ג' בשלח תשס"ח
 

בס"ד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

      ‏יום ראשון כ"ז תשרי תשס"ט

 

מאמר: תוכחה פרטית

העוסק בענייני תוכחה והערות של תיקון

בעניינים הנפגשים בהם יום יום

 

הקדמה

 

הנה ידוע גודל החשכה והקדרות השורר בעולם, מבחינה רוחנית. והעצה שנכתבה כבר בדברי הנביאים על תקופה קשה זו: אז נדברו כו' ויקשב ה' וישמע, ויכתב ספר זכרון כו'. כלומר שיישרו וידריכו ויחזקו זא"ז. וע"ז בא לנו המצוה הק' 'הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא'. אך דא עקא שהיצה"ר מקלקל את הדרך הזו, ע"י שמעוות ומעקם דרכי התוכחה שהיא מגן גדול בפני הפורעניות כמ"ש חז"ל, [ושכרה עצום ונשגב לאין שיעור וחקר, כידוע מכל הספרים הק' ומדברי חז"ל]. ולכן הרבה נכשלים בתוכחה שלא כהוגן, שאינה מתקבלת ואולי אף גורמת להרחיק רח"ל, ומשו"כ רבים הפסיקו כלל לקיים מצוה קדושה ויסודית זו אשר עליה נכרתו כ"כ הרבה בריתות כמבואר בסוטה. ואיש לדרכו פנו בעסקין דלהון כו', עד אשר קרן תורת ה' ועבודתו ית"ש וקרן הקדושה ורוממות עם ישראל נפלו למדרגה שפלה ביותר, ונתקיים בנו סוף יעודן של הקללות דעקד"מ 'ואין תוכחה'. וכ"ז נכתב רבות בדברי הנביאים – נביאי האמת והצדק בנבואה לדורות. וכדכתיב בהושע [ד', ד']: 'אך איש אל ירב ואל יוכח איש, ועמך כמריבי כהן'. עי' רש"י הק' שם.

ולא נותר כמעט תוכחה אלא למגידי שיעורי מוסר ודרשות ברבים, המדברים בצורה כללית ומאד עדינה ובלתי מחייבת, וגם המגיעים אליהם הם החזקים ביותר באותו נושא.

מלבד זאת, דברי תוכחה נשמעים הרבה יותר כאשר הם נאמרים בפרטיות איש אל רעהו מתוך ידיעה והכרה וחיבה ודאגה כנה, ולא מתוך מאן דהו דמתקרי 'רב ושופט' המשקף ומייצג סמכות עליונה ונכבדה. וכמ"ש היערות דבש, כי אם יאמר איש לרעהו כערכו: 'הבה אחי, נחשוב לעתידנו הנצחי ונראה להתחזק בלימוד התורה ובקיום המצוות ובעבודת ה' ' , בודאי יועיל הרבה יותר פי אלף מאשר שמיעת דברי מוסר ותוכחה מפי שלי, הרב המוכיח בשערים. כי זה נאמר בטבעיות ובכנות גדולה ויש בזה אמון רב כי הדברים נאמרים לאמיתם.

 

ובודאי אמת הדבר ששפלות הדור גורמת להרחיק תוכחה, אך יש עלינו לטכס עצות איך יהיו דברי התוכחה נשמעים ומתקבלים, וכמו שהזהירונו והדריכונו חכמינו ז"ל. וכבר כ"ז רמזה התורה 'הוכח תוכיח כו' ולא תשא עליו חטא'.

לכן באתי אני הק' בנסיון לערוך כמה עצות וכללים בענין התוכחה הפרטית [וגם תועלת בזה לתוכחה הכללית בציבור] איש לרעהו ואשה לרעותה, ודומה שיהיה זה לעזר גדול שיהיו הדברים היוצאים מלב נכון לש"ש [בצירוף תפילה לה' כמובן] מתקבלים ועושים פרי הילולים לחזוק התורה והקדושה בישראל.

ועיני לשמיא נטלית, בתפילה שלא אכשל חלילה, ואזכה להגיש דברים נכונים ותועלתיים ואזכה אף אני להתחזק ולהתעורר ולקיים, לשמור ולעשות רצונו של השי"ת, המשתוקק לקרב אליו את בניו באהבה ובחמלה, בחסד וברחמים, לגאולה שלימה במהרה, בעגלא ובזמן קריב.

 

פתיחה

 'תוכחה כראוי' – מתוך זיכוך הלב לשם שמים

 

תוכחה זה מלשון הישרה, ליישר הדרך בפני תועים. וכדברי הנביא: סולו המסילה, ונ' סולו סולו המסילה סקלו מאבן, הרימו מכשול מדרך עמי.

והנה כל מצוה עלינו ללמוד את פרטיה והלכותיה איך מקיימים אותה כראוי. ובודאי שגם בעניינינו. ובפרט שלפעמים אפשר גם לקלקל ויצא כל השכר בהפסד העצום, וכל נפש מישראל זה עולם מלא. וכבר אמרו חכמינו ז"ל כי לעתים מוטב שלא לומר כו' עי' סי' תר"ח בבה"ל.

ולכן עלינו לחקור בדרכי קיום המצוה כראוי, לבל נכשל, אלא להיפך, נגדיל ונחזק התועלת, ויהיה שכרנו עצום בזה ובבא עד אין שיעור.

עלינו להבין ע"פ התוה"ק והסברה הישרה והנכונה, מהם הגורמים למניעת קבלת התוכחה ולסלקם, ועלינו ללמוד מהם הדברים הגורמים לקיבול הדברים ולחזק העצות האלו ולהגבירם. וכאשר נלמד ונדע את כללי ההשפעה הנכונים תגדל תועלתם והצלחתם.

 

והנה הכלל היסודי ביותר שאמרו חז"ל: "דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב". [ולכן דברי הח"ח היו כ"כ נשמעים].

ז"א שבמצוה זו 'כוונת המצוה' היא חלק עקרוני ומאד מאד חשוב מעצם צורת קיום המצוה.

וכוונת המצוה צריכה שתהיה לשם שמים ממש בזיכוך הלב. והיינו: א. לעשות שלום בין ישראל לאבישב"ש, שיש בזה משום אהבת השם ית'. ב. אהבת ישראל, האהבה הכללית לכלל ישראל, והאהבה לכאו"א מישראל כמצווה עלינו 'ואהבת לרעך כמוך', שמביא אותנו לרצות ללמד דעת והדרכה את הזולת, שידע הדרך הנכונה והאמיתית שתביא לו הצלחה ואושר בעוה"ז ובעוה"ב. ג. וכן הרצון להביא לכבוד השי"ת ולרוממותו כפי שמתפללים על כך בכל הקדישים ובמקומות למאות בתפילות הקבועות מחז"ל.

ומן הפגימות הגדולות במצוה היא שותפות כוונה [אפילו באופן דק מן הדק] של 'מתכוין להנות מפגם שמטיל בחבירו'. שמלבד העוון החמור לכשעצמו והעונש הכרוך בזה, עוד חוסם לגמרי את התקבלות הדברים. וזה יוצר שנאה וחיץ בין המדברים. וזה גם גורם שלא רק שלא ישמע לו כעת וגם אחר כך, אלא גם שלא ישמע לדברי תוכחת אמת מפי אחרים, כי כבר נקבע בלבו שהמוכיחים אינם אלא אנשים בלתי נעימים אשר מנצלים את הקשבתו להתפאר עליו ולהתכבד בכשלונותיו.

ולכן יש עלינו לזכך את לבנו ולפשפש במניעים שלנו בבואנו להוכיח ולהדריך, כדי שיהיה לתועלת בע"ה. כי היצה"ר מערב בכל טוב גם חלק שלילי כידוע מענין חטא עה"ד שלא הושלם עניין תיקונו עד הגאוה"ש בב"א.

 

 

 

 

התוכחה = השפעה על השכל והשפעה על הרגש של המקבל.

 

 

'תוכחה' כפי שהזכרנו בפתיחה - זה מל' 'הולך נכוחה'. כלומר להוליך התועה בדרכו ולהובילו לדרך הישרה.

בבואנו להיישיר דרך, עלינו לדעת כי מוטל עלינו שני דברים: א. לגרום למקבל להאמין לדברים, כלומר להיות משוכנע (בשכלו) באמיתותם. [יצירת האמון]. ב. להביא אותו לרצות (בלבו) לקיים את הדברים. [יצירת הרצון].

ועוד עלינו לדעת, כי מטבע האנושי החומרי, שדבר שאינו רוצה לקיים, הוא גם אינו רוצה להאמין בנכונותו, כדי שלא ינקפנו לבו ומצפונו. ולכן גם בנוגע ליצירת האמון, יש חלק גדול ל'רגש', ודבר זה מפורסם בתורה הק' וכל הספרים.

 

והנה בנוגע להחלק הראשון של יצירת האמון יש כמה דברים שצריך להקפיד עליהם. ואכתוב כאן בקצרה, כי עיקר המטרה בדברים אלו זה בנוגע להחלק של ה'רגש' שיש לו השפעה גם על האמון וגם על הרצון, כמו שהזכרנו.

 

 

 

 

וכעת נבא בעה"י לפרט כמה כללים לעזר מי שרוצה להשפיע על חבירו ולעורר בו רצון אמיתי להתחזק בענייני התורה והמצוות ויראת ה', שיהיו הדברים מתקבלים על לבו בס"ד.

כלל א': יש רגשות המשפיעים לטובה על התוכחה, ויש שמקלקלים

פשוט הוא הדבר, אך אין שמים לב לכל פרטיו. כאשר התוכחה מלווה בדברים הגורמים נעימות והרגשה טובה, יש לזה סיכויים גדולים ביותר להתקבל. משא"כ כשנלוה לזה דברים שליליים, הרי זה בהיפך והדבר פשוט.

הבה נפרט כמה דברים שליליים לדוגמא: א. השנאה. [וכאן הרי אין אנו מדברים ברשעים גמורים, אלא בתוכחה המצויה בין איש לרעהו במהלך החיים, כמו שכתבנו בהקדמה].  ב. הכעס.  ג. חוסר כבוד [תחושת בוז]. ד. פחד. [ויש במקרים רבים צורך לעורר פחד כדי להוציא מן השאננות והאדישות, כפי שהיה בימי הנביאים, אך לעצם גוף דברי התוכחה שיהיה הדברים מתקבלים באוירה נעימה, יותר מועיל בלי הפחדה]. ה. עוינות ואיבה. כלומר אפי' תחושות קלות של שנאה, מקלקלות את אוירת ההשפעה. [ויתכן שלזה נרמז בתוה"ק: לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח כו'. שנרמז לנו שכדי שהתוכחה תצליח יש לסלק לחלוטין כל פירור של שנאה, שוב מצאתי כן בשם רבי יהודה ליב זצ"ל המוכיח מפולנאה, מתלמידי הבעש"ט זי"ע, שהיה מבאר את הכתוב: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", ככה: בראשונה מחויב המוכיח לבדוק את עצמו היטב, אם אין לו איזו טענה כלשהי בתוך לבו, כלפי האיש שהוא רוצה להוכיח אותו. התוכחה צריכה לבוא מתוך אהבה ולא מתך שנאה, ומשום זה מזהירה התורה תחילה את המוכיח: "לא תשנא את אחיך בלבבך", ורק אם ברי לך הדבר שמתוך חדרי לבך אין כל רגש של שנאה לאחיך בן עמך, אז רשאי אתה להוכיח אותו.] ו. עצבות. ח. בלבול.

הבה נפרט כמה דברים חיוביים לדוגמא: א. הערכה וכבוד. ב. דאגה כנה ואמיתית להצלתו והצלחתו של השומע. ג. אהבתו כאהבת איש יהודי את זולתו. ד. אוירה של שמחה.

 

כלל ב': תוכחה עלולה ליצור שנאה

מפורסם הוא טבע 'שנאת התוכחה' המוזכר בנביאינו במקומות רבים עד מאד. ועי' אורחות צדיקים שער השנאה [ ענין ו' ] . ולכן בבואנו ליצור אמון ורצון, עלינו להתגבר על מחסום שנאה הלזה.

 

הבה נתבונן, למה אנשים שונאים תוכחה?

 

אי נעימות בתוכחה

עלינו לרדת לתחושותיו של המקבל ולדעת כי בכל שמיעת דברי תוכחה יש אי-נעימות. ואפילו מאדם צדיק ונאמן. מדוע? כי המקבל חולף לו בראשו כמה מחשבות והרגשים לא-טובים:

 א. "התוכחה מגלה שאני לא הגון [בין אדם למקום, או בין אדם לחבירו]", וזה מכאיב להמצפון שלו.        ב. "התו' מראה שאני מסוגל לטעות". [ורוב אנשים חושבים שהם אינם טועים, או כמעט שאינם טועים]. במיוחד זה מצער אותו ומכאיב לו אם מדובר בטעות שהיא גדולה וחמורה, או בטעות שנמשכה הרבה שנים.  ג. "אם התוכחה נכונה אז זה אומר שבעצם אני אינני רצוי בעיני השי"ת, ובעיני התוה"ק וחכמיה, ואבותינו הק' מדורי דורות". ד. "עכשיו אהיה צריך לעשות שינוי בחיים שלי, כדי שלא אהיה רשע וטיפש". זה מפחיד אותו, כי כל שינוי יוצר חשש ובלבול. ולעתים השינוי גדול וקשה וכרוך בקשיים מסוגים שונים המכבידים על השינוי, כמו החברה והמשפחה או הוצאות כספיות וכו'.   ה. "אם אשתנה בגלל המוכיח, הרי בזה אני מגלה שבעצם הוא החכם והוא המדריך והוא הצודק ואני הטיפש בער ולא-ידע, ומהיום והלאה הוא יסתכל עלי מלמעלה למטה".   ו. "אולי זה יביא לכך שהוא עוד יחפש דברים נוספים שאני לקוי בהם, ואם הוא ימצא הרי אהיה ח"ו בצרות צרורות".       ז. "זה גם מביא אותי למצב שאני נתון לשליטתו והשפעתו, והוא עלי כמו 'אדון על עבדו', שהוא מוליך אותי למקום ודרך שלבו חפץ". אף אחד לא חפץ להיות נשלט.

 

 ביקורת של רווח

מדוע אנשים מורים זה לזה מה לעשות? מפני שהם רוצים להביא תועלת לעצמם. למשל המעביד אומר ומורה לפועל שלו לסגור היטב את המפעל, כי הוא חושש מגניבה. או שהוא מורה לו לקנות לו משהו מפני שהוא חפץ בו. גם המקבל הזה אומר לנפשו: 'כנראה שהאיש הזה [גם אם הוא איש טוב לב] יש לו אינטרס [מטרה] לשנות אותי. או בגלל שיש לו תועלת ישירה מגוף השינוי, כגון אם המוכיח רוצה שהמקבל ישלם לו כסף או שוה כסף, או יתרום לו או יכבד אותו, או יגרום לו טובת הנאה בכל דרך שהיא. או מפני שהוא רוצה 'זיכוי הרבים'. כלומר אני משמש כמו ה'אתרוג' שלו, או כמו 'מניות' שעליהם הוא מרויח רווחים. כי הוא יודע שמי שמשנה ומוליך את חבירו לדבר והנהגה טובה, יש לו זכויות ושכר במצוות שלו. ולכן הוא רוצה להרויח עלי, וליטול חלק במצוות שלי". מחשבה שכזו ודאי לא תביא לתוצאות המקוות.

 

ביקורת של שנאה

העולם מלא באנשים ביקורתיים שאוהבים להטיל מום בזולתם כדי להשפילם ולהתנשא עליהם, או כדי להציק להם. הרבה אנשים עברו מעמדות וחוויות כאלו הן בילדותם או בביה"ס או בשכונה וכו' או בבגרותם. ולכן המקבל שלפנינו חושב בראשו כמה דברים:

                א.        הוא אינו אוהב אותי, שאל"כ למה הוא אומר לי דברים בלתי נעימים.

                ב.        המוכיח הזה חושב בלבו שהוא חכם ממני וצדיק ממני. אני לא אוהב אנשים שמתנשאים עלי בלבותיהם ובדבוריהם.

                 ג.         המוכיח הלזה רוצה לבקר אותי ולמצוא בי מום. כי הוא רוצה להרגיש בחוש שאני טיפש, טועה, או אינו רצוי בעיני השם כו' והוא החכם והצדיק. ז"א שהוא מתכבד בקלוני. מדוע, אם כן, שאשמע בקולו של איש כזה? בטח זה לא נכון כלל כל מה שאומר. בשום אופן לא אשמע בקולו !

                ד.        אני עושה לו טובה שאני מקשיב לדבריו, והוא מריע לי שאומר לי ביקורת. ממש כפיות טובה.

 

א"כ מתוך מחשבות כאלו שיש לו במוחו ובלבו שהוא מניח שהם נכונות, ובאמת [ברוב הפעמים] אינן נכונות, מתעורר לו שנאה וסלידה: א. להמוכיח. ב. להתוכחה [כלומר למעמד זה שבו הוא מקשיב לדברי הדרכה וכיבושין]. ג. לעצם הדברים בפרטיות התוכן שלהם.

ולעתים גם אם המק' לא חושב ממש כצורת אלו הדברים, אבל זה מזכיר לו פעמים אחרות שבהם היה נתון לביקורת שלילית מטעמים אלו. וכידוע מהתוה"ק בכ"מ הענין הזה שדבר מזכיר דבר ותחושה מעוררת תחושה [? ונקרא בלע"ז אסוסיאציה ? ]. ולכן מתעורר בו תחושת הסלידה.

ובבואנו לפעול ולהוכיח כהוגן עלינו לסקל מכשולות ומחשבות אלו, כי מתוך השנאה הגלויה או הנסתרת, גדולה או קטנה ככל שתהיה, אי אפשר שיתקבלו הדברים כלל, כמובן.

מלבד זה, יש מחשבות וטעויות פרטיות הנוגעות לעצם תוכן הדברים, בכל נושא לפי מה שהוא, שגורם לכך שהדברים לא יתקבלו. למשל אם המקבל אומר לעצמו, שהמדבר טועה בדבריו ואינו יודע ומבין בנושאי הלכה זאת או בפרטי ענייני המציאות שעליהם הוא מבקש לשנות, או שהדברים הם דברי חסידות בעלמא, או שחושב שאי אפשר להשתנות כו' וכו' כל דבר תוכחה לפי עניינו הפרטי.

 על פי כל הנ"ל אנו לומדים דבר מאד חשוב ויסודי:

כפי שאמרנו: תוכחה זה להיישיר דרך, [ולא דוקא ביקורת]. אם כן, לפי זה ניתן לזכות במצות 'תוכחה' הנפלאה בהידור גדול, ע"י תוכחה חיובית. למשל מי שרואה את שכינו מתאמץ להגיע לתפילה מוקדם מכפי שהיה רגיל, אף שלא הגיע בזמן לתפילה כראוי, וק"ו אם הגיע לתפילה בזמן כראוי, הוא ניגש אליו ואומר לו דברי עידוד חיוביים: 'אשריך שאתה מתאמץ לכבד את שם ה' ותפילותיו, ומשתדל ומתאמץ להגיע לתפילה מוקדם'. והוא אף מוסיף לו דברי ברכה: 'יהי רצון שבזכות זאת יתקבלו תפילותיך ברחמים לפני הבורא ית' ויתמלאו משאלות לבך לטובה'.

האם יש 'תוכחה' מהודרת מזו ?

אין כאן חשש בוז, ושנאה ועוינות וכו' וכו'. וזה פועל בצורה שלא תיאמן.

ואז עי"ז יווצר ביניהם יחסי אימון, ואם יצטרך להעיר לו בהזדמנות אחרת בצורה של ביקורת יוכל לפעול אצלו גדולות ונצורות. כי יש לו כבר היכרות ואמון שהוא מחפש רק את טובתו, ולא רק איך להעיר לו בצורה שלילית.

 

 

כלל ג': תוכחה יכולה ליצור אהבה

אמר החכם מכל אדם: 'הוכח לחכם ויאהבך'.

מדוע החכם אוהב תוכחה?

מפני שהוא רואה בדברי התוכחה דברים נעימים וחיוביים:

א.    החכם מסתכל על התוכחה ככלי נפלא ליישר דרכו. שהרי הוא יודע שאין אדם אשר יעשה טוב ולא יחטא, והוא יודע שאין אדם מכיר נגעי עצמו. ולכן הוא מקבל בשמחה את ה'תוכחה' בראותו בה אספקלריא [מראה, שפיגע"ל] להבין את הליקויים שלו, ולדעת איך לתקנם.

ב.     החכם רואה כאן חסדי השי"ת ורחמיו ששולח לו שליחים ומזמין לו אמצעים ללמדו ולהדריכו, דרך המוכיח הלזה. והוא רוכש הכרת הטוב להמוכיח שהוא רואה בו ש'מגלגלין זכות ע"י זכאי'.

ג.       החכם [שכל הסתכלותו על התוכחה היא הסתכלות טובה וחיובית] מאמין שהמוכיח מוכיח מתוך כוונות טובות ואמיתיות להטיב לו ולהביא לו תועלת נשגבה בעוה"ז ובעוה"ב, והוא אוהב את אוהבו.

כל מה שדיברנו עד עתה הכל כלול במאמר שלמה ע"ה: הוכח לחכם ויאהבך, אל תוכח לץ פן ישנאך'. וידועים דברי השל"ה הק' שעלינו להוכיח את האדם כ'חכם' ואז הוא יאהב התוכחה, ולא להוכיחו כ'לץ' ואז זה יגרום לו לשנוא. זאת אומרת שבכל אדם כמעט יש גם חלק 'חכם' וגם חלק 'כסיל' או 'לץ'. ועלינו לחזק – לפחות בשעת התוכחה - את החלק ה'חכם' שבשומע, ולמעט ככל האפשר את כח ה'כסילות' שבלב השומע.

כלל ד': תוכחה מתוך כבוד

אמרה תורתנו הק': הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. והנה פשטות הפסוק שבהמנעות מתוכחה הרי הוא נתפס בעוונו של החוטא. וכן מבואר בארוכה בנביאים בספר יחזקאל, ובדברי חז"ל. עי' שבת נד: . אך הרמב"ם קבע להלכה ש'לא תשא עליו חטא', זה האיסור לבייש יהודי. [אלא א"כ זה נאמר בדרך של נזיפה ולא בדרך של תוכחה, ואין זה מעניינו של קונטרס זה, שעוסק בתוכחה מצויה בין איש לרעהו ובין איש לשכנו וכיו"ב מדברים המצויים].   ויש להבין מה הטעם שהתורה כתבה את האיסור לבייש דוקא לגבי תוכחה.         אך יש לזה כמה סיבות: א. כי מצוי שמתוך כעסו אומר בתוכחה דברי ביוש וחרוף. ב. שאף בשעת תוכחה לחוטא אסור לבייש לחינם. ג. וזה הנוגע לעניינינו, שעיקר התועלת בתוכחה כשהיא באה בצורה של כבוד. כי זה מבטל הרבה מחשבות של שנאה, שהרי המקבל אומר לעצמו: מזה שהוא מכבדני סימן שהוא אוהב אותי, ומכאן ראיה שהתוכחה נאמרת רק כדי להועיל ולתקן. הבה אטה אוזן לשמוע מה הוא רוצה לומר לי. עוד מצאתי כתוב שעלינו לנהוג כבוד במקבל בעת שמוכיחים, שהרי ההלכה אומרת שחפץ של מצוה אסור לנהוג בו זלזול, כמו שאסור לעשות 'כיסוי הדם' ברגל אלא רק בידיים, וכן האתרוג וההדס והסוכה צריך לנהוג בהם כבוד, ועאכו"כ שאין לזלזל במקבל התוכחה שהוא כעת ה'חפצא דמצוה'.

 

כלל ה': סימנים המגלים ומראים  שהתוכחה נאמרת מתוך אהבה וכבוד

א.     ללא כעס. ללא בוז. וללא עוינות.

ב.     שפה רכה. כלומר טון דיבור נמוך.

ג.       וכן 'שפה רכה' פירושו מילים נעימות ולא תוקפניות או מעליבות.

ד.      יצירת אוירה נוחה ע"י משלים, סיפורים, גימטריות מושכי לב וכו' וכו' כמנהג המגידים מדור דור.

ה.      הקשבה לשני עד תום דבריו.

ו.        הבנה לקשיים שלו והשתתפות והזדהות עם צערו ומניעיו.

ז.        חיפוש דרכים למצוא פתרונות עבורו להקל את השינוי.

ח.     המוכיח מוכיח את עצמו גם כן בתוך הדברים.

ט.     המוכיח מגלה ומראה שרצונו לעזור ולתמוך בשומע, ואף להשקיע לצורך כך מזמנו ומאמציו.

י.        בקשת מחילה לפני הבעת הביקורת.

יא.   מחמאות לאישיותו, ושבחים לעצם היות השומע פתוח לשמוע התוכחה.

יב.   להביע דברי הצדקה, ושפיטה לכף זכות בתוך הדברים, שזה מראה שאנו לא מחפשים את הקלון, חלילה, אלא את התועלת.

 

כלל ו': מה גורם לנו את הקושי לדבר בשפה רכה ונעימה?

א.    התגברות רוממות רוחנו בקרבנו בראותינו את חסרונות חבירינו. גאוה זו יוצרת לנו קושי לכבד את הזולת. [עי' תפילת הק' רבי אלימלך מליז'ענסק זצוק"ל: 'ותן בלבנו שנראה מעלת חבירינו ולא חסרונם].   הפתרון: שינון מאמרי חז"ל בגנות הגאוה וגודל רעת המתכבד בקלון חבירו. וכן להתבונן במעלותיו ונקודותיו הטובות של השומע, שעולה עליו בבחינות רבות אחרות. עי' אגרת הרמב"ן.

ב.     כעס על ההתנהגות הבלתי ראויה. עלינו לדעת שלעתים הכעס שלנו הוא לא טהור במאה אחוז לשם שמים על ההתנהגות הנלוזה, גם אם אנו סבורים שזה כן כעס טהור. והראיה לכך היא, שכאשר אנחנו או מישהו מידידינו והקרובים לנו והעוזרים לנו נכשלים במשהו דומה, אנחנו לא מתמלאים כל כך כעס על עצמנו או על ידידינו. ז"א שהכעס יש בו חלק לא-טוב. וזה מעצת היצר-הרע לקלקל את מצוות התוכחה. לפעמים כשאנו רואים התנהגות לא טובה וכועסים, הכעס הוא כעס בתת-הכרה על עצמינו [ובפרט אם הדברים נוגעים למישהו ממשפחתינו הקרובה]. והדברים עמוקים מאד ואין להאריך. על כל פנים, בדרך כלל, אדם שיש בו יראת ה' וחשוב לו כבוד שמים, כאשר הוא רואה התנהגות בלתי נאותה אצל מישהו שבאופן כללי מוגדר שומר תו"מ, זה יוצר תחושה של כאב – כאב על כבוד ה', כאב על כבוד התורה, כאב על בני השי"ת שהולכים בדרך שלילית, לא כעס. גם כשמדובר בכעס טהור עדיף בשעת התוכחה להתאפק ולהצניע את הכעס, כדי להביא לתועלת הדברים. וזה גופא מראה שהכעס לש"ש, שכאשר הוא מבין שלמען כבוד ה' עדיף להתבטא בלי כעס אז הוא מבטל את הכעס.    יחד עם זאת, יש לדעת, שמי שטבעו הוא שכאשר עושים לו משהו קטן שלא כראוי הוא כועס מיד, ואילו כאשר הוא רואה פגיעה בכבוד השי"ת הוא נשאר אדיש, עליו לחשוד בעצמו שאין לו קשר אמיתי מלא רגש אהבה אל השי"ת, והוא צריך לעשות על כך חשבו"נ מעמיק.

ג.       כעס על התסכול שאנו לא מצליחים להביא את השינוי לטובה. כאשר מעירים פעם ועוד פעם ומנסים לפתות בדרכים שונות להביא לשינוי, הדבר מביא למפח נפש. כמש"כ 'תוחלת ממושכה מחלה לב'. זה נקרא 'תסכול'. פי' דבר שאדם מנסה לתקן בכמה אופנים מכאן ומכאן ונוחל אכזבה – הצער הזה נקרא 'תסכול'. שזה שיתוף של כעס, צער ובלבול. 'תסכול' יכול להביא להתפרצות בלתי נאותה של ביטויים ותגובות שליליות נגד רצוננו. לכן כשאדם מרגיש שהוא ניסה כבר שוב ושוב, ובפרט אם הוא השקיע רבות מזמנו וכוחותיו, וזה מתסכל אותו, ישקול היטב האם להעיר שוב, ובאלו מילים ובאיזו הזדמנות. והנה האדם המאמין והבוטח בה' יודע שאין מקום לתסכול. 'עלי לעשות את המצוה כמות שהיא, והקב"ה הוא זה שישפיע עליו - על החוטא, רוח טהורה וס"ד לשנות את דרכו'. ברור לנו כי לא אנחנו עושים ומחוללים את התוצאות. ועי"כ שהאדם מבין זאת היטב, הרי האדם רגוע ולא מתפרץ, כי הוא מבין שהוא עשה את מה שצריך לעשות, ולא עליך המלאכה לגמרה.  חז"ל הק' לימדונו 'הוכח תוכיח' אפילו מאה פעמים. יש להתאזר בסבלנות רבה ולא להיות מלא בציפיה לראות תוצאות מיידיות. ועלינו לדעת ששום השתדלות לטובה לא הולכת לאיבוד, ח"ו. אם זה לא עזר היום זה יעזור מחר או מחרתיים, או שהקב"ה לוקח את הרצון הטוב הזה [שבא לידי מעשה] ומועיל במקום אחר או אף בארץ אחרת.

ד.     תגובה בלתי הולמת. אם מגיבים לנו בצורה לא מכובדת או מזלזלת או כעסנית, הרי 'כמים הפנים לפנים' כו' זה מעורר אצלנו כעס גם כן. [וראה רש"י במגילת קהלת עה"פ 'כי העושק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה']. ובפרט כשרואים את תגובות הפנים ושפת-גופו וכו', וממילא הדרך פתוחה לשימוש בשפה לא יפה. במקרה שכזה יש לשתוק מיד ולא להמשיך כדי לא להכשל, ולא לקלקל את האפשרות לתקן את הדברים בהזדמנות אחרת.

ה.    חשש וחרדה שמא דברינו לא יהיו מובנים כראוי ולא יתקבלו בלב השומע. חשש זה מוביל אותנו מראש להשתמש בסגנון צעקני יותר או מפחיד יותר ולא בשפה רכה. המהלך המחשבתי הזה הוא לפעמים בתת-ההכרה. בודאי שאין הוא מוצדק. כי אדרבה בסגנון פוגע יש יותר סיכויים שהדברים לא יתקבלו. יש להרגע ולא לפעול ולא לדבר אלא מתוך יישוב דעת, ואם צריך לתכנן את הדברים היטב מקודם. או אף להעלותם על הכתב – יעשה זאת.

ו.       חשש פן ישנאונו על התוכחה. חשש זה יוצר עוינות עוד מלכתחילה, בטרם נאמרו הדברים. שוב כמו מקודם בסעיף ה' יש לפעול מתוך רוגע. יש להשתמש בעצות שונות למניעת שנאה כמו שפירטנו לעיל בכמה דרכים ועצות שונות, ועוד רעיונות כיד ה' הטובה על המוכיח. ובנוגע לעצם החשש שישנאונו, הרי עלינו לזכור שבסופו של דבר האמת היא נצחית והיא המנצחת. וגם השונאים בסוף יעריכו את האמת, אם היא נאמרת בכנות מתוך רצון להועיל. ומלבד זאת, אנו עושים את רצון השי"ת ומשתדלים כמיטב היכולת והקב"ה הוא זה שנותנינו לחן ולחסד ולרחמים בעיני כל רואינו, כפי שאומרים בברכות השחר. ועל כך נאמר 'מי את ותראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן'. ואם האדם מפסיד הערכה חברתית עבור המצוה של 'תוכחה' [כשהיא נאמרה כהלכתה] הקב"ה ישלם שכרו פי כמה וכמה ממקורות אחרים, ויד ה' לא תקצר.

ז.      יש חשש כי אם ידבר בצורה רכה, זה לא ימחיש את חומרת הדברים. עלינו לדעת שעל פי רוב אין זה כך. כי בד"כ עד שהאדם קולט שהדבר שהוא נוהג בו כ"כ הרבה שנים זה דבר שלילי, זה לוקח כמה וכמה שיחות או הפרשי זמן לקלוט. ועדיין הוא לא בשל כלל ואין לו יכולת לתפוס את חומרת הדברים. לכן אם מדברים בצורה מאד חמורה, זה יוצר נתק של אי-הבנה שלא מוביל לתוצאות טובות אלא לכעסים, חלילה.  אדרבה, שימוש בשפה נינוחה ממחיש לשומע כי המוכיח אוזר עצמו בסבלנות יתירה ע"מ להועיל לו. לא יהיה לו קושי רב להבין שבעיני המוכיח הדברים הם חמורים. שפת הגוף תשדר לו את זה היטב, מבלי לומר לו זאת במלים מפורשות. השומע יתמלא הערכה למוכיח על שימושו בשפה מכובדת למרות התרעומת שלו ולמרות הביקורת וזה יביא לכך שהדברים יתקבלו על לבו ויביאו לשינוי מבורך, ושכרו של המוכיח כפול יהיה מן השמים, גם בעוה"ז בראותו את התוצאות המיוחלות בעה"י, וגם לעולם הבא, שע"ז נאמר 'מוכיח אדם אחרי ה' ימצא חן וכבוד'.

 

כמה חשוב יהיה בעיני השי"ת כאשר יציגו אותו בפני ב"ד של מעלה ויאמרו: זה הוא פלוני שנתן כבוד למלכו של עולם וקירב את בניו של המקום ברוך הוא לאביהם שבשמים.

==================================================