לפי דעת האו"ז נוטע בעליה אינו כשדה וצ"ע, וגם לפי האו"ז צ"ל דברייתא דינא דאורייתא נקט שהרי ספינה ועציץ חייבין בערלה מדרבנן כדלק' פ"ג סעיף י"ג א"כ לכא' גם עליה, וצ"ע למה סתם האו"ז, ומשמע דאפ' דרבנן ליכא, וצ"ע מתוספתא דשביעית, וירו' שביעית ומעשרות המבו' בסעיף ה', דמוכח דלכה"פ איכא שביעית ומעשרות מדרבנן, ולכא' ערלה הוה כוותיהו, ולגבי עציץ וספינה אולי ס"ל דערלה ליכא, אפ' מדרבנן.

[226] צ"ל דהאי עליה, היינו עליה שאינה מקורה, כעין ב"מ קי"ז אלא בעל העליה בונה את הבית ואת העליה ומקרה את העליונה, משמע שנקרא עליה במחיצות בלא קירוי, דאם מיירי במקורה הרי פטור מן המעשרות מדין בית, אך אם ס"ל להרא"ש כהרמב"ם אפשר דכוונתו מדרבנן, אך לשונו משמע מה"ת, וראית הרא"ש מבית הבד שהיה בנוי בסלע צ"ע, דהתם היה גג מערה והיה המשך שדהו, ואדרבה מדלא נקט התנא סתם בזורע על הגג שאם נפחת יורד וזורע למטה, משמע שאין הדרך כן וצ"ע.

[227] עי' מש"כ חלק א' פ"ו הע' 140 דמדברי התו' גיטין ז' ע"ב משמע כהרא"ש, אך עפר חו"ל בעליה משמע בתו' שיהיה פטור, וגם עליה שבדברי התו' צ"ל  דמיירי בעליה מגולה, או שכוונת התו' כהרמב"ם ומדרבנן.

[228] וכן בחזו"א שביעית סי' י"ד סק"ט נוקט כן בדעת הרמב"ם.

[229] ברש"י כת"י במנחות כ' דברייתא דמייתי לר' יוחנן מיירי בגג מערה וחורבה עבודה, ולפי"ז באמת אין שום ראיה מהתם דהזורע בגג בית חייב בביכורים ומעשרות, ולהפך משמע דגג בית אינו מביא, וגם לשי' הראב"ד פ"ב מביכורים הל' ט' דר"י אינו מביא אף בגג מערה ולר"ל מביא ואינו קורא אף בגג בית, ובחזו"א ערלה סי' א' סקי"ז כ' דכ"נ דעת תו' רק כ' דמהוכחתו שכ' להרמב"ם א"א לאמר כן, אבל אחר דהראב"ד קאמר לה אפ"ל  אף בתו', וע"ש מש"כ להראב"ד או דלא גרסי' רישא דברייתא או דתרי תנאי הם, לכא'  אין שום ראיה דגג בית חשיב שדה.

הנה בחזו"א שם ס"ק ט"ו אות ד' הק' על הרא"ש די"ל דגם ר' יוחנן מחלק בין גג מערה לגג בית וגג בית מביא מדרבנן כמו בעציץ שאינו נקוב שזהו הרי פ' רש"י כת"י והראב"ד, אך בס"ק י"ח בישוב דעת הרמב"ם תי' דכיון דהברייתא נקטה שני חילוקים או גג מביא וקורא או עציץ שאינו מביא כל עיקר, ואם היה עוד חלוקה הו"ל לתנא לפלוג וליתני בדידיה בגג בית שמביא ואינו קורא, דבבריתות הקודמות לא נקט שתי חלוקות, משאי"כ בבריתא זו, וזו סברת הרא"ש, ולרש"י כ"י צ"ל דהתנא רצה לנקוט שני קצוות ולא רצה עוד חלוקה בפרט שהיא דרבנן וגם עיקר ראית הרא"ש דמגג לא פריך לר"י וקו' הגמ' לעיל מגג וחורבה הכוונה בעיקר מספינה ועציץ, וכמ"ש החזו"א ערלה סי' א' ס"ק י"ז, ואמנם ברש"י ד"ה קתני מיהא שבגג ושבחורבה מנין, וכן בד"ה סיפא נקט רק גג וחורבה הרי שהקושיא היא רק מגג וחורבה, וגם משמע דלא גרס כלל ספינה ועציץ בבריתא קמייתא, אך ברש"י כת"י ד"ה קתני מוכח דגרס ספינה ועציץ אך בד"ה סיפא נקט גג וחורבה וכן בר"ג משמע נמי דהקו' גם מגג וחורבה, ולרש"י כת"י לשי' אתי שפיר וצ"ע.

[230] כן פי' האו"ש פ"א ממעשרותהל' י"א, וכן הרידב"ז בירו' פ"ה דמעשרות הל' א' דהגר"א ס"ל דאין גג בכלל שדה, והביא מס' בית דוד לבעל נחל"ד שגם פי' כן את הגר"א, אך הק' עליו מהירו' דמבואר דהטעם מפני שאינו רוצה בהשרשתן, הא רוצה בהשרשתן חייב במעשר ושביעית, וע"ש מה שמיישב דעת הגר"א וכבר הק' על דבריו בחלק זה פ"א הע' 4, דלפ"ד ר' ינאי ור' יוחנן סותרין דבריהם, וצ"ע ג"כ דבתוספתא פ"א דשביעית הל' י"ב ובירו' פ"ד ה"ד המבואר בסעיף ה', דהעולין בראש הגג אין משקין אותן, מבואר שנוהג שביעית לכה"פ מדרבנן [והרידב"ז בסוף העתקת דברי הגר"א כ' דהגר"א החליף בתוספתא דבשבת חייב, ולא מצאתי זאת בביאור הגר"א, וגם הר"ש שציין הגר"א כ' דלשאר מילי כתלושין דמו, ואמנם בירו' לגבי ערמה של בצלים מבואר דיש תנא דחייב לענין שבת אף אם אינו רוצה בהשרשתן וכן מבואר שם בביאור הגר"א על הירו', אך בחזו"א מעשרות סי' ו' ס"ק ט"ז מפ' באופ"א ע"ש]

[231] ולכא' מהגמ' במנחות פ"ג ע"ב דקאמר ברייתא תזרע אין לי אלא זרע עלו מאילהן מנין ת"ל בשדה אין לי אלא שדה שבגג שבחורבה שבעציץ שבספינה מנין ת"ל בארצם, מדלא מוקי לה גמ' בגג מערה וחורבה עבודה משמע דזה ודאי בכלל שדה, כמש"כ בחזו"א ערלה סי' א' ס"ק י"ז, רק גג בית וחורבה שאינה עבודה ועציץ נקוב, דהרי מיירי בעציץ נקוב דהרי אינו נקוב מדרבנן [רק אי נקטיה אגב הנך כמש"כ חזו"א ערלה סי' א' סקי"ח וכמש"כ תו' מכות י"ג ע"א לגבי חלוצה, ובר"ג לא גרס עציץ בברייתא קמייתא, וכ"מ ברש"י ועי' הערה 53] הרי דזה אינו בכלל שדה, וא"כ פטורים מן המעשר ואם בית פטור בשביעית גם בשביעית יהיו פטורים, וצ"ל דלגבי ביכורים דבעינן שבח הארץ לכתחילה לכו"ע, לכך צריך כל דבר לרבות, אבל מעשר אי"צ רבוי, ולתי' הגמ' דקאי אשתי הלחם, כ' בחזו"א מעשרות סי' ז' סק"ה "כיון דשתי הלחם בכורים להמובחרים סגי בהכי ובעי קרא למיסר להקריב הפחותים קדם שתי הלחם והלכך סתם בשדה יש למעט גג ומרבי' ליה מכל ולא מל' ארצם" [וצ"ל דלא מרבי למעשר עלה מעצמו, אע"ג דכתיב תבואת זרעך, דלא הוה כמו תזרע והכ"נ צריך ריבוי מקיים בכלאים מכות כ"א ע"ב משום דכתיב לא תזרע] ובע"כ צ"ל כן דהרי עציץ נקוב ודאי בכלל שדה, כדתנן דמאי פ"ה מ"י, דרק לר"ש שבת צ"ה לא נתחשב שדה כמש"כ תו' שם, אלא דביכורים שאני [רק אי הוה מוקמי' השתא כר"ש].

[232] וכן כ' החזו"א בשביעית סי' י"ד סק"ט ד"ה ר"מ, ובמעשרות סי' ו' ס"ק ט"ז בסוד"ה פ"ה, ובד"א ח"ד מכתב ט', והנה בסוד"ה ירו', כ' "מיהו עיקר דברי הגר"א צ"ע דע"כ נפלה עליו מפולת גרע מטומן דהא טומן אף בארץ אין חוששין לא משום מעשר ולא משום שביעית, ובנפל מפולת חשיב כנטוע בשדה, וע"כ דסתמא הוא בטל וכו' וכן משמע משנתנו דמחלק בין השרישו בעלי' לנפלה עליהם מפולת, ולדברי הגר"א ז"ל החילוק בין עלי' לארץ" הנה יש להוסיף דאם מודה הגר"א בנתכוון גם לענין מעשרות, א"כ לפלוג מתני' בין נתכוון לזרוע ולא נתכוון, למה מפליג בין השרישו לנפל מפולת, וגם לא צריך נתכוון לזרוע דבניחא ליה מהני, כדמשמע בירו' וכמבואר בחזו"א סי' י"ד ס"ק ט', ובע"כ דקמ"ל דנפלה מפולת סתמא בטל, א"כ גם בעליה.

[233] בצה"ל פ"ד משמיטה ס"ק ל"א בשם החזו"א והגר"ח ברלין דיש ספיחין בבושם, וכן מבואר בחזו"א סי' י"ד סק"ט, וכ"מ בחזו"א סי' י' ס"ק י"ב וסי' כ"ז סק"ב, שכ' דכל שיש בו קדושת שביעית יש בו ספיחין, ובסי' ט' ס"ק י"ז ד"ה ומש"כ, אך בסק"ד מצדד דאיסור ספיחין בכל הצמחין עיי"ש, אך י"ל דהר"ש סיריליאו לשי' דס"ל דספיחין מותרין לבהמה, כמו שפי' בירו' פ"ט משביעית הל' ה', וי"ל דס"ל דאיסור ספיחין רק במידי דאכילה, ולא בבושם.

[234] וכ' שם דמותר לעשות לו צל וצ"ע מאי שנא' מעושין בתים דלעיל פ"א סעיף י"ב דאסור, אבל להשקות אסור דהו"ל עבודת שדה.

[235] עפר סתמא או קש שלא בטלו דלגבי טומאת מת, וסוכה בסי' תרל"ג וסי' שנ"ח ס"ב ושעה"צ ס"ק ל"ו, וכן בסי' שי"ג סעיף י' לגבי לזרות קש בחצר שנתקלקלה במי גשמים, או בעפר באופן שעתיד לפנותו להדיא דלא מהני אפ' בחריץ בסי' שע"ב סעיף ט"ז, יל"ע אי מקרי קרקע עליה כיון שעדיין לא בטל הו"ל כעציץ, או דנימא כיון שאינו מטלטל כ"כ כמו עציץ דצריך לפנותו ע"י שמלקטו ולא בב"א אולי כבר חשיב קבוע לענין זה וצ"ע.

וגם יל"ע אי תליא בפלוגתא דסי' שנ"ח סעיף ב' אם מבטלו רק ליומו או למשך שבוע אי הוה ביטול, לגבי מחובר, דלא דמי לענין מחיצות שכ' תו' בשבת דף ק' דמהני לדאורייתא, אפ' בלא ביטול, דהכא אינו דין מחיצה, והכא לכא' תלוי אם נוטל הוה סותר לענין שבת או לא דאם נטילת העפר לא חשיב חיבור לכא' איך יחשב השתיל מחובר ואם נוטל עפר ואי"צ לבור מן התורה מותר, ואילו נוטע בו יהיה חייב, מפני שאין נטילת עפר סותר והרי נוטל עפר בבית הו"ל בונה כמבו' שבת ע"ג ע"ב וברמב"ם פ"ח משבת הל' א'.

[236] אך אין ראיה משבת דף ק' ורמב"ם פי"ד משבת הל' י"ד ומג"א סי' שמ"ה סק"י ומ"ב ס"ק מ"א דאין מים מבטלין מחיצות, דהתם כ' הראשונים דהטעם משום שהמחיצות ניכרות מתוך המים, וה"ה כל דבר שאפשר עדיין לראות את המחיצות, וכן בסי' שנ"ח סעיף י"א לגבי ביטול קרפף שהוקף לדירה דהתם הוא נמדד בדרך דירה ואין הנידון לגבי חיבור, אך כיון שאפשר לשתות מן המים ולא מיקרי מחובר, לכא' גם השתילים שבהן מיקרי אינו מחובר.

[237] ובזה מיושב גידולי מים בתוך בריכות בטון שהתיר החזו"א כמבואר בד"א בביה"ל פ"ב מתרומות הל' א' ד"ה אוכל וכו', ובצה"ל פ"א משמיטה ס"ק ק"י, אף שבקרקע הבית כ' בסי' כ"ו סק"ד בבית אין להקל בארץ כמבו' בחלק זה פ"א סעיף כ"ח, ובע"כ דמים לא חשיב קרקע הבית אף אם הוא ע"ג מחובר, אך בחוץ אסר כמבו' שם, כיון שנעשה דרך גידול, כמש"כ בס' נתיב השמיטה סי' ח' שמע שמועה מס' 3 "בנוגע למים שמענו התנגדות החזו"א בפרט שמתפתחים את זה הרבה היום באמריקה", וכהיום בא"י כמעט ואין מגדלים במים רק כ-5 דונם בנסיון לחסוך כח אדם, אך בארה"ב וארופא יש עוד מאות דונם אבל אינו מגיע לאלפים, וגם שם הוא גידול לשם החכמה ולא לתועלת הגידול, ולגבי עציץ שא"נ בבית מבואר לק' פ"ג סעיף כ"ה.

[238] והאו"ז סי' שי"ג גרס פטור, ומוקים ליה בספינה של חרס כתו' דחרס בעי נקיבה בספינה, וס"ל דגם לאילן בעי נקיבה, דגמ' דילן פליג אירו', ושל עץ לא בעי נקיבה, ומתני' דמחייב בנקוב ומונח בארץ, וצ"ל דדינא דאורייתא נקט שהרי מדרבנן חייב כמבואר בסעיף י"ג וצ"ע למה סתם האו"ז, ומשמע שפוטר גם מדרבנן, וצ"ל דלשי' הירו' מוקים לתוספתא בשל מתכות כמו בברייתא דתוספתא הל' ג' שהעמידו החזו"א במתכות בסעיף ז.

[239] בביאור הגר"א ביור"ד שם ובשנות אליהו לא גרס לתיבת הוא.

[240] וכן שי' רבינו מנוח פ"ה מסוכה ה"ב וכן הוא שי' הרא"ש בהל' ערלה סי' ג' ובפי' בערלה, וכן הוא ברע"ב בערלה, אך בחלה פי' בספינה נקובה, וצ"ל משום דסתם ספינה של עץ, וכן ס"ל לטור יור"ד רצ"ד כמו שביארו הב"י והגר"א בדעת הרא"ש והטור ביור"ד רצ"ד ובאו"ח של"ו, אך במלמ"מ פ"ב מביכורים ד"ה והנה ובחזו"א שביעית סי' כ"ב סק"א וסי' כ"ו סק"ד, כ' דדעת הרא"ש "דדוקא באילן חשיב חרס כנקוב אבל לא לזרעים" ושכן הוא דעת הראב"ד והרא"ש בחלה, וכן האריך לפ' כן בדעת הר"ש והרא"ש, בערלה סי' א' ס"ק ט"ז אות א' ע"ש, וא"כ גם בדעת הרע"ב והטור אפ"ל כן.

[241] בשו"ע אבהע"ז סי' קכ"ד סעיף ד' ברמ"א מבואר דמיירי בעציץ של חרס, וכן בלשון המחבר שסיים אבל כותב הוא על חרסו של עציץ, ואח"כ מייתי הרמ"א מחלו' באינו נקוב אי חיישי' לקטימה, ולכא' מבואר מזה שפסק כתו' דחרס בעי נקיבה.

והמחבר בחו"מ ר"ב סתם בענין עציץ משמע כשי' הרמב"ם, דגם עץ בעי נקיבה וכן משמע בדעת המחבר בסי' רצ"ד שהעתיק לשון הרמב"ם, והגר"א כ' דכ"ח שנקט בירו' כ"ש של עץ, והיינו דשל עץ הרי במים הוה כנקוב גם לזרעים, א"כ אם כלי חרס הוה כנקוב לאילן, כ"ש של עץ, ומש"כ הגר"א כשי' תו' היינו דלאילן הוה אינו נקוב כנקוב, וכן מוכח מכל דבריו דהמחבר כהרמב"ם.

ובאו"ח של"ו כ' המחבר אינו נקוב בין של עץ בין של חרס, ופי' הגר"א דחשש לשני השי', וצ"ע א"כ למה בגט לא חשש לשני השי', ועי' בביה"ל שם שכ' דבפשוטו הפי' במחבר שכיון שבנקוב חייב להרמב"ם לכך גזרי' באינו נקוב, אך הק' שהרי המחבר לא ס"ל דהוה דאורייתא להגביה עציץ נקוב כשי' רש"י ותו', ולא כהרמב"ם, א"כ בע"כ דהפי' כהגר"א, ואין לומר דגם בדרבנן לא חילקו בין נקוב לאינו נקוב, דבאבהע"ז שם מבואר דאם היה מותר לתלוש מן התלוש לא הוה גזרי' שמא יתלוש מן אינו נקוב אטו נקוב, וע"ש ח"מ וביאור הגר"א ובתו' גיטין כ"א ע"ב, ועי' לק' סעיף ט"ז.

[242] צ"ע דהרי בספינה נמי לא חילק הרמב"ם לא בערלה בפ"י ממעשר שני הל' ה', ולא בתרומה ומעשרות ושביעית בפ"א בהל' תרומה הל' כ"ג, ואם נדייק הרי שבמים אין חילוק בין עץ לחרס, והרי הגר"א כ' דיש חילוק אף שאין מוכרח מהגמ' שהרי הגמ' אליבא דר"ל, ואליבא דר"י ס"ל לרמב"ם בפ"ב מביכורים הל' ט' דאינו מביא בכל ספינה, ואף בגוששת, ולכא' טפי הוה ניחא לומר דהרמב"ם ס"ל כהראב"ד פ"ב מטו"א דאין חילוק גם בספינה.

[243] וכ' בחזו"א ערלה סי' א' ס"ק ט"ז אות א' "ולפ"ז צ"ל דהנקב כשורש קטן לא סגי להניק את הזרעים אלא שמעט יניקה עוברת מבעד החרס אבל דרך עץ אינו עובר, וצ"ע דלפ"ז בנקב גדול טפי לכא' לכו"ע יונק גם בעץ וצ"ע.

[244] וס"ל דלמסקנא דירו' חרס הוה נקוב גם לזרעים, כמש"כ הר"ש בערלה, שזהו מסקנת הירו', ובביאור הגר"א או"ח סי' של"ו כ' בירו' משמע כרש"י, ואח"כ מייתי לבעיא דירו', ולא העיר דמזה משמע להיפוך, אך ביור"ד רצ"ד הוכיח מזה דלא כרש"י וצ"ע.

[245] דהרי במים עץ יונק אפ' בלא נקיבה וחרס לא א"כ ביבשה אם אילן יונק בחרס כ"ש בעץ, ולא ס"ל לומר דעץ ביבשה חמיר כלפי אילן, אך אף אם אינו ק"ו הרי הרמב"ם לא חילק וכמש"כ הגר"א, ודברי הגר"א בדעת הרמב"ם הובא בחזו"א שביעית סי' כ"ו סק"ד.

[246] אך בס"ק ט"ז אות ב' כ' דלמ"ד עציץ נקוב המונח ע"ג יתידות אינו כמחובר גם גוש עפר באויר אינו כמחובר, וא"כ צ"ל שיפרש המשנה והתוספתא בספינה ועציץ היינו באופן שהוא נחשב כנקוב, וצ"ע.

[247] וצ"ל לפי פי' זה דבעיא דירו' לגבי דלעת היינו כיון שדרך זריעה כאן, כיון שסופו לינק, אולי גם לדלעת נהיה דרך, אבל צ"ע שהרי יקח זמן רב עד שיבקיע ועד אז הדלעת היא שלא כדרך.

ולפי פי' א' היינו דכיון דהאילן מביא ליניקה  ממילא כבר הדלעת גם יונק, ולפי' ב' היינו כיון דמאבד חשיבותו לחוץ ממילא גם לדלעת לא חשיב לחוץ, אבל צ"ע דהרי עדיין אין דרך לזרוע שם, וצ"ל שכיון שלא חשוב לחוץ ממילא נחשב כקרקע, ובנ"א זורעים שם או די"ל דאין דרך לבד לא מהני להפקיע ממנו שם זריעה, דרק אין דרך מחמת שחוצץ אז אינו זריעה, וכזה י"ל על פי' ג' דכיון דסופו להשריש בארץ ממילא כבר נחשב אצל בנ"א כמחובר וזורעין שם, שהרא"ש כ' דלא זורעין במטלטל משא"כ בזה.

[248] צ"ע לפ"ז למה כל עציץ שאינו נקוב שסופו לינק ע"י נופו דהוה מחובר כמבו' בסעיף י"ב, למה בתחילת זריעתו אינו נחשב זריעה נאותה.

[249] כן הוא גירסת החזו"א, אך לפנינו להיפוך אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור, אך אינו מובן.

[250] אך אח"כ מוקי לה החזו"א בשל חרס, א"כ אינו מבואר בתוספתא דשל מתכות חוצץ לאילן, אך מפו' כן בחזו"א גם לפי אוקימתא דמיירי בחרס, וגם מסיים על אוקימתא דחרס דלא משמע כן, וכן מפו' בחזו"א כלאים סי' י"ג ס"ק ט"ז ד"ה שם ריפ"ב וכו' בביאור הירו', וכ"ה בר"ש ובר"ש סיריליאו דמוקי לה באינו נקוב, אך בשנות אליהו מייתי לה על סיפא דמתני' דעציץ נקוב, וגורס חמשה עציצין נקובין, וכן בחזו"א שם בד"ה הא מפו' דמתכות אינו נקוב אצל אילן.

[251] וכן בחזו"א שביעית סי' כ"ו סק"ד כ' "חלילה להקל בעציץ שא"נ בחוץ ואפ' בשל מתכת" מבואר דמתכת לכו"ע הוה אינו נקוב.

[252] בחזו"א שביעית סי' כ"ב סק"א "כש"כ כשעומד על רצפה של אבן שאינו יונק מן הארץ" ועי' הע' 79 ולעיל פ"א הע' 4, וצ"ל דהכא באבן אחת מברייתה .

[253] היינו עץ וחרס כמש"כ הח"א לעיל מיניה, דמתכות כבר כ' סעיף ז' דאינו נחשב כנקוב.

[254] וצריך לומר דבבית לכא' אף במרוצף וק"ו בעליה, דהואיל וחיישי' דעץ יונק, וכל בתיהם היו עשויים עץ, ממילא שפיר צריך להחמיר, אבל הרא"ש שהוצרך לדין עליה בחלק זה פ"ב היינו משום דס"ל דעץ אינו יונק, אך למה שמסתפק הריטב"א גיטין דף ז' דלמעלה מי' אולי אינו יונק, והביאו בחזו"א ערלה סי' א' ס"ק ט"ז אות ד', א"כ בעליה אינו יונק כמבו' שם בחזו"א לגבי אין לו לבזבז, אך י"ל דעפר המונח באויר יונק אפ' למעלה מי' ורק בנקב מלמטה או בעפר מן הצד מספק"ל, וא"כ מש"כ בנשמת אדם דבעליה לכו"ע לא הוה כנטוע היינו בעלית אבן וצ"ע.

[255] והטעם לכא' כמו באילן דסעיף ד' ה' ו', ואמנם בפיהמ"ש מוקי לה בנקובים והו"ל כמו שאר כלים, וכ' הכס"מ שבחיבורו חזר בו מפירושו שכ' במשנה, ולרש"י דכל חרס כנקוב, הרי שי' רש"י בתו' מנחות ס"ט דכלי אדמה היינו מאבנים שנשחקו, ועי' צה"ל פ"א מתרומות ס"ק תנ"ט בשם החזו"א דרצפת בלטות נחשב כנקוב שהשרשים יכולים לעבור דרכו.

[256] ועי' הג"א פ"ח דשבת לענין בגד דכ' הוי הפסק לגבי עציץ נקוב, הובא בב"י סי' של"ו ומ"ב שם ס"ק מ"ד אך אין מזה ראיה לעציץ העשוי מבגד, וכן אין ראיה דס"ל דעציץ של עץ מפסיק דדילמא רק יניקת עציץ נקוב שע"ג יתידות דהוה היניקה קצת כמש"כ שם, את זה מפסיק בגד ועץ, דהרי קאי שם בשי' ר"י דס"ל דעציץ של עץ כנקוב דמי, ובע"כ דרק לחומרא כמו לעלות עציץ נקוב מן הארץ ע"ג יתידות אסור מדרבנן לרש"י ותו' משום דמחליש כח היניקה.

[257] ולכא' לא נאמר שיעור ברוחב דופני העציץ אף אם הוא כמה אמות, וא"כ אם הארץ מכוסה בדבר שנחשב אינו נקוב, והעפר רואה את האויר שבחוץ אף אם רחוק הוא הוה מחובר וצ"ע מה השיעור.

[258] וכן מסיק בחזו"א ערלה סי' א' ס"ק ט"ז אות ג' ואות ה', ובאות ד' ד"ה ועיקר.

[259] ולענין נקב מן הצד כ' במ"ב סי' של"ו ס"ק מ"ב ובחזו"א או"ח סי' ס"ב ס"ק כ"א אם השורש כנגד נקב .

[260] וכן מוכח מהר"ש סיריליאו דלק', וכן פסק באגלי טל מלאכת קוצר סעיף ג', ולהרמב"ם נסתפק המלמ"ל פ"ב מביכורים ד"ה דע דאף וכו', אך לגבי הנוף פשיטא דהוה כמחובר, שהרי אפ' בעציץ נקוב פסק הרמב"ם פ"א מתרומות פ"א הל' כ"ה דאזלי' בתר נוף, ובחזו"א שביעית סי' כ"ב סק"א כ' "ויש להזהר שלא יצאו הנופות חוץ לעציץ שאז דינו כמחובר", משמע דקאי גם על הנמצא בעציץ דאם קאי אנופות הו"ל לנקוט דלשון רבים ועי' צה"ל פ"א משמיטה ס"ק י"ז ולעיל בחלק זה  פ"א סעיף כ"ד שאם יצאו עלים צוה החזו"א לקצוץ היוצא, ולכא' הא הוה כל העציץ מחובר וליהוי ספיחין, וצ"ל דהתם שיצא מן הבית ע"ג דבר המפסיק וצ"ע, ובנחפה בכסף יור"ד סוף סי' ה' כ' דדין נוף אף בעציץ מלא מים באופן שצומח.

[261] אבל מאידך עפר הרואה את האויר מן הצד מהני כמש"כ בסעיף י"א, ואילו נוף שלא יצא מן העציץ אף שרואה את האויר לא הוה כמחובר, ועי' חזו"א ערלה סי' א' סקט"ז אות ב'.

[262] אך מש"כ דלרבנן ליכא שום רבויא להכשר זרעים, צ"ע מתוספתא דמעשרות פ"ג הל' י' דמבואר שיש חילוק בין מעשרות ושביעית לטומאה, וכ"ה בר"ש סיריליאו פ"ה דמעשרות, ואולי מוקי לה כר"ש, ועי' חלק זה פ"ב הע' 55.

[263] אמנם לשון הרא"ש "דלא איירי בגמ' לפטור אלא מן הזרוע בדבר המטלטל כגון עציץ וספינה דלא הוי זרוע בארץ ואין דרך לזרוע כך ולא חייבה תורה להפריש מעשר אלא תבואת זרעך כדרך שהעולם זורעין והיוצא השדה שנה שנה וגו' ואין דרך לזרוע בדבר המטלטל עוד כ' שם "וכן לענין טומאה והכשר חשוב נקוב כמחובר ושאינו נקוב כתלוש משום דכתיב גבי טומאה על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה ואין דרך לזרוע בעציץ שאינו נקוב בתלוש הלכך הוה תלוש לכל מילי" הרי שכלל גם טעם שאין דרך לזרוע, א"כ אין ראיה דבמ' סאה כבר דרך לזרוע, רק בקבוע לגמרי, אך באינו מטלטל אפ' ריקן לכא' הוה קבוע לגמרי.

[264] כהיום בחממות וזרעים בתוך תעלות (מכולות) ברוחב חצי מטר בגובה 17 ס"מ על אורך עשר או עשרים מטר לפי המדה הרצויה, הנה ב7 מטר בערך יש כבר מ' סאה אך יש מקומות שנותנים בתוך התעלה הגדולה מכולות קטנות באורך מטר, ויל"ע איך דינינן להו, ולכא' תלוי אם הם מבטלים את הקערות לתעלה.

[265] אך צ"ע דבחזו"א כלאים סי' י"ג ס"ק ט"ז משמע קצת דעציץ שיש בו מ' סאה חשיב אינו נקוב, מדסיים שם ובכל זה אין נפק"מ בין נקוב לאין נקוב, ולכא' ברוב אופנים שם יש מ' סאה, וא"כ הכל כנקוב, רק י"ל דהואיל וכן הוא לקושטא דמילתא שהדין שוה גם לפרטים דהוה אינו נקוב לא נחית לפרט.

[266] לכא' הגמ' מיירי לענין כלאי זרעים אך ברמב"ם מפו' גם לענין כלאי הכרם.

[267] וצ"ע דהנשמת אדם כלל קנ"ב מייתי ראיה מזה דאקרי פרי דבלא"ה למה מביא, ולכא' הרי מביא מדרבנן כיון שדומה לנקוב, אף שאינו ארץ א"כ אף אם אינו פרי מביא מדרבנן מאותו סיבה, אך לר' יוחנן אינו מביא כיון שאינו מן המובחר, אף שבנקוב לרוב ראשונים מביא וקורא לר"י, חוץ מהרמב"ם דס"ל דאף בנקוב אינו מביא, ועי' בחלק זה פ"ב הע' 55 ופ"א הע' 4.

[268] ובחזו"א שם ובהל' ערלה מסתפק אם לענין שנות ערלה מונה משעת הנטיעה בעציץ שא"נ.

[269] יל"ע למה לא אייתי הגמ' מכלאי הכרם כלאים פ"ז מ"ח שהרי כ' הכס"מ פ"ה מכלאים הל' ט"ז דמדתנן אינו מקדש משמע דאיסור איכא ועי' או"ש שם, ולמה הוצרך להביא ראיה ממעשר, ואולי אין האיסור מפו', ובחזו"א שביעית סי' כ"ו ס"ק ד' כ' "די"ל דכלאי הכרם חמיר טפי ומיהו י"ל דשאני כלאי הכרם דנהוג בחו"ל".

[270] לענין לקט שכחה ופאה, כ' במנח"ח מצוה רי"ז דלגבי הדאורייתא הדין פשוט דעציץ שאינו נקוב פטור מן התורה דשוה למעשר, ולכא' משמע דגם לענין הדרבנן וכמבואר בגמ' במנחות וכנ"ל, ובצה"ל פ"א ממתנ"ע ס"ק קל"ה הביא מתוס' אנשי שם דמשמע דפטור, אך אפשר לפ' הדברים שם מדאורייתא, אבל מדרבנן חייב, ובחזו"א מעשרות סי' ז' סוף ס"ק י' כ' "ולקט בזמה"ז דרבנן וכו' דבעינן ביאת כולכם דדין לקשו"פ כדין מעשר ובני ביקתא חדא נינהו כמש"כ בפאה"ש סי' ד' ס"ק ל"ט", ואמנם בחזו"א שביעית סי' ו' סק"א ובסי' ג' סק"ט כ' דמתנ"ע בזמה"ז דאורייתא, ואף דםאינו שייך למעשר דלקשו"פ כתיב ביהו שדה, אך לפי הרא"ש דמקרי שדה, רק לא שדה שרגילין לזרוע, א"כ אין שייך לומר שאין דרך בנ"א לקצור מדבר המטלטל, אך אפשר דכיון שאין דרך לזרוע אין דרך לקצור,אף שאין חסרון בעצם הקצירה וצ"ע.

[271] ובירו' דמאי פ"ה הל' ט' איתא ר' בון בר חייא בשם ר' זעירא עציץ עשו אותו ספק, ובר"י בן מלכי צדק הגי' עשו אותו דמאי, והגר"א בפי' [בשני הכת"י] גורס עציץ שאינו נקוב, וכן פי' הר"ש סיריליאו, וכן הוא ברימ"ץ, ומפ' הגר"א, פי' אי הוה כגידולי קרקע או לא ולהכי אזלי' לחומרא בכל גווני, והתנינן עציץ נקוב מקדש בכרם ושאינו נקוב אינו מקדש בכרם, מספק כמה דתימר מן הודאי על הדמאי תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות, ברימ"ץ גורס כמה דתימר מן הדמאי על הודאי אך במראה פנים פ"ז דכלאים הל' ו' מוקי לה בנקוב, ובהגהות הגר"א ע"פ העתקת הרד"ל וכן כ' הרידב"ז שראה כת"י של הגהת הגר"א, שממשיך ויקדש מספק, ומשני בחו"ל, ולפ"ז מבואר דרק בחו"ל אין מקדש, אך בא"י מקדש מספק ואסור באכילה והנאה, אך החזו"א כ' בשביעית סי' כ"ב סק"א "ונראה שאינו מהגר"א" וכ' דאפשר דלא גרסינן מספק, אלא דמייתי ראיה שמן הדין פטור, אך בר"ש סיריליאו גורס מספק, אך כ' דלא קיי"ל כן, דהוא פירש דמ"ד ספק היינו ספק דאורייתא והיה חייב אשם תלוי, למאן דלא צריך חתיכה משתי חתיכות, וכן מוכח מהרמב"ם שסתם ומשמע דגם בא"י אינו מקדש, ועי' מש"כ כעי"ז בשם החזו"א בחלק א' פ"ו הע'  142 לענין סתימת הרמב"ם.

[272] בחזו"א כלאים סי' י"ג סק"ט על הגר"א יור"ד רצ"ו ס"ק ל"ז שמחלק במעביר עציץ נקוב דהכרם מותר בהנאה ואסור באכילה כ' "דאיה מצינו בכלאי הכרם חילוק בין אכילה להנאה" משמע דאם אינו מקדש מותר באכילה, אך להגר"א דמצינו כן א"כ הכ"נ אין ראיה להתיר דגם שם תניא אין מתקדש, וכן בר"ש סיריליאו מפו' דאסור באכילה כדלהלן.

[273] והיינו במעביר דבמניח לכו"ע גם לר"א הכרם אסור באכילה.

[274] ובהעביר עציץ שאינו נקוב תחת ה' גפנים גם ר"א דירו' מודה דנאסר העציץ ולכא' דומיא דר"י דהיינו בהנאה.

[275] וכ"ה בירו' חלה פ"ב הל' א', ובתוספתא דמאי פ"ה הל' כ"ז תניא ליה לגבי עציץ נקוב, והגר"א הגיה שם עציץ שאינו נקוב, והמהר"א פולדא בפ"ז מכלאים הל' ו' כ' דתוספתא כר"ש, וע"ע מרה"פ בכלאים שם.

[276] היינו דהוה כתרומת חו"ל שבטילה ברוב, ואי"צ לשיעור אחד ממאה, והאי ברייתא הובא בכו"פ פ' ל"ו, וכ"מ בר"י בן מלכי צדק פ"ה דדמאי מ"י בפירושו על עציץ נקוב משמע דבאינו נקוב אינו כן, ועי' חזו"א דמאי  סי' י"ב ס"ק כ' שתמה למה לא תהא מדמעת, וגם לפי גירסת הר"י בן מלכי צדק לעיל הע' 95 עציץ נקוב עשו אותו דמאי, א"כ כמו שבדמאי הדין שאין לו חומש ואין לו ביעור אבל מדמעת בחזרה למקומה כדתנן בדמאי פ"ד מ"א, ובירו' שהובא בר"ש שם איכא פלוגתא דתנאי דלר"א רק בחזרה למקומה מדמעת ולר"ש אינה מדמת כלל ולחכמים מדמעת בכל אופן, אך אנן קי"ל דמדמעת בכל אופן כמש"כ הרמב"ם פי"ב ממעשר הל' ד', ואפשר דהאי ברייתא כר"ש דדמאי אינה מדמעת.

[277] ואמנם לעיל סעיף י"ד מבואר מגיטין ס"ה דיש חומש למע"ש של עציץ שאינו נקוב, וא"כ צריך לפ' דאין לו חומש דהכא, היינו באכל תרומה של עציץ שאינו נקוב, וצ"ע דבדמאי הדין בהיפוך דלמע"ש שלו אין חומש כמבו' ב"מ נ"ד ע"א, קרן המעכב בדאורייתא איתא בדרבנן חומש דלא מעכב בדאורייתא ליתא בדרבנן, אך בתרומת מעשר של דמאי תנן התם נ"ה ע"ב דיש לו חומש אם אכלה זר, אך ר' אמי בירו' הובא בר"ש ובר"י בן מלכי צדק, ס"ל דמתני' דדמאי דאין לו שום חומש פליג אמתני' דב"מ דאתיא כר"מ שחכמים עשו חיזוק לדבריהם של תורה, ובשנות אליהו כ' דתי' דר' אמי הוא תי' דר"נ אמר שמואל בב"מ נ"ה ע"ב, והמסקנא דרב יוסף כר"ז דירו' אמנם ברש"י שם מבואר דמסקנא הוא דמיקל בפדיונו מכסף על נחושת, אבל לענין לאכול את המע"ש צריך ליתן חומש ואין לו שום חומש, א"כ אפשר דהגמ' בגיטין כר' אמי ואליבא דר"מ וברייתא דהכא כתנא דדמאי, ובפרט לרש"י דב"מ שם דלענין אכילת מע"ש בדמאי צריך ליתן חומש לר"מ גם לבבלי, דאתי שפיר דגם בעציץ שאינו נקוב צריך ליתן חומש לר"מ, וא"כ לכא' גם באוכל תרומה של עציץ שאינו נוקב יש חומש לר"מ, אך הרמב"ם פסק לגבי דמאי דאוכל תרומת מעשר שלו יש חומש בפ"י מתרומות הל' א', ומע"ש שלו אין לו חומש בפ"ה ממע"ש הל' ד', ולגבי מע"ש של עציץ שאינו נקוב פסק בפ"ה ממע"ש הל' ט' דיש לו חומש.

[278] וגם לגבי אמירה לעכו"ם בשביעית נחשב כדאורייתא, כדמשמע בתשו' מהרי"ל דיסקין, סי' כ"ז אות א' ואפ' בשביעית בזה"ז, והועתק לשונו בחלק א' הע' 70, ולא משמע דקאי רק על קרקע.

[279] ובמוכר עציצים במכירה גמורה, ואפ' שילם הגוי את המעות ומקבל ריוח הירקות, מלבד דיל"ע מאיסור לא תחנם כדלק' סעיף כ"ב אעפ"כ הו"ל כאריסי עולם שאסור אפ' בסוריא, כמבו' בירו' שביעית פ"ו הל' א',ובחזו"א סי' כ' סק"א, אך בסי' ג' ס"ר ל"ב ד"ה ירו' לתי' א' הוא פלוגתא בין סוגיא דירו' חלה לירו' שביעית עי"ש.  

[280] אבל צ"ע דהרי גדל בחו"ל גדל בשדה רק ליכא א"י ואם נגמר בא"י שפיר מיקרי מעשר הארץ, אבל כאן שלא גדל בשדה הרי כתיב היוצא השדה, והרי הרבה שי' בראשונים ס"ל בב"מ פ"ד דלקוח פוטר קודם גמר מלאכה אף שהלוקח גמר אלא דלא הוי זרעך, הכ"נ לא הוי שדה ומה לי שנגמר בארץ, וגם אם הכניס פירות חו"ל וגמרם בתוך עציץ שאינו נקוב או ע"ג דבר המטלטל וכי לא יתחייב,  הרי נמצא באויר הארץ, א"כ מאי שנא נתמרח בעציץ ואף דלעיל בחלק זה פ"א הע' 4 והע' 39 מבואר דגמר מלאכה בבית פוטר משום דמשמע קראי שמעביר התבואה הדגונה מהשדה לבית, אך כל זה לענין זריעה, שאין דרך זריעה בדבר המטלטל כמש"כ הרא"ש בתשובה, דע"ג דבר המטלטל לא הוה שדה, אבל דיגון ודאי שדרך דיגון בכך ומיקרי שפיר שדה, שהרי נטפל לשדה, ועי' לשון החזו"א בסעיף י"ט, דגם שם כ' דא"נ חסר בדין א"י, אך לכא' חסר רק בדין שדה ולא בדין א"י, והרי מבואר בסעיף כ"ז דאם הדרך לגדל בעציץ שא"נ חייב דמאורייתא, וא"כ ליכא  נפק"מ בעציץ שא"נ דאפ'  בדבר שאין לו גורן, שכ' הגר"א סי' של"א ס"ק כ"ט להני דס"ל דפירות חו"ל שנגמרו בארץ חייבים, דהנפק"מ באילן שנוטה לחו"ל הוא בדבר שאין לו גורן, להרמב"ם דשאר מינים חייבים נפק"מ במינים שמיד בתלישתם יש גמר מלאכה [ומבואר דתלישה לא הוה גמר מלאכה ולא הו"ל שינוי בגוף הפרי, ועי' ח"א הע' 17] אך להני דרק דגן תירוש ויצהר דאורייתא, וכוותיהו פסק בחזו"א שביעית סי' ז' ס"ק כ"ה, א"כ יהיה רק תרוצו של החזו"א שביעית סי' ב' סק"א וסי' ז' ס"ק י"ט ד"ה והא, דנפק"מ כשהפריש קודם מרוח, ובאמת אם ממרח אח"כ בא"י יהיה חייב מדאורייתא, וגם נפק"מ לר"א בפ"ב דחלה מ"א דס"ל דפירות מא"י שיצאו לחו"ל חייבין מה"ת, וכוותיה פסק היראים מצוה קמ"ח, אך בסוף המצוה משמע דהיינו רק לחלה, אמנם בחלה לכו"ע צ"ל דנפק"מ  בנתגלגל בחו"ל דהתם ודאי קיי"ל נתגלגל בא"י חייב, וכן בעציץ יהיה רק נפק"מ אלו, דנפק"מ בדבר שאין לו גורן אינו שייך שהרי נתלש לאויר א"י, ועציץ שא"נ שיצא לחו"ל לכאו' פטור, אך בחזו"א שביעית סי' ג' ס"ק ל"ב ד"ה ואפשר, מבואר דספינה שיצאה מא"י לחו"ל כיון שבעפר עצמו לא נעשה שינוי אלא הספינה עברה לחו"ל חייב מדרבנן, ונפק"מ באופנים הנ"ל [ולכאו' היינו בזרע בא"י, דוכי בשביל שבאה מא"י יהיה דינו לעללם כא"י, וגם לכאו' אם חל שביעית קודם תלישה בירק או הבאת שליש בתבואה, לא יחול ע"ז דיני שביעית שאין יכול להתחדש בה מה שלא היה בה,אך ביצא בשביעית מסוריא שאין בה איסור ספיחין לכאו' הו"ל למימר שיהיה עליה דין שביעית, אך כיון דלעינין מלאכת קרקע  לכאו' אינו אסור א"כ גם קדושת שביעית לא יהיה בה וצ"ע] ואם נימא דאינו רק בספינה שאין ניכר השינוי של המקום שהכל מים, אלא גם בעציץ כל שלא נעשה שינוי בעציץ, א"כ נפק"מ אם הוציא העציץ לחו"ל, ותלש בדבר שאין לו גורן דהתם התלישה באויר חו"ל, אך בלא"ה כל חיובו מדרבנן, אך עי' בחזו"א סי' ז' ס"ק י"ט ד"ה תוספ' וד"ה תו' דמבואר לכאו' דספינה היוצאת לח"ל אין דינה כא"י ואולי התם מדאורייתא, וע"ע בסי' ח' סק"י לגבי עציץ נקוב שהעבירו.

[281] עי' הע' הקודמת דלכא' החילוק פשוט דהרי אינו נקוב אינו שדה לכן חשיב תרי דרבנן כמו לקוח, ואין הפטור משום שאינו א"י, והרי אף לענין ערלת חו"ל לא חשיב נטיעה מדאורייתא באינו נקוב (של מתכות) כמש"כ בחזו"א ערלה סי' ב' ס"ק י"ג, וכמש"כ בסעיף ז'.

[282] צ"ב מה צריך לזה תיפו"ל דכיון דעתידים להתחייב בנקוב מן התורה ואז לא יוכלו להפריש מאינו נקוב על נקוב, א"כ הדין נותן שכבר כעת לא יעשרו שלא יבואו לטעות.

[283] ולכא' ה"ה בהמה, אבל הזורע באדמה שעל ראש אדם, (או בהמה) כההיא דמעשה דאשתו של ר"ע, שפצעה חמור ונתנה שם עפר וגדל שם ירק, הו"ל כגדל בעציץ שאינו נקוב שהרי אין דרך לזרוע כן, וכמבו' במד' הנ"ל שאמרו וכי דרך חמור לגדל ירק, אלא דעדיין שם אדמה וארץ עליה, אבל אינו שדה, וביכורים ואפ' לר"ל מנחות פ"ד ע"ב י"ל  דלא יביא מדאורייתא כיון דאינו שדה.

[284] עיי"ש במעשה איש שני צדדים בהוראה זו או דהמוציא הוא יותר על המציאות של הלחם, ובורא פרי אדמה הוא על המין, או דגם עציץ שאינו נקוב חשיב אדמה, וכ' שם דכמדו' יותר דס"ל דמקרי אדמה, ונפק"מ בגידולי מים, אך צ"ע מרש"י חולין הנ"ל, אך אפשר דס"ל דכל אדמה תלושה מיקרי אדמה, וכלול בעל הארץ, ועי' הערה 111, ובפ"א בחלק זה הע' 4 דהרידב"ז כ' בדעת הרמב"ם דעציץ נקוב לא הוה ארץ, ולכא' קן ציפור על עציץ נקוב ודאי דחייב בשילוח, ובע"כ דעל הארץ מיקרי דגם ע"ג תלוש כגון שידה תיבה ומגדל חייב בשילוח דאו דכלול בעל העץ או דמיקרי גם על הארץ, ואדם מספקא לגמ'. כיון שאין רגילות קן להיות על האדם ואולי הוה כבאויר, ומשני דגם הוא בכלל על הארץ כמו באדמה.

[285] לפי' השני בר"ש שהובא בסעיף א' דמפרש בעיא דר' ירמיה בירו' ערלה דאולי דלעת כאילן הוה ויונק, צ"ל דהכא מיירי בעציץ של מתכות דלא הוה כנקוב גם באילן כמבו' בסעיף ז'.

[286] גי' הגר"א לסכך בו, וגי' הר"ש סיריליאו נטע בו דלעת כתלוש הוא לסכך בה.

[287] וכן פי' הפ"מ והרידב"ז [אך במראה הפנים פי' דהבעיא על עציץ שאינו נקוב או לכה"פ כלול בבעיא] ולפי דברי הרידב"ז בפ"ה ממעשרות לא אתי כסוגיא דערלה פ"א הל' ב', ועי' מש"כ בחלק זה פ"א הע' 8 דבע"כ צריך לפרש הסוגיא דערלה בלשון ניחותא, ולפ"ז קאי אף כסוגיא דהתם, אך לא כר"ל דמנחות פ"ד ע"ב וירו' ביכורים פ"א הל' ג', ולכא' גם בעיא דסעיף כ' להגר"א בנקוב.

אך לכא' אינו מובן דכיון דחשיב מחובר לכל התורה מהיכ"ת דלענין סוכה לא יהיה נחשב מחובר, ואולי הבעיא לר"ש דהרי כ' תו' בשבת צ"א דרק היכא דכתיב שדה לא חשיב מחובר וגם לענין שבת, אבל לענין סוכה אולי מספק"ל אי מדמינן לשבת, או לטומאה.

או די"ל דהרי ילפי' לה סוכה י"ב ע"א מאסיפך מגרנך ומיקבך דומיא דפסולת גורן ויקב די"ל דהיינו שהם באסיפה א"כ גם עציץ נקוב, או דומיא דפסולת שאינה מחוברת כלל.

[288] וכן פי' מהר"א פולדא והחזו"א כלאים סי' י"ג ס"ק ט"ז, וגם הנשמת אדם על בעיא דפת וכן הגליון הש"ס לבעל השואל ומשיב, ולכא' שני הבעיות מיירי בחד גוונא, ואף אם נקוב אין נחשב ארץ כמש"כ הרידב"ז בדעת הרמב"ם אעפ"כ המוציא לחם מן הארץ מיקרי שהרי קיבל יניקה מקרקע עולם, מפ' על אינו נקוב, ויל"ע מאי מספק"ל דהרי מבואר בגמ' יומא פ"ג ע"ב דעציץ שא"נ חמור דגזרי' אטו אינו נקוב, ואי נקוב מדאורייתא פסול לסיכוך למה לא נגזור אטו נקוב, ובר"ש סיריליאו כ' דאולי רק בתרומה משום הפסד כהן, ולכא' היינו דאין האיסור שיעבור בנקוב תיקנו כן רק משום הפסד כהן, דלכא' אין כוונתו שתיקנו כמו תקנת בעלי כיסין, שגם כאן כולם יזרעו באינם נקובים ויפסידו לכהן, דהרי לא שכיח לזרוע באינו נקוב, וגם אם רוצים לפטור יכולים לפטור ע"י הכנסה במוץ דרך גגין כדאמרי' ברכות כ' ע"א, וגם צ"ע א"כ למה גזרו בשבת וכלאים, וגם בגמ' מנחות דף ע' פריך דפשיטא דאיכא כלאים דאינו נקוב דהרי חייב בתרו"מ, והרי כאן בירו' קאמר דרק משום הפסד כהן תיקנו באינו נקוב, וא"כ שפיר קמ"ל כלאים.

[289] ועי' צה"ל פ"א מתרומות ס"ק ת"ץ.

 [290] דעציץ שא"נ חייב במעשרות, א"כ מפקיעו ממצוות, אך אולי על הפקעה בדבר שמעיקרו דרבנן לא חשו כמו בסוריא, והיינו אי ליכא לא תחנם דבסוריא חדא שרי, אבל אי איכא לא תחנם גם אם זה כסוריא אסור למכור.

[291] ועי' הע' 13 דמבואר דאף דכל מצות שביעית גזרו במקום חיי נפש עי"ש.

[292] בנקוב צ"ע מאי קמ"ל והרי הנקוב כארץ לכל דבר.

[293] ואמנם ירקות הגדלים שם אף אם אין בהם קדושת שביעית, צריך למכרם אכסרה וכמבו' בחלק א' פ"ב סעיף ט"ז.

[294] וכן באגרת שנדפס בד"א "והותר להם לזרוע בעציץ שא"נ תחת הגג" ואינו מבואר אם היה עפר או מים, וכפי ששמעתי היה מים אך אולי אינו כן, ובסדר השביעית של ר"ז שפירא הלשון "עציץ שא"נ בבית אפשר להקל," ואמנם מש"כ בסי' כ"ו היא מסקנתו שזה שהדפיס באחרונה, אבל גם סדר השביעית הנ"ל הוא לשנת תשי"ב, וגם בס' מעשה איש סוף ח"ו שהתיר לבן ישיבה לזרוע חסה לצורך מרור בעציץ שא"נ בבית, אך בחוט שני פ"א שא' שאל והחזו"א אסר לו, וצ"ל דכל שאלה צריך לדון לגופו ככל דיני התורה.

[295] יל"ע מהא דתניא בתוספתא פ"ג דמעשרות ה"ו השרישו בקופה הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית ואם היו טמאים לא עלו מידי טומאתן, והשרישו בעליה עלו מידי טומאתן, נפלה עליהן מפולת הרי הן כנטועין בשדה, ולפי' הרא"ש בתשו' קאי אעליה, וא"כ לכא' גם על קופה, וא"כ מבואר דעציץ שאינו נקוב נוהג בו שביעית לכה"פ לשי' דבין של עץ בין של חרס הוה אינו נקוב, אך אפשר להעמיד בנקוב, או לדחות דקאי רק אעליה.

[296] ולכא' מוכח כן בתוספתא מעשרות פ"ג הל' ט' דהמטליא לא נהגו בה חכמים היתר לא למעשרות ולא לשביעית, ופי' המנחת ביכורים ע"פ הגמ' בע"ז ל"ח דנותנים זרעים בתוך חצבי חדתא ומלו להו מיא ותרו בה גירגשתא ומדבקין ביה וכו', ולכא' מבואר דאף גידולי מים נוהג בהם שביעית ומעשרות, ועי' ד"א פ"א משמיטה הל' י' בביה"ל שג"כ הוכיח מזה, ועי' צה"ל שם ס"ק ק"י וביה"ל פ"ב מתרומות הל' א ד"ה אוכל דגם החזו"א ס"ל דמים אסור בעציץ שא"נ, ועי' בחלק זה פ"ב הע' 61.

[297] ולכא' אין חילוק בין זרעים לענף עץ, דאין לומר דזרעים אין דרך בכך, דא"כ בשבת לא היה חייב.

[298] ואמנם בחממות שאין על הקרקע פלסטיק (פוליתיאלן) א"כ אחר שגודל יונק הנוף מן הקרקע ואין זה נקרא אינו נקוב, אך הכוונה בשעת הזריעה, וגם בחממות שהקרקע מכוסה ובמשתלות שכולם מכוסים שהם לאלפים ורבבות.

[299] וכן הוא להדיא בס' טל אורות מלאכת קוצר הל' ח' סק"ב [אות ט"ו] "אמנם תדע דזה הוי בעציץ שהיה בימי חכמי הש"ס והגאונים ז"ל שלא היה עפר בהעציץ רק מעט מזעיר וכו' איברא דעכשיו זורעים פרחים ושושנים בכלים שונים ואפ' בכלי מתכות אלא שממלאין אותה עפר אי"צ ליניקת קרקע א"כ ממילא חייב התולש בהם וכו'" אמנם לכא' סברתו אינה כהרא"ש דמשמע מיניה דסברת אינו נקוב כיון שאין יונק כראוי לכך אין דרך לזרוע בו, וברא"ש מבואר שעיקר הסברא משום דעציץ מטלטל, ואפשר דלכך בח"א והמ"ב והחזו"א לא כ' דבזמננו נשתנה, אך בזמננו דעצם הזריעה בדבר המטלטל נעשה דרך זריעה לכא' מודו לטל אורות דמשתנה לפי הזמן.

[300] והנה בזמננו זורעים במשתלות בחומר הנקרא כבול, והוא נחצב במחצבות בארופא, וכמש"כ בחלק א' פ"א הע' 14, ובחממות שותלים בחומר הנקרא טוף הנחצב ברמת הגולן, ויש שזורעין בחומר הנקרא פרלייט המובא מאירופא, ומנפצין אותו בחום של ˚1500 מעלות חום, ויש עוד אפשרות לזרוע ע"ג חומר מקליפות של אגוז קקוס המובא מהודו וסרילנקה, ויש עוד אפשרות לזרוע בפחם הנשאר מחברת החשמל, הכבול אינו בשימוש בחממות כיון שהוא יקר, ובעיקר משתמשים בטוף, ולכא' כיון שהן מגדלים צמחים יותר טוב מאדמה, שאדמה אינה מעבירה את המים וחומרי הדשן כמו חומרים אלו, ממילא הו"ל כזבל הדק שדינו כעפר, ובלא"ה הא אפ' גידולי מים אסר המהרי"ל דיסקין בסעיף כ"ו.

[301] ובראב"ד פ"ז משמו"י הל' ג' מזכיר אוצר ב"יד לענין בעור דבזמן שכלו פירות העיר וסביבותיה מביאין לאוצר ליד בי"ד והם מחלקים מזון ג' סעודות לכל אדם, ובמקום שאין בי"ד מוציאם לשוק ומפקירן וחוזר וזוכה ואוכל מהם עד שיכלו מכל הארץ, ואז דינו בשרפה, והנה התוס' בפסחים נ"א ובע"ז ס"ב והרמב"ן עה"ת, הביאו מכאן ראיה דאין ביעור אלא הפקר, אך לראב"ד דיש שני ביעורים אין מכאן ראיה [ברבינו דוד פסחים נ"ב גם הובא ענין אוצר בי"ד לענין שבשעת הביעור נותנן באוצר בי"ד]  ואמנם ברדב"ז  שם כ' "והשמיט את התוספתא שהיו שלוחי בי"ד יוצאים וכו' לפי שאינה הלכה א"נ שאינה אלא בראשונה שהיו שם בי"ד אוצרים ומחלקים וכתב משנתינו כצורתה", וגם הר"ש סיריליאו סופ"ט  דחה דהתוספתא מיירי בפירות שישית, אך כתב החזו"א סי' י"א סק"ז "ואנו אין לנו אלא דברי האשונים ז"ל דאיירי  בשל שביעית  דכשהן ביד בי"ד מותר לדורכן בגת ופטורין מן הביעור".

[302] וכ"ה בתורי"ד כפי הגי' שלפנינו [אך נשמט שם באמצע תאנים] אך בר"ש חוזרין, ברמב"ן וברא"ש מחזרין, ובתו' ר"י מפריש ע"ז ס"ב ע"ב מתרין על מי שיש לו פירות היו נוטלין אותם נותנים לו מזון ג' סעודות.

[303]  בר"ש וברמב"ן לתוך ידו.

[304]  בר"ש וברא"ש ליתא מהן.

[305] זו גי' הגר"א, ולפנינו ובר"ש וברמב"ן וברא"ש עודרין אותן ועושין אותם דבלה, והכוונה לכאו' על עשית הדבלה, אך בב"מ פ"ט ע"ב מבואר דלשון עודרין בתאנה הוא ליקוט, אבל ודאי שאין הכוונה לעדור דכבר נגמר הפרי, וגם זו מלאכה שאינה לקיומי, ואף אם לפעמים נצרכת לקיומי כמש"כ החזו"א סי' כ"א סק"יז, ועי"ש שלפי הריטב"א והנמוקי"י אסור גם לאוקמי.

[306] ברא"ש ליתא לדין ענבים, וברמב"ן הוא אחר זיתים, אך לכאו' ענבים קדמי כמש"כ תוס' ב"ב כ"ח ע"א ד"ה כונס, ולפי תי' ראשון שבתוס' שם תאנים כונסים בסוף.

[307]  בר"ש ומחלק.

[308]  וצ"ע מש"כ בהסכם שכ' הבד"ץ בשנת עת"ר (נדפס במרא דארעא דישראל ח"א עמ' קפ"ח) סעי' ב' כ' "הבצירה תהא ע"י פועלין נכרים ובאיזה שינוי שהוא", הרי דנקטו שלענין הבצירה צריך שינוי, וגם העדיפו ע"י נכרים שאם עושים איסור יהיה אדעתא דנפשייהו ולא בשליחות בעה"ב, שהרי כ' החזו"א סי' י"ב סק"ו דאף ע"י גוי יש איסור קצירת שדהו, אך פשטות התוספתא כהחזו"א שמותר בכל ענין, גם במכתב הגר"ח ברלין במשפטי ארץ עמ' 253 שכ' "לקבל שכר הטורח והמכשירים" ולא התנה שום תנאי משמע שמותר.

[309] והיינו לכאו' שהבי"ד שלוחי הציבור לזכות להם, וא"כ אם לטובת הציבור שיזכו לציבור מסויים כגון אלו שמשתתפים בהוצאות, ג"כ יכולים לזכות, ולפי"ז  כמו שיכול היחיד למכור מעט והלוקח ממנו גזלן, כך גם מב"ד, ובשעת הביעור אי"צ לבער כיוון שכל אחד זכה בג' סעודות עד שיכלה ואין כאן בעלות ליותר מזה, אך אם זה קצירה להפקר, א"כ אין יכולין לזכות, וממילא כל אחד יכול לקחת ג' סעודות ואין בי"ד יכול למנוע מי שאינו רוצה להשתתף, אף שגורם לבי"ד הפסד דההשתתפות אינה אלא תרומה לניהול הבי"ד.

[310] ובחזו"א סי' י"ג ס"ק ט"ז כ' דאף שהעומר ספיחין, אעפ"כ ניח"ל לשומר לזכות כדי למכור לעומר, ולפ"ז גם בעלי זרועות רצו לזכות לצורך העומר, וצ"ע איך יעשו סחורה בפירות שביעית כיון שזוכין כדי למכור, ובע"כ צ"ל דמיירי בד' שדות דזוכין לצורך אכילה.

[311] ואף שכ' בחזו"א סי' י"ד סק"ד "וי"ל דמצד הבעלים הווי הפקר גם לנכרים אבל מצד אביוני עמך אסור לנכרי כמו עשיר שלקח פאה הוי גזל עניים, ומיהו  שגם פאה מצד הבעלים אין עיכוב לנכרים אלא מצד עניי ישראל כמש"כ ריטב"א גיטין מ"ז א', ובירו' שם אמר דמאן דיליף מפאה הפקר לישראל הוי הפקר [ומשמע דעיכוב הנכרים הוא מצד בעלות ומ"מ יליף מפאה אף דלא דמי לגמרי לפאה, א"נ באמת העיכוב של נכרים מחמת גזל כל ישראל] וי"ל דבאמת מעכבים את הנכרים לא מכח בעלות אלא שאין איסור לעכבם מלזכות בשל הפקר, והכא  שפירות שביעית קדישין הן למצוותן מוזהרין בני נח שלא לקפח ישראל ממצוותן",  הנה כל מש"כ החזו"א לענין מחילת כל ישראל הוא רק אם יש לישראל בעלות, אבל אם הוא הפקר אין שייך מחילת כל ישראל, וגם אם בי"ד זוכין לכל ישראל הרי כבר מבואר בעיקר דין ביעור דאף ששייך לכל ישראל הוה ביעור אם הוא בבעלות כל ישראל, אבל אם שייך לאנשים מסוימים זה אינו מבואר בעיקר דין ביעור.

[312] ובס' זכרון שאול ח"א עמ' ט"ו אות ב' כ' "והנה ב"ד יכולים בשביל טובת העיר להוציא הוצאות ואח"כ לתבוע אותן מהציבור ע"י מיסים, כמו כל צורכי העיר, וצריך ביאור מי הוא הב"ד הראוי לכך. ואם ג' דיינים שישבו מעצמם, בלי מינוי הקהל, ולקחו לעצמם המצווה של סיפוק צורכי העיר, והתחייבו לאיכרים לפני  ר"ה של שביעית, שיזרעו ויוציאו כסף ועבודה, ואח"כ בשנת השביעית לוקטין ע"י פועלים את הפירות ומחלקים בכל ערבי שבתות לאנשי העיר, אפילו אם צריכים להטיל מס על הציבור ב"ד מיוחד, ולא כל מי שבא ליטול יכול ליטול, מ"מ אפשר דהיכא שב"ד זכו בפירות העיר לטובת אנשי העיר, ואין בזה איסור אע"פ שיש מידה שמותר להביא מן ההפקר וכו' מ"מ ב"ד אפי' שלא שעשו אלא ע"ד עצמם ואפשר דלא צריך לזה ב"ד אלא גם יחיד יכול לעשות כן, גם יכולים לתבוע ההוצאות שהיו לו ".

[313] צ"ע איך התיר החזו"א לשלם בשולח לקנות פירות נכרים לקחת 25 אחוז עבור הטורח, כמבו' בצה"ל  פ"ו  משמיטה ס"ק ל"ט, ולכאו' הו"ל כחמרין, ובאמת בקיצור הל' פי"ג כ' "המדקדקים נוהגים לתת לחנווני סכום קבוע כל חודש מבלי להתיחס לכמות וסכום הקניות, ואמנם י"ל דנקט החוז"א כהרמב"ם דרק דמלאכת איסור אסרו בחמרין, או  דהו"ל כאוצר בי"ד שהוא נעשה לרבים ולתקנתם, ובא להפקיע סחורה כמש"כ בהע'  NOTEREF _Ref184103741 \h 16 .

[314] והחילוק דכאשר שכרו לפעולה, נתחייב השוכר בשכר הפעולה, ואין כאן מכירת פעולה, רק הוא תשלום עבור העמדתו כעבדו [והרי בב"מ י"ב ילפי' דפועל יכול לחזור מעבדי  הם] בלא קשר לפירות שהרי אפי' נאבדו וכדו'  הוא את שכרו יקבל, וגם במתנה שיהא באחריות הפועל, תנאי אחר הוא ואינו קשור לעצם השכר, משא"כ כאשר לא שכרו אדם  הרי הוא מוכר טרחו דרך הפירות וזו סחורה רגילה, ואמנם לשי' הריצב"א והרא"ש שהובא ברמ"א יור"ד סי' ק"כ סי' י'  דאומן קונה בשבח כלי  וכמו שביארנו לעיל חלק א' פ"א הע' 7, צ"ל דהיינו ביצירה בגוף החפץ ולא פעולה חיצונית של שמירה וטורח, אך מש"כ הזכרון שאול בהע' 11 דיחיד שהוציא הוצאות אפשר שיכולים לתבוע את ההוצאות, היינו דוקא בהוציא הוצאות לטובת הציבור, ולכאו' ה"ה בטרחה לטובת הציבור, שהציבור מתחייב לו תמורתם כבי"ד שהוציא הוצאות, משא"כ בשליח שאין מי שיחייב לו בעד טרחתו בשעת הפעולה, אך במכתב הגר"ח גרינימן משנת תשי"ט בס' משפטי ארץ עמ' 250 כ' "נא להודיע הסכמתם לכך בהקדם כי כל איחור ימנע ממנו שכר טרחתו דהשתא כידוע", מבואר שיחיד אינו יכול להוציא הוצאות לצורך הציבור. 

[315] אינו מבואר למה חלקו זיתים ושקדים בחינם, ורק לעניים, וצ"ל שבי"ד נתן לו למכור ולקבל בעד היין שיש שם גם הבלעה של החביות וזה מספיק לכל שכרו, והבי"ד זכו מהעשירים לצורך העניים ועדיין צ"ע איך עשו רק לעניים, רק אם נימא שעשהו שליח לזכות לעניים, אך אפשר שקוראים לכל אנשי ירושלם עניי ירושלם, וגם צ"ע איך מותר לבי"ד לקחת יותר על היין כדי לחלק לעניים את הזיתים והשקדים, הלא רק את ההוצאות מותר לקחת דבלא"ה הוה סחורה, ולמש"כ בהע'  NOTEREF _Ref184141203 \h 12 ובהע'  NOTEREF _Ref184141257 \h 18 ובסעיף י"ז, דהוה רק גביית מס, ממילא מותר לבי"ד לגבות לצורך הציבור.   

  [316] וכן לעיל בסעיף י"ד בהסכם של בי"ד דירושלם "פרעס מכל ראטעל", משמע שמכר לפי ראטעל, אך בטוב ירושלם שהובא בסעיף י"ד "ופה חילקו כל אחד ואחד חלקו בלא משקל", והנה תניא בתוספ' פ"ח הובא בר"ש שם מ"ג דפירות חו"ל שנכנסו לארץ צריכים להמכר אכסרא וכמבו' לעיל ח"א פ"ב סעיף ט"ז, שיהא ניכר, כדי שימכרו בזול וכדי שלא יבואו להקל בקדושת שביעית, ואם פירות חו"ל ניכרים מותר, וא"כ למה בי"ד מותר לשקול בפירות שביעית הלא יבואו להקל בקדושתן, אמנם שנים שירשו פירות שביעית לכאו' יכולים לחלוק במשקל כיוון שאינו דרך סחורה, אבל כאן שמשלם מיד עם הלקיחה ודאי שאין ניכר כ"כ בינו לבין מכירה, א"כ  מאי שנא פירות חו"ל מזה, וצ"ל כמש"כ בהע'  NOTEREF _Ref184143861 \h 13, דבין באוצר בי"ד ובין בחנוני שנעשה שליח לרבים הרי נעשה להפקיע סחורה, ממילא המשקל אינו נראה כסחורה, שכל כולו אומר קדושת שביעית, ולכך אף להגר"א בשנות אליהו שכ' דאיסור משקל הוא משום בזיון, אין הכונה עצם המשקל רק יסוד איסור סחורה הוא בזיון דלא ניתנו פירות שביעית רק לאכילה ולא לתשמיש אחר, וכל תשמיש אחר הוא בזיון, וממילא משקל שנראה כסחורה הוה בזיון, דהרי אפ' בכור דלא מזלזלי' למכרו באיטליז ולא לשקלו בליטרא, מותר לשקלו כנגד מנה של חולין שנשקלה כדאמרי' בכורות ל"א, ושביעית דמי לשבת שאסור להזכיר משקל ומידה דלא יעביד כדעבדין בחול, כדאמרי' בביצה כ"ט ובשו"ע או"ח סי' שכ"ג ס"א, ויותר חמור שהרי בשביעית אסור למלאות כלי מידה, ואפ' לוקח את הכלי לביתו, ואפ' כלי שמלאהו ג' פעמים ויודע משקלו אסור כמבו' בירו', ואסור למכור במנין, וכל אלו בשבת מותר, ובע"כ דבשביעית אפ' אם יש שייכות לסחורה אסור, והוה בזיון, משא"כ בבי"ד ובשליחות שכל ענינם להפקיע מסחורה, ממילא משקל אין לו שום שייכות לסחורה ואינו בזיון, אבל אם נעשה שליח לרבים בפירות חו"ל, לכא' כ"ש דיהיה מותר משקל,  ואמנם שליח בי"ד שבא ומחלק פירותיו עפ"י נאמנותו לכאו' אינו שונה ממי שאומר שמוכר פירות חו"ל, וצ"ל שכיוון שאומר שהוא מחלק ואינו מוכר מהני אף למשקל, ואמנם יל"ע בזמננו שכל החנויות נעשה בשליחות, יוצא דחו"ל יותר חמור מהקדוש בקדושת שביעית, והלא כל הרואה יאמר שהוא שליחות, וצ"ל שאף שבטל הטעם לא בטלה התקנה כמש"כ הרמב"ם בפ"א מהל' ממרים.

[317] וכ"ה בכרוז הבד"ץ מאלול תר"צ (נדפס במשמיטה תרמ"ב עד שמיטה תשס"א עמ' 67) "והאיסור הזה  בין בשדה היחיד בין בשדה השותפין והציבור", ועי' ירו' פאה פ"זהל' ז' דשביעית נוהג בשל הקדש.

[318] אך בס' קיצור הל' פי"ד מבואר דגם על השקאה ומלאכות המותרות רשאים ב"ד לגבות מן הציבור, וכ"ה בחוט שני עמ' שנ"ו, ולכאו' היינו כיון שבי"ד עושה  לטובת הציבור הרי הוא  כופה את הציבור לשלם את ההוצאות, וכיון שאין ידינו תקיפה, הרי הבי"ד משמש רק את אלו שלוקחים את הפירות, ממילא גובה מהם את המס, והו"ל כשני קהילות שא"א לחייב רק את הקהילה שהבי"ד הוא שלהם, וה"ה כאן, וצ"ע א"כ מה מספק"ל לחזו"א ומה איכפ"ל דלא הוזכר בתוספתא, הלא כל גביית ההוצאות בשעת החלוקה לא נזכר בתוספתא, אין זה שונה משאר דברים שעשים לצורך הציבור, ואולי ומספק"ל דמחזי כסחורה. 

[319] כגון, א. קטיפת אתרוגים בט"ו בשבט לחלוקה לציבור ונותנים בחינם, מה שאין עושים בשום שנה, איך נעשים נדיבים כ"כ, אלא ודאי מעשיו מוכיחים שרוצה לטובת האילן, וזו בצירה לטובת האילן שכ' הרמב"ם פ"א הל' י"ב ופ"ד הל"א והל' כ"ב, שלוקה  ואף אם כוונתו לשניהם כיוון שהמעשה נקרא בצירה לטובת האילן, לא יועיל כוונה להפקיע שם בצירה שהיא נעשית לטובת האילן [ובחזו"א סי' כ"ז סק"ד כ'  "מחצב שעיקרו להכשר האדמה לזריעה, אף אם משמשים באבנים אבל עיקר הכונה הקרקע ושימוש אבנים טפלאסור בשביעית והתר מחצב בפתחו מע"ש אינו אלא בעיקרו לאבנים וניחותא ביפוי קרקע, משא"כ בעיקרו להכשר האדמה, ונידון דידן אסור"]  ב. דילול לאחר הפריחה אחר שהביא שליש כדי ליתן לבישול או לפועלים הרעבים גם זה ודאי ששמו מוכיח עליו שמעשה הבצירה לפטומי פירא שלוקה עליו, ג.  גם דילול קודם יציאת הפרי למאן דס"ל דזמירה גם בשאר אילנות כדמשמע ברשב"ם ב"ב פ' ע"ב וכן נקט באגלי טל ובחזו"א סי' י"ז סק"כ, אמנם בחזו"א סי' כ"א סק"ט וסי' כ"ו סק"א נקט דאין שייך זמירה רק בגפן, והוכיח כן מלשון הערוך, ד. גם הגדרת הפסד כל הפירות המבואר בחזו"א דמותר לעשות מלאכות דרבנן (ולפי הריטב"א והנימוק"י כ' בסי' סי' כ"א ס"ק י"ז רק השקאה שרי) נותנים בחשבון באופן שהציבור  לא יקנה, אך באופן של חלוקה חינם ודאי שהיו לוקחים גם פירות קטנים, ולכאו' אין לנו מקור לומר שגם זה נקרא הפסד כל הפירות, כדי לפטם את הפירות במשקל בגודל ובמראה, בפרט  שדין  הפסד כל הפירות הוא כדי שיהיה לציבור מה לאכול, ואפשר שהוא רק בדברים חשובים ביותר וגם לא לפטם יותר, דפיטומי פירא אסור כמבו' בע"ז נ' ע"ב, ואילו היה חיי נפש היו לוקחים גם קטנים ופגומים כדרך העניים שלוקחים כל פרי מפני הרעב.  

[320] ובס' נתיב השמיטה בשם החזו"א "שכר פועלין וכו' לפי תנאי הזמן להתחשב לטובה בעין יפה עם קבוצה מקומית בבחינת דרכי שלום".

[321] וכן לא כל מיני הפירות נצרכים לציבור והבי"ד מוציאים הוצאות על מיני פירות שאינם נצרכים כ"כ, ואח"כ הציבור צריך לקנות כדי שלא יפסיד הבי"ד ח"ו.

[322] ובס' זכרון שאול ח"א עמ' ט"ו אות ב' כ' "והיכא שהוציא הוצאות מיותרות והיה יכול לשכור פועלין בשכר קטן ואנשי העיר טוענים שהפירות הם הפקר ומי ביקש מהבי"ד לטפל בזה, אם זכו בפירות פשוט שיכולים למכור בהוצאות, ואין זה סחורה ואם לא זכו ומעכבים לקחת אעפ"י שאין זה איסור, מי שקוטף זכה ואין עליו חיוב לשלם ההוצאות המיותרות, ואולי אפי' ההוצאות הנחוצות. והיכא שהוציאו בכוונה הוצאה גדולה שרצו לעשות טובה למלקטי הפירות להנות אותם, נראה דאסור להם לקבל את ההוצאה שזה סחורה ואם לא זכו ורק מכריחים לשלם להם את ההוצאות המופרזות שבו יש להם טובת הנאה, אפשר דגם זה מעין סחורה דכל פעולה להרויח כסף ע"י פירות שביעית יתכן שהוא לתא דסחורה.וצ"ע .

ובאות ג' כ' "ואם א' שהנהו שומר שביעית וזרע על דעת עצמו לפני ר"ה ואחר ר"ה באים ב"ד ונוטלין פירותיו לאוצר, אם בכוחם להכריח לשלם להם כסף עבור הפירות וכונותם לשלם צדקה לשומר השביעית שנשאר בשנת השביעית ללא פרנסה, נראה דאם היו ראויים לעשות על הצדקה, וגם ע"י כפיה, פשוט דמותר, ואם לאו נכלל במה שכ'  לעיל אות ב'. ואפשר דאפילו היכי שלא זכו בפירות, עי' פ"ז בתוספתא דשביעית הל' ו' אין פוסקין מהם צדקה, דהוי כפריעת חוב, ואולי היכי שנותן יותר מחיובו, מותר לתת לצדקה אעפ"י שיש לו בזה טובה הנאה, וגם בנ"ד שאין לבי"ד כי אם טוה"נ של מצווה לא מקרי סחורה, מ"מ יותר נראה שגם זה מין סחורה", וגם יל"ד כי בזמנינו רוב אלו שבי"ד מטפל בפירותיהם הם שולטים על כ' 5 אלף דונם או 10 אלף דונם וכו', וכל האוצר בי"ד מסתכם בכ30 שומרי שמיטה, שבד"כ  יכולים  להחזיק על עצמם  את שנת השמיטה ולא להרויח, ויש שדי להם ברווח של טרחת הקטיף, א"כ אינו מן היושר לבקש צדקה מציבור עניים עבור אלו, רק אם בלא"ה לא ישמרו שמיטה יש לעיין בזה וכנ"ל.

[323] רשימת כלאים ע"פ ר' משה זקס, והמסומנים בספק בחלק מהם יש שמפקפקים שהם ודאי כלאים.

אינם מורכבים.

פילאיה (קובו) צבר (סברס) תמר.

מורכבים על מינם.

אגוז מלך, פקאן, מקדמיה, אנונה, גויאבה, חבוש ענשים, תפוח.

מורכבים על מינם או אינם מורכבים.

אבוקדו, זית, חרוב, ליצי', משמש (רובו), מנגו, פג'ואה, פפאיה, קיוי, רימון, שסק, תאנה.

מורכבים על ספק מינם.

אגוז פיסטוק, אפרסק ונקטרינה.

בהרכבות שונות.

אשכולית, דובדבן, גודגדן, לימה(ליים),שזיף(כמחצית).

מורכבים עם כלאים ודאי.

אפרסק ונקטרינה שמורכבים על שקד, משמע (מיעוט) על שזיף, או אינו מינו, שזיף על שקד, שסק (מיעוט) על חבוש, שקד (רובו).

פרי הדר.

אשכולית ספק, לימה (ליים) ספק, לימון ספק, לימקווט (לימון סיני) ספק, פומלה, ופומלית, קומקווט (תפוז סיני) ספק, קלמנטינות, ומנדרינות ספק, תפוז ספק.

[324] והנה במשך שנת השמיטה בשנה מעוברת יש כשישים פעמים שהולכין רוב הציבור למקוה, ובהנחה שחצי מליון איש הולכין בכל פעם, אם בערים החרדיות יגבו מכל א' עוד שקל בכל פעם, יש לנו כבר יותר  מ29 מליון שקל שזה כשבע מליון דולר, ובזה אפשר לחלק את כל הפירות חינם בכל א"י.

[325] כ' החזו"א בקוב"א ח"ב סי' ע"ג, "עלינו להתחזק על שלמות החזית לשמירת השביעית, ואשר שמירתה היא דחיפה עצומה לקיום התורה כולה"

[326] ועי' תומים סי' ס"ב ס"ז סק''א שכ' "ואיך לא נשים זכר למצות שמיטה וכו' והיא המצוה אשר בא בגללה נס מפורסם באומה ישראלית ובארץ חמדה, אשר תמיד בשנת שש לשמיטה היה הברכה מצויה בגדולי ארץ על הספקה לשלשה שנים, וכאשר נסמכה ליובל על ארבעה שנים, והתמיד הענין תמיד במכוון בשנת שש למיטה לא הקדים ולא האחיר כלל, עד שיכירו וידעו כל כי לא בא במקרה, ולא מפאת מערכת כוכבי השמים וכסליהם אשר שמם משטרם בארץ, כי המקרה לא יתמיד, וכוכבי השמים נבוכים בארץ לפי מסילתם ומעגלתם פעם שנה זו פעם שנה זו, לא יסבו בלכתן להסכים תמיד אל שנה זו ולהתמיד תמיד, וידעו כל העם כי ה' בקרב ישראל לברך את עמו ולקדשם במצותיו, ומה עצום מצוה זו וטעם יש בה, ועל ידה ידע איש הישראלי אשר ימינו כצל על הארץ וגרים ככל אבותיו אריסי בתי אבות ולה' הארץ ומלואה, וידע כי לא שלימות אנושי לעסוק בקיבוץ הקנינים ולאסוף חמרים חמרים יצבור ולא ידע מי אוספם, כי יראה כי שבתה הארץ שבת לה', ויד הכל שוה בארץ אשר עיני ה' בה תמיד, והוא הרומז על עולם שכולו טוב אשר שם ינוחו כל יגיע כח מעצבם ומעבודתם להוציא לחם מהארץ, עשיר ורש נפגשו קטון וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו, והיא שנת שביעית שנת רצון לה', אשר ישליך אדם אלילי כספו ולא יאמר אלקינו למעשי ידינו הוא היקום והרכוש, כי אז אין כסף נחשב כלום ולא יועיל הון ביום עברה, ולכך נוהג שמיטת קרקע וכספים בשנה ההיא, שבתה נוגש עול מדהבה [ירמי' יד ד].

ומצוה זו גרמה לישראל שלא נשתקעו יותר מדאי בעסק מו"מ ולהרבות בסחורה כאניות סוחר ולבלות בו זמן יום ולילה כהגויים אשר על פני האדמה, ולא כל המרבה בסחורה מחכים, כי לזו צריך הלואת איש באחיו ולהיות איש נושה ברעהו מזמן לזמן, וזה אי אפשר בהחזיק מצוה הנ"ל, כי בהגיע תור השמיטה ישמט הנושה ויצא נקי מכל חובו, ואם כן היה חובה עלינו להחזיק במדת הסתפקות כראוי ונאות לעובד השלם מבלי לשים כל חושו וחילו וראשית אונו בהבל המדומה, ותחבולות לאסוף עושר שלא כמשפט התורה, כי אם להיות מתמימי דרך ההולכים בתורת ה', יבטח באלקי יעקב הוא הנותן לחם לכל בשר, ובתורתו יהגה יומם ולילה, עושר וכבוד אתה, וכאשר היו אבותינו לא פנו אל הון רועי צאן מגז כבשים יתחממו ומחלב עתודים ישתו, וברכת ה' היא תעשיר, ברצונו נותן וברצונו נוטל, ושוא כל תחבולות בני אדם.

ואם כן הוא מצוה זו למה לא נדבק בה בתכלית הדביקה ושמחה, ואלו חכם אחד מחכמי פילסופים בעלי מדות ואנשי מוסר אמרו שיעשה האדם אותו לקנין מדות השלימות, ידעתי כי יאותו האנשים לשמוע בקולו, ויאמרו ראה וחכם, אף כי יצא מפי ה' בעל החכמה ותבונה עצמו, וחכמינו בתורה שבע"פ מעתיקי שמועה ז"ל קבעו כי מסמרות להיות נוהג בזה"ז ג"כ, והכל מרועה אחד יהיב חכמתו לחכימין [דניאל ב כא]".

[327] וז"ל הרמב"ם סוף פ"ו ממזוזה וכל עת שיכנס ויצא יפגע בייחוד שמו של הקב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגייתו בהבלי הזמן וידע שאין שום דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים אמרו חכמים כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרעו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק לו שלא יחטא שהרי יש לו מזכירין רבים והן הן המלאכים שמצילין אותו מלחטוא שנ' חונה מלאך ד' סביב ליראיו ויחלצם.

[328] בספר גבעת שאול כ', "דבר נהוג הוא מאד, כי כל איש אשר יעבור ממנו זמן מוצלח ומעולה, הנה בתוך ימי עניו יתקן ציונים והזכרות, אשר בהם יזכור את אשר היה בימי אשרו. ומי לנו יותר ראוי החשק והתאוה, מן הזמן הראשון אשר בו ברא ה' את האדם, קודם קללתו אשר קראו אותו המספרים "זמן הזהב" אשר נאבד ונהפך מן הברכה לקללה אחרי חטאו, ודאי כי עליו ראוי להתאנח ואליו ראוי להשתוקק, כי בו היה נחת רוח לאלקים ולאנשים, שנחכה ביתר עז אליו כי על כן צוונו השי"ת, לבעבור לא יסור הזמן המאושר ההוא מתוך זכרוננו, שנת השמיטה להיות הכל הפקר, יען היא דמיון לזמן הטוב ההוא, כי בו לא יקוים בזעת אפך תאכל לחם יען תשבות הארץ שבת לה', ולא יגעו ולא יעפו ויאכלו לשבעה, ועוד כי בו, בימים הראשונים, קטן וגדול שם הוא, ועבד חפשי מאדוניו הכל בשווה כאשר בתחילה, שנאמר: "לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבים הגרים עמך". ויותר מזו כי אף בעלי החיים יאכלו עמנו כדכתיב "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול". דמיון שווה לזמן הבריאה ולמה שעתיד להיות בביאת המשיח. כמו שנראה בין הגדולות והמלאות אשר יעדו לנו נביאי האמת שיהיו בביאת משיח צדקנו, גדולה ביניהם נבואת ישעיהו באמרו: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטן נוהג בם פרה ודב תרעינה, יחדיו ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן, ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". ופירושו כפשוטו כי יברא ה' בריאה חדשה בקרב הארץ ושלא יהיו החיות טורפות. ר"ל אם תקיים את מצות השמיטה בשלמותה יבא אותו זמן אשר הבהמות יאכלו ביחד "וגר זאב עם כבש", "פרה ודב תרעינה", ואף האריה. מלך החיות. יבא ללקוט כי "אריה כבקר יאכל תבן".

[329] וז"ל מדרש הגדה פ' בהר בוא וראה שרצה הקב"ה בישראל ונתן להם ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גויים אמר הקב"ה זרעו שש והשמיטו שביעית שהארץ שלי ואני נתתיה לכם מורשה שנא' כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם לא בחרבך ולא בקשתך אלא אני נותן אותה לכם וז"ל מדה"ג פ' בהר, מפני מה אמר תורה שש שנים תזרע ובשביעית תשמיט אמר הקב"ה לישראל דעו שבששה ימים בראתי עולמי שנא' כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ ובשביעי הנחתי לו שנא' וינח ביום השביעי אל ארץ זו שאני נותן לכם שש שנים התרתי לכם לחרשה ולזרעה ובשביעית תשביתו אותה מחרישה ומזריעה שנא' ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, ובתו"כ שבת לה' כשם שנא' בשבת בראשית כך נאמר בשביעית שבת לה', ועי' ח"א פ"ג הע' 76.

[330] וע"ע ברמב"ן וספורנו, וז"ל הסטייפלר בס' חיי עולם ח"ב עמ' ע"ו עוד מענין שמירת השבת הוא שמיטת הארץ וכתוב בה שבת לה' עיין הרמב"ן ז"ל פ' בהר והוא ענין קדוש ונורא מאוד אשה עונשה חמור כעונש ע"ז ג"ע ושפ"ד שהם ביהרג ואל יעבור כשתנן באפיות פ"ה מיא שעונש הגלות הוא על ג' עבירות החמורות ועל שמיטת הארץ ע"ש. ועל פירות שביעית שלא נהג בהם כדינם דבר בא לעולם וכשתנן התם בארות ובודאי שמיטת הארץ לכל דיניהם כהלכתן הוא תיקון נורא ועצום על קלקול האמונה ר"ל אשרי אנוש יעשה זאת לקיים מצות השמיטה ככל משפטה וחוקתה עכ"ל, ולכא' היהודים שבחו"ל ע"י לימוד עניניה של שביעית, וגם ע"י תמיכתם בשומרי שביעית, יאיר עליהם אור השביעית, וכמש"כ המהרי"ל  דיסקין לברון רוטשילד (עמוד אש עמ' ק') "בטחתי כי הברכה הכתובה בתורה לשומר שביעית כהלכתה, וציויתי את ברכתי וכו' תמצא קן לה גם בפאריז באסמי רום כבודו", והאבני נזר כ' במכתב לתמיכה בשומרי שביעית, "ובכן יהיה זכות השביתה חל על כלל ישראל, שהרי בגלל נדבותם יצא השביתה אל הפועל ואולי יהיה גם תיקון כללי על חטא הקדוש שגלינו מארצינו בעון השמיטה כמבואר בכתוב ובזכות זה ישיב ה' שבותנו ויחזירנו לארצנו ויחננו כימי עולם".

[331] ובמשיב דבר עמ' נ"ז כ' "בהגיע שנה שביעית אפקעתא דמלכא מלך ה' צבאות אלהי הארץ, ועם ה' יושבי חו"ל שמחים לשמוע כי הגיעו לקיים קדושת הארץ ובשמחת לבבם יודו את ה' ואת עמו יושבי הקאלאניות אשר יצאו להיות חלוצים במלחמת החיים תחת השגחת ה' הפרטית בארצו, וכבר שמענו אשר אחר שנתברך בתבואות השדה בשנה זו הששית מה שלא היה כן זה עשר שנים, ואין זה אלא השגחת ה' כדי שימצאו רצון לשמור משמרת התורה וישוב הארץ וכן ירבה נדבות מיראי ה' ושומרי תורה, ובזה יקוים ישוב הארץ בשלימות ברצון ה', וכן יהיו מאמינים שאם לא ישמרו מצות שביעית הרבה עונשים יש למקום ית' כמו עצירת גשמים וארבה וכדומה ח"ו, הכלל יש לנו לדעת ולשום אל לבבנו, דכמו קיום האומה הישראלית תחת זרועות עולם ואין קיומם ע"פ שכל אנושי הטבעי בהליכות עולם, אשר לפי הנראה אין טוב לישראל כי אם להתבולל בעמים ולחפוץ קרבתם בכל האפשר, ואנחנו רואים את ההיפך, שכל מה שאנחנו רוצים להתקרב למעשי אוה"ע ולהתקרב להם יותר מהמדה הדרושה לצרכי פרנסה, המה שונאים אותנו ביותר. וכאשר אנחנו מאבדים צורת ישראל היינו בעיניהם כקוף בפני אדם, וכמאמר הושע הנביא נבלע ישראל ע"כ היו בגוים ככלי אין חפץ בו פי' כשצורת ישראל נבלע בתוך הלב ואינו ניכר בחוץ ע"כ היו בגוים לבוז ולדבר שאין בו חפץ, וכך היא משונה א"י מכל הארצות דעיקר קיומה אין ע"פ טבע הליכות כל ארצות הגוים, ואינה תלויה אלא בהשגחת ה' ע"פ מצותיו, היינו הפרשת תו"מ וכמו שאמר מלאכי ובחנוני נא בזאת וגו', וכן בקיום מצות שביעית כמבואר בתורה, אכן יותר מאשר עלינו לחוש לבטול הישוב ע"י העדר עבודת הארץ בשנה אחת, עלינו לחוש לקלקול יושבי הארץ אשר יהיו הולכי בטל מכל עבודה בשדה שנה שלמה, ובטלה מביאה לידי שעמום הדעת ולידי עבירה ח"ו וע"כ כתוב בתורה פ' בהר באמצע פרשיות שביעית ויובל, ועשיתם את חקותי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם וישבתם על הארץ לבטח, והפי' ע"ז דחוקותי המה המדרשות, ומשפטי אלו הדינים, כדתניא בספרי ובקידושין (דף ל"ז) והמדרשות היינו הכללים שהתורה נדרשת בהם, והמשפטים אלו הדינים היוצאים מן הדרשות, ואמרה תורה אשר בשני השביעית ויובל שאין עבודה בשדה והולכים בטל וגם אין לנו גרנות דגן הנדרשים למלחמה, וא"כ יש סכנת מלחמה אז ע"כ תתעסקו בתלמוד שהן המה המדרשים והדינים היוצאים מהם, ובזה תהיו בטוחים מן המלחמה ותשבו על הארץ לבטח ככה בזה"ז עלינו לשית עצות שלא ילכו אנשי הקאלאניות בטל, ולהעמיד לכל קאלאניע אנשי תורה ומוסר שיטיפו לפני האנשים כפי ערכם בהלכות ואגדות ומוסרים טובים ואמונה בה'".

[332] ואמנם הדבר מסור לחכמים וכמש"כ בחזו"א שביעית סימן י"ח ס"ק ד' "הא דכתיב וכי תאמרו מה נאכל וגו'בשנה השביעית וצויתי את ברכתי, אין הכונה הבטחה  שלא תבוא לידי פקוח נפש ע"י חסרון תבואת שנה שביעית, אלא הבטחת ברכה בשביל שמירת שביעית ומה נאכל דכתיב ר"ל  לא כמו שתחשוב בדרך הטבע ששביתתך תביא לך הפסד ותחיה בחיי צער אלא אצוה לך את הברכה, והבטחה זו אפשר שיגרום החטא לקפחה וגם בברכה אינה אלא לכל ישראל, אבל היחיד יכול ללקות בשביל חברו, ומצות שביתת שביעית נדחית מפני פקוח נפש, ככל מצוות התורה בשעת מצור ומלחמה ואין להם לחם לאכול, ובזה ניחא שהניחו כרכים מלקדש, כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, ולא סמכו על הבטחת ברכה בששית דודאי גם עניים בכלל הברכה, אלא שראו שגברה העניות ולא אמרה תורה לסמוך על הברכה להמנע מהשתדלות המחויבת בדרכי הטבע, ובסמ"ע סי' ס"ז סק"ב פי' כוונת תו' בגיטין ל"ו ב' בהא דלא תיקנו יובל בזה"ז משום דאין רוב הציבור יכולין לעמוד, שאיו הברכה אלא בזמן שהוא מה"ת, ועדיין אינו מתישב הא דלא כבשו עולי בבל והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, אבל למש"כ שאין בי"ד פורשים מלעשות מה שמתחייבים בהשתדלות בשביל הציבור ובשביל עניי הציבור מפני הבטחת ברכה ניחא הכל, ומסתבר דהיתה ברכה גם בבית שני וגם אחר החרבן דבית דין שלמעלה עושים מה שגוזרים בבית דין שלמטה. והברכה נא' אחר שעשו את ההשתדלות, או במקום שנפטרו מהשתדלות, ועד כמה להשתדל, מסור לחכמים ע"פ עיון התורה ברוח קדשם".

[333] ועי' כף החיים סי' א' ס"ק י"ב וסי' תקפ"א ס"ק ע"ה בשם המקובלים דאין אומרים בשנת השמיטה בא"י בתיקון חצות תיקון רחל, משום דנקרא שבת שיש עילוי למלכות ה',  ואע"פ שבשבת אומרים שמיטה הוא ענין שבת של מלכות, ואין שייך בה תיקון רחל (ועי' מכילתא פ' משפטים דס"ד דלא ינהוג שבת בראשית בשמיטה)

[334] והחת"ס בדרשה עיו"כ תתקנ"ב (הובא בספר הזכרון לחת"ס דף ק') "והנה עתה תכלה שנה וקללותיה שנת כל ראש לחלי בעו"ה כאשר ידענו מרוב חלינו בעו"ה אשר עברה עלינו, ותחל עלינו שנה וברכותיה שנת רופא כל בשר לפ"ק, והיא שנת השמיטה לרמז לנו כי לא במקרה ומזל קרה לנו כל מה שעבר עלינו כי זה כל פרי שנת השמיטה להודיע כי לה' הארץ, ויש אשר לא יזרע ולא יאסוף ועשתה התבואה לשלש השנים בטבע המזלות ושבתה הארץ שבת לה', וכשפגמו ישראל בשמיטה גלו וכתיב והלכתם עמי קרי כי הכופר בשנת השמיטה תולה עצמו במקרה ומזל והשומרה אזי כל השנה יש לו דין יום כיפור שנקרא שבתון בפסוק, שמיטה בגימטריא שס"ד כמשחז"ל שס"ד יומי אית לי' רשות לבר מההוא יומא".

[335] האלשיך בפ' בהר כ' "עוד יתכן דרך שני. והוא, כי הלא טרם ידבר הוא יתברך את דברי המצוה הזאת, ראה והנה יתחמץ לבב אנוש באמת באמור מה זאת האמנם תצדק שביתה על הארץ, ומה הארץ אם לא חומר עכור, האם שיח ושיג לה שתשמור שבת מחללו. ואם אמנע עצמי שלא אזרע שדי וכרמי לא אזמור, הלא אני הוא השובת ולא היא כי קרקע עולם היא. על כן להעיר לנו אזן וללמדנו דעת בא האלהים. וטרם גלות מצותו יתברך, זאת אמר למשה יזכיר לישראל הר סיני. וזהו וידבר ה' אל משה, ויהי דבורו כי בהר סיני ראוי לאמר. ופירש ואמר דבר אל בני ישראל אשר אמרתי לך להזכיר הר סיני להם, כי תאמר להם כי בהר סיני נאמר זה למה תדבר בה, מפני כי ואמרת להם כו' ושבתה הארץ. שהוא כאשר נבאר בס"ד, כי הארץ תקנה קדושה בשנה השביעית, כאשר האדם קונה נפש יתירה וקדושה ביום השבת. ועל כן לבל יהיה הדבר כמו זר נחשב בעיניהם, על כן בהזכיר להם סיני כי שם שרתה שכינה והיתה בה קדושה עד צוותו יתברך כי כל הנוגע בהר מות יומת (שמות יט, יב), יתנו אל לבם כי גם פה יהי ה' עם הארץ כאשר היה עם סיני וכו'.

ושמא תאמרו הלא שם היה כי ירד עליו ה' באש ורכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם סיני בקדש (תהלים סח, יח), אך בארץ הלזו מאין לה הדבר הזה. לזה אמר כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן כו'. לומר הנה אתם קדושים אשר בארץ, ועל כן אין איכות הארץ אחר בואכם אליה כאיכות שהיה לה מקודם כי הלא אתם מקדשים אותה. כי הלא כי תבאו אל הארץ איני אומר תלכו אל הארץ, להורות כי לכתכם לה ביאה תחשב, כי שורשי נפשותיכם שם המה בארץ העליונה שלעומתה אשר קדושת העליונה מרחפת עליה תמיד, נמצא כאילו עיקר מציאותם שם הוא. ועל כן בכל מקום אשר יזכיר הליכה אל הארץ אומר לשון ביאה, מה שאין כן לחוץ לארץ כד"א (בראשית כח, י) וילך חרנה, כלומר באים אל עיקרכם כי בהיותכם ביתר מקומות אתם חוץ מרשותכם ועצמיכם. וכמאמרנו על פסוק (בראשית יב, א) לך לך מארצך כו', לומר הליכה זו היא לך כלומר לעצמך כי שורשך בארץ ישראל, ובחוץ לארץ אתה רחוק משורשך.

וזה יאמר פה כי תבאו אל הארץ, כי אתם כמתחברים אל שורשיכם, הנשמות שבכם עם שורשיכם שבארץ העליונה. נמצאת הארץ התחתונה ממוצעת ומחברת בין נפשותיכם לשורשן, שעל כן המשך הקדושה היא דרך הארץ הלזו. הרי שהיא קדושה וגם שאתם בה קדושה. וגם תמצאו הכנה מאתי, כי היא אשר אני נותן לכם, שהם שני דברים אחרים. אחד, כי מתנה שאני נותן ודאי כי קדושה היא מצד עצמה. שנית, היות המתנה לכם, כי אין אדם נותן לבנו בכורו אם לא מיטב שדהו ומיטב כרמו, כך אני נותן לכם מיטב כל העולם כי הכל שלי כי לי הארץ. ועל כן אל תתמהו בדבר, כי ושבתה הארץ ושביתתה היא שבת לה'. כי כאשר בשבת בראשית שישראל שובתים נקרא שבת לה' (שמות כ, י) כי הוא יתברך שובת עמהם כמאמר הכתוב (שם לא, יז) ביני ובין בני ישראל, כך שבת הארץ גם הוא יש לו שייכות בשבת הארץ ותקרא שבת לה'".

[336] האלשיך בפ' בהר כ' "כי אם שבת שבתון יהיה לארץ. כלומר איני אומר לך תשבת הארץ בלבד כי אם שבת שבתון יהיה לארץ, שהוא כי הויה של שבת שבתון יהיה לה מושפע בה. ואותו השבת הוא שבת לה', כי ממנו יתברך היא ההויה אשר תתהוה בה. כי גם הוא יתברך יש לו שייכות בדבר, מעין שבת בראשית שיש לכל איש נפש יתירה מאתו יתברך. וגם הוא יתברך יש לו למעלה שמחה ושביתה לפי בחינתו יתברך, נודעת מאד ליודעים חן. לכן שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר. והוא, כי כאשר בשבת בהיות לאיש נפש יתירה מעולם משולל יחס שום מלאכה ועל כן יחייב את ראשו אם יעשנה, כך הארץ בשנה זו אם בימים שהותרה לך מלאכה שהוא בחול תעשה בה מלאכה, אתה פוגם בשפע קדושת שבת הנשפע בה מעולם העליון שאין בו שייכות מלאכה וכו'".

אך שנת שבתון יהיה לארץ. והוא האמור, כי הויה של שבת שבתון, הוא רוח קדושה, יהיה לה מהעולם העליון, והיא המגדלת פירותיה באופן כי ברוח קדושה מהעולם העליון נתהוו. ואם כן אם תאסוף התבואה, לא תתייחס לאוסף תבואתה כי לא ממנה נתהוו פירותיה, כי אם מהווית קדושה שמעולם העליון אשר הושפע בה. וזהו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, כי על ידי שבת שבתון שיהיה לארץ אינך אוכל תבואתה כי אם שבת הארץ ממש היא לכם לאכלה, כי שבת הארץ גידלה הספיח ההוא, כאילו שבת הארץ תאכלו. ועל כן לא יהיה לך לבדך אתה בעל השדה לאכלה כי אם לכם שהוא לכל בית ישראל. כי הלא אין הפירות ממך ומשדך, כי אינם תבואתה כי אם של השבת בעצמו, והוא אם כן לכל כי כל ישראל יש להם חלק בקדושת העולם העליון של שבת הארץ, ולכן לכולכם תהיה לאכלה וכו'.

הרי כי בעיניך תראה רבוי ברכה היוצאת מאליה כי ודאי תגזור אומר כי אין ספק כי אין זה כי אם הוויית קדושה השורה על האדמה והולידה והצמיחה כברכת ה' אלהיה".

וההפלאה בפנים יפות פ' בהר כ' "ושבתה הארץ שבת לה', פרש"י לשם ה' כשם שנאמר בפ' בראשית, וכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו', נראה פירושו כי האי דכתיב (במדבר ח, יז-יט) כי לי כל בכור וגו' ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו, וכן כתיב בגזל הגר (שם ה, ח) האשם המושב לה' לכהן פירש"י קנאו השם ונתנו לכהן, וכן הוא פירושו בכאן ששנת השמיטה כל פירות שביעית הם קדושים לה' והוא נותנם לכל ישראל, וכן הוא בשבת בראשית דכתיב שבת לה' וכתיב כי קודש היא לכם, כמ"ש חז"ל (ביצה טז.) מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו', ולכך כתיב כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה, כי המחזיק בשדהו כמו בעל הבית הוא גוזל הש"י, וכתיב (לעיל ה, כג) והשיב את הגזילה אשר גזל, ואף שהוא דורות אחרים מחוייבים לשלם גזל אביהם דכתיב (איכה ה, ז) אבותינו חטאו ואינם".

והמהרא"ל צינץ כ' בס' מלא העומר בפ' בהר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וחזר ופרט לך כו' ולבהמתך כו' תהיה כל תבואתה לאכול יראה כמ"ש כ"פ, שהמאכל בה קדושה מספיק שתשפיע בכל ששת ימי השמיטה, כי שבת הארץ לכם לאכלה שכל המאכל של כל שני השבוע תהיה בו קדושה נמשכת משבת הארץ. ולהיות שכל מי שמקודש יותר מסוגל יותר לקבל קדושה לכך פרט לך, תשפיע קדושה לפי מדרגתך. ולעבדך כו' ולבהמתך ולחיה אשר בארצך שהיא בבחינת הארצית, תהיה כל תבואתה לאכול, אכילה בעלמא, או שהוא כדי לאכול הבהמה והחיה ותתעלה ע"י האדם.

וספרת לך שבת שבתות שנים כו' הוא עפ"י האמור לעיל שקדושת שביעית תשפיע לכל שני שבוע עד שיהיו כולם שוים בקדושה, כמו ששת ימי המעשה שיונקים מקדושת השבת".

ובס' קומץ המנחה כ' "והנה כבר ביארנו שכפי הכנת המזון ככה ימשוך האדם לגופו שפע קדושה, לכן בדור המבול נאמר וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה שקלקלו שפע יבול הארץ, ולזה נמשך גסות ועכירות לארץ עד שהתגבר בה כח הזוהמא ותוקף הקליפה, לכן השחיתו את דרכם על הארץ אפילו בהמה וחיה לגודל טומאת הארץ, והנה ראה הוא יתברך להכין הכנת קדושה לארץ במצות השמיטה שמצוה זו תגרום שפע קדושה לארץ עד שיהיה זרע הארץ משפע הקדושה הנשפעת בה וקדושת המאכל תקדש גוף האוכל כי המזון מתהפך לגוף הניזון וכפי קדושת המזון מתקדש גוף הניזון, לכן הוזהרנו בכל הדברים הטמאים כמ"ש אל תשקצו את נפשותיכם, וכל עניני איסורי מאכלות הכל להגביר כח הקדושה, ונאסרו הדברים שיש לס"א אחיזה בהם, וכמו כן נתן הוא יתברך להם מצות השמיטה שיתקדש יבול הארץ ומזה המזון יושפע קדושה לניזונים מן הארץ כי היה מן העפר שהכל ניזונים מן הצמחים, לכן אמר והיתה שבת הארץ היא הקדושה הנשפעת בארץ עד שיהיה מזון שלכם מצד הקדושה לך ולעבדך כו' ולבהמתך תהיה כל תבואתה לאכול, ורמז בזה כי ידוע שכל הנבראים מתעלים במדרגת דומם צומח חי מדבר כי הדומם מתעלה בצומח, והצומח מתעלה בחי שאוכלו ונהפך הצומח לחי מדריגה יתירה, אולם הודיע שקדושת שמיטת הארץ תגרום שהתבואה תאכל הבהמה ר"ל מה שבדרך הטבע קדושת החי מעלה הצומח לסיבת קדושה שתושפע במצות השמיטה תהיה התבואה אוכלת החי המשפעת קדושה בחי והתבואה מעלה את החי לפי גודל קדושה המושפעת בארץ, ואחר שיהיה המזון מצד הקדושה יגרום להם קדושת הגוף לשמור ולעשות הכתוב בתורה ולא יתחזק עליהם יצרא דע"ז שהיה תקיף למאד בזמן ההוא, ולזאת עבירה גוררת עבירה במה שלא שמרו קדושת שביעית, ורמז להם שבע ראשי עבירות לעומת שבע שני שבוע כי דרכו של יצה"ר להתגבר לאט לאט, ומן הקל יסיתנו על החמור עד שכופר בעיקר, וא"כ עיקר יצרא דע"ז שהתגבר עליהם הוא בשביל שחיללו קדושת שביעית וזו מדה כנגד מדה והכתי אתכם גם אני שבע על חטאתיכם, והיא שבע שהיא השמיטה עצמה הנרמזת במדת בת שבע היא תתנקם מהם שבשביל שלא שמרו קדושת השביעית גרם להם חטא ע"ז שהיא החמורה שבחמורות שאמרו עזב ה' את הארץ וכו'.

הנה הוקשה לו מאי טעמא כלומר איזה טעם יש לשביעית שכל הקללות אשר השיגו אותו הדור, יהיה תלוי הכל בשביעית, שאינו רק עשה בעלמא ולמה לא קים להו בדרבה מיניה, שהרי שבע ראשי עבירות אשר חטאו בהם ולמה על ידי בטול מצוה זו של שביעית, היה כל חלי וכל מכה אשר הגיע לאותו הדור ועל זה השיב לו בחכמתו שתכלית מצות השביעית בכדי שתדעו דייקא שהארץ שלי, כי מצוה זו שמשפעת בצמחים ובבעלי חיים, סיבה שלא יתקף עליהם יצרא דע"ז, שאומרים עזב ה' את הארץ וניתנה למזלות וצבא השמים וכפי זה ביטול שביעית מחייב אותם שיענשו על כל אשר חטאו בכל שנים שהרבו לפשוע".

[337] ולהפך פירות וירקות שנעשו בהם עבירות, הם מטמאים את הנפש, והרי אפ' חפץ שנעשה עבירה לפניו, נעשה רושם שיכול להשפיע על הסביבה, כמש"כ בביה"ל פ' נח, וכידוע מהחזו"א כשקונים בית ממחלל שבת לצבוע את הבית, ובהקדמת ר' יצחק כהנא לספרו [והובא בהקדמה להגדת הגר"א] בשם רמ"מ משקלאו ששמע מרב א' ששמע מהגר"א דאם קונים קלף לכתוב עליו ספר לתינוק, והמוכר לקח בהקפה באופן שיש בו אבק ריבית וכיוצא בזה ענין איסור במקח אזי מיד שורה על הנייר שקנה רוח הטומאה מענין איסור הנ"ל, וזה גורם שלא יוכל לעשות המצוה בשלימות, או בתורה שישכח, או שטבעו של התינוק המתחיל קשה לקבל עליו עול תורה, ולכך ר' חייא עשה הכל בעצמו עיי"ש, והוא מרומז בביאור הגר"א על האידרא פ' נשא שלכך למדו תחת האילנות ולא בבית שמא היה בו מעשה שלא בכוונה קדושה, ולכך הסתופפו תחת מעשי הקב"ה שיוכל לשרות שם השכינה, וע"ע באורות הגר"א עמ' ש"ג בשם ר"א בן הגר"א בשם הגר"א שאם היו בונים בית הכנסת באופן שאף הקרדום שחוטב העצים היה נעשה במחשבה לשם שמים בכוונה לא היו מתפללים באותו בהיכ"נ שלא בכוונה, ובאבן שלמה פ"ח ס"ד הערה ג' בשם מהר"ח מולז'ין שהלומד בדפוס אדם שאינו הגון לא יצליח בלימודו, וע"ע עמודי שש שס"ו.

ק"ו באופן שכל יצירת הדבר באיסור כמו זריעה בשבת ושביעית, ונעבד בשבת ושביעית, וכלאים, דבודאי טומאה שוכנת עליו, אע"פ שהוא מותר, וכן בהמות האוכלות ספיחין החלב מותר, אם אוכלת דברים אחרים שחרית וערבית, ולדעת הפרמ"ג הובא במ"ב סי' תמ"ח ס"ק ל"ג אסור לשתות החלב, ובשפתי דעת יור"ד סי' ס' נסתפק בזה (ובפסח נוהגין להחמיר כוותיה) אעפ"כ בודאי טומאה יש בחלב, וכן בפיטום התרנגולים המטילות, דג"כ תלוי במחלו' הנ"ל, באופן שהם כבר בני שנה שאין רוב ימיהם באיסור, ועי' ש"ך סי' ס' ס"ק ה' בשם הת"ח דלכתחילה אסור לקנות בהמה כזו, אף אם היא מותרת, אך הנשחטות והן המטילות שלא היה רוב ימהם בהיתר, וכן בעגלים המתפטמים לשחיטה או פרות צעירות הנכנסות לחלב, וכן דגים, נאסרין אם רוב ימיהם נתפטמו מאיסור, כמש"כ בשו"ע יור"ד סי' ס' ועי' פרמ"ג שם שכ' בתחילה דאסורי אכילה אסור משום מראית העין אם הדבר ידוע, ובאיסורי הנאה אסור, אך בסוף כ' "ואם אכלה כל ימיה דברים המותרים ואסורים לתו' אסור לכתכילה ולאו"ה משום מ"ע ולמרדכי שרי ואם כל ימיה או משחרית לשחרית או ינקה בקטנותם מטמאה להתוס' דיעבד אסור ולהמרדכי לכתכילה שרי ולאו"ה לכתכילה אסור מכ"ש דזוז"ג", וספיחין אסורין להאכיל לבהמה כמבו' בחזו"א סי' ט' סק"ו ובסדר השביעית סק"ו, וגם במאכל בהמה יש איסור ספיחין כמש"כ בסי' ט' ס"ק י"ז, ועי' ח"ב הע' 57, ובסי'  י"ג ס"ק ט"ז ד"ה ויש כ' "דאין ספיחין אסורי הנאה אלא אסרו אכילתן ושאר תשמישים", וא"כ הו"ל כמו טבל ותרומה שאסור בהנאה של כילוי ואמרי' בע"ז מ"ט דפרה תרזה, וכיון שנזרעו בשביעית יש בהן גם איסור נזרע ונעבד, ושמור, דלמאן דאסר להרבה מהם הוא אסור מן התורה, ולכא' הוה כאיסורי הנאה, ולהרמב"ן שהובא בביאור הגר"א סי' קמ"ב ס"ק כ"ט דזה וזה גורם מותר רק בשבאו שניהם בב"א, שהם מעורבין כגון זבל וקרקע, אבל צל וקרקע אסור, וכ"ה שי' התו' בע"ז מ"ט ע"א ד"ה שאם, הובא בפרמ"ג סי' ס', לכא' בכל גווני אסור דהו"ל כצל וקרקע, ואף שהבהמה שותה מים צ"ל דעיקר פטומם הוא מהאכילה, אך צ"ע דברמב"ם בפהמ"ש ע"ז מ"ח ע"ב כ' בין גורמי ההיתר גם שמש ומים, משמע שהם סיבה להתיר, רק אם נחלק בין צמחים לבע"ח, וצריך ביאור מאי שנא.

 אך כפי שבררתי בכל שנה כ30 אחוז מאכילת פרות החולבות, וכן בעגלים המתפטמים ברפתות, ו15 אחוז ממאכל עופות ודגים מא"י, ובשביעית מהנזרע והנקצר בשביעית, (באיסור נזרע נעבד ומשומר וספיחים) והפרות אם לא יאכלו האיסור לא יוכלו לתפקד כראוי, ולא יספקו חלב כראוי, ולגבי איסור החלב להפרמ"ג יל"ד, וכן יל"ד במטילות דלכאו' דמי לחלב אך כפי ששמעתי מניעתם אינו מפריע לתפקודם.

 אך מפסח תשס"ח עד פסח תשס"ט בעוה"ר יהיה ריבוי מכל שנה כיון שממשלת הרשע הציוני נותנת 10 מליון שקל, כדי להכניס 100 אלף טון חיטה לצורך אכילת בהמות, ובחולבות ובמתפטמות צפוי שיהיה יותר ממחצה, וא"כ אף לשאר האחרונים אסור שהרי לא התירו רק באוכלת דברים אחרים שחרית וערבית, וגם הבית אפרים שהתיר היינו מטעם שאין החמץ אסור על הגוי עיי"ש בשע"ת, אבל הכא מאכילה באיסור, אך להח"א בבינת אדם מותר בכל גווני עי"ש, ובעופות ודגים צפוי תוספת של עוד 15 אחוז ויחד זה 30 אחוז, .

ושוב שמעתי בשם החזו"א שהחלב מותר כיון שהאיסור רק בתשמיש, והכוונה לכאו' דהו"ל כמבשל בספיחין, דלכאו' אין התבשיל נאסר, אך צ"ע דהכא האוכל מתחלף לחלב, וע"י כמיכלים ניתן לעשות כן ע"י אדם, וא"כ אף שפנים חדשות באו לכאן אין לך שימוש גדול מזה, רק אם נימא דעל נשתנה לא גזרו וצ"ע  מנלן.

אך לגבי טומאה לא יועיל מה שמותר, וגם הרי ברמ"א יור"ד סי' פ"א סעיף ז' כ' "וכן לא תאכל המינקת אפ' ישראלית דברים האסוריםוכן התינוק בעצמו כי כל זה מזיק לו בזקנותו", וכ' הש"ך ס"ק כ"ד "ונ"מ אם היא חולה בענין שצריך להאכילה דברים האסורים לא יתן האב לתינוק לינק ממנה אלא ישכור לו מינקת אחרת ישראלית ", וכ"ה בט"ז דמיירי במקום פקו"נ , וכ' הפמ"ג בש"ד "אף שהמינקת מותרת משום רפואה לא תניק באותן הימים דמטמטם הלב", והמקור מאו"ז פ"ב דע"ז והובא בהגהות אשרי שם, והוכיח מאימיה דאחר שאכלה במקום פקו"נ ואעפ"כ הזיק לו, והובא בביאור הגר"א ס"ק ל"ג, ולכאו' בהמה שעיקר  מאכלה איסור ג"כ מטמטם דמ"ש.

אך בדבש דבורים אם הדבורים מוצצים פרחי הנזרע בשביעית, וכן פרחי אילן הנעבד בשביעת,  הרי אין שייך זו"ז גורם דהרי מבו' בבכורות ז' ע"ב  דמותר מפני שאין מתמצות מגופן, ואם מוצצות גם פרחי היתר צריך לדעת מהו הרוב, ואם מוצצות פרחי ספיחין הגדלים מאיליהן לכא' כיון שעומד לפרי הוה כמו הקש המותר לבהמה, אף שפרחי בשמים יש בהם ספיחין, כמש"כ בחזו"א סי' י"ד סק"ט, ובסי' ט' סק"ד דכל הצמחים יש בהם איסור ספיחין, ועי' ח"ב פ"ב הע' 57, ולפ"ז גם אם מוצצים פרחי נוי הדבש אסור. 

וכן הנזרעים במוצאי שביעית מהנזרע בשביעית, דלכא' אין להם היתר רק מדין זו"ז גורם, ואם אין זרעם כלה אסורין, הרי זו"ז גורם אסור לעשות לכתחילה כמבו' ביור"ד רצ"ד סעיף י"ב ובש"ך סי' קמ"ב ס"ק כ"ה וכ"ו, וסי' ס' סק"ה, ולכא' הדין של הש"ך בשם תו"ח דאסור לקנות בהמה של זו"ז גורם, הוא לכא' בכל דבר שהותר בזו"ז גורם, ואותם שהם שתילים בודאי נאסרים אף אם נזרעו בשמינית, וכמש"כ חלק א' פ"א סעיף ג', וכבר כ' בהקדמה הע' 7, דאם אנו נתאחד לזעוק ע"ז, לא נכשל בכל הטומאה הזאת, וכ"ש באיסורין הנ"ל.

[338] וכידוע יקראו החכמים עוה"ב לא בלבד לעולם הנשמות אלא ג"כ לזמן המשיח, ועל שניהם אמר "העוה"ז דומה לפרוזדור בפני העוה"ב", כי הרבה ענינים תקן השי"ת לזכר ולאמונה, מה שיהיה בעוה"ב "וצדיק באמונתו יחיה", והנה ענינינו אחד מהם, כי באה שיפקירו בשנת השמיטה לבהמות ולחיות, הוא אות וסימן למה שהיה ויהיה, כי לא יאכלו עוד לחם בזעת אפיים והחיות לא יזיקו ולא ירעו עם הבהמות".

[339] ולכך אחר שנת השמיטה ציוותה התורה להקהיל אנשים נשים וטף וגרים "למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה', "ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עוברין את הירדן שמה לרשתה" וכ' הרמב"ם פ"ג מחגיגה הל' א' שהמצוה "לקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצוות ומחזיקות ידיהם בדת האמת", וההל' ו' וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ורעידה כיום שניתנה בו בסיני אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתירה ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומהי הגבורה שומעה שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הקל".

ובסהמ"צ לבעל ס' הבתים כ' במצוה ק"ל "וכדי שלא יקשה לאדם שמיטת הקרקע ולחזק השגחת ה' בנו באו פסוקים רבים על זה אמרו ושמרתם את חקתי וגו' ונתנה הארץ פריה וכי תאמר מה נאכל וגו' וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית וגו' וכדי שיתחזק ההמון באמונת ה' והשגחתו דבוקה בנו ויאמינו בתורה שהוא עקר הכל היה קורא המלך התורה בסכות בשנה השביעית באזני האנשים והנשים והטף למען יראה להם כאלו קבלו עתה התורה וכדי שיתעוררו ללמוד התורה זה הזמן שאין בו טורח ויגיעה ושנה זו אין בה תרומות ומעשרות שאז יד הכל שוה בפירות הארץ והיו כעם ככהן אין להם חלק בעבודת הארץ יהיו אז פנויים כולם להבין בדרכי התורה כמו שהכהנים והלויים פנויים בכל זמן", (ועי' גם בחיזקוני שכ' "הקהל את העם שהכל פנויים ואין אוסף לבית כלום כי הכל הפקר", וזהו כונת האבן עזרא שכ' "מקץ שבע שנים תחילת השנה", ואין כוונתו שקורין בתחילת השמיטה ח"ו דהרי כתוב מקץ, וגם החיזקוני נקט כלשונו תחילת השנה ואעפ"כ כ' דהוא במוצאי שביעית).

שע"י השמיטה בא חיזוק לכל התורה וכמש"כ החזו"א בהע' 1 "שמירתה היא דחיפה עצומה לקיום התורה כולה.

ולכך אחר השמיטה מחזקין את דת האמת, וזה חיזוק "לכל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עוברין את הירדן שמה לרשתה", שהוא בא"י ששם יש מצות השמיטה, שעי"ז יוכל להתקיים מצות הקהל.

ובכלי יקר כ' "וזהו ג"כ טעם הקהל זה כי נוסף על לקיחת ד' מינים אלו ביום הראשון של חג ציוה ה' לעשות עוד רושם דומה לזה מקץ ז' שנים כי שנת השמיטה גורם ג"כ ההקהל והשלום ע"י שלא יזרע ולא יצמיח בו ואכלו אביוני עמו כי אינו רשאי להחזיק בתבואת שנת השבע כבעל הבית וזה בלי ספק סיבת השלום כי כל דברי ריבות נמשכין ממדת שלי שלי זה אומר כולה שלי כל זה אינו כ"כ בשנה השביעית כי בקום ועשה אין הכל שוים אבל בשב ואל תעשה הכל שוין וזה באמת ענין השלום וכן בחג הסוכות שכ"א יוצא מדירת קבע לדירת ארעי ויושב תחת סוכת שלומו הנה ביום ראשון של חוה"מ נמצטוה המלך לעשות רושם על השלום וזהו ענין ההקהל כי כל זה הכנה אל תשובה וקורא לפניהם מן אלה הדברים בדברי כיבושים ותוכחות.

[i] והנה רוב ראשונים סוברים דקדשה לעת"ל, רק חסר התנאי דביאת כולכם, ולכאו' א"א לומר דדי בס' ריבוא דהרי בסוף בית שני היו בא"י בהר המלך בלבד 234 מליון ושש מאות אלף איש כדאמרי' בגיטין נ"ז, ושם ע"ב מבואר דבביתר נהרגו או 4 מליון או 40 מליון איש, ושם נ"ח ע"א איתא שהיו בביתר 640 אלף תינוקות של בית רבן, ובירו' תענית פ"ד הל' ה' שנהרגו בביתר 800 מליון איש, [והא דאיתא בפסחים ס"ד שהיו בירושלים בזמן אגריפס לכה"פ 12 מליון איש, ואפשר 60 מליון או 120 מליון אין ראיה דאפשר שהיו מחו"ל, והרי בב"מ כ"ח מבואר שבאו הרבה מחו"ל, אמנם קצת צ"ע מהגמ' בגיטין, וליכא למימר שבזמן החורבן היו יותר, דינאי קדים לאגריפס והגמ' קאמר ס' רבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך וכו'] אך צ"ע שראיתי בשם ישועות מלכו פ"א מתרומות הכ"ו, דס' ריבוא הוי ביאת כולכם, והרי רש"י גיטין ל"ו והרמב"ם פ"י משמיטה הל' ג' כ' דבבית שני לא נהג יובל, ובע"כ שהיו כנגד מספר זה יותר מבנ"י בחו"ל, אך י"ל שלא היו מרוב שבטים.

ובזמה"ז אם יהיו 10 מליון מבנ"י בא"י שהוא רוב מבנ"י הידועים בעולם כ18 מליון, לכא' יהיה ביאת כולכם להיות שמיטה מן התורה אי לא קיי"ל כרבי, וכן בתרו"מ וחלה מדאורייתא, אך בחזו"א סי' כ"א ס"ק ה' מצדד דאף אם יבואו רוב ישראל לא יתחייבו בחלה מה"ת, ודבריו צ"ב, וע"ע בסי' ג' ס"ק ט"ו.

ואפי' לרבי שינהג יובל, ואמנם בחזו"א סי' כ"א ס"ק ב' כ' דאין שייך שינהג יובל כיון דאין אנו בקיאים ביחוסי שבטים, וגם כיון שיהיה חלוקה חדשה בטלה חלוקה הראשונה, וממילא אין שייך שיהא כל שבט בחלקו, [והא דחלוקה חדשה כ' ג"כ בסי' ג' סק"ו ד"ה ולהאמור] וצ"ע שהרי כ' תו' ב"ב מ"ד בשם י"מ, והר"ן סופ"ק דגיטין בשם הגאונים, והרמב"ם פ"ג משלוחין ה"ז דיש חלק לכל אחד בא"י, וכן הוכיח מדבריו בחזו"א שם ס"ק ה', ולגבי מעורבים דצריך שכל שבט ישב כתקונו, צ"ע גדרו דהרי היו קונים זמ"ז, ואם רוב שבט קנה משבט אחר יבטל היובל, וגם אם ירשו מאבי אמם יבטל היובל, ובע"כ דכיון דהחלוקה ברורה יובל נוהג, ואז כיון דלדידן החלוקה ברורה ינהג יובל, ועוד דכיון דפסק הרמב"ם בפ"י משמיטה הל' כ' דהאחין שחלקו לקוחות הן, א"כ לא היה אחד מישראל שהיה יושב בחלקו, אך היו יושבין בחלק של השבט, ואולי זה מקרי כתיקונן וצ"ע, ואולי כתקונן היינו שאין א' יושב על של חבירו שלא כדין, ובזמה"ז כיון שיושבין שלא כדין אין יובל נוהג, אבל אחר שתיקנו חז"ל ירושת הבעל, א"כ היו הרבה שלא היו יושבין כדין תורה, וצ"ל דהפקר בי"ד חשוב כמכירה, וכל יובל הו"ל מכירה חדשה, אך י"ל דאף שבטל החלוקה עדיין לכל אחד יש חלק וכל א' שותף בכל א"י לד"א, ולכך הו"ל מעורבים, אך בסי' ג' סק"ו ד"ה ומטעם כ' דלמ"ד קדושה ראשונה לא בטלה, "דאם יבואו רוב ישראל טרם שישובו מלך ונביא וסנהדרין נמי יתחייבו בתרומ"ע דלא בעינן שיהא כל אחד מכיר בשלו".

ואז יצטרכו למנות שני המעשרות, והשמיטה במנין חדש, כפי שהיה בביאת הארץ, וכמבו' בתו' ערכין י"ב ע"ב ד"ה הנך [ומש"כ תו' שם דלרבנן לא בטל המנין של יובל אף שבטל יובל, עי' באורו בחזו"א סי' ג' סק"ה] אך לשי' ר"י שהובא ברמ"א יור"ד סי' של"א סעיף ב' דתרו"מ דאורייתא בזמה"ז [ועי' בצבי לצדיק סעיף י"א בשם החרדים דהרבה ראשונים ס"ל כן, וכן הוא שי' הראב"ד פ"א מתרומות הל' כ"ו] א"כ שנות המעשר מנינן, הלכך אף אם שמיטה דרבנן דבעינן ביאת כולכם כיון כתיב כי תבואו [משא"כ תרו"מ דלא בעי ביאת כולכם כמש"כ הטור, אך הרמב"ם סופ"א מתרומות ס"ל דתרו"מ כחלה] וכאשר יהא ביאת כולכם, כיון דלענין מעשרות יש מנין אי"צ מנין חדש, אך לשי' רש"י כתובות כ"ה דהמעשרות תלוי במנין השמיטה, א"כ א"א שיהיה מעשרות דאורייתא ושמיטה דרבנן, אך בב"מ פ"ה ד"ה נתחייבו ובנדה מ"ז ד"ה ולא, וכן בר"ש, וראב"ד ורבינו הלל בתו"כ ריש פ' בהר מבואר שאין מעשר תלוי בשמיטה, וכן בהל' א"י לטור כ' דבבית שני לאחר שהחזיקו וכ"ש בימי מלכי חשמונאי היה מעשר מן התורה, אף דשביעית לא נהג מן התורה, וגם לרש"י מסקנת החזו"א סי' ט' ס"ק י"ח דאחר שנתחייבו לא פקע מעשרות בשביל שביעית שנתבטלה, וגם לפמש"כ בביה"ל דלמ"ד קדשה לעת"ל יש קיום דאורייתא למצוות התלויות בארץ, והובא בפ"ג סעיף ט"ז אות ב' עי"ש, א"כ לא יצטרכו מנין אחר.

ואז לא יועיל פרוזבול, לדעת תו' והרמב"ם דהפקר בי"ד שתי' רבא בגיטין ל"ו הוא רק בשביעית דרבנן, אבל לדעת רש"י והראב"ד והרשב"א והר"ן גם אם יהיה דאורייתא יועיל פרוזבול לרבא והב"י חו"מ סי' ס"ז הביא פלוגתא זו.

דאז יש להסתפק אולי איכא רוב מכל שבט, [ולדעת ר"ת גיטין ל"ו מהני מיעוט מכל שבט, ובפסקי תו' ערכין ל"א כ' שכשיש א' או שניים מכל שבט מהני, ואם קדושה ראשונה בטלה, ורק קדושה שניה קדשה לעת"ל,יהיה שייך יובל רק לר"ת, דהרי בני גד ובני ראובן לא יועיל שיהיו בחלקם שהרי לא נתקדש,אך כיון שיש מקומות בעבר הירדן שנתקדשו וכמש"כ בחלק א' פ"ז הע' 149, ממילא יכולין להתיישב במקומותאלו כיון דדי במיעוט] ואף דבעוה"ר הרבה מהם עדיין אינם שומרים תורה ומצות מהני, שהרי בזמן מלכי ישראל הרשעים נשכח התורה מישראל, כמש"כ הרמב"ן בפ' נשא, ואעפ"כ לא בטל היובל.

בכ"ז י"ל דאם צריך לביאת כולכם שיהיה תחת שלטון ישראל, א"כ כיון דכתיב במדבר ל"ב כ"ב ונכבשה הארץ לפני ה' היינו רק אם הכיבוש נעשה בשם ה', וניכר שליטת ה' על הארץ, אבל כיבוש של ככל הגוים בית ישראל, ואין שם ה' נקרא ע"ז, ולהיפך הוא נעשה למרוד בה', אין לו שם כיבוש ישראל, משא"כ מלכי ישראל הרשעים, אחאב מסר נפשו שלא למסור ס"ת לארם, והיו יודעים לדרוש את התורה, והיו דנים ע"פ התורה כמבו' במעשה דנבות, אך יצרם גבר עליהם ועי' סנהדרין ק"ב.

ואמנם שיעבוד האומות אינו מפקיע שהרי גם בימי עזרא היה שיעבוד של מלכי פרס, והיה שער שושן שכ' בגמ' מנחות צ"ח שעשו כדי שיזכרו לפחד מן המלכות, אך כל זמן שנמצאים תחת שלטון הרשע הציוני לא יהיה כיבוש ישראל.

וגם מש"כ בהל' א"י להטור "שאם תהיה עיר אחת בא"י מיוחדת לישראל והשדות מיוחדות לישראל ולא יהיה עליהם אימת גוי שיוכל לגרשם ממנה זו היא קדושתה וחייב במעשר דאורייתא", ועיי"ש שזה אפ' בעולי מצרים, מ"מ ג"כ כנ"ל דכל זמן שנמצאים תחת שלטון הרשע הציוני זהו הנוגש, וגם י"ל דהטור בעי שלטון דומיא דחשמונאים כמש"כ מתחילה דכיבוש עזרא לא מחייב כיון שהיו תחת פרס, א"כ בזמה"ז אנו תחת שלטון האו"מ.

וגם מש"כ הר"ח במו"ק ב' ע"ב "והאידנא דאין שמיטה בקרקע שא"י בידי עובדי כוכבים היא שביעית בזמה"ז דרבנן" משמע שאם יהיה ביד ישראל יהיה מן התורה, עדיין כל זמן שנמצאים תחת שלטון הרשע הציוני, לא יהיה דאורייתא, וגם י"ל דכוונתו דבטלה הקדושה ע"י כיבוש העכו"ם, אך אין כוונתו דכל זמן שיש גויים שעובדין בה, ואין ידינו תקיפה שינהג שמיטת קרקע, אין שמיטת כספים, ולזה אולי מהני רוב א"י, דהרי בימי בית ראשון שביטלו רוב ישראל שמיטין, ואעפ"כ לא בטל יובל.

[ii] וכמו אצל הנאצים ימ"ש מרכוש הנשדד מהיהודים עשו את ההשמדה, כך גם במחנה ההשמדה לנשמות, ובעוה"ר נתקיים ורדו בכם שונאיכם וכ' רש"י שאיני מעמיד שונאים אלא מכם בכם וכו' אבל בשעה שאעמיד עליהם מכם ובכם הם מחפשים אחר המטמניות שלכם שנא' במיכה ג' שנאי טוב ואהבי רע גזלי עורם מעליהם ושארם מעל עצמותם ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטו ואת עצמתיהם פצחו וגו', שע"י הכסף הנשדד מעמנו עושים את ההשמדה של גדול המחטיאו, שהרי בכל חפץ יש לכה"פ אלף בני אדם שכל א' מהם צריך לשלם מס הכנסה, ושאר הוצאות של מיסי רכב וארנונה, ולכך צריך יותר לפרנסתו, ודורש יותר על עבודתו, דבמפעל יש את הפועלים שבנו את הבנין, ואת המכונות את מערכת החשמל והמים והטלפון ,והבאת חלקים מחו"ל שצריך לשלם עליהם מכס, משאיות להביא את המחומר שמהם נבנה המפעל והמכונות, ואח"כ עובדי המפעל, שכ"א צריך לשלם מיסים, וכל המשאיות של המפעל יש עליהם מכס, ומס וביטוחים, וגם הקרקע שנבנה ע"ז המפעל שילמו עליו מס, ועוד משלמים ארנונה של מפעל, סה"כ אחר סיכום כל המיסים מתחילים להרויח, ואח"כ יש את בעלי החנויות שג"כ משלמים מס וארנונא, ושלמו מס בעת קנית החנות, לכך כל חפץ שעולה למשל עשרה שקל תשעה שקל לממשלת השמד ואחד למחיר האמיתי של החפץ, א"כ בכל חפץ 90 אחוז ממנו נלקח להשמדה, ורק אחוז אחד לחפץ עצמו, ובאמת כל הנ"ל לסבר את האוזן, אבל באמת שכמעט בכל חפץ משתתפים כל העובדים בא"י, והרבה מחו"ל, כי המפעל הנ"ל שנבנה ע"י אלף בנ"א הרי כל חומר שבנו את המפעל, ומשתמשים במפעל, נעשה ג"כ במפעל של אלף בנ"א, כגון הבטון החול הבלוקים הריצוף החשמל, וגם כל המפעל פועל על חשמל שמופעל ע"י עשרות אלפי בנ"א בחברת חשמל, וכן חברת הטלפון והמים, וכל א' מהמפעלים האלו ג"כ נבנה ע"י מכונות ממפעלים אחרים, ויש את הדלק של כל המכוניות והמשאיות שעשו את כל המפעלים, ושהפועלים נוסעים בהם, וכל אחד מהם קונה דירה ורהיטים ואוכל ומשלם מיסים, וכל אלו גם נעשו במפעלים שכ"א מהם בנוי מהרבה מפעלים, וגם כל א' מהם למד מלאכתו, והיה צריך לשלם למורים שהם משלמים מיסים, שכל אלו כלולים בחפץ שאלולי המיסים הכל היה יותר בזול, ממילא כל המיסים הנ"ל משולם בסוף ב-90 אחוז מהחפץ.

[ג] כ' האלשיך בפ' בהר כ' "אומרו (שם) ושבתה הארץ שבת לה', כי הלא אחר כי שבת הארץ היא לבלתי חרוש ולבלתי זרוע היה ראוי יתלה הדבר באנשים. ולא עוד כי אם הארץ הלזו הנשמה לה או רוח ונפש לייחס השביתה אליה לאמר ושבתה הארץ, כי מן הראוי היה יאמר ותשבתו שבת הארץ לה' וכו'.

כי למען כל העולם יבינו וישכילו זאת, כי בתתי את הארץ לישראל אעשה להם עזר כנגד האומות במה שארמוז בגוף הארץ בריאת העולם, למען יתנו אל לבם שהוא למען יזכרו כי הוא יתברך אשר בראה נתנה לאשר חפץ לנותנה, ולא דרך לסטאות כבשוה ישראל. והוא בשבת הארץ שהוא זכר למעשה בראשית, לרמוז בה כי הוא יתברך בראה והוא נתנה. וזהו אומרו דבר אל בני ישראל [וכו'] כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן, למה שיראו כי אני נותן אותה ואינם לסטים שגזלו נחלת גוים. על כן ושבתה הארץ עצמה שנתתי שבת לה', להורות בה כי הוא יתברך בראה והוא נתנה. ועל כן אין צריך עשות זכר זה גם בחוץ לארץ. כי אין העיקר על הרמז מצד הענין בעצמו כשבת בראשית רק על דבר מתנת הארץ כמדובר".

[ד] ההפלאה בפנים יפות פ' בהר כ' "כי תבואו אל הארץ וגו', ושבתה הארץ וגו', לכאורה הוא מיותר דלא ה"ל למימר אלא כי תבואו אל הארץ שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית שבת שבתון, ונראה הרמז בזה כמ"ש בשבת בראשית בזוהר (יתרו פח.) בפסוק ויברך אלהים את יום השביעי כיון דלא נחית ביה מזונא מה ברכתיה אשתכח ביה אלא הכי תני כל ברכאין ביום השביעי תליא, ומההוא יומא מתברכין כל שיתא יומין, להכי אמר הקב"ה למשה בתחילת ירידת המן (שמות טז, ה) והיה ביום השישי והכינו שכל השבוע מקבלת השפע מיום השבת של אחריו, וע"ז אמר הכתוב (איוב מא, ג) מי הקדימני ואשלם, שכל השבוע מקבלת מיום השבת של אחריו, וז"ש הכתוב (שמות כ, ח-ט) זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, שבזכות יום השבת תצליח במעשה ידיך, כמו כן בשמיטה הנקראת שבת ממנה בא השפע לשש שנים שלפניה, והיינו דכתיב שש שנים תעשה מעשיך כי תצליח מעשיך בשביל שביתת שנה השביעית, וכמו שצריך לזכור לקדש יום השבת מיום ראשון, כן היה המצוה שיקבלו עליהם שביתת השמיטה מתחילת ביאתן לארץ, והיינו דכתיב כי תבואו וגו' מיד יקבל עליו ושבתה הארץ שבת לה', והיינו דכתיב בתר הכי והיתה שבת הארץ לכם לאכלהשבזכות שנת השמיטה יהיה הברכה כל ימות השבוע".

והמהרא"ל צינץ בס' קומץ המנחה פ' בהר כ' ג"כ "והנה בבאם לארץ יהיה ענין השבת של שמיטה כאשר היה השבת לה' במעשה בראשית שקדמו ששה ימים לשבת וכל קבלת שפע הקדושה של כל הששת ימים היה משבת העתידה, לכן אמר שכי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם ר"ל בתחלת ביאה, שאז אין לחלק שפע קדושת השביעית שעדיין לא קדם, רק כמו שבת לה' במעשה בראשית לכן שש שנים תזרע שדך והשביעית שבת לה'".

אך לענין שמיטת דורות יש חילוק ביניהם, דלהפלאה מתחלק השפע כמו בשבת דג' שלאחריה של שבת הקודמת וג' אחרונות של  שבת הבאה, וכך בשמיטה, אבל להמרא"ל צינץ שמיטה תמיד כמו שבת בראשית דהשישה  שנים שייכים לשמיטה הבאה.