...המשך מעמוד הקודם

שוחט הרוצה להפוך אופן שחיטתו מהמנהיג
צריך קבלה חדשה

י) שוחט הרוצה להפך דרכו, להתחיל לשחוט מלמטה למעלה, דעת המנחת אלעזר (ראה שרידי אש ח"א לרי"י וויינברג) שצריך קבלה חדשה לשחיטה כזו אחרי התרגלות באופן זה. אמנם המומחים יתרגלו מהר, אבל רובם לא. כי לא כל שוחט הוא אומן גדול, והמורים יעלימו עינם וידונו אותם לכף זכות שכבר הורגלו בכך ויודעים היטב איך לשחוט באופן זה, אבל אין זה האמת.

האמת לאמיתו שנתגלה בשנים שעברו שהשוחטים המומחים הגדולים, נתפסו על ידי הרבנים המכשירים שהאכילו טריפות לישראל ארבעים שנה עד שנתפסו' כמובא כבר בספר אכילת בשר הלכה למעשה.

למתוח ראש הבהמה למעלה משהו יתר על המדה יש לחוש לשבירת המרפקת - וכבר מצאו שכן הוא

יא) מלבד החששות הנ"ל בשחיטה מלמטה למעלה יש חשש נוסף בהכלוב (הפען) שתשבר מפרקת הבהמה כשימתחו הראש למעלה קצת יתר על המדה. בארץ-ישראל לא משתמשים באופן זה. גם באנגלי' לא השתמשו באופן זה. בשעתו נסע הגר"ש בוימגרטן ז"ל לארה"ב ובדק בהמה שנשחטה באופן זה ומצא שנשברה מפרקתה. כמו כן בדקו בעוד כמה מוקומות ומצאו שנשברה מפרקתה של הבהמה.

 

שעת הדחק כדיעבד דמי, זהו רק באופן עראי - אסור להתיר דבר בדיעבד שיהפך במשך הזמן ללכתחילה

יב) להנהיג דבר בתדירות מטעם שעת הדחק כדיעבד דמי, דעת המנחת אלעזר (שרידי אש ח"א) שזה אי אפשר, רק אם אירע כן במקרה. כן הוא דעת המהרי"ק (שורש ל"ט), דבריו הובאו בד"מ יו"ד (סימן ע"ו אות ה') שאין לחלק בין דיעבד ללכתחלה, רק באקראי, אך לא כשנתיר דבר ואח"כ יעשו כן לכתחילה, בודאי שאסור. ראה שאילת יעב"ץ ח"ב סימן קצ"ו.

אין הכלובים והמלקחיים שווים, לכל אחד ריעותא אחרת והמתירים לכתחילה ספק קרוב לודאי שמאכילים נבילות וטריפות

יג) לא כל הכלובים והמלקחיים שמחזיקים ראש הבהמה בשעת שחיטה שווים, ובכל אחד יש חששות אחרים. הלהורות נתן (ח"ג סימן מ') מביא שראה שחיטה מלמטה למעלה, והמלקחיים האוחזים ראש הבהמה בשעת שחיטה לא אחזוהו עד שלא יוכל לזוז כלל, ואחרי הכל עדיין הי' בכוח הבהמה להזיז ראשה, ממילא מובן שכל המתיר לכתחילה אופנים הללו ספק קרוב לודאי שהוא מאכיל נבילות וטריפות.

נניח שלדעתינו זה כשר לכתחילה,
אך אולי בעלי השו"ע והפוסקים היו פוסלים לגמרי אפילו המתוקנים שבהם

יד) אפילו לו נניח שאופנים הללו הם כשר לכתחילה לדעתינו, אבל מי יודע איך הוא דעת השו"ע והפוסקים באופנים הללו אחרי שהי' רואים ומנסים זאת, אם לא הי' פוסלים אותם לגמרי, אף המתוקנים שבהם.

באופן זה יש חשש נוסף שאינו תלוי בהלכה ואומנות השוחט רק מבחינה נוראלוגית הנדסית

טו) חשש נוסף יש באופנים הללו שאין הדבר תלוי בידיעת הרב או השוחט מבחינת ההלכה כלל, אלא מבחינה נוראלוגית הנדסית, השייכת למהנדס ורופא ויטרנארי. מי יחליט עד כמה למתוח צוואר הבהמה מבלי שיגרם בעיות, כי לא כל הצווארים שווים, גם לא כל המלקחיים המחזיקים ראש הבהמה בשעת שחיטה שווים. במתיחת הצוואר יותר מדאי או המלקחיים על הראש והפה מעכבים הנשימה עד כדי חניקת הבהמה או שבירת המפרקת גם שיעור שיהוי הזמן, אפילו ברגעים, ומי יחליט בזה - הנכרי?

על ידי מתיחת הסימנים יותר מדאי הסימן נקרע מאליו לרחבו והשחיטה בצירוף הקרע

טז) באופנים הללו חוץ ממה שיש חשש שבירת המפרקת וחניקה, אפילו כשהבהמה לא ניזוקה כלל יש חשש עיקור סימנים כמבואר במנחת הזבח (כלל יט, סוף אות א) שעל ידי מתיחת הסימנים בעת השחיטה יותר מדאי הסימן נקרע לרחבו מאליו, ושחיטתו היא בצירוף הקריעה, וזה איסור תורה, שאמרה ושחט ולא וקרע.

אפילו כשהבהמה עומדת והראש קשור, כשמתחילים לשחוט הגוף מכביד ומושך הצוואר לצד הגוף

יז) גם כשהבהמה עומדת וראשה קשור, מיד שמתחילים לחתוך, הגוף מכביד ומושך הצוואר לצד הגוף, ויש בזה חשש עיקור ח"ו כדברי המנחת הזבח הנ"ל.

באופן זה יש גם חשש דרסה ושהי'
כי מיד שמתחילים לשחוט כוח הבהמה מתרפה ושרירה נופלין ודוחקין הסכין

יח) גם דרסה גמורה וחשש שהיי' יש באופן זה, כי מיד שמתחילין לשחוט מתרפה כוח הבהמה ושרירה נופלין ומכבידין על הסכין.

גם חשש חלדה יש בזה כשעור הצוואר גדול, עב ורפה שנופל על הסכין

יט) אם הראש משוך לגובה והצוואר מתוח למעלה מאונך, יכול להיות חשש חלדה, כשעור הצוואר הוא גדול, עב ורפה יפול למטה על הסכין.

בשחיטה בעמידה, לפעמים הדם נבלע בבשרה, על ידי סתימת הסימנים, כשהראש נופל

כ) כל הדינים בשו"ע הנוגעים לשחיטה תלוי' המדובר הוא, שתיכף אחר השחיטה מפילים הבהמה לארץ ודמה קולח וזונק מהר מאוד, אבל לא כן הוא בעמידה שדמה נבלע בבשרה, לפעמים מתעכב קילוח הדם על ידי נפילת הראש שסותם הסימנים.

הכלוב כבר נאסר בזמנו על ידי מורי הוראה מובהקים

כא) כשרצו להנהיג הפען (הכלוב) פה ארה"ב, הרבה רבנים מובהקים יצאו כנגד ואסרו זאת. ראה מדריך לכשרות, שיצא אז כאן שכתב, שהיתר המתירים עדיין לא מבורר, אך כבר נאסר על ידי בעלי הוראה מובהקים.

כב) כל גדולי התורה, הפסק והיראה בארץ-ישראל מתנגדים בכל תוקף לשנות אופן השחיטה, להנהיג הפען-כלוב, כפי שסיפרו לי הרבנים שעומדים בראש הכשרות של הרבנות הראשית בארץ-ישראל. ובספרי אבן מקיר תזעק כתבתי כל השאלה ששאלו אותי הרבנים הנ"ל מארץ-ישראל.

 

גם רבני ה"רבנות הראשית" מתנגדים לזה בכל תוקף

כג) אחד מגדולי הרבנים והפוסקים בבני-ברק אמר לי שח"ו לתת דריסת רגל לכלוב הזה לבוא בשערי ארץ הקודש ולמנוע זאת הוא ילחם כארי. גם הרבנים הממונים[1] על השחיטה מטעם הרבנות הראשית מתנגדים לזה בכל תוקף ועוז. וסיפרו לי שהרבנים והשוחטים והקצבים רוצים בכוח להכניס הבשר הטרף הזה לארץ-ישראל (וראה באריכות בספרי אבן מקיר תזעק).

ישנם שחיטות בארה"ב שלא שינו ממנהג אבותיהם

כד) עדיין נמצאים פה (ארה"ב) כמה שחיטות שלא שינו ממנהג אבותיהם באירופא ואלו הן: מארגארעטן, ליובאוויטש וקהל עדת ישורון-ברויער, ששוחטים על ידי כלוב צרפתי "פאקומיא" פען, שהבהמה שוכבת על גבה, הצואר למטה והסכין למעלה. [וצריך לעמוד על המשמר ולברר כי מזמן לזמן משתנים הענינים]. כן היא השחיטה בקהילות החרדים בבלגי', צרפת והולנד. גם כשהייתי במאנטרעאל, קאנאדא, לפני שלושים שנה ראיתי איך ששחטו שם העגלים שחיטה מונחת.

ולפני עשרים ושבע שנה בקרתי אצל שחיטת מארגארעטן וקהילת בראייער והשחיטה היתה שחיטה מונחת (מקום המשחטה קראו "אינזל") ושחיטה זו עוד  התקיימה שנים רבות אחרי זה. וקהילת ברייער שחטו שם עשרות בשנים.

מהראוי שגדולי ההוראה בעולם
יתאספו לבדוק כל אופני הכלובים והמלקחיים
ויחוו דעתם על כל אחד ואחד

כה) אם יש ח"ו הכרח גדול באיזה מקום שהוא שמוכרחים לשחוט דוקא על ידי כלוב, הי' מהראוי שגדולי ההוראה שבעולם יתאספו לפונדק אחד לבדוק כל הכלובים, גם לבדוק כתריסר בהמות או יותר מצד בריאותם בכלל ובפרט לפני שיכניסו אותם לכלוב. אחרי שהיי' כמה דקות בכלוב ואחרי שמתחו צווארם להוציאם ולבדקם אם מפרקתם לא נשברה והאם יכולים ללכת על רגליהם, כי כבר קרה שאחרי שהיי' בכלוב לא יכלו ללכת על רגליהם. ברור שזה נגרם מחמת מתיחת הראש והצוואר למעלה יתר על המידה וריבוי זמן השהיי' בכלוב. יש מקומות שחוץ ממה שמותחים ראש וצוואר הבהמה למעלה מגביהים הרגליים האחוריים שלא יעמדו על הקרקע על ידי פלאטא כעין שולחן. הגם שזה מעלה, מכיון שאם רגלי הבהמה נמצאים על הקרקע היא נועצת אותם בארץ ומושכת עצמה ללמטה על ידי כבידותה, וכשמותחין הרבה הראש והצוואר למעלה יכולה להחנק, או לגרום בשעת שחיטה לעקירת וקריעת הסימנים ולא שחיטה כיבואר להלן. גם שהמציאות היא שאם רגלי' על הארץ קשה לשחוט, אך כבר קבעו מומחים גדולים המתנגדים לשחוט על ידי כלובים, שהרמת הרגליים האחוריים על ידי פלאטא כעין שולחן, זה גורם לחץ חזק על בטן וחזה הבהמה, וקיצור נשימה. גם שזה תלוי מאד כמה זמן נמצאת הבהמה בלחץ זה.

אופן שחיטה זו הוא חדש,
לכן ההכשר צריך להיות ברור בתכלית הפשטות

כו) היות שאופן שחיטה כזה הוא חדש לגמרי, שלא שיערו אותו עד כה, לכן צריכים לברר כל פרט, ופרטי דפרטי הכלובים, ולהוציא פסק אחיד מכל המשתתפים איזה כלוב הוכשר בעיניהם, איך להשתמש בה, שהיית זמן הבהמה בכלוב וכו', בשפה ברורה, שלא ישתמע לתרי אנפין, רק בתכלית הפשטות והברירות. עוד יצטרכו לברר אם לכתחילה ראוי לשחוט מלמטה למעלה.

כז) בנדון שחיטה מלמטה למעלה אפילו בסכין תלוש וראש הבהמה קשור, נביא הש"ך (סימן ו, אות ח) ד"ה או בדבר התלוש וכו' - להורות שאפילו שצוואר הבהמה הוא למטה, דוקא בדיעבד שחיטתו כשירה אבל לא לכתחילה, אפילו נעצו בדבר התלוש. ומוכח בש"ס ופוסקים, דבסכין תלושה, שלא נעצו בשום דבר, אפילו צוואר הבהמה למעלה מותר בדיעבד, דכל שתופס הסכין בידו מסתמא אינו דורס, ומשמע בש"ס שלכתחלה מיהא אסור.

כל הפוסקים הסכימו להש"ך שדבריו ברורים לדינא

כח) הגם שהפרי חדש (שם) משיג עליו מאוד, דהא ר"ז משני, שצדדים קתני וכו' הרי שאפילו לכתחילה מותר, כדקתני הכל שוחטים, בכל זאת כל הפוסקים הסכימו לדברי הש"ך שדבריו ברורים לדינא.

שחיטה מלמטה למעלה היא רק בדיעבד

כט) מצאתי הספר היקר דמשק אליעזר על מסכת חולין, למוה"ר אליעזר ז"ל, תלמיד ר' פייבוש מקראקא, חבר הב"ח ורב ור"מ באפטא שבגליל קראקא, שנדפס בלובלין שנת ת"ן, קודם להש"ך, שהי' מהגדולים והאריות שבחבורה בדור דעה ההוא, ראה הסכמות גדולי הדור: ר' נפתלי כ"ץ, בעל סמיכת חכמים; הרבי ר' העשיל; התוספות יו"ט ועוד שהרבו בשבחו. ראה גם בשה"ג מהחיד"א, שמביא שהכנה"ג מזכירו תדיר ביו"ד. מדעת עצמו הוא כותבן שם ע"ד נעץ סכין בכותל שאפילו בעופא דקלילא לא מכשרינן. וכ"מ לשון הרי"ף והרא"ש, וכ"כ הטור, הרי"ו ובת"ה להרשב"א. וכן כשצוואר הבהמה למטה והסכין למעלה ג"כ לא מכשרינן אלא בדיעבד. כן כתבו התוס' שכן מבואר בגמרא, וכן הוא לשון הפוסקים, דהא רב ענן שאמר לא שנא כו' קאי אנעץ סכין בכותל כו' ושם תניא שחיטתו כשירה בדיעבד וכו' עכ"ל.

רואים אנו מזה שהדמשק אליעזר והש"ך, שני גדולי עולם, מתנבאים בסגנון אחד, שכל זה הוא רק בדיעבד ולא לכתחילה, וכן משמע מכל הפוסקים הראשונים ז"ל.

הלשון "כשירה" הוא דיעבד ולא לכתחילה

ל) התבו"ש והפלתי, והמנה"ז והדמשק אליעזר, כולם דייקו מהתוספתא דתניא בכלהו שחיטתו כשירה, דמשמע דיעבד ולא לכתחילה, (וכ"ה גירסת התוספתא שלנו, וכן היא בהלכות גדולות. ועי' ריש חולין ב', ושחיטתן כשירה בדיעבד. ושם דגם לפעמים, לשון הכל י"ל דמיירי בדיעבד. עי' ריש תוה"ב הל' שחיטה מכלל דהכל שוחטין לכתחילה דאי דיעבד תרי דיעבד למה לי. ובפרמ"ג ובראש יוסף כאן סי' ו' חולין ט"ז).

ל*) באור זרוע, הל' שחיטה, (שס"ז) מביא השאלתות בהעלותך, שחרש שוטה וקטן אע"ג דגמרינן הל' שחיטה וכו' ואם אחרים רואים אותן שחיטתן כשירה עכ"ל, ותניא בתוספתא פ"ק יודע לשחוט שחיטתו כשירה משמע דוקא דיעבד וכו' דהכי משמע לשון תוספתא דתני שחיטתו כשירה דהיינו דיעבד. (ראה בהעמק שאלה שהאריך במשמעות הלשון כשירה). ראה בתבו"ש ס"ק ט"ו שמביא דברי הר' ירוחם (בנתיב ט"ו) שכ' וז"ל וכולן דיעבד דאי לכתחילה, אסור לעשות שום אחד מאלו (פשוט בחולין). והתבו"ש מביא שכן מפורש בדרישה ובלבוש, יעו"ש שכ' שאפילו בדבר התלוש לגמרי ואוחזו ביד יש לאסור בכה"ג שמכביד אצוואר הבהמה ויש לחוש לדרסה, וה"מ בבהמה שהיא כבידה וכו' אבל בעוף שטבעו קל וכו' מכשירין בדיעבד.

לא) לכן הא דמפרש רב זביד (להתוספתא) בכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר, בין שהסכין למעלה וצוואר בהמה למטה, בין שהסכין למטה וצוואר בהמה למעלה, ושחיטתן כשירה (כגירסתינו וכ"ה בהלכות גדולות) הוא רק בדיעבד וכפי מה דמפרש לה רב זביד דלצדדין קתני, סכין למטה וצוואר בהמה למעלה בתלוש.

לב) ומפרש רש"י והר"ן ז"ל וז"ל, דאדם אוחז בסכין למטה, ושוחט, והבהמה תלוי' באויר, וזה מוליך ומביא הסכין. וע"כ צ"ל בכוונת רש"י ז"ל שכתב דהבהמה תלוי' באויר, כלומר שקשורה בראשה למעלה באופן שאי אפשר לה להכביד ראשה, אבל בהמה שאינה קשורה לא, דכל שכן הוא דאם אוחז הבהמה בידו בראשה וצוארה ומעבירה על הסכין אפילו הכי יש לחוש שתקפתו וירדה, כש"כ כשאינו אוחז בראשה שתנהיגהו בכבידות על הסכין.

מנלן לחלק בדבר שלא הוזכר בראשונים

לג) אך לומר שדוקא כשהבהמה עומדת על רגלי' בארץ אז מכבדת, ולא כשהיא תלוי' באויר, זהו דוחק גדול, דמנא לן לחלק בהכי דבר שלא הוזכר כלל בהראשונים ז"ל ולא עוד אלא בודאי כל דיני הגמרא בסתם אמורים אף כשהיתה הבהמה קשורה ברגלי' ומונחת על הארץ, כמו שהיו רגילין לעשות. אפי"ה הראש והצוואר מכבידין על הסכין.

עוף בטבעו אינו מכביד, בהמה אפילו דקה מכבדת

לד) ראה בתורת הבית והטור שמביאים קצת ראשונים שרצו לחלק בין בהמה גסה לגדיים וטלאים שהן קלים כעופות, וכן רצו לחלק בין עוף הדק לעוף הגס ולדינא מסקינן שאין חילוק אלא עיקר הדבר תלוי שהעוף בטבעו לא מכביד שדרכו לפרוח לעלות למעלה, ובהמה אף הדקות דרכם לירד לארץ ולהכביד. א"כ לכאורה אין הדבר תלוי ולא משנה כלל אם הבהמה רבוצה וקשורה ברגלי' או תלוי' באויר, שבעצם טבעה ראשה וצווארה נוטים לארץ ומכבידים, וא"כ באופנים הנ"ל הרי יש חשש דרוסה, ואולי עוד יותר מהיכא שמחזיק ראשה וצווארה בידו ומעבירו על הסכין דחיישינן שמא תכביד. א"כ כיון שלדברי רב זביד לפירש"י ז"ל סכין למטה וצוארה למעלה, היינו בראשה קשור ומעביר הסכין בהולכה והבאה תחת הצוואר למעלה ושחטה, שזהו כשר רק בדיעבד ולא לכתחילה.

דעת הרמב"ם: שחיטה מלמטה למעלה זהו רק בדיעבד ולא לכתחילה

לה) אמנם הדברים מבוארים כן בפירוש ברמב"ם, שחיטה, פ"ב ה"ז: כיצד שוחטין, מותח את הצואר ומוליך הסכין ומביאה עד ששוחט, בין שהיתה הבהמה רבוצה (כוונתו רבוצה על הקרקע על גבה ופנים הצוואר פונה למעלה) בין שהיתה עומדת, ואחז בערפה, והסכין בידו מלמטה ושחט הרי זו כשירה. הרי אף כשמיירי שאחז הבהמה בערפה (ואפילו בבהמה דקה) ושוחט בהולכת הסכין והבאתו ובכל זאת כתב שכשירה, כלומר בדיעבד, דאם לא כן כיון שהתחיל כיצד שוחטין למה לי' להוסיף הר"ז כשירה. הרי בהכרח שכוונת דבריו כיצד שוחטין, היינו לכתחילה, שקאי להיתה רבוצה על גבה והסכין מלמעלה על צווארה כדרך שחיטה, והיכא שהיתה עומדת וכו' ושחטה מלמטה למעלה הרי זו רק כשירה בדיעבד ולא לכתחילה. (ראה במ"מ שם שמביא גירסת התוספתא שמסיק שחיטתו כשירה).

עוף בין מלמטה למעלה בין  להיפך שחיטתו כשירה

לו) עוד כתב שם הרמב"ם: נעץ סכין בכותל והעביר הצוואר עלי' עד שנשחט שחיטתו כשרה והוא שיהי' צוואר הבהמה למטה וסכין למעלה, שאם הי' צוואר הבהמה למעלה מן הסכין שמא תרד הבהמה בכובד גופה ותחתך בלא הולכה והבאה ואין זו שחיטה, כמו שיתבאר, לפיכך אם הי' עוף בין שהי' צווארו למעלה מן הסכין הנעוצה או למטה ממנו שחיטתו כשרה. עכ"ל.

לז) ראה במגיד משנה שם, שצוואר בהמה למטה וסכין מלמעלה, שאין השחיטה כשרה אלא בדיעבד, עיי"ש. ושם הביא שדוקא במחוברת אבל אם היתה תלושה בענין שאם תכביד הבהמה יפול הסכין ולא ישחוט, אבל צוואר למעלה כשרה ע"ש, שהמדובר הוא רק בדיעבד ולא לכתחילה. ולפי"ז יש לדייק נמי בעוף שכתב שחיטתו כשירה שזהו רק בדיעבד.

הלחם משנה סובר ש"ושחט" אמנם משמעו בדיעבד בכל-זאת מותר

לח) ראה לחם משנה שם הל' ח', בסוף דבריו וז"ל: ומש"כ רבינו בין שהי' הבהמה רבוצה וכו' ואחז בערפה והסכין בידו וכו', אע"פ שכתב לשון ושחט, (דמשמע בדיעבד) אפילו לכתחילה מותר, דבה לא אשכחינן פלוגתא דרבי ור"ח כלל. עכ"ל.

לט) באמת לפי מה שכתבו הראשונים והאחרונים הנ"ל, דדוקא בדיעבד כשירה והטעם אינו כאן משום דיני תלוש ומחובר, רק מכח עצם דיני השחיטה, שלכתחילה בעינן שישחוט בסכין מלמעלה וחודו נגד צוואר הבהמה מלמטה, בדוקא נקט הר"מ ז"ל לשון ושחט, היינו בדיעבד ולא לכתחילה וכן מורה הלשון כשירה כנ"ל. (ועיקר הטעם דלכתחילה אסור מלמטה למעלה נבאר לקמן בע"ה).

הצואר למטה והסכין למעלה
אז לא משנה לאיזה צד ורוח מונח הצואר

מ) בפלתי (שם אות ב) יצא לחזק דעת הש"ך, שלכתחילה אסור, והוכחתו מזה שנאמר בגמרא "כשירה" דמשמע בדיעבד דוקא (כהתוספתא וההלכות גדולות) ומסיק לכן יש להחמיר כהש"ך. הוא מדגיש: ודע שכל זה כשמוליך הצוואר על הסכין לכן חוששין שמא ידרוס, אבל כשמוליך הסכין על הצוואר, הכל קרוי סכין למעלה. צוואר למטה, באיזה צד ורוח שלא יהי' אם הסכין על הצוואר קרוי סכין למעלה. עכ"ל.

מא) דבריו תמוהים לכאורה, שהרי רש"י והר"ן ז"ל מפרשים המציאות: סכין למטה וצוואר בהמה למעלה, כגון שמוליך הסכין על הצוואר, וכן הוא מפורש ברמב"ם הנ"ל. הרי שאף שתפס הסכין התלוש בידו והעבירו מלמטה למעלה על הצוואר קרוי נמי זה מלמטה למעלה. וכן שבבא זאת תני נמי בתוספתא כשירה, והיינו בדיעבד דוקא, ולא כדברי הפלתי הנ"ל.

מב) בהכרח צריך לומר שהפלתי מפרש להא דרב זביד סכין למטה וצוואר בהמה בתלוש, כהרבינו ירוחם שכתב, אבל אם הסכין תלושה בענין שאם ידרוס ויכביד עליו יפול הסכין שחיטתן כשירה, אפילו צוואר הבהמה למעלה שודאי בענין כזה לא יוכל לדרוס, שאם ידרוס לא ישחוט, שיפול הסכין. וכיון ששחט, בודאי כתקנה שחט ולא דרס. יעו"ש. כן מפרש גם המגיד משנה.

מג) ברם איך נעלים עין מרש"י והר"ן, וגם שכן מבואר ברמב"ם הנ"ל. גם נתבאר שאפילו תפס הסכין בידו, אם הסכין מלמטה, מיקרי צוואר למעלה, וזה כשר רק בדיעבד ולא לכתחילה. ודברי הפלתי הנ"ל צע"ג.

מג*) אמנם מדוע כל הנ"ל מותר רק בדיעבד ולא לכתחילה, מבאר השמלה חדשה, כדי שיובנו דבריו היטב, נביא כל לשונו. כבר כתב המנחת הזבח, שדברי השמ"ח הם סתומים ונעלמים מאוד, וצריכין לדקדק בכל תיבה שלו כבאחד מהראשונים.

אפילו אמר השוחט ברי לי שלא דרסתי, אסרו חז"ל שחיטתו דיעבד, שלא יעשה כן פעם אחרת

מד) שם סעיף ז. בכל ענין ששחט כשרה, בין שהסכין בידו ומעבירו על הצוואר שתחת הסכין, וזו היא עיקר דרך שחיטה, ובין שאוחז הסכין בידו, או נעצו בקורה תלושה, או מחובר שלא בטלו, והחוד של סכין למטה, והעביר הצוואר תחת הסכין בהחוד עד שנשחט כראוי, ובין שהצוואר למעלה והוא שוחט בהעברת סכין מתחתיו, בחודו למעלה, או אוחז סכין בידו והחוד למעלה, או נועצו בדרך הנזכר והעביר הצוואר על חוד הסכין עד שנשחט. בד"א בעוף, אבל בבהמה אם נעץ הסכין בין בתלוש, בין במחובר שלא בטלו, והעביר הצוואר על חודו של סכין שהוא מתחת לצוואר פסולה, דחיישינן שמא מחמת כובד הבהמה, שהכבידה על הסכין בא לידי דרסה, ואפילו אמר ברי לי שלא דרסתי אסרו חז"ל שחיטתו דיעבד שלא יעשה כן פעם אחרת ויבא לידי מכשול.

מה) ונראה לי שאפילו הסכין בידו ושוחט על ידי העברת צוואר הבהמה עלי', דינו כנעץ.

מו) עוד נראה לי דאפילו מעביר הסכין מתחת לצוואר הבהמה, לא שרי, רק כשראש הבהמה קשורה למעלה, דאז אין לחוש שתכביד על הסכין, אבל עם עומדת כדרכה או מונחת, יש לאסור בדיעבד מטעם דרסה, כנזכר.

לכתחילה אין לשחוט הן בהמה הן עוף רק כשהצוואר למטה או לצדדים ומעביר הסכין על הצוואר

מז) כל הדרכים המבוארים להיתר בסעיף שלפני זה, היינו בדיעבד, אבל לכתחילה לא. דבקצתם עדיין יש קצת חשש דרסה, וקצתם אינם דרך שחיטה, שהוא רגיל ואימן את ידו בה, ואין לשחוט לכתחילה בין בהמה בין עוף כי אם, שהצוואר יהי' למטה או בצדדים, והסכין בידו ומעבירו על הצוואר. או שהבהמה וכ"ש עוף ראשם קשור למעלה באופן שא"א להכביד על הסכין כלל, והוא מעביר הסכין בידו מלמטה בצוואר. עכ"ל.

אין לשחוט באופן זה לכתחילה משום חשש מקצת דרסה; גם מחוסר נסיון ורגילות

מח) מדבריו מבואר מדוע לכתחילה אין לשחוט באופן זה, מכיון שעוד שייך חשש דרסה ואפילו במקצת, או שאופן זה אינו הדרך שהשוחט אימן ידו והתרגל בו, ואפשר שבהעברת הצוואר על הסכין, אפילו כשהוא למטה, ידחוק אותו בכוח על הסכין. וכן בעוף למעלה וסכין למטה אפשר שידחוק הצוואר בכוח.

מט) וכן במעביר הסכין מלמטה למעלה והבהמה ראשה קשורה, עדיין יש חשש שמא ידחוק הסכין בכח, וכן החששים הנ"ל כיון שלא הרגיל ואימן ידו באופן זה ישנם כל מיני חששות של שהיי' וכו' וכו'.

נ) אך לכאורה נראה ממה שכתב שכל הדרכים המבוארים לעיל היינו רק בדיעבד, ובתוך ההתרים שזכר, בסעיף הקודם הוא נמי בראשה קשורה למעלה, ומעביר הסכין מתחת לצוואר הבהמה, שזה נמי רק בדיעבד, ובסעיף זה כתב ואין לשחוט לכתחילה וכו' או שהבהמה וכש"כ עוף ראשם קשור למעלה וכו' ומשמע שזה מותר לכתחילה. ולכאורה סותר את דבריו. גם הלא כבר ביארנו דלפי ביאורו דהלשון כשירה משמע רק בדיעבד, א"כ בזה נמי רק דיעבד ולא לכתחילה. (ראה בספרי הלכה למשה מסיני על הלכות שחיטה באריכות).

דיעבד שני משמעויות לו: דיעבד ממש - לאחר המעשה; דיעבד בשעת הדחק שהוא לכתחילה

נא) ברם הרי הערנו כבר לעיל, דישנם ב' חלוקות במובן דיעבד: דיעבד ממש, היינו שכבר שחט כן; וישנו דיעבד שאף שעוד לא שחט מ"מ בשעת הדחק וכדומה הוי כדיעבד, ומתירין לו לשחוט באופן כזה לכתחילה. ולכתחילה ממש בלי שום דוחק המצוה מן המובחר לעשות כן. (ראה או"ח סימן נ, ובב"י סימן רעד' ויו"ד סימן יח וסימן עא ועוד).

נב) הרי לפנינו ארבע אופני שחיטה: א) דרך המהודר, כשחוד הסכין הוא למטה והבהמה מונחת על הקרקע וצווארה למעלה נגד חוד הסכין ונשחטת בהולכה והבאה על צווארה.

נג) אופן ב' - בשעת הדחק וכדומה, כשקושרים ראש הבהמה ללמעלה, באופן שאי אפשר להכביד אל הסכין כלל, אז מותר לכתחילה להוליך הסכין מתחת הצוואר מלמטה למעלה.

נד) אבל שאר הדרכים המבוארים המותרים רק בדיעבד כגון בהעברת הצוואר על הסכין. הרי למעשה אסור לעשות כן לכתחילה אפילו בשעת הדחק.

אפילו להסוברים דשרי לכתחילה באופנים מסוימים בהולכת צואר בסכין, אך בדורותינו אין לעשות כן לכתחילה שבטלו האומנים המובהקים

נה) זה לשון התבואות שור שם, עוד נראה לי שאפילו לקצת מפרשים דלעיל בגמרא והפוסקים דמשמע דשרי לכתחילה בכמה גווני בהולכת צוואר בסכין, אכן בדורות אלו לא שפיר כלל למיעבד כן לכתחילה, דבטלו אנשי אומן ידים כמותם וכו', והלואי שישחטו כהוגן בהעברת סכין ע"ג צוואר, או מתחת לצוואר וראש הנשחט קשור היטב למעלה באופן שא"א לו להכביד כלל על הסכין, עכ"ל.

נו) משמעות דבריו, דבשאר אופנים אפילו בשעת הדחק אינו מתיר לכתחילה. אך בראש קשור ללמעלה, באופן שאי אפשר להכביד על הסכין כלל, אז מתיר לכתחלה רק בשעת הדחק וכנ"ל.

נז) בנתיבו צועד גם המנחת הזבח (כלל ג', ס"ו, בקומץ הנ"ל, אות ד'), שרק בשעת הדחק וראשה קשור ללמעלה אז מתיר לשחוט תחת צווארה. ראה שם בעשרון אות כ' שעורר על התבו"ש שהתיר לכתחילה גם כן על ידי קשירה ללמעלה, מהדרך החיים שאוסר בזה. אך הרי כבר ביארנו שגם התבו"ש לא מתיר לכתחילה ממש, רק בשעת הדחק וכנ"ל.

נח) באגרות משה להג' ר' משה פיינשטיין ז"ל (יו"ד ח"ב סי' י"ג) דן בשחיטה ממטה למעלה, בהולכת והבאת הסכין כשהבהמה תלוי' באויר. ורצה לתלות עצמו באילן גדול ברש"י ז"ל (בחולין ט"ז:) בד"ה סכין למטה, וצואר בהמה אתלוש. דאדם אוחז בסכין ושוחט והבהמה תלוי' באויר וזה מוליך ומביא הסכין וכו'.

נט) ומכח דברי רש"י ז"ל הנ"ל רצה לחדש דאף בלא קשור ראש הבהמה נמי אין לחוש לדרסה, כשמוליך ומביא הסכין כשהבהמה תלוי' באויר שהרי לא הזכיר שום תנאי בכשרות זה, ומדייק בזה, דאל"כ למה כתב רש"י שהבהמה תלוי' באויר ולא פירש, כשהבהמה עומדת או מונחת והצואר למעלה והוא שוחט ממטה למעלה, ולמה צייר דוקא בתלוי' באויר, אלא משום דבעומדת ומונחת כדרכה על הארץ יש לחוש לדרסה שיש לה כח להכביד במה שתרכין הראש, אבל בתלוי' באויר סובר שאינה יכולה להרכין ראשה כ"כ וחתיכת הסכין תקדים להרכנתה.

הגרמ"פ חזר מזה
משום שהשמלה חדשה לא הזכיר דין זה

ס) ראה שם שחזר מזה מכיון שהשמלה חדשה לא הזכיר דין בהמה תלוי' באויר משום דסובר שאין חילוק ואף בתלוי' באויר ס"ל שיש לחוש שתכביד על הסכין יעו"ש.

סא) תמוה מה שלא מזכיר דברי התבואות שור (שם) שמפרש להדיא לדברי רש"י ז"ל הנ"ל בכוונתו תלוי' באויר היינו שראשה קשורה למעלה, יעו"ש. וכבר הארכתי בזה למעלה.

סב) גם מה שרצה לחדש, שבתלוי' באויר מותר אף לכתחילה, הארכנו כבר לעיל דזה אינו.

סג) מה שרצה במסקנא שם להסיק, שכשהראש קשור יש להתיר לכתחילה אף לדעת המנחת הזבח כשהבהמה תלוי'. ורוצה לדייק מזה שכתב: אין להקל לשחוט כן משום שבתחילת השחיטה נרתעת ונחלשת ונופלת לארץ ומכבדת על הסכין ובקל תגרם שהיי' - שאין זה אלא בעומדת ומונחת ולא כשתלוי' וראשה קשור למעלה, ע"ש.

אפילו בראשה קשור לא התיר המנחת הזבח
רק בשעת הדחק

סד) ובמחכת"ה לא ראה דברי המנחת הזבח בפנים (שהבאתי לעיל) שאפילו בראשה קשורה לא התיר אלא בשעת הדחק, ולא חילק כלל בין עומדת על רגלי' או תלוי' באויר.

אין לנו לחדש דברים אפילו רק כסניף,
שלא נזכרו בשום פוסק

סה) גם חילוק זה שבין מונחת או עומדת על הארץ לבין תלוי' באויר לא מוזכר בשום פוסק ואין לנו לחדש דברים כאלו אפילו לצרפם לסניף בעלמא, בפרט בדבר שהוא מציאות הטבע. ודברי המנחת הזבח שמביא שראה בדרכי תשובה קאים להיכא שאינה קשורה כלל ע"ש.

סו) בעיקר דברי הש"ך הנ"ל לעיל דגם בעוף יש לחוש לכתחילה בצואר עוף למעלה, אפילו כשהסכין תלושה בידו, עיי"ש. וראיתי בס' בית אברהם על הל' שחיטה בשפתי זהב (סי' ו' אות י"ב) שהקשה מחולין ל': דרבא בדק לי' גירא לר"י ושחט עופא בהדי דפרח, דבוודאי הי' הראש למעלה כידוע והסכין מלמטה ומשמע משום שלכתחילה ג"כ מותר בעוף והניח בצע"ג.

שעת הדחק שאני - שאין בשר אחר לשבת

סז) באמת אפשר שהי' שם שעת הדחק שלא מצא בשר אחר לשבת. אך יש לעורר דבשעת פריחת היונה אם מרגישה שמשהו בא כנגדה אז בטבעה מגבהת עצמה לעוף יותר למעלה, ואז אולי אין החשש שתכביד עצמה.

סח) גם לפי"מ שכתב השמ"ח הטעם בכל אלו שאסורין לכתחילה משום שלא אימן את ידו וכדומה, ואולי ידרוס או ישהה ממילא בגוונא זה אין החשש דדרסה מחמת מעשיו (ולא משום שמא יכביד בעופא דקליל) ולא החשש דשהיי'. ובאמת אולי לכן מביא שם התבו"ש העובדא הלזו דשחט עופא בהדי דפרח שהם היו בקיאים ואומנים יעו"ש).

כל זה הי' בשעת השמד שאסרו לשחוט והוצרכו להסוות השחיטה, שיסברו שנוחרין כמוהם

סט) בעיקר דברינו לעיל שיש לישנא דלכתחילה שקאי על שעת הדחק, מצאתי לנחוץ לצטט דברי הדמשק אליעזר שם, שנוגע לעניניו וגם להמצב שלנו. דברי אש קודש. וז"ל (בדף ל"ח:) ובאתי לגלות עוד פי' מהן כדי ליתן כלל לכל התלמוד דמצינו דשקלי וטרי במלתא דלא שכיחא, וכי דרך עולם לנעוץ צור וסכין בכותל, ובמוכני או בצפורן ובשן כדי לשחוט בו, וכדי שלא יבאו המינים ללעוג על דברי חז"ל, הנני אומר דכל זה נשנית בשעת השמד, שגזרו מלשחוט, והוצרכו לעשות ענינים שלא יבאו הגויים להרגיש שהם שוחטים רק יסברו שנוחרין ואוכלין כמותם.

ע) והשתא מובן שפיר מדוע גם רבא סתם דברי האיבעיא שלו. וכן בכל מקום בכהאי גוונא אמרו בלשון סתום.

עא) וכמו כן בעית רבא: תלוש ולבסוף חיברו לענין שחיטה מאי אע"ג דלעיל קיי"ל כר' להכשיר בדיעבד, היינו אם שחט בדיעבד, ולא חיברו מתחילה לשם כך, אבל הכא שמתחילה מחבר התלוש לקרקע כדי לשחוט בו בשעת השמד הוי לי' לכתחילה ואסור, עי' במ"מ תענית פ"ב הל' ג' שגור' ביבמות ס"ג: שגזרו על הבשר הי' בימי רבא, או דילמא בשעת השמד הך לכתחילה כדיעבד דמיא, ואתי שפיר דקאמר לענין שחיטה, כלומר לשחוט לכתחלה.

עב) ופשוט מצור היוצא מן הכותל כו' דפסולה אפילו לא עשאו לשם כך כש"כ הכא דחיברו לשם כך דפסול, מיהא לכתחילה, משני, התם בכותל מערה.

עג) ופשוט דמתני' נעץ סכין בכותל דשחיטתו כשירה, אע"ג דכבר תני לעיל במחובר לקרקע כשירה, אלא ודאי הא מיירי שחיברו מתחילה שלא לשם שחיטה ואח"כ שחט בו, והא מיירי שחיברו מתחילה כדי לשחוט בו וכו', ונמצא דהאיבעיא לא איפשיטא.

המשך בעמוד הבא...

 

*